הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.
אך עוד יותר מרבי שלום ורבי מרדכי די לאמאמר, התנוססו עוד בגדולתם ובישרתם חבריהם שישבו במכנאס, מרדכי אשריקי או "לחזן בכא ", ומסעוד בן זכרי. אלה בהיותם קרובים למלכות, בני העיר מכנאס נקודת הכובד של הממשלה אז, יכלו הרבה למלא תפקיד יותר גדול וחשוב אצל מולאי מחמד, ושניהם שהיו גם ראשי העדה ועסקני הצבור, נחשבו עוד מראשי הממשלה ויהיו לידידיו ואנשי סודו של מולאי מחמד.ביחוד הצליח הראשון מרדכי אשריקי, לתפוש את לב המלך ההוא ולהטותו לכל אשר יחפוץ, ובתור יועצו הפרטי נמסרו לידו דברים חשובים בהנהגת הממלכה, הוא ידע גם להכיר את עצמו ולהכבד על פני העם המושלמי הקנאי.תמיד התראה ברחוב לעיני ההמון מעוטר בהוד שר ממלכי, רוכב על סוס בגאון ווגובה, ובפיו מעלה עשן, ובכל זאת היה ההמון הקנאי נאלץ להבליג על רגשי השנאה, והכל התחשבו אתו כאחד משרי הממשלה המושלמים. מרדכי אשריקי בכל גדולתו לא שכח גם את אחיו ועמו, הוא דאג תמיד להטבת מצבם וישגיח עליהם בעין פקוחה. וכאשר חפץ בן המלך מולאי אלייזיד העריץ, להרים ראש ולהשתחרר על העם עוד בימי אביו, ראה הוא, מרדכי אשריקי, כי בזה יבולע ליהודים, וכי העריץ ההוא יפריע את מנוחתם, ויחשוב לסכל את עצתו, ובהשפעתו גורש מולאי אלייאזיד מעל פני אביו בתור "מורד".
פייטן הדור ההוא בן עירו של מרדכי אשריקי, בפיוט אשר כתב לכבודו יתנה את שבחיו בדברים כאלה ויאמר :
"אשר בו כוח וגבורה, לעמוד לפני השררה……, בחכמה ודעת וסברא על ראשו לא יעלה מורא…. על שוק רש עין יפקח…דבריו למלכות נשמעים כמו מסמרות נטועים….לפניו גדולים רבים נכנעים ….הקים נשיא בתוכנו, עומד בעת צרה לנ"
להלן הפיוט המלא מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין.
פיוט יסדתיו לכבוד גביר חכם וקרוב למלכות ושמו מרדכי שריקי "אור עיני בית מקדש "
אל נטע טוב רענן.
אל נטע טוב רענן / מר דרור ריש בסומַיָה
ומתרגמינן אנן / מירא דַכיא
מר דרור
דברי שיר אשיר לכבודו
שבחיו בו יצמדו
יפטירו שפתיַ יגידו
תפארתו והדרו והודו / שפַ קדמָי להחויא
מר דרור
ואשר בו כוח וגבורה
לעמוד לפני השררה
בחכמה דעה וסברא
ועל ראשו לא יעלה מורא / בה' נפשו חסיה
מר דרור
ישמע חכם יוסיף לקח
כקטורת מרקחת רוקח
על שושק רשע עין תפקח
שכר גדול ורב תטול תקח / מאל גדול עתה רב העליליה
מר דרור
דבריו למלכות נשמעים
כמו מסמרות נטועים
בתוך הלב הם תקועים
לפניו גדולים רבי נכנעים / כקיר נטוי גדר הדחויה
מר דרור
בכבוד לומדי דת נקיה
חכּימַיָּה וספריה
הזהר בדבר דר עליה
דבר דקדשו : אלמלא עָלַיָּא / לא מתקימי אתכָּלַיָּא
מר דרור
נהלל אל לא מאסנו
הקים נשיא בתוכנו
עומד בעת צרה לנו
בהיותנו בארץ אויבנו / על סרכיה ואחשדרפניא
מר דרור
חכם לבב איש תבונה
לפני אל ידי אמונה
תציף תפרח כשושנה
נוא שאנן עיניך תראינה / ירושלים הבנויה
מר דרור
סופר מהיר – יכבתון
מיליו בצור יחצבון
עיניו ברכות בחשבון
דברי אמת בםיו ריקם לא ישובון / לעלם ולעלמי עלמיא
מר דרור
יום נוססה בי אהבה
שורייקי עינא ולבא ( שורייקי – גידים וחוטים על פי ברכות ז עה )
בוערת כאש להבה
על ספר חוקה הלא היא כתובה / לעין כל מפורסמת היא גלויה
מר דרור
נפשי בלילה אוַּתך
מאד כבד אכבדךָ
אנהגל אביאך
אל בית אמי מיין רקח אשקך / חַמרא דיתֵיב על דֻרדָּיא ( יין השוקט על שמריו, והוא משובח )
מר דרור
יה מושיעי ומגיני
אלהים יחנך בני
זכות צדיק הֵרים קרני
שמו מרדכי בן יאיר איש ימיני / איש יהודי בעיק שושן היה
קרוב למלכות, אך לא במדרגות אלה, היה גם רבי שלמה די אבילא, הוא חי לראשונה בתיטואן ואחר כך גם בראבאט, בתור סוחר גדול ובעל נכסים, וחכם מצוין, התודע לרשות ויהי חשוב בעיני הממשלה, אחר כך נמצאו אנשים אשר מקנאתם בו הפיחו כזבים ועלילות להבאישו בעיני המלך.וזה שעוד מכבר לטש את עינו על הון רבי שלמה די אבילא, התנכר אליו וימצא תואנה לקחת מאתו אנית סחורה מלאה פשתים, ומאז חדל רבי שלמה די אבילא מהתקרב עוד אל קרובי המלכות ויבחר לו יותר להיות בודד.
ובעוד שהאנשים ההם, משה בן מאמאן, רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר מרדכי אשריקי, ומסעוד בן זכרי, ורבי שלמה די אבילא, כלם יחד עם קרבתם למלכות וגדולתם היו גם טובי לב ודורשי טובת עמם, הנה היו אותם קרובי המלכות האחרים, שזכרנו אליהו לוי ושני אחים ממשפחת קרדוזו, יעקב עתאלי ואליו, אנשים צרי עין שיכלו להשתמש בהשפעתם רק לטובת עצמם, ולהצר צעדי יתר חבריהם ידידי המלך. אליהו לוי חי במכנאס ויהי בעל נכסים רבים, והוא שני האחים קרדוזו נחשבו מגדולי ידידיו של המלך מולאי מחמד, ויהיו "מהיושבים ראשונה במלכות. ביחוד הצליח אליהו לוי להתגדל בעיני המלך ויהי כמעט למשנהו ולמפקד עליון בהנהגת הממלכה.ואף כי פעמים אחדות הסב עליו את קנאת ההמון כל כך, ופעם הצליחו שונאיו להורידו ממשרתו, בכל זאת ידע הוא אליהו לוי איך לרכוש לו אחר כך את לב המלך, וכן עמד במשרתו זאת הגדולה עד יום מותו, ותמיד יכול להפיל את חתתו על שוטניו ומשנאיו.
גם בינו ובין קרדוזו עברה אחר כך רוח מדנים, והאחד חשב להפיל את השני ממעמדו. וסוף היה כי קרדוזו השר נהרג בתגרת יד אליהו לוי, וגם קרדוזו האח השני הושם במאסר בטנג'יר, וכמו אליהו לוי ושני האחים קרדוזו, היו גם יעקב עתאלי ואחיו, הם היו ילידי תוניס, ובמרוקו התיישבו ויעשו להם יד ושם בממשלה, אך הם השתמשו בזה רק לבצעם, ולהתגרות בזולתם.
הנכ כי כן מוצאים הננו ביחוסו הטוב של מולאי מחמד חזיון לא מצוי בין מושלי מרוקו, כי הרבה לקרב אליו את רבים מיהודי מרוקו ולמנותם בין שרי ממשלתו, ונפלא הדבר כי גם אז בימי ה "אוהב ישראל" זה, קרו לא פעם ביהודי מרוקו הרג ושוד. ובשנה תקמ"ג קרה עוד כי שבעה יהודים שאיזה מהם היו מאנשי מכנאס נרצחו, כנראה מפני בצע כסף על ידי ההמון הפרוע. ואמנם אין ספק כי מקרים כאלה היו לא מעטים בעת ההיא בגלל המחסור ומצוקת הרעב ששררו בשנים ההם. הרעב ההוא נודע אצל כותבי הדורות במרוקו בתור רעב כבד ונורא, הוא החל בשנת תקל"ט – 1779, ונמשך עד שנת תקמ"ב 1782, מאות יהודים מתו אז בכל עיר ועיר מערי המערב, והרבה גם שהמירו דתם למצוא אוכל לנפשם, ובכן מובן הדבר כי בעקבות הרעב ההוא נמשכו גם מקרי רצח והרג לפעמים.
אמנם, במה נחשבו המקרים הבודדים האלה שקרו אז בימי הטובה ההם, ימי ממשלת מולאי מחמד, מול המקרים הרבים והרעים שבאו על יהודי מרוקו אחר כך במות המושל ההוא, במשך שנה ועשרה חודשים בערך, שבם נמסר השלטון לידי בנו מולאי אליאזיד העריץ. מולאי מחמד מת בסוף ניסם תק"ן – 1790 ומולאי אליאזיד בנו, בן אשה נוצרית אנגלית, שהיה עד כה בורח מאביו, בא ויתפוס מיד את רסן השלטון, הוא שנא את היהודים תכלית שנאה עוד מכבר, ובשנים האחרונות שגורש מאביו בהשפעת ידידי אביו היהודים, כאשר זכרנו, הוסיף עוד יותר לשטום אותם ולחכות ליום לנקום בם, וכן למגנת לב יהודי מרוקו, ולהותם בא היום ההוא, יופ פקדו של מולאי אליאזיד העריץ, ועת נקמתו בהם.
קצת מהקורות האלה שקרו ביהודי מרוקו על ידי מולאי אליזיד, נזכרו במשא בערב, שמחברו ר"ש רומאנילי ישב אז במרוקו, ובראשית החל הקורות האלה, נאלץ לברוח במנוסת חרב להולאנדיא.ואמנם מה שקרה בכלל, הכל הצגנו על פי מקור נאמן של עד ראיה ושמיעה הוא רבי יהודה בן רבי עובד בן עטר מעיר פאס שכתב על זה קונטריס מיוחד בשם זכרון לבני ישראל כתב יד, מלבד זה נמצא אודות הקורות האלה איזה קינות כתב יד במערב ומהם היה גם לנגד עיני.
מהקינות שנכתבו על זה נדפס על ידי הפרופסור דוד קומפאנן שתי קינות אחת מרבי יעקב אלמליח והשנית מרבי דוד בן אהרן חסין, וכן הודעני פרופסור א. מרקס מניו יורק, והנה הקינה השנית מרבי דו חסין נמצאת גם אתי בכתב יד, אך היא רק על אשר קרה ליהודי מכנאס.
הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.
עמוד רלח
תעודה מספר 46-בע״ה התקצ"ד-רבי דוד עובדיה-
תעודה מספר 46 –
להלן תוכן ההודעה בנושא זה.
התקצ"ד – ב"ה – 1834
ראינו אנחנו החתומים מטה, שנשתרבב בין בני קהלינו ישצ"ו מנהגים אשר לא טובים בעיני אלקים ואדם, האחת שנואה מה שהנגו שבליל שני של פסח הולך אבי המשודך וכל קרוביו אל בית אבי המשודכת לקרות שם את ההגדה ולסעוד שם ומניחים נשותיהם ובניהם יחידים ביתה ומבטלים אותם ממצות ארבע כוסות ומצות טיבולים ומצות סיפור יציאת מצרים, ומצות אכילת מצה ומרורו וחרוסת ואפיקומן. ובמקום שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בן חורין ויכין מושבו בביתו כבן הדרורים הלוך הלכו האישים להשתעבד לאחרים, והדבר נוגע לדת ודין של תורתינו הקדושה שהרי פסק מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור א"ח סימן תע"ב וזה לשונו.
"גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנהוגות באותו הלילה" על כן לומר, ובלכת האיש למקום אחר נמצאו אשתו ובניו הקטנים בטלי בהם ממצות הללו מלבד שגורם עצבון בבית בליל שמחת יום טוב ולא נכון לעשות כן.
ועוד זה אין לו שיעור מה שנהגו בימים טובים לפקוד איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ונראה בעיניהם שזהו שמחת יום טוב ובאמת הגמור אין זה אפס מתלאה ולא זאת המנוחה והמרגעה להיות נעים ונדים מבית לבית ומחצר לחצר אלה מפה ואלה מפה. לא מצאו מנוח לכף רגלם, מאז הבוקר עד ותעבור המנחה ויהי כבואם אל ביתם עייפים ויגיעים כמי שעקר דלתות עזה ואיזה אפוה מקום מנוחת קדושת הרגל, אשר חכמים הגידו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, ועושה אלה מלבד ביטולה של תורה, עוד יוסיפו סרה, בפקוד איש את רעהו להרבות בשיחה בטלה.
ומי יתן והיה שלא יהיה דבורם בשחוק וקלות ראש המרגילים את האדם לערוה, ורובן בהלשון הרע רחמנא לצילן, ומבטלים סעודת יום טוב וברכותיה ומאבדים טובה הרבה, לכן מהיום הזה והלאה מקבלים אנו על עצמנו ועל זרענו אחרינו לדורות עולם בקבלה גמורה, להיות כל איש שורר בביתו בליל שני של פסח בקריאת ההגדה עם בניו ובני ביתו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה ושמח את אשתו.
וגם בכל ימים טובים אחר צאתו מן הקודש מתפילת שחרית ילך אל ביתו שמח וטוב לב, ואל יצא איש ממקומו שמו שהאריך בזה הרב ח"י ז"ל שכתב שמצוה על כל איש ישראל שלא לצאת מביתו ברגל וליטוש לאשתו ובני ביתו בדד בבית שעיקר המצוה, להיות שש ושמח הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו כמו שנאמר, ושמחת אתה וביתך.
ואין חיוב על אישי ישראל בפקודת כל האדם שלא אמרו רז"ל והטילו עלינו החיוב זולת להקביל את פני רבו, דוקא ואם ירצה להרבות בשמחת יום טוב להזמין איש את רעהו ואיש את קרובו בביתו ובחומותיו להיות שניהם אוכלים על שולחן אחד בקדושה ובטהרה כדת של תורה הנה מה טוב ומה נעים ושומע לנו ישכון בטח ויהיה ביתן כגן רטוב, ועליו תבוא ברכת טוב, כן יהי רצון והיה זה בשנת תקצ"ד – 1834 לפ"ק.
יהונתן סיריו – רפאל אהרן מונסונייגו – יעקב סירירו.
תעודה מספר 46-בע״ה התקצ"ד-רבי דוד עובדיה-
עמוד 55
Saute-mouton-Nessim Sibony-Des jouets dans la societe juive marocaine-Brit 29
Saute-mouton.
Vers les années 50, on pratiquait plusieurs variantes de ce jeu ayant chacune un nom spécifique. Ces noms changeaient d'une ville à l'autre et certaines variantes telle "zéro pas", la plus pratiquée dans les cités du Sud marocain, étaient complètement ignorées de bien d’autres communautés. Il faut dire eue personne ne connaissait le jeu de saute-mouton dans sa version européenne parce que bien simple. Pourquoi s'amuser à ce qui est simple quand on peut se permettre ce qui est plus compliqué. N'est-ce pas là une des règles d'or des activités ludiques?
La version la plus répandue s'appelle de sa première phrase "Sebt Sebt Isso" C'est d'ailleurs ainsi que les personnes des générations précédentes appelaient saute-mouton dans tout le Maroc.
L'équipe procède à ce qu'on appelle le partage qui va indiquer qui sera le mouton et quel sera l'ordre à suivre pour sauter par-dessus ce mouton. Le mouton se baisse et les autres joueurs en file vont sauter par-dessus en appliquant leurs deux mains sur son dos pour se propulser. Le premier joueur dit la première phrase en sautant. Le deuxième et suivants répètent cette même phrase en sautant. Ainsi de suite jusqu'au dernier. Puis le premier déclame la deuxième phrase qui est répétée par les joueurs et ainsi de suite jusqu’à la fin du texte. Quand le premier joueur dit la dernière phrase il court le premier se cacher loin du mouton. Le deuxième joueur fait de même et le dernier joueur impose au mouton de compter jusqu’à dix vivant de se relever. Le mouton se relève alors et se met à courir après tous les joueurs et celui qu'il va toucher sera le nouveau mouton. On compte jusqu’à 50 et s'il n’attrape personne il devra être une fois de plus le mouton. Le texte de ce jeu a subi, sans nul doute, des déformations par suite de bien d'influences et surtout par l’épreuve du temps. Voici ce qui en reste chez bien de mes informateurs à travers tout le Maroc :
Es sebt sebt Isso"
El Hed ma nefsso"
El tnain lizara"
El tlat el khsara"
"Larba’ en nhéniw"
"El khmis et tesmi’ "
"En har ezem’a el hrib"
Ce sont donc les sept jours de la semaine avec ce qui les a caractérisé à un moment donné dans les pratiques :
"Samedi est le samedi de Isso
Dimanche on ne se repose pas
Lundi le salaire
Mardi la perte
Mercredi on met le henné
Jeudi l'examen
Le jour du Vendredi la fuite."
Et alors le dernier joueur fuit.
Peu de personnes se souviennent de ce texte qui exprime bien la vie d'alors des garçons qui pouvaient fuir de leurs études le vendredi après-midi seulement.
Un texte analogue existe chez les Musulmans et fut traduit en Espagnol par Mohamed Ibn Azuz Haquim dans son ouvrage "Folklore Infantil de Gumara el Haima”.
Es sebt sebeut Sabado sabbut
El hed nebeut Domingo nabbut
El Ttnin lhmamaLunes tortola
El tlat bshara Martes buen indicio
El arba’ enferhoMiercoles nos alegramos
El khmis enquerho Jueves nos apenamos
Ej jem’a ‘id el moumnin Viernes fiesta de los creyentes
Es sebt hassdouSabado es el Final
Samedi Sebbeut, Dimanche Nebeut, Lundi la tourterelle, Mardi bon signe, Mercredi nous sommes heureux, Jeudi nous sommes peinés, Vendredi est la fête des croyants, Samedi est le dernier.
Nous pouvons noter que le Samedi intervient au début et à la fin. En Arabe le Samedi a son nom proche de Shabbat et n’est pas le premier jour de la semaine musulmane alors que dimanche est le premier jour “El hed”, un et Lundi “el tnin”, deux.
Il donne aussi une autre version sous le titre TAKXA en ces termes :
Sebt sebbeutSabado sabbut
El hed nebeut Domingo nabbut
El khmis esh shra’Jueves abierto
El quajeujUnion
El gajeujGaseosa
Et taqshaTAKXA
Imak ’ishaTu madre Aixa
’imi el haj oghtassMi tio el Hach y una zambullida
Sebant es sof Lavandera di Lana
Errkiyba des seltanRodilla del Sultan
Gherssat el bsal Huerta de cebollas
Ya Rebbi ’amemi ma nehssal.Dios que nuança sea atrapado.
Samedi Sebbeut, Dimanche Nebeut, Jeudi est ouvert ou le jugement, l’union, l’eau gazeuse, et teqsha, ta mère ’isha, mon oncle el Haj a sauté dans l’eau, lavandière de laine, le genou du Sultan, un jardin d’oignons, mon Dieu faites queje ne me fasse jamais attraper.
Au Mexique j'ai retrouvé une version en 16 figures jouée par filles et garçons dont le nom est “CERO POR CHAPUSERO” “Zéro pour Forgeron”
Uno por mulo
Dos patadas y cos
Tres copitas de San Andrés
Cuatro Jamón te saco
Cinco de aqui te brinco
Seis a la revez
Siete moñete
Ocho te lo quito y te lo mocho Nueve copitas de nieve Diez elevado a la vez Once caballito de bronce Doce la vieja tose
Trece el ramo te crece en 1913 Si no lo riegas no te crese Catorse Carros a la moderna marca de Quince el diabolo te trinche Diez y seis niños a correr.
Un, pour une mule. Deux, coups et une ruade. Trois, coupes de saint André. Quatre, du jambon je te prendrai. Cinq, d’ici je te saute dessus. Six, à l’envers. Sept, chignon. Huit, je te le prendrai et je le couperai. Neuf, flocons de neige. Dix, élevé soudainement. Onze, petits chevaux de bronze. Douze, la vieille tousse. Treize, la queue te pousse en 1913 et si tu ne l’arrosais pas elle n’aurait pas poussé. Quatorze, voiture de marque moderne de.. Quinze, le diable te mettra en tranchée. Seize, et les enfants de courir.
Encore une fois la fin invite à courir pour ne pas se laisser attraper par le mouton et le titre comporte le Zéro comme dans Zéro passe ou Zéro pas que les enfants juifs du Sud marocain jouaient encore en 1952. A remarquer aussi qu’à Jérusalem le mouton est appelé âne comme en Espagnol mule. Le jeu de saute-mouton à Jérusalem est dit le petit âne. Au Maroc il n’était fait usage ni du terme mouton ni du terme âne pour designer celui qui se baissait.
Saute-mouton-Nessim Sibony–Des jouets dans la societe juive marocaine-Brit 29
Page 91
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו
בהתפרצות המלחמה העולמית, בשנה הראשונה למלחמה, בבואו של המיניסטר התורכי שר הצבא ג’מל-פחה בתור פקד הצבא בסוריה תפס הוא ואסר את כל נכבדי הערבים האלה שהיו שייכים לאגודת “אילה-מרכזיה” והאשימם בבגידה בממשלה. אחדים מנכבדי הערבים האלה האסורים עמדו בקונטקט של מכתבים עם חברינו מאגודת “המגן” והיות ושכל המכתבים והדוקומנטים האלו נמצאו אצל נסים מלול, שרף הוא תיכף את כל הניירות ובעצמו ברח מן הארץ. ומן היום ההוא נעלמה אגודתנו “המגן” מחיינו הצבוריים.
בהתחלת שנת 1915 שפט המשפט הצבאי תחת פקודתו של ג’מל פחה את חשובי ונכבדי הערבים האלה משפט מות, ועל פי פקודתו תלו כמה עשרות מהם על הר הלבנון.
את ידידנו חפיז-בק-סעיד שגם הוא נאסר ביפו ונשלח בתור אסיר פוליטי עפ"י פקודת ג’מל-פחה ללבנון, מפני זקנותו ויחוסו הגדול, לא תלו אותו יחד עם חבריו אלא הושיבו אותו במאסר בלבנון ושם הוא מת בבית האסורים בלי ידיעת סבת מותו הפתאומי עד היום הזה.
פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו
האבן הפשוטה * מכשול ומפריע בדרכי הבנין * ראשית התפתחותה של תל-אביב * נימוקי בעד עבודה עברית * הלבנה האדומה שבמצרים * אי התאמתה לבניננו * חפוש אחרי אבן מתאימה * הלבנה “סיליקט” באירופה * קשרי עם בית חרושת בשטוטגרט * עבודתי בתור פועל שחור בבית חרושת כזה במצרים * דיזנגוף ויוהן קרמנצקי בענין זה * קנית הקרקע לשם הקמת הסיליקט בלי ידיעתי * הצעתי לועד תל-אביב * קנית החולות עד הירקון * נסיעתי עם דיזנגוף וטולקובסקי לתור את המקום * טולקובסקי על הפרויקט שלהם * דיזנגוף מספר * טולקובסקי משתומם לשמוע * האספה בבית בצלאל יפה בענין זה * רצונם בשותפותי * האזהרה שלי *
כשנה בערך לפני התפרצות המלחמה העולמית בשנת 1913, בשנה הרביעית מהתחלת בנינה של תל-אביב, אחרי שרוב הבתים וגם הגמנסיה נבנו על ידי, נוכחתי כי האבן הפשוטה המקומית יש בה מכשול ומפריע בדרכי הבנין המהיר של העיר.
ואחרי שהרגשתי וראיתי שמסשטב הבנין של העיר ילך בטמפו יותר מהיר כפי שאפילו האופטימיסטים שבנו שערו זה קודם. החילותי לחשוב ולחפש כל מיני דרכים להשיג חמר אחר לבנין במקום האבן המקומית שכולה חול ומתפוררת בנקל. עוד נמוק חשוב אחד היה לי בחיפוש חומר אחר לבנין במקום האבן הרגילה שרק ידי ערבים ידעו לטפל בה בבנין, זאת היא העסקת פועלים עברים בעבודת הבנין.
אחרי שראיתי את הלבנה האדומה בעשיתה בבית החרושת הגדול של היהודי שורנגה במצרים נוכחתי שקשה היא הלבנה הזאת לעשותה בארצנו הודות למכונות הרבות הדרושות רק להכנת קודם את החומר ואחר כך מכונות הדישה של החומר שתפקידן לעשות את בצק החומר כמה פעמים בשביל לטחון באופן דק הגרעינים היותר קטנים של סיד הנמצאים שם. אחרת התוצרת עלולה להתפקע בתוך התנור.
אחרי שנוכחתי שלבנה זו קשה היא בעדנו, עזבתי טפול בענין זה, אפילו אחרי שהתקשרתי וקניתי לשם זה ביחד עם אחרים כברת אדמה גדולה בחדרה מתאימה כדי לקחת משם החמר ואחרי שבנינו אפילו תנור לשם זה. כל זה הוכרחנו לעזוב.
אולם את החפוש למציאת אבן-לבנה מתאימה לבנין לא עזבתי. וכאשר יגעתי מצאתי, ונודע לי כי באירופה כבר מזמן המציאו המצאה זו לעשות לבנה חזקה מחול שעל שפת העם [הים] ורק 6% סיד בה. והלבנה היא חזקה וטובה מאד גם למראה עין ושם הלבנה הוא “סיליקט”.
על סמך מציאותי זו התחלתי לעבוד בכל המרץ ולהתקשר בבתי חרושת הלבנים שכאלו באירופה, והעיקר בבית חרושת ממין זה בעיר שטוטגרדט בויטנברג אשר בגרמניה. אחרי חלופי-מכתבים רבים עם בית חרושת זה וקבלת כל הפרטים ופרטי-פרטים בתוצרת לבנה סיליקט זו התברר לי עפ"י כל המספרים הנכונים שבכדי ליסד בית חרושת מתאים למסשטב בניננו צריך סכום של לא פחות משש מאות אלף פרנק זהב בכדי ליסד ולבנות בית חרשת ממין זה.
אחרי שהחלטתי כמעט לגשת להגשמת מפעל כזה, שאלתי מבית חרושת זה שיבארו לי לא רק את ההלכה בתיאוריה איך עושים לבנה זו, כי אם גם המעשה, איך באמת נעשית לבנה זו בבית החרושת, וחשבתי שיש לי צורך לראות זה בעיני ממש.
משטוטגרדט יעצו לי, שבשביל זה לא כדאי לנסוע כל כך רחוק לאירופה. יש מקום יותר קרוב לארץ-ישראל איפה שנמצא בית חרושת כזה והוא במצרים והוא שייך לבעל הבית יוני.
בהודע לי שהיוני הזה שייך הוא לכת המסונים הלכתי לסקנדר פיוני ראש המסונים ביפו לקחתי אצלו מכתב-המלצה לידידו היוני במצרים ובקשתו היתה שיתן לי לראות את בית החרושת שלו.
בבואי למצרים קבל אותי היוני בסבר פנים יפות, בכל הכבוד הראוי, אבל להרשות לי לראות את תעשית הלבנים בבית החרשת שלו לא רצה בשום אופן מפני הסודיות שבתעשיה זו.
איסור קשה זה וסודיות רבה זו אמצו את נפשי עוד ביותר ועוררו בי סקרנות עוד יותר גדולה לראות, לדעת ולהוכח על המקום איך נעשית לבנה שכזו. אבל איך לעשות את הדבר הקשה הזה?
אז יעץ לי ידידי אחד ממצרים ואמר, שאין לפני דרך אחרת אלא להתלבש בתור פועל פשוט המחפש עבודה שחורה, ואז הוא יכניסני בתור פועל לבית חרושת כזה במצרים. הודות לרצוני החזק ללמוד ולדעת תעשיה זו. הסכמתי לעצת ידידי, וביום בהיר אחד השכם בבקר לקח הוא את בגדיו של משרתו בחצר ונתן לי אותם ללבוש ובבגדי פועל זה שמחפש עבודה הצלחתי להכנס לעבודה לבית חרושת שכזה בהליופוליס אשר במצרים.
כעשרה ימים “עבדתי” בתור פועל פשוט בבית חרשת “סיליקט” זה. ובכדי לראות את כל הנעשה שם ושלא יטילו גם עלי חשד, הצעתי למשגיח בבית חרשת זה, שאני נכון לותר בעדו איזה חלק קטן ממשכורתי היומית ובלבד שהוא יתן לי בכל פעם עבודה אחרת, כי העבודה הראשונה קשה בעדי, נוסף לזה קניתי בעדו וכבדתיו באיזה פירות ובזה קניתי את לבו. והמשגיח נתן לי חופשהת נועה [חופש התנועה] בעבודתי בבית חרושת זה. והודות לזה היתה לי ההזדמנות המצוינה לראות הכל מה שהייתי זקוק וצריך לראות כדי לדעת את סוד תעשיה זו.
ואחרי שהיה לי כבר מושג טוב ורחב על כל התוצרת הזו להלכה ולמעשה, עזבתי את מצרים וחזרתי לתל-אביב. נוכחתי אז שאם לגשת ליצור בית חרשת שכזה בת"א זקוק אני לשותף לזה, הן בשביל להכניס אמצעים לעסק גדול זה והן בשביל לנהלו.
רק אז באתי להא' דיזנגוף וספרתי לו את הענין מהתחלת רעיוני בהלכה ומה שעבר עלי במעשה הזה. הראיתי לו את כל הניירות וכל התעודות והמספרים הנוגעים להגשמת מפעל שכזה בארץ-ישראל. כחצי יום בלינו יחד עם דיזנגוף במשרדו ביפו בענין זה. הוא עבר על כל הניירות התבונן היטב במספרים ושמח והתלהב להגשמת מפעל כזה בתל-אביב לבנינה. ובסוף אמר לי שיש לו שותף מצוין טוב בעדי ושמו יוהן קרמנצקי סוחר עשיר מוינה, ציוני טוב, עוד מימי הרצל. ודיזנגוף ספר לי – בבקורי זה במשרדו ביפו – שקרמנצקי זה פנה אליו כבר כמה פעמים בנידון יסוד מפעל בת"א, אבל הוא לא ידע מה לענות לו על זה. אבל כעת – אמר לי דיזנגוף – בעוד שבועיים הוא נוסע לאירופה והוא יעניין את קרמנצקי בעניין חשוב זה והדבר בטח יצא לפועל. וכעבור שבועים דיזנגוף נסע לאירופה, ולקח את כל התעודות הנוגעות לענין זה. בשובו מאירופה מסר לי דיזנגוף שהוא כמעט שגמר את כל הענין ואחרי זמן מה יבוא קרמנצקי הנה ויסדר את הענין כולו.
עברו מזה חדשים אחדים והקול נשמע בעיר שבנק אפ"ק יחד עם חברת הכשרת הישוב קנו שטח גדול של חולות תל-אביב בסביבת השכונה לשם הקמת מפעל סיליקט בתל-אביב.
אחרי שנוכחתי באמיתות שמועה זו הלכתי לדיזנגוף לשאול אותו מה פירוש דבר זה? ואחרי שדיזנגוף הלך לבנק להוכח על האמת שבשמועה זו ונוכח שזה אמת, הרגיע אותי בזה שאמר אין דבר יקנו את הקרקע יבוא קרמנצקי ואז נסדר את הענין על צד היותר מוב [טוב]. ודיזנגוף האמין שהענין יסודר בטח יחדו אתי.
אחרי ככלות המלחמה כשרק אפשר היה לגשת לאיזו עבודת בנין בארץ, ראיתי איך שהתחילו להביא מכונות גדולות והתחילו לבוא מהנדסים גדולים מגרמניה ומנהלים על גבי מנהלים ופקידים ומדריכים שונים והתחילו לבנות את בנין הסיליקט במסשטב רחב מאד בהוצאות גדולות ומופרזות.
בראותי את כל זה לפני, איך שחלום חיי אחד בבנין הארץ מתגשם בצורה לא רצויה בעיני ע“י אחרים, שתקתי כל הזמן והבלגתי בלבי על זה בקול דממה דקה. באותם הימים באתי בהצעה לועד תל-אביב שהועד יקנה כל השטח אדמת החול המשתרע משכונת ת”א משפת הים עד הירקון, שידעתי בבטחון גמור שאפשר לקנות אותו בזול מאד, ולהחזיקו לזמן הצורך שאז יעלה בהרבה יותר מחירו.
ובתכניתי-הצעתי היה שהועד אחרי שיקנה שטח זה יציע לכל בעל-בית בתל-אביב שיגדור בעדו חמש מאות אמה על המקום ושיבנה שם צריף-קיץ יפה מצובע כמו בתי-קיץ הרגילים שעל שפת הים באירופה. וחשבתי גם שעל יד זה תתחיל תנועה יותר רחבה בתל-אביב עד הירקון ושזה יביא תועלת רבה לבנינה ולהתפתחותה של תל-אביב.
הצעתי זו נתקבלה בפה מלא מכל הועד, והוחלט לשלוח קומיסיה לראות את המקום ומה אפשר לעשות על המקום. בקומיסיה זו מנה הועד את דיזנגוף, טולקובסקי ואותי, ולמחרת אחרי ההחלטה יצאנו ברכיבה על הסוסים אל המקום.
בדרך החולות כאשר הגענו קרוב למקום בנין בית חרושת סיליקט, הראה לי טולקובסקי באצבע על המקום הזה בדבריו אלה: הבט איזה פרויקט גדול אנו מגשימים פה לבנין הארץ.
כאשר שמעתי את דבריו נזכרו לי באותו רגע הימים, והחדשים שהגיתי והקדשתי בהם להגשמת פרויקט זה, ונמלאתי כעס וחמה וצעקתי מרוב התרגזות בכל גרוני לאדון דיזנגוף שהוא ברכיבתו על סוסתו הקדים אותנו. צעקתי וקראתי:
- אדון דיזנגוף! אדון דיזנגוף!
כאשר דיזנגוף שמע את צעקותי, נבהל קצת, כי חשב שקרה איזה דבר רע ברכיבתנו, ושב מהר אלינו.
- אדון דיזנגוף – שאלתי אותו בהראותי גם באצבע על מקום הבנין של סיליקט – למי שייך כל הפרויקט בבנין זה?
דיזנגוף בלי לחשוב על זה כלל, כי הדבר היה ידוע וברור לו, ענה:
- לך, אדון שלוש.
אחרי שטולקובסקי שמע את שאלתי בפני דיזנגוף ואת תשובתו ובלי לדעת שום דבר מפשר שאלה ותשובה זו השתומם הוא והתמהה למה ששמע. ואז ספר לו דיזנגוף את כל מהלך הענין מבראשיתו ואת כל הרפתקאותי ומרצי שהשקעתי בענין זה במשך כמה זמן וגם הוצאות, ועל ימי עבודתי בתור פועל שחור במצרים לשם מטרה זאת.
ועוד באותו הערב הוזמנתי להא' בצלאל יפה לכוס תה. באתי לביתו בשעה הקבועה ומצאתי שם את ה"ה טולקובסקי, בוריס גולדברג ועוד אחדים שלא הכרתי אותם.
נתגלגלה השיחה על יסוד הפרויקט של סיליקט, כאילו נקראתי לשם זה והם אמרו לי, שמתוך שנודע להם היום שאני הייתי הראשון בענין יצירת בית חרושת שכזה, לכן הם מוכנים להכניס אותי בתור שותף. אז עניתים:
- רבותי! אני מודה לכם בעד הצעתכם אבל לא אוכל לקבלה. הצעתכם באה מאוחר קצת ובפרט שמסשטב העבודה שלכם שאתם החילותם בו בבנין בית החרושת זה, הוא לפי דעתי לא יתאים לצרך הבנין בארצנו. והסכומים הגדולים שהושקעו כבר ושאתם משקיעים עוד, שום הכנסה לא תוכל לכסות אותם.
ועכשיו כעבור 11 שנה אחרי דברי באספה זו רואה אני כמה נכונים היו דברי האזהרה שלי בנוגע לעצם הבנין בהוצאותיו הגדולות מאד בהתאם להכנסותיו המעטות מאד בזמן שכל בית החרושת הזה מתקיים בנסים ממש.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו
42%
אלחריזי-מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו
אלחריזי-מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו
המשורר והמתרגם הדגול, יהודה אלחריזי (1165־־1225), הגיע לאלכסנדרייה בשנת 1215. משם נסע בדרך היבשה דרך קהיר לירושלים וליתר קהילות המזרח. את מסעו תיאר בפרוטרוט בעברית ובערבית, וחלק של תיאוריו העבריים אף כלל בספרו "תחכמוני". בספר המוגש בזה נאספו כל הקטעים הנוגעים למסע שהיו בהישג ידינו. פרטים על שהותו במצרים ניתן ללמוד גם ממכתבו האוטוגרפי, המתפרסם כאן לראשונה במקורו. כחמשים מקומות יישוב (כמה מהם בספרד ובפרובנס) נכללים בתיאוריו ולמעלה ממאתיים אישים יהודים שונים אשר פגש בדרכו. היו אלה בעיקר אנשים שהשתייכו לחברת ההנהגה, האליטות הכלכליות והרוחניות אשר בצלן הסתופף, ואשר לחבריהן הנבחרים הגיש שירי שבח וגם גנאי, הכול לפי המסיבות והצורף.
עד היום לא נתברר בדיוק המניע של אלחריזי במסעו. בדרך כלל הייתה למזרח האיובי המתפתח משיכה חדשה בעבור יהודי המערב המשכילים, הנרדפים מבית על ידי סיעת מתנגדי הרמב״ם ועל פי גזרות דת קנאיות מחוץ. אף ההתעוררות החדשה של הצלבנים עוררה בוודאי גם את היהודים לארץ ישראל. בעקבות ההתעוררות הזאת יצא אל המזרח גם ר׳ יהודה אלחריזי. החיבור הזה מנסה להתחקות על עקבותיו צעד אחר צעד.
יהושע בלאו, פרופסור אמריטוס לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאה לשעבר של האקדמיה ללשון העברית, הוא חתן פרס ישראל, פרס רוטשילד ופרס בן־צבי וחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. יוסף יהלום, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, משמש חבר באקדמיה ללשון העברית.
אעירה שחר-פרשת משפטים-פיוט לשבת קודש
442-פרשת משפטים
דודי ירד לגנו — חג׳אג׳ כביר
ידיד נפש — נועם ״קולו ללי־מאן לאייסא ידרי״
בקשה — על אהבתך אשתה גביעי
(442) — בקשה — נועם ״כי אשמרה שבת״ או ״יא קאמת אלגוצני״ — ע״מ בת״י ב״ת בת״י ת׳
עַל אַהֲבָתְךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעִי
שָׁלוֹם לְךָ, שָׁלוֹם, יוֹם הַשְּׁבִיעִי:
שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂיה לָךְ כַּעֲבָדִים / אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוֹדִים
כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים / מִאַהַבְתִּי בָךְ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי:
אֵצֵא בְיוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה / לַעֲרֹךְ לְיוֹם שַׁבָּת הַמַּעֲרָכָה
כִּי הָאֱ־לָהִים שָׁם שָׁם הַבְּרָכָה / אַתָּה מְנַת חֶלְקִי מִכָּל־יְגִיעִי:
מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדֹשִׁי / יֶרַח וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ בְּשִׁמְשִׁי
מָה־לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי / יַסְתִּיר מֵאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי:
אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי / פִּי מָחֳרַת יִהְיֶה חֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי
יוֹם לַעֲבוֹדָתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי / קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן־מַלְכִּי וְרוֹעִי:
אֶמְצָא לְיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה / כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה
אִם נָע וָנָד אֵלֵךְ, אֶמְצָא מְנוּחָה / עֶרֶב־וְאֶשְׁכָּחָהּ נוֹדִי וְנוֹעִי:
מָה־נַעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת / לִרְאוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת
גִּלּוּ בְּתַפּוּחִים הִרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת / זֶה יוֹם מְנוּחָה זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי:
אָשִׁיר לְךָ, שֶׁבַח, שִׁיר הַיְּדִידוּת / גַּם יָאֲתָה לָךְ, אֶת, יוֹם הַחֲמוּדוֹת,
יוֹם תַּעֲנוּגִים, יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי:
עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא / יָמִים לְפָנֶיךָ אֶל מוּל מְנוֹרָה
כִּי לִיהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה / אִתָּהּ כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי:
כנפי שחר
442 — הנושא: שבת ומעלותיה.
גביעי — כאן: כוס יין של קידוש. ימי מעשה — ששת ימי החול. נדודים — הליכה ממקום למקום; נר׳ שהמשורר ז״ל סיבב בסחורתו בכפרי הסביבה. ימים אחדים — מעטים. שעשועי — תענוגי, חדוותי ושמחתי. אצא ביום ראשון… לערוך ליום שבת… — כבר מיום ראשון דואג להיות לו שולחן ערוך ליום השבת. אתה מנת חלקי… — מכל טורחי ועמלי רק אתה ״הא־להים״ גורלי וחלקי, כלומר, כל מעשי מכוונים רק לעשיית רצונך, ואשר כיבוד השבת אחד מהם. מנה וחלק, שמות נרדפים הם. מאור ליום קדשי… — המאור של יום שבת־קודש הוא חלק מאורו של הקב״ה. ירח וכוכבים קנאו בשמשי — כי אור השמש של השבת גדול מכפי אורה בשאר הימים; קנאו, איחלו להם אור גדול כזה של אורה. קנאו, נו״ן רפה לצוה״מ. קרוא — מוזמן. נע ונד — מטולטל. אשישות — כלים מלאים יין, או: עוגות צמוקים או דבלים, ועוד פירושים למלה זו. זה דודי — אהובי וחביבי. יום החמודות — יום הנעימות והתשוקות, ע״ש ״חמדת ימים אותו קראת״(תפלת שבת), הנחמד והמפואר מכל הימים. יצועי — מטתי. נהורא — בארמית, אורה בעברית. ימים לפניך אל מול מנורה — ששת ימים לפניך, את יום החמודות, הנם כאל מול מנורה: השבת הוא הקנה האמצעי של המנורה, והימים ד׳ ה׳ ו׳ מהשבוע שעבר מכאן, וימי א׳ ב׳ ג׳ מהשבוע הבא מכאן כליל.״ — השבת כתר הוא לראשי, ודבק אני בו לזוכרו כצמיד לזרועי.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.
י. שטר כתובה לבתולה — זרף תשי״ז/1957
מקור: אוסף שטרי כתובות ונדוניות — תאפילאלת (2) מ. נזרי
שם החתן: ר' יעקב בן כה״ר אליהו אסבאג
שם הכלה: מסעודה בת משה נזרי
פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת.
ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
העדה: אף על פי שכפר זרף שייך לאזור תאפילאלת/סג׳למאסא. שם היישוב כתוב בשמו בנוסח ׳כאן מתא אזרף דעל מי מעינות מותבה׳.
נוסח הכתובה בבודניב
מנהגיה של הקהילה בבודניב כמנהגי תאפילאלת למלאח וארפוד לכל דבר מלבד השם סג׳למאסא, שאינו חל עליה. המסורת הפילאלית בבודניב קיבלה חיזוק נוסף עם מעבר חכמי אביחצירא ומשפחותיהם מתאפילאלת לבודניב במאורעות תר״ף/1920. הם שהו שם עד שנת תרצ״ג/1933. לשם עברה גם הישיבה להכשרת שליחי ציבור באזור. מבודניב יצאה הוראה לקהילות האזור מפי ר׳ ישראל אביחצירא ותנא דמסייע לו, אחיו ר׳ יצחק. גם נוסח שטר הכתובה הקצר על עיטוריו זהה הוא לשטרי הכתובה בקהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, ורק בדבר אחד הוא נבדל, בהגדרת המקום בכתובה ׳כאן מתא בובניב דעל נהר תיווזאגין מותבה׳. להלן שטר כתובה ייחודי מעוטר המתאפיין בתיאור מפורט של שלשלת היוחסין של החתן והכלה ממשפחת אביחצירא.
יא. שטר כתובה לבתולה בובניב(= בודניב) תר״ץ/1930
מקור: אוסף מכתבים לאהרן ב״ר יצחק אביחצירא / אשדוד
שם החתן: ר׳ אברהם בן ר׳ יצחק אביחצירא (בבא חאקי)
שם הכלה: רחמא בת ר׳ ישראל אביחצירא (בבא צאלי)
פתיחה: בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
תעתיק הכתובה:
בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה בשלישי בשבת חמשה ימים לחודש תמוז יה״ל (=יהפך לשמחה) בשנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעים לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא בובניב דעל נהר תיוזאגין מותבה איך השם הטוב היקר ונכבד חשוב ומעולה הבחור ונחמד התלמיד הנעים החתן המפואר רבי אברהם בן אדוני החה״ש (=החכם השלם) והוותיק זר״ק (=זרע קדש) גזע ישישים. בנן של קדושים. שלשלת יוחסין. בר אבהן ובר אוריין מע׳[לת] כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) רבי יצחק נר״ו בן לאותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי הדיין המצויין. בר אבהן ובר אוריין. פאר הדור והדרו חסיד קדוש ועניו כקש״ת (־כבוד קדושת) אדמור כמוהר״ר מע׳ רבי מסעוד זצוק״ל (זכר צדיק וקדוש לברכה) בן להרב הגדול. מעוז ומגדול.
מאיר לארץ ולדרים. שמו נודע בשערים. ענוותן כהלל. אין גומרין עליו את ההלל. חסידא קדישא ופרישא קדוש כקש״ת בוצינא דנהורא אספקלרייא המאירה. מאיר כשמש בגבורה. רם בקדש מע׳ אדמו״ר כמוהר״ר הרב דבי יעקב זיע״א הידוע ה״ן אביחצירא. אמר לה לכלתא נעימתא בתולתא דא רחמא בת אדמו״ר חסידא קדישא ופרישא האי ניהו רבה טוביינא דחכימי. מרגליתא דלית לה טימי. מזר״ק טהור גזע ישישים. בנן של קדושים. בר אבהן ובר אוריין רם בקדש להלל מע׳ כמוהר״ר ר׳ ישראל נר״ו בן לאותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי הדיין המצויין. בר אבהן ובר אוריין.
פאר הדור והדרו חסיד קדוש ועניו כקש״ת אדמו״ר כמוהר״ר מע׳ רבי מסעוד זצוק״ל בן להרב הגדול. מעוז ומגדול. קדוש כקש״ת בוצינא דנהורא מאיר לארץ ולדרים. שמו נודע בשערים. ענוותן כהלל. אין גומרין עליו את ההלל. חסידא קדישא ופרישא קדוש כקש״ת בוצינא דנהורא. אספקלרייא המאירה. מאיר כשמש בגבורה. אדמו״ר כמוהר״ר הרב רבי יעקב זיע״א הידוע ה״ן אביחצירא הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יא׳ודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו לייכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא. וצביאת רחמא כלתא בתולתא געימתא והוות ליה לרבי אברהם חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם. דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה. ודא נדונייא דהנעלת ליה רחמא כלתא נעימתא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.
♦ואפילו מגלימא דעל כתפאי*
שטרי כתובה מבצאר
בצאר שבאלג׳יריה נוסדה בתרס״ג/1903, והקהילה היהודית שלה — רוב בניינה ורוב מניינה מתאפילאלת, שיהודיה הגיעו לבצאר בכמה גלי הגירה, בעיקר בתר״ף – 1920 ובראשם ר׳ שלום אביחצירא. במשך כל תולדותיה של קהילת בצאר נהגה בה הכתובה הפילאלאית נוסח סג׳למאסא הקצר ללא שינוי ותמורה כשישים שנה למן יום היווסדה ועד התרוקנותה בתשכ״ב/1962. החוקר יעקב אוליאל מבצאר הציג בספרו אוסף של 36 כתובות משנת תש״י/1950 ועד תשכ״ב/1962 בנוסף לשטר ישן מת״ש/1940. להלן שטר זה ועוד שני שטרות מדגמיים מן השנים תש״י /1950 ותשכ״ב/1962. כל השטרות כתובים, מנוסחים ומעוצבים בכתב ידו של ר׳ שלום אביחצירא, רבה של בצאר. בכל הכתובות החל מתש״י/1950 זוכים החתן והכלה והוריהם למעלות ותארי שבח מחורזים במיטב הלשון והמליצה, אך כמעט במידה שווה נוהג בכולן.
יב (א). שטר כתובה לבתולה — בצאר ת״ש/1940
מקור: 65 .Jacob Oliel, Les Juifs de Colomb Bechar, 2003, p
שם החתן: שמעון בן שלמה עטייא
שם הכלה: שרה בת מסעוד עבו
פתיחה: בסימנא טבא ובמזלא ייאה ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.
חתימות: אין.
תעתיק הכתובה:
בחמישי בשבת בששה עשר יום לחודש אלול המרוצה בשנת חמשת אלפים ושבע מאות לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא בצאר רעל נהר בצאר מותבה. איך השם הטוב היקר ונכבד חשוב ונחמד החתן המפואר שמעון בן שלמה הידוע ה׳ן (=הנקרא,
בשם המשפחה) עטייא אמר לה לכלתא בתולתא דא שרה בת מסעוד הידוע ה׳ן עבו הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא. וצביאת כלתא דא והות ליה לרבי שמעון חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן. ודא נדונייא דהנעלת ליה שרה כלתא בתולתא דא מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה ואפילו מגלימא דאכתפאי.
קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.
עמוד 141
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-זמירות לשבת
- 6. זמירות שבת והפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳
שרים זמירות שבת ובכללן פיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳, ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד אביחצירא. כך היה מנהגו של ר׳ ישראל אביחצירא לשיר מזמור זה תחילה לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא.
להלן הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת' כולו, מלווה בפירוש ומקורות.
מזמור שיד ליום השבת
תבנית השיר: השיר עשוי בתבנית מעין אזורית ובו שלוש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שבעה טורים: שלושה טורי ענף דו צלעיים תואמי חריזה, ועוד צלע בחריזת קבע אזורית.
חריזה: אב. אב. אבב. גא(=רפרין). דה.דה.דה.א / וז.וז.וזא / …
משקל: שמונה הברות בכל טור.
סימן(=חתימה): מסעוד אביחצירא. מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס׳׳א, עט׳ קיד.
הרפרין(הפזמון) ׳סוד שבת זכור ושמור / אות ברית בינו וביני׳ מושר בסוף כל מחרוזת.
מבוא לפיוט: הפיוט מתמקד בהכנות לשבת ביום שישי, בתפילת מנחה וערבית של שבת, הכול על פי מקורות האריז״ל: שער הכוונות ופרי עץ חיים לר׳ חיים ויטאל. הפיוט פותח בהשפעה של השבת על ימות החול, עובר להכנות של יום שישי: הקניות והבישול; קריאת פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום; טבילת מצווה; רחיצת פנים, ידיים ורגליים שסגולתה לבטל את הקליפות; לבישת ארבעה בגדים לבנים ומשמעם הסמלי, תפילת מנחה והכוונה בה לעילוי הנשמות; ׳ יְצִיאַת שָׂדֶה לְהַקְבִּיל / אֶת פְּנֵי שַׁבָּת מַלְכְּתָא', וְתַכְלִיתָהּ לְהַעֲלוֹת 'נִיצוֹצוֹת קַיִן וְהֶבֶל / לַעֲלוֹת מִגֵּו עֲמִיקְתָּא'; הַדְלָקַת שְׁנֵי נֵרוֹת כְּנֶגֶד 'שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אֵדנו"ת פָּשׁוּט וא"ל מָלֵא'; עֲנִיַּת 'ברכוֹ' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְהַשְׁפִּיעַ בְּרָכָה וְהֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל קְדֻשָּׁה; תְּפִלַּת ערבית בְּאֵימָה / בְּקוֹל גָּדוֹל בְּסוֹד טַעַם / בִּרְכוֹת שְׁמַע בִּנְעִימָה / בְּבוֹנֶה וּבְטוּב טַעַם'… וְעֵדוּת הַקִּדּוּשִׁין בְּ'וַיְכֻלּוּ'.
מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת / אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אֲנִי
לְעוֹרֵר לִבִּי אַהֲבַת / צוּר עֲשָׁנִי וַיְכוֹנָנִי
וּלְעָבְדוֹ תָּמִיד בְּחִבַּת / רֹב חַסְדּוֹ אֲשֶׁר זִכַּנִי
לְהַלֵּל בְּפִי וּלְשׁוֹנִי
5 סוֹד שַׁבָּת זָכוֹר וְשָׁמוֹר / אוֹת בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵינִי
סְגֻלַּת שַׁבָּת יְקָרָה / מַשְׁפַּעַת בְּיָמִים שִׁשָּׁה
שָׁלֹשׁ מִשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה / וּמִן הַבָּאָה שְׁלֹשָׁה
צָרִיךְ כָּל אָדָם זְכִירָה / לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו קְדֻשָּׁה
מזמור…השבת: פתיחת הפיוט בפתיחת המזמור מתה׳ צב, א, והוא השיר הראשון שהושר לכבוד השבת על ידי אדם הראשון(זהר ח״ב קלח ע״א). אענה…אני: עדה״כ איוב לב, יז ׳אענה אף אני חלקי אחוה דעי אף אני׳. כאן: גם במובן אשיר(אחבר שיר), כמו ׳ענו לה׳ בתודה׳(תה׳ קמז, ז) במובן שירו(רד״ק), וכן ׳עלי באר ענו לה׳(בט׳ כא, יז) שאונקלום תרגם ׳שבחו לה׳. 2. לעוךר…ויכונני: לעורר את לבי ואת אהבתי לה׳ שבראני. לעורר לבי אהבת: עדה״כ שה״ש ב, ז. צור עשני ויכונני: עדה״כ דב׳ לב, ו. 3. ולעבדו…זפני: לעבוד את ה׳ מתוך אהבה על חסדיו אתי. ולעבדו תמיד בחבת: כמו ׳ולעבדו בכל לבבכם׳(דב׳ יא, ג). 5. סוד…ושמור: השיר מוקדש לענייני השבת ורעיונותיו הקשורים בזכירתו ובשמירתו. שבת זכור ושמור: מצוות השבת האמורה בי׳ הדברות בשמות כ, ח, ׳זכור את יום השבת לקדשו', ובדברים ה, יב, ׳שמור יום השבת לקדשו׳. אות…וביני: השבת היא אות בין ה' לישראל, על פי שמות לא, יז. 6. סגלת שבת יקרה: כוחה של השבת וברכתה חשובות. משפעת ממים ששה: השבת משפיעה מכוחה הרוחני על כל ששת ימי החול. 7. שלש…שלשה: מבחינה הלכתית הימים א-ג נחשבים ונכללים במושג ׳אחר שבת׳(שעברה), וימים ד-ו במושג ׳לפני שבת' (הבאה) לעניין גטין ולעניין הבדלה, שמי שלא הבדיל במוצ״ש יכול להבדיל עד יום ג׳ ועד בכלל(בבלי פסחים קו ע״א וש״ע או״ח הלכות שבת, סימן רצט, סעיף ו), אולם כאן כוונת המשורר בעיקר לעניין הרוחני של השבת, על פי שער הכוונות לאריז״ל(להלן: שעה״ב) ב, עט׳ טז-יז, ופרי עץ חיים (להלן: פע״ח) ב, עט׳ שפ- שפב, המשמשים מקור השראה לפיוט. על פי שעה״כ האדם זוכה בקבלת השבת לתוספת נר׳׳ן (נשמה, רוח, נפש) המסתלקים במוצ״ש וחוזרים לאחר סעודה רביעית. שליש משבת שעברה: הנשמה נשארת כל יום א׳ ומסתלקת בליל ב׳, הרוח נשארת עד יום ב׳ ומסתלקת בליל ג׳, והנפש נשארת עד יום ג׳ ומסתלקת בליל ד', וזה הכוח שהשבת משפיעה ל׳שלוש משבת שעברה׳. לפיכך על האדם לכוון את מחשבתו הטובה ביום א׳ כנגד הנשמה, להגביר לימוד תורה ביום ב׳ כנגד הרוח ולעסוק במעשים טובים ביום ג׳ כנגד הנפש, כגון ביקור חולים. ומן הבאה שלשה: ימים ד-ו. בימים אלה על האדם לכוון ולהתכונן לקבל תוספות נר״ן של השבת הבאה: ביום ד׳ יתכונן לתוספת נפש על ידי מעשים טובים, ביום ה' יתכונן לתוספת רוח על ידי הגברת לימוד תורה, וביום ו׳ – לתוספת מחשבה טובה. 8. צךיף…זכירה: בכל יום על האדם לזכור את יום השבת ולהתכונן לקראתו, לכן הימים נזכרים בצמוד לשבת: ׳אחד בשבת/ ׳שני בשבת׳״. כמו הנוסח בשיר של יום, ׳השיר שהיו הלויים אומרים׳: ׳היום שני בשבת/״ ובקהילות תאפילאלת ואחרות אומרים ׳בשבת קודש׳.
כְּדַל כְּעָשִׁיר כְּעָנִי
10 עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שִׁבְתְּךָ
תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ
אֶל מֶלֶךְ יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא / אֹרַח הַבָּא לִקְרָאתְךָ
מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה
וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא
15 שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא
טְבִילַת מִצְוָה לְרַחֲצָה / תְּטַבֵּל בְּמִקְוֵה טַהֲרָה
אָז בִּצְדָקָה תְּכוֹנְנִי
דִּין מַיִם חִטִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רְגָלִים
סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָה תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לְחַיִּים
להמשיך עליו קדשה: כדי להמשיך עליו את קדושת השבת. 9. כדל כעשיר כעני: זכירת השבת מוטלת על כל אחד. 10. ערב…שבתך: על פי בבלי שבת קיז ע״ב: ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ״והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״(שמות טז, ה)׳, ושו״ע שם, סימן מ, סעיף א. 11. תכין…זולתך: מן הדוגמאות של חכמי התלמוד על פי בבלי שבת קיט ע״א: ר׳ אבהו היה נופח באש, רב ספרא היה חורך את הראש, רבא מלח דגים… והשווה ש״ע שם. 12. אל…כסא: ה׳ הוא אורח השבת הבא אצלנו על פי נוסחי ׳אתקינו סעודתא׳. אךח…תענה: מה תענה לאורח הפוקד אותך אם לא התכוננת לכבודו. 14. ולקדש נגה חן ונמצא: על ידי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום (=שמו״ת) מעלים את קליפת נוגה לקדושה (פע״ח, שם, עט׳ שפג). 15. שנים…תרגום: על פי בבלי ברכות ח ע״א: ׳אמר רב הונא… לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום', וראה גם שו״ע שם, סימן רפח. על פי שעה״ב, עט׳ כד, גם קריאת שמו״ת היא הכנה לשבת, ׳והכינו את אשר יביאו׳. 16. טבילת…טהרה: האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת(שעה״ב, עט׳ כה). המקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״ב שם הוא על פי זהר תרומה קלו ע״ב, ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳. 17. בצדקה תכונני: על פי יש׳ נד, יד. כאן: כנראה, על ידי הטבילה מתכונן לקבל תוספות קדושת שבת. 18. דין מים…רגלים: על פי בבלי שבת כה ע״ב: ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו׳, וכן נדרש שם על הפסוק ׳ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה׳(איכה ג, יג) – ׳זו רחיצת ידים ורגלים בחמין/ וראה שו״ע, הלכות שבת, סימן רס, סעיף א. 19. סוד…תזניח: המים החמים בערב שבת הם מעשה סמלי לשלהובא דאשא
המשך הפיוט במאמר הבא………
קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-זמירות לשבת
עמוד 52
מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו-פרקי מסע לאלחריזי
פתח דבר
גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיְמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אַבּוּ זַכַּרְיָא אלחַרִיזִי אליהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אבן אלשעאר אלמוצלי(1197- 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו(קלאאד אלג׳מאן פי פראאד שערא האד־׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים(חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.
מקאמה– שיר סיפורי בחרוזים) בערבית: مقامة, אספת שבט, סיפור שמספרים באספתו, ומכאן השם העברי 'מחברת', במובן חבורה) היא יצירה שירית⁻סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים. מקאמות היו נפוצות בשירה הערבית של ימי הביניים, וממנה הגיעו לספרות העברית של יהדות ספרד
תצלומים של שרידי ׳תחכמוני׳ בכאלף דפים מן האוסף העברי השני של הספרייה הלאומית בפטרבורג וכן תצלומי כתבי-היד מן האוסף הערבי-יהודי (אוספי פירקוביץ) שהגיעו אל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, גירו את הדמיון, אבל גם עשרות הקודקסים האירופיים המחזיקים העתקות של ה״תחכמוני״ הפופולרי לא זכו לבדיקה של ממש. כך ניגשנו אל המלאכה.
מהר מאוד נתברר שאכן ניתן להשלים באמצעות קטעים חדשים את המקאמה הערבית- יהודית אלרוצ׳ה אלאניקה (האחו ההדור, זה שמה שמזכיר הביאוגרף הערבי). נתברר עוד ששער מו בתחכמוני(׳שער מאזני הדור׳) כולל בעצם שני נוסחים של המסע, שנתאחדו בידי מעתיקים מאוחרים לנוסח אחד מעורב. בעקבות ההפרדה בין הנוסחים קיבלנו שני תיאורים עבריים, מוקדם ומאוחר, לצד התיאור הערבי-יהודי המאוחר. מלבד אלה כללנו כאן גם את המקאמה הבודדת ׳מחברת הנדיבים׳ שנתפרסמה בידי ש״מ שטרן, וכן את שער המשוררים (שער יח בתחכמוני) בגלל דרך התיאור המסודרת על פי ערים ומקומות ברצף של מסע. ברישום חילופי הנוסח ראינו את עצמנו ממשיכי דרכו של המלומד היהודי האיטלקי, ש״ד לוצאטו(1800־1865).
ברישום חילופי נוסח מכתבי היד של תחכמוני (כתבי יד אלמנצי, אחר כך כתבי יד הספרייה הבריטית 27,113.Add משנת 1282, וכן כתב יד 27,112.Add) היה לוצאטו עסוק בהפסקות במשך תקופה של כתריסר שנים באמצע המאה התשע-עשרה. באיגרות שכתב באותה תקופה אל ש״י קמפף, שהוציא כמה מן השערים הראשונים של ה׳תחכמוני׳, נתן ביטוי למסירותו לעניין. הוא זלזל ביחסם הלועג של בני דורו על שהוא מבזבז את זמנו לריק ׳להעתיק חלופי נוסחאות בדברי החריזי׳, והוא אף קרא תיגר על גישתם בסוף האיגרת מיוני 1857 (שד״ל, עמ׳ 1303-1302): ׳אינני מבקש משפט אנשי דורי, כי על הרוב ברכתם קללה היא בעיני, ותהלתם חרפה, וחירופם תהלה׳.
שד״ל התכוון כנראה למלומדים בני אירופה שהמקאמות האוריינטליות לא נחשבו בעיניהם. האשכנזים לא ירדו לסוף דעתם של שעשועי אלחריזי, ולפעמים עוד החליפו בין ספרו המקורי, תחכמוני, ובין התרגום העברי שהכין למקאמות אלחרירי, ואשר איתיאל הוא שם הדובר הקבוע שלהם. למעשה אין זה ברור כלל אף מניין נודע להם שמו של המספר הזה, שהמקאמות שהוא כביכול מחברן היו גנוזות בכתב יד יחיד (אוקספורד 1976, 50 Pococke) ונתפרסמו לראשונה בשנת 1872 בלונדון בידי תאומא טשנרי.
מבוא
א. מן המערב אל המזרח
הרקע התרבותי במערב משתקף באירועים משלהי המאה השלוש-עשרה, שבראשיתה פעל אלחריזי. הרצון להכיר את פירוש המשנה לרמב״ם נולד בקרב חכמי רומה בסוף המאה השלוש־עשרה על פי ההיכרות שהכירו את תרגומו העברי החלקי של הפירוש לסדר זרעים. תרגום זה הוכן בידי ר׳ יהודה אלחריזי כמאה שנה קודם לכן, ובני רומה היו בטוחים בקיומם של שאר התרגומים בקהילות ספרד, וחיפשו אדם שיהיה מוכן להמציא להם אותם. את השליחות קיבל על עצמו סוחר אמיד (׳זקן ונכבד׳) שהיה כנראה בקשרי מסחר עם קהילות המערב, ר׳ שמחה שמו. בקשה צנועה הייתה בפיהם ׳וישאלו באלהים מכל קהל וקהל למסור הפירושים הנזכרים ביד שלוחם אם כבר העתקו ואם לאו להעיר את רוח היודעים להעתיק / וסוד הרב להמתיק׳. אחרי שחיפש לשוא אחר התרגומים בפרובנס, שם ר׳ שמחה את פעמיו אל ביתו של ראש חכמי ספרד שישב בברצלונה, ר׳ שלמה אדרת (׳הראש והגולה והכותרת / לשון הזהב והאדרת׳). מפיו של הרב הוא שמע כי ׳הספרים אינם מצויים אצלינו׳ לא בתרגום ואף לא במקור הערבי. מסתבר כי בקרב החכמים אף נחשבה הערבית לשון שאינה ראויה לכתבי קודש, לשון חול. ומדגיש את הדבר הרשב״א בדבריו: ׳ומאבותינו הקדושים לא נחלנוה נחול / כי אין להמיר טוב ברע וקודש בחול׳(שם). איזור זה של חצי האי האיברי היה חלק מאירופה הנוצרית כבר מאז התקופה הקרולינגית, והיה קרוב לתרבותה במידה רבה יותר מן המלכויות הנוצריות שהתפתחו בצפון מערב. לעומת ערי ארגון, סרגוסה והוסקא, שהיו לנוצריות החל בראשית המאה השתים־עשרה בלבד, היו קטלוניה ובירת האיזור, ברצלונה, קשורות לתרבות פרובנס בקשר אמיץ משכבר הימים.
הרשב״א המתחשב בצורך שהשליח מייצג יועץ לו על כן לשים פעמיו אל ערי ארגון, מקום שאפשר כי יימצאו בו הספרים המבוקשים. כדי שלא לפטור אותו בלא כלום ואף לתת תוקף לדבריו הוא מוסיף את חתימתו בשולי כתב השליחות: ׳מודיעים ומצוים לעוררו ולהחזיק בידו על הדבר׳. תחילה שם השליח פעמיו להוסקא (Huesca). אבל שם לא עלה בידו לקבל אלא את תרגום החלק החסר מן הפירוש לסדר ורעים, וכן את תרגום הפירוש לשני הסדרים, מועד ונשים. למשימה זו נרתמו בהוסקא החכם הרופא ר׳ יוסף אלפואל ויעקב ב״ר משה עבאסי. השליח מצדו השקיע מאמצים רבים במילוי משימתו, ודחק במתרגמים כדי שישלימו את המלאכה: ׳שהמעתיקים כולם היו טרודים, מהם בטרדת עצמם ומהם בצרכי צבור והוא היה דוחק עצמו ומפיל תחינתו מיום ליום למלאת חפצו ושליחותו׳.
מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו-פרקי מסע לאלחריזי
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Le lendemain, je rencontrai Mehdi, l’ancien chef des travaux de la société. Mehdi était aussi un des meilleurs peintres du Maroc. Il était très connu dans la branche et surtout, très apprécié par les architectes qui venaient vérifier les travaux sur les chantiers. Ceux-ci n’avaient jamais rien à redire sur ses finitions. C’était aussi un spécialiste de la fabrication des peintures. Il faut préciser qu’à cette époque, les couleurs se préparaient à l’entreprise et Mehdi était un véritable artiste en la matière. J’ai retrouvé l’ancien contremaître dans un café de la ville, près du cinéma Camera que j’avais tant fréquenté, enfant. Il m’invita à déjeuner chez lui, dans sa villa, en ville nouvelle. J’acceptai avec joie. Il avait réuni toute sa famille pour la circonstance. Une de ses filles, professeur d’histoire à l’université de Casablanca était venue spécialement pour me rencontrer. Il y avait aussi deux autres filles, magnifiques, cultivées, restées célibataires. Ce sont elles qui maintenant, dirigeaient haut la main l’entreprise de peinture que leur père leur avait léguée. Mehdi avait en effet quitté Hadj Brahim pour créer sa propre affaire, probablement peu après mon départ. Il était maintenant à la retraite. Nous avons discuté boulot, le genre de travaux qu’elles dirigeaient, leurs rapports avec les ouvriers et nous avons parlé de la difficulté de monter sur des échelles. Nous étions assis autour d’un magnifique couscous, garni de viande d’agneau et de maints légumes. J’appris alors la tragique histoire de la famille de Mehdi. Jusqu’à ce jour, je ne savais pas que le pilote chargé de bombarder le palais du roi Hassan II, lors de l’attentat fomenté par le général Oufkir, était le fils de Mehdi. Sa photo ornait tous les murs de la maison. C’était un très beau garçon et un des premiers pilotes de l’armée royale. Il avait été exécuté sans autre forme de procès après l’échec de l’attentat. Ce qui est surprenant, c’est qu’aucun membre de sa famille n’avait été inquiété, fait plutôt rare dans les annales du Maroc.
Au cours de ce repas, Mehdi m’a chaleureusement remercié. Il a dit que c’était grâce à moi qu’il avait pu nourrir et faire grandir ses enfants et qu’il m’en était très reconnaissant. Autant que les délicatesses consommées, j’ai profondément apprécié l’amitié dont chacun d’entre eux me gratifiait. C’était plus que touchant. Nous avons aussi évoqué l’époque de notre travail en commun, les randonnées que nous faisions ensemble pour visiter les chantiers à travers le pays, les repas que nous prenions avec les ouvriers et naturellement, les accrochages hebdomadaires au moment de la paye. Mehdi était conscient que Hadj Brahim l’aimait beaucoup mais se gardait de le montrer, car il tenait à être le maître à bord et craignait que des marques d’amitié, surtout devant les architectes, ne nuisent à son autorité. Ceux-ci aimaient beaucoup le contremaître et ne voulaient avoir affaire qu’à lui. Nous avons également parlé de cet accident qui avait failli me coûter la vie. C’était dans les premiers mois de mon travail et nous venions d’engager un nouveau chauffeur de poids lourds, lequel ne devait sans doute pas être un as de la route. Nous roulions vers Fès où j’avais obtenu, quelque temps auparavant, par adjudication spéciale, une commande pour peindre une très grande école. Nous devions commencer les travaux ce jour-là et nous étions partis vers six heures du matin. Le camion était lourdement chargé avec les pots de peinture, les échelles et une dizaine d’ouvriers accroupis sur les pots. J’étais assis dans la cabine, le conducteur à ma gauche et un jeune contremaître à ma droite. Ce dernier est mort sur le coup quand notre chauffeur entreprit de doubler un car de transport en commun. Le choc fut terrible et le camion culbuta plusieurs fois avant de s’écraser dans les champs. Dès le départ, nous avions senti que ce routier ne maîtrisait pas son véhicule, peut-être à cause de la surcharge. Le camion chavirait et l’accident se produisit à environ une dizaine de kilomètres de la ville, vers Meknès Plaisance. Je ne sais s’il n’y eut d’autres voitures accidentées ni ce qu’il advint des travailleurs à l’arrière ou des voyageurs du car. J’étais grièvement blessé. Je m’étais fêlé le crâne et j’ai perdu connaissance pendant plusieurs heures. Je me suis réveillé à l’hôpital où je dus rester immobilisé quelques semaines. Mon seul souvenir après le choc est l’instant où je me suis retrouvé dans les bras d’une Française qui essayait de me calmer en me disant qu’elle me conduisait à l’hôpital Cornette. Ma mère, que Dieu ait son âme, a ensuite célébré chaque année le jour anniversaire de l’accident. Elle était persuadée que j’avais été sauvé parce que je portais le nom de son vénérable père. Guéri, j’ai encore eu le vertige pendant des mois. J’avais peur de conduire. Longtemps après l’accident, Hadj Brahim m’accompagnait quand je devais visiter des chantiers et je m’agrippais à lui à chaque virage. J’ai repris peu à peu le travail et même, je m’affirmais dans la direction de l’entreprise, apprenant toutes les ficelles des métiers de directeur, de comptable et de métreur. En fait, la gestion de l’entreprise reposait sur mes épaules. Hadj Brahim m’accordait une confiance illimitée et constante, si ce n’est ces fameux vendredis où nos vues divergeaient.
Je suis d’autant plus triste de ne l’avoir pas rencontré lors de mon premier voyage d’Israël au Maroc en 1978 – dès qu’une telle chose fut possible – quand j’ai tourné mon film autobiographique. J’étais alors avec l’équipe de tournage de la télévision marocaine, spécialement attachée à la cour d’Hassan II. Nous avions travaillé toute la journée et le lendemain, en route vers Fès, j’ai vu l’enseigne d’un magasin où s’affichait le nom de Hadj Brahim. Je me suis arrêté pour voir qui tenait cette boutique et il s’avéra que c’était la fille de mon ancien patron. Elle m’a tout de suite reconnu. Je lui ai dit que je ne pouvais pas rester davantage à Meknès pour rencontrer son père, lui transmettais mon affection et espérais le revoir bientôt. Mon insouciance ne fut pas réparable, puisque Hadj Brahim devait mourir quelques années plus tard sans que je ne le revoie.
Je dois avouer qu’à cette période, j’étais entièrement absorbé par ce film, censé, dans mon esprit, donner une meilleure image des Juifs du Maroc et balayer le stéréotype négatif qui entachait ceux d’entre eux qui vivaient en Israël. Je tenais alors plus que tout à montrer la richesse de la culture et des traditions des Juifs du Maroc et je crois l’avoir fait de mon mieux. Les Arabes, avec qui j’avais pourtant longtemps vécu fraternellement, étaient loin d’être ma première préoccupation lors de ce court séjour et je ne songeais nullement alors à relater le « côté arabe » de ma vie.
Une semaine après ce passage à Meknès, je me trouvais à Ouezzane pour filmer la hilloula de Rabbi Amram ben Diouane. J’y ai rencontré un cousin qui me reprocha le tort que j’avais fait à Hadj Brahim. Celui-ci, entendis-je honteusement, ayant appris mon passage à Meknès, avait arpenté la ville pendant deux jours, à ma recherche, comme fou. Je regrette beaucoup cette occasion manquée. J’aurais voulu lui raconter ce que j’étais devenu, mes études à Paris et ma carrière en Israël. J’aurais aimé voir alors l’expression de son visage, lui qui tenait à tout prix à me garder auprès de lui et m’avait même proposé de me prendre comme associé dans l’entreprise, ce qui m’aurait peut-être rendu plus riche..
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman-Le Juif Arabe
Page 49
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
תרשיש ב
מחקרים נוספים ביהדות תוניסיה ומורשתה
עורכים
אפרים חזן וחיים סעדון
הוצאת אדרא
אפרים חזן
'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
קובצי הפיוטים כמנהג תוניסיה וג'רבה נותנים מקום של כבוד לשירתו של המשורר רבי אליהו בן יוסף סדבון, שחי במאה השמונה־עשרה. למשל, בקובץ הפיוטים החשוב של יהודי תוניס, 'שירי זמרה' (ליוורנו תרל"ב 1872- ), עולה שמו כאחד מארבעת הפייטנים המרכזיים לצידם של רבי ישראל נג'ארה, רבי מוסה בוג'נאח ורבי פרג'י שוואט. הוא הדין בכתבי היד התוניסאיים. אלה ערוכים בסדר אלפביתי של התחלות הפיוטים, ולאחריהם מובאים שירים על פי מעגלי הפיוט וייעודם של השירים, כגון כתבי יד 850 , 2137 , 2138 ממכון בן־צבי וכן כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 1350 , כתב יד סינסינטי 2038 , 2039 , ועוד. ברוב הקבצים הללו רב חלקו של אליהו סדבון.
רבי אליהו סדבון הוא המשורר השני בחשיבותו בין משוררי תוניסיה לאחר פרג'י שוואט. פורסמה רשימה של שמונים ושלושה מפיוטיו, ושירתו תוארה והוצגה בצירוף ח"י שירים מבוארים וקווים לתולדות חייו. מידע נוסף התגלה עם פרסום הספר 'תולדות חכמי תונס' מאת המשורר יוסף הכהן טנוג'י. המחבר ציין, כי בשיר שבכתב יד שברשותו הצביע המשורר על תקע"א כשנה שבה קרה האירוע הציבורי המתואר בשיר, ומכיוון שמשוררנו כתב קינה על מותו של השד"ר רבי אליעזר גאלמידי, שנהרג בשנת תקס"ד, הרי שנוכל להסיק כי השנים תקס"ד-תקע"א היו שנות שיא במעמדו של רבי אליהו סדבון, שהרי שימש בהן "דובר" של הציבור כולו.
במאמר זה אנו מבקשים להציג את פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון, הכוללים, בין היתר, קומפוזיציה מונומנטלית, קדושתא בסגנון ספרדי לחג הפורים, פיוט 'מי כמוך' לשביעי של פסח ופיוט שכתב רבי אליהו לכבוד ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי.
כדי להבין את יצירתו של רבי אליהו סדבון, ובעיקר את פיוטי מעגל השנה, עלינו לסקור בהרחבה את זיקתו לַשִירה של פרג'י שוואט.
אחד הגילויים המעניינים בשירת פרג'י שוואט היה הקדושתא לחג החנוכה. זהו גילוי מפתיע, שכן לא היינו מצפים כי לאחר פסק מפורש של בעל ה'שלחן ערוך' נגד שילוב פיוטים בתפילת היוצר, יקום פייטן שיחבר מערכת פיוטים לקדושתא האמורה להשתלב בתפילת העמידה. דבר זה הביאנו לשער שמא אין כאן אלא מעשה יצירה על פי תבנית הקדושתא, ולמעשה לא שימשה הקדושתא תפילה בציבור. והנה, עדות של רבי יוסף הכהן טנוג'י מלמדת, כי למרות הפסק של מרן, לא ויתרו יהודי תוניסיה על מנהגי אמירת הפיוטים במסגרתם ההיסטורית. רק בתקופה מאוחרת יותר, מן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ואילך, הועברו הפיוטים לאחר תפילת העמידה, וגם אז השתמרה עוד אמירת הפיוטים במקומם בקרב קהילת הפורטוגזים. הדברים נאמרים בערך הדן ברבי אברהם אלנאקר, מדפיסם של כמה וכמה מחזורי תפילה, ובכללם 'מחזור קטן, מנהג תונס' (דפוס ליוורנו, תקנ"ב). טנוג'י מתאר את מפעלו זה של ר"א אלנקאר:
והעתיק כל המחזור מנהג תונס אחרי תפילת י"ח כאשר הסכימו הרמ"ס [הרה"ג מסעוד אלפסי — המעתיק] ודעמיה בס' משחא דרבותא ע"פ סודות הקבלה כדעת השואלים ממנו בערי אלג'יר עש"ב [עיין שם באריכות]. ועד היום ק"ק פורטוגיזיס נוהגין בהן כמלפנים להפסיק באמצע התפילה לומר אותם המחזורים המיוסדים ממשוררי ספרד הקדמונים במעמדיהם. אבל הקהלה התוניסית כבר קבעה אותם אחרי תפילת יח מימי הר"י בן זקן שהדפיס המחזור בליוורנו תקכ"ב וכדעת הרמ"ס הנז'.
נמצאת למד כי רק בסוף המאה השמונה־עשרה הועברו פיוטי הקרובה ממקום ייעודם במהלך תפילת העמידה בחזרת הש"ץ לאחר התפילה, וגם זאת רק בקהילה התוניסית המקומית. ואילו קהילת הפורטוגזים בתוניס דבקה במורשתה והשאירה את הפיוטים על מכונם. דבר זה מלמדנו כי פרג'י שוואט כתב את הקדושתא לחנוכה בקהילה ששילוב הקדושתא בתפילה היה חלק ממנהגיה, וכי קהילה זו הייתה גמישה ודינמית דיה להכניס קדושתא חדשה בת הזמן אל מערכת התפילה.
בעקבות הקדושתא של רבי פרג'י לחנוכה הלך רבי אליהו סדבון וחיבר קדושתא לפורים. תיאור מפורט של הקדושתא למרכיביה הביא טנוג'י, ואף ציטט בהרחבה מתוך תחילתם של הפיוטים השונים. למיטב ידיעתנו, זו הקדושתא האחרונה שנכתבה.
השוואה בין שתי הקדושתאות מלמדת היטב שלנגד עיניו של ר"א סדבון עמדה הקדושתא של פרג'י. השפעתו של פרג'י על משוררנו בולטת ביותר בתחום הצורות, והדבר ניכר בשתי דוגמאות בולטות במיוחד. בשעתו תיארנו את התבנית המיוחדת לשיר 'אהלל אל אבותי', שאות האקרוסטיכון חוזרת בראש כל מילה ממילות המחרוזת. האקרוסטיכון העולה מטורי הענף בסטרופה הוא "אני פרג'י בר נסים", ומטורי האזור עולה האקרוסטיכון "שוואט משפחתי". בעקבות שיר זה הלך רבי אליהו בשיר 'אני אֶל אֵל אדרשה', והעמיד אות חוזרת בכל מילה, והתקבלה החתימה "אליהו" בטורי הענף והחתימה "סדבון" בטורי האזור. השוואה בין שתי המחרוזת הראשונות של שני השירים מלמדת על הקִרבה בין המשוררים, וכך היא המחרוזת הראשונה בשיר של פרג'י:
אֲהַלֵּל אֵל אֲבוֹתַי / אֵלָיו אֶפְצַח אֲמָרִים
אָנָּא אֱזֹן אֶנְקוֹתַי, / אַבִּיר אַדִּיר אַדִּירִים
אַיָּם אֵיפֹה אוֹתוֹתַי / אָבְדַן אֵילִים אֲרוּרִים
שונאְ יֶך שימםָ שַׁמהָּ / שַׁסעַּ שָׁרשֵׁ שָׁרשְֵׁימוֹ
שׁוּבָה שִׁיבַת שׁוֹמֵמָה / יִשְׁלַח שַׂר שָׁלוֹם שְׁמוֹ
כל מילה בשלושת הטורים הראשונים פותחת באל"ף, וכך נבנה האקרוסטיכון של טורי הענף; בשני הטורים שאחריהם מתחילה כל מילה באות שי"ן, וכך נבנה האקרוסטיכון המקביל, כמצוין לעיל. מטבע הדברים, התחביר בשיר מעין זה הוא אסינדטי, כלומר ללא מילות קישור, ועל הקורא לגלות גמישות בפענוח מבנה המשפט. על פי תבנית זו עצמה כתב ר"א סדבון:
אֲנִי אֶל אֵל אֶדְרְשָׁה, / אֵלָיו אָשִׂים אִמְרָתִי
אֶשְׁאֲלָה, אֲבַקְּשָׁה, / אֶתְאַב אוֹר אֲפֵלָתִי
אֲצַפֶּה, אַל אֵבוֹשָה, / אוֹחִיל אֵל אֱיָלוּתִי
סוֹגְדֵי סֶמֶל, סוּרֶיךָ, / סַכְסְכֶם סַעֲרֵימוֹ
סוֹפְרֵי סוֹד סְתָרֶיךָ, / סַמְכֵם סַעֲדֵימוֹ
קרבת הדברים והשפעתו של פרג'י ניכרות בראייה ראשונה. אות האקרוסטיכון החוזרת על עצמה, צירוף השם בטורי הענף ושם המשפחה בטורי האזור, הצימודים ומשחקי הצליל, תוכן הדברים ואף חריזת האזור — בכל אלה הלך ר"א סדבון בעקבות פרג'י, ומתקבלת דוגמה ברורה של מסורת השיר העוברת מדור לדור. כוחה של מסורת זו הוא הרבה מעבר להשפעה הישירה של שירת פרג'י על שירת ר"א סדבון, שכן התבנית שתיארנו כאן אומצה גם על ידי רבי משה בוג'נאח, ובאותה המתכונת עצמה הוא כותב:
אֶעֱרֹךְ אֹמֶר, אַבִּיעַ, / אֶקֹּד אֶרֶץ אֶשְׁתַּחֲוֶה
אַפַּים, אַף אַכְרִיעַ, / אֲרוֹמֵם אֵל אֲחַוֶּה
אֱמוּנַת אֵל אוֹדִיעַ, / אַדִּיר אֵלָיו אֲקַוֶּה,
בָּרִים בּוֹטְאִים בַּהֲמוּלָה / בְּשֶׁבַח בּוֹרֵא בַּהֲדוֹמוֹ
בּוֹאוּ בֵּיתוֹ בִּתְהִלָּה, / בָּרְכוּ בּוֹרֵא בִּמְרוֹמוֹ!
סמוך לזמנו של ר"א סדבון כתב רבי נהוראי ג'רמון את שירו 'נורא נשגב נעלמת' על פי
אותה תבנית:
נוֹרָא נִשְׂגָּב נֶעֱלַמְתָּ / נִין נִלְאֶה נָשׂוֹא — נִזְנַח
נָפוֹג נָפוֹץ נֵאַרְתָּ / נִבְזֶה נִדְכֶּה נֶאֱנָח
נִגַּשׂ נִדַּח נָטַשְׁתָּ / נִתְעָה נִתְעָב נֶאֱלָח
גּוֹעֵר גַּלִים גּוֹי גְּעַר / גְּעַל גֵּאֶה גְּדָעוֹ
5 גָּבוֹהַּ, גְּבַהּ גָּהַר / גָּהַר גָּבַהּ גּוֹז גִּזְעוֹ
אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה
עמוד 32
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
La musique marocaine juive
Je ne sais si j’ai parlé de la musique marocaine juive. Cette musique, était toute vocale, pareille à celle des Musulmans. Elles étaient sœurs, comme la langue hébraïque est sœur de la langue arabe. Certains prétendent, que c’est la même musique. Voici comment ils expliquent cela.
Les musiciens écoutaient le vent chanter en passant par les branches des arbres. Ils s'aperçurent que la musique du vent était différente à chacune des 24 heures de la journée. Ils arrivèrent à la capter et à ordonner une musique qui e divisait en 24 séries d’airs différents les uns des autres. La mesure qui se faisait à la main se divisait pour ainsi dire en cinq clés.
Chaque heure avait sa musique. Et certains disent que l’on ne doit pas mélanger la musique du soir avec celle du matin ou le contraire.
Donc, primitivement, la musique se divisait en 24 heures ou Nouba. Par la suite, treize de ces Noubas se sont perdues, et il ne nous reste en mains que onze Noubas.
Et je ne sais vraiment comment, mais les Juifs marocains ont hérité de cette musique. Mieux encore, ils ont adapté cette musique à la poésie juive.
Même les Poèmes de Rabbi Yéhouda Halevy, Rabbi Abraham Ben Ezra, ou Rabbi Chlomo Eben Guébirol, ne se chantaient plus que sur les airs arabes. Les chanteurs juifs, prétendent, que les treize Noubas oubliées par les Arabes, n’ont pas été complètement perdues. Car, il existait chez nous, les Juifs du Maroc, deux catégories de musique. L’ancienne et la nouvelle. La nouvelle, c’est exactement celle que l'on entend chez les Arabes, alors que l'ancienne leur est inconnue. Il faut dire cependant qu’à quelques nuances près, elles sont très proches.
La question est si l’ancienne musique encore chantée chez nous, ne serait ras composée des treize noubas oubliées par les Arabes ? Ces airs se sont perpétués chez les Juifs, grâce à une tradition très ancienne. On se levait très tôt le samedi, vers deux heures du matin, on allait à la synagogue, et sous la direction d’un "Maître chanteur" au sens littéral des mots, on exécutait des beaux morceaux de musique, en chœur ou individuellement, à mur de rôle avec des paroles hébraïques sur des airs arabes, sauf bien entendu, quand il y avait innovation de la part d’un invité d’honneur d’un autre pays ou d’une autre ville.
Au début, cette musique se transmettait de génération en génération ainsi que nous l'avons dit plus haut, dans les réunions familiales et dans les synagogues. Dans les prières et les Pïyowfïm-poèmes chantés, on employait l’ancienne musique. Les chanteurs n’étaient pas obligés de savoir les deux musiques, mais il y avait des cas, rares il est vrai, où un maître de musique savait les deux et même un peu de musique européenne.
Je disais qu’au début, cela se transmettait oralement, mais depuis trois ou quatre générations, certains chanteurs professionnels se sont réunis et ont publié des ouvrages contenant uniquement les prières de l’aurore et les morceaux de chants qu’il fallait chanter, chaque samedi matin dans les synagogues, avant l’office matinal du samedi.
Le dernier ouvrage, Chir Yédidot, a été publié à Marrakech par trois auteurs de Mogador ; Rabbi David Elkaïm, Rabbi David Yflah et Rabbi Haim Afriat qui demandèrent à un tres jeune homme de Marrakech, Rabbi Haïm Attar de superviser le travail de l'imprimeur. Cet ouvrage fait loi depuis, d'abord dans tout le Maroc puis ici en Israël et dans les communautés juives de la Diaspora. Les Piyoutim réunis dans ce livre sont d'auteurs bien connus, comme Halévy, Eben Guébirol, Eben Ezra etc. et d'auteurs marocains et nord africains, tels que Rabbi Haïm Pinto, Rabbi David Elkaïm de Mogador, et Rabbi David Hassine de Meknès, et beaucoup d’autres.
A Mogador a vécu Rabbi David Yflah – plus connu sous le nom de Cheikh David , le plus grand chanteur du Maroc juif ou arabe. Il était d’une famille de chanteurs qui savaient par cœur des milliers de poésies, aussi bien en musique ancienne qu’en nouvelle. Il est mort il y a une vingtaine d’années. Les plus grands chanteurs de la génération de Moulai Hassan jusqu'au règne de Sidi Mohamed V venaient de toutes les grandes villes chez le 'Cheikh David' pour faire revivre, ou raviver certains airs oubliés.
Le chanteur le plus connu actuellement est Rabbi David Bouzaglo, il vit encore à Casablanca.
'Cheikh David' Il était connu aussi du nom de Rabbi David Ben Baroukh, (son nom et celui de son père) mais pour ne pas confondre avec Rabbi David Ben Baroukh, le saint de Taroudant, on l’appelait Cheikh David, car il était le cheikh (chef) des Juifs du Mellah
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador–Rapports avec les Musulmans-Redacteur:Asher Knafo
Page 78
תולדות חב"ד במרוקו
פרק ד
המקשר
הוראות מהרבי
כאמור, הרב בנימין אליהו גורודצקי כיהן כבא כוח הרבי באירופה וצפון אפריקה. במסגרת תפקידו נהג לפקוד את מרוקו מספר פעמים בשנה, ועסק בפיקוח וסיוע לשלוחים ולמוסדות בכל רחבי מרוקו באמצעות יצירת קשרים אישיים עם רבני ומנהיגי יהדות מרוקו, במקביל פעל רבות למען גיוס משאבים, ובדרך קבע העביר דיווחים מפורטים לרבי על הנעשה במרוקו, וקיבל הוראות ומסרים מהרבי לשלוחים.
קשרים עם הג׳וינט
מסירות אין קץ הפגין הרב גורודצקי בכל הקשור להשגת תקציבים ותרומות עבור מוסדות חב״ד במרוקו. בשנים הראשונות לא גויסו תרומות במרוקו, והשלוחים שכמעט ולא יצאו מתחומי המדינה לא יכלו בכוחות עצמם להשיג תרומות, והרב גורודצקי, בסיוע רב מהרבי וגורמים נוספים, פעל רבות בדרכים שונות להשגת תרומות. לאחר מאמצים רבים הצליח לשכנע את מנהלי הג׳וינט, עמם היה לו קשר עוד ברוסיה, לפרוש את חסותם על חב״ד במרוקו. ואכן במשך השנים ארגון הג׳וינט כיסה את מרבית ההוצאות של מוסדות ופעילות חב״ד ברחבי מרוקו. על כך ועל המאבק לתקצב את המוסדות בכפרים – להלן בפרק יב.
בשנים הבאות, כאשר נערכו מדי שנה ״חגיגות״ – ערבי התרמה למוסדות חב״ד במרוקו, בכל פעם היה הרב גורודצקי מגיע לקזבלנקה, מסייע בהכנות ל״חגיגה״ נואם בה את הנאום המרכזי ומסייע בכל כוחו לגייס תרומות בסכומים גבוהים במיוחד.
בעוד הרב מטוסוב היה עובד מול הג׳וינט במרוקו ושולח דו׳׳חות לג׳וינט בצרפת, הרי הרב גורודצקי, כדבר שבשגרה, פעל רבות בג׳וינט בסניף הצרפתי ובמנהלת הארגון בארצות הברית, ובביקוריו במרוקו היה מסייע גם מול פקידי הג׳וינט בקזבלנקה. עבודתו היתה מגוונת וכללה דיונים רבים אודות הוספות לתקציב הכללי ואישור מוסדות מסוימים למסגרת התקציב1.
פרק ה
שליח ורוכב על חמור
מהפכה רוחנית
בזה אחר זה הוקמו מוסדות חב״דיים ברחבי מרוקו, וקול התורה נשמע בערים ועיירות, בישובים המרוחקים ובכפרים הנידחים. הפעילות שתפסה תאוצה מהירה גרמה לאהדה גדולה לשלוחים בקרב הקהילות היהודיות, כאשר כולם רואים כי השלוחים מחוללים מהפכה רוחנית – להשיב אלפים לעולם התורה והיהדות, ובכך לבלום את המגמה האומללה של תלמידים יהודים המתחנכים בבתי ספר לא יהודיים, או בבתי ספר יהודים בהם מקבלים מנות זעירות בלבד של יהדות.
כמתואר בשער הקודם, בשנים הראשונות מאז החלה השליחות החב״דית במרוקו, נשלחו מספר שלוחים לערים בהן היו קהילות יהודיות גדולות, אך במקביל התפתחה פעילות מסועפת בעיירות, בישובים ובכפרים קרובים ומרוחקים. על כל זאת היה אחראי מנהל המוסדות הרב שלמה מטוסוב. הוא נדד בדרכים לא דרכים כדי לייסד בהם תלמודי תורה, וכאשר המצב לא אפשר הקמת מוסד נפרד, השתדל שהתלמידים לא ילמדו בשבתות ועוד כהנה וכהנה.
בעיירות ובחלק מהכפרים התלמידים למדו במוסדות של רשת ״אליאנס" או במוסדות צרפתיים, ומהם שלמדו גם בשבתות. לימודי קודש נלמדו זמן קצר בלבד מדי שבוע, ושמירת המצוות, שבתות ומועדי ישראל, נדחקו לקרן זווית. בכפרים רבים, במיוחד הקטנים והנידחים, כלל לא היו מסגרות לימודיות והילדים הקטנים שהו בבתים, וכאשר גדלו נהגו לשוטט ברחובות או לסייע להוריהם בפרנסת הבית.
הרב מטוסוב הגיע לכל מקום בו היתה קהילה יהודית, וניסה להקים כצעד ראשון תלמוד תורה, בו ילמדו הילדים תורה וינהגו ברוח ישראל סבא. לשם כך היה צורך בהסכמת ההורים, שלעיתים העדיפו שהילדים ילמדו במוסדות "אליאנס״ או המוסדות הצרפתיים, ולאחר שנמצאו תלמידים היה צורך בהסכמת הנהגת הקהילה, הרשויות המקומיות, הרב המקומי ועוד. לאחר כל אלו, היה צורך מידי למצוא מנהל או/ו מורים כדי לפתוח את התלמוד תורה. לעיתים איתר מורים ומנהלים במקום, ובמקרים אחרים הללו הגיעו מקרב תלמידי הישיבות בקזבלנקה ומקנס או מקהילות יהודיות אחרות.
המרחקים הגדולים ומספרם הגדול של המוסדות שהלך וגדל כל העת, אילץ את הרב מטוסוב לשהות בדרכים כל ימות השבוע ורק בשבתות שהה בקזבלנקה. כדי לאפשר את גידול המוסדות והמשך העבודה הסדירה, הן בקזבלנקה והן בכפרים, מינה מספר מפקחים, יהודים מקומיים, חלקם בוגרי הישיבה, שתפקידם היה להגיע לכפרים, לסייע ולפקח בגשמיות וברוחניות.
המוסדות שנפתחו בזה אחר זה ומנו למעלה מחמישים תוך שנה, היו שונים זה מזה מקצה לקצה. בעוד תלמודי התורה הגדולים מנו מאות תלמידים, הרי שהיו כפרים בהם מספר היהודים היה קטן, ותלמידים בודדים למדו תורה בתלמוד התורה הקטן שהוקם באחד מחדרי בית הכנסת או במבנה של משרדי הקהילה. ילדי הכפרים וגם המורים הגיעו לבושים בג׳לביה – חלוק ארוך בעל גוון אחיד, וישבו על שטיח פרוש על הרצפה כשרגליהם שלובות.
חשוב לציין כי השלוחים במרוקו שפעלו ברוחו של הרבי, לא ניסו לשנות אצל יהודי מרוקו את נוסח התפילה או מנהגים שונים, וכך גם את קודי הלבוש וצורת הישיבה. אך פקידי הג׳וינט שפרשו את חסותם ונתנו תקציב ביד רחבה למוסדות החב״דיים, תבעו והפצירו שוב ושוב כי המוסדות ייראו מסודרים, נקיים ומעוצבים בדומה לכיתות בארצות מפותחות, עם שולחנות, כסאות, לוח קיר ומורה שלבוש בחליפה מחויטת ולא בג׳לביה. בנושא זה היו חילוקי דעות רבים, וכדי לרצות את אנשי הג׳וינט עשו השלוחים ככל יכולתם להשיג ריהוט, ביגוד ועוד, בהתאם לבקשותיהם.
האהדה בקרב הקהילות היהודיות למנהל המוסדות הרב מטוסוב הלכה וגדלה, והדבר סייע רבות להתפתחות המוסדות. היו מקומות בהם המוסדות הוקמו בשותפות עם הרבנים והמנהיגים המקומיים, ובמקרים אחרים מונו הרבנים ומנהיגי הקהילות עצמם לתפקידים חינוכיים ומנהלתיים בתלמודי התורה והישיבות שהוקמו. כך, עם השנים, ברוב המקומות ראשי הקהילות העריכו מאוד את הפעילות החב״דית למען הדור הצעיר, ונוצר קשר מצוין בין חברי הקהילות והשלוחים, ובאמצעותם גם עם הרבי.
עם הזמן, נשלחו תלמידים נבחרים מהכפרים ללמוד בישיבות בקזבלנקה ומקנס, וכאשר הללו שבו לערי מגוריהם היו הם בבחינת "נרות להאיר". חלקם גם מונו לתפקידים רוחניים במוסדות החב״דיים, ושובם לעיר הולדתם סייע רבות.
האימפריה החב״דית בכל רחבי מרוקו הדהדה למרחוק. גם אנשי הג׳וינט שבתחילה סברו כי הקמת המוסדות בכפרים נראית לא מציאותית, הרי כאשר הם ביקרו בכפרים היו אחוזי התפעלות מההצלחה הגדולה. כאשר ניסו שוב ושוב להודות למנהל הרב מטוסוב, בכל פעם הפנה אותם למשלח הגדול – הרבי מליובאוויטש, שבכוחו ובהכוונתו צמחה אימפריית חב״ד במרוקו.
במדבר סהרה
הנה תיאור קצר על תקופת הקמת המוסדות:
זמן קצר לאחר הגיעו החל הרב מטוסוב במסעות קצרים למחוזות קרובים לקזבלנקה, כדי לאמוד את האפשרויות לייסד מסגרות לימודיות במטרה להפכן עם הזמן לתלמודי תורה וישיבות. הפעילות החלה על אש קטנה, כיוון שהרב מטוסוב נמנע לצאת מהעיר לזמן ארוך עקב עיסוקו בפיתוח הפעילות בקזבלנקה, ומלבד זאת התקשה להותיר את רעייתו לבדה לזמן ארוך – כך הוא כותב לרבי במכתב מא׳ אייר תשי׳׳א, חודשיים בלבד לאחר שהגיע למרוקו’. ברם, היהודים הרבים השוכנים באזורים המרוחקים עמדו לנגד עיניו, ועד מהרה החל לצאת מהבית לזמנים ממושכים, ואף הרחיק עד לכפרים במדבר סהרה ובהם הכפר ארפוד הרחוק למעלה מ־600 ק״מ מקזבלנקה. בארפוד יסד תלמוד תורה ובו עשרות תלמידים, ועל כך דיווח לרבי:
ביקרתי גם בכפרים הרחוקים מן הישוב, במדבר סהרה, ות״ל כי עלה בידנו והוקם וסודר תלמוד תורה בכפר ארפוד. לעת כזאת מספר התלמידים אחד וארבעים, מקוים כי במשך הזמן אי״ה יתווספו עוד כי ישנם עוד כשבעים נערים לומדים בבית ספר צרפתי, ואולי לכשתהיה תלמוד תורה במקום יצאו כמה מהם משם ויתוספו עלינו.
בשבועות הבאים המשיך הרב מטוסוב לעבוד במרץ בקזבלנקה ובד בבד יצא למסעות בכפרים, מה שגרם לעומס עבודה בלתי אנושי עד שהשליח המסור נפל למשכב באפיסת כוחות, אך בברכת הרבי עד מהרה התאושש והמשיך בפעילות בכל התחומים.
תלמודי תורה בימי החופש
לקראת הקיץ הוחלט לפתוח תלמודי תורה לתקופת החופש. למסגרות לימוד אלו אין צורך באישורים, וכך גם יוקל לארגן את הקהילה והרבנים סביב לימודים בימי החופש. כמובן, השאיפה היתה כי מסגרות לימוד אלו יהוו אבן יסוד ופינה לתלמודי תורה קבועים. לשם כך היה צורך להשיג מלמדים ראויים, אישורים מהקהילה היהודית המקומית וגם מקום מתאים. וכך, בתחילת חודש תמוז הרב מטוסוב דיווח לרבי על ההצלחה הגדולה בהקמת תלמודי תורה לתקופת החופש בכפרים, שבהם לומדים מאות תלמידים:
הנה סודרו בעזהי״ת תלמודי תורה בחמשה כפרים, בעיקר בשביל חודשי החופש, ואולי יש תקוה, כי זה יתן בלב קצת מהתלמידים להשאר ללמוד גם אחרי כן
ואלה שמותם למספרם:
מקזבלנקה. בארפוד יסד תלמוד תורה ובו עשרות תלמידים, ועל כך דיווח לרבי:
ביקרתי גם בכפרים הרחוקים מן הישוב, במדבר סהרה, ות״ל כי עלה בידנו והוקם וסודר תלמוד תורה בכפר ארפוד. לעת כזאת מספר התלמידים אחד וארבעים, מקוים כי במשך הזמן אי״ה יתווספו עוד כי ישנם עוד כשבעים נערים לומדים בבית ספר צרפתי,
- טאורירט – כחמשה ושבעים תלמידים
- פעטאט ־ כמאה ועשרים תלמידים
- אדזעם – כארבעים תלמידים חמש שעות וכעשרים תלמידות שתי שעות.
- טאלדא – כשמונים תלמידים.
- סעטעט – כמאה ועשרים תלמידים.
תולדות חב"ד במרוקו
עמוד 44