מורשת יהדות מרוקו

 

אך עוד יותר מרבי שלום ורבי מרדכי די לאמאמר, התנוססו עוד בגדולתם ובישרתם חבריהם שישבו במכנאס, מרדכי אשריקי או "לחזן בכא ", ומסעוד בן זכרי. אלה בהיותם קרובים למלכות, בני העיר מכנאס נקודת הכובד של הממשלה אז, יכלו הרבה למלא תפקיד יותר גדול וחשוב אצל מולאי מחמד, ושניהם שהיו גם ראשי העדה ועסקני הצבור, נחשבו עוד מראשי הממשלה ויהיו לידידיו ואנשי סודו של מולאי מחמד.ביחוד הצליח הראשון מרדכי אשריקי, לתפוש את לב המלך ההוא ולהטותו לכל אשר יחפוץ, ובתור יועצו הפרטי נמסרו לידו דברים חשובים בהנהגת הממלכה, הוא ידע גם להכיר את עצמו ולהכבד על פני העם המושלמי הקנאי.תמיד התראה ברחוב לעיני ההמון מעוטר בהוד שר ממלכי, רוכב על סוס בגאון ווגובה, ובפיו מעלה עשן, ובכל זאת היה ההמון הקנאי נאלץ להבליג על רגשי השנאה, והכל התחשבו אתו כאחד משרי הממשלה המושלמים. מרדכי אשריקי בכל גדולתו לא שכח גם את אחיו ועמו, הוא דאג תמיד להטבת מצבם וישגיח עליהם בעין פקוחה. וכאשר חפץ בן המלך מולאי אלייזיד העריץ, להרים ראש ולהשתחרר על העם עוד בימי אביו, ראה הוא, מרדכי אשריקי, כי בזה יבולע ליהודים, וכי העריץ ההוא יפריע את מנוחתם, ויחשוב לסכל את עצתו, ובהשפעתו גורש מולאי אלייאזיד מעל פני אביו בתור "מורד".

פייטן הדור ההוא בן עירו של מרדכי אשריקי, בפיוט אשר כתב לכבודו יתנה את שבחיו בדברים כאלה ויאמר :

"אשר בו כוח וגבורה, לעמוד לפני השררה……, בחכמה ודעת וסברא על ראשו לא יעלה מורא…. על שוק רש עין יפקח…דבריו למלכות נשמעים כמו מסמרות נטועים….לפניו גדולים רבים נכנעים ….הקים נשיא בתוכנו, עומד בעת צרה לנ"

להלן הפיוט המלא מתוך הספר " תהלה לדוד " לרבי דוד בן אהרן חסין.

פיוט יסדתיו לכבוד גביר חכם וקרוב למלכות ושמו מרדכי שריקי "אור עיני בית מקדש "

אל נטע טוב רענן.

 

אל נטע טוב רענן / מר דרור ריש בסומַיָה

ומתרגמינן אנן / מירא דַכיא

מר דרור   

דברי שיר אשיר לכבודו

שבחיו בו יצמדו

יפטירו שפתיַ יגידו

תפארתו והדרו והודו / שפַ קדמָי להחויא

 

מר דרור

ואשר בו כוח וגבורה

לעמוד לפני השררה

בחכמה דעה וסברא

ועל ראשו לא יעלה מורא / בה' נפשו חסיה

 

מר דרור

ישמע חכם יוסיף לקח

כקטורת מרקחת רוקח

על שושק רשע עין תפקח

שכר גדול ורב תטול תקח / מאל גדול עתה רב העליליה

 

מר דרור

דבריו למלכות נשמעים

כמו מסמרות נטועים

בתוך הלב הם תקועים

לפניו גדולים רבי נכנעים / כקיר נטוי גדר הדחויה

 

מר דרור

בכבוד לומדי דת נקיה

חכּימַיָּה וספריה

הזהר בדבר דר עליה

דבר דקדשו : אלמלא עָלַיָּא / לא מתקימי אתכָּלַיָּא

 

מר דרור

נהלל אל לא מאסנו

הקים נשיא בתוכנו

עומד בעת צרה לנו

בהיותנו בארץ אויבנו / על סרכיה ואחשדרפניא

 

מר דרור

חכם לבב איש תבונה

לפני אל ידי אמונה

תציף תפרח כשושנה

נוא שאנן עיניך תראינה / ירושלים הבנויה

 

מר דרור

סופר מהיר – יכבתון

מיליו בצור יחצבון

עיניו ברכות בחשבון

דברי אמת בםיו ריקם לא ישובון / לעלם ולעלמי עלמיא

 

מר דרור

יום נוססה בי אהבה

שורייקי עינא ולבא ( שורייקי – גידים וחוטים על פי ברכות ז עה )

בוערת כאש להבה

על ספר חוקה הלא היא כתובה / לעין כל מפורסמת היא גלויה

 

מר דרור

נפשי בלילה אוַּתך

מאד כבד אכבדךָ

אנהגל אביאך

אל בית אמי מיין רקח אשקך / חַמרא דיתֵיב על דֻרדָּיא ( יין השוקט על שמריו, והוא משובח )

 

מר דרור

יה מושיעי ומגיני

אלהים יחנך בני

זכות צדיק הֵרים קרני

שמו מרדכי בן יאיר איש ימיני / איש יהודי בעיק שושן היה

 

קרוב למלכות, אך לא במדרגות אלה, היה גם רבי שלמה די אבילא, הוא חי לראשונה בתיטואן ואחר כך גם בראבאט, בתור סוחר גדול ובעל נכסים, וחכם מצוין, התודע לרשות ויהי חשוב בעיני הממשלה, אחר כך נמצאו אנשים אשר מקנאתם בו הפיחו כזבים ועלילות להבאישו בעיני המלך.וזה שעוד מכבר לטש את עינו על הון רבי שלמה די אבילא, התנכר אליו וימצא תואנה לקחת מאתו אנית סחורה מלאה פשתים, ומאז חדל רבי שלמה די אבילא מהתקרב עוד אל קרובי המלכות ויבחר לו יותר להיות בודד.

ובעוד שהאנשים ההם, משה בן מאמאן, רבי שלום ורבי מרדכי די לאמאר מרדכי אשריקי, ומסעוד בן זכרי, ורבי שלמה די אבילא, כלם יחד עם קרבתם למלכות וגדולתם היו גם טובי לב ודורשי טובת עמם, הנה היו אותם קרובי המלכות האחרים, שזכרנו אליהו לוי ושני אחים ממשפחת קרדוזו, יעקב עתאלי ואליו, אנשים צרי עין שיכלו להשתמש בהשפעתם רק לטובת עצמם, ולהצר צעדי יתר חבריהם ידידי המלך. אליהו לוי חי במכנאס ויהי בעל נכסים רבים, והוא שני האחים קרדוזו נחשבו מגדולי ידידיו של המלך מולאי מחמד, ויהיו "מהיושבים ראשונה במלכות. ביחוד הצליח אליהו לוי להתגדל בעיני המלך ויהי כמעט למשנהו ולמפקד עליון בהנהגת הממלכה.ואף כי פעמים אחדות הסב עליו את קנאת ההמון כל כך, ופעם הצליחו שונאיו להורידו ממשרתו, בכל זאת ידע הוא אליהו לוי איך לרכוש לו אחר כך את לב המלך, וכן עמד במשרתו זאת הגדולה עד יום מותו, ותמיד יכול להפיל את חתתו על שוטניו ומשנאיו.

גם בינו ובין קרדוזו עברה אחר כך רוח מדנים, והאחד חשב להפיל את השני ממעמדו. וסוף היה כי קרדוזו השר נהרג בתגרת יד אליהו לוי, וגם קרדוזו האח השני הושם במאסר בטנג'יר, וכמו אליהו לוי ושני האחים קרדוזו, היו גם יעקב עתאלי ואחיו, הם היו ילידי תוניס, ובמרוקו התיישבו ויעשו להם יד ושם בממשלה, אך הם השתמשו בזה רק לבצעם, ולהתגרות בזולתם.

 

הנכ כי כן מוצאים הננו ביחוסו הטוב של מולאי מחמד חזיון לא מצוי בין מושלי מרוקו, כי הרבה לקרב אליו את רבים מיהודי מרוקו ולמנותם בין שרי ממשלתו, ונפלא הדבר כי גם אז בימי ה "אוהב ישראל" זה, קרו לא פעם ביהודי מרוקו הרג ושוד. ובשנה תקמ"ג קרה עוד כי שבעה יהודים שאיזה מהם היו מאנשי מכנאס נרצחו, כנראה מפני בצע כסף על ידי ההמון הפרוע. ואמנם אין ספק כי מקרים כאלה היו לא מעטים בעת ההיא בגלל המחסור ומצוקת הרעב ששררו בשנים ההם. הרעב ההוא נודע אצל כותבי הדורות במרוקו בתור רעב כבד ונורא, הוא החל בשנת תקל"ט – 1779, ונמשך עד שנת תקמ"ב 1782, מאות יהודים מתו אז בכל עיר ועיר מערי המערב, והרבה גם שהמירו דתם למצוא אוכל לנפשם, ובכן מובן הדבר כי בעקבות הרעב ההוא נמשכו גם מקרי רצח והרג לפעמים.

 

אמנם, במה נחשבו המקרים הבודדים האלה שקרו אז בימי הטובה ההם, ימי ממשלת מולאי מחמד, מול המקרים הרבים והרעים שבאו על יהודי מרוקו אחר כך במות המושל ההוא, במשך שנה ועשרה חודשים בערך, שבם נמסר השלטון לידי בנו מולאי אליאזיד העריץ. מולאי מחמד מת בסוף ניסם תק"ן – 1790 ומולאי אליאזיד בנו, בן אשה נוצרית אנגלית, שהיה עד כה בורח מאביו, בא ויתפוס מיד את רסן השלטון, הוא שנא את היהודים תכלית שנאה עוד מכבר, ובשנים האחרונות שגורש מאביו בהשפעת ידידי אביו היהודים, כאשר זכרנו, הוסיף עוד יותר לשטום אותם ולחכות ליום לנקום בם, וכן למגנת לב יהודי מרוקו, ולהותם בא היום ההוא, יופ פקדו של מולאי אליאזיד העריץ, ועת נקמתו בהם.

 

קצת מהקורות האלה שקרו ביהודי מרוקו על ידי מולאי אליזיד, נזכרו במשא בערב, שמחברו ר"ש רומאנילי ישב אז במרוקו, ובראשית החל הקורות האלה, נאלץ לברוח במנוסת חרב להולאנדיא.ואמנם מה שקרה בכלל, הכל הצגנו על פי מקור נאמן של עד ראיה ושמיעה הוא רבי יהודה בן רבי עובד בן עטר מעיר פאס שכתב על זה קונטריס מיוחד בשם זכרון לבני ישראל כתב יד, מלבד זה נמצא אודות הקורות האלה איזה קינות כתב יד במערב ומהם היה גם לנגד עיני.

מהקינות שנכתבו על זה נדפס על ידי הפרופסור דוד קומפאנן שתי קינות אחת מרבי יעקב אלמליח והשנית מרבי דוד בן אהרן חסין, וכן הודעני פרופסור א. מרקס מניו יורק, והנה הקינה השנית מרבי דו חסין נמצאת גם אתי בכתב יד, אך היא רק על אשר קרה ליהודי מכנאס.

 

הרב יעקב משה טולדאנו-נר המערב-תולדות ישראל במארוקו- פרק ארבעה עשר. קורות המאה הששית – תק – תר 1740 – 1780.

עמוד רלח

 

"אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך –

אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, ב).

מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה במתנה.

קבלת התורה – תלויה ברצון כל אחד ואחד לקבלה.

 

"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות,

היה עומד על כל אחד מישראל,

ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,

                     ומחבקו ומנשקו – ועולה ומתעטר על ראשו"(שי"ה רבה א, ב).

 

 

הגאולה בפרשה – בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים"

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מה משמעות הכפילות: "מארץ מצרים", וכן "מבית עבדים".

רבנו משיב: ישנן שתי גאולות: הגאולה ממצרים, והגאולה מבית עבדים – לעתיד לבוא.

 

וכלשון קודשו: "אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים

אני עתיד להוציאך מארץ עבדים, וזה ירמוז על הגלות האחרונה".

 

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר 

 

ביום שבת קודש הקרוב – שבת מתן תורה לסדר פרשת יתרו, ימלאו 3333 שנים (תשפ"א), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.

פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.

הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב יהוה לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).

 

המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל יהוה, פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).

האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.

 

רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר יהוה אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל יהוה"  " (שמות יט, ט).

רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).

 

הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דב' כט, ג – יד). כלומר, גם הנשמות שלנו השתתפו במעמד קבלת התורה.

עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא שלושה טעמים:

 א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).

 ב. בעקבות טהרת עמ"י מזוהמת הנחש, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.

 ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.

 

לדברי רבנו-אוה"ח-הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.

הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא': "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).  

 

ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).

 

לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו, מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".

 

שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".

לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).

הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.

"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.

 

"אנוכי יהוה אלהיך…

לא יהיה לך אלהים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).

 

שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,

מהווים שני קרני לייזר רוחניים,

 החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".

לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את תמצית כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.

 

הזהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זהר יתרו, פב ע"א).

 

שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).

התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".

רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.

 

הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים עדיין תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.

"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי יהוה…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.

 הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.

 

הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח. כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.

הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:

רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (רבנו-אוה"ח-הק').

 

ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי יהוה אלהיך", לא יהיה לך, "לא תישא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).

 

"אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).

הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר, וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…".

 

מדברי הרמב"ן הנ"ל: "ויצווה אותם שידעו ויאמינו… כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו… ממצרים" עולה, שבשלב ראשון, יש לדעת ולהכיר שהקב"ה קיים, היות ובציווי ה' נאמר: "אנוכי יהוה אלהיך וכו'. כלומר, הציווי הוא לדעת שה'  קיים בעולם, ורק אח"כ להאמין בו.

זו בעצם דרכו של אברהם אבינו אבי האומה: הסתכל בגרמי השמים, והבין שיש מנהיג לבירה, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל – ומעשה ידיו יגיד הרקיע" (תהלים יט, ב).

בתפילת "עלינו לשבח" החותמת את התפילות נאמר: "וידעת היום – והשבות אל לבבך". קודם כל, תדע ותאמין, אח"כ תעבוד את ה' מכל הלב – "לבבך".

 

איך מגיעים לידיעה ואמונה ב-ה'?

 ע"י לימוד תורה בה מתגלית החכמה האלוקית.

להיות סקרן, לשמוע ולהקשיב למתרחש סביבנו, כמו יתרו ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והתגייר מיד. לראות את הנסים והנפלאות הנעשים לעם ישראל החי בין שבעים זאבים, גם בימינו אלה.

המצוה המרכזית בחיי כל יהודי הנאמרת פעמים ביום, מתחילה ב"שמע ישראל". קודם כל שמע, ורק אח"כ תגיע ל-ה' אלוקינו ה' אחד". כאשר הלל – נשיא ישראל נשאל בהלכה, היה משמיע תחילה את דעת שמאי חברו המנוגדת לדעתו, ורק אח"כ את דעתו. הלל בצניעותו כי רבה, ידע לשמוע ולהקשיב לדעת אחרים, ולכן נקבעה הלכה כמותו.

 

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ג).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".

 

"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה… ודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.

כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. כנ"ל כאשר משתטחים על קברי צדיקים, יש לבקש רק מהקב"ה, בזכות הצדיק.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב: 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".

 

"לא תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המילים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל.

כאמור, פסל = פסולת = פסילה.

 

"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי יהוה אלהיך אל קנא…"

 שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס.  על הכועס {להתקרר} ולהיטהר במקוה.

 

"לא תחמוד – בית רעך.

לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,

 ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).

"ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו'" (דב' ה, ,יח)

 

"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו,

                גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).

 

"לא תחמוד" – מכת דור חמדת הלבבות.

 

הדיבר העשירי "לא תחמוד", חותם את עשרת הדברות.

מהו הגדר ההלכתי של "לא תחמוד", האם זה מספיק בלב, או עד שהוא עושה מעשה? האם הוא עובר על "לא תחמוד" וגם "לא תתאוה" המופיע בפרשת "ואתחנן"?

 

הרמב"ם  כותב בהלכות גזלה ואבדה: "כל החומד עבדו או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בדמים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אע"פ שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' 'לא תחמוד'. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כעניין שנא' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך' – חימוד שיש בו מעשה"

 

הלכה י': "כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיון שחשב בליבו היאך יקנה דבר זה, וניפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה שנא': "לא תתאווה" (דב' ה), ואין תאווה אלא בלב בלבד".

הלכה יא: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל…"

הלכה יב: "הא למדת, שהמתאוה – עובר בלאו אחד. והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין. לכך נאמר 'לא תחמוד' 'ולא תתאווה'. ואם גזל, עובר בשלושה לאווין" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט – יב. שו"ע חושן משפט, סימן שנט).

 

רבי משה ב"ר יעקב מקוצי כותב בספרו "ספר מצוות גדול" (לאוין, סימן קנח): "כתוב בעשרת הדברות 'לא תחמוד', וכתיב שם (דב' ה יח) עוד 'לא תתאוה", והכל אחד… החימוד והתאוה הכל לאו אחד".

 

כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו, הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.

ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב: "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). הקב"ה מבקש מאתנו "לתת לו את הלב". כלומר, לעבוד אותו מבחינה פנימית, ולא "כמצות ה' מלומדה". לגבי השאלה איך ניתן לעשות זאת, הרי היצר הרע מקיף אותנו?

הקב"ה נותן לנו עצה: "ועיניך – דרכי תצרנה". ע"י שמירת העיניים, נוכל להתרכז בעבודת ה' מכל הלב.

כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.

 

לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני תחבולות כדי לקחת כל דבר מאדם אחר ללא רצונו, גם בתשלום.

 

רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.

 

בדבריו, רומז רבנו לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".

רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחימוד ממון או זנות".  

מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.

 

רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי יהוה אלהיך" בבחינת "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".

 

הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב  בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).

אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.

 

רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו: 'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).

 

א. "וישמע יתרו".

"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (זהר הק', יתרו).

 חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:

"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלהים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.

גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע  ששמע  עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.

כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה עושים איתן הלאה?

 

הזהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.

יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים".

הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".

 

יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.

הנושא הראשון – מלחמת עמלק, מסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לאנטשמיות, בגלל שהקב"ה בחר בנו.

הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים, לאורך הדורות.

הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם. 

 

רבי אליעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית (שמות רבה כ"ז, ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב" (רבנו-אוה"ח-הק' יתרו יח א).  תטה אוזן – ותפיק לקח.

 

ב. "ברוך יהוה – אשר הציל אתכם".

מה שלומך? ברוך ה'!

תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי – מבית מדרשו של יתרו.

 

"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "חמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'".

 

ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה'" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.

 

לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני, והקרבת עולות לה' כאות תודה לקב"ה, הוא חזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז). 

שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הניסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך יהוה אשר הציל אתכם" (ברכות נד, ע"א).

 

מוסר השכל:

ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.

 

ג. יתרו = 13 = אחד = 13

 "ה' אחד ושמו אחד" – אחדות ה' בכל העולמות.

 

 כדרכנו בפרשיות קודמות, ננסה לראות את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה.

 ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבע אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.

נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13}  שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה  – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי יהוה אלהיך…".

פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.

יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.

על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.

כאן המקום לציין את אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' היה לעד, על דל שפתם.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,

ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני

ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,

ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).

 

ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)

אחדות בין חכמים –

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.

 שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?

שאלה שלישית:  עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?

תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי –  היא תורתנו הנעימה".

 

א.  זריזות       ב. ענוה       ג. אחדות.

 

א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.

 

"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.

 

בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י): "הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.

 

בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.

כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.

 

כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).

 

 

"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).

באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא =

השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).

לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.

 

מסר חשוב מכך כדברי רבנו: "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א).

 

 כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.

"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".

 

"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).

 

מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).

בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.

 

תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".

המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".

"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה: "כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)

 

ב. ענוה – "השפלות והענוה

 

"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק').  זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).

המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.

 כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.

 מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".

 אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".

 

"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".

 

מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.

 

הסיפור על הראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה מוכן לשמור על חנותו של פחמי

 כאשר היה בדרכו מבית הדין. הראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו,

התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.

רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.

רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה

"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).

בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".

 

ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".

 

 

"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד –  שנעשו כולם יחד כאיש אחד, והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:

"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.

לימוד בחבורא ולא לבד, היות וע"י זה מתחדד הלימוד.

 

רבי חנינא בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם  דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).

ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.

 

רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון  לתלמידים  – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.

 

בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה מעלות… בשימוש חכמים, בדקדוק חברים ובפלפול התלמידים…"

 

מרן החיד"א מציין שהביטוי "במדבר סיני", שווה בגימטריא שלו לביטוי "בשלום" = 378. כמו שבני ישראל קיבלו את התורה מתוך שלום ואחווה, כך עלינו להיות מאוחדים איש עם רעהו כל העת, ובפרט לפני חג מתן תורה.

 

 

 

"והייתם לי סגולה מכל העמים…

ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמ' יט' ה-ו)

הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.

 

דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים"  המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא ארבעה פירושים לביטוי "סגולה".

א.  כשם שאין היגיון להשפעת הסגולה, כך עם ישראל בעיני הקב"ה בם בחר להיות לו עם סגולה, ולא בעמים האחרים, והוא מביא דוגמאות לכך. יהודי שחשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, כאילו עשאה, בניגוד לעכו"ם

ב.  "עוד ירצה, שיהיו בני ישראל סגולה, והסגולה היא – שיהיו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוקי עולם" בניגוד לעכו"ם

ג.  הסגולה האמיתית נמצאת בתורה בה הכניס הקב"ה חיים ורפואה. חיים – כנגד מצוות עשה, ורפואה כנגד מצוות לא תעשה. לדוגמא, האיסור לאכל שקצים ובשר טמא, כדי שלא ניטמטם.

ד.   הסגולה היא ניצוצות הקדושה אותם שואבים בני ישראל בעולם ע"י קיום מצוות התורה, בניגוד לגויים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל  העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.

 "ממלכת כהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק': "או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".

דברי רבנו-אוה"ח-הק' מבוססים ע"פ הזהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.

לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם "מהדרים בנטילת ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת תוצרת חקלאית וציוד חקלאי מהמושבים והקיבוצים.

 

לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו

הקדושה נאמר "לא תרצח". במלחמות העולם ה-1  וה-2 כו' נהרגו עשרות מיליונים, ביוזמת אדום.

עמון ומואב –  פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את עמ"י במדבר, תוך הפקרת בנותיהם. לכן, הם סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".

לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה –  ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).

לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".

 

"ויעמוד העם מרחוק –

 ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח).

 

הקב"ה מתגלה אל משה בערפל,

 וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ מעט.

 

רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דב' ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות ללא כוונות מיוחדות. מעט שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב, ו).

גדולי תורה הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בר' כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן  עראי, והוא אמרו (דב' א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' א, א).

 

הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.

המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".

 

"כה תאמר לבית יעקב –

ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).

 

"כה תאמר" – עבודת ה' מתוך אהבה. "ותגיד" –  מתוך יראה.

על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 

על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".

 

רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, צולל לתוך עומק הפשט ושואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים וגם לגברים באותה מידה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".

לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".

 

"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה", כדברי קדשו.

רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר:  שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).

 

רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קדשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.

ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו-אוה"ח-הק' מעדיף את הפשט על הדרש).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.

הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגדנה שלא דיברו איתן.

 

רבי חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.

כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.

כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר.

רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל  דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).

 

"שיויתי {שמתי} יהוה לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),

ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".

 

"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך שילוב של אהבת ה' ויראתו.

 את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה. 

 ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.

בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".

בעל המשנה ברורה  העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי יהוה לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.

 

א.  אמונה: "אנוכי יהוה אלהיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…

ב.   "לא יהיה לך אלהים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.

ג.  "ייחוד ה'" –  "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.

ד.  "אהבת ה' –  "ואהבת את יהוה אלהיך…".  וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.

ה.  "יראת ה'" – להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את יהוה אלהיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.

ו.  "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.

שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה. 

 בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.

כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו – שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

 

לרבנו חיים בן עטר – בעל הפירוש "אור-החיים" לתורה.

שזכה ל"מתן תורה", "קבלת  התורה" ו"אהבת התורה",

 

רבנו החיד"א מעיד על אהבת התורה – של רבו רבנו-אוה"ח-הק':

"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו:

עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד,

 והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו.

 

אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא.

 וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה,

ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").

 

השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו  להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.

 

בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה מהמקורות דלהלן.

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך…":

"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דב' כו יא).

רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב: "אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.

 

בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו-אור- החיים-הק' את הלומד תורת הסוד, לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם. 

השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.

גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קדשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".

 

בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:

פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.

דרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).

רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב.

הסוד –  הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות התורה:

"דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,

 כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים  פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמ' לא' יג').

 

מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה,

חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה.

אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו:

"המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם,

 את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אור-החיים-הק' במ' יב ו).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

ועבודת ה' מתוך שירה.

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

והצלחה לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים –  "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

 

 

       .

 

 

 

תעודה מספר 46 –

להלן תוכן ההודעה בנושא זה.

התקצ"ד – ב"ה – 1834

ראינו אנחנו החתומים מטה, שנשתרבב בין בני קהלינו ישצ"ו מנהגים אשר לא טובים בעיני אלקים ואדם, האחת שנואה מה שהנגו שבליל שני של פסח הולך אבי המשודך וכל קרוביו אל בית אבי המשודכת לקרות שם את ההגדה ולסעוד שם ומניחים נשותיהם ובניהם יחידים ביתה ומבטלים אותם ממצות ארבע כוסות ומצות טיבולים ומצות סיפור יציאת מצרים, ומצות אכילת מצה ומרורו וחרוסת ואפיקומן. ובמקום שחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בן חורין ויכין מושבו בביתו כבן הדרורים הלוך הלכו האישים להשתעבד לאחרים, והדבר נוגע לדת ודין של תורתינו הקדושה שהרי פסק מר"ן ז"ל בשולחנו הטהור א"ח סימן תע"ב וזה לשונו.

"גם הנשים חייבות בארבע כוסות ובכל מצות הנהוגות באותו הלילה" על כן לומר, ובלכת האיש למקום אחר נמצאו אשתו ובניו הקטנים בטלי בהם ממצות הללו מלבד שגורם עצבון בבית בליל שמחת יום טוב ולא נכון לעשות כן.

ועוד זה אין לו שיעור מה שנהגו בימים טובים לפקוד איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו ונראה בעיניהם שזהו שמחת יום טוב ובאמת הגמור אין זה אפס מתלאה ולא זאת המנוחה והמרגעה להיות נעים ונדים מבית לבית ומחצר לחצר אלה מפה ואלה מפה. לא מצאו מנוח לכף רגלם, מאז הבוקר עד ותעבור המנחה ויהי כבואם אל ביתם עייפים ויגיעים כמי שעקר דלתות עזה ואיזה אפוה מקום מנוחת קדושת הרגל, אשר חכמים הגידו שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בהם בתורה, ועושה אלה מלבד ביטולה של תורה, עוד יוסיפו סרה, בפקוד איש את רעהו להרבות בשיחה בטלה.

ומי יתן והיה שלא יהיה דבורם בשחוק וקלות ראש המרגילים את האדם לערוה, ורובן בהלשון הרע רחמנא לצילן, ומבטלים סעודת יום טוב וברכותיה ומאבדים טובה הרבה, לכן מהיום הזה והלאה מקבלים אנו על עצמנו ועל זרענו אחרינו לדורות עולם בקבלה גמורה, להיות כל איש שורר בביתו בליל שני של פסח בקריאת ההגדה עם בניו ובני ביתו ולא יצא מדלתי ביתו החוצה ושמח את אשתו.

וגם בכל ימים טובים אחר צאתו מן הקודש מתפילת שחרית ילך אל ביתו שמח וטוב לב, ואל יצא איש ממקומו שמו שהאריך בזה הרב ח"י ז"ל שכתב שמצוה על כל איש ישראל שלא לצאת מביתו ברגל וליטוש לאשתו ובני ביתו בדד בבית שעיקר המצוה, להיות שש ושמח הוא ואשתו ובני ביתו וכל הנלוים אליו כמו שנאמר, ושמחת אתה וביתך.

ואין חיוב על אישי ישראל בפקודת כל האדם שלא אמרו רז"ל והטילו עלינו החיוב זולת להקביל את פני רבו, דוקא ואם ירצה להרבות בשמחת יום טוב להזמין איש את רעהו ואיש את קרובו בביתו ובחומותיו להיות שניהם אוכלים על שולחן אחד בקדושה ובטהרה כדת של תורה הנה מה טוב ומה נעים ושומע לנו ישכון בטח ויהיה ביתן כגן רטוב, ועליו תבוא ברכת טוב, כן יהי רצון והיה זה בשנת תקצ"ד – 1834 לפ"ק.

יהונתן סיריו – רפאל אהרן מונסונייגו – יעקב סירירו.

תעודה מספר 46-בע״ה התקצ"ד-רבי דוד עובדיה-

עמוד 55

 

בהתפרצות המלחמה העולמית, בשנה הראשונה למלחמה, בבואו של המיניסטר התורכי שר הצבא ג’מל-פחה בתור פקד הצבא בסוריה תפס הוא ואסר את כל נכבדי הערבים האלה שהיו שייכים לאגודת “אילה-מרכזיה” והאשימם בבגידה בממשלה. אחדים מנכבדי הערבים האלה האסורים עמדו בקונטקט של מכתבים עם חברינו מאגודת “המגן” והיות ושכל המכתבים והדוקומנטים האלו נמצאו אצל נסים מלול, שרף הוא תיכף את כל הניירות ובעצמו ברח מן הארץ. ומן היום ההוא נעלמה אגודתנו “המגן” מחיינו הצבוריים.

בהתחלת שנת 1915 שפט המשפט הצבאי תחת פקודתו של ג’מל פחה את חשובי ונכבדי הערבים האלה משפט מות, ועל פי פקודתו תלו כמה עשרות מהם על הר הלבנון.

את ידידנו חפיז-בק-סעיד שגם הוא נאסר ביפו ונשלח בתור אסיר פוליטי עפ"י פקודת ג’מל-פחה ללבנון, מפני זקנותו ויחוסו הגדול, לא תלו אותו יחד עם חבריו אלא הושיבו אותו במאסר בלבנון ושם הוא מת בבית האסורים בלי ידיעת סבת מותו הפתאומי עד היום הזה.

 פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו    

האבן הפשוטה * מכשול ומפריע בדרכי הבנין * ראשית התפתחותה של תל-אביב * נימוקי בעד עבודה עברית * הלבנה האדומה שבמצרים * אי התאמתה לבניננו * חפוש אחרי אבן מתאימה * הלבנה “סיליקט” באירופה * קשרי עם בית חרושת בשטוטגרט * עבודתי בתור פועל שחור בבית חרושת כזה במצרים * דיזנגוף ויוהן קרמנצקי בענין זה * קנית הקרקע לשם הקמת הסיליקט בלי ידיעתי * הצעתי לועד תל-אביב * קנית החולות עד הירקון * נסיעתי עם דיזנגוף וטולקובסקי לתור את המקום * טולקובסקי על הפרויקט שלהם * דיזנגוף מספר * טולקובסקי משתומם לשמוע * האספה בבית בצלאל יפה בענין זה * רצונם בשותפותי * האזהרה שלי *

כשנה בערך לפני התפרצות המלחמה העולמית בשנת 1913, בשנה הרביעית מהתחלת בנינה של תל-אביב, אחרי שרוב הבתים וגם הגמנסיה נבנו על ידי, נוכחתי כי האבן הפשוטה המקומית יש בה מכשול ומפריע בדרכי הבנין המהיר של העיר.

ואחרי שהרגשתי וראיתי שמסשטב הבנין של העיר ילך בטמפו יותר מהיר כפי שאפילו האופטימיסטים שבנו שערו זה קודם. החילותי לחשוב ולחפש כל מיני דרכים להשיג חמר אחר לבנין במקום האבן המקומית שכולה חול ומתפוררת בנקל. עוד נמוק חשוב אחד היה לי בחיפוש חומר אחר לבנין במקום האבן הרגילה שרק ידי ערבים ידעו לטפל בה בבנין, זאת היא העסקת פועלים עברים בעבודת הבנין.

אחרי שראיתי את הלבנה האדומה בעשיתה בבית החרושת הגדול של היהודי שורנגה במצרים נוכחתי שקשה היא הלבנה הזאת לעשותה בארצנו הודות למכונות הרבות הדרושות רק להכנת קודם את החומר ואחר כך מכונות הדישה של החומר שתפקידן לעשות את בצק החומר כמה פעמים בשביל לטחון באופן דק הגרעינים היותר קטנים של סיד הנמצאים שם. אחרת התוצרת עלולה להתפקע בתוך התנור.

אחרי שנוכחתי שלבנה זו קשה היא בעדנו, עזבתי טפול בענין זה, אפילו אחרי שהתקשרתי וקניתי לשם זה ביחד עם אחרים כברת אדמה גדולה בחדרה מתאימה כדי לקחת משם החמר ואחרי שבנינו אפילו תנור לשם זה. כל זה הוכרחנו לעזוב.

אולם את החפוש למציאת אבן-לבנה מתאימה לבנין לא עזבתי. וכאשר יגעתי מצאתי, ונודע לי כי באירופה כבר מזמן המציאו המצאה זו לעשות לבנה חזקה מחול שעל שפת העם [הים] ורק 6% סיד בה. והלבנה היא חזקה וטובה מאד גם למראה עין ושם הלבנה הוא “סיליקט”.

על סמך מציאותי זו התחלתי לעבוד בכל המרץ ולהתקשר בבתי חרושת הלבנים שכאלו באירופה, והעיקר בבית חרושת ממין זה בעיר שטוטגרדט בויטנברג אשר בגרמניה. אחרי חלופי-מכתבים רבים עם בית חרושת זה וקבלת כל הפרטים ופרטי-פרטים בתוצרת לבנה סיליקט זו התברר לי עפ"י כל המספרים הנכונים שבכדי ליסד בית חרושת מתאים למסשטב בניננו צריך סכום של לא פחות משש מאות אלף פרנק זהב בכדי ליסד ולבנות בית חרשת ממין זה.

אחרי שהחלטתי כמעט לגשת להגשמת מפעל כזה, שאלתי מבית חרושת זה שיבארו לי לא רק את ההלכה בתיאוריה איך עושים לבנה זו, כי אם גם המעשה, איך באמת נעשית לבנה זו בבית החרושת, וחשבתי שיש לי צורך לראות זה בעיני ממש.

משטוטגרדט יעצו לי, שבשביל זה לא כדאי לנסוע כל כך רחוק לאירופה. יש מקום יותר קרוב לארץ-ישראל איפה שנמצא בית חרושת כזה והוא במצרים והוא שייך לבעל הבית יוני.

בהודע לי שהיוני הזה שייך הוא לכת המסונים הלכתי לסקנדר פיוני ראש המסונים ביפו לקחתי אצלו מכתב-המלצה לידידו היוני במצרים ובקשתו היתה שיתן לי לראות את בית החרושת שלו.

בבואי למצרים קבל אותי היוני בסבר פנים יפות, בכל הכבוד הראוי, אבל להרשות לי לראות את תעשית הלבנים בבית החרשת שלו לא רצה בשום אופן מפני הסודיות שבתעשיה זו.

איסור קשה זה וסודיות רבה זו אמצו את נפשי עוד ביותר ועוררו בי סקרנות עוד יותר גדולה לראות, לדעת ולהוכח על המקום איך נעשית לבנה שכזו. אבל איך לעשות את הדבר הקשה הזה?

אז יעץ לי ידידי אחד ממצרים ואמר, שאין לפני דרך אחרת אלא להתלבש בתור פועל פשוט המחפש עבודה שחורה, ואז הוא יכניסני בתור פועל לבית חרושת כזה במצרים. הודות לרצוני החזק ללמוד ולדעת תעשיה זו. הסכמתי לעצת ידידי, וביום בהיר אחד השכם בבקר לקח הוא את בגדיו של משרתו בחצר ונתן לי אותם ללבוש ובבגדי פועל זה שמחפש עבודה הצלחתי להכנס לעבודה לבית חרושת שכזה בהליופוליס אשר במצרים.

כעשרה ימים “עבדתי” בתור פועל פשוט בבית חרשת “סיליקט” זה. ובכדי לראות את כל הנעשה שם ושלא יטילו גם עלי חשד, הצעתי למשגיח בבית חרשת זה, שאני נכון לותר בעדו איזה חלק קטן ממשכורתי היומית ובלבד שהוא יתן לי בכל פעם עבודה אחרת, כי העבודה הראשונה קשה בעדי, נוסף לזה קניתי בעדו וכבדתיו באיזה פירות ובזה קניתי את לבו. והמשגיח נתן לי חופשהת נועה [חופש התנועה] בעבודתי בבית חרושת זה. והודות לזה היתה לי ההזדמנות המצוינה לראות הכל מה שהייתי זקוק וצריך לראות כדי לדעת את סוד תעשיה זו.

ואחרי שהיה לי כבר מושג טוב ורחב על כל התוצרת הזו להלכה ולמעשה, עזבתי את מצרים וחזרתי לתל-אביב. נוכחתי אז שאם לגשת ליצור בית חרשת שכזה בת"א זקוק אני לשותף לזה, הן בשביל להכניס אמצעים לעסק גדול זה והן בשביל לנהלו.

רק אז באתי להא' דיזנגוף וספרתי לו את הענין מהתחלת רעיוני בהלכה ומה שעבר עלי במעשה הזה. הראיתי לו את כל הניירות וכל התעודות והמספרים הנוגעים להגשמת מפעל שכזה בארץ-ישראל. כחצי יום בלינו יחד עם דיזנגוף במשרדו ביפו בענין זה. הוא עבר על כל הניירות התבונן היטב במספרים ושמח והתלהב להגשמת מפעל כזה בתל-אביב לבנינה. ובסוף אמר לי שיש לו שותף מצוין טוב בעדי ושמו יוהן קרמנצקי סוחר עשיר מוינה, ציוני טוב, עוד מימי הרצל. ודיזנגוף ספר לי – בבקורי זה במשרדו ביפו – שקרמנצקי זה פנה אליו כבר כמה פעמים בנידון יסוד מפעל בת"א, אבל הוא לא ידע מה לענות לו על זה. אבל כעת – אמר לי דיזנגוף – בעוד שבועיים הוא נוסע לאירופה והוא יעניין את קרמנצקי בעניין חשוב זה והדבר בטח יצא לפועל. וכעבור שבועים דיזנגוף נסע לאירופה, ולקח את כל התעודות הנוגעות לענין זה. בשובו מאירופה מסר לי דיזנגוף שהוא כמעט שגמר את כל הענין ואחרי זמן מה יבוא קרמנצקי הנה ויסדר את הענין כולו.

עברו מזה חדשים אחדים והקול נשמע בעיר שבנק אפ"ק יחד עם חברת הכשרת הישוב קנו שטח גדול של חולות תל-אביב בסביבת השכונה לשם הקמת מפעל סיליקט בתל-אביב.

אחרי שנוכחתי באמיתות שמועה זו הלכתי לדיזנגוף לשאול אותו מה פירוש דבר זה? ואחרי שדיזנגוף הלך לבנק להוכח על האמת שבשמועה זו ונוכח שזה אמת, הרגיע אותי בזה שאמר אין דבר יקנו את הקרקע יבוא קרמנצקי ואז נסדר את הענין על צד היותר מוב [טוב]. ודיזנגוף האמין שהענין יסודר בטח יחדו אתי.

אחרי ככלות המלחמה כשרק אפשר היה לגשת לאיזו עבודת בנין בארץ, ראיתי איך שהתחילו להביא מכונות גדולות והתחילו לבוא מהנדסים גדולים מגרמניה ומנהלים על גבי מנהלים ופקידים ומדריכים שונים והתחילו לבנות את בנין הסיליקט במסשטב רחב מאד בהוצאות גדולות ומופרזות.

בראותי את כל זה לפני, איך שחלום חיי אחד בבנין הארץ מתגשם בצורה לא רצויה בעיני ע“י אחרים, שתקתי כל הזמן והבלגתי בלבי על זה בקול דממה דקה. באותם הימים באתי בהצעה לועד תל-אביב שהועד יקנה כל השטח אדמת החול המשתרע משכונת ת”א משפת הים עד הירקון, שידעתי בבטחון גמור שאפשר לקנות אותו בזול מאד, ולהחזיקו לזמן הצורך שאז יעלה בהרבה יותר מחירו.

ובתכניתי-הצעתי היה שהועד אחרי שיקנה שטח זה יציע לכל בעל-בית בתל-אביב שיגדור בעדו חמש מאות אמה על המקום ושיבנה שם צריף-קיץ יפה מצובע כמו בתי-קיץ הרגילים שעל שפת הים באירופה. וחשבתי גם שעל יד זה תתחיל תנועה יותר רחבה בתל-אביב עד הירקון ושזה יביא תועלת רבה לבנינה ולהתפתחותה של תל-אביב.

הצעתי זו נתקבלה בפה מלא מכל הועד, והוחלט לשלוח קומיסיה לראות את המקום ומה אפשר לעשות על המקום. בקומיסיה זו מנה הועד את דיזנגוף, טולקובסקי ואותי, ולמחרת אחרי ההחלטה יצאנו ברכיבה על הסוסים אל המקום.

בדרך החולות כאשר הגענו קרוב למקום בנין בית חרושת סיליקט, הראה לי טולקובסקי באצבע על המקום הזה בדבריו אלה: הבט איזה פרויקט גדול אנו מגשימים פה לבנין הארץ.

כאשר שמעתי את דבריו נזכרו לי באותו רגע הימים, והחדשים שהגיתי והקדשתי בהם להגשמת פרויקט זה, ונמלאתי כעס וחמה וצעקתי מרוב התרגזות בכל גרוני לאדון דיזנגוף שהוא ברכיבתו על סוסתו הקדים אותנו. צעקתי וקראתי:

• אדון דיזנגוף! אדון דיזנגוף!

כאשר דיזנגוף שמע את צעקותי, נבהל קצת, כי חשב שקרה איזה דבר רע ברכיבתנו, ושב מהר אלינו.

• אדון דיזנגוף – שאלתי אותו בהראותי גם באצבע על מקום הבנין של סיליקט – למי שייך כל הפרויקט בבנין זה?

דיזנגוף בלי לחשוב על זה כלל, כי הדבר היה ידוע וברור לו, ענה:

• לך, אדון שלוש.

אחרי שטולקובסקי שמע את שאלתי בפני דיזנגוף ואת תשובתו ובלי לדעת שום דבר מפשר שאלה ותשובה זו השתומם הוא והתמהה למה ששמע. ואז ספר לו דיזנגוף את כל מהלך הענין מבראשיתו ואת כל הרפתקאותי ומרצי שהשקעתי בענין זה במשך כמה זמן וגם הוצאות, ועל ימי עבודתי בתור פועל שחור במצרים לשם מטרה זאת.

ועוד באותו הערב הוזמנתי להא' בצלאל יפה לכוס תה. באתי לביתו בשעה הקבועה ומצאתי שם את ה"ה טולקובסקי, בוריס גולדברג ועוד אחדים שלא הכרתי אותם.

נתגלגלה השיחה על יסוד הפרויקט של סיליקט, כאילו נקראתי לשם זה והם אמרו לי, שמתוך שנודע להם היום שאני הייתי הראשון בענין יצירת בית חרושת שכזה, לכן הם מוכנים להכניס אותי בתור שותף. אז עניתים:

• רבותי! אני מודה לכם בעד הצעתכם אבל לא אוכל לקבלה. הצעתכם באה מאוחר קצת ובפרט שמסשטב העבודה שלכם שאתם החילותם בו בבנין בית החרושת זה, הוא לפי דעתי לא יתאים לצרך הבנין בארצנו. והסכומים הגדולים שהושקעו כבר ושאתם משקיעים עוד, שום הכנסה לא תוכל לכסות אותם.

ועכשיו כעבור 11 שנה אחרי דברי באספה זו רואה אני כמה נכונים היו דברי האזהרה שלי בנוגע לעצם הבנין בהוצאותיו הגדולות מאד בהתאם להכנסותיו המעטות מאד בזמן שכל בית החרושת הזה מתקיים בנסים ממש.

 יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ב: ענין הסיליקט, חלומי ומגשימיו    

 42%

אלחריזי-מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו

המשורר והמתרגם הדגול, יהודה אלחריזי (1165־־1225), הגיע לאלכסנדרייה בשנת 1215. משם נסע בדרך היבשה דרך קהיר לירושלים וליתר קהילות המזרח. את מסעו תיאר בפרוטרוט בעברית ובערבית, וחלק של תיאוריו העבריים אף כלל בספרו "תחכמוני". בספר המוגש בזה נאספו כל הקטעים הנוגעים למסע שהיו בהישג ידינו. פרטים על שהותו במצרים ניתן ללמוד גם ממכתבו האוטוגרפי, המתפרסם כאן לראשונה במקורו. כחמשים מקומות יישוב (כמה מהם בספרד ובפרובנס) נכללים בתיאוריו ולמעלה ממאתיים אישים יהודים שונים אשר פגש בדרכו. היו אלה בעיקר אנשים שהשתייכו לחברת ההנהגה, האליטות הכלכליות והרוחניות אשר בצלן הסתופף, ואשר לחבריהן הנבחרים הגיש שירי שבח וגם גנאי, הכול לפי המסיבות והצורף.

עד היום לא נתברר בדיוק המניע של אלחריזי במסעו. בדרך כלל הייתה למזרח האיובי המתפתח משיכה חדשה בעבור יהודי המערב המשכילים, הנרדפים מבית על ידי סיעת מתנגדי הרמב״ם ועל פי גזרות דת קנאיות מחוץ. אף ההתעוררות החדשה של הצלבנים עוררה בוודאי גם את היהודים לארץ ישראל. בעקבות ההתעוררות הזאת יצא אל המזרח גם ר׳ יהודה אלחריזי. החיבור הזה מנסה להתחקות על עקבותיו צעד אחר צעד.

יהושע בלאו, פרופסור אמריטוס לערבית באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיאה לשעבר של האקדמיה ללשון העברית, הוא חתן פרס ישראל, פרס רוטשילד ופרס בן־צבי וחבר באקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. יוסף יהלום, פרופסור לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים, משמש חבר באקדמיה ללשון העברית.

442-פרשת משפטים

דודי ירד לגנו — חג׳אג׳ כביר

ידיד נפש — נועם ״קולו ללי־מאן לאייסא ידרי״

בקשה — על אהבתך אשתה גביעי

(442) — בקשה — נועם ״כי אשמרה שבת״ או ״יא קאמת אלגוצני״ — ע״מ בת״י ב״ת בת״י ת׳

 

עַל אַהֲבָתְךָ אֶשְׁתֶּה גְּבִיעִי

שָׁלוֹם לְךָ, שָׁלוֹם, יוֹם הַשְּׁבִיעִי:

 

שֵׁשֶׁת יְמֵי מַעֲשֶׂיה לָךְ כַּעֲבָדִים / אִם אֶעֱבֹד בָּהֶם אֶשְׂבַּע נְדוֹדִים

כֻּלָּם בְּעֵינַי הֵם יָמִים אֲחָדִים / מִאַהַבְתִּי בָךְ יוֹם שַׁעֲשׁוּעִי:

 

אֵצֵא בְיוֹם רִאשׁוֹן לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה / לַעֲרֹךְ לְיוֹם שַׁבָּת הַמַּעֲרָכָה

כִּי הָאֱ־לָהִים שָׁם שָׁם הַבְּרָכָה / אַתָּה מְנַת חֶלְקִי מִכָּל־יְגִיעִי:

 

מָאוֹר לְיוֹם קָדְשִׁי מֵאוֹר קְדֹשִׁי / יֶרַח וְכוֹכָבִים קִנְּאוּ בְּשִׁמְשִׁי

מָה־לִי לְיוֹם שֵׁנִי אוֹ לַשְּׁלִישִׁי / יַסְתִּיר מֵאוֹרוֹתָיו יוֹם הָרְבִיעִי:

 

אֶשְׁמַע מְבַשֵּׂר טוֹב מִיּוֹם חֲמִישִׁי / פִּי מָחֳרַת יִהְיֶה חֹפֶשׁ לְנַפְשִׁי

יוֹם לַעֲבוֹדָתִי עֶרֶב לְחָפְשִׁי / קָרוּא אֱלֵי שֻׁלְחָן־מַלְכִּי וְרוֹעִי:

 

אֶמְצָא לְיוֹם שִׁשִּׁי נַפְשִׁי שְׂמֵחָה / כִּי קָרְבָה אֵלַי עֵת הַמְּנוּחָה

אִם נָע וָנָד אֵלֵךְ, אֶמְצָא מְנוּחָה / עֶרֶב־וְאֶשְׁכָּחָהּ נוֹדִי וְנוֹעִי:

 

מָה־נַעֲמָה לִי עֵת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת / לִרְאוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת פָּנִים חֲדָשׁוֹת

גִּלּוּ בְּתַפּוּחִים הִרְבּוּ אֲשִׁישׁוֹת / זֶה יוֹם מְנוּחָה זֶה דּוֹדִי וְרֵעִי:

 

אָשִׁיר לְךָ, שֶׁבַח, שִׁיר הַיְּדִידוּת / גַּם יָאֲתָה לָךְ, אֶת, יוֹם הַחֲמוּדוֹת,

יוֹם תַּעֲנוּגִים, יוֹם שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / תַּעֲנוּג לְשֻׁלְחָנִי תַּעֲנוּג יְצוּעִי:

 

עִמָּךְ מְקוֹר תּוֹרָה עִמָּךְ נְהוֹרָא / יָמִים לְפָנֶיךָ אֶל מוּל מְנוֹרָה

כִּי לִיהוּדִים אַתְּ שִׂמְחָה וְאוֹרָה / אִתָּהּ כְלִיל רֹאשִׁי וּצְמִיד זְרוֹעִי:

 

כנפי שחר

442 — הנושא: שבת ומעלותיה.

גביעי — כאן: כוס יין של קידוש. ימי מעשה — ששת ימי החול. נדודים — הליכה ממקום למקום; נר׳ שהמשורר ז״ל סיבב בסחורתו בכפרי הסביבה. ימים אחדים — מעטים. שעשועי — תענוגי, חדוותי ושמחתי. אצא ביום ראשון… לערוך ליום שבת… — כבר מיום ראשון דואג להיות לו שולחן ערוך ליום השבת. אתה מנת חלקי… — מכל טורחי ועמלי רק אתה ״הא־להים״ גורלי וחלקי, כלומר, כל מעשי מכוונים רק לעשיית רצונך, ואשר כיבוד השבת אחד מהם. מנה וחלק, שמות נרדפים הם. מאור ליום קדשי… — המאור של יום שבת־קודש הוא חלק מאורו של הקב״ה. ירח וכוכבים קנאו בשמשי — כי אור השמש של השבת גדול מכפי אורה בשאר הימים; קנאו, איחלו להם אור גדול כזה של אורה. קנאו, נו״ן רפה לצוה״מ. קרוא — מוזמן. נע ונד — מטולטל. אשישות — כלים מלאים יין, או: עוגות צמוקים או דבלים, ועוד פירושים למלה זו. זה דודי — אהובי וחביבי. יום החמודות — יום הנעימות והתשוקות, ע״ש ״חמדת ימים אותו קראת״(תפלת שבת), הנחמד והמפואר מכל הימים. יצועי — מטתי. נהורא — בארמית, אורה בעברית. ימים לפניך אל מול מנורה — ששת ימים לפניך, את יום החמודות, הנם כאל מול מנורה: השבת הוא הקנה האמצעי של המנורה, והימים ד׳ ה׳ ו׳ מהשבוע שעבר מכאן, וימי א׳ ב׳ ג׳ מהשבוע הבא מכאן כליל.״ — השבת כתר הוא לראשי, ודבק אני בו לזוכרו כצמיד לזרועי.

י. שטר כתובה לבתולה — זרף תשי״ז/1957

מקור: אוסף שטרי כתובות ונדוניות — תאפילאלת (2) מ. נזרי

שם החתן: ר' יעקב בן כה״ר אליהו אסבאג

שם הכלה: מסעודה בת משה נזרי

פתיחה כפולה: א. יתן ה׳ את האשה הבאה… מן הנערה הזאת.

ב. בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.

חתימות: אין.

העדה: אף על פי שכפר זרף שייך לאזור תאפילאלת/סג׳למאסא. שם היישוב כתוב בשמו בנוסח ׳כאן מתא אזרף דעל מי מעינות מותבה׳.

 

נוסח הכתובה בבודניב

מנהגיה של הקהילה בבודניב כמנהגי תאפילאלת למלאח וארפוד לכל דבר מלבד השם סג׳למאסא, שאינו חל עליה. המסורת הפילאלית בבודניב קיבלה חיזוק נוסף עם מעבר חכמי אביחצירא ומשפחותיהם מתאפילאלת לבודניב במאורעות תר״ף/1920. הם שהו שם עד שנת תרצ״ג/1933. לשם עברה גם הישיבה להכשרת שליחי ציבור באזור. מבודניב יצאה הוראה לקהילות האזור מפי ר׳ ישראל אביחצירא ותנא דמסייע לו, אחיו ר׳ יצחק. גם נוסח שטר הכתובה הקצר על עיטוריו זהה הוא לשטרי הכתובה בקהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, ורק בדבר אחד הוא נבדל, בהגדרת המקום בכתובה ׳כאן מתא בובניב דעל נהר תיווזאגין מותבה׳. להלן שטר כתובה ייחודי מעוטר המתאפיין בתיאור מפורט של שלשלת היוחסין של החתן והכלה ממשפחת אביחצירא.

 

יא. שטר כתובה לבתולה בובניב(= בודניב) תר״ץ/1930

מקור: אוסף מכתבים לאהרן ב״ר יצחק אביחצירא / אשדוד

שם החתן: ר׳ אברהם בן ר׳ יצחק אביחצירא (בבא חאקי)

שם הכלה: רחמא בת ר׳ ישראל אביחצירא (בבא צאלי)

פתיחה: בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה.

חתימות: אין.

 

תעתיק הכתובה:

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעלייא בשעת רצון ברכה והצלחה בשלישי בשבת חמשה ימים לחודש תמוז יה״ל (=יהפך לשמחה) בשנת חמשת אלפים ושש מאות ותשעים לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא בובניב דעל נהר תיוזאגין מותבה איך השם הטוב היקר ונכבד חשוב ומעולה הבחור ונחמד התלמיד הנעים החתן המפואר רבי אברהם בן אדוני החה״ש (=החכם השלם) והוותיק זר״ק (=זרע קדש) גזע ישישים. בנן של קדושים. שלשלת יוחסין. בר אבהן ובר אוריין מע׳[לת] כמוהר״ר (כבוד מורנו ורבנו הרב רבי) רבי יצחק נר״ו בן לאותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי הדיין המצויין. בר אבהן ובר אוריין. פאר הדור והדרו חסיד קדוש ועניו כקש״ת (־כבוד קדושת) אדמור כמוהר״ר מע׳ רבי מסעוד זצוק״ל (זכר צדיק וקדוש לברכה) בן להרב הגדול. מעוז ומגדול.

מאיר לארץ ולדרים. שמו נודע בשערים. ענוותן כהלל. אין גומרין עליו את ההלל. חסידא קדישא ופרישא קדוש כקש״ת בוצינא דנהורא אספקלרייא המאירה. מאיר כשמש בגבורה. רם בקדש מע׳ אדמו״ר כמוהר״ר הרב דבי יעקב זיע״א הידוע ה״ן אביחצירא. אמר לה לכלתא נעימתא בתולתא דא רחמא בת אדמו״ר חסידא קדישא ופרישא האי ניהו רבה טוביינא דחכימי. מרגליתא דלית לה טימי. מזר״ק טהור גזע ישישים. בנן של קדושים. בר אבהן ובר אוריין רם בקדש להלל מע׳ כמוהר״ר ר׳ ישראל נר״ו בן לאותו צדיק הרב המובהק המקובל האלהי הדיין המצויין. בר אבהן ובר אוריין.

פאר הדור והדרו חסיד קדוש ועניו כקש״ת אדמו״ר כמוהר״ר מע׳ רבי מסעוד זצוק״ל בן להרב הגדול. מעוז ומגדול. קדוש כקש״ת בוצינא דנהורא מאיר לארץ ולדרים. שמו נודע בשערים. ענוותן כהלל. אין גומרין עליו את ההלל. חסידא קדישא ופרישא קדוש כקש״ת בוצינא דנהורא. אספקלרייא המאירה. מאיר כשמש בגבורה. אדמו״ר כמוהר״ר הרב רבי יעקב זיע״א הידוע ה״ן אביחצירא הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יא׳ודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו לייכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וספוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא. וצביאת רחמא כלתא בתולתא געימתא והוות ליה לרבי אברהם חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם. דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה. ודא נדונייא דהנעלת ליה רחמא כלתא נעימתא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

♦ואפילו מגלימא דעל כתפאי*

 

שטרי כתובה מבצאר

בצאר שבאלג׳יריה נוסדה בתרס״ג/1903, והקהילה היהודית שלה — רוב בניינה ורוב מניינה מתאפילאלת, שיהודיה הגיעו לבצאר בכמה גלי הגירה, בעיקר בתר״ף – 1920 ובראשם ר׳ שלום אביחצירא. במשך כל תולדותיה של קהילת בצאר נהגה בה הכתובה הפילאלאית נוסח סג׳למאסא הקצר ללא שינוי ותמורה כשישים שנה למן יום היווסדה ועד התרוקנותה בתשכ״ב/1962. החוקר יעקב אוליאל מבצאר הציג בספרו אוסף של 36 כתובות משנת תש״י/1950 ועד תשכ״ב/1962 בנוסף לשטר ישן מת״ש/1940. להלן שטר זה ועוד שני שטרות מדגמיים מן השנים תש״י /1950 ותשכ״ב/1962. כל השטרות כתובים, מנוסחים ומעוצבים בכתב ידו של ר׳ שלום אביחצירא, רבה של בצאר. בכל הכתובות החל מתש״י/1950 זוכים החתן והכלה והוריהם למעלות ותארי שבח מחורזים במיטב הלשון והמליצה, אך כמעט במידה שווה נוהג בכולן.

 

יב (א). שטר כתובה לבתולה — בצאר ת״ש/1940

מקור: 65 .Jacob Oliel, Les Juifs de Colomb Bechar, 2003, p

שם החתן: שמעון בן שלמה עטייא

שם הכלה: שרה בת מסעוד עבו

פתיחה: בסימנא טבא ובמזלא ייאה ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.

חתימות: אין.

 

תעתיק הכתובה:

בחמישי בשבת בששה עשר יום לחודש אלול המרוצה בשנת חמשת אלפים ושבע מאות לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא בצאר רעל נהר בצאר מותבה. איך השם הטוב היקר ונכבד חשוב ונחמד החתן המפואר שמעון בן שלמה הידוע ה׳ן (=הנקרא,

בשם המשפחה) עטייא אמר לה לכלתא בתולתא דא שרה בת מסעוד הידוע ה׳ן עבו הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא. וצביאת כלתא דא והות ליה לרבי שמעון חתנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן. ודא נדונייא דהנעלת ליה שרה כלתא בתולתא דא מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח שום דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה ואפילו מגלימא דאכתפאי.

 

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה.

עמוד 141

6. 6. זמירות שבת והפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳

שרים זמירות שבת ובכללן פיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳, ובמרכזם הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת׳ לר׳ מסעוד אביחצירא. כך היה מנהגו של ר׳ ישראל אביחצירא לשיר מזמור זה תחילה לאחר אכילת הדגים, ולאחר מכן היה שר שירים שהוא עצמו חיבר, ובכללם שירי דודו, ר׳ יצחק אביחצירא.

להלן הפיוט ׳מזמור שיר ליום השבת' כולו, מלווה בפירוש ומקורות.

 

מזמור שיד ליום השבת

תבנית השיר: השיר עשוי בתבנית מעין אזורית ובו שלוש עשרה מחרוזות. בכל מחרוזת שבעה טורים: שלושה טורי ענף דו צלעיים תואמי חריזה, ועוד צלע בחריזת קבע אזורית.

חריזה: אב. אב. אבב. גא(=רפרין). דה.דה.דה.א / וז.וז.וזא / …

משקל: שמונה הברות בכל טור.

סימן(=חתימה): מסעוד אביחצירא. מקור: יגל יעקב, נתיבות תשס׳׳א, עט׳ קיד.

הרפרין(הפזמון) ׳סוד שבת זכור ושמור / אות ברית בינו וביני׳ מושר בסוף כל מחרוזת.

 

מבוא לפיוט: הפיוט מתמקד בהכנות לשבת ביום שישי, בתפילת מנחה וערבית של שבת, הכול על פי מקורות האריז״ל: שער הכוונות ופרי עץ חיים לר׳ חיים ויטאל. הפיוט פותח בהשפעה של השבת על ימות החול, עובר להכנות של יום שישי: הקניות והבישול; קריאת פרשת השבוע שניים מקרא ואחד תרגום; טבילת מצווה; רחיצת פנים, ידיים ורגליים שסגולתה לבטל את הקליפות; לבישת ארבעה בגדים לבנים ומשמעם הסמלי, תפילת מנחה והכוונה בה לעילוי הנשמות; ׳ יְצִיאַת שָׂדֶה לְהַקְבִּיל / אֶת פְּנֵי שַׁבָּת מַלְכְּתָא', וְתַכְלִיתָהּ לְהַעֲלוֹת 'נִיצוֹצוֹת קַיִן וְהֶבֶל / לַעֲלוֹת מִגֵּו עֲמִיקְתָּא'; הַדְלָקַת שְׁנֵי נֵרוֹת כְּנֶגֶד 'שְׁנֵי מְאוֹרוֹת מַזְהִירִים / אֵדנו"ת פָּשׁוּט וא"ל מָלֵא'; עֲנִיַּת 'ברכוֹ' שֶׁיֵּשׁ בָּהּ לְהַשְׁפִּיעַ בְּרָכָה וְהֶמְשֵׁכָהּ שֶׁל קְדֻשָּׁה; תְּפִלַּת ערבית בְּאֵימָה / בְּקוֹל גָּדוֹל בְּסוֹד טַעַם / בִּרְכוֹת שְׁמַע בִּנְעִימָה / בְּבוֹנֶה וּבְטוּב טַעַם'… וְעֵדוּת הַקִּדּוּשִׁין בְּ'וַיְכֻלּוּ'.

 

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבָּת / אֶעֱנֶה חֶלְקִי גַּם אֲנִי

לְעוֹרֵר לִבִּי אַהֲבַת / צוּר עֲשָׁנִי וַיְכוֹנָנִי

וּלְעָבְדוֹ תָּמִיד בְּחִבַּת / רֹב חַסְדּוֹ אֲשֶׁר זִכַּנִי

לְהַלֵּל בְּפִי וּלְשׁוֹנִי

5 סוֹד שַׁבָּת זָכוֹר וְשָׁמוֹר / אוֹת בְּרִית בֵּינוֹ וּבֵינִי

 

סְגֻלַּת שַׁבָּת יְקָרָה / מַשְׁפַּעַת בְּיָמִים שִׁשָּׁה

שָׁלֹשׁ מִשַּׁבָּת שֶׁעָבְרָה / וּמִן הַבָּאָה שְׁלֹשָׁה

צָרִיךְ כָּל אָדָם זְכִירָה / לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו קְדֻשָּׁה

 

מזמור…השבת: פתיחת הפיוט בפתיחת המזמור מתה׳ צב, א, והוא השיר הראשון שהושר לכבוד השבת על ידי אדם הראשון(זהר ח״ב קלח ע״א). אענה…אני: עדה״כ איוב לב, יז ׳אענה אף אני חלקי אחוה דעי אף אני׳. כאן: גם במובן אשיר(אחבר שיר), כמו ׳ענו לה׳ בתודה׳(תה׳ קמז, ז) במובן שירו(רד״ק), וכן ׳עלי באר ענו לה׳(בט׳ כא, יז) שאונקלום תרגם ׳שבחו לה׳. 2. לעוךר…ויכונני: לעורר את לבי ואת אהבתי לה׳ שבראני. לעורר לבי אהבת: עדה״כ שה״ש ב, ז. צור עשני ויכונני: עדה״כ דב׳ לב, ו. 3. ולעבדו…זפני: לעבוד את ה׳ מתוך אהבה על חסדיו אתי. ולעבדו תמיד בחבת: כמו ׳ולעבדו בכל לבבכם׳(דב׳ יא, ג). 5. סוד…ושמור: השיר מוקדש לענייני השבת ורעיונותיו הקשורים בזכירתו ובשמירתו. שבת זכור ושמור: מצוות השבת האמורה בי׳ הדברות בשמות כ, ח, ׳זכור את יום השבת לקדשו', ובדברים ה, יב, ׳שמור יום השבת לקדשו׳. אות…וביני: השבת היא אות בין ה' לישראל, על פי שמות לא, יז. 6. סגלת שבת יקרה: כוחה של השבת וברכתה חשובות. משפעת ממים ששה: השבת משפיעה מכוחה הרוחני על כל ששת ימי החול. 7. שלש…שלשה: מבחינה הלכתית הימים א-ג נחשבים ונכללים במושג ׳אחר שבת׳(שעברה), וימים ד-ו במושג ׳לפני שבת' (הבאה) לעניין גטין ולעניין הבדלה, שמי שלא הבדיל במוצ״ש יכול להבדיל עד יום ג׳ ועד בכלל(בבלי פסחים קו ע״א וש״ע או״ח הלכות שבת, סימן רצט, סעיף ו), אולם כאן כוונת המשורר בעיקר לעניין הרוחני של השבת, על פי שער הכוונות לאריז״ל(להלן: שעה״ב) ב, עט׳ טז-יז, ופרי עץ חיים (להלן: פע״ח) ב, עט׳ שפ- שפב, המשמשים מקור השראה לפיוט. על פי שעה״כ האדם זוכה בקבלת השבת לתוספת נר׳׳ן (נשמה, רוח, נפש) המסתלקים במוצ״ש וחוזרים לאחר סעודה רביעית. שליש משבת שעברה: הנשמה נשארת כל יום א׳ ומסתלקת בליל ב׳, הרוח נשארת עד יום ב׳ ומסתלקת בליל ג׳, והנפש נשארת עד יום ג׳ ומסתלקת בליל ד', וזה הכוח שהשבת משפיעה ל׳שלוש משבת שעברה׳. לפיכך על האדם לכוון את מחשבתו הטובה ביום א׳ כנגד הנשמה, להגביר לימוד תורה ביום ב׳ כנגד הרוח ולעסוק במעשים טובים ביום ג׳ כנגד הנפש, כגון ביקור חולים. ומן הבאה שלשה: ימים ד-ו. בימים אלה על האדם לכוון ולהתכונן לקבל תוספות נר״ן של השבת הבאה: ביום ד׳ יתכונן לתוספת נפש על ידי מעשים טובים, ביום ה' יתכונן לתוספת רוח על ידי הגברת לימוד תורה, וביום ו׳ – לתוספת מחשבה טובה. 8. צךיף…זכירה: בכל יום על האדם לזכור את יום השבת ולהתכונן לקראתו, לכן הימים נזכרים בצמוד לשבת: ׳אחד בשבת/ ׳שני בשבת׳״. כמו הנוסח בשיר של יום, ׳השיר שהיו הלויים אומרים׳: ׳היום שני בשבת/״ ובקהילות תאפילאלת ואחרות אומרים ׳בשבת קודש׳.

 

 

כְּדַל כְּעָשִׁיר כְּעָנִי

 

10 עֶרֶב הַשַּׁבָּת יוֹם שִׁשִּׁי / תִּקְנֶה כָּל צֹרֶךְ שִׁבְתְּךָ

תָּכִין בְּעַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה / וְלֹא עַל יְדֵי זוּלָתְךָ

אֶל מֶלֶךְ יֵשֵׁב עַל כִּסֵּא / אֹרַח הַבָּא לִקְרָאתְךָ

מָה תֹּאמַר וּמָה תַּעֲנֶה

 

וּלְקַדֵּשׁ נֹגַהּ חֵן תִּמְצָא / פָּרָשַׁת שָׁבוּעַ תִּקְרָא

15 שְׁנַיִם מִקְרָא בִּקְדֻשָּׁה / וְאֶחָד תַּרְגּוּם בְּמוֹרָא

טְבִילַת מִצְוָה לְרַחֲצָה / תְּטַבֵּל בְּמִקְוֵה טַהֲרָה

אָז בִּצְדָקָה תְּכוֹנְנִי

 

 

דִּין מַיִם חִטִּים תַּדִּיחַ / פָּנִים יָדַיִם רְגָלִים

סוֹד שַׁלְהֶבֶת יָה תָּשִׂיחַ / פָּסוּק הַכָּתוּב לְחַיִּים

 

להמשיך עליו קדשה: כדי להמשיך עליו את קדושת השבת. 9. כדל כעשיר כעני: זכירת השבת מוטלת על כל אחד. 10. ערב…שבתך: על פי בבלי שבת קיז ע״ב: ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ״והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו״(שמות טז, ה)׳, ושו״ע שם, סימן מ, סעיף א. 11. תכין…זולתך: מן הדוגמאות של חכמי התלמוד על פי בבלי שבת קיט ע״א: ר׳ אבהו היה נופח באש, רב ספרא היה חורך את הראש, רבא מלח דגים… והשווה ש״ע שם. 12. אל…כסא: ה׳ הוא אורח השבת הבא אצלנו על פי נוסחי ׳אתקינו סעודתא׳. אךח…תענה: מה תענה לאורח הפוקד אותך אם לא התכוננת לכבודו. 14. ולקדש נגה חן ונמצא: על ידי קריאת שניים מקרא ואחד תרגום (=שמו״ת) מעלים את קליפת נוגה לקדושה (פע״ח, שם, עט׳ שפג). 15. שנים…תרגום: על פי בבלי ברכות ח ע״א: ׳אמר רב הונא… לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום', וראה גם שו״ע שם, סימן רפח. על פי שעה״ב, עט׳ כד, גם קריאת שמו״ת היא הכנה לשבת, ׳והכינו את אשר יביאו׳. 16. טבילת…טהרה: האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת(שעה״ב, עט׳ כה). המקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״ב שם הוא על פי זהר תרומה קלו ע״ב, ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳. 17. בצדקה תכונני: על פי יש׳ נד, יד. כאן: כנראה, על ידי הטבילה מתכונן לקבל תוספות קדושת שבת. 18. דין מים…רגלים: על פי בבלי שבת כה ע״ב: ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ערב שבת מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו׳, וכן נדרש שם על הפסוק ׳ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה׳(איכה ג, יג) – ׳זו רחיצת ידים ורגלים בחמין/ וראה שו״ע, הלכות שבת, סימן רס, סעיף א. 19. סוד…תזניח: המים החמים בערב שבת הם מעשה סמלי לשלהובא דאשא

המשך הפיוט במאמר הבא………

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-זמירות לשבת

עמוד 52

 

 המאבק בדיקטטורה המשפטית הלועזית

מול המשפט העברי –  לאור פרשת משפטים.  

זהו השלב השלישי בתהליך הגאולה – אחרי ברכת הארץ וקיבוץ גלויות.

 (מסכת מגילה יז, ע"ב. כפי שיפורט בעמ' 2 במאמר)

 

"ציון במשפט תיפדה – ושביה בצדקה" (ישעיהו א, כז).

גאולת עם ישראל – תלויה במשפט צדק ע"פ ההלכה.

 

"השיבה שופטינו כבראשונה – ויועצינו כבתחילה",

בניגוד לשופטי ימינו "שהשתלטו" על המדינה ועל ההלכה.

המילה ש-ו-פ-ט-י-ם ללא האות האמצעית פ = ש-ו-ט-י-ם.

 

"ואלה המשפטים – אשר תשים לפניהם" (שמות כא, א).

אמר רבי עקיבא: עורכם לפניהם כשולחן ערוך (מכי' דר"ש, נזיקין פ. א').

מרן שו"ע: "הרב שלימד… שונה וחוזר הדבר כמה פעמים,

 עד שיבינו עומק ההלכה" (שו"ע י"ד. סי' רמ"ו, י).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

פרשתנו מעוטרת ב- "גן" = 53 מצוות, מתוכן 42 מצוות העוסקות במצוות שבין אדם לחברו: לשפוט בצדק, לא לקחת שוחד, איסור ריבית, דיני שומרים, גרימת נזק לזולת, שמיטה וכו'.

זו גם הפרשה ה- 18 = ח"י בתורה, דבר הרומז לכתוב: "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי – אשר יעשה אותם אדם –  ו–ח"י בהם" (ויקרא יח, ה).

בספרי "להתהלך באור החיים", זיכו אותי משמיא, לכתוב ח"י עמודים על הפרשה. ח"י, מלשון להחיות את קדושת תורתנו הקדושה בתוך חיי היום יום – חיי העולם הזה, ולקדש בכך את חיי החומר, בבחינת: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו). כלומר, ברגע שהאדם פועל בחיי היום יום ע"פ חוקי התורה, ה' יישר ויצליח את אורחותיו ודרכיו.

 

פרשת משפטים על ג"ן מצוותיה, ניתנה מיד אחרי מעמד מתן תורה, כדי להדגיש שהמשפט בישראל יונק את סמכותו מהקב"ה, בבחינת הכתוב: "כי המשפט לאלהים הוא" (דב' א, יז),

 וכן כדברי משה רבנו ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש אלהים". לכן, חשוב לפסוק לאור חוקי התורה, גם בענייני בין אדם לחברו, ולא רק בדיני אישות כמקובל.

 

על משפט הגויים נאמר: "לא עשה כן לכל גוי – ומשפטים בל ידעום הללויה" (תהלים קמז כ). משפט הגויים נתון לשינויים בהתאם לנסיבות, היות ובני אדם קבעו אותו, לא כן המשפט האלוקי שהוא נצחי.

כדוגמא, נושא המתת חסד המקבל לגיטימציה במדינות לא מעטות, בניגוד לאיסור המוחלט בתורה.

 

הגאולה האחרונה תבוא בזכות משפט צדק ע"פ התורה: "ציון במשפט תיפדה, ושביה בצדקה" (ישעיה א כז).

מלך המשיח כידוע, משתבח במשפט צדק, ככתוב: "ושפט בצדק דלים" (ישעיה יא' ד').

 

הגאולה האחרונה תבוא לפי סדר הברכות בתפילת שמונה עשרה כדעת הגמרא (מגילה יז ע). "ומה ראו לומר קיבוץ גלויות {"תקע בשופר"} לאחר ברכת השנים? דכתיב: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו, ופריכם תישאו לעמי ישראל – כי קרבו לבוא" (יחזקאל לו ח). וכיון שהתקבצו גלויות – נעשה דין ברשעים, שנאמר: "ואשיבה ידי עליך, ואצרוף כבור סיגיך" (ישעיה א כה), וכתיב: "ואשיבה שופטיך כבראשונה" (כו). 

 

1. 1. ברכת הארץ – "ברך עלינו את השנה הזאת". השבח לא-ל, א"י משופעת – "זבת חלב ודבש".

 

2. 2. קיבוץ גלויות –"תקע בשופר גדול לחרותנו, ושא נס לקבץ גלויותינו". דורנו זכה לקיבוץ גלויות

 

3. 3. משפט עברי – "השיבה שופטנו כבראשונה". המשפט העברי בארץ, נמצא בתהליך של צמיחה איטי, היות ולצערנו, מערכת המשפט בישראל, מושתתת על המשפט הכללי.

לאחרונה, הוקם במשרד המשפטים מאגר גדול הנותן פתרונות הלכתיים בדיני ממונות, כך שכל שופט יוכל להיעזר בו בבואו לפסוק את הדין. כנראה שזו הישורת האחרונה של עקבתא דמשיחא.

בעזהי"ת, עוד נזכה לקבלת תפילת רבנו-אור-החיים-הק' לגאולת השכינה המובאת בהמשך, ואז המשפט בישראל יהיה לפי דין תורה, ולא רק בדיני אישות כפי שקבעה הכנסת, אלא גם בדיני ממונות, ובכך ניגאל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "עוד נראה לומר כי טעם אומרו "ואלה", לרמוז דבריהם ז"ל (מכילתא יתרו, פרשה יא), כי צריך לשים דיינים לפני המקדש. לזה אמר 'ואלה', מוסיף על ענין ראשון שהזכיר בסמוך, מקום שכינת הקודש – שכולם במקום אחד". מדובר על הסמיכות בין סוף פרשת יתרו שם הוזכר המזבח, "ולא תעלה במעלות על מזבחי, אשר לא תגלה ערותך עליו", לראש פרשת משפטים המדברת על דינים ודיינים. אכן, בית הדין הגדול ישב בבית המקדש שבירושלים, דבר המסביר את חשיבות וקדושת המשפט האלוקי.

 

פרשת משפטים גם מופיעה לאחר פרשת מתן תורה שהיא הפרשה ה- 17 = טוב, בבחינת הכתוב: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב).

היא גם ניצבת לפני פרשת תרומה –  פרשת המשכן בה נאמר לעמ"י: "ועשו לי מקדש, ושכנתי בתוכם" (שמ' כה' ח'). כלומר, כתנאי להקמת המשכן, והשכנת השכינה בעם ישראל, יש לשמור על אותן ג"ן {53} מצוות שרובן עוסקות ביחסים שבין אדם לחברו, המופיעים בפרשת משפטים. ולכן נאמר "ואלה המשפטים" עם ו"ו החיבור במילה "ואלה", כדי להדגיש: "ואלה מוסיף על הראשונים; מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני", כדברי רש"י בשם רבי ישמעאל במכילתא

 

הרמב"ן קובע שכל פרשת משפטים מהווה הרחבה ופירוט של חמשת הדברות האחרונים העוסקים ביחסים שבין אדם לחברו, ובראשם "לא תחמוד", ולהלן דברי קודשו: "כי אם לא ידע האדם משפט הבית או השדה ושאר הממון, יחשוב שהוא שלו ויחמדהו ויקחהו לעצמו… וכן אמרו במדרש רבה: כל התורה כולה תלויה במשפט צדק, לכן נתן הקב"ה דינים (= משפטים) אחר עשרת הדברות" (הרמב"ן שמות כא' א').

הרמב"ן גם סובר, שדיני פרשת משפטים, נמסרו למשה רבנו ביום מתן תורה, לאחר מעמד קבלת התורה, ב"י חזרו לאוהליהם, ומשה התבקש לעלות השמימה, והקב"ה מסר לו את הדינים המופיעים בפרשה.

 

תפילה רבנו-אור-החיים-הק' על גאולת השכינה.

 תפילה שכל כולה – דבקות בשכינה.

 

"יהי רצון מלפניך אבינו מלכנו ידידות אור נפשנו, רוחנו ונשמתנו.

למען בריתך אשר כרת לשלוש עשרה מידות שאינן חוזרות ריקם מלפניך.

זכור אהבתנו וחיבתנו, והשב שכינתך לבית קודשנו להשתעשע בנו כימי קדם,

כי קשה פרידתך ממנו כפרידת נפשנו מרוחנו.

 

 המו מעינו וכלתה נפשנו אל גאולת שכינתך,

ודבק נפשנו באהבתך הנעימה והעריבה על נפשנו, רוחנו ונשמתנו,

וייעול מלכנו בהיכלא אמן כן יהי רצון".

 

"אשר תשים לפניהם".

איך זוכים להתגדל בתורה,

ע"פ שיטת רבנו-אור-החיים-הק',

והרה"ג יהושע כהן שליט"א – 'ר"מ ונישא' בישיבת "חוט של חסד".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב "אשר תשים לפניהם": "יש חלקים בתורה שהם 'חובת גברא' {דינים אותם מחוייב האיש לקיים} לדעת את אשר יעבדו, וזולת זה, אינם בני ברית התורה. המשל בזה, אם לא ידע שאסור לאכול טרפה – הרי הוא אוכלה, וכן הדם וכו'". כלומר, על האדם ללמוד את מצוות התורה, כדי לדעת איך לקיימן הלכה למעשה. בהמשך, רבנו מביא את הדוגמא של עשיית קניין בקניית עבד עברי. וכך דברי קדשו: "ונתחכם הכתוב לומר כאן, 'אשר תשים לפניהם', לומר כי דינים אלו יתחייבו בשמיעתם כל איש ישראל… כי משפט זה, הוא מהמשפטים אשר צריכים לשים לפני כולם, ולזה תמצא, שדיבר הכתוב בדרך נוכח…".

 כלומר, הפניה היא לכל יהודי ויהודי באשר הוא, ללמוד את כל הדינים כדי שידע איך לקיים את ההלכה. כדוגמא, התורה מציינת את דיני עבד עברי המחייבים את הקונה והעבד כאחד, וכן את השופטים איך לשפוט בין המוכר לקונה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שחשוב מאוד להסביר את מהות המצוה כשלחן ערוך, כדי שתתקבל ברצון ע"י עמ"י. כדוגמא, התורה מציינת את קניית עבד עברי. הקונה עלול לא להיות מרוצה, היות ואחרי שש שנים הוא יצטרך לשחרר את העבד. אבל במידה ונסביר לו שזה לטובתו, היות והגלגל חוזר בעולם, ויום אחד, עלולים הוא או בנו להימכר לעבדות, ואז לא ירצו להימכר לצמיתות, דבר שיגרום להם לקבל את סעיפי המצוה ברצון.

 וכדברי קדשו: "עוד ירצה, להסביר המצוה שתתקבל לכל. ולזה אמר, 'אשר תשים לפניהם'. פירוש: הגם כי דבר זה יש בו חסרון הרצון, שהקונה עבדו ימהר לשלחו אחר שש שנים. תשים את הדבר לפניהם. כי מצוה זו לזכות כל אחד… ואין זה אלא לדבר המתגלגל. וכל אחד ישים לפניו שאליו נוגע החסד – דילמא יתגלגל עליו הגלגל, וזה זכות לו".

 

על השאלה איך ללמוד את התורה עד שתהיה בפינו כדברי רש"י הקדוש, "כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם"?

רבנו-אוה"ח-הק' מבשר לנו משהו מדהים על פירות הלימוד מתוך עיון מעמיק:

"המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

 

הרה"ג יהושע כהן שליט"א {שזכיתי ללמוד אצלו בכולל "חוט של חסד", ואף לטעום מעט מ"צפיחית בדבש" של תורתו. יודע את כל התלמוד בע"פ}, כותב על כך בספרו החשוב "כרם יהושע – דרך הלימוד" בעמ' לו', שאמוראים חזרו ושיננו את לימודם  40 פעמים עד "שדמי כמאן דמנחא ליה בכיסיה". על השאלה מדוע השתמשה הגמרא בביטוי "בכיסיה" ולא "בקופסא", הלא בכספת השמירה יותר מעולה מאשר בכיס?

כתנא דמסייע, הוא מביא את דברי הגר"א המסביר ע"פ דברי רבי יצחק בגמרא (בב"ק קי"ח ע"ב, ב"מ כ"א ע"ב) האומר שבכיס, האדם עשוי למשמש בכל שעה, לא כן בקופסא. כלומר, גם אחרי 40 פעם, יש לחזור שוב על הלימוד, כך שהתורה תהיה חקוקה בליבנו, ושמורה בראשנו.

 כלומר, גם אחרי שחזר 40 פעם, יש לבדוק את לימודו מעת לעת ע"י חזרה, ולוודא שלא שכח.

הרה"ג רבי יהושע -"הכהן הגדול מאחיו" מדגיש: "אם בזמן האמוראים, אחרי חזרה של 40 פעמים, היה רק כמאן דמונח בכיסו בלבד, ולא כמאן דמונח בקופסא {עיין מהר"ם שי"ף כתובות נ ע"א}, מה נאמר ומה נדבר אנו אזובי הקיר?

 

פועל יוצא מדברי קדשו: עלינו ללמוד ולשנן את התורה מתוך שמחה, בבחינת: "פקודי יהוה ישרים – משמחי לב", עד שנרגיש את מתיקות התורה, בבחינת: "הנחמדים מזהב ומפז רב – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט, ט – יא).

 

 

"כי תקנה עבד עברי…" (שמות כא, ב).

אחרי מעמד "מתן תורה", היינו מצפים שפרשת "משפטים" על שלל ג"ן מצוותיה,

תפתח במצוות הקשורות באמונה בהמשך למעמד הר סיני, או דיני חגים וכו',

 מדוע אם כן, הפרשה פותחת בדיני עבד עברי?

 

התשובה: "ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו –

מהיותו ברשות אדם כמוהו, ע"כ החל משפט העבד" (רבנו אברהם אבן עזרא).

"שלא יתנשא ויתגדל על העני" {העבד} (רבנו-אוה"ח-הק').

 

 "הלוא זה צום אבחרהו: שלח רצוצים חופשים…

הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית,

 אז יבקע אורך… תקרא ויהוה יענה" (ההפטרה לכיפור. ישעיה נח

 

אור הגאולה,

תלוי ביחסינו לחלשים, כמו עבד התלוי ברבו.

 

רבנו אברהם אבן עזרא, שאת יום ההילולה שלו נציין השבת א' אדר, מסביר מדוע התורה מתחילה בדיני עבד עברי? להלן דברי קדשו:

"ואין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו, על כן החל – משפט העבד" (שמ' כא, ב).

רבנו הרמב"ם אומר: "כל עבד עברי, אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בזויים. חייב האדון להשוותו לו במאכל ובמשקה, בכסות ומדור, ולנהוג בהם באחווה" (הלכות עבדים פ"א, ה).

 

ניתן לומר שהקב"ה רוצה להראות לנו עד כמה עלינו להתייחס בכבוד הראוי לכל אדם באשר הוא, גם אם הוא נמצא תחת חסותנו, או זקוק לעזרתנו. זה יכול להיות עני הזקוק לעזרה, ר"מ כלפי תלמידיו, מפקד כלפי פיקודיו, מעסיק כלפי עובדיו, הורים כלפי ילדיהם, והרשימה ארוכה. כולם מחויבים בכבוד האיש הכפוף אליהם, קטן כגדול.

ניתן גם לומר, שהיחס הראוי לעבד, מהווה קנה מידה למצוות שבין אדם לחברו בהן משופעת פרשתנו.

כדוגמא, נציין מצות הלוואה לעני שם נאמר: "אם כסף תלוה את עמי – את העני עמך, לא תהיה לו כנושה" (שמ' כב, כד).

רש"י אומר: "את העני עמך – הוי מסתכל בעצמך כאילו אתה עני. לא תהיה לו כנושה – לא תתבענו בחוזקה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ואולי כי רמז לו גם כן – שלא יתנשא ויתגדל על העני, בראותו כי הוא הנותן לו. והוא אומרו: לא תהיה לו כנושה. לשון נשיאות ומעלה – כי משלו הוא נותן לו". כלומר. הכסף מונח אצלו כפיקדון אותו צריך להלוות לעני במידת הצורך. גם רבנו אברבנאל סובר שהכסף לעני, מונח אצלנו כפיקדון.

 

כהפטרה ליום הכיפורים – חכמינו בחרו את הפרק מישעיה הדן ביחס לעבדים ולחלשים:

"הלוא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע, התר אגודות מוטה; ושלח רצוצים חופשים, וכל מוטה תנתקו. הלא פרוס לרעב לחמך, ועניים מרודים תביא בית. כי תראה ערום וכיסיתו. ומבשרך לא תתעלם – אז יבקע כשחר אורך… תקרא וה' יענה" (ישעיה נח, ו – ט).

 

"מצודת דוד" מסביר:

"הלא זה" – באמת, זה ענין הצום אשר אבחר בו שיפתח ביום ההוא את קשרי הרשע. ר"ל, לבטל הקשר לבל יעשהו".

"התר אגודות מוטה" – התר קשרי אגודות עצי העול אשר הוכנו לתת על צווארי העניים.

ושלח רצוצים חפשי – העבדים הרצוצים והעשוקים בידך – שלחם לנפשם".

"וכל מוטה" – כל עצי העול אשר שמתם על צווארם – תנתקו מהם. ר"ל. לא תוסיפו לעשות בהם שום עבודה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' "כי תקנה עבד עברי", שאים יש לו אפשרות לקנות עבד עברי או כנעני, עליו לבחור בעברי. וכדברי קדשו: "אולי שיכוון לומר שאם יהיה לפניו לקנות עבד כנעני ועבד עברי, יקדים העברי. וזה שיעור הכתוב: כי תרצה לקנות עבד – תקדים לקנות העברי…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה מכנה אותו עברי ולא ישראל? כדי שלא לייחס עבדות לשם ישראל.

כמו כן, הביטוי "עברי" רומז לכך שהעבדות עוברת וחולפת לאחר תקופה. הביטוי מציין שהעבדות איננה מהמהות של ישראל שהוא בן חורין, ומשמש כעבד ה' בלבד, בבחינת הכתוב: "כי לי בני ישראל עבדים", מאז שקיבל את התורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל עוד: מבחינה תחבירית היה ראוי להיכתב "כי תקנה עברי עבד", ולא "כי תקנה עבד עברי". תשובת רבנו לכך היא: האיש הוא כבר עבד לפני שנמכר, היות וכבר התחייב מן השמים להיות עבד, בגלל שגנב ונמכר בגנבתו. או, כאשר מכר את עצמו בגלל מצבו הכלכלי, והרי ידוע ש"אין יסורין בלא עוון" כדברי רב אמי (שבת נה ע"א)

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד פירוש לפרשת עבד עברי ע"פ דרש:

"עבד עברי" – מסמל את גוף האדם המשועבד לנשמה, אותה אמור לשרת במשך שנות חייו ע"י קיום מצוות. התורה קוראת לו עברי, בגלל שהוא עובר מן העולם לאחר תקופה, בבחינת הכתוב: "ימיו כצל עובר" (תהלים קמד, ד). האדם אמור לחיות 60 שנה בבחינת הכתוב "כי תבוא בכלח אלי קבר" (איוב ה, כו).. אמר מר זוטרא: 'בכלח' בגימטריא שיתין,  שבעים – שיבה, שמונים – גבורות. (מועד קטן כח ע"א). לכן נאמר "שש שנים" – כנגד 60 שנה.

חכמים נהגו לעשות מסיבת הודיה לה' על שעברו את שנת השישים, היות ומי שנפטר לפני כן, זה סימן לכרת.

"אם בגפו יבא" – רומז למצוות ומעשים טובים. המילה "גפו – גף, פירושה כנפיים, ועם ישראל דומה ליונה – "כנפי יונה נחפה בכסף" (תהלים סח, יד). כמו שהיונה מגינה על עצמה ובורחת מהסכנה בעזרת כנפיה, כך עם ישראל, הוא נשמר ע"י לימוד תורה וקיום מצוותיה, בבחינת: "עץ חיים היא – למחזיקים בה" (משלי ג, יח).

"אם בעל אישה הוא" –  צדיק שזכה להיות בעליה של נשמה קדושה, לה דאג ע"י קיום תורה ומצוות.

"אם אדוניו יתן לו אישה וכו'" – מן השמים זיכו אותו בנשמה גבוהה.

 

"כי תקנה עבד עברי". לעיתים, האדם הופך את עצמו לעבד, בכך שהוא משתעבד לעולם החומר, דוגמת ההתמכרות לעבודה, לכסף, לתקשורת, למידות רעות וכו'.

התורה מבקשת מהאדם "לצאת לחופשי חינם", ולהשתעבד רק להוראות בורא עולם, כדברי רבי יהושע בן לוי לפסוק: "והלוחות מעשה אלהים המה, והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמ' לב, טז). אל תקרא חרות {עם קמץ), אלא חירות {עם צירה}, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות פ. שישי, משנה ב').

 

"בכל דרכיך דעהו,

         והוא יישר אורחותיך" (משלי ג, ו).

 

על הקשר בין קיום מצוות בין אדם לחברו להצלחה במעשה ידינו, יעיד הפסוק הנ"ל מספר משלי, בו הקב"ה מבטיח לכל מי שהולך בדרכי ה' בחיי יום יום, הקב"ה יצליח את דרכו, ויישר אורחותיו.

בר קפרא דורש את הפס' הנ"ל כך: "זוהי פרשה קטנה – שכל גופי תורה תלויים בה".

 

רבנו הרמב"ם (דעות ג, ב – ג) אומר: על האדם  לכוון את לבו ואת מעשיו לידע את ה' ולא להנאתו, הן בענייני אכילה ושתיה, הן בענייני העולם. הרמב"ם גם כותב: "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול" (שם, ב, ב).

 

מרן השו"ע (או"ח סימן רל"א) אומר: "וכן בכל מה שיהנה בעוה"ז, לא יכוון להנאתו אלא לעבודת הבורא יתברך, דכתיב: "בכל דרכיך דעהו…", ואמרו חכמים – כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות כגון האכילה, השתיה, ההליכה, הישיבה, הקימה, התשמיש והשיחה – וכל צורכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך… וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה, צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא…". כלומר, עלינו ליישר את אורחותינו הגופניים לעבודת ה'.

 

מסופר על ה"החפץ חיים" שביקר אצל רוקח המוכר תרופות. מרן הח"ח ע"ה אמר לאותו רוקח שהוא מקנא בזכויותיו על שהוא מציל אנשים ממחלות ע"י תרופותיו. הרוקח ענה לו: שהוא עושה זאת רק בשביל להתפרנס.

רבנו "החפץ חיים" ענה לו: למרות זאת שאתה מתפרנס מכך, אם תכוון במתן תרופה שאתה מקיים מצות גמילות חסדים, תזכה במצוה חשובה מאוד. הרוקח הפנים את דברי הח"ח, והחל להתקרב ליהדות, ואף יזם מפעלי חסד. ר

 

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"מדבר שקר תרחק" (שמות כג, ז).

"לא תגנבו, ולא תכחשו,

ולא תשקרו איש בעמיתו, ולא תשבעו בשמי לשקר" (ויקרא יט, יא-יב).

 

 להתרחק גם מ"שקר לבן" ומתוחכם כביכול.

 הקשר בין גניבה, הכחשה, שקר, ושבועת שווא (רבנו-אוה"ח-הק').

 

מידת האמת נחשבת לאחת המידות הנאצלות באישיות האדם,

 השקר לעומתה – מהווה מידה מגונה ביותר.

 

 "ספר החינוך" מסביר עד כמה נתעב השקר: "כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל, אין דבר מאוס ממנו… ועל כן הזהירה אותנו התורה להרחיק מן השקר הרבה, כמו שכתוב 'מדבר שקר תרחק". בהמשך הוא כותב שהתורה לא השתמשה בלשון "תרחק" באף מצות לא תעשה אחרת, רק לגבי השקר, עקב המיאוס הרב שטמון בו. מעבר לכך, לשון זו מלמדת אותנו שיש להתרחק מכל אבק קל של שקר. מתוך הבנת חומרתו הגדולה של השקר, מן הראוי להתבונן מה כולל בתוכו האיסור: "מדבר שקר תרחק".

 

המקרה דלהלן, ילמד אותנו עד כמה צריך להתרחק גם משקר לבן: ראובן חייב לשמעון כסף, ותאריך הפירעון חלף זה מכבר. שמעון מתקשר לראובן כדי לבקש ממנו את כספו. אשתו של ראובן עונה לטלפון, וראובן אינו מעוניין לדבר עם שמעון, אך גם אינו רוצה לגרום לאשתו לשקר ולומר שהוא אינו בבית, כאשר הוא אכן שם. הפתרון שלו הוא לצאת מפתח הבית, ואז אשתו תאמר לשמעון בטלפון שראובן אינו בבית, כאשר לכאורה זוהי האמת: ברגע זה ראובן נמצא על סף ביתו, למרות שאם היה מאוד מעוניין, הוא יכול היה בקלות לדבר עם שמעון.

על כזה מצב יכול אדם לחשוב שאין זה נקרא שקר, כיוון ששום מילת שקר לא יצאה מפי נוות ביתו. אך האם אכן זה כך?

 

הגמרא במסכת נדרים דנה במקרה בו הגיעו לבית דינו של האמורא רב, לווה ומלווה. המלווה תבע את הלווה שישיב לו את כספו, והלווה השיב – "כבר החזרתי לך". רב פסק שבמקרה כזה על הלווה להישבע על כך שהחזיר את הכסף. הלווה הלך לביתו, הסתיר בתוך חלל מקל ההליכה שלו את הכסף שהיה חייב, חזר לבית הדין כשהוא נשען על מקלו ואמר למלווה: "החזק בבקשה את מקלי". המלווה הבין שכוונת הלווה הייתה לשחרר את שתי ידיו כדי שיוכל להחזיק את ספר התורה בזמן שהוא נשבע, ולקח ממנו את מקלו. הלווה לקח את ספר התורה ונשבע שהוא כבר נתן למלווה את כל הכסף שהוא חייב לו. המלווה, מרוב שכעס על חוצפתו של הלווה, זרק את המקל על הרצפה ושבר אותו. לפתע נשפך כל הכסף שהיה בפנים, והתגלגל על הרצפה.

 

מה רבה ההפתעה כאשר התברר, שהסכום שהיה במקל, זהה לסכום שהוא חייב.

שבועתו הייתה לכאורה שבועת אמת! אבל מאחוריה, מסתתרים שקר וכזב, וכך מסקנת הגמרא. הנשבע חייב לדייק לא רק במשמעות המילולית של דבריו, אלא גם בכוונתם האמתית.

במקרה הנ"ל, הלווה חטא בשבועת שקר, היות ומתוך דבריו, הדיינים הסיקו מסקנות מוטעות.

 

מהסיפור הנ"ל למדים אנו, שאסור להשתמש ב"אמת", כדי להונות אנשים אחרים. ולכן יוצא שהתרגיל שעשה ראובן כשיצא מביתו, לא עזר לו להינצל מאיסור "מדבר שקר תרחק". המילים "אינו בבית", יכולות להיות מילות אמת, אבל הן מעבירות מסר מוטעה לשמעון, המצפה לקבל את כספו.

 

הגמרא דנה בעוד מקרה, עליו עוברים על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שבפועל, זה לא היה שקר.

הגמרא מספרת על תלמיד חכם שתבע אדם אחר שחייב לו כסף, אולם לא היו לו עדים. הרב פנה לאחד מתלמידיו והסביר לו שהלווה משקר, וביקש ממנו להתלוות אליו לבית הדין, כך שהלווה יחשוב כאילו יש לו עד להלוואה, וכך יודה.

הגמרא אומרת שאותו תלמיד עבר על איסור "מדבר שקר תרחק", למרות שלא הוציא הגה מהפה ורק התלווה לרבו, היות והוא העביר מסר מוטעה ללווה, כאילו הוא עומד להעיד על ההלוואה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: על האדם לא לגנוב גם דבר שנגנב ממנו, אלא יקח אותו באופן גלוי, כדברי בן בג בג האומר: לא תגנוב את שלך מהגנב, שלא תיראה כגונב. את זאת לומד רבנו-אוה"ח-הק' מהסמיכות למתנות עניים בפסוק הקודם "לא תכלה פאת שדך… לעני ולגר תעזוב אותם, אני יהוה אלהיכם". גם אם אתה עני, ומגיע לך פאה, תיקח רק ברשות, ולא תגנוב אותה.

הסבר הפסוק לדעת רבנו, כך: "לא תגנבו – זה הלוקח ממון חברו שלא מידיעתו. לא תכחשו – זה הבא לידו ממון חברו בהיתר, ומכחיש כשתובעו ממנו. לא תשקרו – זה הבא לידו ממון חברו בעדים, והוא מכחיש".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את התרשים זרימה בפסוק, והקשר בין הלווין הנ"ל:

 

בשלב ראשון: כאשר האדם גונב, הקב"ה כבר דואג שזה יתגלה כדברי רבי מאיר בגמרא: "תניא, היה רבי מאיר אומר: אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי" (סוטה ג ע"א).

בשלב השני, האדם מכחיש שהוא גנב, היות והוא טוען שהראיות קלושות, ואז הוא עובר על "ולא תכחשו".

בשלב שלישי, הקב"ה דואג להמציא הוכחות כמו עדים וכו' שאכן גנב. הגנב ימשיך לשקר בטענות שווא, ובכך יעבור גם על "ולא תשקרו", ויהיה מוכן אף להישבע על שקר, ובכך יעבור גם על "ולא תשבעו בשמי לשקר".

 

לתופעות הנ"ל, אנחנו עדים כאשר גנבים נתפסים במלוא מערומיהם, מיד הם מפעילים סוללה של עו"ד להם הם משלמים טבין ותקילין מכספים שגנבו, דבר הגורם להתמשכות הדיונים, כאשר בסופו של ענין, קלונם מתגלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל, מדוע במצוות הנ"ל הציווי הוא בלשון רבים: "לא תגנבו… ולא תשבעו וכו'".

התשובה: זה שגנבו ממך, אל תשתמש בגניבה כדי להציל את ממונך. כמו כן, אם אתה יודע שהשני משקר ומוכן להישבע על שקר, אל תאפשר זאת. וכדברי קדשו: "עוד יכוון באומרו 'לא תשבעו', להזהיר גם למשביע, אם יודע שחברו נשבע לשקר שלא ישביעהו. ואינו בחילול אלא הנשבע, לזה אמר 'וחיללת את שם אלהיך אני יהוה –  בלשון יחיד".

בפסוק הבא נאמר "לא תעשוק רעך". על כך אומר רבנו-אוה"ח-הק': "נתכוון לשלול טענת היות רעו {חברו}, ובאמצעות זה יתן יד בממונו – ויאמר כרע אח לו, בינו לעצמו ימחל לו, ולא יחפוץ להענישו…".

 

אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה, היה רגיש מאוד לנושא שבועה, ואפילו על אמת. מעולם לא שמענו ממנו את הביטוי אני נשבע, בחיי, וגם לא ביטויים מקבילים.

בהיותו במרוקו, הוא תבע ערבי אחד בפני בית הדין השרעי, על כך שהוא חייב לו כסף, ואינו רוצה לשלם. הערבי טען שפרע את חובו. השופט ביקש ממו"ר אבי ע"ה להישבע שהערבי לא פרע את החוב. מו"ר אבי ע"ה טען שהוא לא נוהג להישבע, ואפילו על אמת. השופט העביר את הכדור ללווה, ממנו ביקש להישבע במסגד בפני עדים, שאכן פרע את חובו.

כאשר הגיעו למסגד, הערבי נכנס לחרדה וביקש ממו"ר אבי ע"ה שיאפשר לו לא להישבע, תמורת מחצית מהחוב. מו"ר אבי ע"ה ביקש מנציג בית המשפט לרשום פרוטוקול על כך, ולהחתים את הלווה.

מו"ר אבי ע"ה ביקש פסק זמן, ולקח את הפרוטוקול לשופט. הוא טען שאם הלווה היה מוכן לשלם מחצית מהחוב במקום להישבע, סימן שהוא אכן חייב, בבחינת "מודה במקצת", ודרש לקבל את כל החוב.

לאחר חקירה נוספת ע"י השופט, הלווה הערבי הודה ששיקר, וחויב לשלם את מלוא החוב.

 

 

"ויאמרו כל אשר דיבר יהוה – נעשה ונשמע" (שמות כד, ז).

"דרש רבי סימאי: בשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע",

ירדו 60 ריבוא מלאכי השרת וקשרו לכל אחד שני כתרים:

 אחד כנגד "נשמע", ואחד כנגד "נעשה".

       וכיון שחטאו, ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום" (שבת פח ע"א).

 

בסוף פרשת משפטים, משה רבנו כורת ברית בין הקב"ה לבני ישראל המקבלים עליהם את התורה, ועונים כאיש אחד "כל אשר דיבר יהוה, נעשה ונשמע".

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפרשה הזו נאמרה לפני מעמד הר סיני, והוא מסתמך על המכילתא דרבי ישמעאל שם נאמר: "ויקח ספר הברית ויקרא באוזני העם… רבי יוסי ברבי יהודה אומר, מתחילת בראשית ועד כאן. רבי אומר, מצוות שהצטוו אדם הראשון ובני נח, וכן מצוות שהצטוו במצרים ובמרה, ושאר כל המצוות כולן… (מכילתא דר"י יתרו ג ד"ה ויקח). זו גם דעת רש"י האומר: "פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות…".

רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ן והרשב"ם סוברים שכריתת הברית נעשתה אחרי מתן תורה, ואכן הפרשה הזו כתובה אחרי מעמד הר סיני.

 

השאלה הגדולה המתעוררת היא. איך ניתן לעשות דבר, לפני ששומעים איך לעשותו?

 

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת "פורת יוסף" {בה זכיתי להגות בתורה יומם וליל} אומר בספרו ("קול יהודה" עמ' יז): לבעל מקצוע, הצרכן משלם על השירות שהוא מקבל, אבל אינו משלם לו על מה שהשקיע בלימוד המקצוע. הוא מדמה זאת לתשלום לרופא, בגין הטיפול הרפואי, אבל לא על מה שהשקיע בלימודי הרפואה.

 

בלימוד התורה וקיומה, אנחנו מקבלים שכר על הלימוד ועל המעשה. לדוגמה כאשר אני לומד הלכות שבת וזוכה לקיימן, אני מקבל שכר על הלימוד {נשמע} ועל הקיום {נעשה}. וכדברי קודשו: "ובשעה שהקדימו נעשה לנשמע, הוכיחו בזה שהבינו כי התורה הקדושה שונה מיתר החכמות, לכן באו ששים ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים… ובכך שילמו להם כנגד הלימוד וכנגד המעשה, מה שאין כן אם היו אומרים "נשמע ונעשה", לא היו קושרים להם אלא כתר אחד כנגד "נעשה".

 

המהר"ל מפראג מסביר שהקדמת "נעשה" ל"נשמע" מדגישה את התחייבותנו לבטל את הפער בין ההכרה למעשה, ולכן ששים ריבוא מלאכים הכתירו כל אחד מששים ריבוא של בני ישראל בשני כתרים, למרות שמלאך יכול לבצע רק משימה אחת. לעומת זאת כאשר חטאו, נדרשו מאה עשרים ריבוא – כפול, כדי לפרוק מכל אחד את שני הכתרים, היות והם הפרידו בין הלימוד לעשיה. כדוגמא, נזכיר שכל אחד מאתנו שומע על הרבה דברים טובים אותם יש לבצע, אבל רק מעטים מבצעים, בבחינת "ראיתי בני עליה והמה מועטים" כדברי רבי שמעון בר יוחאי.

 

המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי מסביר את הקשר בין הרצון לבין העשייה בנושא העלייה לארץ ישראל.

"החבר" עונה  ל"מלך כוזר" בסוף ספר הכוזרי על השאלה, מדוע אינכם עולים לארץ ישראל: "וכל תפילותינו לשוב אליה אינם אלא כדיבור התוכי וצפצוף הזרזיר". כלומר, לא מספיק תפילות, אלא יש לעשות, והוא מסיים בפסוק, "כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו" (תהילים, קב, טו). יש פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". ירושלים והמקדש ייבנו על ידי הרצון, וחשוב עוד יותר ממעשינו = לחונן את עפרה ולהגיע אליה בפועל.

 

בפרשת "ראה" נאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה).  תרגום אונקלוס אומר: "לבית שכנתיה – תתבעון – ותיתון לתמן". ברגע שנדרוש ונתבע באמת את השבת השכינה, נזכה לשוב אל בית מקדשנו.

 

 

"אמר רבי שמעון: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם:

 אלין אינון סידורין דגילגולא" – דא רזא דגלגולא.

מדוע חוזרים בגלגול?

 

הזהר הק': על גזל חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה.

 

ידוע  שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל, למרות שהשחיתו את דרכם בעבודה זרה ובגילוי עריות ככתוב: "ותשחת הארץ לפני האלוקים, ותמלא הארץ חמס" (בראשית ו' יא').  רש"י אומר: "לא נחתם גזר דינם – אלא על הגזל".

 

אמר ר"ש בר אבא בשם רבי יוחנן: "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש? ג-ז-ל.

 אותיות גזל {בגימטריא} = 40, רמז ל-40 ימי המבול אותו הביא ה' לעולם בגין שהשחיתו את דרכם,

  וכן לשם "אזבל" (40) אשת המלך אחאב שגזלה את השדה של נבות  היזרעאלי.

רבנו הגר"א אומר: אין אדם רואה ברכה בתורתו – אם יש לו בביתו  רק מסמר אחד ג-ז-ו-ל.

 

רבנו "בבא סאלי" ע"ה נסע עם נהגו לעזה. הרב ביקש מהנהג לעצור ליד בסטת אבטיחים. הרב הצביע על אבטיח מסוים אותו שקלו ועליו שילמו. הרב פרס פלח ובירך עליו, ואת היתר הותיר על מקומו.

 הרב שידע נסתרות, סיפר לנהג המופתע, שבתוך האבטיח היה איש גזלן שהתגלגל, והרב עשה לו "תיקון נפש".

 

ה"אביר יעקב" רבנו יעקב אביחצירא ע"ה סבו של רבנו "בבא סאלי". יום אחד רבנו התארח אצל אדם אחד בעיר גרמא בה התגורר בנו רבנו יצחק ע"ה. והנה במהלך הסעודה, הגיע כבש שהחל לטפס על השולחן, ונעמד מול רבנו. הרב היישר מבטו לעיני הכבש, והחל ללחוש תפילות בינו לעצמו. הרב אמר לאותו כבש: אטפל בנושא, לתדהמת האורחים. הרב הסביר להם שבכבש הזה, מגולגל יהודי אחד, וביקש לעשות לו תיקון. התיקון שלו יהיה בשחיטתו לכבוד שבת, וכך היה. הרב נשאר אתם לשבת, למרות שהיה אמור לשוב לעירו תפיללת.

 

 

 

 

 

"ועבדתם את יהוה אלהיכם, וברך את לחמך ואת מימיך,

והסרותי מחלה מקרבך.

 

לא תהיה משכלה ועקרה בארצך,

את מספר ימיך אמלא" (שמ' כג, כה – כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין חלקי הפס': בין עבודת ה' לפרנסה, בריאות, ילדים, ואריכות ימים.

"ועבדתם את יהוה אלהיכם": רבנו קושר את עבודת ה' לפס' שנאמרו לפני כן: "לא תשתחווה לאלוהיהם ולא תעבדם". כאשר אדם עובד את ה', הקב"ה מברך את לחמו ואת מימיו שלא יהיו בהם מזיקים – 'וברך את לחמך ואת מימיך', דבר שיגרום לאדם להיות בריא, בבחינת המשך הפס': 'והסירותי מחלה מקרבך'.

 

הרמב"ם אומר בהלכות דעות, שכאשר יזהר אדם לאכול רק מאכלים בריאים, הוא מבטיח לו שלעולם לא יחלה.

 

המהרי"ץ מסביר ע"פ הרמב"ם שהתורה מבטיחה שהאדם יאכל מעט ויתברך, היות ואכילה גסה גורמת למחלות.

בעל הטורים: "כי בהיות המשקים מבורכים – יהיו הגופים בריאים, ואיברי הזרע נכונים לעשות מעשהו כהוגן" (כג, כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' רומז, שבנוסף לפרנסה ובריאות, אדם ללא ילדים חשוב כמת (נדרים סד ע"ב), לכן הברכה "לא תהיה  משכלה ועקרה בארצך". והדבר האחרון, "את מספר ימיך אמלא" – "שישלים ימיו. אורך ימים ושנות חיים".

לסיכום: רבנו מונה שלושה דברים בברכה: פרנסה ובריאות, ילדים ואריכות ימים בטוב ובנעימים. וכדברי חז"ל: אמר רבא: בני, חיי, ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא (מועד קטן כח ע"א).  

 

רבנו המהרח"ו אומר על הפס' הנ"ל: כולנו עובדים את ה' "שלא על מנת לקבל פרס" כמו משה רבנו "עבד ה'", אלא אנו מבקשים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב, וללא הפרעות של מחלות, עניות, עקרות וכו'.

 

מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה שואל: הרי רואים אנשים שנפטרים בדמי ימיהם, מחלות וכו'. זה תוצאה של "קול רעמך – בגלגל" (תהלים עז, יט). קול ההתרעמות שלך, תלוי בגלגול. זהו אדם שבא בגלגול כדי לתקן .

 

רבנו המהרח"ו אומר, שכאשר האדם עובד את ה' באמת – "ועבדתם את יהוה אלהיכם – יקוים בו  המשך הפס': 'את מספר ימיך אמלא", ולא יצטרך לשוב בגלגול.

 המהרח"ו גם מסביר למה בהתחלה בלשון רבים – "ועבדתם את יהוה אלהיכם", ואח"כ בלשון יחיד – וברך את לחמך וכו'". גם מעשה שנעשה ע"י רבים, כל אחד נדון בנפרד, בהתאם להשקעתו, כמו עני ועשיר שתרמו.

                                                                                                                                                                                            

"בורא רפואות, נורא תהילות, אדון הנפלאות" (ברכת יוצר המאורות). חולה, ילך לרופא = "ורפא ירפא" (כא, יט). מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא (ברכות ס ע"א. בבא קמא פה, ע"א). הקב"ה "בורא" (הווה) כעת רפואות. לא הבריא – "נורא תהילות" – יקרא תהלים. לא עזר, יצפה לנס ופלא מ"אדון הנפלאות".

 

הרב עזריה  פיג'ו כתב בספרו "בינה לעתים" דרוש לב: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – כולם מבקשים בשווה חיים, בריאות ופרנסה,  ולכן נכתב בלשון רבים. הקב"ה נענה לכל אחד ואחד, בהתאם למה שהוא צריך באמת. לא הרי ברכתו של זה כברכתו של זה, לכן נכתב בלשון יחיד – "וברך את לחמך ואת מימך" – הברכה המיוחדת לכל יחיד.

 

 

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל כהן גדול.

         "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו…" (שמות כב, כב-כג)

זהירות בכבוד כל אדם – גם בכבוד משרתת.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אין לענות שום אדם, ולא רק יתום ואלמנה. את זאת הוא לומד מהכתוב "לא תענון" בלשון רבים, בעקבות דברי רבי ישמעאל במכילתא. ואילו מהייתור של המילה "אותו", רבנו לומד שהעונש החמור המוזכר בסמוך על "נשיכם אלמנות ובניכם יתומים", רק על הפוגעים ביתומים ואלמנות. ואילו הפוגע באנשים אחרים, עונשו יהיה פחות חמור. ולהלן דברי קודשו: "צריך לדעת למה הוצרך לומר תיבת 'אותו', ולא הספיק באומרו 'אם תענה וגו'. והדבר ידוע שחוזר אל הסמוך. ונראה ע"פ מה שאמרו במכילתא {מ. דר"י מס' נזיקין משפטים פרשה י"ח) בפסוק 'לא תענון', אין לי אלא יתום ואלמנה, שאר כל אדם מנין? תלמוד לומר 'לא תענון'. וכפי זה יש אזהרה גם לשאר כל אדם מ'לא תענון', לזה אמר הכתוב 'אותו'. פירוש, 'אותו' שמוזכר בפירוש, הוא שעונשו 'נשיכם אלמנות ובניכם יתומים', אבל המענה כל אדם, אין עונשו כל כך".

 

המדרש לומד מכפילות המילים "ענה תענה, גם בעינוי מועט, האדם עובר עבירה.

מסופר על רבי ישמעאל ורבן שמעון בן גמליאל שלפני הוצאתם להורג ע"י הרומאים,

שאל רבן שמעון את רבי ישמעאל, על מה אנחנו נהרגים?

רבי ישמעאל ענה לו: אתה ששימשת כנשיא ישראל, בטח נהגת במקצת בירוקרטיה.

 לדוגמא "בא אדם אצלך לדין ועכבתו עד ששתית כוסך וכו', ענה לו רבן שמעון: "ניחמתני רבי".

 

מספרים על אחד מעשירי ירושלים שכיבד תלמידי חכמים ותמך בעין יפה בתלמידיהם. יום אחד, החליט להזמין את רבה של ירושלים לסעודת ליל שבת. הרב בתחילה סירב, אבל לאחר הפצרות רבות, הרב ניאות לבקשת העשיר. הרב שאל את האיש, מהו הסדר בסעודה? האיש ענה שמגישים מנות רבות, ובין מנה למנה, שרים ואומרים דברי תורה, ויש לו מלצרית יהודיה שדואגת לכל.

 

הרב הציב תנאי לבואו: להפחית ממספר המנות, ולמעט בשירה ובדברי תורה. המארח מיד הסכים.

בליל שבת לאחר ברכת המזון, שאל האיש את הרב על משמעות קיצורי דרך בארוחה, הרי רוצים לכבד את הקב"ה בתורה ובשירה, וכן באכילה ושתיה.

 

הרב ביקש לקרוא למלצרית הבית שהגישה את המנות: האישה התפרצה ומיד אמרה: "הרב, תבוא כל ערב השבת, היות ובכל שבת אני מסיימת אחרי חצות, ואילו הערב, אספיק עוד להשתתף עם ב"ב לסעודת שבת.

אמר הרב לאיש: מה זה שווה שנשב לשיר ולדבר דברי תורה,  כאשר אישה עם משפחה יושבת ומתענה.

מוסר השכל: עלינו להיזהר בכבוד הכפופים לנו.

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בר רחל ע"ה. גבריאל פילו בר יהודה ז"ל, וימנה תבלט"א

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה אברהם וישראל בני חניני ע"ה.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", ויזכה אותי בורא עולם, שכל מה שאכתוב בו, יהיה לייחד שמו ולרצון הבורא יתברך.

תפילה לקב"ה שהספר יזכה לברכה ותפוצה בקרב עם ה' – כמו הספר הקודם "להתהלך באור החיים".

 

 

לבריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאריק אריאל בן גאולה הי"ו. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

פתח דבר

גבר גבה קומה בעל שער שיבה ופנים חלקות: יַחְיַא אִבְּן סֻלַיְמָאן אִבְּן שַׁאאוּל אַבּוּ זַכַּרְיָא אלחַרִיזִי אליהוּדִי מִן אַהְל טוּלַיְטִלַה – כך תיאר את מחברנו אבן אלשעאר אלמוצלי(1197- 1256) בחיבור ביאוגרפי ערבי שכתב על משוררים בני תקופתו(קלאאד אלג׳מאן פי פראאד שערא האד־׳א אלזמאן – מחרוזת אבני חן על שכיות החמדה של משוררי תקופה זו). משעה שפרסם פרופ׳ יוסף סדן את הביאוגרפיה הערבית הזאת על פי כתב יד עלום, נגה אור חדש על דמותו של גדול היוצרים במקאמה העברית. נתברר שאת ספר המקאמות שלו, ׳תחכמוני׳, כתב במזרח, במקום שנפטר כמה שנים אחר כך בהיותו בן ששים(חלב 1225). כך נולד צורך לבחון את פרטי הביאוגרפיה של האיש כפי שהיא עולה מן התיאורים האוטוביאוגרפיים שהנחיל לנו בעברית ובערבית.

מקאמה– שיר סיפורי בחרוזים) בערבית: مقامة, אספת שבט, סיפור שמספרים באספתו, ומכאן השם העברי 'מחברת', במובן חבורה) היא יצירה שירית⁻סיפורית מגוונת, המשלבת בתוכה פרוזה מחורזת בעלת ברק רטורי ושירים שקולים. מקאמות היו נפוצות בשירה הערבית של ימי הביניים, וממנה הגיעו לספרות העברית של יהדות ספרד

תצלומים של שרידי ׳תחכמוני׳ בכאלף דפים מן האוסף העברי השני של הספרייה הלאומית בפטרבורג וכן תצלומי כתבי-היד מן האוסף הערבי-יהודי (אוספי פירקוביץ) שהגיעו אל המכון לתצלומי כתבי יד עבריים בספרייה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים, גירו את הדמיון, אבל גם עשרות הקודקסים האירופיים המחזיקים העתקות של ה״תחכמוני״ הפופולרי לא זכו לבדיקה של ממש. כך ניגשנו אל המלאכה.

מהר מאוד נתברר שאכן ניתן להשלים באמצעות קטעים חדשים את המקאמה הערבית- יהודית אלרוצ׳ה אלאניקה (האחו ההדור, זה שמה שמזכיר הביאוגרף הערבי). נתברר עוד ששער מו בתחכמוני(׳שער מאזני הדור׳) כולל בעצם שני נוסחים של המסע, שנתאחדו בידי מעתיקים מאוחרים לנוסח אחד מעורב. בעקבות ההפרדה בין הנוסחים קיבלנו שני תיאורים עבריים, מוקדם ומאוחר, לצד התיאור הערבי-יהודי המאוחר. מלבד אלה כללנו כאן גם את המקאמה הבודדת ׳מחברת הנדיבים׳ שנתפרסמה בידי ש״מ שטרן, וכן את שער המשוררים (שער יח בתחכמוני) בגלל דרך התיאור המסודרת על פי ערים ומקומות ברצף של מסע. ברישום חילופי הנוסח ראינו את עצמנו ממשיכי דרכו של המלומד היהודי האיטלקי, ש״ד לוצאטו(1800־1865).

ברישום חילופי נוסח מכתבי היד של תחכמוני (כתבי יד אלמנצי, אחר כך כתבי יד הספרייה הבריטית 27,113.Add משנת 1282, וכן כתב יד 27,112.Add) היה לוצאטו עסוק בהפסקות במשך תקופה של כתריסר שנים באמצע המאה התשע-עשרה. באיגרות שכתב באותה תקופה אל ש״י קמפף, שהוציא כמה מן השערים הראשונים של ה׳תחכמוני׳, נתן ביטוי למסירותו לעניין. הוא זלזל ביחסם הלועג של בני דורו על שהוא מבזבז את זמנו לריק ׳להעתיק חלופי נוסחאות בדברי החריזי׳, והוא אף קרא תיגר על גישתם בסוף האיגרת מיוני 1857 (שד״ל, עמ^׳ 1303-1302): ׳אינני מבקש משפט אנשי דורי, כי על הרוב ברכתם קללה היא בעיני, ותהלתם חרפה, וחירופם תהלה׳.

שד״ל התכוון כנראה למלומדים בני אירופה שהמקאמות האוריינטליות לא נחשבו בעיניהם. האשכנזים לא ירדו לסוף דעתם של שעשועי אלחריזי, ולפעמים עוד החליפו בין ספרו המקורי, תחכמוני, ובין התרגום העברי שהכין למקאמות אלחרירי, ואשר איתיאל הוא שם הדובר הקבוע שלהם. למעשה אין זה ברור כלל אף מניין נודע להם שמו של המספר הזה, שהמקאמות שהוא כביכול מחברן היו גנוזות בכתב יד יחיד (אוקספורד 1976, 50 Pococke) ונתפרסמו לראשונה בשנת 1872 בלונדון בידי תאומא טשנרי.

מבוא

א. מן המערב אל המזרח

הרקע התרבותי במערב משתקף באירועים משלהי המאה השלוש-עשרה, שבראשיתה פעל אלחריזי. הרצון להכיר את פירוש המשנה לרמב״ם נולד בקרב חכמי רומה בסוף המאה השלוש־עשרה על פי ההיכרות שהכירו את תרגומו העברי החלקי של הפירוש לסדר זרעים. תרגום זה הוכן בידי ר׳ יהודה אלחריזי כמאה שנה קודם לכן, ובני רומה היו בטוחים בקיומם של שאר התרגומים בקהילות ספרד, וחיפשו אדם שיהיה מוכן להמציא להם אותם. את השליחות קיבל על עצמו סוחר אמיד (׳זקן ונכבד׳) שהיה כנראה בקשרי מסחר עם קהילות המערב, ר׳ שמחה שמו. בקשה צנועה הייתה בפיהם ׳וישאלו באלהים מכל קהל וקהל למסור הפירושים הנזכרים ביד שלוחם אם כבר העתקו ואם לאו להעיר את רוח היודעים להעתיק / וסוד הרב להמתיק׳. אחרי שחיפש לשוא אחר התרגומים בפרובנס, שם ר׳ שמחה את פעמיו אל ביתו של ראש חכמי ספרד שישב בברצלונה, ר׳ שלמה אדרת (׳הראש והגולה והכותרת / לשון הזהב והאדרת׳). מפיו של הרב הוא שמע כי ׳הספרים אינם מצויים אצלינו׳ לא בתרגום ואף לא במקור הערבי. מסתבר כי בקרב החכמים אף נחשבה הערבית לשון שאינה ראויה לכתבי קודש, לשון חול. ומדגיש את הדבר הרשב״א בדבריו: ׳ומאבותינו הקדושים לא נחלנוה נחול / כי אין להמיר טוב ברע וקודש בחול׳(שם). איזור זה של חצי האי האיברי היה חלק מאירופה הנוצרית כבר מאז התקופה הקרולינגית, והיה קרוב לתרבותה במידה רבה יותר מן המלכויות הנוצריות שהתפתחו בצפון מערב. לעומת ערי ארגון, סרגוסה והוסקא, שהיו לנוצריות החל בראשית המאה השתים־עשרה בלבד, היו קטלוניה ובירת האיזור, ברצלונה, קשורות לתרבות פרובנס בקשר אמיץ משכבר הימים.

הרשב״א המתחשב בצורך שהשליח מייצג יועץ לו על כן לשים פעמיו אל ערי ארגון, מקום שאפשר כי יימצאו בו הספרים המבוקשים. כדי שלא לפטור אותו בלא כלום ואף לתת תוקף לדבריו הוא מוסיף את חתימתו בשולי כתב השליחות: ׳מודיעים ומצוים לעוררו ולהחזיק בידו על הדבר׳. תחילה שם השליח פעמיו להוסקא (Huesca). אבל שם לא עלה בידו לקבל אלא את תרגום החלק החסר מן הפירוש לסדר ורעים, וכן את תרגום הפירוש לשני הסדרים, מועד ונשים. למשימה זו נרתמו בהוסקא החכם הרופא ר׳ יוסף אלפואל ויעקב ב״ר משה עבאסי. השליח מצדו השקיע מאמצים רבים במילוי משימתו, ודחק במתרגמים כדי שישלימו את המלאכה: ׳שהמעתיקים כולם היו טרודים, מהם בטרדת עצמם ומהם בצרכי צבור והוא היה דוחק עצמו ומפיל תחינתו מיום ליום למלאת חפצו ושליחותו׳.

מסעי יהודה-יוסף יהלום ויהושע בלאו-פרקי מסע לאלחריזי

תרשיש ב

מחקרים נוספים ביהדות תוניסיה ומורשתה

עורכים

אפרים חזן וחיים סעדון

הוצאת אדרא

 

אפרים חזן

'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה

קובצי הפיוטים כמנהג תוניסיה וג'רבה נותנים מקום של כבוד לשירתו של המשורר רבי אליהו בן יוסף סדבון, שחי במאה השמונה־עשרה. למשל, בקובץ הפיוטים החשוב של יהודי תוניס, 'שירי זמרה' (ליוורנו תרל"ב 1872- ), עולה שמו כאחד מארבעת הפייטנים המרכזיים לצידם של רבי ישראל נג'ארה, רבי מוסה בוג'נאח ורבי פרג'י שוואט. הוא הדין בכתבי היד התוניסאיים. אלה ערוכים בסדר אלפביתי של התחלות הפיוטים, ולאחריהם מובאים שירים על פי מעגלי הפיוט וייעודם של השירים, כגון כתבי יד 850 , 2137 , 2138 ממכון בן־צבי וכן כתב יד ניו יורק, בית המדרש לרבנים 1350 , כתב יד סינסינטי 2038 , 2039 , ועוד. ברוב הקבצים הללו רב חלקו של אליהו סדבון.

רבי אליהו סדבון הוא המשורר השני בחשיבותו בין משוררי תוניסיה לאחר פרג'י שוואט. פורסמה רשימה של שמונים ושלושה מפיוטיו, ושירתו תוארה והוצגה בצירוף ח"י שירים מבוארים וקווים לתולדות חייו. מידע נוסף התגלה עם פרסום הספר 'תולדות חכמי תונס' מאת המשורר יוסף הכהן טנוג'י. המחבר ציין, כי בשיר שבכתב יד שברשותו הצביע המשורר על תקע"א כשנה שבה קרה האירוע הציבורי המתואר בשיר, ומכיוון שמשוררנו כתב קינה על מותו של השד"ר רבי אליעזר גאלמידי, שנהרג בשנת תקס"ד, הרי שנוכל להסיק כי השנים תקס"ד-תקע"א היו שנות שיא במעמדו של רבי אליהו סדבון, שהרי שימש בהן "דובר" של הציבור כולו.

במאמר זה אנו מבקשים להציג את פיוטי מעגל השנה במורשתו של ר"א סדבון, הכוללים, בין היתר, קומפוזיציה מונומנטלית, קדושתא בסגנון ספרדי לחג הפורים, פיוט 'מי כמוך' לשביעי של פסח ופיוט שכתב רבי אליהו לכבוד ל"ג בעומר ורבי שמעון בר יוחאי.

כדי להבין את יצירתו של רבי אליהו סדבון, ובעיקר את פיוטי מעגל השנה, עלינו לסקור בהרחבה את זיקתו לַשִירה של פרג'י שוואט.

אחד הגילויים המעניינים בשירת פרג'י שוואט היה הקדושתא לחג החנוכה. זהו גילוי מפתיע, שכן לא היינו מצפים כי לאחר פסק מפורש של בעל ה'שלחן ערוך' נגד שילוב פיוטים בתפילת היוצר, יקום פייטן שיחבר מערכת פיוטים לקדושתא האמורה להשתלב בתפילת העמידה. דבר זה הביאנו לשער שמא אין כאן אלא מעשה יצירה על פי תבנית הקדושתא, ולמעשה לא שימשה הקדושתא תפילה בציבור. והנה, עדות של רבי יוסף הכהן טנוג'י מלמדת, כי למרות הפסק של מרן, לא ויתרו יהודי תוניסיה על מנהגי אמירת הפיוטים במסגרתם ההיסטורית. רק בתקופה מאוחרת יותר, מן המחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ואילך, הועברו הפיוטים לאחר תפילת העמידה, וגם אז השתמרה עוד אמירת הפיוטים במקומם בקרב קהילת הפורטוגזים. הדברים נאמרים בערך הדן ברבי אברהם אלנאקר, מדפיסם של כמה וכמה מחזורי תפילה, ובכללם 'מחזור קטן, מנהג תונס' (דפוס ליוורנו, תקנ"ב). טנוג'י מתאר את מפעלו זה של ר"א אלנקאר:

והעתיק כל המחזור מנהג תונס אחרי תפילת י"ח כאשר הסכימו הרמ"ס [הרה"ג מסעוד אלפסי — המעתיק] ודעמיה בס' משחא דרבותא ע"פ סודות הקבלה כדעת השואלים ממנו בערי אלג'יר עש"ב [עיין שם באריכות]. ועד היום ק"ק פורטוגיזיס נוהגין בהן כמלפנים להפסיק באמצע התפילה לומר אותם המחזורים המיוסדים ממשוררי ספרד הקדמונים במעמדיהם. אבל הקהלה התוניסית כבר קבעה אותם אחרי תפילת יח מימי הר"י בן זקן שהדפיס המחזור בליוורנו תקכ"ב וכדעת הרמ"ס הנז'.

נמצאת למד כי רק בסוף המאה השמונה־עשרה הועברו פיוטי הקרובה ממקום ייעודם במהלך תפילת העמידה בחזרת הש"ץ לאחר התפילה, וגם זאת רק בקהילה התוניסית המקומית. ואילו קהילת הפורטוגזים  בתוניס דבקה במורשתה והשאירה את הפיוטים על מכונם. דבר זה מלמדנו כי פרג'י שוואט כתב את הקדושתא לחנוכה בקהילה ששילוב הקדושתא בתפילה היה חלק ממנהגיה, וכי קהילה זו הייתה גמישה ודינמית דיה להכניס קדושתא חדשה בת הזמן אל מערכת התפילה.

בעקבות הקדושתא של רבי פרג'י לחנוכה הלך רבי אליהו סדבון וחיבר קדושתא לפורים. תיאור מפורט של הקדושתא למרכיביה הביא טנוג'י, ואף ציטט בהרחבה מתוך תחילתם של הפיוטים השונים. למיטב ידיעתנו, זו הקדושתא האחרונה שנכתבה.

השוואה בין שתי הקדושתאות מלמדת היטב שלנגד עיניו של ר"א סדבון עמדה הקדושתא של פרג'י. השפעתו של פרג'י על משוררנו בולטת ביותר בתחום הצורות, והדבר ניכר בשתי דוגמאות בולטות במיוחד. בשעתו תיארנו  את התבנית המיוחדת לשיר 'אהלל אל אבותי', שאות האקרוסטיכון חוזרת בראש כל מילה ממילות המחרוזת. האקרוסטיכון העולה מטורי הענף בסטרופה הוא "אני פרג'י בר נסים", ומטורי האזור עולה האקרוסטיכון "שוואט משפחתי". בעקבות שיר זה הלך רבי אליהו בשיר 'אני אֶל אֵל אדרשה', והעמיד אות חוזרת בכל מילה, והתקבלה החתימה "אליהו" בטורי הענף והחתימה "סדבון" בטורי האזור. השוואה בין שתי המחרוזת הראשונות של שני השירים מלמדת על הקִרבה בין המשוררים, וכך היא המחרוזת הראשונה בשיר של פרג'י:

אֲהַלֵּל אֵל אֲבוֹתַי / אֵלָיו אֶפְצַח אֲמָרִים

אָנָּא אֱזֹן אֶנְקוֹתַי, / אַבִּיר אַדִּיר אַדִּירִים

אַיָּם אֵיפֹה אוֹתוֹתַי / אָבְדַן אֵילִים אֲרוּרִים

שונאְ יֶך שימםָ שַׁמהָּ / שַׁסעַּ שָׁרשֵׁ שָׁרשְֵׁימוֹ

שׁוּבָה שִׁיבַת שׁוֹמֵמָה / יִשְׁלַח שַׂר שָׁלוֹם שְׁמוֹ

 

כל מילה בשלושת הטורים הראשונים פותחת באל"ף, וכך נבנה האקרוסטיכון של טורי הענף; בשני הטורים שאחריהם מתחילה כל מילה באות שי"ן, וכך נבנה האקרוסטיכון המקביל, כמצוין לעיל. מטבע הדברים, התחביר בשיר מעין זה הוא אסינדטי, כלומר ללא מילות קישור, ועל הקורא לגלות גמישות בפענוח מבנה המשפט. על פי תבנית זו עצמה כתב ר"א סדבון:

 

אֲנִי אֶל אֵל אֶדְרְשָׁה, / אֵלָיו אָשִׂים אִמְרָתִי

אֶשְׁאֲלָה, אֲבַקְּשָׁה, / אֶתְאַב אוֹר אֲפֵלָתִי

אֲצַפֶּה, אַל אֵבוֹשָה, / אוֹחִיל אֵל אֱיָלוּתִי

סוֹגְדֵי סֶמֶל, סוּרֶיךָ, / סַכְסְכֶם סַעֲרֵימוֹ

סוֹפְרֵי סוֹד סְתָרֶיךָ, / סַמְכֵם סַעֲדֵימוֹ

 

קרבת הדברים והשפעתו של פרג'י ניכרות בראייה ראשונה. אות האקרוסטיכון החוזרת על עצמה, צירוף השם בטורי הענף ושם המשפחה בטורי האזור, הצימודים ומשחקי הצליל, תוכן הדברים ואף חריזת האזור — בכל אלה הלך ר"א סדבון בעקבות פרג'י, ומתקבלת דוגמה ברורה של מסורת השיר העוברת מדור לדור. כוחה של מסורת זו הוא הרבה מעבר להשפעה הישירה של שירת פרג'י על שירת ר"א סדבון, שכן התבנית שתיארנו כאן אומצה גם על ידי רבי משה בוג'נאח, ובאותה המתכונת עצמה הוא כותב:

 

אֶעֱרֹךְ אֹמֶר, אַבִּיעַ, / אֶקֹּד אֶרֶץ אֶשְׁתַּחֲוֶה

אַפַּים, אַף אַכְרִיעַ, / אֲרוֹמֵם אֵל אֲחַוֶּה

אֱמוּנַת אֵל אוֹדִיעַ, / אַדִּיר אֵלָיו אֲקַוֶּה,

בָּרִים בּוֹטְאִים בַּהֲמוּלָה / בְּשֶׁבַח בּוֹרֵא בַּהֲדוֹמוֹ

בּוֹאוּ בֵּיתוֹ בִּתְהִלָּה, / בָּרְכוּ בּוֹרֵא בִּמְרוֹמוֹ!

 

סמוך לזמנו של ר"א סדבון כתב רבי נהוראי ג'רמון את שירו 'נורא נשגב נעלמת' על פי

אותה תבנית:

נוֹרָא נִשְׂגָּב נֶעֱלַמְתָּ / נִין נִלְאֶה נָשׂוֹא — נִזְנַח

נָפוֹג נָפוֹץ נֵאַרְתָּ / נִבְזֶה נִדְכֶּה נֶאֱנָח

נִגַּשׂ נִדַּח נָטַשְׁתָּ / נִתְעָה נִתְעָב נֶאֱלָח

גּוֹעֵר גַּלִים גּוֹי גְּעַר / גְּעַל גֵּאֶה גְּדָעוֹ

5 גָּבוֹהַּ, גְּבַהּ גָּהַר / גָּהַר גָּבַהּ גּוֹז גִּזְעוֹ

 

אפרים חזן-'מעגל השנה' בפיוטי רבי אליהו סדבון מתוניסיה

עמוד 32