מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית.
פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית
ההתמקדות בלימוד השפה העברית ותרבותה המתחדשת הייתה ביטוי נאמן לרוח הציונית הלא־מעשית שרווחה במגרב. ההכשרה החלוצית שהפעילו תנועות ציוניות במגרב הייתה גשר בזעיר אנפין להגשמת האידיאולוגיה הציונית. לימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים וארגונים וולונטריים השלים את הפעילות הציונית במגרב.
במאמר שפרסם יצחק שקי בעם וספר הוא קרא לארגון ברית עברית עולמית (ב.ע.ע.) לזהות את צרכיה של יהדות צפון אפריקה ולהסיט את המאמץ הציוני מגיוס תרומות ופעולות של קומץ ציונים לכיוון של החייאת התרבות העברית, כלומר עברית כשפה יום־יומית, ולדאוג לבתי ספר ופרסום כתבי עת ש״ישמשו את הצרכים התרבותיים […] כולל מורים ומחנכים שיעוררו ׳רגש של כבוד״. א' רוזנפלד מב.ע.ע. כתב על המשימות שניצבות בפני העם היהודי לאחר חורבן יהדות אירופה ביחס ליהדות ספרד, אשר בניה ״אינם יודעים צורת א־ב״, וקרא לשפר את הקשר עם יהדות המזרח באמצעות שליחים ש״עליהם יוטל התפקיד האחראי להביא לאחינו אלה [הספרדים] את בשורת הגאולה ואיחוד האומה״, וזאת באמצעות שיטות לימוד חדשות בחינוך. אברהם אלמאליח דיווח על סיור שערך בקהילות המגרב ומצא ״משכילים עברים הבקיאים בספריהם של מאפו, סמולנסקין וסוקולוב״. בכפרים נידחים הוא פגש קוראים ומנויים לעיתונים הלבנון, העולם והחרות. עם זאת, להערכתו הכיבוש הצרפתי הביא ״להפסקת התחייה הרוחנית של התרבות העברית במגרב כי כניסת מערכת בתי הספר אליאנס הפכה את הקערה על פיה״. שנה לאחר מכן, במאמר אחר, הוא שיבח את מערכת החינוך של אליאנס וקרא לשיתוף פעולה בין שני הארגונים בלימוד השפה העברית.
יוסף שטרית חקר את התפתחות השפה העברית במרוקו החל בשלהי המאה ה־19, אז החלו לקרוא עיתונים וספרים בעברית בערי החוף שהיו חשופות לתרבות ההשכלה האירופית. לערים אלו הגיעו עיתונות עברית, (המגיד הלבנון, החבצלת, הצבי, העולם והצפירה) וספרות עברית (מאפו, סמולנסקין, סוקולוב ואחרים). חומרים אלו חשפו מקצת מיהודי המגרב לתרבות העברית ולרעיונות הציונות. שטרית מצא שגם בכפרים נידחים, כמו בוורזאזת שבמרוקו, היו מינויים לעיתונות עברית. עם פתיחת בתי הספר של כל ישראל חברים (כי״ח) התווסף מרכיב מודרני לחינוך המסורתי. במחקר שהתמקד במרוקו תיאר שטרית את פעילותם של רבי יצחק הלוי ורבי דוד אלקאיים, שניהם ממוגדור־אסווירה. הלוי כתב לעיתונים העבריים תיאורים של חיי היהודים בקהילתו ובקהילות בדרום מרוקו ויצא נגד מנהגים פסולים שבהם האמינו היהודים, ואלקאיים פרסם סדרת כתבות בהצפירה על מנהגי הקהילה שנתפסו בעיניו נפסדים.
בשירתו הדתית(הפיוט) ובשירי החול שלו היה אלקאיים פורץ דרך בשפה העברית. שטרית ציין ש״למרות צמיחת תנועת ההשכלה העברית במרוקו היא הצטמצמה לחוגים מסוימים בקרב יחידים, ולא הפכה לתנועה רחבה ומאורגנת״. מיכאל לסקר חקר היבט אחר של לימוד העברית – החינוך היהודי המוסדי במרוקו משנות ה־20 ועד מחצית שנות ה־40 של המאה הקודמת. הוא מצא שהחינוך היהודי התקיים בתלמודי תורה ובסלא׳ות (בתי כנסת), ומטרתו הייתה לחנך לשמירת מצוות וחיי בית הכנסת. החינוך המודרני התבטא במאמצי רשת כי״ח לשלב רפורמות בחינוך המסורתי במרוקו. הבחנה זו בין חינוך בלתי פורמלי לחינוך סמי־פורמלי שימשה תשתית למיון פעילות ללימוד השפה העברית ותרבותה. כלומר, פעילות ספורדית של יחידים מול פעילותם של ארגונים.
עם שחרור המגרב ולוב מהכיבוש הגרמני גבר הצמא של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לחומרי לימוד, לספרות עברית ולמידע על הנעשה בפלשתינה־א״י. העידו על כך התכתבויות יחידים וגופים וולונטריים עם ברית עברית עולמית ועם מחלקות בהסתדרות הציונית והסוכנות היהודית. צבי יהודה הציג נתון של 2,000-1,500 אנשים שנטלו חלק בשיעורי ערב לעברית במרוקו בשנים 1946־1947, ״במרכזים הקהילתיים הגדולים בקזבלנקה, פאס, מכנאס, רבאט, צפרו, וטנג׳ר״. לשיטתו, ״הפצת השפה ולימוד העברית תרמו לקירוב השפה לדור הצעיר, להידוק הקשר עם היישוב בארץ ישראל וליצירת ספרות עברית במרוקו״. פעילות זו תרמה גם היא להכשיר את לבבות חברי תנועות הנוער לעלייה לפלשתינה־א״י.
דוגמות לימוד השפה העברית במגרב
הפניות האישיות של המבקשים ללמוד עברית היו מערים שונות במגרב. אלקבצ [אלקבץ] יחיאל ואלחיאני יחיא מקזאבלנקא ביקשו מב.ע.ע. ספרים לקריאה, ואלקבצ ציין שהוא מוכן לשלם עבורם. אלמוזנינו אלברט, תלמיד באגודת מגן דוד פנה לב.ע.ע. וביקש לשלוח ספרים עבריים או עיתונים ״כי פה במרוקו אין אצלנו ספרים״. תלמיד אחר במגן דוד, שמעון ממן, היה מוכן לשלם עבור ספרים שיישלחו לו. גם אליהו אוחיון ביקש ספרי קריאה ושירי ביאליק, והיה מוכן לשלם תמורתם בהעברה בנקאית לאחר שיודיעוהו כיצד לעשות זאת.
הנכונות של המבקשים לשלם תמורת הספרים העידה על כך שהבקשות לא נועדו להשיג ספרים חינם ושיש מחיר ללימוד השפה. סגנון המכתבים זהה למדי: עברית מליצית־מקראית כתובה בכתב רש״י, שנועד לפרוט על נימי הנמען כדי להשיג את המטרה הנכספת – חומרים ללימוד השפה העברית. עם זאת, אפשר שכתיבה זו ביטאה את המרחק הרוחני בין העברית בפלשתינה־א״י לבין העברית במרוקו, כמו המרחק הפיזי ביניהן. הבקשות לקבלת ספרים היו בבחינת ״ונשלמה פרים שפתינו״,כביטוי נאמן לפעילות הציונית הפסיבית והלא־מגשימה במרוקו.
יהודים תוניסאים ניהלו התכתבות לאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד״ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה, ונוסף על כך ביקש את מפת ארץ ישראל ואת הספר תולדות הציונות., בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, אלג׳יר, למזכירות הקיבוץ המאוחד דיווח מדיוני על הקיבוץ שהוקם ועל פעילות גדוד הצופים בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של כל ישראל חברים, שעסק בחינוך פורמלי, בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא־פורמליות בשעות הערב. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו״ל או בארץ מכיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר ממזכירות הקיבוץ המאוחד ענה לו: ״נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך״, אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי ״שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה״.,פנייה זו הייתה שונה מהפניות שתוארו עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר את עצמו להוראה, שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. ייתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית, פנייה שהעלתה לסדר היום את צורכי הקהילה. לבקשה מעין זו לא נענו הגורמים בארץ, מאחר שמטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלו בפלשתינה־א״י ולא מחוץ לגבולות הארץ.
פעילות ספורדית זו הייתה גם נחלת הארגונים היהודיים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל׳אות, בתלמודי תורה ובמסגרות לא־פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות פעילות ספורדית של יחידים במגרב להכרת התרבות העברית.
עמוד 81