מורשת יהדות מרוקו

יעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך,

היות והוא זכה לנצח מלאך – שרו של עשיו,

 וגם לשלוח מלאכים במקומו – לעשיו אחיו,

 בבחינת הכתוב: "שלוחו של אדם – כמותו" (חגיגה י' ע"ב).

 

"כי מלאכיו יצווה לך":

המילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות.

 המצוה מצטוותת אלינו בדמות מלאך.

 (רבנו-אור-החיים-הק').

 

המאמר דן בהרחבה –

גם על המשמעות הנומרולוגית קבלית של שם האדם.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה – יום השישי י"ב כסלו.

 

"וישלח יעקב מלאכים לפניו,

אל עשו אחיו, ארצה שעיר שדה אדום" (בר' לב' ד').

 

"בשם ה' אלוקי ישראל:

 מימיני מיכאל, ומשמאלי גבריאל,

ומלפני אוריאל, ומאחורי רפאל, ועל ראשי שכינת אל"

 (זהר במ', איש על דגלו(.

 

זהו שיר קבלי אותו שרים כסגולה לשמירה,

דבר המשקף את הכמיהה לשכינה ולמלאכים שליחיה,

  שישמרו עלינו מכל עברינו – "כי מלאכיו יצוה לך – לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

 

המלאכים מלווים את יעקב אבינו באשר הוא פונה: 

בחלום הסולם – "ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלוהים, עולים ויורדים בו" (בר' כח, יב).

בדרכו חזרה לא"י לאחר 20 שנות גלות אצל לבן הארמי, מלווים אותו מלאכים רבים:

 רב הונא בשם רבי אייבו אומר: "כמה מלאכים היו חלים ומרקדים לפני יעקב אבינו בכניסתו לארץ? ששים ריבוא. זה שאמר הכתוב: "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוהים", ואין שכינה שורה בפחות מששים ריבוא.

רבנן אמרי: מאה ועשרים ריבוא, שנאמר "ויקרא שם המקום ההוא – מחניים. הרי זה מאה ועשרים ריבוא".

אמר רבי יודן, נטל מאלו ומאלו ושלח פרוזבין = שליחים לפניו. וזה שאמר בתחילת פרשת וישלח: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" (מ"ר, עד, טו), דבר המסמל את עם ישראל "יוצאי ירך יעקב", שיצא ממצרים בששים ריבוא.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר איך תיפקדו המלאכים אצל יעקב אבינו. בדרכו לפתרון, רבנו שואל מספר שאלות:

א. "למה השתמש במשרתי עליון ללא צורך", ולא הסתפק בשליחים בדמות אדם. כמובן ששאלה זו היא למאן דאמר שאלה היו מלאכים ממש כמובא ברש"י: "וישלח יעקב מלאכים" – מלאכים ממש. מ–מ–ש:  מ = מלאכים. מ = ממצוות. ש = שעשה. יעקב מספר לעשיו שקיים תרי"ג מצוות, ולכן הברכה אותה קיבל מאביו מתקיימת, ועשיו לא יוכל להזיק לו. כידוע, בברכת יצחק לעשיו נאמר "והיה כאשר תריד – ופרקת עולו מעל צוארך" (בר' כז מ). כלומר, כאשר עם ישראל לא ילך בדרך ה', עשיו יוכל לפרוק את עולו מעל צווארו. וכדברי רש"י: "כשיעברו ישראל על התורה, ויהיה לך פתחון פה להצטער על הברכות שנטל – ופרקת עולו וכו'".

 

כמו כן, בביטוי "עם לבן גרתי", יעקב רומז לעשיו שהוא הצליח לשמור תרי"ג מצוות, בגלל שהרגיש כגר בעולם הזה.

ב. הביטויים "לפניו" ו"אחיו", נראים כמיותרים, כך שהפ' ראוי היה להיראות כך: "וישלח יעקב מלאכים אל עשיו" בלבד. כמו כן, הביטוי "ארצה שעיר שדה אדום".  נראה על פניו כמיותר.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' משיב:

א."לפניו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שהמלאכים עמדו "לפניו" – לפני יעקב, וכך ביצעו את שליחותם. עם יעקב דיברו פנים אל פנים, ואילו עם עשיו – הם סובבו ראשם ודיברו אתו מבלי להגיע אליו.

כל זה מבליט את גדולת יעקב בהשוואה לאחרים אליהם התגלו מלאכים, כמו אצל הגר לה התגלה המלאך שרק דיבר אתה, ואילו יעקב מצליח להפעיל את המלאכים כרצונו, וזה חידוש גדול.

 

 קיים כלל בהלכה: "שלוחו של אדם כמותו" (חגיגה י' ע"ב), היות והשליח מחליף את המשלח. אכן, יעקב זכה שקוים בו: "כי מלאכיו יצווה לך – לשמרך בכל דרכיך", וזכה לשוב לארץ ישראל כשהוא "שלם בגופו שנתרפא מצלעתו, שלם בממונו שלא חסר כלום מכל אותו דורו שנתן לעשיון, שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן" כדברי רש"י לפסוק: "ויבוא יעקב שלם עיר שכם, אשר בארץ כנען" (בר' לג, יח).

 

מכאן ניתן ללמוד שיעקב אבינו הגיע לדרגת מלאך, עקב תרי"ג מצות אותן קיים.

ב. "אחיו": מהביטוי הנ"ל לומד רבנו שלעשיו בהיותו אחיו יש זכות אבות, ולכן גם אותו ליוו "ארבע מאות איש", דבר שמאוד הדאיג את יעקב אבינו.

ג. "עשיו": המילה הנ"ל מבטאת את שנאת עשיו ליעקב דבר שמאוד הפחיד את יעקב, ולכן נאמר בהמשך: "באנו אל אחיך אל עשיו, וגם הולך לקראתך, וארבע מאות איש עמו" (בר' לב, ז).

ד.  "הולך לקראתך" – כלפי חוץ הוא מראה אחווה, ולכן נאמר "אחיו". לעומת זאת בליבו, הוא שונא את יעקב ורוצה להילחם בו, ולכן נאמרה המילה "עשיו", וגם "400 איש עמו" – דבר המשקף את כוונתו להילחם ביעקב ובזרעו. יעקב נהג בתבונה וחצה את המחנה לשנים: "חצי הראשון מראה פני אהבה לאחיו, וחצי השני מוכן למלחמה ב"עשיו…", כך שהוא מוכן לכל תרחיש אותו יבצע עשיו.

 

לגבי השאלה, מדוע יעקב שם את השפחות וילדיהן קדימה ואילו את יוסף ורחל אחורה אומרים חז"ל: בגלל שבני השפחות סבלו לא מעט, הקב"ה יענה לתפילתם וינצלו. יוסף לעומת זאת, היה הצעיר בילדים וחסר זכויות.

ה. "עשיו אחיו" – רומז לבית המקדש הראשון בו נהג עשיו כאח, ולא היה שותף לבבלים שהחריבו את הבית.

ו. "ארצה שעיר" – שעיר {הרומאים} שהחריבו את בית המקדש השני.

ז. "שדה אדום"-  במלחמת גוג ומגוג, המשיח יהפוך את זרע אדום ל"שדה דם" כעונש על שפגעו בישראל כדברי הנביא: "והיה בית יעקב אש… ובית עשיו לקש ודלקו" (מתוך ההפטרה, עובדיה א, יח).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת יעקב ועשיו רומזת לגלות וגאולה:

"עם לבן גרתי" =  תרי"ג מצוות קיימתי.

 

"ואחר עד ע-ת-ה": ע = 70 שנות גלות בבל. ת = 400 שנות גלות מצרים. ה = ה' אלפים.

 ורק בשישית יבוא המשיח" כדברי הנביא בהפטרה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו" (עובדיה א' כא').

 

 

"כי מלאכיו יצווה לך –  לשמרך בכל דרכיך" (תהילים קד, ד).

"אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם –

 לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "יצווה" מלשון מצוה וצוות. כלומר, ברגע שאנו מקיימים מצוה, המצוה מצטוות אלינו בדמות מלאך. וכדברי קודשו: "ואומרו מלאכי אלוקים עולים וגומר, ירמוז אל בחינת מעשים טובים {מצוות} אשר ישתדל אדם בעולם הזה, ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו והם נקראים מיין נוקבין להם יקרא מלאכי אלוקים, וכן הוא במשנת חסידים {פ. אבות}: "העושה מצוה אחת, קנה לו פרקליט אחד. ובעלות אלו, ירדו מיין דוכרין, כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע…". (בר' כח, יד. פרקי אבות פ"ד מי"ג).

לאור זאת, ניתן להסביר את הכתוב הפותח את פרשתנו: "וישלח יעקב מלאכים לפניו" – יעקב שולח מצוות לפניו, והן אלה שעוזרות לו, ומרחיקות ממנו כל סכנה, דוגמת עשיו ואנשיו.

 

גם בעולם האמת, מה שיקדם את פני האדם בבית דין של מעלה, אלה הן המצוות שהאדם מקיים בעולם הזה, בבחינת הכתוב: "אשרי הגבר אשר מילא את אשפתו מהם – לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער" (תהלים קכז, ה).

 

 

 

"וישא את עיניו וירא את הנשים ואת הילדים ויאמר:

מי אלה לך? ויאמר:

הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך" (בר' לג, ה).

 

רבנו יעקב אביחצירא – ה'אביר יעקב' שואל: מדוע תמה עשיו ושאל את יעקב: "מי אלה לך"? וכי לא ידע שיעקב התחתן ויש לו ילדים?

רבנו משיב: כאשר עשיו ראה את אחד עשר ילדיו של יעקב שהם טהורים וקדושים כפי שחזות פניהם מעידה עליהם, הוא התפלא על כך. הרי הם גדלו בחרן עם רשעים. יעקב ענה לו: 'הילדים אשר חנן אלהים את עבדך". הייתה לי סייעתא דשמיא בחינם {'חנן'}, היות ובנישואי נהגתי בקדושה, לכן זכיתי ששם ה' נקרא עליהם (פיתוח חותם בר' לג, ה).

 

רבנו הבן איש חי אומר: "מי אלה" = א-להים. עשיו אמר לו: אני רואה שברכת אבינו יצחק "ויתן לך הא-להים" התקיימה בך, ולכן זכית בילדים צדיקים. יעקב ענה לו: הכל בא לי מתוך חנינה ומתנת חינם בבחינת 'הילדים אשר חנן אלוהים את עבדך', ולא בגלל הברכות.

 

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר…

         ויאמר: לא אשלחך כי אם ברכתני" (בר' לב, כה – כז).

                   "כי {יעקב] משל בו, ולא היה המלאך יכול  הלוך – זולת רצונו"  (רבנו-אוה"ח-הק').

 

המאבק  בין יעקב לעשיו, מסמל את המאבק

בין אדום לישראל לאורך הדורות – עד ביאת המשיח בו תתקיים נבואת עובדיה:

"ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

 

לקראת המפגש הטעון בין יעקב לעשיו המגיע עם ארבע מאות איש לוחמים, יעקב פחד מאוד, והכין תכנית פעולה הכוללת שלושה מרכיבים: "התקין עצמו לשלשה דברים: א. לדורון. ב. לתפילה. ג. למלחמה" (רש"י. בר' לב, ט).

 

א.  "דורון".

יעקב מנסה לרצות את עשיו ע"י מנחה הגונה ומכובדת של 580 ראשי צאן, בקר, חמורים וגמלים,

רבנו-אור-החיים-הק' מביא פירוש בשם סבו ומורו הרה"צ רבי חיים בן עט"ר = עטרת ראשנו:

"עזים מאתים וגומר – שמעתי ממורי זקיני זצוק"ל, שנתכוון יעקב בחשבון ששלח מבעלי החיים בחשבון ש-ע-י-ר שעולה ת-ק-ף {580 = שעיר = תקף}, ולזה שלח בחשבון עיזים ורחלים ת"מ {440}, וגמלים שלושים עם בניהם הם ששים, הרי ת"ק {500}, פרות ופרים חמשים, אתונות ועירים שלושים – הרי ת-ק-ף לשבר תוקפו".

 

מוסר השכל: לדעת רבנו וסבו ע"ה, גם במתנות ששלח יעקב לעשיו שנראים לכאורה כדברים פשוטים, ישנם סודות עילאין. לכן, אין להרהר אחרי מעשי הצדיקים.

 

מסופר על רבנו "בבא סאלי" ע"ה, שהגיעו אליו שני אנשים להתברך. שם האחד רבי שמעון, ושם השני רבי דוד. "בבא סאלי" ע"ה מזג להם ארק וביקש לשתות איתם לחיים. בבא סאלי עצם את עיניו והחל לכוון כוונות, בירך ושתה. אחד מהשניים, ניצל את הרגע בו בבא סאלי עצם את עניו ושפך את הארק כשהוא עושה עצמו כאילו שתה. כאשר "בבא סאלי" ע"ה פקח את עיניו. הסתכל באיש ואמר לו: "חבל שלא שתית. בשמים היית עת רצון. שמך שמעון. שם חברך דוד, ושמי ישראל, ראשי התיבות של שמנו = ש-ד-י. ויחדיו היינו זוכים להוריד שפע רב".

 

 

ב.  תפילה.

"ויאמר יעקב אלוהי אבי אברהם ואלוהי אבי יצחק: יהוה האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילני נא מיד אחי מיד עשו – כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים. ואתה אמרת היטב איטיב עמך" (בר' לב, י – יג).

יעקב מבקש מהקב"ה לקיים את הבטחתו ולהציל אותו מעשיו, כפי שהציל אותו מלבן שניסה לגזול אותו.

 

רבנו-אור-החיים-הק'  מסביר את תפילת יעקב החושש שנתמעטו זכויותיו בגלל החסדים והאמת שעשה לו הקב"ה: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך…" (בר' לב, יא).

 רבנו שואל, מדוע יעקב לא מזכיר תחילה את "האמת" שזו הנהגה לפי הדין, ואשר בעקבותיה הקב"ה מוריד פחות מזכויות האדם לו נעשה הנס, ורק אח"כ יש להזכיר את "החסדים" שזה לפנים משורת הדין, ועל ידה מוריד הקב"ה יותר זכויות מן האדם לו נעשה הנס?

 

על כך עונה רבנו: "נתכוון לומר שחסד אל – אין כח באדם לשלם לאל עליון, ואליו יקרא אמת – כי אין לו תשלום מאדם כאומרו: "אם צדקת מה תיתן לו" (איוב לה, ז). וכפי זה יקרא חסד של אמת, על דרך אומרם ז"ל: "חסד העשוי עם המתים, קרוי של אמת" (ב"ר פ, צו). כלומר, הנהגת החסד האלוקית היא 'אמת', והיא חסד מושלם, היות והקב"ה לא מצפה לשכר מהאדם לו הוא עושה את הנס. לכן ניתן להסביר את הפסוק כך: "מכל החסדים ומכל האמת" – חסדים שהם אמת. דוד אומר "חסד א-ל כל היום" (תהלים נב, ג). השם א-ל, מסמל את הנהגת מידת החסד האלוקי.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר עוד: ב'חסדים' וב'אמת' קיימים שני סוגי הטבה:

ההטבה הראשונה: "החסד שנתחסד עמו ה' ברוב טוב" כדברי קדשו. כלומר, ילדים, נשים, ורכוש רב שנתן לו ה'.

ההטבה השניה: "שהעמידו בידו ולא נתנו ללבן לגוזלו ולחומסו, ושמר לו האמת – פירוש, שהעמיד בידו את החסר… והוא מה שעשה ליעקב. שהיה משלם לו מנכסי גזלן עצמו הוא לבן. דכתיב: 'ויצל יהוה את מקנה אביכן ויתן לי". כלומר, לבן גזל את יעקב, והקב"ה דאג להשלים ליעקב את החסר מהרכוש של לבן הגזלן, דוגמת הכבשים העקודים וכו', וזה נקרא "אמת".

 

בתפילתו אומר יעקב: "הצילני נא מיד אחי מיד עשיו".

רש"י: "מיד אחי שאין נוהג עמי כאח – אלא כעשיו הרשע".

 

רבנו-אור-החיים-הק'  אומר: "הצילני נא – אומרו נא לשון בקשה, גם לשון עתה. פירוש: לבל יפרוץ בו עשיו… לזה התפלל לפני ה' שיצילהו ויעמיד בידו את אשר הגיעו עתה, ולא תעשנה ידיו של עשיו תושיה" כדברי קודשו.

"מיד אחי מיד עשיו": רבנו מסביר "שהיו לעשיו ב' בחינות התוקף:

הא' – לצד זכות יצחק, והב' – לצד גודל תוקפו ומעלתו, וצריך חוזק גדול להינצל ממנו. לזה התפלל שלא תעמוד לו זכות אבות – והוא אומרו 'הצילני נא מיד אחי', הגם שאח עשיו ליעקב. ואף על פי כן, אני מתפלל. וכנגד בחינת גודל תוקפו – אמר 'מיד עשיו".

רבנו מסביר עוד פירוש לפסוק: "מיד אחי – עשיו עלול להתחכם ולנסות לרמות אותו בדרך של "רמאות אחוה", בכך שיטמון לו פח במסווה של אח – אחוה ורעות.

"מיד עשיו – אם יפרסם רשעו להרע, גם לזה הוצרך לתפילה להצילו מידו" כדברי קודשו.

רבנו מעלה עוד הסבר: פרסום רשעותו של עשיו, כדי לעורר עליו קטרוג:

 "מיד אחי – והוא מבקש להרוג את אחיו. האם יש רשע כזה?" כדברי קודשו. "מיד עשיו – שמפורסם ברשע, ולא ימוט צדיק לפני רשע". בכך יגרם חילול ה' כאשר יפול צדיק בפני עשיו הרשע.

 

ג.  מלחמה:

"ויירא יעקב מאוד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר אתו … לשני מחנות… והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בר' לב, ח – ט).  רש"י אומר: "וירא שמא יהרג, ויצר לו אם יהרוג הוא את אחרים… והיה המחנה הנשאר לפליטה – על כורחו כי אלחם עמו".

על השאלה, מדוע יעקב אינו מסתמך על הבטחת הקב"ה שישמור עליו כפי שהבטיח לו: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא, ג), עונה רש"י: "קטנתי מכל החסדים – נתמעטו זכויותי ע"י החסדים והאמת שעשית עמי, לכך אני ירא שמא משהבטחתני נתלכלכתי בחטא, ויגרום לי להימסר ביד עשיו".

רבנו-אור-החיים-הק': יעקב אבינו התכונן מבחינה צבאית, "לבל יצטרך לנס, וה' יגמור בעדו" (בר' לב, ט).

 

 

"ויוותר יעקב לבדו, ויאבק איש עמו" עד עלות השחר" (בר' לב, כה).

האיש אתו נאבק יעקב – היה מלאך המשמש כשרו של עשיו.

מעמדם של שרי אומות העולם,

 

בטרם המפגש הטעון עם עשיו, יעקב מנהל מאבק איתנים עם שרו של עשיו ליד נחל יבוק.

יעקב אומר לעשיו: "כי על כן ראיתי פניך – כראות פני אלהים" (בר' לג, י). מכאן לומד רב חמא בר' חנינא: "שרו של עשיו היה" (בר' רבה. עז, ג). כלומר, האיש אתו נאבק יעקב, היה מלאך המשמש כשרו של עשיו ואדום בכלל.

 

חז"ל אומרים שלכל אומה יש שר בשמים, כפי שאמר המלאך לדניאל: "ויאמר אלי אל תירא דניאל… ואני באתי בדבריך. ושר מלכות פרס עומד לנגדי עשרים ואחד יום. והנה מיכאל אחד השרים הראשונים בא לעוזרני… ובאתי להבינך את אשר יקרה לעמך באחרית הימים, כי עוד חזון לימים… אל תירא איש חמודות שלום לך… ועתה אשוב להילחם עם שר פרס, ואני יוצא והנה שר יון בא" (י, יב – כ). כלומר, לכל אומה ישנו מלאך בשמים, ורק כאשר מכניעים תחילה את השר בשמים, מצליחים להכניעם גם בארץ.

 

המלאך נענה לדניאל, לאחר שהוא התפלל והתענה לפני הא-ל כדברי המלאך: "ויאמר אלי אל תירא דניאל, כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלוהיך – נשמעו דבריך, ואני באתי בדבריך" (דניאל י, יב).

 

ערך התפילה:

מהמסופר אצל דניאל, לומדים אנו על ערך התפילה אשר בגינה נענה הקב"ה לדניאל, ושולח לו את המלאך המספר לו שהוא נלחם לטובתו כנגד שר פרס, ואף נעזר ע"י המלאך מיכאל.

והנה, כאשר הוא יוצא, הוא נתקל בשר יון, הרומז לניצחון החשמונאים על מלכות יון, הכובשת את ארץ ישראל אחרי מלכות פרס בעתיד.

 

יעקב אבינו נאבק עם המלאך ללא מורא וללא פחד עד עלות השחר, המסמל את גאולת עם ישראל, כדברי רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל בשחר, וראו איילת השחר.

 

 כך גאולתם של ישראל: בתחילה קמעא קמעא. כל מה שה שהיא הולכת, היא רבה והולכת" (ירו' ברכות, פ"א, ה"א).

יעקב ידע שאם יפסיד במאבק, גם זרעו ינזק כפי שהוא עצמו הוזק בירכו עד שהוא צלע , והרי עיקר הברכות שברכו אביו, תלוי בכך שיעקב וזרעו ישלטו בעשיו: "הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך" (בר' כז, כט), וכן ב"טל השמים ושמני הארץ". כלומר, ברכות רוחניות, וברכות גשמיות.

 

"שלחני כי עלה השחר". כאשר מגיע עמוד השחר, המלאך מבקש מיעקב שישחרר אותו כדי לומר שירה בפני ה' כדברי רש"י, אבל יעקב עומד על כך שהמלאך יברך אותו – "לא אשלחך כי אם ברכתני". בעצם, יעקב דורש משרו של עשיו שיכיר בברכות בהן ברכו יצחק אביו, אשר בגינן עשיו רדף אחריו כדי להזיקו. המלאך אכן נכנע ובירך את יעקב -"לא יעקב יאמר עוד שמך – כי אם ישראל. כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק הנ"ל: "זה הוא שאמר כי שרית… ותוכל, כי משל בו – ולא היה המלאך יכול הלוך זולת רצונו. ואומרו 'כי אם ברכתני'. פירוש, או לצד שהכיר בו היותו מלאך, השתדל שיברכהו".

 

המסר האמוני והחינוכי לדורנו – דור הגאולה,

 מפרשת יעקב ועשיו.

 מעשה אבות – סימן לבנים" (רמב"ן בר' יב, ו).

 

כמו שיעקב ניצח את עשיו והשר שלו,

כך בדורנו – המשיח ינצח את האו"ם, ארה"ב ואירופה.

 

א.  ניצחון יעקב אבינו על שרו עשיו – הכין את הקרקע לניצחון על עשיו במציאות ככתוב:

"ויבא יעקב שלם" – שלם בגופו שנתרפא מצליעתו, שלם בממונו…, שלם בתורתו…" כדברי רש"י.

 

ב.  כמו כן, עשיו עוזב את ארץ ישראל מפני יעקב אחיו ככתוב:

"ויקח עשיו את נשיו ואת בניו, ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו, ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען – וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו… וישוב ביום ההוא עשיו לדרכו – שעירה" (בר' לו, ו- ח), כפי שישמעאל הלך למדבר פארן הנמצא דרומית לשעיר – מפני יצחק.

 

ג. כאשר יעקב מגיע לבית-אל לאחר כל התלאות, הקב"ה מבטיח לו ולזרעו מחדש את ארץ ישראל:

"ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק – לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ" (בר' לה, יב).

 

ד. בביאת המשיח, נזכה שתקוים בנו נבואת הנביא עובדיה:

 "והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה, ובית עשיו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשיו, כי יהוה דיבר" (עובדיה א, ח"י).

 

הבסיס למסרים הנ"ל:

"ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלוני ממרא, והכנעני אז בארץ" (רמב"ן. בר' יב, ו).

 

"אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב,

 והוא ענין גדול. הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה, ואמרו (תנחומא ט):

'כל מה שאירע לאבות סימן לבנים'.

 

ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאילו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת

וכולם באים ללמד על העתיד,

כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות

יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו…".

 

הרמב"ן מביא דוגמאות למסר של "מעשה אבות סימן לבנים".

דוגמא ראשונה – אברם נכנס לשכם כדי להתפלל על בני יעקב בפרשת דינה, שינצחו את אנשי שכם ושכם בן חמור בראשם.

 

"ואני מתחיל לפרש העניינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

"ויעבור אברם בארץ – נכנס לתוכה" (רש"י) על בני יעקב כשיבואו מן השדה עצבים, ונכון הוא.

,ואני מוסיף כי החזיק אברהם במקום ההוא תחילה, וקודם שנתן לו את הארץ נרמז לו מזה כי בניו יכבשו המקום ההוא תחילה קודם היותם זוכים בו  {ע"י בני יעקב}, וקודם היות עוון יושב הארץ שלם, להגלותם משם.

 

 ולכן אמר "והכנעני אז בארץ". וכאשר נתן לו הקב"ה הארץ במאמר, אז נסע משם ונטע אהל בין בית אל ובין העי, כי הוא המקום אשר כבש יהושע בתחילה.

 

ויתכן שהזכיר הכתוב "והכנעני אז בארץ" להורות על ענין הפרשה, לומר כי אברם בא בארץ כנען ולא הראהו השם הארץ אשר יעדו, ועבר עד מקום שכם, והכנעני הגוי המר והנמהר אז בארץ,

 ואברם ירא ממנו ולכן לא בנה מזבח לה'.

ובבואו במקום שכם באלון מורה נראה אליו השם, ונתן לו הארץ, וסרה יראתו, כי כבר הובטח בארץ אשר אראך ואז בנה מזבח לה' לעבדו בפרהסיא.

 

"ויאמר לו אלהים: שמך יעקב.

לא יקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך.

ויקרא את שמו ישראל (בר' לה, י).

 

שם האדם משקף את מהותו, גורלו ועתידו.

אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה.

רבי מאיר בעל הנס: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב)..

 

שם האדם משקף את אישיותו, מהותו, גורלו ועתידו כמו חלון ראווה בו מציגים דוגמאות מהמוצרים הנמצאים בחנות, כך שם האדם: "אמור לי מה שמך – ואומר לך מי אתה".

משה רבנו קרה לבנו "גרשם" – "כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (שמות יח, ג). משה רבנו שהיה אצל יתרו, נתן לבנו את השם "גרשום" הרומז על גרות, כדי לזכור שהוא בארץ נכריה ולא בארצו, ושהוא נמצא בעולם הזה כגר, ולכן עליו ללכת באור ה'.

 

בספרות הקבלה, אותיות ה-א"ב מהווים ערכים מספריים. הקבלה עוסקת בגימטריה של מלים, כדי לפענח את המשמעות הפנימית והנסתרת שמאחורי האותיות המרכיבות את המילה. הקבלה ממירה את האותיות לספרות. לדוגמא: השם נח = 58 = שם הוי-ה במילוי: יו"ד {20}. הה {10}. ו,ו,ו = 18. הה {10} = 58 (זוהר). נח = חן =  "ונח מצא חן בעיני יהוה". מנוחה. "וירא מנוחה כי טוב" אצל יששכר (בר' מט, טו).

לעיתים, המספר יספר סיפור נוצץ, בבחינת ספיר {ויהלום}.

 

המילה "שם", מורכבת משתי אותיות מנוגדות. האות "ש" – מאותיות האש. האות "מ"- מאותיות המים. תרתי דסתרי. כנ"ל בשמו של כל אדם, יש בו ממד חיובי וממד שלילי. ועל האדם להעצים את התכונות החיוביות שבשמו.

"שם" = 340 = ספר = 340. שם האדם = ספר חייו של האדם.

 

רבי מאיר בעל הנס התאכסן עם חבריו רבי יהודה ורבי יוסי באכסניה. בערב שבת, ביקש מהם בעל האכסניה למסור לו את תיקיהם לשמירה עד למוצש"ק. חבריו אכן מסרו את תיקיהם, ואילו רבי מאיר שאל לשמו של בעל האכסניה. כאשר הוא שמע ששמו "כידור", עשה אחורה פנה והעדיף לשומרם בבית העלמין.

השם "כידור", הזכיר לרבי מאיר בעל הנס את הפסוק בדברים: "כי-דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם". כלומר, קיים חשד סביר שבעל האכסניה הפכפך ורמאי, דבר שהוכח במוצאי שבת כאשר רבי יהודה ורבי יוסי ביקשו לקבל בחזרה את תיקיהם, נאמר להם ע"י בעל האכסניה כידור: "לא היו דברים מעולם". כלומר, השם "כידור", מורה על אדם הפכפך. לשאלת חבריו מדוע לא הזהירם בטרם מסרו את חפציהם הוא ענה: בדברים כאלה זה לא מדע מדויק, ולכן לא רצה להיכשל בספק הוצאת שם הרע… (יומא פג, ע"ב).

 

רבי מאיר אומר: "שמא גרים". כלומר, שמו של האדם גורם לגורלו, ורומז לשרש נשמתו האלוקית היוצא מאדם הראשון, והמתחלק לשורשים גדולים וקטנים. ההתחלקויות של שורשי הנשמה נקראים בקבלה "תופעת הניצוצות". שם האדם מתמצת את האישיות וקווי האופי של כל אחד מאתנו, וחושף את האמצעים העומדים לרשותנו כדי להתמודד עם נפתולי חיינו עלי אדמות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי שמות בני האדם הם שמות נפשותם, וה' שם שמות בארץ, ודרשו ז"ל (ברכות י"ג): "אמר רבי אליעזר: דאמר קרא: "לכו חזו מפעלות אלוהים – אשר שם שַמות בארץ" (תהלים מו, ט). אל תקרי שַמות אלא "שֵמות". יוצא לפי הגמרא, שהקב"ה פועל בעולם, לפי שמות יושביו.

 

 

המרכיבים המשפיעים על השם של כל אחד מאתנו:

ניתוח קצר של שמות כמו:

 

 מיכל, דבורה, יואב, אודליה, נעמה, משה ויהודה וכו'.

בכל אות או מספר, קיים פוטנציאל חיובי ושלילי,

 ומחובתנו להעצים את החיובי, ולצמצם את השלילי.

 

• . אותיות העיצורים מצביעות על חומריות האדם ועל חסמים.
• אותיות התנועות: א, ה, ו, י מניעות את השם, ומצביעות על הפנימיות ושאיפות האדם. ה, ו, י  – אותיות שם ה'. האות "א", רומזת גם כן להוי- ה = 26. האות "א" מורכבת מעין שני יודין, וקו באמצע הרומז לאות ו'.

         

• סדר הופעת האותיות בשם. עולה או יורד. לדוגמא, השם: אבי – אותיות בסדר עולה.
• האותיות על פי ארבעת היסודות: אש, אויר, מים, אדמה.
• המילה שם מורכבת מאות ש מאותיות האש, ואות ם מאותיות המים. תרתי דסטרי לכל הדעות. כך בכל שם, ישנם מישורים חיוביים אותם יש לפתח, והיבטים שליליים אותם יש לתקן.

 

• תאריך הלידה קובע את הבעיות והתיקונים אותם נעבור.
• שם האדם: איך נוכל להתגבר על הבעיות והחסמים הנ"ל.

 

לקבלת תמונת מצב שלמה, יש להכין מפה נומרולוגית המשלבת בין השם לתאריך הלידה, וכן לשם האם. 

כמו שהנהג מחויב להשתמש בכישוריו כדי להתגבר על הבעיות בכביש, כך שם האדם.

בשם רמוזים הכישורים שיעזרו לאדם להתגבר על התיקונים אותם הוא אמור לפתור, והרמוזים בתאריך הלידה.

 

להלן דוגמאות בודדות של שמות ומשמעותם הבסיסית בלבד, היות וחסרים פרמטרים אחרים: 

א. האנשים ששמם מקביל מבחינה נומרולוגית למספרים – 1 או 10 {העצמה של 1}  כמו: ישראל, שמש, שרה, רבקה, מיכל, דבורה, יואב, יצחק מסמלים את השמש המאירה והמחיה את האנושות. יש להם כישורי הנהגה, אותם יכולים לנצל לאפיקים חיוביים, ולשמש כמנהיגים טובים.

 מצד שני – הם יכולים לשמש כדיקטטורים לעילא ולעילא. עליהם לעמול על תיקון תכונת השתלטנות.

 

כדוגמא, נרחיב את היריעה על השם יואב בן צרויה ששימש כשר צבא דוד, וזכה להצלחות אדירות בשדה הקרב, אבל גם לכישלונות, כמו רצח אבנר בן נר שר צבא שאול, וכן רצח עמשא בן יתר שר צבא יהודה, בניגוד לדעת דוד המלך. יצר השתלטנות, גרם לו לבצע משימות שמעבר לסמכותו. התוצאה, הוא נהרג באחרית ימיו בפקודת שלמה המלך כצוואת אביו דוד, ע"י בניהו בן יהוידע כשהוא אוחז בקרנות המזבח (מלכים א. פרק ב).

 

השם החדש "ישראל" = ישר – אל אותו קיבל יעקב אבינו מהקב"ה וגם מהמלאך, שווה 10. הוא מסמל את השמש השווה גם כן 10, דבר המצביע על נתינה ועזרה לאחרים, הנהגה טבעית, פעילות נמרצת, מקוריות רעיונית, והערצה מצד הסובבים אותו. מצד שני, יכול להפוך לשתלטן ועריץ, כך שהוא חייב לעמוד על המשמר שלא יגרר לעריצות.

כל זה, בניגוד לשמו הראשון יעקב, המצביע על עקב ועיכובים. כמו כן, השם יעקב = 11 = ירח = 11 = 2.

לירח אין אור משלו. את אורו הוא מקבל דרך השמש. מצד אחד יש לו מודעות עצמית גבוהה, יוזמה ויצירתיות.

מצד שני, יש לו פירוד, ניגודיות במצבי רוח ותלותיות.

יעקב אבינו היה צריך להיקרא "עקב" בבחינת "ויאמר, הכי קרא שמו יעקב – ויעקבני זה פעמים" (בר' כז, לו).

את האות י', יעקב "קיבל" מאחיו "עשיו". בתורה נכתב ללא יוד – "עשו".

 

ב. לשמות שמספרם 2 כמו יעקב, ליז, פולג, אודליה –  הם דומים לירח שאין לו אור משלו, כאשר את אורו הוא מקבל מהשמש. המספר 2 מסמל את הפירוד שנוצר ביום השני לבריאה, בו הפריד הקב"ה בין המים לעליונים לתחתונים כדי ליצור את הרקיע, לכן לא נאמר בו "כי טוב" כבשאר הימים. מסימבול הירח, הם מתגלים כביישנים ונאמנים, אבל מצד שני תלותיים ורגשנים הנתונים למצבי רוח משתנים ולעצבות.

 

ג. לשמות שמספרם 3 כמו נעמה, משה ויהודה – יש שילוב של השמש והירח.

מבחינה חיובית – הם יצירתיים, שואפים לשלמות, רגישים, ידידותיים, ויכולים להסתדר עם מירב הבעיות.

מבחינה שלילית – הם מתפזרים על תחומים רבים, ומשתעממים מהר מדברים מונוטוניים שאינם לרוחם.

התיקון: חייבים לעמול על תכונת המיקוד במה שהם עוסקים, ולא להתפזר על תחומים רבים היכולים להוביל אותם לתוצאה של "מרוב עצים – לא רואים את היער". עליהם לפעול לפי השילוש: העלאת רעיון, ביצוע, תוצאה.

 

לאור זאת, ניתן להבין מדוע השם "ישראל" שניתן ליעקב ע"י הקב"ה וגם ע"י המלאך,

והמאופיין כמספר 10, משקף את המצב האידיאלי של עמ"י באחרית ימים,

בניגוד לשם "יעקב", המאופיין ע"י אור הירח, ומסמל את הספרה 2 והגלות. 

 

 

הקב"ה קובע איזה שם נקבל.

"כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם –

הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון,

וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה".

 (רבנו-אוה"ח-הק'. 'חפץ ה" ברכות יג).

 

הקב"ה מתגלה ליעקב אבינו ומוסיף לו עוד שם: "שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך. ויקרא את שמו ישראל" (בר' לה, י). כל זה בהמשך להתגלות המלאך – שרו של עשיו ליעקב, המברך אותו ומשנה את שמו לישראל: "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל – כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בר' לב, כט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שאצל יעקב, השם ישראל מהווה רק תוספת שם, ולא שינוי שם כמו אצל אברהם. וכלשון קודשו: "ולזה הגם שניתוסף בו רוח אלוקים הנקרא ישראל, לא מפני זה אבד הראשון" (בר' לה, י).

בספרו "חפץ ה'" (ברכות י"ג) אומר רבנו-אוה"ח-הק': "כי כל השמות שקוראים האבות לבניהם – הם הם השמות העיקריים שקורא ה' לנשמה בעולם העליון, וה' נותן בלב האדם לקרוא השם ההוא לבניו כשם שקרא ה' לנשמה". רבנו האר"י הק' אומר שרוח הקודש נזרקת בהורים, בזמן קריאת שם לילד".

 

המהרש"א כותב בעין יעקב (ד"ה אמרה לאה ראו וכו'):הקורא שם לילד הנולד, אינו עושה כן מתוך נבואה, אלא הקב"ה שם בפי הקורא שם מסוים הראוי לילד, אף שאין טעמו ידוע לקורא השם. לאחר שנים, יש והמשמעות הנסתרת של השם, מתגלית לכל. כנ"ל אצל הגוים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב בספר שמות (ב, י) לגבי ההבדל בין קריאת שמות האבות ושמות השבטים, לבין קריאת השם משה רבנו בידי בתיה בת פרעה: אצל האימהות, מקדימים את טעם השם, ואח"כ קריאתו. לדוגמא אצל יצחק: "כל השומע יצחק… ותקרא שמו יצחק. אצל משה לעומת זאת, "ותקרא שמו משה", אח"כ הטעם: "ותאמר כי מן המים משיתיהו".

הסיבה לכך: לאימהות הייתה רוח הקודש, וכיוונו מראש לשם שניתן על ידי הקב"ה. לבת פרעה, לא הייתה רוח הקודש. רבנו מביא עוד אפשרות: בת פרעה העלימה את הסיבה מאביה ועמה, היות ופרעה גזר על הזכרים, ולכן ציינה את השם משה בלבד, כאשר את הטעם לשם, התורה הוסיפה.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבן יוחנן בן זכאי שהציל את יבנה וחכמיה, ויסד את התושב"ע,

ותלמידו רבי אלעזר בן ערך ב"מעשה מרכבה",

 כאשר "מלאכים מקפצים לפניהם" –  כמו המלאכים אצל יעקב אבינו.

 

"רבן יוחנן בן זכאי היה מהלך על הדרך רוכב על חמור, ותלמידו רבי אלעזר בן ערך מהלך לפניו… אמר לו: רבי תרשני לומר דבר לפניך. אמר לו: אמור. כיוון שפתח רבי אלעזר במעשה מרכבה, ירד לו רבן יוחנן בן זכאי מן החמור ואמר: אינו בדין שאהא שומע כבוד קוני, ואני רכוב על חמור. הלכו וישבו להם תחת אילן אחד, וירדה אש מן השמים והקיפה אותם, והיו מלאכי השרת מקפצים לפניהם כבני חופה… נענה מלאך אחד מתוך האש ואמר: "כדבריך אלעזר בן ערך – כן הוא מעשה המרכבה.

עמד רבן יוחנן בן זכאי ונשקו לתלמידו על ראשו ואמר: ברוך ה'… שנתן לאברהם בן חכם" (חגיגה פרק ב).

 

"ויעמוד העם מרחוק – ומשה ניגש אל הערפל" (שמות כ, יז). משה רבנו זכה לעלות אל תוך הערפל במעמד הר סיני, כאשר כל העם נשאר מרחוק. כלומר, משה רבנו התמודד עם הבלתי נודע בערפל, מול בני ישראל שברחו.

"אין דורשים במעשה מרכבה ביחיד" (חגיגה יא, ע"ב). כמו כן, נאמר במסכת אצילות על הפסוק: "כבוד יהוה הסתר דבר", מלמד שמעשה מרכבה יהיה בהסתר.

 

רבי חיים ויטל כותב בשם רבו האריז"ל:  כותב על ההבדל בין "מעשה בראשית" ל-מעשה מרכבה:

"מעשה בראשית הם דרושי עולם התוהו. מעשה מרכבה הם דרושי התיקון והתלבשות הפרצופים זה בזה".

רבנו החיד"א ופרשנים אחרים מפרשים את דברי רבנו חיים ויטל. עולם התוהו שייך למצב העולם לפני הבריאה, ואילו עולם התיקון שייך לתקופה של אחרי בריאת העולם דבר המצריך עומק, היות וזה קשור לקיום המצוות.

דוגמה למראות המרכבה: המראה שראה יחזקאל הנביא בדמותן של ארבע חיות וארבעה אופנים: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ומתוכה דמות ארבע חיות… (יחזקאל א, א- י).

 

רבי צדוק מלובלין מנסה לפשט את הדברים וזה לשונו: "מעשה מרכבה הוא איך הקב"ה רוכב על הנבראים כולם גם אחרי שנברא העולם כקודם. וזה יחוד הנקרא בזוהר: "יחודא עילאה". רוצה לומר, מצד ההתעלות הכול לאלוקות". 

ברובד הפשט, אשתמש בדוגמא של דברי חכמים: האבות משמשים כמרכבה לשכינה. כמו שהרכב הוא פאסיבי ואינו מחליט לאן לנסוע, אלא הכול תלוי בנהג. כך האבות – הם האמינו בקב"ה אמונה מוחלטת כמו רכב, ונתנו לנהג שהוא הקב"ה להנהיג ולנווט אותם. על ראש המלאכים "מטטרו"ן נאמר שהוא "מעשה מרכבה", היות ואור השכינה רוכב בקרבו, שהוא מרכבה למלכות דאצילות שהיא הדרגה הגבוהה אחרי עולמות העשייה, היצירה והבריאה, ורק אחר כך האצילות. ועליו נאמר (חגיגה יא, ע"ב): אין דורשים במרכבה ביחיד.

 

רבי אלימלך מליזנסק – בעל ה"נעם אלימלך",

הפוקד עקרים ועקרות

 

שנים רבות אחרי החתונה, זוג אחד ממרכז הארץ לא זכה להיפקד בילדים. הם ניסו את מזלם אצל טובי הרופאים, אבל לשווא. גם על "מושיעים" למיניהם הם לא ויתרו.

הבעל החליט להרחיק נדוד ולפקוד את קברי הצדיקים באוקראינה. הוא היה בציון הק' של רבנו ה"בעל שם טוב", ולא דילג על תלמידיו וממשיכי דרכו כמו המגיד ממזריטש, בעל התניא, רבי נחמן מברסלב וכו'.

כאשר התייצב בציון הקדוש של רבי אלימלך מליזנסק ע"ה, הוא הרגיש התעלות רוחנית ושעת רצון. הוא הבטיח לצדיק שאם יפקד בבן זכר, הוא יקרא לו "אלימלך" ע"ש הצדיק.

 

 הוא חזר לארץ עם תקוות גדולות, שהפעם אכן הנס יקרום עור וגידים.

 חודש אחרי שובו לארץ, הוא מתבשר ע"י נוות ביתו, שאכן סוף סוף היא בהריון, והשמחה אצל בני הזוג הייתה בעיצומה. ככל שנקף הזמן וההריון התקדם, האישה מתבשרת לאחר בדיקה באולטרסאונד, שיש לה בן ברחמה.

הבעל החליט לא לספר לאיש ואפילו לא לאשתו, על הנדר בציונו של ה"נעם אלימלך", לקרוא לבנו "אלימלך". הוא תכנן להפתיע את כולם בברית, לרבות את נוות ביתו.

 

ביום הברית, המוהל שואל את הבעל: "ויקרא שמו בישראל…". הבעל עונה בקול צלול ושמח: "אלימלך".

מירכתי האולם, נשמעה ברכת מזל טוב, אבל האישה התפרצה לקדמת כיסא אליהו, והביעה התנגדות לשם "אלימלך", בטענה שזה מיושן. הוויכוח התלהט בין בני הזוג, לעיני האורחים הרבים המשתאים.

 המוהל תפס פיקוד ושאל את האישה: "איזה שם את מציעה?" האם הטריה לא ציפתה לשאלה כזו, והציעה בהיסוס מה, את השם "נעם".

המוהל ענה לה: "בואו נעשה פשרה, וניתן לילד שני שמות: "נעם אלימלך". "נעם" – כפי שהציעה האישה. "אלימלך" – כהצעת הבעל, כך שיהיו כולם נשכרים.

לשמחת הבעל לא היה גבול, היות ומצד אחד הוא זוכה לבן, ומצד שני הוא מקיים את נדרו בציונו הקדוש של ה"הנעם אלימל

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:

 

"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

 בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /

העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".

 

שבת שלום ומבורך – משה שמיר

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה.

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרליין

 

פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

מאמרים שפורסמו בעם וספר על ההתפתחות המוסדית הפורמלית והבלתי פורמלית של לימוד השפה העברית העידו על היקף לימוד העברית במרוקו ובטנג׳יר. פנחס חסין, מורה לעברית מקזבלנקה שלימד בשיעורי ערב של החברה להפצת התרבות העברית – חובבי השפה, פנה לב.ע.ע. וציין שאין בידיהם ספרים ללימוד השפה: ״אם המכשירים חסרים במה יעבוד האמן?״. להערכתו, המחסור במשאבים לא סייע להפצת השפה והתרבות העברית ואף מנע הקמת מוסדות לימוד נוספים בערי מרוקו שבהן נהג לבקר. המצב הטריד אותו, ובלשונו הציורית כתב ״כי מעיינות אין בנמצא, ומאיפה ישאבו מים זכים לרוות צמאונם?״. הוא ביקש ״ספרי לימוד ומדע, מילונים בעברית, מילון צרפתית־עברית ועיתונים״, וכמו כן ביקש לדעת מהם התנאים לקבלת סיוע כספי לקידום מטרות אלו: ש״ימהרו וישלחו ספרים ועיתונים בכל יום כקרבן התמיד!״. ההשוואה לקורבן התמיד היא סימבולית ומתבקשת מארגון חובבי השפה, והעידה על חשיבות שיתוף הפעולה, שהתבטא במשלוח ספרים מפלשתינה־א״י.

אלמלח סאלומון כתב לב.ע.ע. וקיווה שבקשות תלמידיו באגודת מגן דוד לא יישכחו, למרות שהוא פרש מהאגודה, הקים ״עם הרבה בחורים ובחורות את ׳ברית החשמונאים׳ והכשיר שלושה מורים לעברית […] ועתה השבח לאל אפילו הבנות יודעת לדבר עברית״. הוא ביקש מילון עברי־צרפתי־עברי וספר תנ״ך. מכתבו מעיד על פתיחות כלפי בנות שרצו ללמוד שפה עברית. יוסף ועאקנין מאגודת מגן דוד בקזבלנקה פנה אל הסתדרות הציונית בבקשה לקבל ספרי קריאה של י״ל גורדון, מיכה לבינזון, שירי ביאליק, לוח הארץ לשנת תש״ה ואת השבועונים הסולם ועתידות. במכתב נוסף הביע נכונות לשלם תמורתם. על מכתב התשובה של הסוכנות היהודית נוספה הערה בכתב יד ש״יש להפנות את ועאקנין לפדרציה הציונית בקזבלנקא״. הערה זו הייתה מהצעדים הראשונים שנקטה הסוכנות היהודית כדי לרכז את הפניות אליה בנושאים אלו במקום אחד בקזבלנקה – משרדי הפדרציה הציונית.

חנניה דאהאן, מהעיר סאלה, תיאר את מערכת החינוך בעירו ומסר נתונים על מספר התלמידים, המורים ושכרם. בבית ספר אליאנס (כי״ח) לימדו שנים־עשר מורים ולמדו 550 בנים ובנות בעשר כיתות. בתלמודי תורה לימדו תשעה מורים ולמדו 500 בנים בתשע כיתות, ובישיבה מורה אחד ל־12 תלמידים. אפשר לזהות הבחנה בין תלמוד תורה, שלא היה פתוח בפני בנות, ובין בית ספר כי״ח, שבנות למדו בו.

שמואל אלמאליח שלח דוח מפורט על הוראת העברית הפורמלית בבתי הספר של כל ישראל חברים בקזבלנקה בפרט, ועל מערכת החינוך העברי במרוקו בכלל. להערכתו, ״נחוץ שהמורים יהיו מוכנים למלא תפקיד זה״. המורים היו חסרי הכשרה וניסיון, ומקצתם הסתפקו בתרגום פרשת השבוע לערבית. הוא הזכיר שבסאפי ישנו בית ספר שצויד בכל האמצעים, אך לא היה מנהל מתאים שיפקח על לימודי העברית. אלמאליח קבע נחרצות ש״שעת האימפרוביזציה כבר חלפה ונחוץ לרכז את לימודי העברית״. מכאן עולה ביקורת נגד שיטות הלימוד המאולתרות שנהגו במרוקו באותה עת. לצורך זה ביקש ספרים וחומרי לימוד ש״בהם משתמשים בבתי ספר בארץ ישראל״, בעלות של מאה לא״י, והבטיח לשלם תמורתם כאשר יתאפשר. דיווחים אלו העידו על ההיבט הפורמלי של לימוד העברית בסטנדרטים גבוהים שהציב אלמאליח ללימוד השפה, כלומר שימוש בחומרים שנלמדו בבתי הספר בארץ ישראל, אך ניכר חסרונו של סמינר להכשרת מורים.

יוסף סבאג ממכנאס, חבר בתנועת ברית חלוצים דתיים(׳בח״ד׳), הודה לוורפל(יצחק רפאל) מהמדור הדתי על קבלת החומר ״שישמש מכשיר חשוב להפצת רעיונותינו״. הוא דיווח על 600 חברי בח״ד במכנאס שעסקו בלימוד השפה העברית, והוסיף שאומברטו שלמה נכון, נציג הסוכנות היהודית, ביקר בבית הספר העברי בעיר. סבאג ציין ש״ירושלים במרוקו״ (מכנאס) זקוקה לספרים בעברית ובצרפתית ״ובפרט על נושאים דתיים״. ד״ר קורץ השיב לו שכל בקשותיו ימולאו. סבאג אישר את קבלת הספרים והחומרים שהרוו את ״צימאוננו הרוחני במקצת״. הבקשה לקבל ספרים בנושאים דתיים אינה יוצאת דופן, אך הבקשה לקבל חומרים שיסייעו להפיץ את התפיסה האידיאולוגית של הפועל המזרחי שתנועת בח״ד הייתה זרוע שלה, ליישום תהליך הקואופטציה ולגיוס קהל מסורתי למפלגה היא חריגה. היא מאפיינת גם את פעילותם של שליחי הקיבוץ המאוחד, ומגמות אלו עמדו בסתירה לתפיסת החלוץ האחיד שהייתה אמורה להימנע מלהביא למגרב את הפלגנות הפוליטית הארץ־ ישראלית שזה כבר אבד עליה הכלח.

שמעון זאבאלי ניהל התכתבות ענפה עם מחלקות הסוכנות היהודית וברית עברית עולמית. זאבאלי דיווח בפרוטרוט על לימודי השפה העברית בשיעורי ערב לבחורים ובחורות באגודת מגן דוד בקזבלנקה. הוא ציין שבבית הכנסת שבו התקיים מועדון עברי בכל שבת ״האשה לא פחות מהאיש לוקחת רשות הדבור ועומדת על הבמה ומדברת״. האם במרוקו היה מעמד האישה חשוב כל כך, או שמא נועדה הפנייה להישמע באוזני תנועה אידיאולוגית – הציונות – שחרתה על דגלה שוויון מגדרי? זאבאלי שאף לאחד את החברות: חובבי השפה – ללימוד עברית בערב; נעים זמירות – אם הבנים – שארגנה עונג שבת ולימוד עברית; שארל נטר – שהתמקדה בפעילות ספורט, ואליעזר בן יהודה – שקידמה את הפצת השפה והתרבות. כאמור, השליחים התאומים פרידמן וכהן, ששהו במרוקו בתקופה זו, טענו שהצליחו ליצור את האיחוד כבר בשליחותם הראשונה. אבל מדברי זאבאלי עולה שהפדרציה הציונית בקזבלנקה לא נקטה כל פעולה כדי לאחד אגודות אלו. הוא הטיח בה ביקורת: ״יש לנו נוער נלהב ואין לנו בעלי השפעה – והמשפיעים הם ציונים כשיש להם פנאי״.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון-פעילות מאורגנת ללימוד השפה העברית במגרב

עמוד 84

לנוכח תופעה זו ביקש הרב בן חסין מעמיתיו חכמי מרוקו כי יתקינו תקנה : שמהיום והלאה שקודם הנישואין יָשוּמוּ הנדוניה בשומות המזומנות, ואם שמו בנדוניה אלף יוסיפו שליש, ויהיה אלף וחמש מאות, אבל יותר מזה אין –רשות לשום בית דין להסכים עליו כנ"ל.

אכן, כפי שמעיד הרב אבן דנאן, שהביא את הדברים בספרו "הגם שאול", הצעה זו לא נתקבלה, ועם זאת יש בה כדי לשקף את נוכחות הבעיה על סדר יומם של חכמי מרוקו ואת הניסיונות למצוא לה פתרון הולם.

הגבלת חופש הלבוש

לבושו של אדם הוא חלק מאישיותו . מעבר להגנה על הגוף, הוא משמש אמצעי לציון מעמד חברתי כלכלי, ויש בו שיקוף תרבותי המגלם ערך מוסרי ודתי (כגון – לבוש צנוע או חשוף, סמלי לבוש וכיוצ"ב) . לבושו של אדם חושף את זהותו, את תולדותיו ואת מקורות ההשפעה שלו .

למותר לומר שלעיתים הטיל השלטון הזר מגבלות מפלות ('גיאר') על לבוש היהודים. כך, למשל, בימי הביניים המוקדמים נצטוו היהודים ללבוש בגדים בצבע צהוב (בשונה מהגוון הכחול שיוחד לנוצרים והאדום שיוחד לשומרונים). לימים, נצטוו היהודים ללבוש בגדים שחורים בלבד  שבלטו בניגודם לצבע הלבן ששלט בבגדי המוסלמים. כמו כן הוטל על היהודים איסור לחבוש טורבן או ולנעול נעליים ברחובות הרובע המוסלמי .

אחת השאלות המרתקות בחקר הלבוש היהודי היא שאלת מקוריותו וקיומן של השפעות החברה הסובבת. באופן ספציפי במרוקו מעניין לבחון עד כמה השפיעה הגירת היהודים מספרד למרוקו על צורת לבושם ה'אנדלוסית' של יהודי"קהילת המגורשים" וזאת בהשוואה ליהודים ה"מקומיים" שהושפעו מתרבות הלבוש הברברית.

עדות מרתקת לגזֵרות אלה, שהיה בהן הרבה מן ההשפלה, מצויה במכתבו של השר משה מונטיפיורי שנמסר לסולטן מולאי מוחמד בעת ביקורו במרוקו בשנת1864  מונטיפיורי נתן לכך ביטוי גם במכתב ששלח לבן אחיו בלונדון :

ליהודים בעיר זו, וללא ספק בחלקים אחרים בפנים המדינה, מותר להתהלך ברחובות רק יחפים. יהא זה מאורע מאושר בשבילם אם אוכל להניע את הסולטאן שיבטל את סימני ההפליה המשפילים הללו וכן שינהג בשוויון כלפי כל נתיניו ללא הבדל דת .

עדות מאוחרת יותר לגזֵרה זו מצויה גם באיגרת ששלח רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 לא' לאב, מזכיר חברת כי"ח, שבה הוא מתאר את המסחר מחוץ ל'מלאח' היהודי: "ויש להם [=ליהודי פאס] במסחר זה עמל מרובה כי צריכים ללכת לשכונות הגויים כמהלך חצי שעה יחיפי רגליים בתקופת תמוז וביום סגריר".

משכך, היה "חופש הלבוש" לחלק מ"חופש הביטוי" של אדם . עם זאת, כשאר זכויות האדם, ניתן להגביל גם חירות זו לתכליות שונות, ומקצתן מנויות גם בדין הישראלי, כפי שיפורט להלן. יתר על כן: כאשר מדובר על הגבלת לבוש שנוהגת גם ב"רשות הרבים", היא עשויה לעלות גם כדי פגיעה ב"חירות התנועה".

במשפט העברי מצויות נורמות שונות שתכליתן להגביל לבוש מסוים ל"תכלית ראויה", כגון דיני עבודה זרה, איסור הליכה ב"חוקות הגוים" והתרחקות מהם, דיני צניעות וכיוצ"ב . "דיני המותרות" משתלבים במגמה זו וביטוי להם ניתן בתקנות שונות ממרכזים שונים. כך, למשל, נתקנו בקושטא ובסלוניקי למן מחצית המאה הי"ח ואילך תקנות שונות שאסרו על לבישת מחלצות מפוארות:

ובעונותינו בזמנינו פרצו גדר ההנהגה, זכרים בפני עצמם לובשים מחלצות, וסובבים בחוצות להטיל קנאה, ונקבות בפני עצמן הפריזו על המידה להתקשט בתכשיטי זהב ואבן יקרה אשר לא היה לעולמים בירושלים, ותלכנה נטויות גרון, את תפארת התכשיטין ומלבושין , היא שעמדה עלינו לכלותינו מהגוים מחזיקים את ישראל בחזקת עשירים, ומעלילים עלי הם לאכול את בשרם, אי לזאת למגדר מלתא [=לגדור את הדבר] ולהציל את ירושלים מן ההפכה, גוזרים אנחנו בכוח התורה ובכל אָלוֹת הברית בענין התכשיטין ומלבושין לזמן עשר שנים, אולי יחנן ה' וכי יתקנו הנהגתם יקל עול ההוצאה, והאדמה לא תשם, אפילו בחוץ לארץ בערי המלוכה, כשיראו לבני עמנו לבושי מכלול, מחמת קנאה יעלילו עליהם, קל וחומר בירושלים, שאילי הארץ לובשים בלים ומטולאים, וכי יראו לישראל לובשים בגדי חמודות, חורקים את שִניהם ומעלילים, ודין גרמ"א [=וזה גרם] לריבוי הוצאות .

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'- הגבלת חופש הלבוש.

עמוד 119

 

 

רבי מסעוד ועקנין נוסח המצבה: ציון לנפש חיה של הח׳ הש׳ והכולל ענוותן כהלל ושפל ברך. שייף עייל שייף נפיק. נהנה מיגע כפיו/ מסווה הבושה לא סר מעל פניו. עסק בתורה כחשכה כאורה. אוהב התורה ולומדיה כהר״ר מסעוד ועקנין נפטר לבית עולמו בשנת תשי׳׳ב (1952).

אות ז

רבי יהודה זגורי ז"ל נוסח מצבה: הח׳ הש׳ והכולל אור גולל, מורה צדק. שלם הוא ושלימה משנתו אשרי יולדתו. למד ולימד כמוה׳׳ר יהודה זגורי, נתבש׳׳ם שנת תר׳׳ט (1849).

רבי דוד בן זכרי צויין שהיה מו״ץ בפאס במאה הראשונה לאלף השישי, וקרוב שנתבש״ט בש׳ ה- 46 למאה הראשונה לאלף השישי, החליף מכתבים עם רשב״א, כמ״ש בתשובות סי׳ רכ״ח ובתשובה: אלף קפ״ה, השיב לרבי דוד בן זכרי ממדינת פאם וכו׳. ור״י בנאיים מוסיף: ובכי האי גונא אחר עיון, מצאתי בכתבי יד של החכם המופלג של רבי יוסף בן גליל דבר נפלא, ובו כותב: נכנסתי לעיר פאס בשנת מ״ז (1287) ובקרתי למר דוד זכרי והוא מוטל על ערש דווי מחולי שנפטר ממנו. וראה מה שכתב בספר יחס פאס על זה . והגאון החיד״א זצ״ל, בשה״ג, כתב: כמוהר״ר יוסף בן גליל זצ״ל שכתב שהרב הנז׳ הוא ממארקש.

רבי יצחק זכרי נוסח המצבה: מילתא בטעמא – ממימיו שתו ועוד רבים ישתו בהליכות ובמדרש. והוא עוסק בתורה בלילה. וחוט של חסד משוך עליו ביום. אהה בהילקח ארון האלוקים, כרוזא כריז: לך רבי יצחק לישיבה של מעלה. מורינו ורבינו ועטרת ראשינו רבי יצחק זכר צדיק לברכה, נטל י״ש עולמות, כ׳ לח׳ טבת תרס״ט׳(1909).

 

רבי משה זכרי סופר ב״ד במראקש שנים רבוות פעל לצדו כהר׳׳ר דוד אסבעוני זצ״ל, חי עד למחצית המאה השביעית.

רבי חיים זנאתי נוסח המצבה: החכם השלם והכולל כהר״ר חיים זנאתי, למד ולימד נתבש״מ יח׳ תמוז ש׳ תפא׳׳ר (1921).

רבי אהרן זעפרני נוסח המצבה: עד הגל ועדה המצבה, פ״נ הח׳ הש׳ והכולל כמוה״ר אהרן זעפרני, ונח נפשו ו׳ שבת שנת תרפ״ח (1928).

רבי אהרן בן זוריהן, בן דורו של מו״ה יעב^"ץ זצ׳׳ל. ונראה מתוך הנז״ל עדות לצירופו של הרב אהרן זריהן זצ״ל לב׳׳ד של מראקש, נמנה על משפחת רבי אהרן ראה רבי שלמה עמאר מל׳׳ר, קיז טור ג.

רבי אברהם זריהן להלן נוסח המצבה: אנו יוצא חלציו אוהביו, החיים בצלו ועושי רצונו, על מי נטשת מעט הצאן. בני אראלים ותרשישים, הח׳ הש׳ והכו׳ אדמו׳׳ר סבא דמשפטים, החסיד והעניו כמוה״ר אברהם זריהן, והוא אביו של הדיין ואב״ד כמוה״ר משה זריהן. טז׳ חודש ניסן התר״ס (1900).

רבי משה זריהן נוסח המצבה: בן לאו״ץ רבי אברהם זריהן סבא דמשפטים קבור ליד כהר״ה מרדכי קורקום, נכדיו העלו עצמותיו לארץ ונטמנו בבית העלמין בחיפה, הייתי נוכח בהוצאת עצמותיו בשנת 1994, נלב״ע כ״א חשון תשי׳׳ג. (ראה בתי כנסת רבי משה זריהן). רבי משה זצ״ל היה דור שלישי ליושבים על כס הרבנות, ועדות לכך שני בתי כנסת המוכרים ברחוב מימים ימימה. האיש עצמו נחבא אל הכלים, וכמעט שלא נראה בציבור באירועים בלתי מחייבים. גר בביתו הידוע בשם דאר ר׳ משה זריהן, הבית ובית הכנסת. האיש הקרוב אליו ביותר הוא שמש ב״ד: ׳שיך׳ יוסף, כינוי שנדבק לו בגלל קרבתו לרב, שגם אתו היה ממעט בדבור, ורק לצורך העניינים הנוגעים לב״ד. רבי משה זצ״ל, ישב בדין כארבעים שנה, וחתימתו מעטרת מאות ואלפי מסמכים כראש וראשון בדין, ולצדו היו וחלפו רבים מגדולי דורו. האיש היה חי בצינעה עם כל היותו איש עתיר נכסים, דבר שמעולם לא הופגן כלפי חוץ, ובשום אופן הוא לא טפל בזה בשום צורה. מה שהוא קבל מהוריו, העביר לבניו. הערכת השמאים והנאמנים לבצוע החלוקה לבנים לפי הצוואה.

צוואתו של אב״ד כמוה״ר משה זריהן זצ״ל

כהר׳ נפטר לבית עולמו ובניו ברכה אחריו. רבי אהרן בן זוריהן, בן דורו של מו״ה יעב״ץ זצ״ל. ונראה מתוך הנז״ל עדות לצירופו של הרב אהרן זריהן זצ״ל לב״ד של מראקש, נמנה על משפחת רבי אהרן ראה רבי שלמה עמאר מל״ר, קיז טור ג. הבכור יעקב, ואברהם, שלמה, רפאל, וחביב. והניח קרקעות אחריו, חצר אחת: ברח ׳לחבאס׳, ועוד באותו רח׳ בית מם׳ 5, ובית תשע ועשר. ועוד בית של שלושה חדרים ברחוב ׳סאבה״, מם׳ 10. ובית מם׳ 13, ועוד חנות ברח׳ ״דה קומירס״, ובית מספר 20, ומספר 30. ולכן באם יהיה להם לחלוק ברשות בי״ד, ע״י בנימין, בן ר׳ חיים, בן מרדכי אלעסרי. וחיים בן ישועה קורקוס, ומכלוף זוהר, וראובן בן שלמה יסאן, הגר ברח׳ ״לאטאנא״ מס׳ 12, הוא יהיה האפוטרופוס של יעקב. שיטול שני חלקים שמגעים ליעקב. [מצד הבכורה ח. א] האחת בחצר מס׳ 8. והבית כנסת שבו, והאויר שמעליו ולא יבנו מעליו כלום וישאר כמו שהוא, כמו שהשאיר אותו מור אביו ז׳ל. ושתי החנויות מם׳ 30 ומם׳ 20 ליעקב, עד כאן חלקו של יעקב. -ויעזור לאחיו בסך שלושים ושבע אלף פראנק. אברהם: נטל בחלקו ׳בחצר׳ מ׳׳ם׳ 16, ברח׳ לחבאס. ויחזר לאחיו 445.000 פר׳, ועוד מאה ושבעים פר׳. שלמה יקבל החדרים שבחצר "דרב סאקא׳׳ מם׳ 8, ויקבל עוד 45.930 פר׳, רפאל נטל בחלקו הקומה השניה שבחצר מם׳ 8, ובית כנסת, חוץ מהבית המזרחית והמטבח.

חביב יקבל ׳חצר׳ ומטבח ויקבל 491.660 פר׳. עד כאן סדר חלוקה לחמשת האחים. וכאן בא פירוט של הערך הכספי של כל אחד.

השמאים עליהם המליץ הרב המנוח קבעו: חלקו של יעקב לפי היחס של החלוקה של הבכור, מליון וארבע מאות וחמישים ושבעה אלף פר׳. חלקו של אברהם, הוערך במילון ומאה וחמישים אלף פר׳. ערך הנכם של האלמנה, הוערך 650.000 פר׳. לרפאל הנכם שלקח הוערך 695.830 פר׳. ושל חביב, הוערך ב׳ 204.160, ויקבל: ס״ה 471.660, יחד ס״ה ארבעה מליון ומאה וחמשה ושבעים אלף פר׳. והתרו בניהם: שלא יוכלו למכור: כל זמן שהאלמנה לא תת״ר. (תיתן רשות). ג׳ – בש׳- יז׳- בשבט – תשי״ז(1957).

יש כמה פסקי דין ממנו באוסף הרב משה עמאר יו״ר מכון אורות. לפי השמועה השאיר חיבור כלשהו, אך לא ידוע אם השתמר.

שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–

עמוד קמ

LE JUDAÏSME MAGHRÉBIN

À LA MÉMOIRE DE

SHAÛL ZIV (ZINI)

édité par R. MOSHEH AMAR

A VANT-PROPOS.

Ce receuil d'études est dédié à la mémoire de notre ami R. Shaiil Agiini (Ziv) b"t.

Les sujets qui sont traités lui tenaient à coeur, Eretz Israël et le patrimoine du judaisme maghrébin. Ceux qui l'ont approché ont senti en lui l'amour et l'enthousiasme qu'il avait pour ces sujets, source de vie pour lui. Jusqu'à ses derniers jours, sur son lit d'hôpital, il ne cessa de s'y intéresser et de s'y consacrer.

La visite de ses collègues à l'hôpital lui procurait satisfaction, encouragement et réconfort car il savait qu'ils lui portaient la bonne nouvelle. Les membres de sa famille s'en rendirent bien compte, eux qui demandaient de multiplier ces visites.

Il était de ceux qui exhortaient, réclamaient la création d'un institut pour l'étude du patrimoine des juifs du Maroc, leur histoire et l'euvre de leurs hakhamim. Toute institution en fonction ou appelée à naître, traitant de ces sujets, éveillait en lui de vifs espoirs. Il était des premiers à proposer son aide, sa contribution, ses connaissances nombreuses dans ce domaine; il soumettait ses projets, mais il manquait toujours le "financier" qui les réalisât, qui connût et appréciât cet homme qui vivait de son propre travail mais aussi consacrait beaucoup de son temps et de son énergie à l'étude et à la recherche, prêt à encourager, guider, diriger.

Lui même versé dans ses études, en tout temps de libre chez lui, il croyait que le jour viendrait où se réaliseraient ses rêves, car il était convaincu que la peine et le labeur portaient des fruits.

Shaul, perspicace, avait joie à recevoir chez lui quiconque s'adonnait aux sujets qu'il aimait. Généreusement, il lui montrait ce dont D. l'avait gratifié en connaissance, en documents, en idées sans même qu'il en fût sollicité; en sont témoins les chercheurs du judaisme nord africain qui eurent le privilège de profiter de ses connaissances et de son encouragement moral, surout à leurs débuts.

J'ai connu Shaiil pour la première fois en 5734, 1974; je venais de rééditer le livre "Rosh Mashbir" de R. Mosheh Berdugo zl. Dès notre première rencontre, je fus fasciné par son enthousiasme et sa disposition à aider de bon coeur ceux qui désiraient entreprendre la recherche sur le judaïsme marocain. Ce fut lui qui m'introduisit auprès de son ami le Professeur H.Z. Hirschberg V'T, ainsi que nombre de mes collègues dans le domaine de la recherche.

Shaiil appartenait à une famille de hakhamim; il fut élevé dans les valeurs de la Torah et ses préceptes. L'amour d'Eretz Israël l'amena au camp sioniste haloutsique Après une période de quête et de perplexité, il s'adonna avec ferveur aux traditions ancestrales, telles qu'il les avait connues et pratiquées dans sa jeunesse; il prit soin d'observer rigoureusement les préceptes, les mitsvot et consacra un temps régulier à la Torah.

Plus d'une fois, quand je lui rendais visite, il m’emmenait suivre une leçon de Talmud et prier en public; les actes des pères sont un exemple pour les enfants, et les "enfants reviennent dans leur domaine" et au patrimoine de leurs pères.

En estime de son oeuvre, j'ai cru de mon devoir de prendre l'initiative et d'honorer sa mémoire d'une façon digne de sa personne et des sujets qu'il aimait, bien que je ne sois maître ni d'un seul art ni de mon temps. J'ai pris sur moi la charge de m'adresser aux amis du regretté Shaiil, leur demandant de contribuer du fruit de leur recherche; j'ai donc receuilli les articles, je les ai rédigés en vue de leur impression, j'en ai corrigé les épreuves jusqu'à la publication du receuil que voici; j'ai dû chercher des fonds pour alléger les lourdes charges de la famille.

Que soient remerciés tous ceux qui ont encouragé et prêté main à cette publication d'une façon ou d'une autre. En premier lieu, son épouse — que D. lui prête longue vie-Mme Haya Ziv – n3!3״ – et ses enfants, Amiram, Yoè'l et Oren-que D. les garde en vie — qui ont pris à leur charge la grande part des frais de l'édition et en ont suivi avec grand intérêt toutes les étapes; son beau frère Amram Moryoussef ׳"־] vice-président du Conseil Religieux de Jérusalem et Mr. Mosheh Gabbay 3׳"־ furent de ceux qui conçurent l'idée de la publication de ce recueil qu'ils ne cessèrent d'encourager et de soutenir; R. Israël Maïmaran qui fut mon bras droit tout au long de la tâche et enfin Mr. Itshaq Avrahami qui a traduit en français les préfaces.

Mosheh Amar

 

PRESENTATION.

Ce receuil comprend deux parties.

La première est consacrée à la mémoire de SHAÙL. Ses parents et amis apprécient l'homme et son oeuvre. ISRAËL MAIMARAN dépeint avec sensibilité l'image de Shaoul, sa délicatesse et la tendre attention qu'il témoignait pour le patrimoine culturel et spirituel du Judaisme marocain, sa contribution à l'enrichir. HAIM GIL'ADI décrit un autre aspect de sa personnalité, son dévouement pour ses amis et collègues du métier, sa part au développement et à l’embellissement de la Ville Sainte, Jérusalem.

La deuxième partie du volume comporte des études sur le judaisme nord africain dans les domaines de la "Halakha", de l'histoire, de la poésie et de la littérature populaire.

D'une façon générale, les études sont données dans l'ordre chronologique des sujets.

HALAKHA.

HAIM BENTOV traite des "Caractéristiques de la méthode d'arrêts des hakhamim d'Espagne". Il trouve dans le développement de la littérature "halakhique" des traits communs aux pays du Maghreb et d'Orient; en cela ils perpétuent la méthode et les tendances de la première lignée des hakhamim d'Espagne qui préféraient rendre arrêts et sentences en se basant sur leurs précedesseurs plutôt que d'approfondir outre mesure une question talmudique. Son étude traite d'un vaste et important sujet qui nécessite encore une recherche approfondie et un travail d'équipe qui le mèneraient à bonne fin.

Nous présentons nous mêmes, à partir d'un manuscrit une "réponse" de Rabbi Aharon Even Haim qui vécut au Maroc dans la première moitié du 17ème siècle; les Juifs de Jérusalem vivaient du prêt à intérêts aux chrétiens et aux prêtres; certains rabbins interdirent cet usage, R. Aharon rejette leur appel et leur interdiction. Cette réponse nous donne une certaine idée du milieu et du climat spirituel des hakhamim marocains de l'époque, de leur enseignement et de leur méthode; nous n'avons que quelques rares réponses de ces rabbins. Cette réponse dénote par son style, par sa longueur particulière et par les vives discussions qu'elle soulève sur des sujets "mishnaïques". 

HISTOIRE.

La renommée des hakhamim d’Alger du 15ème siècle, Ribash, Rashbats et Rashbash est arrivée bien loin; leur oeuvre spirituelle dans son ampleur est connue de tout un chacun. Elle est une source d’informations pour l’histoire des juifs d’Algérie à cette époque. Par contre les hakhamim des 16e. et 17e. siècles et leurs oeuvres sont moins connus. MENAHEM WEINSTEIN pourvoit à cette lacune dans son étude sur les “Hakhamim d’Alger”; il y dépeint leur image et le tableau de leurs oeuvres en utilisant diverses sources, rabbiniques, imprimées, manuscrites et autres.

ELIEZER BASHAN traite de l’attachement des juifs du Maghreb à observer le Shabbat, de l’ambiance qui la caractérise d’après les voyageurs chrétiens du 18ème et 19ème siècles. Il insiste particulièrement sur les conséquences économiques de l’arrêt de tout commerce et toute industrie le Shabbat et jours de fêtes et met en relief le rôle important des juifs dans l’économie. Cet état de faits permit à des commerçants et artisans de pénétrer sur les marchés, sachant que les juifs en étaient absents le samedi.

Le 19ème siècle est marqué par les efforts des pays d’Europe à pénétrer en Afrique du Nord. Leur intervention amena l’octroi de l’égalité des droits aux juifs “de jure” si ce n’était toujours “de facto”. L’Alliance Israélite Universelle a été le promoteur de l’enseignement et de la culture occidentales et l’un des artisans de sa propagation auprès des jeunes juifs.

 ITSHAQ AVRAHAMI étudie “les luttes et les tendances au sein du Judaisme Tunisien” à la suite de cette occidentalisation aux débuts du Protectorat français, il raconte les engagements, les contributions, les espoirs et les déceptions des juifs de Tunisie, les discussions et les scissions quant à l’avenir du patrimoine et de l’identité du judaisme tunisien. L’étude est basée sur des données d’Archives de l’A.I.U. et autres.

ERETZ ISRAËL.

Plusieurs articles sont consacrés à Eretz Israël.

Les écrits de Shaül parus dans d’autres publications sont basés sur des documents manuscrits. Son étude “Nouvelles pièces sur l’histoire de la communauté des Maghrébins à Jérusalem” éclaircit les débuts de l’organisation de cette communauté au 19ème siècle et ses luttes pour son autonomie. Nous apprenons l’activité et le dévouement des membres de cette communauté pour alléger les peines des pauvres et des nécessiteux, et la création de la société "Hessed Véémet" dans ce but. Son autre étude "Missionnaires des "Quatre Pays" au Maghreb" explique les voies d'action des missionnaires pour s'assurer le succès.

ABRAHAM HAIM parle également de la "Mission de Rabbi Yaqoutiel Ben Shim'on au Maroc en l'an 5674" (1914), des difficultés à la remplir, des dangers de la route, de la propagande de l'Alliance Israelite Universelle contre le transfert de fonds à Jérusalem par l'entremise des missionnaires traditionnels; la guerre éclata au cours de sa mission qui du reste prit fin par suite du décès du Rabbin Missionnaire à Meknès.

Nous mêmes consacrons un chapitre à Eretz Israël.

POÉSIE ET LITTÉRATURE POPULAIRE.

Dans le "Cycle d'ouvertures pour la prière "Barukh Shéamar" (Béni Celui qui a dit…), Shaoiil décrit et consacre par écrit l'usage des juifs marocains de dire certains poèmes et refrains, que composa Rabbi Itshaq Ben Gueat, pendant les "Yamim Noraim". Cet usage des anciens disparait en même temps que les communautés juives du Maroc et aussi à cause de l'influence de la qabbalah sur les livres de prières au cours du siècle dernier du fait que la Qabbalah n'apprécie pas toute addition de poèmes à la prière même.

Différents chercheurs ont étudié le personnage historique de Rabbi Haim Ben Attar, Hakham Marocain du 18ème siècle et de sa méthode d'interprétation. On n'a point étudié l'image légendaire que reflètent les nombreuses histoires que l'on raconte à son sujet. GDALIA NIGAL a réuni et analysé la littérature hagiographique le concernant dans son étude "Les mérites de Rabbi Haim Ben Attar".

Le culte, l'estime et l'honneur que rendent les juifs d'Afrique du Nord aux sages et aux justes de leur vivant sont très connus. A leur mort, leur sépulture devient un lieu de prières pour tous les malheureux et les âmes en peine et de saintes festivités au jour d'anniversaire de leur mort. Le poème et le chant sont les moyens d'expression de ce culte des justes. La plupart de ces poèmes de circonstance sont encore manuscrits ou ont été déjà imprimés sur des feuilles volantes ou même ils sont connus encore oralement seulement. ISSAKHAR BEN AMI a receuilli dans l'étude "Chants de saintes festivités et de pèlerinage" de ces chants en hébreu et en judeo-arabe, les accompagnant de traduction, de remarques et d'une introduction. Ce n'est là qu'un aperçu d'un vaste sujet dont il s'occupe, qu'il essaye de tirer de l'oubli et de sauvegarder définitivement

L'intérêt que l'on porte au Judaisme Nord Africain et à son passé est à son fort mais la recherche en est à ses débuts. D'une façon générale l'ignorance l’emporte sur la connaissance du sujet par rapport à d'autres communautés. Le Judaisme Nord Africain mérite une recherche et une publication scientifique qui répandraient le savoir, qui encourageraient des chercheurs à se pencher sur les divers aspects de ce judaisme et publier le fruit de leurs recherches et réflexions.

Puisse cet essai être prometteur d'autres recueils, avec l'aide de Dieu!

Shvat 5742 — Février 1982.

Mosheh Amar

 

 

 

ח. תפילת שחרית של שבת

התחלת התפילה

מתחילים בברכות השחר על ידי מסדר תורן ואחריהן המסדר אומר ׳ותתפלל חנה/ מדלגים על קטעי עקדה ורחמים ויהי רצון וממשיכים ׳אשתו מה טוב חלקנו… אתה הוא אחד…/ לפני ׳הודו׳ נוהגים לומר במקהלה פסוקים:

בשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר הְַ(צפַנְיָה ג, כ.)

בָּרְכוּ יְיָ מַלְאָכָיו גְּבִירֵי כַּדּוֹ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דִּבְרוֹתְהָלִים( קג, כ.)

בָּרְכוּ יְיָ כָּל צְבָאָיו מְשַׁךְתִּיו עוֹשֵׂי רצונו ( שם שָׁם, כא.)

בָּרְכוּ יְיָ כָּל מַעֲשָׂיו בְּכָל מְקֹמוֹת מֶמְשַׁלְתּוֹ בִּךְּכִי נַפְשִׁי אֶת ןןשׁ(ם קג, כִּבְ-כג.)

בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, ה' אֱלֹהֵי גָּדַלְתָּ מֵאֵיד הוֹד וְהָךָּר לְבִשְּׁתֹשַׁם( קַד, א.)

בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן הַלְלוּ ןהשׁ(ם קַו,

מֹחַ).

 

סידור זמירות

כל קטעי הזמירות נאמרים על ידי מסדר או מסדרים, ואלו הם: ברכות השחר. ׳הודו לה׳ קראו בשמו/ ׳רננו/ ׳יהי כבוד/ ׳נשמת/ ׳יוצר׳. זמירות אלו נמכרות אחת לחצי שנה. כל סדר נמכר בנפרד למסדר תורן אחר. שאר הקטעים נאמרים על ידי הקהל ביחד: ׳ברוך שאמר/ ׳ויברך דוד/ ׳שירת הים׳ ו׳אמת ויציב', ורק ׳ה׳ מלך', קריאת שמע וחזרת הש״ץ אומר החזן. ׳שירת הים׳ נאמרת במקהלה במנגינה מיוחדת לשבת, ובשבת ׳שירה׳ של ׳בשלח׳ ובשביעי של פסח נאמרת בטעמי המקרא.

 

פיוטים בתפילה

בשונה מערי המרכז במרוקו, לא נהגו בתאפילאלת לעשות שום הפסק בפיוטים מ׳ברוך שאמר׳ ועד אחרי העמידה לא בחול, לא בשבת ולא בחג. לפיכך בחג, או כשיש שמחה בבית הכנסת, כגון חתן, אומרים פיוטים רק לפני ׳ה׳ מלך׳ ולפני ׳ברוך שאמר, אבל לא לפני ׳נשמת׳, ואפילו הפיוט ׳אשירה כשירת משה׳ הנאמר לפני שירת הים בערי מרוקו לא שרוהו בתאפילאלת אלא לפני שעולה חתן שירה לספר תורה. גם הפיוט ׳יגדל אלהים חי׳ הנאמר לפני ׳ברוך שאמר׳ בכל קהילות מרוקו אינו נאמר בקהילות דרום תאפילאלת, אבל בקצר א־סוק נאמר.

 

הוצאת ספר תורה

לפני הוצאת ספר תורה נוהגים לומר ׳הריני מקבל עלי קבלת התורה׳ ו׳רבש״ע מלא משאלותי לטובה׳, כרשום בתפילת החודש, אחר כך ׳אתה הראית לדעת׳, ולפני ׳בריך שמיה דמארי עלמא׳ אומרים את הקטע הקצר הבא: ׳ר׳ שמעון פתח כד מפקין ספר תורה בציבורא למקרי ביה מתפתחין תרעי דרחמי ומעוררין את האהבה לעילא ומבעי ליה לבר נש למימר הכי׳ [=ר׳ שמעון פתח: כאשר מוציאים ספר תורה בציבור לקרוא בו, נפתחים שערי רחמים, ומעוררים את האהבה למעלה, וחייב אדם לומר כך].

 

נוסח ברכת התורה

העולה לתורה אומר: ׳ה׳(=השם) עמכם׳ בלי אדנות, והקהל עונים: ׳יברכך ה״(=השם). בנוסח ברכת התורה אומרים: ׳אשר נתן לנו תורתו תורת אמת׳. בסוף הקריאה נהגו לומר לפני הברכה בתקופה קדומה ׳אמת תורתנו הקדושה תתעלה ותתהדד, ואחר כך החלו לקצר ולומר רק: ׳אמת תורתנו הקדושה. בשעת ברכות התורה אין מקפידים על סגירת ספר התורה

 

הקריאה בתורה

החזן קורא את כל הפרשה, והעולה לתורה שותק ועוקב ואינו לוחש או חוזר על קריאת החזן, אבל אם העולה יודע לקרוא, קורא הוא את הקטע שלו כולו.

עליית מוסיף: באירועי שמחה, כגון מילה וחתן, מרבים בעולים של מוסיף לאחר שישי, קוראים פסוקים אחרונים של סוף שישי וחוזרים עליהם בכל עלייה, כבשאר קהילות מרוקו.

 

׳מי שברך׳ לעולה

נוהגים לומר ׳מי שברך׳ כל שבת רק בעליות לספר תורה. החזן מברך את העולה, והלה מתנדב למברך ולשמש, אבל לא לבית הכנסת.

שאר המצוות נמכרות אחת לשישה חודשים לפני פסח ולפני ראש השנה, ואז מברכים כל מי שזכה בכל מצווה.

 

נוסח היסוד של ׳מי שברן׳ לעולה

׳מי שברך אבותינו אברהם יצחק ויעקב משה ואהרן דוד ושלמה… הוא יברך את השם הטוב פלוני… ויתברכו בו הברכות כולם וכן יהי רצון ונאמר אמך.

 

תוספות ל׳מי שברך׳

אם הוא רווק: ׳ויזכהו לחופתו בחיי אביו ואמו וקרוביו ומדעיר.

אם הוא תלמיד: ׳מי שברך… הוא יברך את התלמיד הנעים׳.

אם יש לו רק בן אחד: ׳וישמור לו בנו חמודו׳.

אם יש לו בנים: ׳וישמור לו בניו הנעימים ויוסיף לו עוד אחרים׳.

אם אין לו בנים: ׳ויפקדהו האל בבנים זכרים׳.

במועדים: ׳ויזכהו לרגלים ולמועדים הבאים עלינו לטובה ונאמר אמך.

בראש השנה: ׳ויכתבהו האל בספר חיים טובים׳.

ביום כיפור: ׳ויכתבהו ויחתמהו האל בספר חיים טובים׳.

 

סיום חומש

לאחר סיום חומש אחד מחמשת חומשי תורה הקהל אומר בישיבה את הפסוק ביחד ובקול רם: ׳חזקו ויאמץ לבבכם כל המיחלים לה״.

 

ההפטרות

הפזמון ׳קדושת שבת כתקנת עזרא׳ המושר לפני המפטיר בערי מרוקו, אין נוהגים לשיר אותו בתאפילאלת.

אחרי ברכה ראשונה שלפני ההפטרה נוהגים לחזור על המילה ׳באמת׳ אחרי ׳הנאמרים באמת׳.

אין נוהגים שאחד מברך ברכות ההפטרה ואחד קורא, אלא המברך הוא הקורא.

נוהגים שהמפטיר קורא לפני ההפטרה את הפסוק.

'וָאָשִׂם דְּבָרַי בְּפִיךָ וּבְצֵל יָדִי כְּסִיתִיף לִנְטֹעַ שָׁמַיִם וְלִיסֹד אָרֶץ וְלֵאמֹר לְצִיון עַמִּי־אַתָּה' (ישעיה נא, טז) בטעמי ההפטרה, ואת הפסוק האחרון של ההפטרה קורא כל הקהל, המפטיר חוזר עליו ומיד אחריו אומר את הפסוק 'גאלנו יהוה צבאות שמו קדוש ישראל׳(ישעיה מז, ה).

את ההפטרה קוראים מתוך חומש ולא מתוך ספר קלף של הפטרות.

 

הפטרות מיוחדות

כשחל ראש חודש בשבת אומרים את ההפטרה ׳כה אמר ה׳ כסאי׳; כשחל ביום א׳, אומרים את ההפטרה של השבת ואת הפטרת ׳ויאמר לו יהונתן מחר חודש׳; כשחל בשבת וביום ראשון, אומרים את ההפטרה ׳כה אמר ה׳ כסאי׳ ומוסיפים פסוק ראשון מהפטרת ׳ויאמר לו יהונתן מחר חדש׳ ופסוק אחרון; כשחל ראש חודש בשבת ד׳תלתא דפורענותא', אין אומרים את ההפטרה של ראש חודש אלא את ההפטרה ד׳תלתא דפורענותא׳, וכשחל ראש חודש בשבת דשבעא דנחמתא, אין אומרים את ההפטרה של ראש חודש אלא את ההפטרה ׳עניה סערה׳.

 

קהילות תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל השנה-מאיר נזרי-מנהגי שבת-תפילת שחרית של שבת

עמוד 60

נהגו להפקיד מאד, לא לשלב אצבעות אלו באלו:

ט. כן מובא בשער הכוונות להאריז״ל (דף כ״ח) והביאו בספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ג), שהמשלב אצבעותיו, מורה שהמדות העליונות הסכימו עליו דין גדול:

י. נהגו כשקמים בבוקר, פותחים מיד את כל חלונות הבית לרווחה:

י. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס״ו) בשם ספר מעבר יבוק (פרק כ״ו), ויש בזה השלטת מדת החסד על הבית, ופתגם ידוע (בערבית) בפי הבריות ״ינחללו לביבאן דלפרג׳״ (יפתחו דלתות ישועה) וראה עוד בזה בספר ויצבור יוסף (פ״ה סעיף קס״ה) בשם הר״י חסיד, ובכה״ח (יו״ד סימן קט״ז ס״ק קכ״ב):

יא. נהגו כשאדם מתעטש, אומר "לישועתך קויתי ה'", והנוכחים משיבים לו "חיים טובים״:

יא. כן הביא בספר נהגו העם (ענינים שונים), ובספר נו״ב (עמוד נ״ט), ומקורו ממה דאיתא במדרש תנחומא (פרשת תולדות), שהיה העיטוש ממית עד שבא יעקב והתפלל על זה עיי״ש, וראה בשל״ה (שער האותיות ס״ה):

יב. נהגו כשהצחוק גובר, מסתכלים על צפרני הידים:

יב. כן הביא בספר נו״ב(עמוד נ״ד) בשם ספרים קדמונים, והטעם י״ל ע״פ מה שמובא בטעמי המנהגים (עמוד קב״א) בשם הבאר היטב עיי״ש:

יג. נהגו כשמסיבים במסיבה יחדיו, מקישים את הכוסות ואומרים ״לחיים״:

יג. כן המנהג פשוט, ושמעתי מהרה״צ ר׳ דוד אביחצירא בבקרו בביתי פי׳ על זה, דהנה ידוע שכל החושים נהנים מהיין, הטעם מטעמו, האף מריחו, העין מצבעו, ואלו האזנים חסרי הנאה, ומשום כך מקישים כדי שגם חוש השמיעה יהנה, ודפח״ח:

יד. נהגו כשבאים לשתות כוס מים, לשפוך מעט לפני הברכה:

יד. כן הביא בנו״ב (עמוד רכג) ומקורו מחז״ל (חולין ק״ח) עיי״ש:

טו.נהגו ליטול צפרנים שלא כסדרן, ויש שאין מקפידים בדבר, והכל נזהרים מאד מפיזורם:

טו.      כן כתב בספר שופריה דיוסף (סימן ו׳), ומאידך במורה באצבע למרן החיד״א (סימן ד׳ סעיף קל״ג) כתב שאין צורך להקפיד בזה, וראה בזה בספר הבית היהודי(חלק י׳ סימן כ״ו), ובענין פיזורן מקורו בחז״ל(נדה י״ז) שזה אחד מחמשה דברים שהעושה אותם מתחייב בנפשו, וראה בבן איש חי(ש״ב פ׳ לך לך סי״ד) ובבית היהודי(שם ס״ו):

טז.      נהגו כשנכנסים לבית כנסת או לכל מקום שבו נמצאים אנשים לומר ״שלום עליכם״, והיושבים משיבים ״עליכם שלום״, ונוהגים כן גם ביחיד ליחיד:

טז.      כן הביא בנו״ב (עמוד נ״ב) וכתב הטעם, משום כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכך, ולכן שואלים ומשיבים גם כנגד המלאכים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים

עמוד 147

 

מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

מחברי הכתובות לא השאירו את שמם על הקברים. רק מצבות בודדות מגלות לנו את זהות מחברן. אחת מהן היא מצבת קברו של רבי דוד יפלח, מגדולי הפייטנים של מרוקו.

על קברו של יצחק בן יעיש הלוי ז״ל חרוטה כתובת ארוכה מאוד עם אקרוסטיכון: יצחק בן יעיש הלוי ז״ל. מי חיבר את השיר על המצבה הזאת? האם רבי דוד אלקיים?

המורכבות וצחות הלשון של השיר מצביעות עליו כמחבר, אף על פי שידוע כי היה סכסוף קשה ביניהם.

אלכסנדר לוי מג׳נבה צילם את מרבית הקברים במוגדור. הוא בנה אתר שנקרא  my genealogyבאתר זה הוא פרסם את תמונות הקברים עם שמות ותאריכי הפטירה (כאשר הצליח לפענח אותם). האתר נסגר, ולאחרונה מר גורג׳ סבט ממרוקו מחדש את האתר.

וכאן נשאלת השאלה – מי הם מחבריהן של הכתובות הנפלאות שעל המצבות?

יש לציין בראש וראשונה את רבי דוד אלקיים שהיה ללא ספק מחברן של עשרות כתובות על מצבות מוגדור. ידוע לנו מעדויות שונות שזה היה חלק מפרנסתו. כי הוא לא רק בנה את הקבר, הוא גם חרט את האותיות ובעיקר חיבר את נוסח המצבה. ובהיותו משורר, היה יכול להוציא מתחת ידו רק דברי שירה אותם חרט על הקבר. כמובן, הוא לא היה יחיד בעיר שבנה וחרט מצבות. בוני המצבות (או בני משפחת המנוח) היו פונים אליו בבקשה שיחבר את הכתובת, או היו פונים לרבנים ומשוררים אחרים שגם הם השתדלו להוציא מתחת ידם דברי שירה.

מחברים ידועים אחרים הם רבי יוסף מלכא זצ״ל. נכדו, חיים מלכא ז״ל, העביר לנו העתק של שמונה טיוטות למצבות בכתב ידו של סבו. על אחת מהן רבי יוסף מלכא אף נותן הוראות באשר לגודל האותיות:

״פרכמאה מא יחדאס סי אלכתבא בנקוט (על השיש אין צויד לשים ניקוד)

אלקלמא די ״פה״ מא יתקונס מסרוקא מעא אלקלאם (המילה ״פה״ לא צריכה להיות מחוברת למילים״.). שאלנו את חיים מלכא, נכדו של המשורר, מי חיבר את הכתובת שעל קברו של רבי יוסף מלכא עצמו? הוא ענה שייתכן שהיה זה ידידו רבי אהרן חסין (רבה של מוגדור) ואולי הוא עצמו חיבר אותה.

רבי חיים שושנה זצ״ל ממראכש חיבר כתובות מצבות לתושבים רבים ממראכש. לימים, הוא פרסם אותן במרוכז בספרו ״רחש לבי״. אבל הוא חיבר נוסחים גם לערים אחרות וביניהן למוגדור. הכתובות למצבות של רבי דוד כנאפו ושל רעייתו הרבנית דונה כנאפו הן מפרי עטו. ומי שחיבר את הכיתוב היפהפה שעל קבר רבי דוד אלקיים, מחברן העיקרי של הכתובות במוגדור, היה כנראה ידידו רבי מרדכי זעפרני ז״ל אשר העלה על הכתב גם את כל הדיוואן שלו. דיוואן זה פורסם בזמנו על ידי בניו של זעפרני עם מבוא של פרופסור יוסף שטרית. והינה, בגוף השיר, אנו מגלים את המשפט הבא: ״על כן חרט איש יהודי שורות אלו.״ והרי ידוע שבמגילת אסתר, מרדכי נקרא ״איש יהודי״. מכאן אנו למדים כי רבי מרדכי זעפרני הוא מחבר הכתובת על מצבתו של רבי דוד אלקיים.

מטרת הכתוב על המצבות

באצווירא, האוכלוסייה היהודית הייתה תמיד שווה בגודלה למוסלמית ולפעמים אפילו עלתה עליה בגודלה. בתי העלמין שלה הם מן המעניינים במרוקו. כאמור, בבית העלמין החדש נוכל למצוא רמה גבוהה מאוד של כתובות על הקברים. יותר נכון לומר, שמצויה על הקברים רמה גבוהה מאוד של שירה. שירה זו הינה פרי הכישרון הגדול של המשוררים העבריים שחיו בעיר. מלבד העניין שבכתיבה הנעלה הזאת, אנו יכולים להיווכח בכוח ההמצאה והחידושים של הכותבים השונים.

המשורר המוגדורייני יצחק קנפו כתב ב-1979: לפני 100 שנים היו במוגדור 25,000 תושבים, 13,000 מהם היו יהודים. לפני 35 שנה היו 7,000 יהודים ולפני 25 שנה 5,000 יהודים. בהקדמה של Le Mémorial de Mogador ירושלים 1992.

ככל שהתקדמנו והעמקנו במלאכת המחקר ופענוח כתובות המצבות, כך הלכה והשתפרה היכולת שלנו לפענח כתובות והמיומנות שלנו הפכה יותר ויותר מקצועית.

למדנו, שיש תשתית לשונית בכתובות (בחלק מן המצבות, כמעט תבניתית), אשר חוזרת על עצמה במגוון ניסוחים, וזו עזרה לנו לא מעט על מנת להתגבר על כל אותן מילים ואותיות שהושחתו מפאת הבלייה והזמן אשר הפליא בהן את מכותיו.

כמו כן, הרובד הלשוני שהושאל מתוך מקורות הספרות היהודיים למיניהם, סייע בידינו לא מעט לעשות את ההשלמות של אותו חסר שהצבענו עליו לעיל. וכפי שקורה בשירה, גם בסוגה זו של הקינה, מצאנו שמחברי הכתובות, אלו המוזמנות שנכתבו בידי אנשי מקצוע, וגם אלו שנכתבו בידי בני המשפחה, עשו שימוש בביטויים השאולים מן המקורות, תוף כדי הטייתם והתאמתם אל צרכיה של הקינה, אם זה לצורך חריזה או לצורך התאמת הכתוב למנוח.

אוצר ראשי התיבות שלנו הפך לעשיר יותר. למדנו להכיר את כל ראשי התיבות והקיצורים שעל גבי המצבות, במיוחד אותם ראשי תיבות וקיצורים הרבים והמגוונים אשר הוצמדו לשמות הנפטרים, על מנת לתאר את מעמדם החברתי או הרליגיוזי.

מטבע הדברים, כפי שגם נכתב בחלק מהמצבות, אין המצבה יכולה להכיל את כל הניתן להיאמר על הדמות השוכנת כבוד מתחתיה. על כן מצאנו לנכון לאסוף כמה שיותר מידע על כמה שיותר מהדמויות שהצלחנו לחקור אודותן, ואת הממצאים הבאנו בצמוד, לצד צילום המצבה והכתובת שעליה.

אשר כנפו, אחד משני מחברי המחקר, מהיותו יליד מוגדור שעלה ארצה כנער בוגר יחסית, הכיר וזכר חלק מהדמויות, בוודאי הדמויות של משפחתו הענפה. קשריו עם הצאצאים של חלק מבני מוגדור סייעו בידינו להשיג ולאסוף מידע נוסף על אודות חלק מהדמויות המובאות כאן.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-מי חיבר את הכתובות שעל גבי מצבות הקברים?

עמוד 32

מן המערכת-אשר כנפו

הנה לפניכם 'בריתי מספר 41. הפעם עם בשורות עצובות לרגל מותם של חברי המערכת משה כנפו שהיה המביא לדפוס שלנו ומותה של רג'ין כנפו שהייתה הנציגה שלנו בצרפת ולרגל מותם של יוסף דדיע ממרקש סופר-חוקר מהמעלה הראשונה שספק באופן קבוע ליברית' מאמרים מרתקים ואנדריי גולדנברג אף הוא ממרקש, סופר ומחנך שעשה רבות למען חינוך ילדי ישראל במרוקו, יהי זכרם ברוך.

'בריתי הנוכחי הוא מעין מבט על היצירה הרוחנית של רבני צפרו שבמרוקו. יצירה זו מיוצגת על ידי פרופסור הרב משה עמאר ונסים אמנון אלקבץ במאמריהם על הרמ״א מצפרו, ד״ר מאיר נזרי – צפרו כמקור השראתו ליצירותיו, ד״ר שלום אלדר על משוררי צפרו, יעקב ארגמן על ישיבת בית דוד בצפרו מאיר אפרתי על הרצחו של רבי אהרן אפריאט מצפרו, ד״ר שלום אלבז ואשר כנפו על לוח הזיכרונות של יהוד צפרו משנת 1955, אשר כנפו על צפרו בתמונות ומסמכים. ערי מרוקו אחרות זכו למאמרים: קזבלנקה : ד״ר משה כהן על היקצידה דל מיזיריא' מאת שמעון בן אפרים מקזבלנקה, ענת לוי על המשורר מרדכי בוזגלו. מרקש: ד״ר ישראל בן דור מבט על בית העלמין של מרקש, פאס: פרופ' שלמה אלקיים על מערכת פיוטים ייחודית למחזור פאס, מוגדור -אצווירא, ד״ר שלום אלדר על מעמד האישה במוגדור, דוד אזולאי על הקונטרס 'צו לצו' של רבי נסים סבאג, ד״ר שלום אלדר ואשר כנפו על רבי דוד כנאפו כמשורר. מאמרים נוספים הם זה של ד״ר יגאל בן נון על השימוש בנשק להגנה עצמית אצל יהודי מרוקו, פרופ' שלמה אלקיים על'שירת האבנים' ספרם של אשר כנפו וד”ר שלום אלדר, ובלפור חקק על חזן בבית המרחץ – ספרו של אשר כנפו.

כהרגלנו נתנו מקום למשוררים ולסופרים כך תוכלו ליהנות משירתם של חוה נתן, שוש בן עזרא, ושושנה וויג ומסיפוריהם של דן וקנין ושל וורדה גינזך.

בחלק הצרפתי אנו מארחים כרגיל את יוסף דדיע ז״ל, פרופ' דוד בן שושן, נסים סיבוני, מרי-רוז רבטה ולוסט הלר גולדנברג וחדאגיי איביתסאם.

לפני סיום, אני רוצה להודות מכל לבי לגיל כנפו, נכדי האהוב, שטרה עמי שעות ארוכות בהכנת הגיליון הזה ותרם לו רבות מהידע והכישרון שלו. אני מאחל לכם קריאה מהנה

אשר כנפו

Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, habbaliste du sud marocain. M. Haim Zafrani 

En octobre dernier, au moment où mon livre Kabbale, vie mystique et magie voyait le jour, l'attention de notre collègue et ami, le professeur André Caquot, fut attirée par la préface d'une oeuvre mystique inédite, intitulée Perah Shoshan « Fleur de lys », par un M. Affergan qui se dit descendant de son auteur. Celui-ci se nommait Ya'aqob ha-Yoser « Jacob le potier » surnommé Ifergan, un toponyme berbère, pluriel de afrag/ifrig signifiant « enceinte », « enclos », « bergerie ». Ce rabbin de Taroudant (région du Sous), qui vivait à la fin du xvie et début du xvne siècle, était artisan de son état, « potier » comme pourrait le suggérer le qualificatif hébraïque ha-Yoser accolé à son nom, plus sûrement bijoutier, ha-soref comme il l'indique lui-même dans l'introduction à une autre de ses oeuvres kabbalistiquesMinhah hadashah (fol. 53a).

L'oeuvre intitulée Perah Shoshan est un commentaire ésotérique original du traité mishnaïque 'Abot, un des ouvrages fondamentaux de ce qu'on pourrait appeler l'éthique rabbinique postbiblique.

De cet écrit inédit, on connaît deux copies ; l'une est à la bibliothèque de l'Université de Cambridge (Grande-Bretagne), l'autre est à New York, au Jewish Theological Seminary. Une troisième appartient à l'ancien directeur scientifique de l'Institut Ben Zvi (Jérusalem), le professeur Meir Benayahu, qui nous en a donné une photocopie. Il semble qu'il s'agisse d'une copie autographe. L'ouvrage était, à l'origine, en possession des descendants de l'auteur. Il porte, à la fin du dernier folio, la marque du fils qui signe : « Moi, le chétif parmi les disciples qui ont appris la science de la bouche des princes, Abraham ben Ya'aqob Ifergan. » A la suite de cette première signature, on trouve cette note : « Que soit exalté le Créateur qui fait tourner les sphères célestes et préside à leurs révolutions. Il a fait de sorte que ce livre retourne aux descendants de son auteur, à moi, le chétif parmi mes compagnons d'étude, que le Dieu de mon père soit avec moi, Moshé surnommé Ifergan. » Ce texte est précédé de l'indication d'une date, jeudi du dernier shabbat (la dernière semaine) du mois de Tishri de l'année 5354 (1594), date inscrite dans le chronogramme   אשמחהemprunté à Psaumes IX, 3 אשמחה ואעלצהכך « Je me réjouirai et exulterai en toi » (fol. 192b)

La fin de la préface (fol. 15) est une page autobiographique où l'auteur raconte quelques épisodes pénibles de l'exil de sa communauté contrainte de quitter Taroudant à cause de la sécheresse, de la famine et des épidémies, les migrations et errances, les tribulations dans la vallée du Sous et jusqu'aux confins du Sahara (Aqqa, Tamghrut et Ifrane de l'Anti-Atlas), ses propres mésaventures, la détresse et l'infortune de ses compagnons d'exil.

A ce kabbaliste du Sud marocain, Jacob Ifergan (ou Bu-Ifergan, comme il se surnomme parfois), dont je connais les écrits depuis plus de vingt-cinq ans, je n'ai dédié jusqu'ici que de très brèves notes, dans mon dernier livre Kabbale, vie mystique et magie, comme dans les ouvrages précédents, Mille ans de vie juive au Maroc ou

Poésie juive en Occident musulman (au chapitre Poésie et mystique), me réservant de consacrer une étude substantielle à l'ensemble de ses écrits exégétiques à caractère mystique, le Perah Shoshan que nous venons d'évoquer et, plus spécialement, à son commentaire ésotérique de la Torah, une oeuvre monumentale inédite, une somme

considérable de spéculations kabbalistiques réunies en un gros volume de plus de sept cents folios, intitule Minhah Hadashah « Offrande nouvelle », dont nous avons trouvé une copie autographe au City Muséum de Liverpool, enregistrée sous la cote M. 12044, copie rédigée dans la ville d'Aqqa, commencée le 25 du mois de Kislew et achevée près de neuf mois plus tard, le 19 du mois à'Elul de l'année 5379 (1619) comme cela ressort du chronogramme emprunté à Nombres  בהקריבכם מנחה חדשה  לה'lorsque vous présenterez une offrande nouvelle à l'Éternel », un verset scripturaire où se trouvent ainsi inscrits, intégrés, le titre du livre et la date de sa rédaction. Ces indications sont notées de la main de l'auteur au folio 64a, pagination en caractères hébraïques, et dans le colophon du folio 682a /b

Zafrani Haïm. Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, kabbaliste du Sud marocain. Effervescence mystique et création littéraire

ésotérique. In: Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres, 131ᵉ année, N. 1, 1987. pp. 62-80;

doi : https://doi.org/10.3406/crai.1987.14459

https://www.persee.fr/doc/crai_0065-0536_1987_num_131_1_14459

Jacob Ben Isaac Bu-Ifergan, habbaliste du sud marocain. M. Haim Zafrani

Page 63

ו. בעלי מלאכה

החנווני

יהודי טיפוסי מאיזור דרום מרוקו, בעל מכולת בעיר. החנות קטנה וצפופה, מוגבהת,

והוא מגיע אליה תוך טיפוס בחבל. בידו כף־עץ מיוחדת, שבה הוא מקבל את הכסף מהלקוחות ומגיש להם את מרכולתו. בזמנו הפנוי הוא קורא תהילים.

בכל הדורות, מימי הגאונים ועד ימינו, היוו בעלי־מלאכה שכבה רחבה בחברה היהודית. במרוקו, ובפרט בקרב מגורשי ספרד. קשת המלאכות היתה רחבה ומגוונת וכללה הן מלאכות כבדות, כגון נפחות והן מלאכות קלות ועדינות, כגון עיצוב תכשיטים של כסף וזהב, חייטות, רצענות, עשיית חוטי זהב וכד.

מלאכות אחדות היו בידי יהודים בלבד, כגון: צורפות, חייטות, תעשיית מסרקות לצמר ועוד.

בשל האיסור שחל על המוסלמים לעסוק בעיבוד מתכות יקרות, היתה מלאכת הצורפות בידי היהודים בלבד בכל מחוזות מרוקו.

בכל שוק היו חנויות של ״צייאג׳ין״, שעסקו בעיקר בעיבוד ראשוני של מתכות יקרות; של ״דאהבין״, שעיצבו תכשיטי זהב מעודנים; ושל ״נקאיירייא״, שהתמחו בחקיקת עיטורים על תכשיטים ובמלאכת־יד עדינה מלאכת מחשבת. בין השאר עסקו הצורפים בעשיית תשמישי קדושה, כגון ״תפוחים״ לספרי תורה, עיטורי כסף או זהב לתיקי טליתות, מעילים לספרי תורה וכו'.

האומנים היהודים היו מאורגנים בחברות מיוחדות של בעלי מלאכה, מעין ״גילדות״, שעסקו לא רק בהגנה על האינטרסים של המקצוע, כי אם גם בפעילות דתית מאורגנת. לחברות הצורפים (״דאהיי בין״) והחייטים בערים הגדולות היו בתי־כנסת מיוחדים שבהם התאספו החברים בשעת מנוחת הצהרים ובערבים לתפילה וללימוד תורה. חברות אלו עסקו גם בגמילות חסדים, כגון: חברה־קדישא, ביקור חולים ועוד.

יהודי מרוקו אהבו את המלאכה, וההורים דאגו ללמד את בניהם אומנות. אחרי שהיה הנער לבר מצוה ולמד תנ״ך, משנה וקצת גמרא, נמסר הילד לאומן כדי שילמד מקצוע. מגמה זו רווחה אף במשפחות החכמים.

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי –החנווני

L'EPICIER

Un Juif berbère du sud du Maroc tenant une épicerie en ville. C’est une petite échoppe pleine de produits, située à un niveau élevé et à laquelle il accède au moyen d’une corde d’où le surnom ironiquement décerné dans les années trente, sous l’influence du cinéma américain “l’épicerie de Tarcan”. A la main une longue cuillère en bois dans laquelle il livre sa marchandise et en reçoit le paiement. Aux heures creuses, quand il n’y a pas de client, il s’adonne à la lecture des Psaumes.

CHAPITRE VI: LES ARTISANS

L'artisanat sous toutes ses formes a toujours été l'une des branches essentielles des masses juives marocaines, aussi bien parmi les citadins que les ruraux. La gamme des métiers allant du travail du métal à la bijouterie en passant par la tannerie, le tissage, la fabrication de fils d'or, de la cire, la broderie, la cordonnerie, la taille et la fabrication de vêtements traditionnels.

Dans l'ancien temps les métiers de bijoutier, tailleur, tisseur de laine, fabricant de cire étaient des monopoles juifs. L'interdiction faite par le Coran aux Musulmans de travailler les métaux précieux et en particulier l'or, a fait dans l'ancien temps, au Maroc, de la bijouterie un artisanat et un commerce typiquements juifs.

Dans chaque ville il y avait à côté des bijoutiers ordinaires — sayaguin — les spécialistes du travail de l'or — dhabin, et les spécialistes du travail de l'argent et de la gravure sur métaux précieux — nkayria. Les bijoutiers fabriquaient également les objets de culte les plus précieux: rimonim pour les Rouleaux de la Loi, sacs pour le talit, manteaux pour Sifra Tora brodés fils d'or etc…

Comme leurs confrères musulmans les artisans juifs étaient organisés en associations professionnelles, des sortes de guildes réglementant la profession mais ayant également des activités religieuses. C'est ainsi par exemple que dans certaines villes les bijoutiers et les tailleurs avaient leurs propres synagogues où il se réunissaient aux heures de repos professionnel pour l'étude de la Torah. Certaines confréries s'adonnaient à la charité, visite de malades, soutien aux familles en deuil, etc…

Les Juifs du Maroc aimaient le travail et comme le recommande le proverbe "apprends un métier même si tu dois l'oublier — un jour tu en auras peut-être besoin", les parents veillaient à ce que leurs enfants, après avoir appris les rudiments de religion, Bible et Talmud, entrent en apprentissage. C'était la coutume même dans les familles de rabbins.

1. THE CRAFTSMEN

THE RETAILER

A typical Jew from South Morocco, a grocer in the city. The shop is small and crowded, and high above ground level. He must clamber up a rope to enter it. He holds a special wooden spoon In his hand in which he receives the money for his transaction from the purchasers and then gives them their produce. In his free time, he reads Tehillim. 

All though the generations, from the time of the Gaonim until our day, craftsmen made up a broad sector of Moroccan Jewry, especially among the Jews expelled from Spain. The variety of crafts was large and was made up also of heavy-crafts, such as blacksmiths, and light and fine crafts, such as designing jewelry out of gold and silver, tailors, cobblers/saddle or harness-makers, men who fashioned golden chains and more.

Because the Muslims were prohibited from working with precious metals, the craft of silversmith was in the hands of the Jews only, in all the districts of Morocco.

In every shuk — (marketplace) there were shops of the SAYAGIN who deals mainly with the initial working of the precious metals; the DEHALBIN who would design delicate golden jewelry; and of the NEKRAYIN who specialized in the engraving of embellishment on jewelry and fine hand crafts. Among other things, the silversmiths also formed the ritual and religious objects, such as the "tapuchim", the apple­shaped ornaments on the scroll of the Torah, the silver or golden embellishments on the Tallit bags and Torah mantles.

Certain crafts were practiced only by the Jews, who were silversmiths, tailors, combmakers for wool, and others.

The Jewish craftsmen were organized in special kinds of craft guilds, which dealt not only with the conducting of the interests of their trade, but also with organized religious activities. "The DAY A BIN‘ the silversmith guilds, and the tailors in the large cities had special synagogues of their own in which the members would gather together during the afternoon rest hours and in the evenings for prayer and Torah study. These guilds dealt In philanthropies such as: the burial society, visiting the sick, and more.

The Jews of Morocco loved their trades, and parents would see to it that their sons learned these arts. After the son was bar mitzvah and would have learned the Holy Scriptures, the Mishnah and some Gemmarah studies, the boy would be apprenticed to an artisan so as to learn a trade. This was a very prevalent custom even in the families of the hachamim.

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay- L'EPICIER

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו – בארץ כנען".

 אלה תולדות יעקב יוסף… (בר' לז א-ב).

"ביקש יעקב לשבת בשלוה – וקפץ עליו רוגזו של יוסף.

 אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא,

אלא מבקשים לישב בשלוה – גם בעולם הזה" (רש"י ע"פ מ. רבה פ"ד, ג).

 

הקב"ה מנסה שוב את יעקב אבינו,

ובעצם, כל אדם מאתנו,

 כדי לחשלו באמונה, ולזכותו לעולם הבא.

(רשב"י בזהר הק', וישב קעט).

 

 "ואדם… שיהיה דחוק ומצטער… בעולם הזה {ניסיונות},

נכון לבו בטוח בה' אור עולם, וישמח לבו ויגל כבודו {הבוטח בה' מתוך שמחה בניסיונות},

ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – שכרו אתו" {שכרו בעולם הבא}

 (רבנו-אור-החיים-הק'. דברים ו ה).

 

הקב"ה  מצווה את יעקב אבינו בחרן, לשוב  לא"י: "ויאמר יהוה אל יעקב, שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך – ואהיה עמך" (בר' לא ג). יעקב אבינו אכן מקיים את הצו האלוקי, ושב עם ב"ב ורכושו ליצחק אביו בחברון, כשהוא בגיל 108, ואביו יצחק בגיל 168. בחרן, הוא עבר ניסיונות קשים ומרים במשך 20 שנה.

לכאורה, היה אמור לשוב לבית אביו בחברון ללא דאגות כהבטחת הקב"ה – "ואהיה עמך", אבל יעקב אבינו כאבותיו הקדושים אברהם ויצחק, עובר עוד ניסיונות בדרך, כדי לחזקו ולהגדיל את שכרו לעולם שכולו טוב, כדברי רבנו-אוה"ח-הק', שהוזכרו בכותרת.

 

לבן רדף אחריו כדי לנשלו – מב"ב ורכושו: "ויען לבן ויאמר אל יעקב: הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני – וכל אשר אתה רואה לי הוא" (בר' לא, מג). עשיו ארב לו עם 400 איש עמו כדי להורגו. מות אשתו האהובה רחל אמנו בבית לחם, שהייתה רק בת 36, לאחר לידת בנימין. את אמו לאה הוא לא זכה לראות, היות והיא נפטרה בגיל 45, כשהיה בדרכו לארץ (רש"י בר' לה, ח). כשכבר הגיע לבית אביו, נחתה עליו פרשת מכירת יוסף שנמשכה 22 שנה.

יעקב אבינו מופיע במחצית ספר בראשית, דבר המצביע על חשיבותו הרבה ביצירת עם ישראל.

 

"וישב" – שמה של פרשתנו, רומז לתוכנה העיקרי. יעקב אבינו שילדיו כבר בוגרים, ויכולים לטפל במרעה ובפרנסה, חשב לעצמו מן הסתם, שהגיעה העת לשבת בשלווה (בר' רבה פד, ג) ולעסוק בתורה עם אביו יצחק.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהמילה "וישב" – רומזת לרצונו של יעקב לשבת בקביעות, וזה מה שגרם לכך "שקפץ עליו רוגזו של יוסף" כדברי המדרש (ב"ר פד ג). וכדברי קדשו: "שביקש לישב דכתיב 'וישב יעקב', ובזה תולדותיו הם 'אלה תולדות יוסף' {פרשת מכירת יוסף}, ונתגלגלו הדברים, כי האדם גורם לעצמו את כל אשר תבאנה עליו. כי אין דבר רע בא מהאדון הטוב לכל, ובפרט לידידיו יעקב וכיוצא בו" (בר' לז, ב).

כלומר, פרשת יוסף נגרמה ליעקב, בגלל שביקש לשבת בשלוה בעולם הזה.

אמנם, בפירושו הראשון, רבנו אומר: ש"יעקב היה מתגורר בגרות, כמו שהיה אביו בארץ כנען" (בר' לז, א).

ניתן לומר שבהתחלה ישב כגר, ואח"כ ביקש לשבת בשלוה.

 

"וישב" – רבי שמעון בר יוחאי פתח ואמר: 'לא שלוותי ולא שקטתי ולא נחתי – ויבא רוגז' (איוב ג, כו) – בוא וראה כמה רעות סובלים הצדיקים בעולם הזה… 'לא שלוותי' בבית לבן… 'ולא שקטתי' מעשיו… 'ולא נחתי' מדינה בשכם. 'ויבוא רוגז' – הרוגז והבלבול של יוסף שהוא קשה מכולם" (זהר וישב קעט(.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהניסיון של יוסף, יותר קשה מהניסיונות הקודמים. את זה הוא לומד מהמילה: "אלה תולדות יעקב –  והוא אומרו 'אלה', פסל מאורעות שעברו עליו – כי כולם כאין יחשבו על יעקב הרגשותיהם" (בר' לז ב).

 

"וישב" – המילה הראשונה הפותחת את פרשתנו, רומזת לאירוע המרכזי בפרשה – "ישיבת" יוסף בבית הסוהר.

 במצרים אותו הוא מכנה "בור", ובכך הוא רומז גם ל"בור" אליו הושלך ע"י אחיו ככתוב: "כי גנוב גנבתי מארץ העברים, וגם פה לא עשיתי מאומה כי שמו אותי – בבור" (בר' מ, טו). יוצא שישב פעמיים ב"בור". בהתחלה ע"י האחים ככתוב: "ויקחהו וישליכו אותו הבורה, והבור ריק אין בו מים" (בר' לז, כד), אח"כ ע"י פוטיפר שר הטבחים – הממונה על ההוצאות להורג, כדברי תרגום אונקלוס – "רבא דפרעה רב קטוליא" (בר' לז, לו).

 גם כיום משתמשים בביטוי "לשבת", על ישיבה בבית סוהר.

 

"ישיבת" יוסף בבית האסורים, מהווה את אחד המרכיבים החשובים בהתפתחות עלילת פרשת יוסף ואחיו, דבר שהביא להגליית יעקב ובניו למצרים, לפי תרשים זרימה דלהלן:

מעומק ה"בור" אליו הושלך על ידי אחיו, הגיע ל"בור" במצרים אליו נזרק בעקבות פרשת אשת פוטיפר, ומ"בור" מצרים, לתפקיד הרם ונישא – כמשנה למלך מצרים.

 

בחסות המלכות במצרים, יוסף הוריד את יעקב אביו ואחיו לגלות מצרים, לאחר "פרידה" בת 22 שנה.

כל זאת, כדי שתקוים הבטחת הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו יג). כל זה מסביר את דברי רש"י לכתוב: "וישלחהו מעמק חברון" (בר' לז יד) – "והלא חברון בהר, שנאמר "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (במ' יג כב), אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הקשר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה, "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ, וירשו נחלתם" כדברי קודשו (בר' לז א).

 

"וישב" – רומזת לארבעת הניסיונות שהיו ליעקב אבינו. יוסף, דינה, עשיו, לבן = ו-י-ש-ב.

כל זאת, כאשר מעיינים באות השניה של כל אחד מהשמות הנ"ל.

 

שלוה – "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א, לב).

מנוחה – "וירא מנוחה כי טוב, ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).

 ההבדל בין שלווה למנוחה.

 

יעקב חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגיעה עת הגאולה.

הקב"ה אמר לו: בניך עתידים לעבור את אותם הבירורים, ובצורה יותר רחבה.

לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים,

המהווה את השער לשאר הגלויות, עד לגאולה השלמה.

 

"וישב" – "ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה, אומר הקב"ה: לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא מבקשים לישב בשלוה בעולם הזה!" (מ. רבה פ"ד, ג).

נשאלת השאלה, מה רע בכך שיעקב אבינו ינוח מעט לאחר הניסיונות הקשים בהם התנסה?

בשביל לענות על כך, עלינו להבדיל בין המושגים "שלווה" ל"מנוחה".

 

היושב בשלווה – מתקשר עם דברי שלמה המלך: "ושלוות כסילים תאבדם" (משלי א לב). האדם השלו רודף "שלוה ותענוגי העולם הזה" כדברי המלבי"ם. למרות שהוא מודע לחוקי התורה, הוא מתחבר לרשעים המצליחים, ואינו חוזר בתשובה כדברי רש"י לפסוק. כלומר, הוא מחפש את "החיים הטובים" ללא תלות אמונית אלוקית.

היושב במנוחה – לעומת זאת, הולך בדרכו של יששכר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול" (בר' מט, טו).  כלומר, דווקא בגלל שהיה טוב ליששכר שזכה "לארץ מבורכת וטובה להוציא פירות" כדברי רש"י, הוא מחליט "להטות את שכמו לסבול עול תורה כדבריו בהמשך.

לאור הדברים הנ"ל, ניתן להבין את מטרת הקב"ה בניסיון הנוסף של יעקב אבינו בפרשת יוסף ואחיו: לחזקו ולחשלו באמונה בה', כך שיוכל לזכות ב"מה שמתוקן לו לעולם הבא", כדברי המדרש. 

 

 פועל יוצא מהאמור לעיל לגבי כל אחד מאתנו, הוא:

 עלינו להשתדל לעמוד בניסיונות המוצבים לפתחינו ע"י ההשגחה העליונה, בבחינת "ה' – צדיק יבחן" (תהלים יא ה), ולקבל את הכל באהבה, היות והקב"ה הוא "עילת העילות וסיבת כל הסיבות" היודע מה טוב לנו, דבר שיכול לזכות אותנו בחיי עולם הבא כדברי המדרש הנ"ל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך בהסברו לפסוק בקריאת שמע: "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך": "ואדם כזה לו יהיה שיהיה דחוק ומצטער בימים מועטים אלה לו בעולם הזה {ניסיונות} – נכון לבו בטוח בה' אור עולם. וישמח לבו ויגל כבודו  {בוטח בה' ושמח בניסיונות} – ובהגיעו למחוז חפצו שהוא העולם הקיים והבטוח – הנה שכרו אתו. {השכר בעולם הבא}. ומעתה, חיבת הקודש הוא היוצר, ודבקותו בו הלא הוא בניו וחייו, וממונו וביתר שאת" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' ו ה).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מעלה את הביטוי "מנוחה" לדרגת "המנוחה העליונה". וכדברי קודשו: "אבל הטוב האמיתי והנעימות הצודק הוא של עולם העליון. ולזה אמר "וירא מנוחה כי טוב". פירוש, העולם שנקרא מנוחה שהיא טובה. לשלול הטוב הנדמה בעולם הזה". כלומר, קיים הבדל בין הטוב העליון הרוחני, להנאות העולם הזה כמו תאוות האכילה וכו', אותן הוא שולל.

 

 רבנו אומר שהנאות העולם הזה הן צורך הגוף בלבד, ולכן כאשר האדם אוכל דבר ערב ושבע ממנו, הוא "ימאס בו כמואס ברע, וזהו שאמר הכתוב: "פיתך אכלת – תקיאנה" (משלי כג, ח). כלומר, אם הוא שבע ובכל זאת ימשיך לאכול, הוא יקיא אותו. הסיבה לכך, "אותו יופי ונעימות אינו אלא מראה היולי" = מראה חיצוני של עולם החומר. כלומר, יש להימנע מתאוות, וליהנות מהעולם הזה בבחינת: "צדיק אוכל לשובע נפשו – ובטן רשעים תחסר" (משלי יג כה). כלומר, לאכול כדי להשביע את נפשו כך שיוכל לעבוד את בוראו. לעומת זאת, כאשר האדם עוסק בעולם הרוחני כמו לימוד תורה בחשק גדול, לא ימאס בהמשך הלימוד, וכמה שילמד, ירצה עוד יותר. לכן אומר רבנו לגבי יששכר:

 

"ויט שכמו לסבול צער העולם הזה… שפינה עצמו לעבוד את ה', ועשה עצמו כמס הניתן. כן נתן עצמו להיות עובד עבודת הקודש העריבה והנעימה" כדברי קודשו.

בהמשך, מסביר רבנו את הכתוב "ויהי למס עובד" – "שכל הנבראים יעלו לו מס לפרנסתו, ויעבדוהו לבן תורה. וכמו שמצאנו ליששכר עצמו שהיה זבולון עובד אותו {בשבילו}, וכן בכל דור" (בר' מט, טו).

 

לאור הנאמר לעיל, ניתן לומר ש"יעקב ביקש לשבת בשלוה" לאחר הניסיונות הקשים אותם עבר. הקב"ה הראה לו שרק ע"י ניסיונות בבחינת: "ה' צדיק יבחן" (תהלים יא ה), יוכל להמשיך להתעלות בעבודת ה'. לכן, נאמר בהמשך המדרש: "לא דיין לצדיקים שנוחלים עולם הבא, אלא שרוצים לשבת בשלוה". כלומר, הקב"ה דואג להם שיתחזקו בעבודת ה' ע"י שיעמדו בניסיונות כמו אצל יעקב, וכך יזכו לחיי עולם הבא.

 

ניתן גם לומר שיעקב אבינו חשב שעם סיום הבירורים עם לבן ועשיו, הגלות הסתיימה, והגאולה הגיעה.

 הקב"ה אמר לו: אתה סיימת את הבירורים, אבל בניך עתידים לעבור את אותם בירורים עם אומות העולם, ובצורה יותר רחבה, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה רבת התלאות בגלויות השונות, כאשר האחרונה שבהן הלא היא גלות אדום. לכן, קפץ עליו רוגזו של יוסף שיוביל את עמ"י לגלות הראשונה במצרים, הפותחת את שער הגלויות.

 

זה היה במצרים ע"י יוסף שהכין את התשתית הכלכלית לאביו וב"ב.

זה היה ע"י יהושע בן נון מזרעו של יוסף שכבש לראשונה את א"י, ויצר את התשתית למולדת עמ"י.

זה היה ע"י שאול המלך מזרעו של יוסף שאיחד את עמ"י לעם אחד, כאשר לפני כן, היו בעיקר שבטים "מנותקים". זה היה ע"י מרדכי ואסתר מזרעו שהיו שליחי ההשגחה להציל את עמ"י משמד.

זה יהיה בעגלא ובזמן קריב בימינו, משיח בן יוסף המכין את התשתית לגאולה השלמה ע"י משיח בן דוד.

 

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו, בארץ כנען" (בר' לז, א)

             יעקב אבינו יורש את כל א"י – עשיו יורש רק את שעיר (רבנו-אוה"ח-הק').

 "כל מי שהיה מסתכל בצורת יוסף – היה אומר שזו היא צורתו של יעקב" (זהר וישב קפ).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: הרי כבר נאמר בפרשה הקודמת "ויבוא יעקב אל יצחק אביו ממרא קרית הארבע – היא חברון אשר גר שם אברהם ויצחק" (בר' לה כז), כך שאנו יודעים את מקום מגוריו, אם כן מה החידוש בחזרה בראש פרשתנו? שאלה נוספת בעניין הכפילות במקום ישיבתו: "ארץ מגורי אביו", וכן "ארץ כנען" שזה אותו המקום.

 

לשאלות הנ"ל עונה רבנו: היות ונאמר בפרשה הקודמת שעשיו התיישב "בהר שעיר הוא אדום מכוח זכות אביו, חל על הכתוב להודיע ירושת יעקב, ואמר – וישב – וגומר".

כלומר, החזרה הנ"ל נועדה ללמד אותנו על התפלגות ירושת הארץ כפי שהובטח לאברהם ויצחק: עשיו בשעיר דרומית לים המלח, ויעקב בכל ארץ ישראל כמובטח.

 

רבנו לומד זאת מהביטוי "אלה תולדות' – כל מקום שנאמר 'אלה' – פסל את הראשונים. וכאן פסל תולדות עשיו…. והיוצא מפסול – פסול".

דבר שני, הביטוי "מגורי אביו" בא לחדש שיעקב אבינו הלך בדרכי אביו יצחק והתיישב בארץ כגר, למרות הבטחת ה'. וכדברי קודשו: "והיה מתגורר בגרות כמו שהיה אביו בארץ כנען. פירוש, שהיה מתנהג בה כארץ לא לו, אלא ארץ כנען".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש בו הוא קושר בין יעקב ליוסף המוזכרים בשני הפס' הראשונים הפותחים את הפרשה: "וישב יעקב… אלה תולדות יעקב, יוסף בן שבע עשרה שנה". יעקב התיישב בארץ ישראל שניתנה לו בירושה "עד שנתגלגלו הדברים ע"י תולדות יוסף… ונמכר למצרים, וירדו אבותינו מצרים, והעלה אותם המבטיח לקיים הבטחתו אל הארץ וירשו נחלתם" כדברי קודשו.

 

המסרים החשובים מהאמור לעיל, לאור דברי רבנו-אור-החיים-הק':

 

א. החיים בעולם הזה הם זמניים, ומהווים רק פרוזדור צר לטרקלין שהוא העולם הבא. אשרי המחכה לו, ואשרי האיש המכין לו צידה של מעשים טובים ליום פקודה, בו יתייצב לדין לפני מלכא דעלמא.

ב.  גם כיום, בא תבוא גאולתנו. כמו שאז נגאלו אבותינו ע"י נסים ונפלאות למרות השעבוד הקשה, גם כיום תזרח עלינו הגאולה מתוך נ' פלאות, בבחינת הכתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ- פלאות (מיכה ז טו).

ג. ארץ ישראל שייכת רק לעמ"י. עשיו ירש את שעיר בלבד, הנמצאת דרומית לים המלח.

ד. ישמעאל ירש את מדבר פארן דרומית לשעיר, ונחשב לקנין עמ"י,  כדברי רבנו-אוה"ח-הק' בפרשה תולדות: "ומעתה יצא הדין – כי ישמעאל וזרעו – קנויים לנו קנין גמור… והעד הנאמן לדברינו הוא, מה שאמר הבורא יתעלה: 'וגם את בן האמה, הרי שקראה אמה, וקראו בנה ולא בנו" (בר' טז, ה. ד"ה: "ויש לדון בישמעאל").

.

"וישראל אהב את יוסף מכל בניו –

כי בן זקונים הוא לו. ועשה לו כתונת פסים" (בר' לז, ג).

 

הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו,

  לאור פרשנות רבנו-אור-החיים-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הרקע הנפשי לשנאת יוסף ע"י אחיו, ומנמק זאת מתוך עומק הפשט, וגם לאור המבנה התחבירי של הפסוקים. רבנו אומר שמקורה של השנאה נובע מהאהבה היתרה של יוסף ע"י אביו,  בהשוואה לשאר האחים ככתוב: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו", ולא בגלל שהוציא את דיבתם רעה ככתוב : "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם". הסיבות המרכזיות לכך הן:

 

 א. "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום", מופיע אחרי "וישראל אהב את יוסף וכו'", ולא אחרי הוצאת דיבתם.

 

 ב. רבנו מדגיש שאת עניין הוצאת הדיבה, יכלו לפתור האחים בשיחה פנים אל פנים עם יוסף. וכדברי קדשו: "ואמר 'וישראל אהב את יוסף' וגו'. פירוש, כי הגם שיוסף הוציא דיבת אחיו, אעפ"כ לא היה דבר רע יוצא {מן הדיבה}, כי היו האחים מתווכחים עמו, ומוכיחים אותו וסרה קנאתם".

כלומר, ע"י בירור העובדות הלא מבוססות נגדם, סביר להניח שגם יוסף היה משנה את יחסו אליהם.

 

הסיבה האמתית לדעת רבנו היא: האהבה היתרה ליוסף ע"י אביו, דבר שקיבל גושפנקה בדמותה של "כתונת הפסים". נגד זה, לא יעזרו דיבורים וויכוחים עם יוסף, היות ומקור הבעיה נעוץ ביחסו  של יעקב אבינו. ובלשון קדשו: "ומעתה, בבוא השנאה, לא היה לה תקוה לתקן ולשים שלום. והוא אומרו 'וישנאו אותו', פירוש – ממה שקדם ממעשיו שהביא דיבתם רעה. 'ולא יכלו וגו', לצד רואם – כי הוא אהוב מכולם לאביו, אין מציאות להתווכח עמו, כי דבריו יצדקו, ולא דבריהם… והוא אומרו 'ולא יכלו דברו – בקושי – לשלום. פירוש לעשות באמצעות זה שלום". המילה "דבר" בתנ"ך, רומזת לאמירה קשה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מתאר לאור עומק הפשט והמבנה התחבירי של הפסוקים, את הרקע הנפשי לקרע בין יוסף לאחיו, דבר שלא היה ניתן לפתרון בוויכוח ביניהם, היות וזה היה קשור יותר לאבא שאהב את יוסף אהבה יתירה, שכידוע מקלקלת את השורה.

להתנהגות יעקב אבינו בחיר האבות, קיימות וודאי סיבות קבליות נסתרות.

על פני הדברים, זה קשור לקיום הצו האלוקי לאברהם אבינו בברית בין הבתרים – "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו יג).דוגמא לכך, אנו מוצאים אצל אדוניה בן חגית שמרד באביו דוד, והמליך את עצמו במקומו ללא רשותו. זה נבע מכך שאביו דוד: "לא עצבו אביו מימיו לאמר: מדוע ככה עשית? וגם הוא טוב תואר מאוד, ואותו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים  א, א, ה-ו), כנ"ל היה אצל אבשלום אחיו.

 

"ויהי כאשר בא יוסף אל אחיו,

ויפשיטו את יוסף את כתונתו, את כתונת הפסים אשר עליו" (לז, כג)

"והסירו – כל הבגדים –  וגם החלוק כולם יחד עמה,

 מרוב הכעס והשנאה" (רבנו-אור-החיים-הק').

 

האחים הפשיטו את יוסף אחיהם מכתונת הפסים אשר עליו, היות והיא מסמלת את עליונותו עליהם בעיני אביו. ורק אח"כ השליכו אותו לבור. הפרשנים והמדרשים דנים בשאלה, האם אכן הפשיטו ממנו רק את כתונת הפסים, או גם שאר בגדיו. כמו כן, כמה בגדים היו עליו?

 

 מדרש רבה (פרשה פד, טו) אומר: שהיו ליוסף ארבעה בגדים: שתי כתונות, בגד עליון הנקרא פינס, ומכנסים.

 וכך לשון המדרש: "ויפשיטו את יוסף… את… אשר עליו – {ולמה נכתבו כל הלשונות האלו?} אלא, 'ויפשיטו את יוסף' – זה הפינס = האדרת. 'את כותונתו' – זה חלוק. 'את כתונת הפסים' – זה הפרגוד = המעיל המצויר. 'אשר עליו' – זו פמלניא שלו = מכנסים".

 

 רש"י מפרש: "את כותנתו – זה חלוק. את כתונת הפסים – הוא שהוסיף לו אביו יותר על אחיו".

מפרשי רש"י חלוקים בדבריו. רבי אליהו מזרחי – הרא"ם מפרש, שהייתה ליוסף כתונת אחת, בה היה סימן היכר לחשיבותה, והיא כתונת הפסים המפורסמת. הגור אריה מפרש, שהיו ליוסף שתי כתונות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותר את הבעיה כדרכו: "לפי פשט הכתוב, אומרו כותונתו היא החלוק. כתונת הפסים היא לבוש העליון שעשה לו אביו". כלומר, יוסף לבש חלוק, ומעליו הייתה כתונת הפסים.

רבנו מפרש את המילה השלישית "את" בפסוק, במשמעות "עם". כלומר, מרוב כעסם ושנאתם ליוסף, הם קרעו את כל בגדיו, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את כתונת הפסים שסימלה את עליונותו. וכדברי קדשו: "האחים לעולם לא רצו להפשיטו לחלוטין ולהניחו ערום, אלא להסיר מעליו כתונת הפסים שבה הייתה הקנאה בו. ומודיע הכתוב כי כשהסירו כתונת הפסים ברוב הכעס והשנאה – לא דקדקו להסיר אותה במיתון ובנחת רוח, אלא בשנאה גדולה, ובכל כך אכזריות, עד שהסירו עמה גם הכתונת שהיא החלוק".

וזהו שיעור הכתוב 'ויפשיטו את יוסף' – פירוש, לא נשאר כי אם גופו של יוסף ערום… ואומרו 'אשר עליו' – נתכוון להגדיל הדבר כי כתונת הפסים היא הייתה מלבוש העליון, והסירו כל הבגדים וגם החלוק – כולם יחד עמה מרוב הכעס והשנאה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הכתוב, לאור המבנה התחבירי, בעקבות החזרה על המילה "את" במשמעות "עם". כמו כן, רבנו מתייחס להיבט הנפשי פסיכולוגי של הנפשות הפועלות, הבא לידי ביטוי בשנאת האחים כלפיו עד שהשאירו אותו ערום, למרות שחשבו לקרוע ממנו רק את "כתונת הפסים" שסימלה את מעמדו הנבחר ע"י אביהם.

 

 

"ויהי כמשלש חודשים, ויוגד ליהודה לאמר:

 זנתה תמר כלתך… ויאמר יהודה: הוציאוה ותישרף.

 היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר:

לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה.

 

ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה. 

ויכר יהודה ויאמר:

צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כד – כו).

 

הקשר בין פרשת יהודה ותמר,

לחנוכה ומלך המשיח (רבנו האר"י הק').

 

"איה הקדשה היא – בעיניים" (בר' לח, כא)

 קדושת האדם, תלויה בעיניים.

 

רבנו האר"י הק' אומר: עיקר גמר החתימה של גזר הדין שהיה לכל אחד מאתנו בראש השנה הוא בחנוכה, דבר הרמוז בפסוקים הנ"ל. גם השמות ראש השנה ו-מתתיהו שווים בגימטריא שלהם השווה 861.

"ויהי כמשלש חודשים" – רומז לחודש השלישי כסליו, כאשר סופרים מחודש תשרי בו חל ראש השנה. משמעות המילה כסליו היא: מבצר ובטחון לאור הכתוב באיוב: "אם שמתי זהב כסלי – ולכתם אמרתי מבטחי" (לא כד). כלומר, בחודש כסלו המסמל הגנה וביטחון, עלינו לבטוח בקב"ה שיגן עלינו, ויעשה אתנו רק טוב.

 

"ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני" (בר' לח כו).  יהודה מתגלה בשיא גדלותו, בכך שהוא מודה לעיני כל, שהוא האשם העיקרי. אותו קהל שבז בתחילה לתמר כשהייתה בדרכה לשריפה, בז כעת ליהודה. על כך נאמר: "היתה יהודה לקדשו – ישראל ממשלותיו" (תהלים קיד, ב). אמר הקב"ה: הואיל והוא קידש שם שמים ברבים והודה על האמת – הבטיחו הקב"ה שמזרעו תהיה המלוכה לישראל.

 

"ויוגד ליהודה לאמר, זנתה תמר כלתך" – השטן מקטרג בפני הקב"ה המכונה יהודה {אותיות הוי-ה}, על עם ישראל  שהוא "כלתו" של הקב"ה.

"ויאמר יהודה – הוציאוה ותישרף" – הקב"ה המכונה יהודה אומר שיש להעניש את "כלתו" שיא כנסת ישראל.

"היא מוצאת, והיא שלחה אל חמיה לאמר: לאיש אשר אלה לו – אנוכי הרה" – תמר המסמלת את כנסת ישראל טוענת בפני ה' שהיא דבוקה "והרה" רק לקב"ה שהוא מקור ה"חסד" השווה בגימטריא לביטוי בפסוק "אלה לו" = ע"ב {אחד מארבעת שמות ה'}. היא טוענת, שגם אם לעיתים אנו טועים, זה בגלל טרדות הזמן, אבל מבחינה פנימית, אנו דבוקים בו יתברך. כמו כן, בגלל העיכוב הרב בהבאת מלך המשיח, כפי שיוסבר בהמשך.  

 

"ותאמר: הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה" –  שלושת הביטויים הנ"ל רומזים למצות חנוכה. "החותמת" – פך השמן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול.

"הפתילים" – פתילים המשמשים להדלקת נר חנוכה.

"המטה" – רומז לכלי בו שמים את השמן והפתילים. כ-ל-י = "המטה" {עם א' של הכולל} = 60.

 

כנסת ישראל אומרת לקב"ה: קיום מצות חנוכה ע"י עם ישראל, מראה שאנחנו דבוקים רק בך. ועוד יותר, חנוכה היא המצוה היחידה אותה מקיים עם ישראל מתוך "מהדרין מן המהדרין" כדברי הגמרא: "תנו רבנן: מצות חנוכה, נר איש וביתו. והמהדרין – נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמונה…, ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך" (שבת כא ע"ב).

 "ויכר יהודה ויאמר: צדקה ממני – כי על כן לא נתתיה לשלה בני" – הקב"ה מקבל את תשובת עם ישראל ואומר: כנסת ישראל "צדקה ממני" היות ולא הבאתי לה עדיין את "שלה" שמזרעו אמור לזרוח מלך המשיח.

 

רבנו-אור-החיים-הק' חותם את פרשת יהודה ותמר כך: "תירצו רבותינו ז"ל כי – מה' מצעדי גבר" – ותיקן עלילות {הקב"ה גרם לכך שיהודה יפגוש את תמר} כדי להוציא לאור תעלומות {מזרעו יולד מלך המשיח}, וצא ולמד מה שפירשנו בפרשת "ויחי" בפסוק "גור אריה וגומר", שם נרחיב ברצו"ה.

 

              "איה הקדשה היא – בעיניים" (בר' לח, כא).

קדושת האדם – תלויה בעיניים.

 

יהודה מקיים את הבטחתו לתמר, ושולח לה גדי עזים בידי רעהו העדולמי, כדי שתחזיר לו את העירבון שכלל את החותמת, הפתילים והמטה שלו. תמר נעלמה, וחזרה ללבוש בגדי אלמנותה, כך שהשליח לא מצאה. לשאלת אנשי המקום: "איה הקדשה היא בעינים על הדרך", נענה השליח ש"לא הייתה בזה קדשה".

 

רש"י מציין שיהודה נענש ב"מידה נגד מידה". כשם שרימה את אביו "בגדי עזים שהטביל כתונת יוסף בדמו – רימוהו גם אותו בבגדי עזים" כדברי קודשו (בר' לח, כג).

 

מהביטוי "הקדשה בעיניים על הדרך", ניתן ללמוד שעל האדם להיזהר בשמירת העיניים, בעיקר בהיותו ברשות רבים – מקום בו ניתן להיתקל ולהיכשל בראיות לא צנועות.

הגמרא אומרת ששיעור הדלקת נר חנוכה הוא: "אמר רבי יוחנן: עד דכליא רגלא דתרמודאי" (שבת כא, ע"ב). בהמשך (דף לא ע"א), הגמרא מספרת על גוי אחד ששאל את הלל: "מפני מה עיניהם של תרמודאים תרוטות"? הלל ענה לו: "מפני שדרים בין החולות". המהרש"א: אנשי תרמוד הלכו אחר עיניהם. כלומר, לא הייתה להם שמירת עיניים.

 

על נרות חנוכה נאמר: "אין לנו רשות להשתמש בהם – אלא לראותם בלבד". חז"ל בוודאי התכוונו בביטוי "לראותם" – להתבונן בהם, וללמוד מהם כהמשך לנרות המנורה בבית המקדש כדברי הרמב"ן בפרשת בהעלותך למדרש (במד"ר טו, ח): "כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו".

 

הרמב"ן לומד מפה רמז לנרות חנוכת החשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר החורבן בגלותנו", ובכך הקב"ה פייס את אהרן הכהן כאשר לא נמנה עם הנשיאים שהקריבו בחנוכת המשכן, כאשר אמר לו: "שלך גדולה משלהם".

נא לעיין בראשית פרשת בהעלותך, שם הרחבנו בנושא, ע"פ פירושו של רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רב ששת אומר על הכתוב: "מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, יערוך אותו אהרן מערב עד בוקר לפני ה' תמיד" (ויקרא כד, ג). וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה, שהלכו בני ישראל במדבר – לא הלכו אלא לאורו"? על כך משיב רב ששת: "אלא עדות היא לבאי עולם, שהשכינה שורה בישראל" (שבת עכ, ע"ב). כלומר, מטרת הדלקת הנרות במקדש היא, השראת השכינה בישראל, לכן נאמר "אל מול פני המנורה", ולא נאמר: אל מול פני ה'.

 

על תפקיד הכהן נאמר ע"י הנביא מלאכי:

"תורת אמת הייתה בפיהו,

ועוולה לא נמצא בשפתיו,

בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון.

כי שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו,

כי מלאך ה' צבאות הוא" (מלאכי ב, ו-ז).

כלומר, כאשר הכהן המדליק את המנורה הולך בדרך ה' ומלמד תורה לעם כנאמר בפסוק, הוא זוכה שיהיה נס, בכך שהנר המערבי ידלק כל הלילה, דבר שמשפיע על כלל העם ללכת בדרך ה'.

רואים אנו מפה, שמטרת הדלקת הנרות בבית המקדש היא קדושה. קודם של העיניים, היות ודרכם רואים את אור הנרות, ואותם צריך לקדש. כנ"ל בנרות חנוכה.

לאור זאת, ניתן להבין את המדרש האומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה (ויק"ר כג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת קדושים (ויקרא יט, ב): אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצוות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו – נקרא קדוש". רבנו טוען שגם את מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפסוק "אל כל עדת בני ישראל" – כל אחד יכול. שנזכה אמן סלה ועד.

 

"קדושים תהיו – כי קדוש אני". רבנו מסביר את טעם התורה "כי קדוש אני". היות ובטבע האנושי קיימת התאווה "והיא תאווה השולטת על הרצון" כדברי קודשו, ולכן איך יוכל להינצל ממנה בבואו לקיים מצות "פרו ורבו".

תשובת רבנו: "שיקדשו עצמם במעשים אשר באה עליהם המצוה לעשותם. פירוש, שלא יעשו הדבר לתאווה… אלא בקדושה ובטהרה, כמו שמתעטף בציצית, ומכניס תפילין בזרועו… ולאיש כזה קדוש יאמר לו".

 

"אור זרוע לצדיק" – לנחום איש גם זו ורבי עקיבא,

בעקבות יוסף הצדיק – גדול המאמינים, עליו קראנו בפרשה.

 

 את עיקרון האמונה, ניתן ללמוד מדברי "נחום איש גם זו" שפסק: "גם זו לטובה". וכן מתלמידו רבי עקיבא שקבע: "כל מה דעביד רחמנא, לטב עביד".

 אכן, שני התנאים הקדושים הנ"ל "נאה דורשים ונאה מקיימים", ויעידו על כך הסיפורים הבאים אודותיהם:

 

"נחום איש גם זו": הוא מוזכר בפרקי אבות והיה רבו של רבי עקיבא. על כל דבר שקרה לו, אמר: "גם זו לטובה", ומכאן שמו "נחום איש גם זו". פעם אחת, נשלח על ידי חכמים בשליחות דיפלומטית לקיסר רומי כדי לבטל גזירה מסוימת. במטענו הוא לקח מתנה לקיסר מטעם יהודי ארץ ישראל. באכסניה בה התאכסן גנבו לו את המתנה, ושמו במקומה עפר. בבוקר הוא גילה את הגניבה, אבל לא איש כנחום איש גם זו, יכעס ויתלונן. את הכל קיבל באהבה, וכדרכו אמר: "גם זו לטובה". ללא היסוס, הוא החליט לקחת לקיסר את "מתנת החול".

 

כאשר הקיסר ראה את "המתנה", הוא החליט להורגו על כך שעשה ממנו צחוק, בכך שהביא לו כמתנה, עפר. בשמים התפעלו מאמונתו התמימה, ושלחו לעזרתו את אליהו הנביא בדמותו של אחד היועצים. "היועץ המדומה", הציע לקיסר להשתמש בעפר ככלי נשק, כנגד מדינה שכנה שהיה קשה לנצחה, כפי שהיה בניצחון אברהם אבינו על ארבעת המלכים כאשר השליך עליהם עפר שהפך לחרבות כדברי הנביא ישעיה: "יתן כעפר חרבו – כקש נדף קשתו" (ישעיה מא, ב).

 

הניסיון אכן הצליח, ולא רק שכל מבוקשו התקבל, אלא מילאו את המזוודה במתנות יקרות. (תענית כא ע"א).

בעל האכסניה שגנב מנחום איש גם זו את המתנות ושם במקומן עפר, שמע על סגולת העפר מנחום איש גם זו.  האיש ראה כי טוב, לכן החליט גם הוא להביא עפר כמתנה לקיסר, כדי לקבל תמורתו כסף וזהב.

סגולת החול שהביא נבדקה, ונמצאה כעפרא דארעא. הפושע בא על עונשו, והוצא להורג על ביזוי הקיסר.

 

 רבי עקיבא בא להתארח בכפר אחד ולא נתנו לו להיכנס, כך שנאלץ לישון בשדה כאשר מסביבו, חמורו עליו רכב, תרנגול שהעירו לעבודת הבורא בבחינת "חצות לילה אקום להודות לה'", ונר לאורו למד בבחינת "נר מצוה ותורה אור". באותו לילה, נטרף חמורו ע"י האריה, תרנגולו ע"י שועל, ונרו כבה ע"י הרוח.

רבי עקיבא לא התבלבל ולא כעס, אלא קבע לנו כלל לדורות: "כל מה דעביד רחמנא – לטב עביד" – כל מה שעושה הקב"ה, רק לטובה. בבוקר הוא זוכה לגלות את פשר אירועי הלילה. הוא גילה שאת הכפר בו רצה להתארח וסרבו להכניסו, פקדו שודדים ועשו בו שמות, דבר שהציל את רבי עקיבא. בכך שאולץ להישאר מחוץ לכפר. הנר כבה, התרנגול והחמור נטרפו, כדי שלא יזוהה ע"י השודדים.

זוהי ההשגחה האלוקית עלי אדמות במלוא תפארתה על הצדיקים.

ניתן גם לומר שאילו היו מאפשרים לצדיק כמו רבי עקיבא ללון בכפרם, היו כנראה ניצלים בזכותו. 

 

ברכת רבנו-אור-החיים-הק' למחבר ולקוראים,

לכבוד יום הולדתו החל בפרשת וישב,

ויום הברית חל בשבת, ר"ח וחנוכה לסדר מקץ.

 

"בעזרת האל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /

בהם אדברה נא שלום כלי מחזיק ברכה / לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם.

העומד אחר כותלנו 'בשלום סוכו' / יקשור שלומו מעל לראשו קשר של קיימא /

החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשו".

משה אסולין שמיר – שבת שלום ומבורך וחנוכה שמח מאיר באור יקרות

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר.

לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור בקרוב מאוד את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. יגאל בן חיים בר מיכל ע"ה. אהרן אזרד בן סימי ע"ה. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה וברכה והצלחה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.