מורשת יהדות מרוקו

הקדמה

פרופ׳ דניאל שרוטר

מחזיק הקתדרה עמוס ש., דיינארד להיסטוריה יהודית, החוג להיסטוריה, אוניברסיטת מיניסוטה בארה״ב

העיר אסאויירה, או מוגאדור כפי שהעיר עדיין נקראת על ידי רבים מתושביה הוותיקים וצאצאיהם, תופסת מקוב ייחודי בזיכרון היהודי של מרוקו. היא נוסדה בשנת 1764 על ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה כנמל להתנהלות המסחר הבינלאומי של מרוקו והפכה, למרות ממדיה הקטנים, לעיר הקוסמופוליטית הראשונה של מרוקו ובהיבטיו מסוימים, לעיר המודרנית הראשונה שלה. כבר עם היווסדה התיישבו בה נציגיהם של משפחות הסוחרים המובילות במרוקו במטרה לנהל מסחר זה, ותוך עשור העיר הייתה לעיר הנמל המרכזית של מרוקו. הודות לקשריה! המסחריים, לרשת הענפה של משפחותיהם במרוקו ובאירופה ולקשרים ההדוקים של אליטת סוחריה היהודי! (תוג׳אר Tujjar בערבית) עם סולטני השושלת העלווית, דור אחר דור, הם השפיעו על מהלך ההיסטוריה ועיצב את אופיה המיוחד של אסאויירה/מוגאדור.

אלפי יהודים ומוסלמים נהרו מחלקיה הדרומיים של מרוקו והתקבצו בעיר הנמל החדשה, כסוחרים, רוכלים, בעי חנויות, אומנים ופועלים. בעוד המוסלמים היוו את רוב אוכלוסייתה של העיר, החל מהמאה ה-18 ועד שנות ה-50 היוו היהודים 30־50 אחוזים של האוכלוסייה, הייתה זו, באופן יחסי, הקהילה היהודית הגדולה ביותר מבין הקהילות היהודיות בעולם המוסלמי.

אסאויירה שימשה כנמל המוביל במרוקו בקושי מאה שנים, זאת באשר בסוף המאה ה־19 ערי נמל אחרות לאור החוף האטלנטי של מרוקו החלו להתפתח ולתפוס את מקומה. חרף זאת, אופיה וזהותה של מוגאדור/אסאוייר עוצבה בתקופת שיא זוהרה, וכך לעיתים קרובות זוכרים אותה גם בימינו בפזורות העולם תושביה הקודמי וצאצאיהם, מאה וחמישים שנה אחרי דעיכתה כנמל בינלאומי. אסאויירה הייתה במאות ה־18 וה-19 מקום בעל או! בינלאומי. אוניות, הנושאות עליהן סוחרים זרים, תושבים ותיירים פקדו אותה באופן תדיר. בהיותה מקום מסר ואחסנה בינלאומי, מדינות זרות החזיקו בה קונסוליות, ולעיתים הן יוצגו על ידי סוחרים יהודים מובילים. בתקוכ שבה אסאויירה שימשה כנמל הפעיל ביותר במרוקו, העיר הייתה צומת דרכים של רשת בינלאומית למסחר חוב עולם שייצאה עורות עגלים ועיזים, גומי, שקדים, שמן זית, דונג ועורות יען, וייבאה, תה, סוכר ומוצרי תוצרת כותנ האליטה היהודית של העיר גם ערכה מסעות הלוך ושוב אל אירופה, שבה התגוררו סוחרים בני משפחות מובילו ולעיתים באופן קבוע. בסיוע רשתות אלו המסחר התנהל עם ליוורנו, אמסטרדם ובמיוחד עם לונדון ומנצ׳ססר. בע שמקור הפרנסה וזכות קיומה (raison d'être) של אסאויירה/מוגאדור היו תלויים במסחר הבינלאומי שנוהל < ידי הסוחרים היהודיים המרכזיים ואלה התגוררו ברובע הקסבה של העיר, הקהילה היהודית, נסמכה על עבודתם של רבים שהתגוררו במלאח העמוס והמאוכלס לעייפה ושבו התרחשו רוב החיים הקהילתיים.

זהו העולם הרב גוני של קהילת מוגאדור/אסאויירה, שאותו מתאר סידני קורקוס בצורה חיה בספרו בליווי תיעוד ,עשיר ושפע של תמונות. מחבר הספר, צאצא של חלק מהמשפחות המובילות של מוגאדור, פותח צוהר להיסטוריה ולזיכרון של העיר, מגלה וחושף את אופייה המיוחד של הקהילה בנבדל משאר הקהילות היהודיות במרוקו.

בתקופה שבה שהיתי באסאויירה בין השנים 1980- 1981, העיר הייתה מאוד פרובינציאלית ורעועה, עם מעט תעשייה שהחזיקה בקושי את האוכלוסייה ואת התיירות. ההיסטוריה של העיר כנמל בינלאומי תוסס נראתה כזיכרון עמום ,-בקרוב ישכח. רק כמה עשרות יהודים נותרו במלאח שאוכלס כבר אז ברובו על ידי מוסלמים. במהלך המאה ה־20 העיר עברה שינוי ממרכז קוסמופוליטי תוסס ומסחר בינלאומי לעורף כלכלי. עוד לפני העזיבה המסיבית של היהודים בשנות ה־50, חלק מבני האליטה של העיר עזבו למרכזים עירוניים של מרוקו שהתפתחו בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי, במיוחד לקזבלנקה ולאגדיר. עם זאת, העיור המואץ הביא יהודים רבים לעיר, במיוחד מדרום מרוקו, והקהילה היהודית נותרה בה כאחת הגדולות במרוקו. פעילות קהילתית תוססת התקיימה בה עד לגלי העזיבה -הגדולים בשנת ה-50 וה־60, שאז האוכלוסייה צנחה לקומץ קטן.

ההיסטוריה של אסאויירה/מוגאדור וקהילתה היהודית היא קצרה יחסית, רק מעל 250 שנה בהשוואה לנקודות יישוב חשובות של יהודים במרוקו. ועם זאת אין קהילה יהודית במרוקו ששמרה על תיעוד כה עשיר המשתרע לאורך כל ההיסטוריה שלה: תושביה בעבר ואלו שאבותיהם התגוררו בה חדורי התלהבות לשמר את הזיכרון של העיר. המחקר הנרחב והממצה של סידני קורקוס בספר זה נעשה באהבת הנושא, אין אבן שהוא לא הפך במחקר מתוך הערכה וכבוד להיסטוריה העשירה של הקהילה היהודית. איני מכיר מחקר אחר כה מעמיק וכה עשיר על ההיסטוריה והחיים של קהילה יהודית במרוקו, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בספר זה.

העניין האישי שלי במחקר ההיסטוריה של מוגאדור/אסאויירה החל בשנת 1978 כשחיפשתי נושא לעבודת הדוקטורט. פגשתי את ג׳ורג׳ט קורקוס (ז״ל), אמו של סידני קורקוס, בירושלים בעידודו של פרופ׳ מישל אביטבול, והייתה לי הזדמנות הנדירה לדבר עם ג׳ורג׳ט על החיים במרוקו כפי שהיא זכרה. היא דיברה באנגלית מלוטשת, תופעה אופיינית לחלק מנשות אסאויירה וזאת הודות להשכלתן והקשר עם אנגליה. סבתא של ג׳ורג׳ט הייתה סטלה קורקוס, דמות בולטת באסאויירה אשר ייסדה בית ספר לבנות בסוף המאה ה-19 . משפחתה של ג׳ורג׳ט, משפחת אפריאט, בדומה למשפחת קורקוס הייתה מהאליטה של משפחות הסוחרים שהיו מעורבים במסחר הבינלאומי. ג׳ורג׳ט קורקוס באדיבותה העמידה לרשותי את האוסף העשיר של משפחת קורקוס, כמו כן את רשימותיו השופעות בכמות ובידע של בעלה המנוח, דוד קורקוס (ז״ל), חוקר מלומד, קפדן וביקורתי, אשר ללא כל הכשרה פורמלית כהיסטוריון, כתב מאמרים חלוציים בהיסטוריה של יהודי מרוקו. כתביו על ההיסטוריה של יהודי מרוקו משתרעים על מאות שנים ועוסקים בנושאים שונים, עם זאת הוא מעולם לא פרסם מחקר היסטורי משפחתי, מלבד פרטים יקרי ערך על ההיסטוריה של יהודי אסאויירה במאמר מרתק על המלאחים במרוקו. דוד קורקוס גם לא כתב על ההיסטוריה של הקהילה שמשפחתו הייתה חלק כה חשוב ממנה. עם זאת, הייתה לי הרגשה, בקריאתי את מאמריו המלומדים מלאי התובנות על ההיסטוריה של יהודי מרוקו, שכל עבודתו הייתה מעין השתקפות של הזיכרון הקולקטיבי של הקהילה היהודית של מוגאדור. אולם הדוקומנטציה והכתיבה של היסטוריה זו לא הושלמה, סידני נרתם למשימה המשפחתית של שימור הזיכרון של מקום כה מיוחד זה.

בעבודה מונומנטלית זו, סידני עשה שימוש לא רק בארכיון המשפחתי העשיר, אלא שהוא גם בילה שנים רבות במחקר בארכיונים ציבוריים ופרטיים בספריות שונות במדינות רבות בהם נותרו רישומים על הקהילה היהודית של מוגאדור. עם אסופה נפלאה זו של תיעוד, הספר הוא אוצר בלום של מסמכים, תמונות ואיורים בעלי עניין רב עבור אלו שעדיין חיים את זיכרונות מוגאדור, עבור צאצאי הדורות הבאים ועבור מלומדים וחוקרי יהדות מרוקו. הספר, לא רק מציג היסטוריה מקומית מקיפה של אירועים ואישים שעיצבו את הקהילה היהודית של מוגאדור/ אסאויירה מאז היווסדה במאה ה-18, הוא מגיש גם דיוקן של החיים הדתיים והתרבותיים של העיר דרך סיפורים שנדלו מהארכיונים והזיכרונות של הקהילה.

סידני קורקוס בעצמו לוקח חלק פעיל בשימור ועיצוב הזיכרון של קהילת היהודים במוגאדור/אסאויירה, הנתמך בסיוע העניין המחודש בהתפתחותה של העיר. מאז התחלתי את מחקרי באסאויירה בשנים 1980-1981 , העיר חוותה התחדשות מה, והיא עתה ידועה הרבה יותר ברמה הבינלאומית וכאתר המושך תיירים. דימויה של העיר כמקום של סובלנות, של פתיחות ודו-קיום בין אוכלוסיות מגוונות כפי שהייתה מראשית היווסדה, קודם רשמית על ידי הממלכה המרוקאית. הכוח המניע העומד מאחורי יוזמה זו הוא אחד האישים המובילים והמוכרים מהיהודים בני העיר, אנדרי אזולאי, אשר שימש כיועץ המלך חסאן ה-II, ועתה תחת בנו מוחמד ה־VI. אזולאי קידם פסטיבלי מוסיקה במרוקו, ומאז תחילת המאה ה- 21, דימויה של אסאויירה עבר שינוי מהפכני עם קיומם של שני פסטיבלים בינלאומיים: פסטיבל העולמי למוסיקת הגנאואה (Gnawa) ופסטיבל המוסיקה האטלנטית-אנדלוסית, שבשניהם באים לידי ביטוי המורשת המוסיקה האפריקאית והמוסיקה היהודית-ערבית כסמלים של דו-קיום ושל דיאלוג בין דתי שמייצגת אוכלוסייתה המגוונת של אסאויירה מימים ימימה.

יוזמה נוספת של אנדרי אזולאי, בחסותו של המלך מוחמד ה־VI, היא הקמת בית ד׳כירא (בית הזיכרון) בבית כנסת משופץ באסאויירה – אותו בית כנסת שבו אבותיו של סידני התפללו בו ־ וזאת במטרה לשמר את המורשת התרבותית היהודית של המדינה בהיותה חלק אינטגרלי של נחלת האבות.

הודות לניסיונו כמנהל מוזיאון וללהט לשימור מורשתם של יהודי מוגאדור/אסאויירה, סידני קורקוס הוזמן על ידי אנדרי אזולאי לקחת חלק בשיפוץ וחידוש בית ד׳כירא, ובאירוע זה מסתיים הספר, ׳הסוף׳ שהוא ׳התחלה חדשה׳. שימור ההיסטוריה והזיכרון של קהילת מוגאדור/אסאויירה, בין בהקמת מוזיאון ובין בכתיבת ספר, הוא חלק בתהליך דינמי, משמעותי לא רק להבנת העבר אלא גם של העתיד.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –הקדמה–פרופ׳ דניאל שרוטר