שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
ז. תלמידי המדרשה
הנהלת המדרשה הפיצה חוזרים ברחבי המדינה והזמינה תלמידים להציג את מועמדותם. מודעות נתלו בבתי כנסת בערים המרכזיות, ומנהיגי הקהילות והרבנים שבכל עיר הפיצו בעל־פה את הידיעה על פתיחת מוסד הלימוד החדש ועודדו צעירים לגשת לבחינות הקבלה.
לימודי המדרשה יועדו לבוגרי תלמודי תורה ובתי ספר בגיל שש עשרה – שבע עשרה. חלק מהמועמדים היו בוגרי בתי הספר של כי״ח, שהצטיינו בדרך כלל בלימודי החול אולם מגיל שתים עשרה לא למדו גמרא, וחלקם היו בוגרי תלמודי תורה – למשל רבים מתלמידי המדרשה היו בוגרי ישיבת ׳בית דוד׳ בצפרו – והללו הצטיינו בלימודי קודש, אולם היו בקיאים פחות בלימודי חול ובשפה הצרפתית.
- ריאיון עם הרב שלמה אבן דנאן. בתזכיר בענייני חינוך שהוגש למועצת הרבנים הרביעית, הובעה הערכה לתלמידי צפרו: 'שאלולי העיר ספרו [צפרו] שהעניקה לבדה שנים עשר תלמידים מהעשרים שמונה המדרשה מי יודע אם היינו נוחלים נצחון במאבק הזה למצוא תלמידים הגונים שבלעדיהם עיוננו לא היה מתגשם' (המשפט העברי, עמ' 331). ר׳ שאול דנאן הביע במכתב הערכה מיוחדת לרב דוד עובדיה ולמר טובאלי, ראש ועד הקהילה בצפרו, על הצלחת תלמידיהם בבחינות למדרשה. ראו: המשפט העברי, עמ׳ 332.
ב־5 וב־6 בדצמבר 1949 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור הראשון במדרשה. מתוך כחמישים המועמדים שבאו מכל רחבי מרוקו צריכים היו להיבחר עשרה. הבוחנים היו חברי בית הדין הגבוה ברבאט: ר׳ שאול אבן דנאן, ר׳ מיכאל אנקווה ור׳ יוסף כהן. בבחינות נדרש כל מועמד לפרש סוגיה בתלמוד שלא הכין מראש, והבוחנים נשאו ונתנו עמו כדי לברר את יכולתו בלימוד גמרא. מלבד זאת כללה הבחינה בעל־פה שאלות בידע כללי ביהדות, והייתה גם בחינת הבעה בכתב בשפה הצרפתית בנושא שקבעה המורה לצרפתית דהאן. במחזורים הבאים היו הבחינות מורכבות יותר, ארכו ימים רבים וכללו חומר רב ומגוון יותר, גם במקצועות חול.
- דוד ברוך סיפר לי בריאיון עמו שכ־200 נבחנים באו לרבאט לשבוע. הם התארחו בבתי עשירי הקהילה; כל משפחה אירחה כמה מועמדים. מלבד הבחינה על סוגיה שלא הוכנה נבחנו המועמדים במקצועות קודש אחרים ובמקצועות חול, ובכל יום הייתה בחינה אחרת. בסוף השבוע קיבל כל אחד תשובה אם התקבל אם לאו וחזר לביתו. התוצאות פורסמו גם בטלוויזיה הממלכתית. המבחן התקיים בקיץ, והלימודים החלו לאחר החגים.
מסתבר שנעשו גם בדיקות רפואיות למועמדים. יצחק דהן דיווח במועצת הרבנים השלישית, בשנת תש״י, שבמועצת הממשלה הציעו שהמועמדים יעברו בדיקה רפואית יחד עם תלמידי בית הספר של כי״ח. ואכן בתזכיר הכללי משנת תשי״ב נכתב שכל המועמדים עברו גם בדיקה רפואית.
על פי התזכיר הכללי נבחרו עשרה תלמידים להשתלם על חשבון המדרשה: שבעה מצפרו, אחד מפאס, אחד ממכנאס ואחד ממראכש, ושני תלמידים נוספים התקבלו ללמוד על חשבונם. ואלו שמות תלמידי המחזור הראשון, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שלמה אבן דנאן, פאס; דוד אוחנה, מראכש; ישועה אוליאל, צפרו; יהודה איטה, צפרו; מרדכי(וידאל) בן־עזרא, צפרו; עמנואל בן־שמחון, צפרו; שמואל זיני, צפרו; יהודה חמו, צפרו; גבריאל טולדאנו, מכנאס; עמרם סודרי, צפרו.
ב־6 וב־7 בנובמבר 1950 התקיימו ברבאט בחינות הקבלה למחזור השני של המדרשה. שוב נשלחו חוזרים, ובאו כשלושים מועמדים. המועמדים התקבלו בהכנסת אורחים של בני הקהילה ברבאט, ולאחר מכן שוכנו בבית מלון של ר׳ עובדיה בעיר. הרכב הבחינות ותוכנן היו דומים לאלו שנערכו למועמדי המחזור הראשון: מלבד בחינה על סוגיה תלמודית שלא הוכנה ובחינת ידע כללי ביהדות, הייתה בחינת הבעה בכתב – המועמד נדרש לכתוב חיבור ובו סיפור ׳על החיים׳. מזכיר בית הדין הגדול אלברט אוחיון ריכז את הבחינות. לאחר ששבו המועמדים לבתיהם, נשלחו אליהם תשובות באמצעות ועד הקהילה המקומי.
על פי התזכיר הכללי עברו את הבחינות הלימודיות והבדיקות הרפואיות עשרה מועמדים, ובפועל פורטו בתזכיר רק תשעה: חמישה מצפרו, אחד ממראכש, שניים מרבאט ואחד מצאפי. ואלו שמות תלמידי המחזור השני, כפי שאספתי מפי בוגרי הכיתה: שמעון אזואלוס, מראכש; רפאל אלבז, צפרו; אברהם בוהדנא, צאפי; אברהם (אלברט) בן־חמו, דברו; דוד בן־חמו, מיז־לת; ויסגן, אצוירה; שלום מחפודה, צפרו; ויקטור מלכה, תיטואן־רבאט; אליהו מרציאנו, דברו; אליהו סודרי, מכנאס.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 54
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano« La synagogue de la Lionne »
« La synagogue de la Lionne »
Lun des oratoires de la ville etait, comme on l’a dit, le beth hakenesseth de l’impasse Ben Attar, appele du nom de l’eminent Rabbi Chemouel Benouaich, 1’un des grands maitres de Meknes.
Les Arabes de la ville avaient, a l’epoque, capture une vigoureuse lionne et l’avaient offerte au roi. La superbe bete etait une source de fierte pour le souverain qui avait fait construire pour elle une immense cage dans la cour du palais. II se souciait de lui fournir l’abondante nourriture qu’elle reclamait, et ne manquait jamais de la faire admirer a ses hotes.
Or, la lionne parvint un jour a defoncer sa cage de fer et a retrouver la liberte. Elle se promena alors des heures durant dans les rues de la ville, semant la panique parmi les habitants. Ce n’est qu’au bout de quelques heures pleines d’angoisse que les gardes reussirent a la capturer et a la remettre en cage. Mais une sourde angoisse mordait le coeur du souverain: l’evenement n’allait-il pas se reproduire et menacer sa personne meme ?…
La solution, pour lui, etait tres simple : il fallait eloigner la lionne !
Quoi de plus facile que de l’installer dans une des cours du mellah ? Qu’arriverait'il, au pire, si elle se liberait ? Elle devorerait quelques Juifs… la belle affaire, qui s’en souciait ? C’est donc ce qui fut fait, des gardes du roi furent charges de venir tous les jours lui apporter sa nourriture.
Un soir, ce que redoutaient les Juifs du mellah arriva. La lionne, apres s’etre liberee de ses chaines, sortit tranquillement de la cour se promener dans les rues du mellah. Rabbi Chemouel, assis dans le beth hakenessetb Ben Attar et absorbe dans ses prieres de lamentations sur «l' exil de la Chekhina», ne preta d’abord aucune attention au fauve qui s’etait introduit dans le sanctuaire. Ce n’est qu’en sentant le souffle chaud de la bete postee face a lui et en entendant son rugissement qu’il leva la tete et rencontra son regard terrifiant.
Rabbi Chemouel, concentre comme il l’etait dans ses prieres, ne se rendit pas compte de la nature de l’animal qu’il avait devant lui. La prenant pour un chien, il saisit sa canne pour le chasser hors du beth hakenesseth. Grondant sourdement, la lionne recula de quelques pas, incapable de lever la patte contre l’homme de D.
Entre-temps, un delegue du roi, arrive pour nourrir la lionne, s’apercut avec effarement que les chaines avaient ete rompues et que la bete avait disparu. Une equipe de gardes, appelee a la rescousse, se mit a sa recherche. Guides par ses rugissements, ils finirent par la trouver dans le beth hakenesseth, rugissant faiblement devant le saint homme qu’elle n’osait pas toucher…
A dater de ce jour, Rabbi Chemouel acquit la renommee d’un saint, meme parrni les non-Juifs de Meknes. Le roi n’osa plus ramener la lionne dans le quartier juif. La memoire collective a retenu le souvenir de ce miracle et depuis lors, cette synagogue portait le nom de "Synagogue de la Lionne".
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano« La synagogue de la Lionne »