מורשת יהדות מרוקו

פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית

ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא־מעשית שרווחה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב הייתה גשר בזעיר אנפין להגשמת האידיאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלים את הפעילות הציונית במגרב.

במאמר שפרסם יצחק שקי בעם וספר הוא קרא לארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) לזהות את צרכיה של יהדות צפון אפריקה ולהסיט את המאמץ הציוני מגיוס תרומות ופעולות של קומץ ציונים לכיוון של החייאת התרבות העברית, כלומר עברית כשפה יום־יומית, ולדאוג לבתי ספר ופרסום כתבי עת ש״ישמשו את הצרכים התרבותיים […] כולל מורים ומחנכים שיעוררו ׳רגש של כבוד״. א' רוזנפלד מב.ע.ע. כתב על המשימות שניצבות בפני העם היהודי לאחר חורבן יהדות אירופה ביחס ליהדות ספרד, אשר בניה ״אינם יודעים צורת א־ב״, וקרא לשפר את הקשר עם יהדות המזרח באמצעות שליחים ש״עליהם יוטל התפקיד האחראי להביא לאחינו אלה [הספרדים] את בשורת הגאולה ואיחוד האומה״, וזאת באמצעות שיטות לימוד חדשות בחינוך. אברהם אלמאליח דיווח על סיור שערך בקהילות המגרב ומצא ״משכילים עברים הבקיאים בספריהם של מאפו, סמולנסקין וסוקולוב״. בכפרים נידחים הוא פגש קוראים ומנויים לעיתונים הלבנון, העולם והחרות. עם זאת, להערכתו הכיבוש הצרפתי הביא ״להפסקת התחייה הרוחנית של התרבות העברית במגרב כי כניסת מערכת בתי הספר אליאנס הפכה את הקערה על פיה״. שנה לאחר מכן, במאמר אחר, הוא שיבח את מערכת החינוך של אליאנס וקרא לשיתוף פעולה בין שני הארגונים בלימוד השפה העברית.

יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו החל בשלהי המאה ה־19, אז החלו לקרוא עיתונים וספרים בעברית בערי החוף שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים אלו הגיעו עיתונות עברית, (המגיד הלבנון, החבצלת, הצבי, העולם והצפירה) וספרות עברית (מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ואחרים). חומרים אלו חשפו מקצת מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים, כמו בוורזאזת שבמרוקו, היו מינויים לעיתונות עברית. עם פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים (כי״ח) התווסף מרכיב מודרני לחינוך המסורתי. במחקר שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים, שניהם ממוגדור־אסווירה. הלוי כתב לעיתונים העבריים תיאורים של חיי היהודים בקהילתו ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים שבהם האמינו היהודים, ואלקאיים פרסם סדרת כתבות בהצפירה על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים.

בשירתו הדתית(הפיוט) ובשירי החול שלו היה אלקאיים פורץ דרך בשפה העברית. שטרית ציין ש״למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים בקרב יחידים, ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת״. מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד העברית – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות ה־20 ועד מחצית שנות ה־40 של המאה הקודמת. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא׳ות (בתי כנסת), ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך המודרני התבטא במאמצי רשת כי״ח לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו. הבחנה זו בין חינוך בלתי פורמלי לחינוך סמי־פורמלי שימשה תשתית למיון פעילות ללימוד השפה העברית ותרבותה. כלומר, פעילות ספורדית של יחידים מול פעילותם של ארגונים.

עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני גבר הצמא של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לחומרי לימוד, לספרות עברית ולמידע על הנעשה בפלשתינה־א״י. העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם ברית עברית עולמית ועם מחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. צבי יהודה הציג נתון של 2,000-1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו בשנים 1946־1947, ״במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג׳ר״. לשיטתו, ״הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו״. פעילות זו תרמה גם היא להכשיר את לבבות חברי תנועות הנוער לעלייה לפלשתינה־א״י.

דוגמות לימוד השפה העברית במגרב

הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ [אלקבץ] יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ביקשו מב.ע.ע. ספרים לקריאה, ואלקבצ ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודת מגן דוד פנה לב.ע.ע. וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים ״כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים״. תלמיד אחר במגן דוד, שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שיישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק, והיה מוכן לשלם תמורתם בהעברה בנקאית לאחר שיודיעוהו כיצד לעשות זאת.

הנכונות של המבקשים לשלם תמורת הספרים העידה על כך שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים חינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי: עברית מליצית־מקראית כתובה בכתב רש״י, שנועד לפרוט על נימי הנמען כדי להשיג את המטרה הנכספת – חומרים ללימוד השפה העברית. עם זאת, אפשר שכתיבה זו ביטאה את המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה־א״י לבין העברית במרוקו, כמו המרחק הפיזי ביניהן. הבקשות לקבלת ספרים היו בבחינת ״ונשלמה פרים שפתינו״,כביטוי נאמן לפעילות הציונית הפסיבית והלא־מגשימה במרוקו.

יהודים תוניסאים ניהלו התכתבות לאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד״ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה, ונוסף על כך ביקש את מפת ארץ ישראל ואת הספר תולדות הציונות.^, בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, אלג׳יר, למזכירות הקיבוץ המאוחד דיווח מדיוני על הקיבוץ שהוקם ועל פעילות גדוד הצופים בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של כל ישראל חברים, שעסק בחינוך פורמלי, בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא־פורמליות בשעות הערב. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו״ל או בארץ מכיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר ממזכירות הקיבוץ המאוחד ענה לו: ״נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך״, אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי ״שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה״.^,פנייה זו הייתה שונה מהפניות שתוארו עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר את עצמו להוראה, שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. ייתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית, פנייה שהעלתה לסדר היום את צורכי הקהילה. לבקשה מעין זו לא נענו הגורמים בארץ, מאחר שמטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלו בפלשתינה־א״י ולא מחוץ לגבולות הארץ.

פעילות ספורדית זו הייתה גם נחלת הארגונים היהודיים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל׳אות, בתלמודי תורה ובמסגרות לא־פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית.

עמוד 81

פרק שני 1918

יעקב היה האיסטניסט הראשון בחברון. הוא נרתע מכל דבר שיש בו גסות או כיעור והקפיד מעבר לסביר על כל פרט בלבושו ובמזון שהכניס לפיו. בכל בוקר היה מתמרק ומקדיש זמן רב להופעתו החיצונית. מורח את שיערו בג׳ל ברילנטין, השומר כל שערה במקומה למשך שבוע ימים, ומקצץ מעט את שפמו הדקיק, כמו רוב הגברים במשפחת בוגנים. על אצבעו המגושמת בלטה טבעת זהב, שעליה הוטבעה במכבש דמותו של המלך הספרדי אלפונסו ה־13 רכוב על סוס אצילי העומד על שתי רגליו האחוריות, ולידו מוטבע תאריך – 1914. את הטבעת המגושמת רכש בשוק אצל צורף ערבי. כדי להפיג את ריח העיזים וריח הפחם שדבקו בבגדיו במהלך שהותו בשוק היה מתיז על עצמו בושם מי קולון שקנה ממיסיונר גרמני בירושלים, ואלה הצילו אותו מריחות העשן והזוהמה. תמיד נמצא בסביבה גרמני, ספרדי או אנגלי שמכר את בשמיו או איבד בדרך מסתורית את חפציו. את רוב הפריטים שחיפש יעקב מצא אצל מוכרים מסוימים בשוק, שהתמחו במכירת תכשירים וחפצים מאירופה.

אִיסְטֵנִיסִים – אִסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

אנין טעם, קפדן בניקיון

אִיסְטֵנִיסִים – אִיסְטֵנִיס, שם עצם, הטייה: רבים

מעודן, אנין טעם

בעל דאגה מוגזמת לניקיון וסדר (א.פ)

בגילוי לב הודה כי כל הגינונים סייעו לו להרגיש נעלה, כפי שאהב, ונועדו לשוות לו מראה של איש עסקים מכובד. במהרה למד יעקב שלא כך היו פני הדברים והחל להבין את תרבות הסוחרים בארץ ואת הפער שיש בינו לבינם. יעקב תכנן להפיק רווחים מקניית סחורות באירופה והעברתן לחברון, כלומר לקנות בזול ולמכור ביוקר, אך אין זה פשוט. ישנם חוקים לא כתובים שאותם לומדים עם הזמן. הסוחרים רוצים שיתחשב בהם וימכור במחיר נמוך. לא תמיד קיבל את כל שכרו. כך היה יושב יעקב בפינת השוק ומתבונן בעוברים ושבים, מהרהר ומהרהר.

באחד הימים מכר יעקב את סוסתו, שעייפה מעבודת השדה איבדה ממרצה, ומאז הייתה עליו לנטל. הוא רצה להתנתק מעסקיו האזוטריים ותכנן להעביר סחורות ממדינה למדינה. הסוסה הייתה מעוברת ויעקב ביקש תשלום גם על הסייח שבבטנה. לאחר דין ודברים ויתר על התשלום בעבור הסייח, שעדיין לא נולד, בתנאי, שהסייח יועבר אליו בעתיד. למרבה הפלא הסכים הפלאח לעסקה ההוגנת, אולם לאחר ההמלטה ראה הפלאח כי טוב, וסירב להחזיר ליעקב את הסייח ולעמוד בהסכם. כשראה יעקב את עווית פניו המאיימת של הפלאח, הציע לו ללכת אל המוכתר כדי להתייעץ אתו בעניין. המוכתר שמע את הסיפור בקשב, הרים את ראשו ואמר לפלאח. ״יא אבני! לך ותתבע את כספך בחזרה. אם יוחזר לך כספך, הרי תוכל לקנות לך בהמה חדשה – וגם הרווחת את ימי האסיף והחריש.״

יעקב התייעץ עם החכם דן סלונים, אשר יעץ לו להחזיר לפלאח הערבי את כספו כדי להשכין שלום והוסיף – ״תרוויח שתי בהמות וגם את ימי כלכלתן עת ששהו אצל הפלאח.״ חשב יעקב וכך עשה. כך התנהלה שגרת החיים בחברון – חכמי העיר מצאו דרך פשרנית כדי למנוע מריבות וסכסוכים הרסניים. כל מה שניתן להפיק ממנו רווחים, ניצל עד תום, ללא היסוס, גם אם לפעמים רטן, רדה בסוחרים שבאו עימו במגע, אך מעולם לא הונה או ביזה אותם. יעקב למד על בשרו את כללי ההתנהגות המקובלים. העובדה שקרא בספרדית את הסיפור המפורסם ״מסעותיו של מרקו פולו״ סייעה לו לקבל השראה ולגבש תמונת עולם מסודרת לגבי המסחר בבדי משי. מזגו של יעקב, שלא ידע מנוח, הביא אותו לחפש כל דרך להבין את חוקי השוק הקפדניים, הבלתי כתובים, ששורטטו כל יום מחדש: שפת גוף, הסתרת כוונות, הפרזה במחיר, אמון ויושר שלא מפירים אותם לעולם – מילת כבוד היא הנכס היקר ביותר שיכול כל אדם לאמץ בעסקיו עם ערביי חברון וסביבתה – ותפקידם החשוב של חכמי העדות במניעת איבה. אולם במציאות היום יומית הענינים התנהלו אחרת… אחרי שנים של דיכוי היהודים בחברון הגיעה העת לשינוי, אך זה התמהמה לבוא. מרגע שהותר הרסן והשלטון הטורקי נחלש, צפו על פני השטח בעיות אחרות – הבריטים עדיין לא השליטו סדר בעיר, והמתח בין היהודים והמוסלמים רק הלך וגאה. ערביי השוק לא החזירו את חובותיהם והתמהמהו בתשלום עבור הסחורות שקיבלו. שיתוף הפעולה בין הצדדים בקסבה הלך והצטמצם לעסקה אחת או שתיים. הערבים ביקשו לוותר על חובם לסוחרים היהודים, ואלה לא ראו כל סיבה לוותר על כספם.

שמי וחבורתו קראו להתכנס ולטקס עצה בהקדם האפשרי. ההשכלה שרכש בחברת עזרה בירושלים הקנתה לו מעמד מכובד, ואנשים הטו אוזן לדבריו. שמי אזר אומץ ויחד עם יעקב חי בוגנים ואבישר הצטרף לאגודת צעירים שהתגבשה במרתף בחברון. שמי, שהיה מנהיג מלידה, זכה במשרה רשמית בחסות המנהיגים של קהילת הספרדים בעיר. בין יתר תפקידיו נתמנה כחבר במג׳לס בלדי, מועצה מקומית שבה חברים נכבדי העיר. מעמדו זה הביאו לעסוק בענייני הציבור היהודי, אולם עם עזיבת הצעירים את חברון – נותר עם תואר כבוד בלבד. עתה, עם התחדשות האירועים, ביקש להנהיג את החבורה שעוד נותרה בעיר. קסטל הצורפים – שמי, גוזלן ואבישר, שנחשפו לפעילות הציונית – הביאו את הרוח הלוחמנית. אחרי שזכו במאבקם על הנהלת חברת עזרה, מאבק על הזכות ללמוד בשפה העברית, יעקב וחבריו ביקשו להעתיק זאת גם לחברון.

רובע קאזאזין המה אדם, בו התנהלה רקמת החיים הפועמת של אנשי חברון, על פני השטח וגם מתחתיו. במרתף אפלולי ומפויח במאפייתו של אימרמן האש בטאבון דעכה ונחנקה לקראת כניסת השבת. קומץ של יהודים, בהם יעקב חי בוגנים, התיישבו על לוחות העץ המכוסים בפלומה של קמח שנערם עליהם כמו שלג צחור. כבר בתחילת המפגש נשמעו קולות המלחמה. חמתם של הצעירים בערה בשל הרצח המזעזע של סוחר יהודי מירושלים. הם קראו למושל הבריטי לתגבר את השוטרים כדי להרתיע את התנכלות הבדואים המגיעים מן הכפרים הסמוכים ומתיישבים ליד החרת [שכונת פחונים.] בחושות ובצריפי פח. אז התערער השקט ורבו מעשי השוד והביזה, מבחינתם הגיעו מים עד נפש. חבורה נזעמת של כמה בעלי חנויות בשוק ביקשו מיעקב להיות להם לפה מול השלטון הבריטי – דלות לשונם בשפה האנגלית והעיסוק הבלתי נלאה בפרנסתם לא אפשרו להם להשמיע את מחאתם באופן משביע רצון והם חששו שזכויותיהם ייפגעו. כיוון שהיה רהוט ובקיא בחוק, כך האמינו, החליטו שיעקב הוא האדם המתאים למשימה זו. ״כדאי הדבר!״ החליטו פה אחד.

״עדיף אדם כמוך, עם קשרים טובים ומאור פנים, על פני אחרים שייצגנו.״ בעודו מקשיב לדבריהם ליד קיר הארובה, במרכז החדר, ישב יעקב בוגנים עם חבריו מאגודת נהוראי, חבורת צעירים תוססים אשר התכוונו להכניס רוח חדשה ומודרנית ואפילו מעט מהפכנית לעיר חברון. זקן שישב לידו לא חדל לחרף ולגדף, רעש והמולה מילאו את החדר המפויח, הרוחות להטו. הזקן מבית משפחת הורוביץ דיבר מדם ליבו וקבע – האנגלים לא עושים דבר.

ראשית עלה לנאום מר אבישר – מהתומכים הנלהבים ברוח המהפכנית – והציג לנוכחים את הרעיון הציוני.

״הגיעה העת לשינוי,״ אמר, ״יבוא היום ולא נזדקק לחסדיו של איש. העולם היהודי כולו יכיר בציונות ואף יתמוך בה!״ אחריו עלה חסון, נציג הסוחרים, ופרש בפניהם את דרישתו. ״אנו, נציגי הסוחרים, מבקשים מכם לשמור על הקיים בעיר האבות ולא לעשות כל שינוי שיביא עלינו צרות עם שכנינו ולהתרחק מאותם רעיונות משיחיים הבאים להפר את היחסים התקינים עם שכנינו הערבים.״

כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי

עמוד 21