ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו.
ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו
לאחר שנים מספר נפגעה עינו השניה אף היא. בתקופה זו, סוף שנת 1949, נעזר דוד בוזגלו בן ה־ 48 בשמש שילוהו לכל מקום". לאחר שנתיים נוספות ולאחר כשלון שני ניתוחים שעבר בקזבלנקה, מחליט דוד בוזגלו לנסוע לברצלונה שבספרד לצורך ניתוח. על כך הוא כותב במכתב לחברו הקרוב ר׳ יעקב אדרעי ז״ל:
דע נא ידידי כי בעוד שבוע ימים אני נוסע לספרד בתקוה למצוא שם רפואה בטוחה למחלת עיני, והדאגה : מה יהא סופה של נסיעה רבת הרפתקאות זו לוקחת את כל לבי וגוזלת מנוחתי עד שכמעט אין בכל מסכת מחשבותי כל חלק ריק בשביל מחשבה אחת"
הערת המחבר: השמש מר משה אוחיון נפגש איתו ב־1949 כשהיה בן 19 שנה בלבד. הוא שימש את ר׳ דוד בוזגלו 13 שנה עד עלייתו ארצה ב־1962 והוא בן 32 שנה. חלק מהכתוב כאן הוא פרי עדותו של המידען מר משה אוחיון. עפ״י דבריו הוא ליוה את ר׳ דוד למקומות שונים בקזבלנקה ־ לבתי כנסת, לערבי ״שירת הבקשות׳׳ ולשעורי פיוט שנהג להעביר ל״פרחי פיוט״ מתלמדים שבאו אליו. כיום הוא חי בדימונה.
והרי מקור המציג את המשורר הפיטן ואת דאגותיו. דוד בוזגלו מוטרד מאוד מעוורונו.
לצערו הרב, הניתוח נכשל, והוא מאבד את ראייתו גם בעינו האחרת. הוא חוזר לביתו שברחוב ״מוגדור״ אכול יאוש ומלא ספקות לגבי עתידו בפיוט ובשירה. ייתכן ושם בביתו הוא כותב, כמענה ליאושו על עוורונו את השיר הבא
"יא לעלאם בייא/לגירך מש שכית
אתה היודע את מצבי/לא עתרתי לאחר מלבדך
אנתא לי מכלף הייא/ פי כול מא נווית
אתה האחראי לי בכל אשר אעלה על דעתי
איימתא תזיני/ ותגדאר מן חאלי
מתי תבוא אלי ותראה את מצבי
ותשאפיוני/ונבאת פרדאך שאלי?
ותרפא אותי ואשב לבטח בצל אהבתך?
ראני לענדאך זית/אישמאך דימא רזית
הרי אליך באתי: לשמך תמיד אני מקווה
הייהאת!לגירך מא שכית/יא לעאלם בייא
חי אני!לאחר מלבדך לא התלוננתי/אתה היודע את מצבי
מתוך ״שירי דודים השלם״ א־ב של מאיר אלעזר עטייה.
הצורך שלו בשמשים נלוים גבר עוד יותר. הוא ממשיך להיעזר לשם כך בבחור הצעיר משה אוחיון המלווהו בימות חול וגם בשבתות. ר׳ דוד ממשיך למרות הכל במפעל חייו ־ הפצת הפיוט לכל דיכפין.
אצל ר׳ דוד אפשר להבחין, כי בכל תחנות פעילותו הוא גילה את יכולתו המעולה והמבריקה:
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–ר׳ דוד בוזגלו מאבד את מאור עיניו.
עמוד 146
"יא לעלאם בייא/לגירך מש שכית
אתה היודע את מצבי/לא עתרתי לאחר מלבדך
אנתא לי מכלף הייא/ פי כול מא נווית
אתה האחראי לי בכל אשר אעלה על דעתי
איימתא תזיני/ ותגדאר מן חאלי
מתי תבוא אלי ותראה את מצבי
ותשאפיוני/ונבאת פרדאך שאלי?
ותרפא אותי ואשב לבטח בצל אהבתך?
ראני לענדאך זית/אישמאך דימא רזית
הרי אליך באתי: לשמך תמיד אני מקווה
הייהאת!לגירך מא שכית/יא לעאלם בייא
חי אני!לאחר מלבדך לא התלוננתי/אתה היודע את מצבי
https://moreshet-morocco.com/2024/12/01/%d7%a8-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%91%d7%95%d7%96%d7%92%d7%9c%d7%95-%d7%95%d7%aa%d7%a8%d7%95%d7%9e%d7%aa%d7%95-%d7%9c%d7%b4%d7%a9%d7%99%d7%a8%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a7%d7%a9%d7%95%d7%aa%d7%b4-%d7%93%d7%95-3/#google_vignette
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל
ספרות התעמולה של שלוחי א״י
סיפורים אודות מקומות קדושים
גם שלוחי א״י שלא חיברו או הדפיסו ספרים על מקומות קדושים בא״י, הרבו לספר על מקומות כאלה לפי מראה־עיניהם, ואף נשאלו שאלות בענינים אלה ע״י בני הגולה. ואביא כאן לדוגמא את הסיפור שמספר ר׳ משה מרגליות מחבר ספר ״מראה הפנים״ על הירושלמי בדבר שיחתו עם ר׳ יצחק זאבי, שהיה בשליחות חברון באיטליה וארצות אירופה המערבית בשנות תקכ״ג—תקל״ב (1763—1772). ואלה דבריו: ״וכשהייתי באיטלייא דברתי עם שליח אחד מחברון, היה גברא מהימנא ושמו חכם ר׳ יצחק זאבי ז״ל, וכשבאנו לדבר מענין מערת המכפלה, אמרתי… אם יש לו איזו ידיעה מפי השמועה יגיד לי, והשיב לי: האמת הוא שאין רשות לשום אדם להכנס לשם, ובעונש מיתה אף להשומר ישמעאל היושב שם אם מניח לאחד להכנס, אבל זכור אני כשהייתי בן שבעה או שמונה שנים נכנסתי אני עם אמי ז״ל ע״פ סיבה, שהשומר חלה מאד ושלח אחרי אמי, שהיה מכירה שהיא בקיאה הרבה ברפואות העשבים והסממנים, וציוה שתבא אליו בלילה ובהצנע מאד, ולקחה אותי אתה עמה ברשות השומר הלז, וכשנכנסנו להחצר הוליך אותנו למעלה, להכפה הבנויה ע״ג המערה, והיא שעשתה הילני המלכה לכבוד, והיא מצוירת ובנויה לתלפיות יפה עד מאוד, וכשהיינו למעלה ראינו שבשמי הכפה מצויין הכל ובסימן על האבות והאמהות הנתונים במערה למטה, ושם אי אפשר לשום נפש להכנס, ובתוך כך ראינו בשמי הכפה בראש כתוב אברהם, ובצדו כנגדו שרה, ובאמצע כתוב יצחק ובצדו כנגדו רבקה, ואח״כ יעקב ובצדו כנגדו לאה… עוד סיפר לי החכם השליח הנ״ל שראה עוד שם מן הצד כמו תיבה עשויה בתוך עמוד הכותל, ושאלו להשומר מה זה, ואמר שמקובלים הם כי ראשו של עשו טמון וקבור שם מלמטה ולא כתבו שמו כ״א עשו זה לסימן״. נקל לדמות את הרושם הרב שעשו סיפורים כאלה מפי שלוחי א״י על קהל שומעיהם.
תיאורי החיים בא"י
תיאור מקומות קדושים בא״י היה נושא חביב על בני הגולה ולפיכך הקדישו לו שלוחי א״י רבים מספרי־התעמולה שלהם, אבל לא היה זה נושא יחיד. היו שלוחי א״י שהבינו כי תיאור חיי־ההוה בא״י ימשוך את הלב לא פחות מתיאור קברי צדיקים, ורבים מהם הדפיסו בימי שליחותם ספרים שבהם מתוארים חיי הישוב בארץ־ישראל בימיהם, ומידי שלוחי א״י נשארו לנו כרוניקות יפות ורבות־ענין של מאורעות חשובים בחיי הישוב.
הראשון והחשוב שבהם הוא ספר ״חרבות ירושלים״ שנדפס ע״י שלוחי ירושלים בויניציאה בשנת שצ״ו (1636) ובו מתוארים בדייקנות מרובה ובסגנון נאה ובפרטי־פרטים המאורעות המזעזעים בירושלים בימי שלטון הפחה רודף־הבצע מוחמד ן' פרוך. כמובן, שמטרת הפרסום הזה היתה לעורר את הקוראים לבוא לעזרת ירושלים כדי שתוכל לפרוק מעל עצמה את עול החובות העצומים שהועמס עליה בשנות שלטון הצורר שפ״ה— שפ״ו(1625—1626). המחבר עלום־השם הוסיף לתיאור המאורעות גם ויכוח עם אלה מבני־ הגולה הטוענים ״כי יותר טוב היה לצאת מירושלים מלהכניס עצמנו בעול החובות הגדולות האלה״, ובעשרה נימוקים נמרצים הוא סותר טענה זו.
ר׳ משה פוריית, שליח עדת האשכנזים בירושלם, או שליח־לעצמו, באירופה באמצע המאה השבע־עשרה, הדפים בפראנקפורט־דמיין בשנת ת״י (1650) קונטרס רב־ענין ביהודית־אשכנזית בשם ״דרכי ציוך, שבו הוא מתאר את חיי ירושלים יום־יום, ההיים החמריים והרוחניים כאחד, ואת דרכי־העליה לארץ־ישראל לכל פרטיהן.
שאלו שלום ירושלים
״שאלו ר׳ גדליה מסימיאטיץ, שעלה לא״י עם שיירת ר׳ יהודה חסיד בראשית שנת תס״א (1700) ויצא אהר־כך בשליחות עדת האשכנזים שבירושלים, הדפיס בדרך־שליחותו בברלין בשנת תע״ו(1716) את ספרו ״שאלו שלום ירושלים״ שבו הוא מתאר בסגנון חי את עלית ר׳ יהודה חסיד וסיעתו, את חיי העולים בירושלים, את הליכות הארץ בכלל ואת המאורעות המדיניים בירושלים בראשית המאה השבע־עשרה. בהקדמתו הוא מספר, שנתעורר לכתוב את הספר מפני שראה ״שבני ישראל מחבבין את הארץ מגדול ועד קטן, איש ואשה, ומידי עוברי מעיר לעיר מתקבצין לידע הנהגת הארץ ותחלואיה… ואת עם הקודש היושב בה עתה בחורבנה במה מתפרנסין וכן שאר חדושים, על כן כתבתי על הקונטרס כל הדברים האלה ונתתי להם למען יקראו ולמען ילמדו וידעו הכל,כאלו היושב״.»
אמנם אין הוא מסתפק בתאורים, אלא גם פונה לעם ודורש עזרה ליושבי א״י: ״לכן ראוי שתרחמו על ציון, כי היא בית חיינו, למען לא תבשו כשתבנה במהרה בימינו״. את זכותו של הישוב בא״י ליהנות מעזרת הגולה, הוא מבסס בדברים אלה: ״ודלי העם אשר יושבים עתה בתוכה ישיבה של צער, הם שלוחי דרחמנא ושלוחי בני ישראל אנשי הגולה אשר בחו״ל, לישב בא״י שומרי משמרת הקודש…ואם תחזיקו אותם הוי כאלו אתם יושבים בא״י ותזכו להיות מן הדרים בא״י ודומה כמי שיש לו אלקים״.
זמרת הארץ
״ משנתחדש הישוב בטבריה בשנת ת״ק (1740) ע״י ר׳ חיים אבואלעפיא, וחתנו ר׳ חיים וינטורה נשלח לארצות אירופה כדי לקבוע שם קופות מיוחדות לשם טבריה, נעזר אף הוא באמצעי זה, והדפים במנטובה בשנת תק״ה את הספר ״זמרת הארץ״ לר׳ חיים בירב (אף הוא חתנו של ר׳ חיים אבואלעפיא), הכולל כרוניקה רבת־חן על חידוש הישוב בטבריה בעזרת השיך ד״אהר אל־עמר שהשתלט על חלקים גדולים בגליל, על הברית בין הרב והשיך, ועל תלאות העיר בשעה ששם פחת דמשק מצור עליה, בצירוף שירים בעברית ובלאדינו בשבח טבריה. תיאור זה של הרפתקאות הישוב היהודי המחודש בטבריה ועמידתו האיתנה של ר׳ חיים אבואלעפיא שלא אבה לעזוב את העיר אפילו בימים הקשים ביותר, חיבב את טבריה על בני הגולה יותר מכמה וכמה כרוזים מעוררים רחמים, וקופת טבריה (שנקראה מאז על שם ר׳ מאיר בעל הנם הקבור בטבריה) היתה אחת הקופות החביבות ביותר בארצות רבות במזרח ובמערב. וכשיצא ר׳ חיים שלמה אבואלעפיא, נכדו של ר׳ חיים אבואלעפיא, בשנת תקע״ו(1816) בשליחות טבריה לאיטליה, חזר והשתמש באמצעי זה והדפיס שנית בליוורנו בשנת תק״פ (1820) את הספר ״זמרת הארץ".
שלוחי ארץ ישראל חלק א'-אברהם יערי- ספרות־התעמולה של שלוחי ארץ־ישראל
עמוד 86
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol
Deux communautés d’origine distincte se distinguaient au Maroc. Les Juifs qui avaient vécu dans le pays depuis des temps reculés étaient appelés les ‘tochavim’, les ‘indigènes’ tandis qu’on désignait ceux qui étaient arrivés d’Espagne et s’y étaient installés après l’expulsion, les ‘mégorachei Castilia’, les ‘expulsés de Castille’. Il existait des différences entre les ‘indigènes’ et les ‘expulsés’ sur certains points halakhiques et sur diverses coutumes. Au fil des générations, cette différence engendra quelques polémiques assez vives, surtout dans les communautés où se mêlaient des fidèles des deux origines. Des centaines d’années après l’expulsion d’Espagne, on notait encore des différences entre les deux communautés, les descendants des ‘indigènes’ se retrouvant généralement dans les villages et localités du Sud du Maroc alors que ceux des ‘expulsés’ étaient plus influents dans les villages et localités du Nord et de l’Ouest du Maroc.
Une importante communauté de Juifs ‘expulsés’ s’était établie à Fès, capitale du Maroc à l’époque. À un moment donné, une branche s’en est détachée pour s’installer à Meknès, ville voisine de Fès, et c’est cette branche qui a donné naissance à la remarquable communauté de Meknès. C’est un très grand homme, Rabbi Refaël Berdugo, qu’on appelait Refaël hamalakh, l’ange, en raison de sa piété exceptionnelle et de son niveau de connaissance en Tora et en kabbala, qui en a posé les fondements et lui a insufflé son élan spirituel ; et ce sont de grandes familles d’entre les exilés d’Espagne, comme les Tolédano, les Berdugo, les Mimran et les Abentsour qui se sont trouvées à ses côtés pour l’aider dans la tâche. Génération après génération, les familles fondatrices de la communauté de Meknès ont conservé leur caractère spécifique et même leur arbre généalogique à partir de l'Espagne et du Portugal, au point qu’encore à l’époque moderne, un visiteur venu de l’extérieur pouvait palper la majesté d’antan qui régnait dans la ville et percevoir les reflets de l’âge d’or espagnol illuminant ses ruelles.
Chapitre 2
Ces par ses actes que l'homme se devoile
Une âme délicate et l'amour de l'étude
Le parcours des grands Maîtres du peuple juif n’est pas toujours identique ni rectiligne, mais les témoignages sur Rabbi Baroukh que nous avons en main évoquent à coup sûr qu’il portait en lui une très grande âme, dès son plus jeune âge. C’était un enfant sensible et observateur doté en même temps d’un esprit vif et d’une grande mémoire ; il saura remarquablement mettre à profit ses dons naturels pour tirer le maximum de l’entourage où le Ciel l’a placé. Dans le lieu de prière et d’étude où il est assis à côté de son père prestigieux, il saura observer et absorber la prière fervente propre aux hommes versés dans l’étude dont il sera marqué pendant toute sa vie.
Son ami d’enfance, Rav Yossef Messas, qui deviendra plus tard rabbin à ‘Haïfa, a raconté quelques souvenirs d’enfance qui témoignent, déjà, de sa délicatesse, sa piété filiale, et son niveau d’exigence envers lui-même.
A l’âge de neuf ans, Baroukh, malade, se tord de douleur sur son lit.
Son camarade, venu lui rendre visite, essaie de lui raconter des choses et d’autres pour le distraire, sans y parvenir.
À un moment donné, le père de Baroukh, Rabbi Yaacov, entra dans la pièce. Aussitôt, les douleurs disparurent comme par enchantement et l’enfant n’émit plus un seul son durant tout le temps que son père se tint auprès de lui. Mais à peine son père fut'il sorti qu’il se remit à gémir.
« Comment se fait-il que tu aies cessé d’avoir mal quand ton père était là ? » lui demanda Yossef étonné.
' Ne crois pas que j’avais alors moins mal, répondit Baroukh, mais je ne voulais pas lui faire de la peine ».
Au cours de la récréation, Yossef remarqua que Baroukh ne mangeait rien. Pensant qu’il avait oublié son goûter, il lui proposa de partager le sien avec lui, mais Baroukh refusa sans s’expliquer. Devant l’insistance de son ami, il finit par lui avouer que la veille, son père lui avait demandé un service et qu’il avait fait semblant de n’avoir pas entendu. Il s’en était ensuite tellement voulu qu’il avait décidé d’observer un jour de jeûne le lendemain.
Jeune homme, Baroukh participa au siyoum, d’un traité talmudique. Alors que tout le monde se régalait, Baroukh ne toucha à rien.
Et que répondit-il à ses camarades, quand ils l’interrogèrent à ce sujet ?
« Hier, j’étais au beth din avec mon père lorsqu’il a tranché que l’une des parties devait payer à l’autre une très grosse somme. Dans sa colère, cet homme a accablé mon père de toutes sortes d’injures et de termes grossiers. Incapable de garder le silence, je me suis levé et lui ai adressé de véhéments reproches. J’étais convaincu d’avoir bien agi, mais cela n’a pas plu à mon père qui a été très peiné que j’aie manqué de respect à un Juif. En sortant du beth din, j’ai pris sur moi de jeûner pour me faire pardonner la peine que j’ai infligée à mon père ».
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Page 54
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.
שתיקה מוזרה
קשר של שתיקה אפף זמן רב את סיפורם של יותר מ־200 אלף יהודים מרוקאים שעלו לישראל בעזרת ה״מוסד״. הדרמה של אגוז היתה המאורע היחידי בסיפור מופלא זה שהגיע לתודעת העולם. לישראל ולמרוקו היו סיבות שונות ומניעים משותפים להוסיף ולשמור על מעטה הסודיות. הנימוק הבטחוני כשלעצמו מצדיק את עמדתם של הקברניטים הישראלים. הסיכונים היו גדולים ביותר. בשנים הראשונות לפעולה הבלתי חוקית היו דוד בן־גוריון ושרי ממשלתו, ראשי הסוכנות היהודית ואפילו איסר הראל, ראש ה״מוסד״, שרויים בחרדה מתמדת שמא יתגלה דבר קיומה של הרשת לשירות הביטחון המרוקאי. גילוי כזה היה עלול להמיט אסון על שלושים סוכני ה״מוסד״ שפעלו שם באופן קבוע, בזהויות שונות — שלא לדבר על מאות המתנדבים המקומיים, שהיו מואשמים, אילו נתפסו, בבגידה במדינתם (שהפכה ב־3 במארס 1956 מפרוטקטורט צרפתי למלוכה עצמאית).
כלי־הנשק המשוכללים והרבים שהיו בידי הרשת החשאית במרוקו רק הגבירו את החשש. חשיפתם היתה מוצגת בבירור כהתערבות בענייניה הפנימיים של מרוקו, מסבכת את ישראל עד צוואר במישור הדיפלומטי, ומולידה, מן הסתם, דיכוי קשה של האוכלוסייה היהודית המקומית, שהרשת היה אמורה להגן עליה. אין פלא שהראל, שהיה מודע לכל הדברים האלה, השגיח באופן אישי על כל ההיבטים הבטחוניים.
לישראלים היתה סיבה נוספת להטיל איפול כבד על הפעילות במרוקו. דוד בן־גוריון היה נתון אז בעיצומו של מאבק פוליטי חריף בגין ״פרשת לבון״ וטביעת אגוז, אילו נתפרסמה ברבים, היתה עלולה להכריעו סופית. כדי למנוע מצב זה, הוא הקים ועדת חקירה לבירור נסיבות האסון. הדו״ח שלה, שסווג כ״סודי ביותר״, ניקה את המוסד מכל אשמה. בן־גוריון זכה לארכה של שנתיים, לפני שהתפטר מראשות הממשלה.
המצב בשטח השתפר בינתיים. בפברואר 1961, זמן קצר אחרי מותו של המלך מוחמד החמישי, הותר ליהודים לעזוב את מרוקו בדרכונים קיבוציים. מרוקו עשתה יד אחת עם ישראל להסוות את המפנה הזה במדיניותה.
המלך חסן השני הצליח לשמור על יוקרתו האישית בכך שטען באוזני נתיניו ש״אינו יודע״ מהו יעדם האמיתי של המהגרים. במרוקו לא התפרסם דבר וחצי דבר על הסכם בעניין זה, שנחתם בקיץ 1961. עיתוני האופוזיציה אמנם כתבו על הגירתן של משפחות יהודיות רבות, אבל לא חשפו שום פרט בקשר לנסיבות החשאיות של ההגירה הזאת – ובעיקר לא בקשר לסידורים הפיננסיים שנלוו לכך. הרשת היתה חייבת עכשיו להקפיד על ביצוע תנאי ההגירה שהוטלו עליה, שאם לא כן היתה חלוקת הדרכונים נפסקת לאלתר. מרוקו, מצידה, היתה חייבת לשמור על מראית עין כלפי מדינות ערב. כחברה בליגה הערבית, שנמצאה בשליטתו של נאצר, נאסר עליה לקיים כל יחסים שהם עם המדינה היהודית – וחסן השני לא רצה ולא היה יכול לנער את חוצנו מהליגה הערבית.
כך או כך, הקשרים בין מרוקו וישראל, שנוצרו כדי להסדיר את הגירת היהודים, הלכו והתפתחו, והתרחבו במרוצת הימים לתחומים שונים. יחסים אלה, פרי יוזמתו ופעולתו של ה״מוסד״ היו עתידים לאפשר שיתוף בין שתי המדינות, בכל מיני רמות' בידיעת הקברניטים. כך היה בקשר להעברת חומר מודיעיני, בעיקר בנוגע למהלכים של האופוזיציה המרוקאית, ולפרשת בן־ברקה. כך היה גם בקשר ליוזמות הדיפלומטיות של מרוקו למען השגת שלום במזרח התיכון. כל אלה נולדו בראשית שנות השישים, בעצם הימים שעשרות אלפי מהגרים עזבו בחשאי את ארץ מולדתם.
שנים רבות נאלצו העולים ממרוקו לחיות עם העובדה, שפרק זה בתולדות חייהם נידון להצנעה גמורה, בנימוקים של בטחון המדינה. הצנזורה הישראלית לא התירה לפרסום שום מידע חשוב בנושא זה. רק בראשית שנות השמונים קבעה ממשלת בגין את כ״ג בטבת — התאריך העברי של טביעת אגוז — כיום זיכרון רשמי לרשתות החשאיות בצפון אפריקה. רק אז החלה הצנזורה הישראלית לאשר פרסומים על הפעילות של הארגון החשאי, הגם שבהגבלות רבות, ובתנאי שפרסומים אלה לא ירחיבו את הדיבור יותר מדי על ההיבטים המדיניים.
שלושים שנה אחרי המאורעות אפשר להסיר את צעיף השתיקה מעל הנסיבות שהביאו את ה״מוסד״ לתקוע יתד בצפון אפריקה, ולאפשר את כינון היחסים בין המדינה היהודית ובין כס המלוכה השריפי. הגיע הזמן לספר את הסיפור המופלא של שש שנות עלייה מחתרתית, שיהודי מרוקו היו גיבוריו האלמונים. בשנים 1954־1964 ידעה הקהילה היהודית במרוקו עליות ומורדות. אם שיבת ציון שמה קץ לגלות בעלת מסורת של אלפי שנים, הנה עבר דור שלם בטרם ניתן ליהדות מרוקו לשוב אל מקורותיה על אדמת האבות.
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-שתיקה מוזרה.
עמוד 18
"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה"-הרב משה אסולין שמיר
"ויצא יעקב מבאר שבע, וילך חרנה" (בר' כח, י).
מסע יעקב לחרן מסמל את המסע של כל אחד מאתנו,
מעולם באר הנשמות – לעולם שכולו חרון אף.
יעקב אבינו – מלמד אותנו איך צולחים אותו.
דברי התורה מוקדשים,
לעילוי נשמת אמו"ר הרה"צ רבי יוסף אסולין בר עליה ע"ה,
שעלה לגנזי מרומים ביום יב' כסלו,
לסדר: "ויצא יעקב {יוסף} מבאר שבע… והנה י-ה-ו-ה – ניצב עליו".
להצלחת החזרת כל החטופים בשלום, הצלחת צ.ה.ל במיגור האויב, ורפואה לפצועים – בעזהי"ת.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
מבוא:
פרשת "ויצא", מספרת לנו על יעקב אבינו היוצא לגלות חרן בגיל 63 לאחר קבלת הברכות, שם הוא מקים את ביתו כמצות אביו ואמו, בדמותם של יב' שבטי י-ה הנולדים לו מארבע נשותיו, והמהווים את המשפחה הגרעינית הישראלית ממנה צמח עם ישראל.
בדרכו הוא נטמן בבית מדרש "שם ועבר", שם עסק בתורה יומם וליל במשך 14 שנה, כדי להכין את עצמו מבחינה רוחנית לתקופת שהותו בחשכת הגלות בבית לבן הארמי, כך שהוא מגיע ללבן בגיל 77.
הוא עובד ברחל 7 שנים, כך שיעקב התחתן בגיל 84 שנה כדברי רש"י: "מלאו ימי – שהרי אני בן פ"ד שנה, ואימתי אעמיד י"ב שבטים" (בר' כט כא).
רחל ולאה היו תאומות, כאשר לאה היא הבכורה, ויעקב נשאן בהיותן בנות 21. גם שתי השפחות בלהה וזלפה היו תאומות – בנותיו של לבן מפילגש. במשך שבע שנים, נולדו כל ילדי יעקב, פרט לבנימין שנולד בדרך.
רחל נקברה בבית לחם בגיל 36, ולאה במערת המכפלה בת 45.
סימנן של נשות יעקב: ב.ר.ז.ל = בלהה שפחת רחל, זלפה שפחת לאה (סדר הדורות. הרב שלמה בניזרי).
בראשית מסעו, יעקב אבינו חולם חלום נבואי, בו הוא רואה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, והנה יהוה ניצב עליו" – לשומרו, כדברי רש"י (בר' כח, יב).
הקב"ה מבטיח ליעקב בחלום, את כל א"י בה זרעו יפרוץ "ימה וקדמה, צפונה ונגבה", ויתרבה כעפר הארץ.
הקב"ה גם מבטיח לו שישמור עליו: "ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך" (בר' כח, יג- טו).
בסוף הפרשה, יעקב אבינו מסיים 20 שנות גלות, ועושה את דרכו לא"י כמצוות ה': "ויאמר יהוה אל יעקב: שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" (בר' לא, ג).
כשם שביציאתו לחרן היה מלווה במלאכים – "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב), כך בשובו לא"י – "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה. ויקרא שם המקום ההוא מחניים" (בר', לב, ג – ד). אכן, ליעקב אבינו ולהולכים בדרכו, יש שמירה מלאכית מתמדת
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: לאחר יציאת יעקב אבינו מבאר שבע, המקום שנקרא "חרן" אליו רצה להגיע – יצא לקראתו. כלומר, לא הייתה ליעקב קפיצת הדרך, אלא המקום ששמו "חרן" – קפץ אליו. וכדברי קדשו: "והוא אומרו 'וילך חרנה' – פירוש, חרנה הוא שהלך ממקומו להקביל פני יעקב".
רבנו מסביר עוד הסבר: "עוד ירמוז להודיע כי כשיצא יעקב מבאר שבע – תיכף הלך חרונו של עשיו, והוא אומרו 'וילך חרנה'. לדעת רבנו, הביטוי 'וילך חרנה', גם רומז "על הליכת אליפז אחריו בחרון, ואולי כי לזה סמך לדבר 'ויפגע במקום', לרמוז כי ראה עצמו בצער, והוצרך לתפילה" כדברי קדשו.
רבותינו שואלים: מדוע התורה משתמשת בשני הביטויים "ויצא" וגם "וילך" כדי להודיענו על הליכתו של יעקב לחרן, ולא מסתפקת באחד מהם? חז"ל מתרצים: כל אחד משני הביטויים הנ"ל רומז לקיום מצוות כיבוד הורים ע"י יעקב.
המילה "ויצא" רומזת לבריחת יעקב כמצוות אמו, ואילו המילה "וילך", רומזת לקיום מצוות אביו ללכת לשאת אישה. בסוף פרשת "תולדות", יצחק אבינו מברך בפעם השניה את יעקב בברכת "ואל שדי יברך אותך, ויפרך וירבך והיית לקהל עמים וכו'" (בר' כח ג), ומצווה אותו ללכת "פדנה ארם" כדי לקחת אישה מבנות לבן, ככתוב: "קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך, וקח לך משם אישה מבנות לבן אחי אמך" (בר' כח ב), לכן נאמר "וילך".
רבקה אמו לעומת זאת, מבריחה אותו אל לבן אחיה מפני עשיו הזומם להורגו, ככתוב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח אל לבן אחי חרנה. וישבת עמו ימים אחדים, עד תשוב חמת אחיך" (בר' כז מג – מד). לכן נאמר "ויצא".
הנשמות הנמצאות תחת כנפי השכינה, יוצאות בעל כורחן מתוך ה"באר" המסמל את רחם האם הדומה לבאר, או באר מים חיים של עולם הנשמות בעולם העליון. כל זאת רק לאחר שהקב"ה משביע {"שבע"}, את הנשמה להיות צדיקה בעולם הזה הנקרא "חרנה", עולם של חרון אף וקשיים. הביטוי חרון – חר = חריף בערבית (בר' כח יד).
בעצם, יעקב אבינו מסמל כל אחד מאתנו, היות וכל אדם באשר הוא יורד לעולם הזה בו צריך להתמודד מול ניסיונות רבים, ויעקב אבינו אכן הצליח לצלוח את תלאות העולם הזה בהצלחה רבה, והפך לדמות החשובה במרכבה העליונה, דבר שאף הפתיע אותו, וגם את המלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, כאשר הם מגלים שדמותו של בן אנוש חקוקה בכיסא הכבוד, בשמים בין מלאכים, כדברי המדרש.
יעקב אבינו רומז בדבריו למרכבה העליונה כפי שהיא מובאת ע"י יחזקאל הנביא: "נפתחו השמים ואראה מראות אלוהים… ודמות פניהם פני אדם ופני אריה אל הימין לארבעתם, ופני שור מהשמאל לארבעתן, ופני נשר לארבעתן" (יחזקאל א, ב – י). הגמרא במסכת (חגיגה פרק ב') אומרת שהנביא יחזקאל התפלל לה' שבמקום השור במרכבה הרומז לחטא העגל, יוחלף בדמות הכרוב הרומז לכרובים שהיו בקודש הקודשים, ואכן תפילתו התקבלה.
לאחר שיעקב מתעורר מהמראות האלוקיים הוא אומר: "אכן יש יהוה במקום הזה – ואנכי לא ידעתי" (בר' כח טז). הנוטריקון של המלים: א-כ-ן = אריה + כרוב + נשר. א-נ-כ-י = אריה + נשר + כרוב + יעקב. גם יעקב התפלא להיווכח שדמותו מככבת במרומים כ"מרכבה לשכינה".
"האבות – מרכבה לשכינה": כמו שהרכב בו אנו רוכבים, הוא גוף פסיבי שאינו אומר לנו מה לעשות, כך האבות. הם האמינו בקב"ה, ולא שאלו שאלות גם במקרים לא הגיוניים, כמו הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה, למרות שהובטח לו קודם לכן: "וקראת את שמו יצחק – והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו" (בר' יז יט).
מוסר השכל:
למרות התלאות אותן עבר יעקב אבינו בדמותן של פרשיות עשיו, לבן הארמי, דינה, יוסף וכו',
הוא זכה לכך שדמותו תיחקק במרכבת השכינה, וגם אביהם של יב' שבטי יה שהפכו לעם ישראל, בזכות אמונתו התמימה בה', בבחינת "יעקב איש תם יושב אהלים" (בר' כה, כז).
על הכתוב "ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" אומרים חז"ל: יעקב שגדל להורים צדיקים והלך לאורם, החליט מראש לשמור את ראשו שלא להידבק במעשי לבן הארמי, אליו נסע.
"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה,
והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" (בר', כח יב).
החלום הנבואי של יעקב אבינו,
פשרו לדורו, לדורות – ולדורנו אנו.
בדרכו לחרן, מרחק 800 ק"מ, יעקב אבינו מחליט ללון באוהלה של תורה בבית מדרשם של "שם ועבר" הנמצא בעיר אבלה שבצפון סוריה במשך 14 שנה, כדי להצטייד במטען רוחני לפני כניסתו לחרן = עיר של חורי אף ורמאות, עירו של לבן הארמי = הרמאי.
בשערי העיר, גמלה בליבו ההחלטה לחזור כדי להתפלל בהר המוריה מקום בו התפללו אבותיו: אברהם בעקידה "וירא את המקום מרחוק… (בר' יב), ויצחק ורבקה – לזרע של קיימא ככתוב: "ויעתר יצחק ליהוה – לנוכח אשתו כי עקרה היא. ויעתר לו יהוה" (בר' כה, כא). חז"ל אומרים שהתפילה התקיימה בהר המוריה. בדרכו חזרה, יעקב נאלץ לשכב ב"בית אל" הנמצאת צפונית להר המוריה ככתוב: "וישכב במקום ההוא… ויקרא את שם המקום ההוא בית אל" (בר', כח יט). כמו שאצל אברהם, הביטוי 'המקום' רומז להר המוריה, כנ"ל אצל יעקב – 'וישכב במקום…"
בעצם, הקב"ה גרם לו ללון שם, ככתוב: "וילן שם, כי בא השמש". וכדברי רש"י: "כי בא {כיבא} השמש… ששקעה לו השמש פתאום שלא בעונתה, כדי שילון שם".
יעקב אבינו חיפש את "בית אלהים ושער השמים" (בר' כח, יז). כמו דוד המלך שנדר שלא יתן שינה לעיניו, עד שימצא את המקום למקדש, ככתוב: "עד אמצא מקום ליהוה, משכנות לאביר יעקב" (תהילים קל"ב). לכן, מסופר בגמרא (ברכות ג), שעד חצות הלילה, דוד היה מתנמנם בעמידה כמו סוס, ובחצות היה מתעורר להגות בתורת ה'.
"ויחלום והנה סלם מוצב ארצה… והנה מלאכים עולים ויורדים בו.
והנה יהוה ניצב עליו… והנה אנוכי עמך" (בר' כח, יב – טו).
רבנו-אור-החיים-הק' מוכיח מהחזרה על המילה "והנה", שהחלום היה נבואי,
בניגוד לסתם חלום. להלן דברי קדשו: "טעם אומרו 'והנה', להיות שאין החלום מוחלט בבחינת הצדק, כי החלומות שווא הם. גם שעל כל פנים יהיה בהם תבן… לזה אמר 'והנה'. פירוש: כי הדברים בלא שעמום ודמיונות, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר, ואין זה דומה לשאר החלומות… ולזה תמצא שדקדק לומר בכל פרט ופרט הנגלה אליו בחלום 'והנה'. גבי ראיית הסולם אמר 'והנה סולם', גבי ראיית המלאכים אמר 'והנה מלאכים' וכו'. גבי גילוי השכינה אמר 'והנה יהוה ניצב עליו – הכוונה בזה כי היתה נבואה ממש". בפס' ט"ו אומר רבנו: "ואומרו 'והנה יהוה ניצב עליו' – שממדרגה זו יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו – אלא תגלה עליו השכינה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ הזהר (זהר קדושים פד, ע"א): הקב"ה קיפל את כל א"י תחתיו: "וישכב במקום ההוא – שקיפל הארץ תחתיו, לזה אמר: וישכב במקום ההוא, פירושו – כולו שכב בו, כאומרו: 'הארץ אשר אתה שוכב עליה" (בר' כח, יג). לאור זאת, חכמים אומרים שראשו של יעקב היה בבית אל, ליבו מכוון למקום השכינה שזה הר המוריה המכונה "שער השמים", ואילו רגליו בבאר שבע, וכל א"י מקופלת תחתיו כדברי רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרא: הסולם הזה עומד בבאר – שבע, אמצע שיפועו כנגד ביהמ"ק, וראשו בבית אל, ואילו אמצע שיפועו נגד ירושלים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיעקב זכה לנבואה בחלום הסולם, בגלל קדושת המקום. וכדברי קודשו: "לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש".
כאשר יעקב מתעורר מהחלום, הוא נכנס לחרדת קודש בבחינת: "ויירא ויאמר: מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמים". ורש"י אומר: "ואנוכי לא ידעתי" – שאם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה".
רבנו-אור-החיים-הק' מקשה על דברי רש"י: הרי אם לא היה ישן, לא היה זוכה לנבואה בחלום.
רבנו מחדש לנו חידוש גדול: "כי אם היה יודע, היה מכין עצמו לנבואה, כי הנבואה צריכה הכנה כידוע (רמב"ם יסודי התורה פ"ז ד-ה). ואפשר אם היה מכין את עצמו לנבואה, היה מתנבא בהקיץ ולא בחלום. ולזה מתאונן על מה שלא השכיל על דבר" (רבנו-אוה"ח-הק' בר' כח, יז).
החידוש בדברי קודשו הוא, שיעקב מצטער על כך שהפסיד הישגים רוחניים יותר גבוהים, שאם היה יודע את גודל קדושת המקום, היה מכין את עצמו לנבואה, וזוכה לנבואה בהקיץ ולא בחלום.
המסר מדברי קדשו: חייבים אנו לבדוק את עצמנו תמיד. איך נוכל למצות את כל הפוטנציאל הרב הגלום בתוכנו, כמו יעקב שהצטער על שהפסיד התגלות נבואית גבוהה בהקיץ. כמו כן, עד כמה חשוב להימצא רק במקומות קדושים.
לאור מחקרים רבים, רוב האנשים מנצלים אחוז מזערי מיכולתם השכלית.
רבי זושא מאניפולי אחיו של ה"נועם אלימלך" אמר פעם, שבעולם האמת לא ישאלו אותו מדוע לא הייתה משה רבנו, אלא מדוע לא היית זושא – מדוע לא ניצלת את היכולות שה' נתן לך.
יש המתרצים את דברי רש"י, בכך שיעקב הצטער על כך שישן במקום קדוש מול קודש הקודשים, דבר האסור לפי ההלכה. גם מכך ניתן ללמוד מוסר השכל מהתנהגותו של יעקב אבינו. בבואנו "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא) בבית הכנסת, עלינו לנהוג ביראת כבוד, בקדושה וטהרה, דבר היכול לזכותנו – בקבלת תפילותינו ברצון.
סלם = אותיות סמל (בעל הטורים).
הסמלים ב"סולם יעקב" – לכל אחד מאתנו.
הסמל המרכזי: אם תהיה "שפל רוח" כמו "סולם מוצב ארצה",
תזכה להיות "וראשו בשמים".
סלם = 130 = סיני "שהראהו מעמד הר סיני" (בעל הטורים).
המראות האלוקיים בחלום סולם יעקב, מסמלים עבורנו את החיבור המתבקש בין העולמות: בין עולמנו הגשמי – "והנה סולם מוצב ארצה" {ארציות וחומריות}, לבין עולמנו הרוחני – וראשו מגיע השמימה" {שמימיות ורוחניות}.
לאור זאת ניתן להבין מדוע הפנים שלנו מופנות קדימה, כך שיכולים להרים את עינינו השמימה, וגם להוריד אותן למטה. כלומר, קיים חופש בחירה בין הארציות לרוחניות, בניגוד לבהמה שראשה מופנה כל העת ארצה – לארציות.
מסקנה אחרת העולה מהדברים הנ"ל היא: "בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך" (משלי ג ו). בכל דבר שאדם עושה, עליו לכוון את ליבו לשם שמים. לשקול תמיד האם המעשה הארצי שהוא עושה, מתאים למישור הרוחני. עקב כך הוא יזכה שהקב"ה יישר את אורחותיו ומעשיו.
לפי הקבלה, הסולם מסמל את ספירת היסוד המחברת בין הספירות העליונות המסומלות על ידי השמים, לבין הספירות התחתונות המסומלות ע"י הארץ. עד כמה צריך להיזהר במידת היסוד – מידתו של יוסף הצדיק. "כי כל – בשמים ובארץ" {ד"ה א כט, יא}. "כי כל" = 80 = יסוד = 80.
במדרש נאמר: הראהו הקב"ה ליעקב שרי האומות: בבל, מדי, יון ואדום העולים בסולם, אבל גם יורדים.
הקב"ה הזמין את יעקב לעלות, אבל הוא נתיירא מירידה. "ה' אמר לו: אם אתה עולה, אין לך ירידה! לא האמין ולא עלה. אמר לו ה': אילו עלית והאמנת לא הייתה לך ירידה לעולם, אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדים באותן אומות בעולם הזה. יעקב שאל את ה': כל העולם? ה' ענה לו: "אל תירא עבדי יעקב… הנני מושיעך מרחוק…". המדרש מתאר את הגאולה מהגלויות השונות כמו: גליא {צרפת}, אספניא {ספרד} (תנחומא ויצא ,ב).
הקב"ה מלמד את יעקב ואותנו שיש לשאוף לעלות מעלה מעלה, ולהתרחק מהתפיסה הגלותית של הפחד מהגויים. "אל תירא עבדי יעקב", מבטיח לנו ה'.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הסולם מסמל את נפש האדם בשכבו. החלק הנפשי נשאר בגוף, ואילו החלק הנשמתי עולה השמימה כשהוא מצויד במעשים טובים המזכים אותו באורות עליונים משורש נשמתו הנקראים "מלאכי אלוהים עולים" {מיין נוקבין = מים תחתונים}, דבר שגורם להתעוררות {מיין דוכרין = מים עליונים}, המסומלים ע"י המלאכים היורדים והמורידים אורות עליונים. כלומר, ע"י מעשינו הטובים בעולם הזה, יכולים אנו להשפיע על מה שקורה בשמים בבחינת: "והנה יהוה ניצב עליו" – הקב"ה משפיע עלינו מאורו יתברך, כגמול על מעשינו הטובים.
להלן דברי קדשו המעמיקים:
"ובדרך רמז, כל הפרשה תרמוז ענין האדם… ויצא יעקב – היא הנפש בצאתה {"ויצא"} מעולם העליון, ונקרא "יעקב", על שם יצר הרע הכרוך בעקביו. ואומרו "מבאר שבע" – מקום שממנו יצאו הנשמות, יקרא באר מים חיים, ו"שבע" ירמוז אל שבועת ה' אשר תשבע הנפש בצאתה שלא תעבור על דברי תורה. ואומרו "וילך חרנה" {העולם הזה, מלא חרון אף}, על דרך אומרם ז"ל כי יצר הרע יכנס באדם בצאתו מרחם אמו, דכתיב: 'לפתח חטאת רובץ'.
ואומרו "ויפגע במקום" – "כי צריך האדם להתפלל {ויפגע} לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו בידו. ואומרו "וילן שם כי בא השמש" – שצריך להתנהג כן עד לכתו מעולם הזה כשיעריב שמשו, והוא אומרם ז"ל (אבות פ"ב ד) 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך'. ואומרו "ויקח מאבני המקום" – …מאבני המקום, פירוש: בניינו של עולם שהם דברי תורה. גם יתייחס להם 'אבני המקום' – שבהם נסקל ונרגם יצר הרע וכוחותיו. ואומרו "וישם מראשותיו" – יכוון על דרך מה שאמר רבי שמעון בן לקיש: אם לא נצחו {יצר הרע}, יקרא "שמע" שעל המיטה, שנאמר: 'אמרו בלבבכם על משכבכם', ודומו סלה' (תהלים ד, ה). ואומרו "וישכב במקום ההוא" – יכוון למה שסיים רבי שמעון בן לקיש: 'לא נצחו – יזכור לו יום המיתה. והוא אומרו "וישכב" – שכיבה הידועה במקום הידוע דרך כל הארץ – בית מועד לכל חי". ואחר כל התנאים הללו – מובטח הוא שינצח היצר הרע".
רבנו-אור-החיים-הק' ממשיך ואומר, שבגין כך זכה יעקב אבינו: "שיהיה ראוי לענף מענפי הנבואה שיגלה ה' אליו בחלום ידבר בו… והסולם הוא סוד נפש אדם. ולהיות שבצאת נפש מאדם בשכבו, לא תעקור בהחלט מגופו של אדם, אלא חלק ממנה בגוף. והוא אומרו 'מוצב ארצה' וחלק מגיע השמימה… כיון שיצר הרע באדם אין {בשינה}, תגיע הנשמה לשמים. ואומרו "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" – ירמוז אל בחינת מעשים טובים אשר ישתדל אדם בעולם הזה – ויעלה באמצעותם אורות עליונים בשורש נשמתו, והם נקראים בדבריהם ז"ל (זהר בר' יח ע"א) 'מיין נוקבין' להם יקרא 'מלאכי אלהים… ובעלות אלו, ירדו 'מיין דוכרין', כי בהתעוררות התחתונים, יתעוררו מים עליונים להשפיע אורות נוראים בסוד נשמתו, והוא אומרו 'ויורדים בו'.
ואומרו 'והנה ה' ניצב עליו – פירוש: שממדרגה זו, יעלה לנבואה עצמה, ולא בחלום ידבר בו, אלא תגלה עליו השכינה. ולזה תמצו שאמרו ז"ל: על ישראל שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לדבר זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. בר' כח יד ע"פ הזהר ויצא מקמז ע"א, ונידה ל ע"ב).
רבנו הרמב"ם: המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים את הנביאים העולים ומתעלים בעולמות העליונים, ומורידים מראות אלוקיים, אותם מלמדים את העם (מורה נבוכים חלק א' פרק טו).
דבר דומה, ניתן לומר לגבי החכמים הלומדים תורת אלוקים מקור חיים, ומלמדים את העם.
רבי יצחק אברבנאל: החלום רומז על בניית המקדש במקום הזה, והוא יהיה מעין סולם להעלות את תפילותיהם של ישראל. הוא מוצב ארצה בבית המקדש בקודש הקודשים, וראשו מגיע השמימה, משם יורד השפע האלוקי.
תפקיד המלאכים: "שהם עולים עם ריח קרבנות ותפילות הציבור במקום ההוא, ויורדים להושיעם ולהשפיע עליהם".
מרן רבנו יוסף קארו מביא חמישה פירושים למראה הסולם. בפירוש השלישי הוא אומר: הסולם רומז לאדם שקצהו האחד למעלה בשמים המסמל את הרוחניות, והקצה השני ניצב בארץ המסמל את העולם החומרי.
המלאכים העולים ויורדים, מסמלים את כיווני הנהגתו של האדם. אם הוא שואף למעלה, הוא יוכל להגיע עד הא-ל בבחינת "והנה יהוה ניצב עליו" (בר' כח, יג), או שהוא יורד חלילה, לעולם החומרי בארץ.
"הבעל שם טוב" שפרסם את גדולת רבנו "אור החיים" הק' כדברי החיד"א: "ושמענו כי עתה בפולניא הם מחשיבים אותו הרבה… ע"י שהרב החסיד קדוש מהר"י בעל שם טוב הגיד – גדולת נשמת מהר"ח {בן עטר} הנזכר", מעיד שכאשר היה עושה עליית נשמה, היה רואה שרבנו "אור החיים" הק' כבר הקדים אותו, והיה זוכה לראות רק את עקבו, כאשר היה יורד ממתיבתא דרקיעא שם למד תורת אלוקים חיים. וכן, שרבנו אוה"ח הק' הוא בבחינת רוח משיח, והוא נפש משיח.
אדמורי"ם רבים מעידים שרבנו אוה"ח הק' היה לומד תורה במתיבתא דרקיעא.
בעל ה"דברי חיים" מצאנז כותב: ולכן, בעל "אור החיים" הק' נשמתו בגנזי מרומים – בוודאי חיבר ספרו ברוח הקודש…" (דברי חיים. יור"ד סימן קה).
רבנו "בעל הטורים" אומר: סלם = סמל. סולם = בגימטריא 136 = קול = ממון = עוני.
הוא מסביר שקול תפילת הצדיקים, מהווה סולם למלאכים לעלות בו. כמו כן, הוא מסמל את העני והעשיר כפי שזה בא לידי ביטוי באותה גימטריה למלים: סולם = עוני = ממון = 136. כמו כן, סלם = סיני = 130 – שהראהו מעמד הר סיני" וכו'. הקב"ה קובע איך יהיה מעמדו הכלכלי של האדם, עני או עשיר – בהתאם למעשיו.
ה"בן איש חי" מוסיף על כך שהכסף הוא דבר ארצי ה"מוצב ארצה". האדם יכול להפוך אותו לדבר שמימי רוחני בבחינת "וראשו מגיע השמימה", בכך שיתעל אותו לאפיקים שבקדושה כמו צדקה.
כמו כן, שידע האדם שהעושר והעוני, תלויים בקב"ה. הוא משתמש בדוגמא של המדרגה העליונה בסולם שהתגאתה. בא אדם והפך את הסולם, כך שהמדרגה הגבוהה הפכה להיות התחתונה. הקב"ה משפיל ומרים.
רבי חיים מוולאזין בספרו "נפש החיים", וכן האדמו"ר מחב"ד רבי זלמן מלאדי בספרו "ליקוטי תורה" אומרים שחלום הסולם, מצביע על מרכזיות האדם בעולם כמו יעקב אבינו היכול להתעלות ברוחניות ע"י עלייה בשלבים כמו בשלבי הסולם, ויכול להגיע לשלביו הגבוהים ביותר, בבחינת "וראשו מגיע השמימה".
בעבודת ה' – אין דילוגים. יש לעלות במתינות ובבטחה, שלב אחרי שלב.
רבי מנחם אגוזי בספרו "גל של אגוזים": המלאכים העולים ויורדים בסולם, מסמלים למעשה, את האדם הפשוט שיש לו בחייו עליות וירידות. אל תתייאש, תמיד תוכל לעלות שוב. העיקר שהקב"ה "ניצב עליו" – ומשגיח עליו.
המדרש (בר' רבה) אומר על הפס': "והנה מלאכי אלוהים עולים ויורדים בו" – רבי חייא ורבי ינאי: חד אמר עולים ויורדים בסולם, וחד אמר… ביעקב". למעשה, אין מחלוקת. מדובר פה בחלום הסולם כמשל, ויעקב כנמשל.
הגאון מוילנא אומר: הקב"ה נתן לאדם אפשרות לישון, כדי שתעלה נשמתו לישיבה של מעלה ושם מגלים לו רזים. הוא סיפר לתלמידיו שנתגלו לו בשנתו 2260 פירושים על הפס' "עלו זה בנגב".
רבי אברהם הלוי מגלה שפעם היטה אזנו לשמוע את שפתותיו הרוחשות של האר"י הק' כשהוא ישן. לאחר שהתעורר, הוא סיפר שבשנתו נמסרו לו חידושים, שגם במשך 80 שנה, לא יוכל לסיים לכותבם.
חשיבות התפילה בכלל, ובשעת מצוקה בפרט.
"ויפגע במקום",
"כי צריך האדם להתפלל לה',
שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו"
(רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד)
התפילה – היא כלי לקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).
יעקב אבינו יוצא לחרן כמצוות הוריו יצחק ורבקה ככתוב: "וישמע יעקב אל אביו ואל אמו – וילך פדנה ארם" (כח, ז). הוא זכה לקיים בבת אחת את מצוות "איש אמו ואביו תיראו" (ויקרא יט ג).
יעקב אבינו הבורח מעשיו, רואה שעומד ליפול לתוך לוע הארי ששמו לבן הארמי, לכן, מחליט להתפלל לקב"ה ככתוב: "ויפגע במקום" – כי צריך האדם להתפלל לה' שהוא מקומו של עולם שלא יעזבנו" (רבנו-אוה"ח-הק' כח, יד).
"ויפגע"- לשון תפילה כדברי ירמיה: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה…"ואל תפגע בי" (ירמיה ז, ט).
יעקב אבינו אכן מצליח בתפילתו, וזוכה "לפגוע במטרה", כאשר תפילתו מגיעה ו"פוגעת" דרך הר המוריה אל שער השמים. עקב כך, הוא זוכה להתגלות אלוקית בחלום הסולם.
"ויפגע במקום" – במקום הידוע = הר המוריה, דכתיב: "וירא את המקום מרחוק" (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ חולין צא ע"ב).
השימוש במילה "ויפגע" בהקשר לתפילה, רומז לביטוי: "פגיעה במטרה". כלומר, יש לכוון בתפילה עד לפגיעה במטרה, שהיא קבלתה ברצון ע"י הקב"ה.
רש"י לומד מהביטוי הנ"ל "ויפגע במקום", שקפצה לו הדרך. פירוש, הגיע למקום בפתאומיות.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "וישכב במקום ההוא – …כי לא השכיבה היא דבר הסובב לחלום, אלא לצד המקום ההוא, כי היה מקום מקודש, כמו שנאמר לבסוף". כלומר, יעקב אבינו זכה לנבואה, בגלל המקום המקודש בו שכב.
פירוש אחר של רבנו: "עוד ירמוז באומרו וישכב במקום על דרך אומרם ז"ל: שקיפל הארץ {א"י} תחתיו" כדברי הזהר (קדושים פד ע"א). לזה אמר 'וישכב במקום ההוא'. פירוש: כולו שכב בו, כאומרו 'אשר אתה שוכב עליה".
"ויפגע במקום",
לשון תפילה… ולמדנו שתיקן יעקב תפילת ערבית" (רש"י).
"תפילות – אבות תיקנום" (ברכות כו, ע"ב).
מהות התפילה:
כלי להתקרבות לקב"ה, ולקבלת שפע מהקב"ה (רבי נחמן מברסלב).
הגמרא אומרת על הפס' "ויפגע במקום וילן שם": "כי מטא לחרן אמר: אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי. כד יהיב דעתיה למיהדר – קפצה ליה ארעא, מיד 'ויפגע במקום' וכו'" (חולין צא ע"ב). כאשר יעקב הגיע לחרן, הוא נזכר שלא התפלל במקום בו התפללו אבותיו. כאשר החליט לחזור מחרן לבית אל, דרך של 800 ק"מ כדי להתפלל שם, מיד הקב"ה עשה לו נס, וקפצה לו הדרך.
מוסר השכל מפי בעלי המוסר: כאשר האדם רק מחליט לעשות רצונו יתברך, הקב"ה עוזר לו ואף עושה לו נסים ונפלאות. כאשר יש ר-צ-ו-ן, הקב"ה מוריד שפע באמצעות צ-נ-ו-ר.
אברהם תיקן שחרית: "וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד שם".
יצחק תיקן תפילת מנחה: "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב".
יעקב תיקן תפילת ערבית, שנאמר: "ויפגע במקום וילן שם" – ואין פגיעה אלא תפילה.
תפילת שחרית מסמלת את עולם החסד – מידתו של אברהם. "להגיד בבוקר חסדך" על שזוכים להתעורר מחדש.
תפילת מנחה מסמלת את מידת הדין – מידת הגבורה של יצחק, זמן תחילת התגברות הדינים.
תפילת ערבית מסמלת את התגברות הדינים המאופיינים ע"י חשכת הלילה. כדי להתגבר עליהם, עלינו לנהוג לאור מידתו של יעקב שהוא מידת התפארת = מידת התורה, שרק על ידה ננצח את חשכת הגלות, ובכך נזכה לגאולתנו.
התפילה דומה לתקשורת אלחוטית. למרות שאנחנו לא מבינים איך נוצר הקשר הטכנולוגי של התפתחות הקשר, סומכים אנו על האבות המומחים שהמציאו את זה, ונותר לנו רק לחייג את המספר הנכון ולשוחח.
כך בתפילה. האבות שתיקנו את התפילות – הכניסו בהן את כל הסודות הרוחניים דרכם יכולים אנו להתקשר לקב"ה, ולנו נותר רק להתפלל לקב"ה מתוך יראת כבוד, להגות כל מילה בצורה נכונה כמו שאני דואג לחייג את הספרה הנכונה כדי לקבל את המספר הנכון, וכך את השיחה, וכן לנסות להבין את תיבות התפילה בבחינת הכתוב אצל נח: "צהר תעשה לתיבה" – להאיר כל תיבה בתפילה כמו צהרים.
ישנם מקובלים כמו הרשב"י, האריז"ל, רבנו-החיים-הק', הרש"ש וכו' הבקיאים בסודות העילאיים של התפילה.
לימוד תורה בלילה חשוב מאוד, בבחינת "יומם יצוה ה' חסדו – ובלילה שירה{שירו} עמי תפילה לא-ל חי" (תהלים מב, ט). הגמרא אומרת על הפס': "אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום" (חגיגה יב, ע"ב). ובפרט אם הוא לומד מתוך שירה, בבחינת "ובלילה שירה עמי תפילה לא-ל חי".
יעקב אבינו זכה להעמיד שנים עשר שבטי י-ה ואת עם ישראל בכלל, למרות כל הניסיונות והתלאות בדמותם של עשיו, לבן, רחל, דינה ויוסף. כל זאת בזכות מידת התפארת שהיא מידת התורה, בשילוב תפילותיו שבקעו רקיעים. הוא למד תורה במשך 14 שנה בבית מדרש "שם ועבר" ללא שינה מסודרת וזכה לתואר: "יעקב איש תם – יושב אהלים". יושב בין אהל אברהם – עמוד החסד, לאהל יצחק – עמוד הגבורה. כלומר, ידע לאזן ולמצוא את האיזונים
הנכונים בין שני הקצוות – חסד וגבורה.
יעקב אבינו הכין את עצמו מראש בטרם יגיע לחרן אצל לבן הארמי עליו וודאי שמע מאמו רבקה אחות לבן, לכן ישב במשך 14 שנה ועסק בתורה בבית המדרש "שם ועבר", דבר שעזר לו לגבש אישיות של בן תורה, ולשוב לארץ ישראל כשהוא שלם בגופו ובנפשו הטהורה – "עם לבן גרתי – ותרי"ג מצוות קיימתי" כדברי רש"י (בר' לב, ה).
"ותהר עוד ותלד בן ותאמר: הפעם אודה את יהוה,
על כן קראה שמו יהודה. ותעמוד מלדת" (בר' כט לה).
יהודה – ההודיה המתמשכת לקב"ה.
"אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה" (רבנו-אור-החיים-הק').
דברי לאה אמנו – חייבים לשמש נר לרגלנו – מול הקב"ה, ובפני בני אדם.
ללמוד להודות ולהודות – על כל הטוב הניתן לנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלאה אמנו "צפתה ברוח הקודש שד' נשים יהיו ליעקב, וכפי זה עולים לה כפי החשבון ג' בנים. וכשניתן בן ד' אמרה: הפעם אודה את יהוה, כי עד עתה היה עושה לה משפט הצריך, אבל הפעם הזאת, אין זה אלא הפלגה וברכה על רוב טובה".
רש"י הק' אומר" "שנטלתי יותר מחלקי – מעתה יש לי להודות".
"אמר ר"י משום רבי שמעון בן יוחאי: מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה לקב"ה עד שבאתה לאה והודתו שנאמר: "הפעם אודה את יהוה" (ברכות ז ב).
המדרש אומר: "קרבן תודה שמעלתו רוממה, ואינו בטל גם לעתיד לבוא" (ויקרא רבה כז יד. מדרש תהלים נו).
נשאלת השאלה, הרי גם לפני לאה אמנו היו כאלה שהודו לה' כגון נח שהקריב קרבן תודה אחרי המבול וכו'. אם כן במה מיוחדת התודה של לאה אמנו לאור דברי ר"י בשם רבי שמעון בר יוחאי?
בדרך כלל, אנחנו מודים לה' על כל מקרה לגופו, ובאופן חד פעמי. לאה אמנו לעומת זאת, קראה לבן שלה בשם יהודה, ואנחנו נקראים יהודים, כך שכאשר שומעים את השם יהודה או יהודי, נזכרים בתודה המתמשכת של לאה אמנו לה' יתברך. השם יהודה מכיל אותיות הוי-ה.
"זבח לאלוהים – תודה" (תהלים ג יד). פשט הפסוק" תודה – מלשון להתוודות על מעשינו הלא טובים, ולשוב לה'.
דוד המלך גם אומר לנו שהקרבן המובחר ביותר הוא, קרבן תודה. שנודה לקב"ה על כל דבר ודבר.
מסר חשוב – תודה:
למדת תורה, נולד לך ילד, הבראת, ערכת קניות, מכרת, הוצאת כסף מהבנקט וכו', תודה לקב"ה.
"תודה על כל מה שבראת – תודה על מה שלי נתת…" {עוזי חיטמן}.
"אור זרוע – לצדיק",
לאמו"ר הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, המלומד בניסים בחייו ובמותו.
לקראת יומא דהילולא דצדיקיא – יב' בכסלו תשס"ז.
"ויקח מאבני המקום – וישם מראשתיו,
וישכב במקום ההוא" (בר' כח יא).
רבי יהודה אומר: יעקב אבינו לקח י"ב 'מאבני המקום' ואמר לעצמו:
אם יתחברו לאבן אחת, סימן שאהיה הראשון המביא לעולם יב' שבטים,
והם יהיו הבסיס של העולם.
"המספר יב' – הוא המספר עליו מבוסס העולם" (מדרש פסיקתא ד').
יב' שבטי י-ה. יב' חודשים בשנה. יב' מזלות בשמים.
יב' שעות ביום, וכן בלילה. יב' אבני החושן וכו'.
המספר יב' בחיי מו"ר אבי ואמי מורתי ע"ה.
שניהם זכו להביא לעולם יב' ילדים – יב' שבטי י-ה.
מו"ר אבי ע"ה נפטר ב- יב' בכסלו. אמי מורתי נפטרה ב- יב' בטבת.
בלילות שבת, מו"ר אבי ע"ה, בירך המוציא על יב' חלות לאור תורת הח"ן.
אחרי מותו, נמצאו בארנקו יב' מטבעות של 10 ₪. מטבע ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.
אחרי פטירת אמא ע"ה – נמצאו בארנקה יב' מטבעות ברכה לכל אחד מ-יב' שבטי י-ה.
"ויקח מאבני המקום – וישם מראשותיו" (בר' כח, יא). רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן.
רבי יהודה אמר יב' אבנים נטל. {אמר יעקב}: כך גזר הקב"ה שהוא מעמיד יב' שבטים. אמר {יעקב}: אברהם לא העמידם. אני – אם מתאחות יב' אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד יב' שבטים. כיון שהתאחדו יב' האבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד יב' שבטים".
רבי נחמיה אמר: נטל ג' אבנים. {אמר יעקב}: אברהם ייחד הקב"ה עליו. יצחק ייחד הקב"ה עליו. אם הן מתאחדות, סימן שהקב"ה מייחד שמו עלי. וכיון שהתאחדו – ידע שהקב"ה מייחד שמו עליו.
רבנן אמרי: מיעוט אבנים שניים. {אמר יעקב}: אברהם יצאה ממנו פסולת – ישמעאל וכל בני קטורה. ויצחק יצא ממנו עשיו וכל אלופיו. ואני – אם מתאחדות שתי אבנים זו לזו – יודע אני שאינו יוצא הימני פסולת" (ב"ר, סח, אות יא).
רש"י אומר: "עשאן כמין מרזב סביב לראשו, שירא מפני חיות רעות וכו'. התחילו מריבות זו עם זו. זאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו, וזאת אומרת עלי יניח. מיד עשאן הקב"ה אבן אחת. וזה שנאמר: 'ויקח את האבן אשר שם מראשותיו".
המסר של יעקב אבינו:
ע"י האבנים, יעקב שמר על ראשו מחיות רעות, אבל גם עשה חשבון נפש לגבי מה שצפוי לו אצל לבן הארמי בחשכת הגלות, ואיך עליו לשמור על ראשו וטהרת מחשבתו, כפי שהיה רגיל בשבתו עם הוריו בא"י, כאיש תם ויושב אהלים – אהלה של תורה.
מסר נוסף העולה מדברי האמוראים הנ"ל: יעקב החליט מראש – שהוא האיש הראוי להקים "בניין עדי עד" עליו יבנה עם ישראל לדורותיו, לכן הוא ערך את "ניסוי האבנים", דבר שהצליח.
בשרשרת הדורות החל מאדם הראשון ואילך, עברה מסורת האומרת: הקב"ה מעוניין לייסד את קיום העולם על בסיס יב' שבטים, דבר בו זכה יעקב אבינו, בגלל ש"מיטתו שלמה", בניגוד לאברהם ויצחק מהם יצאו ישמעאל ועשיו.
רבי יעקב מכפר חנין, מסביר מדוע גם אדם הראשון לא זכה לכך: "ראוי היה אדם הראשון שיעמדו ממנו יב' שבטים. מאי טעמיה? 'זה ספר תולדות אדם'. אמר הקב"ה: שני בנים נתתי לו, ועמד אחד והרג את חברו, והיאך אני נותן לו יב' שבטים. ויאמר: לא לאדם אני נותן – אלא לבניו, שנאמר: 'זה ספר תולדות אדם. מנין? "ז"ה = ז' + ה' = יב'.
עבודת ה' מתוך אהבה ומתוך שמחה – איך וכיצד?
"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).
הפרשנות הבסיסית לפסוק הנ"ל אומרת: הקב"ה אומר לנו שאם נרגיש המון יגיעה בעבודת ה' כגון מתי כבר תסתיים התפילה, מתי כבר יגמר שיעור תורה וכו'? סימן ש"לא אותי קראת יעקב", אלא "יגעת בי ישראל".
נשתדל לאהוב ולהאהיב את עבודת ה' כמו אבותינו שעבדו את ה' בשמחה, ולא ראו בה עול. ישנם כאלה המבקשים "לתקתק" את התפילה, או כאלה ההופכים את תפילת "עלינו לשבח" ל"תפילת הדרך", ושוכחים שכל השפע יורד רק בסוף התפילה כדברי רבנו האר"י הק', וזה בתנאי שהוא נשאר עדיין בביהכנ"ס כדעת המקובלים.
מספרים על סוחר יהלומים עשיר שטס לנסיעת עסקים עם מזוודה מלאה יהלומים. בהגיעו ליעדו, הוא ביקש מעוזרו שיחכה בטרמינל שדה התעופה, ויאסוף את הכבודה ממסוף המזוודות, ויביא לו אותה למלון. העוזר אכן עשה כדבריו, ועשה את דרכו עם המזוודה לכיוון המלון בו התאכסן העשיר. בהיותו משקיף מחלון המלון, העשיר ראה את עוזרו מתנשף בכבדות עם המזוודה. הוא הבין מיד שזו לא המזוודה שלו, ושגנב מתוחכם הצליח להחליף את מזוודת אבני היהלומים הקלים, במזוודת אבני חצץ, דבר שאכן התגלה כנכון, כאשר נפתחה המזוודה.
בעבודת ה', עלינו להרגיש ש"פיקודי ה' משמחי לב… הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים י"ט, ט-יא),
מו"ר אבי ע"ה, נהג לקום מידי לילה בשעה 02:00,
קיץ וחורף – תמידין כסדרן.
הוא ישב על מכונו בהיכלו, ועסק בתורת ה' מתוך אהבה ושמחה. את הספרים הציב על משמרתם מבעוד מועד, כך שעם בא "עת דודים כלה", ישב ועסק ב"תורת ה' תמימה משיבת נפש", דבר שזיכה אותו במשך היום בחוט של חסד, בבחינת דברי רבי שמעון בן לקיש לפסוק: "יומם יצווה ה' חסדו – ובלילה שירה עמי תפילה לאל חי" (תהלים מ"ב, ט'): "כל העוסק בתורה בלילה – הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום". הוא ניגן את "תיקון חצות" בדמעות שליש על גלות השכינה.
מו"ר אבי שהיה גם חזן ופייטן מחונן, התפלל תמיד בדבקות בבחינת "תפילה לעני כי יעטוף – ולפני ה' ישפוך שיחו" (תהלים ק"ב, א). את התפילה הוא הנעים בשירה ופיוט בבחינת דברי שלמה "לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א', ח, כ"ח). הוא תמיד הסביר שע"י תפילה מתוך שירה, המתפלל מתעלה במעלות קדושת התפילה, היות והנשמה.
"לשמוע אל הרינה ואל התפילה" (מלכים א, ח, יא).
התפילה הנשמתית של אמו"ר רבי יוסף אסולין ע"ה.
רעיון התפילה אל הקב"ה הרחוק והקרוב אלינו כאחד, דומה לקשר האינטרנטי בו משוחחים בני אדם הרחוקים איש מרעהו. כנ"ל הקשר בינינו לקב"ה המקשיב אלינו תמיד. "קרוב יהוה לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת: רצון יראיו יעשה, ואת שוועתם ישמע ויושיעם. שומר יהוה את כל אוהביו…". (מתוך תפילת "אשרי" אותה אומרים ג' פעמים ביום).
הסבר הפסוק: את יראי ה', הקב"ה מושיע לאחר שהם משוועים אליו, ואילו את "אוהבי ה'", הקב"ה שומר שלא יאונה להם כל רע, כן יהא לכם ולנו אמן סלה ועד.
מו"ר אבי זצ"ל אכן היה "עמוד התפילה" לה הקדיש את מיטב זמנו ומרצו, כשקולו הערב התנגן לו במהלך התפילות בבחינת הכתוב: "לשמוע אל הרינה ואל התפילה", – להפוך את התפילה לרינה", וע"י כך קויים בו הכתוב: "קרוב יהוה לכל קוראיו… שומר יהוה את כל אוהביו".
מו"ר אבי הצדיק כה"ר רבי יוסף אסולין זצ"ל, עלה לגנזי מרומים ביום אחד בשבת – י"ב כסליו תשס"ז, לסדר פרשת "ויצא" הפותחת במראות אלוקיים של מלאכים העולים ויורדים בחלום הסולם, וחותמת במלאכים המלווים את יעקב: "ויעקב הלך לדרכו, ויפגעו בו מלאכי אלוהים. ויאמר יעקב כאשר ראם, מחנה אלוהים זה, ויקרא שם המקום מחנים".
אלה גם אותם המלאכים שליוו את מו"ר אבי זצ"ל בדרכו אל עולם שכולו טוב, לסדר פרשת "ויצא".
מו"ר אבי ע"ה, זכה ללכת בדרכו של יעקב אבינו והעמיד יב' שבטי יה, "בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין". הוא גם זכה להיות מ"אוהבי ה'" שמידי לילה התייצב על משמרתו כדי להתעלות בפרדס התורה. בשפכו שיחו בפני בוראו.
הוא היה בבחינת מלאך ה'. אכן הוא עלה לגנזי מרומים בגיל 91 = {גימטריא} מלאך. הוא הלך בדרכי אביו הרה"צ רבי אברהם אסולין זצ"ל ששימש בקודש כרב ומו"צ במחוז בני מלל במרוקו, וכן בדרכו של סבא קדישא הרב הכולל והמלוב"ן הרה"צ רבי מסעוד זצ"ל שזכה לגילוי אליהו, ורבים נהגו להתפלל ולהדליק נרות בכניסה לביתנו
מעשי ניסים – בזכות אבות.
א. בתום שנה למות מו"ר אבי זצ"ל:
חלמתי חלום: חלמתי שמו"ר אבי ע"ה מבקש ממני להסיעו לעשות "זיארא" בקברי צדיקים בהם משופעת טבריה שם היה גר. אכן, הוא עלה למכונית והתיישב במושב האחורי.
באותו יום אחה"צ, נסעתי במכוניתי מנתניה לרעננה. בחזרה, כאשר הגעתי לצומת היציאה המרכזית מרעננה לנתניה, עמדתי בנתיב השמאלי הקרוב למדרכה, כאשר לידי עוד שני נתיבים עמוסי מכוניות, עד שהרמזור האדום יתחלף לירוק. פתאום, התייצב ליד חלון המכונית אדם מזוקן השואל בשלומי, ודורש ממני לעשות מיד פרסה ולחזור לכיוון רעננה, בניגוד לכיוון נסיעתי. ניסיתי לתת לו צדקה, אבל סירב ורק אותת לי שוב לעשות פרסה. תוך שניות, נזכרתי בחלום… ומיד עשיתי פרסה דבר שהציל אותי מתאונה.
חיפשתי את האיש להודות לו – אבל הוא נעלם כלא היה. החלום והנס, התרחשו בו ביום – בזכות אבות.
ב. מספר שנים לפני פטירת מו"ר אבי ע"ה:
הגענו רעייתי ואני לביקור אצל ההורים בטבריה. לאחר כשעה, ביקשתי להיפרד מההורים כדי לשוב הביתה לנתניה. אצל יהודי מרוקו, ביקור של שעה לא בא בחשבון. מו"ר אבי ביקש שנישאר לארוחת הערב, נישן בטבריה, ורק למחרת נשוב לנתניה. ניסיתי להסביר שזה לא בתכנית, וחייבים לנסוע, אך מו"ר אבי בשלו, ולא היה מוכן לקבל שום הסבר.
יצאתי להתניע את האוטו, וקולות של האזעקה מהמכונית החלו להדהד. ניסיתי בכל דרך להפסיקם, אבל לשווא. אחי רבי רפאל נ"י ניסה לעזור אבל לשווא. פתחנו מנוע וניתקנו את המצבר, אבל גם זה לא עזר.
רבי רפאל אחי הסיע אותי ברכבו למוסך חשמלאות רכב כדי לתקן את השלט. החשמלאי בדק את השלט וטען שהשלט גמור. היות והוא עמד לסגור, ביקש לבוא אליו למחרת כדי לשחזר את השלט.
לאור כל התקלות, הבנתי שמקורן הוא רצונו של מו"ר אבי שנישן בטבריה. חזרתי הביתה והודעתי לאבא בחגיגיות שאני נשאר לישון בטבריה. מו"ר אבי שמח ואמר לי בערבית: "עכשיו שימחת אותי" {דאבא פרחתני}.
יצאתי לעבר האוטו, והנה זה פלא – השלט עובד כאילו לא היה כלום.
השלט המשיך לשרת אותי עד שמכרתי את המכונית.
גם כיום, ניתן להתברך על ידו, בכך שנלמד בתורתו, נתנהג לאורו, ונפקוד את ציונו הק' בהר הזיתים,
שם נושעו רבים וטובים, כן ניוושע בתוך כלל ישראל.
ברכת רבנו-אור-החיים-הק' ללומדים את תורתו:
"בעזרת הא-ל וישועתו / גדול השלום שניתן לעליונים /
בהם אדברה נא שלום כלי מחזק ברכה – לנדיבי עם תומכי ומחזיקי ברית אלוקי עולם /
העומד אחר כותלנו 'בשלם סוכו': יקשור שלומו ממעל לראשם קשר של קיימא /
החיים והשלום יחדיו, יהיו תמיד על ראשם".
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור עולם בקרוב מאוד, את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כשכל הכתוב בו, יהיה כרצונו ולכבודו של בורא עולם יתברך ויתעלה, ובזכות תורת הגאולה המובאת בו, ניגאל בעגלא ובזמן קריב
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה. מאיר בן סימי. יגאל בן מיכל לבית בן חיים
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי"-פרשת ויצא-אפרים חזן
פרשת ויצא
"וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי"
פרשת ויצא היא פרשת התפתחותו של יעקב, העמדת השבטים והקמת בית יעקב. הפרשה פותחת בחלום הסולם ובבית האל ובמעמד 'וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו' (בר' כח, יג) וההבטחה הגדולה: 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ… וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה… וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ' (שם, יג-טו). החלום וההבטחה הגדולה מלווים בהבטחה מעשית ומידית "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (שם, טו), ואכן לאחר ההתפעלות הגדולה מן החלום ומקדושת המקום, יעקב הבורח בודד וחסר כול מבקש על צרכיו הבסיסיים "לחם לאכול ובגד ללבוש", וההבטחות והתקוות הגדולות נרמזות באמירה הקצרה "ושבתי בשלום אל בית אבי".
במקביל להתגלות לקראת הגלות הראשונה והבריחה לארם, מתקיימת התגלות רבת משמעות גם ביציאה השנייה, היציאה למצרים. אף כאן מתגלה ה' אל יעקב "במראות הלילה" (שם, מו, ב) ובהתגלות זו לקראת גלות מצרים מבטיח הקב"ה "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה…" (שם, מו, ד). הצירוף 'אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה' מתחבר לאמירה 'עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה', (תהלים צא, טו) ומכאן דברי המדרש החוזרים במקומות רבים:
'כי קרובה ישועתי לבא, כי קרובה ישועתכם אינו אומר אלא ישועתי יהי שמו מבורך, אלולי שהדבר כתוב א"א לאמרו, א"ל הקב"ה לישראל אם אין לכם זכות בשבילי אני עושה כביכול כל ימים שאתם שם בצרה אני עמכם שנאמר (תה' צא, טו) עמו אנכי בצרה ואני גואל לעצמי שנא' (יש' נט) וירא כי אין איש וישתומם וגו'[1]
ועוד נרחיב בעניין בע"ה בפרשת ויגש.
דמותו של ישראל סבא הגולה ממקומו אך חולם על השיבה לבית אבא וזוכה להבטחות האל "והשבתך" "ואנכי אעלך גם עלה" הופכת לסמל בחלום הגאולה בשיר מאת המשורר הספרדי לוי אבן אלתבאן:
מָתַי אֶחֱלֹם / נוֹתְבֵי נְתִיבִי
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם / אֶל בֵּית אָבִי
לְשַׁדִּי נֶהְפַּךְ / לְחֹרֶב וְשָׁרָב
כְּבֵדִי נִשְׁפַּךְ / מִיּוֹם חָרַב
דְּבִירִי, וְאַפָּךְ / נִמְשַׁךְ וְרוֹב רָב
5 וְאַרְיֵה בְמַאֲרָב / יָגוּד עֲקֵבִי.
וְהִנְנִי זוֹחֵל / וְנַפְשִׁי דָוָה
מְבַכָּה כְרָחֵל / וּמֵי רֹאשׁ רָוָה
וַאֲנִי מְיַחֵל / וַאֲסִיר תִּקְוָה
כִּי אֱלֹהַי וַה' לְרִיבִי.
10 יְשֻׁרוּן יְשֻׁרוּן / בְּקָרוֹב יְשׁוּעָה
יְשֵנִים יְעוּרוּן / לְקוֹל הַתְּרוּעָה
וְרוֹזְנִים יֹאמְרוּן / לְגוֹלָה וְתוֹעָה:
שׁוּבִי אֶל עָרַיִךְ שׁוּבִי.
חֲנִיתְךָ הָרֵק / וּנְקֹם שְׁכוּלָה
15 מִצַּר חוֹרֵק / שֵׁן עַל מְשׁוּלָה
כְּגֶפֶן שׂרֵק / וְתִהְיֶה בְעוּלָה
הָאוֹמֵר לַצוּלָה חֳרָבִי.
זְמִירוֹת מְתַנִּים / עַל מִשְׁמְרוֹתָם
לְוִיִּים וְכֹהֲנִים / בַּעֲבוֹדָתָם.
20 קוֹל בִּרְנָנִים / בְּבוֹאָם וְצֵאתָם
זֹאת מִשְׁאַלְתָּם / תְּמַלֵּא וְתָבִיא.
- מתי אחלום: מתי יתקיים בי הכתוב "היינו כחֹלמים" שנאמר על שיבת ציון. נותבי נתיבי: הם מכיני הדרך לגאולים לעלות לארץ ישראל, על פי יש' מ, ג-ד. 2. ושבתי… אבי: כדברי יעקב בפרשתנו, והוסב לכלל ישראל. 3. לשדי… ושרב: יבשה בי כל לחלוחיות וחיוניות ותם כוחי, על פי תה' לב, ד. 4. כבדי נשפך: רבו כאבי וצערי, על פי איכה ב, יא. 4-5. מיום חרב דבירי: מאז חרבן המקדש. ואפך… רב: וכעסך ממשיך לפגוע בי ולריב עמי. 6. ואריה במארב: הוא האויב, על פי תה' י, ט. יגוד עקבי: יפגע בי ויפילני, על פי בר' מט, יט. 7. זוחל: ירא ורועד 7-8. ונפשי… רוה: נפשי חולה ומתייסרת בגלות, ומבכה בני ישראל כרחל אמנו המבכה על בניה, על פי יר' לא, טו. מי ראש: מי רעל, על פי יר' ט, יד. 9. ואני… תקוה: אני מצפה לגאולה אחוז וקשור בתקוותי, על פי זכ' ט, יב. 10. כי… לריבי: זו תוחלתי כי ה' יריב את ריבי ויצילני, על פי תה' לה, כג. 14-11. ישרון … שובי: אלה דברי ה' המבשר על הגאולה. 11. ישרון: כינוי לעם ישראל, על פי דב' לב, טו; לג, ה. ישורון: יראו בעיניהם. 12. יעורון… התרועה: יקיצו מתרדמת הגלות לקול שופר הגאולה, על פי זכ' ט, יד. 13. ורוזנים: מלכי אומות העולם. לגולה ותועה: לכנסת ישראל. 14. שובי… שובי: דברי האומות המזרזים את ישראל לשוב לארצם, על פי יר' לא, כ"שׁוּבִי בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל שֻׁבִי אֶל עָרַיִךְ אֵלֶּה". 15. חניתך …שכולה: הדובר חוזר ופונה לקב"ה ומבקשו לנקום נקמת ישראל מידי שונאיהם. שכולה: היא כנסת ישראל בגלות, על פי יש' מט, כא. 16. חורק שן: שונא ועוין, על פי איכה ב, טז. 16-17. על… שורק: כינוי לכנסת ישראל שנמשלה לגפן שורק, על פי יר' ב, כא. בעולה: קשורה ומחוברת לקב"ה כימי קדם. האומר לצולה חרבי: כינוי לקב"ה שהפך מצולות ים ליבשה, על פי יש' מד, כז. 19-22. זמירות… ותביא: תפילתם ובקשתם שתבוא הגאולה ותתחדש עבודת המקדש, על פי תפילת מוסף לרגלים "והשב כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם. והשב ישראל לנויהם…".
לוי אבן אלתבאן חי בסוף המאה האחת עשרה בסרגוסה שבצפון ספרד, עיר של הוגים, גדולי תורה ומשוררים. שיריו ופיוטיו אבדו או שיוחסו לפייטנים אחרים, בעיקר אלה שהיו חתומים "לוי" ויוחסו בטעות לרבי יהודה הלוי, עובדה זו מעידה בהחלט על איכות פיוטיו של אלתבאן. רבי אברהם אבן עזרא שמר את זכרו של פייטננו כאחד "מזקני לשון הקודש". את זכרו כמשורר ראוי ובעל מעמד שמר לא אחר מאשר רבי יהודה הלוי שהחליף עמו שירי ידידות ובהם דברי הערכה ושבח לשירתו. בדורות האחרונים נתגלתה אט אט שירתו וזכתה לכינוס במהדורה מעולה שההדיר דן פגיס[2] . לא כל שיריו הגיעו לידנו, ברם המהדורה מעידה על פייטן בעל כישרון ובעל שיעור קומה השולט ברזי השירה הספרדית. מהדורת פגיס ערוכה לפי נושאי הפיוטים ותכניהם וממנה אנו למדים כי אלתבאן בכל הנושאים שהעסיקו את שירת הקודש הספרדית: הנפש וכמיהתה לבורא, המלחמה ביצר ובטבע האדם, גדולת הבורא ותפארת הבריאה המעידה על גודלו, תיאור מצוקות הגלות ובקשה לגאולה ולבניין בית המקדש. נושאים הכלולים בסוגות הספרדיות של שירת הקודש: רשויות, סליחות לסוגיהן, אופנים, מאורות, אהבות ועוד. כמה מסליחותיו כלולות בסדר הסליחות "שפתי רננות" כמנהג ג'רבה וטריפולי.
השיר שלפנינו הוא שיר מעין איזור בעל מדריך דו-טורי וחמש מחרוזות היוצרות את חתימת המחבר "לוי חזק". המדריך מבטא את תמצית השיר כולו, ופותח בשאלה "מתי" המשקפת את אורך הגלות. שאלת הדובר – הוא עם ישראל – ובקשתו היא לראות בעיני רוחו את הגאולה המתקרבת "מתי אחלום".
בקשת החלום מתקשרת היטב אל הטור השני "ושבתי בשלום / אל בית אבי", וכפי שצוין בביאור, זו בקשתו של יעקב אבינו בבורחו מעשו אל לבן לארם. הדובר מסב את הדברים כלפי כנסת ישראל בגלות המבקשת ומייחלת לשוב ארצה. גם עניין החלום וגם השיבוץ מתקשרים לדמותו של יעקב. גם הטור השלישי מתקשר ליעקב המתלונן באזני לבן (בראשית לא, מ) "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי", ובכך מסמל יעקב את מצוקות הגלות של בניו. חיבור אחר ליעקב נמצא בטור השמיני בדימוי נפש הדובר לרחל אשת יעקב המבכה על בניה.
הכינוי ישורון בפתיחת המחרוזת השלישית מעלה את לשון התפילה בברכות השחר "עדת יעקב בנך בכורך שמאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת אותו ישראל וישורון". הפייטן בונה אפוא בעזרת השיבוצים והרמיזות את דמותו של יעקב כגולה החוזר ל"בית אביו" כסמל לבניו המבקשים אף לשוב אל בית אביהם שבשמים, אל ארץ ישראל ואל בית המקדש. יתר על כן בקשתו של יעקב בטור השני של המדריך משמשת כרפרין לשיר, כלומר מעין פזמון שהקהל חוזר עליו לאחר כל מחרוזת ומחרוזת, הווה אומר שבקשה זו חוזרת בביצוע הפיוט בבית הכנסת שבע פעמים פעם אחת מפי החזן, והקהל חוזר על טור זה לאחר המדריך ולאחר כל מחרוזת ומחרוזת.
כיוון אחר העולה מן השימוש בחלום ושיבה הוא מזמור קכו בתהלים "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" מזמור הרואה בעיני רוחו את הגאולה הפורצת "כאפיקים בנגב".
המחרוזת השלישית עומדת כמין ציר בין שתי המחרוזות הראשונות המתנות את מצוקות הגלות לבין שתי המחרוזות האחרונות המבקשות על הגאולה השלמה והתחדשות עבודת המקדש. חשיבותה של המחרוזת השלישית היא בכך שהיא מביאה את תשובת הקב"ה לבקשת הדובר ויוצרת דו-שיח והבטחה מפורשת מפי האל כי בקרוב תיראה הישועה. המחרוזת הזו פותחת בצימוד שלם "ישורון ישורון", עם ישראל ישור ויראה את הגאולה הקרובה, ולא עוד אלא שמלכי ארץ הם שיזרזו את ישראל בגאולתם, ויראו לכנסת ישראל "שובי אל עריך אלה שובי". לאחר הבטחה זו מבקש הדובר לעשות נקמה באויבים ובצוררים, ומסיים בבקשה להתחדשות עבודת בית המקדש וישובו "כהנים לעבודתם ולוים לשירם לזמרם".
[1] שמות רבה, פרשת משפטים, פרשה ל.
[2] ד' פגיס, שירי לוי אבן אלתבאן, ירושלים תשכ"ח.
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-כפיטן
א. כפיטן
בבתי־הכנסת בקזבלנקה של שנות ה־ 40 וה־ 50 היה ר׳ דוד בוזגלו אורח קרוא בכל עת.
בכל בית־כנסת חיכו שישתתף איתם בתפילה. ר׳ דוד, שהיה שליח ציבור ופיטן ידוע, ידע לחלק את זמנו בין שאר בתי־הכנסת בעיר. הוא מימש את הציפיות ועבר מבית־כנסת לבית־ כנסת. כל בתי־הכנסת שבהם השתתף, אם בתפילה ואם במעמד הבקשות, היו מלאים מפה לפה. כל דבר שהוציא מפיו כדברי תורה או פיוטים, היה זוכה להתפעלות מפי השומעים. תגובת המתפללים היתה קבועה ״שיהיה בריא״.
קולו הנישא מעל לקולותיהם של המתפללים ושל הפיטנים האחרים הפך לקול המבוקש ביותר בקזבלנקה. גם לאחר שאיבד את ראייתו המשיך, מדי פעם, באהבתו ־ להיות שליח ציבור. זכרונו המופלא בא לידי ביטוי גם כאן. הוא הכיר את כל התפילות בע״פ ועל כך זכר תמיד לקריאות התפעלות מפי המשתתפים בתפילות.
הרב שלום משאש כותב בשבחו של ר׳ דוד בוזגלו:
"וכשהיה משורר בשבתות באשמורת הבוקר בקולו הנעים ומבטאו הנוה ורגשו הנעלה, היה כולו חוצב להבות אש, וכל גופו מרתית רתות, בשירים היוצאים מלב טהור כנצינצם בסיני, הנכנסים ללב כל שומעיה ובכללם אני הצעיר, וכל רוחם ונפשם מתמלאים רגש נורא, ומגיעים לתענוג נפלא שאין כמוהו. אשריו ואשרי חלקו שכיבד את ה' מגרונו וזיכה את הרבים…ואמרתי עליו בסיום הבקשות " מדור דוד לא קם כדוד", כי היה באמת דבר נפלא"
כפי שכבר ציינתי, לר׳ דוד לא היה בית־כנסת קבוע לתפילה. הוא ביקר בבתי כנסת שאליהם הוזמן. שם הוא חי והתפרנס מתרומתם של תורמים ונדיבי לב. כך הפך בעצם הפיוט, שהיה אהבת חייו, למקצועו, בבחינת ״תורתו־אומנותו״. לעתים ארגנו לו מגביות בין באי בתי־הכנסת. ידוע גם, כפי שסיפר לי שמשו מר משה אוחיון, כי בקזבלנקה ארגנו את תפילות הימים הנוראים במועדון תרבות מקומי, ולשם הוזמן ר׳ דוד בוזגלו כשליח ציבור וכפיטן. את המקומות היו צריכים להזמין ולשלם בעדם שבועות מראש. בדרך זו זכה וקיבל ח דוד חלק מהרווחים ששילשלו המארגנים לכיסם.
במועדון תרבות זה הנהיגו בחורף 1961 את ״שירת הבקשות״ בלילות שבת שבהם השתתף ר׳ דוד.
בערבי הבקשות שבהם נכח ר׳ דוד, רק מי שידע היטב את הפיוטים הורשה להשתתף בקטעי הסולו. ר׳ דוד לא הסכים שישירו בפניו ״פיטנים״ שאינם בקיאים היטב בפיוט, או שמזייפים בקולם. נלמד מכאן על שמיעתו המוסיקלית ורגישותו לסטיה מהלחן המקורי. אך אין בכך די. דוד גבאי, מי שהיה נער בן 17 שנה במקהלת ״נעים זמירות״, מספר בהתרגשות על ערבי הבקשות שבהם השתתף, ושם ראה ושמע את ר׳ דוד: ״כאשר היה נכנס ר׳ דוד לבית הכנסת היתה משתררת דממה מוחלטת, היתה לו שמיעה חדה, ואם מישהו מבין הנוכחים היה מדבר ומפריע, הוא מיד השתיק אותו. היינו מתפלאים מיכולת שליטתו באנשים, הוא היה בשבילנו הכל״. יכולת השליטה של ר׳ דוד במעמד הבקשות היתה ברורה. הוא לא הסכים שמסביב לשולחן המרכזי ישבו סתם ״עמך״ (כנהוג היום). בהיותו ה״מקדם״ של הערב הוא העביר את רשות הפיוט בין הפיטנים השונים, ולא היו כל עוררין על מעמדו. העדויות, כפי ששמעתי אותן, אומרות כי בשלב מסויים, כשהיו ערעור וקריאת תיגר על מעמדו מצידם של תלמידיו דוד אלמקייס ואברהם ארזואן, הם עזבו את החבורה של ר׳ דוד והקימו חבורה משלהם. כאשר גילה ר׳ דוד שהם עזבו, נעצב בליבו והוא החליט להמשיך בלעדיהם. כדי לרתק את הקהל ולמשכו לחבורה שלו, החליט ר׳ דוד לשבץ ב״שירת הבקשות״ גם אחדים מהלחנים השעביים המוכרים שהיו אז בקזבלנקה. לאחר זמן, חזרו שני התלמידים הפורשים לחבורה והכול חזר לתיקונו.
הדבר מזכיר לי במידה רבה את הפיטן המוביל בדימונה, מר יהודה ללוש. גם הוא לא נותן לפיטנים המזייפים בקולם להמשיך בפיוט. הוא מיד מתקן ונוזף בפיטן.
מקהלת ״נעים זמירות״ הוקמה ע״י יהודי ספרדי שחי בקזבלנקה בשם בן הרוש, והיא פעלה בבי״ס ״אם הבנים״. הנערים התקבלו למקהלה מגיל 12־11 שנה והוזמנו להיות נוכחים גם בערבי הבקשות.
מקרה זה לא ערער לרגע את מעמדו הנישא של ר׳ דוד בקרב המתפללים והמשכימים קום ל״שירת הבקשות״. הוא, כדרכו וכהרגלו, המשיך להלהיב בשירתו הנעימה ולהתלהב בעצמו. מרוב התלהבות אמר באחת ההזדמנויות: ״לולא התביישתי, היתי קם לרקוד בבית־ הכנסת״.
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כפיטן
עמוד 148
אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-רבם של אלה היושבים על הגדר.
רבם של אלה היושבים על הגדר
הרב ד״ר חזי כהן כתב: סיפורנו מתרחש במרוקו, שהייתה שונה מאוד מאלג׳יריה. יהודי אלג׳יריה הושפעו מאוד מן התרבות הצרפתית; בשנת 1830 פלשה צרפת לאלג׳יריה, וארבעים שנה אחר כך התפרסמה פקודת כרמיה. היהודים קיבלו אזרחות צרפתית והחלו להתערות בתרבותה. תהליכי המודרניזציה הביאו לתופעת חילון נרחבת. בתגובה, גילו חכמי אלג׳יריה פתיחות וגמישות לצד דבקות במקורות. הם ביקשו להיענות לאתגרי התקופה וניסו ליצור סינתזה בין ערכי המודרנה ליהדות. מרוקו, לעומת זאת, הושפעה אך מעט מן התרבות הצרפתית ויהודיה היו מסורתיים יותר. החילון היה שולי בשלב זה וחילול השבת בפרהסיא היה חריג וזכה לתגובה קשה: חרם!
הרב יוסף משאש חוזר מאלג׳יריה ומשמש בתפקיד מרכזי במרוקו, אך אינו מיישר קו עם הנהוג במקומו החדש-ישן. האנשים שרואים את הרב מסתודד עם מחללי שבת מניחים שמדובר בתקלה, אשר נעשתה מבלי דעת ובתום לב, אולם הרב משאש שובר את המוסכמות: הוא מודע לנעשה ואף על פי כן משוחח עם המוחרם.
הרב משאש רואה עצמו גם כרבם של אלה היושבים על הגדר, ואף של אלה שנטשו את העולם הדתי. הוא נדרש לחזקם, לעודדם ולשמור עמם על קשר. הוא הבין שתהליכי המודרנה והחילון רק ילכו ויגברו, ושאופן ההתמודדות צריך להיות מקרב ולא מרחיק. צריך לשמור על קשר ישיר וחם, ולא לנדות ולהחרים. דרכו המתונה והמכילה הביאה פעמים רבות(אך לא תמיד כמובן) לתוצאות חיוביות:
באחת מהשבתות הלך הרב משאש ברחוב, ומולו ניצב אחד מהמתפללים שנעדר מבית הכנסת זמן רב, ובידו סיגריה. האיש היה נבוך וניסה להסתתר, אך הרב משאש הבחין בו וצעד לכיוונו. כשהגיע אליו שאל הרב בשלומו: ״התגעגעתי אליך מאוד. מנהגי מדי שבת לערוך בסוף התפילה ׳מי שברך לכל הציבור, והיות ואתה נעדר איני יכול לברך אותך. אנא! השתדל להגיע לתפילה, וגם אם התפילה ארוכה מידי – בוא בסוף התפילה.״ הרב משאש נפרד ממנו בברכת שבת שלום ובחיוך. דבריו חדרו לליבו של האיש, ובאמת, בתחילה בא רק ל׳מי שברך' אולם אחר כך הגיע לתפילה מוקדם יותר.
מעין ריבית דרבנן
סיפר מרק אלקובי: רבי יוסף היווה אוזן קשבת בעבור כל יהודי, לא רק לבעיות הלכתיות, אלא גם למצוקות ולבעיות שהתעוררו במהלך החיים. יום אחד בא לבית הרב יהודי אחד אשר פניו העידו על דאגה עמוקה, וכששאלו הרב לפשר פניו הנפולות, הלה התפרץ בבכי והתאונן בפני הרב על מצבו. הוא סיפר כי הוא בעל עסק מצליח, אך לאחרונה שקע בחובות רבים ולא יכול להתחמק מיד נוגשיו, ומרוב הבושה והצער נפל למשכב. הרב הצטער מאוד לשמוע את צערו של אותו יהודי, אך השיב לו מיד שיבוא אליו בחזרה מחר, וינסה למצוא פתרון לבעייתו. הרב שקע בתפילות ותחנונים לה׳ יתברך שיושיע את אותו יהודי, וביקש מבוראו שמהאדם הראשון שיפגוש ברחוב ימצא תושייה ליהודי המסכן. עם סיום התפילה יצא הרב לרחוב שמתחת ביתו והתחיל הולך בדרכו. תוך רגעים ספורים שמע מאחוריו קריאות ״ר׳ יוסף, ר׳ יוסף״. הסתובב הרב וראה את אחד מקרובי משפחתו רץ לכיוונו. כשהגיע לפניו, שאלו בן המשפחה לרבנו על פניו הנפולות. אך הרב ניסה להתחמק, ולאחר הפצרות רבות סיפר לקרובו על המקרה המצער ותפילתו. קרוב משפחתו שמח שמחה גדולה על הזכות שנפלה בחלקו ורץ מהרה להביא את סכום הכסף שנקב הרב על מנת לשקם את עסקיו של היהודי המסכן. בשובו אמר לרב כי הוא מאושר לקיים מצוות הלוואה ״אם כסף תלוה את עמי״.
למחרת מסר הרב לאותו יהודי את סכום הכסף, ולאחר תקופת זמן שב אותו יהודי להשיב את ההלוואה בפנים צוהלות, מסר לרב את הסכום שלווה וביקש להוסיף עוד סכום נכבד מתנה לרב. הרב ענהו שאת זה אין באפשרותו לקבל, מאחר שברור שמתנה זו באה בעקבות ההלוואה שקיבל, ועל כן יש בה ״מעין ריבית דרבנן״…
מחיה מתים במאמרו
סיפור מאת מרן הראשל״צ הרה״ג רבי שלמה משה עמאר שליט״א:
עוד בהיותי אברך צעיר הייתי מהלך לביתו של רבנו בכל ליל שישי והייתי יושב עמו מספר שעות במשך כשנתיים. הייתי אז ללא מעמד ותארים כלל, ובכל זאת רבנו קרבני לתורה ואהבני אהבה גדולה חינם אין כסף, והיה מלמדני רבות בתורה ובדברי חכמה. ופעם אחת, כשהייתי יושב עמו, נשמעו דפיקות בדלת, ונכנס לביתו של רבנו יהודי מבוגר מבית הכנסת המקומי, ואמר: ״שלום עליכם רבי יוסף״, ומיד פרץ בבכי גדול. אני נבהלתי מאוד, אך רבנו שהכירו, קיבל את הבכי בנחת רוח, והושיב על ידו את היהודי, ואז החל היהודי להתאונן על מעלליה של אשתו, שמקשה עליו וממררת את חייו, ועוד סיפר כי כששב מהקניות בשוק אשתו התנפלה עליו ופגעה בו, אזי הודיע כי נפשו קצה בחיים ואינו יכול להמשיך במצב שהוא נמצא אפילו עוד רגע אחד. רבנו השיב: ״אחי, לפני שניכנס לסוגיה, אני רוצה לספר לך סיפור״, והחל לדבר עמו בלשון רכה ובעדינות מרובה, ובלל דבריו בדברי מוסר ובמעשיות צדיקים קמאי ובתראי וכו'… לאט לאט ראיתי איך קמטי הפנים נעלמים ונמתחים, והאור שב לזרוח בפניו של היהודי, ועוד המשיך רבנו בדברי חיזוק ועידוד, וכמה משלים ובדיחות, עד אשר נשתכח מהיהודי צערו ושב לחייך ולשמוח, היהודי הנ״ל הפך לבריה חדשה, ועל כגון דא אמרו חכמים: ״מחיה מתים במאמרו״.
לא המדרש עיקר אלא המעשה
עוד סיפר הראשל״צ שליט״א: ״רבנו היה מעביר שיעורי משנה קבועים לציבור הרחב, ואני הייתי יושב לידו. כל פעם היה תלמיד אחד שמקריא את המשנה ורבנו היה מפרשה ע״פ דברי הש״ס וחידושי הראשונים, היה מביא תמיד את פסקי הרמב״ם על המשנה ולצד זה היה מוסיף להביא חידוש הלכה על המשנה הנלמדת. בעיקר ציטט רבנו את דברי הריב״ש, שנדמה היה לי שהכיר את כל כתביו בעל פה, מילה במילה. וכשהיה מביא לנו את חידושי התורה שלו, היה מציגם בצורה סיפורית, מביא את שם המקום ואת הזמן שבו נכתבה התשובה בכדי לעניין את כל השומעים״. ואכן רבנו דרש על המשנה בפרקי אבות: ״לא המדרש עיקר אלא המעשה״, דלא הדרשה היא העיקרית והנשמעת ביותר אלא המעשייה שמספרים לציבור, כי אותה לא שוכחים כלל.
רבנו כתב פעם על לימוד התורה שהוא זוכה ללמד לציבור, וזו לשונו:
ואני, העני, זה שתי שנים, אשר גזלתי בחזק יד מעתותי וקבעתי ישיבה לבעלי בתים קרוב למאה, לומד עמהם שעה וחצי בכל לילה בקיץ ובחורף, אחר תפלת מעריב תנ״ך עם פירוש רש״י ז״ל בביאור רחב בלשון ערבית המדוברת, והודות לאל ב״ה גמרנו את התורה, והננו עתה בסוף שמואל ב, וזה לי עשרים שנה מעת שובי מתלמסאן, דורש בכל שבת בקהל רב בעלות המנחה בפרקי אבות ובהלכות חג בחג וענייניו ומוסריו, וכל מה שדרשתי כתוב אצלי על כמה כרכים כתיבה תמה, ועוד מוסיף והולך בלי די, בעזר משדי, וכח המושך אצלי ההמון ובחורי הזמן, הוא חרושי תורה ומאמרי הש״ס והמדרש בשלוב ספורים ומעשיות ומשלים אשר מוליכים השומעים בידם להטעים לנשיהם, כממתקים המחלקים בשמחת חתנים לקרואים להטעים לבני ביתם, וכל ימי השבת הם מספרים דרשת השבת, גם באוצר הסוחרים, ובכן צריר לזה ים גדול של ספורים ומעשיות ומשלים, וברוך ה׳, אשר אני מלא וגדוש מזה, מאשר למדתי, ומאשר שמעתי, ומאשר ראיתי, ואמנם חסר עוד הרבה.
(אוצה״מ ג, סי' אלף תרי)
אלעד פורטל-החכם השלם-פרקי הגות, הלכה מנהג וציונות מתורתו של רבי יוסף משאש זלה"ה-רבם של אלה היושבים על הגדר.
עמוד 67
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח
חמישים וחמשה כפרים
שנה חלפה, ורשת מוסדות "אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש” בכפרי מרוקו גדלה במהירות. ההתפתחות לא כללה רק עליות, היו גם מורדות ומהמורות, אך התנועה קדימה המשיכה כל העת. הנה לדוגמה מכתב שכתב הרב מטוסוב לרבי בחודש אייר תשי״ב, שנה וחודשיים לאחר שהגיע למרוקו.
המכתב נפתח בבשורה על כך שהוקמו תלמודי תורה בשלושה כפרים. בראשון לומדים שמונים תלמידים, חלקם לומדים מדי יום ואחרים שלושה ימים בשבוע: ״האחד שמו אוטאט. שם היו לומדים בבית הספר גם בשבת ועל ידי התאמצות הבחור משה לחיאנ׳ [המפקח על הכפרים] ביטלו זה בהחלט, ושלחנו לשם תלמיד ממקנאס ללמד התלמידים והתלמידות שהם כשלושים ללימוד כל יום, וכחמישים לשלושה ימים בשבוע״. בכפר קסאבי סודר תלמוד תורה כשנה קודם לכן, ונסגר בגלל בעיות מקומיות וכעת שוב נפתח. הכפר השלישי הוא חיזקין במחוז מרקש ובו לומדים 23 תלמידים ו־10 תלמידות.
בשולי המכתב הארוך המפרט נושאים שתיו הקשורים למוסדות, מסכם הרב מטוסוב את פועלן ”יש לנו עכשיו תלמודי תורה בחמשה וחמישים כפרים״, ומציין שזה מלבד המוסדות בערים קזבלנקה, מרקש וצפרו, בהם היו מוסדות גדולים ומפותחים. בסך הכל, פעילות חב״ד במרוקו בשנה לאחר שהגיע הרב מטוסוב, כללה חמישים ושמונה ערים, עיירות וכפרים בהם היו מוסדות חב״דיים.
״שיסדנו במרוקו״
חודשיים חלפו, ובאגרת אל העסקן הנודע הרה״ח זושא וילימובסקי(הפרטיזן), הרבי מורה לו להקים רשת בתי ספר חב״דיים בארך הקודש, בדוגמת ובהמשך למוסדות ”שיסדנו במרוקה”. הנה דברי הרבי באגרת:
הנה כדאי הוא שיתעניין בהאפשריות לייסד שם [באה׳׳ק ת׳׳ו], גם כן מוסדות שיכנסו ברשת המוסדות חינוך שיסדנו במרוקה ונקראים ע״ש כ׳׳ק מו"ח אדמו״ר ״אהלי יוסף יצחק ליובאוויטש" אשר ברשת
מוסדות חינוך אלו נמצאים מוסדות החל מלימוד אלף בית עד בית מדרש למורים ורבנים.
בתקופה הבאה שיגר הרב מטוסוב לרבי מכתב בו הוא מבהיר את המצב הנפלא אליו הגיעו, שבכפרים רבים נשמע קול התורה, אך גם מאריך בחובה לשיפור התנאים הגשמיים כדי שיבואו עוד תלמידים. הנה תיאורו המרגש על תלמודי התורה שהוקמו בכפרים:
הודות לא־ל עליון אשר גם בכפרים נדחים ומרודים בעניות, קול התורה והתפילה נשמע בבתי כנסיות מתינוקות של בית רבן, ותלמידים וגם תלמידות, מתלמדים להתפלל ולומר כל מיני ברכות בעל פה וכן קריאת שמע וברכת המזון ועוד, ולומדים חומש וגם חוק לישראל ומשניות, [… ועד עתה] הגדולים רבים שאינם יודעים להתפלל, ועכשיו על ידינו גם הבנות הקטנות מתפללות, שזה בכלל חידוש הוא להם שלא ראו זה מעולם, ושמחים הם מזה הרבה. וגם מר אברמוביץ [מהג׳וינט בארצות הברית, שביקר באותם ימים בפעם הראשונה במוסדות חב׳׳ד במרוקו] התפלא בכפר נידח איך שילדות קטנות יושבות על הארץ ושאל אותן שאלות סבוכות והשיבו על כל הברכות בעל פה […].
ומלבד זה הרי במקומות שישנם בתי הספר [אחרים] אפילו במקומות שלומדים מעט עברית, אבל אין מכניסים לשם שום ענין של קודש, כי חוק הוא להם מטעם הנהלתם, אבל באים הם התלמידים [של בתי הספר הנזכרים] לבתי הכנסת ולהמורים שתחת השגחתנו ללמוד תפילה וחומש בעתות החופש שלהם כמו ביום שבת וביום ראשון, וגם ביום חמישי באיזהו מקומות, ובשאר ימי החופש, וגם ברוב המקומות בכל יום בערב שעה או שעתיים.
הרב מטוסוב אף מציין שבמקומות מסוימים דאגו לכך שבתי הספר היהודים לא יעבדו בשבת. לסיכום הוא מסביר כי עבודה זו מצילה את יהודי הכפרים, מאחר והם עניים מרודים ואין ידם משגת להחזיק מורה
שליח עושה שליח
הרב מטוסוב עבד כל העת כחייל במערכה, כאשר המפקד העליון הוא הרבי. כל העת חשב כיצד לכבוש עוד יעד ועוד יעד, כדי להגיע לכל יהודי, לסייע לו ללמוד תורה ולהתחזק בשמירת מצוות.
כאשר העבודה הלכה והתרחבה ידע הרב מטוסוב כי לבדו לא יוכל לנהל את המוסדות המפוארים בקזבלנקה, ובד בבד לצאת בתדירות רבה למסעות הכפרים. לכן מינה מפקחים מיוחדים, שכונו גם "מבקרים׳׳, והללו פיקחו על העבודה החינוכית שנעשתה במוסדות חב״ד. כל"מבקר" יצא בתדירות גבוהה למסעות בכפרים בהדרכת הרב מטוסוב, ובכל מקום שוחח עם המורים והתלמידים, בדק את הצרכים הלימודיים ותנאי המחיה, ואת התרשמויותיו העביר לרב מטוסוב.
ואלו הם ה׳׳מבקרים" שסייעו רבות בעבודת מוסדות חב׳׳ד ברחבי מרוקו: הרב אהרן בן חמו, הרב חיים אלבז, הרב משה לחיאני, הרב עמרם אזולאי והרב שלמה בן שושן.
ה׳׳מבקרים" הללו היו נמרצים ביותר, ולפי ההוראות שקיבלו לא התמהמהו עד לשובם, אלא כבר בהיותם בדרך דיווחו על כפרים בהם הכל הולך למישרין, לצד דו״חות עם בשורות לא מרנינות תוך הצגת פתרונות אפשריים לבעיות שראו במקום. ה״מבקרים״ לא באו רק לפקח, אלא גם סייעו בקשרים, בהתאמת מבנים והגישו עזרה בכל נושא נדרש, מארוחות מזינות ובגדים ועד ספרים, ריהוט ודרכי הוראה.
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח
עמוד 51
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- הימנעות מחומרות לציבור
9. הימנעות מחומרות לציבור
חכמי ספרד בפסיקתם היו כפופים אך ורק לכללי ההלכה. הם לא נטו לגבב חומרות כדי לצאת ידי כל הדעות. הם התבטו הרבה נגד העמסת חומרות על הציבור, להלן לדוגמה שני ציטוטים מר׳ דוד בן זמרא בתשובותיו (סימנים ו וקסג): ׳איני רואה לחדש חומרות על ישראל מה שלא החמירו הראשונים, והלוואי שישמרו מה שהוטל עליהם…׳ או ׳הנח להם לישראל, לא די להם מה שאסרה תורה ומה שהחמירו רבנן, אלא שאתה בא להוסיף חששא על חששא׳.
לדעתם מי שרוצה להחמיר על עצמו יעשה זאת בצנעה. הם ראו כיוהרא וגסות רוח את מי שנוהג בחומרא וחסידות בפרהסיה. להלן מעשה שהיה בקהיר במאה ה16־ המדגים עניין זה: מקצת חכמים נהגו שלא לאכול משחיטת חלק משוחטי העיר, מפני רינונים שהיו על אותם שוחטים שאינם עושים מלאכתם כראוי. לכן כאשר הוזמנו אותם החכמים למסיבות ולשמחות, הם התנו את השתתפותם בהכשרת כלי הבישול קודם. רדב׳׳ז נשאל האם אכן לפי ההלכה מחייבת הכשרת כלים כפי דרישת המחמירים. ותשובתו יכולים גם המחמירים לאכול באותם הכלים ללא הכשרה, מאחר שלא בטוח שהבשר שבושל בהם קודם נשחט על ידי השוחטים החשודים בעיניהם.
גם אם כן, יתכן שפעם הזו שחטו כהלכה. לאחר שהוא מבסס את דבריו ממקורות הלכתיים, הוא מסיים בהתרסה כלפי המחמירים: ׳שהדברים שאדם מחמיר על עצמו ואחרים נהגו בו היתר ואין איסורו מבורר, אין לשנות מנהגם. וכל שכן שלא להגעיל את כליהם… אם על כל פנים ירצה להחמיר על עצמו אפילו בכיוצ״ב, יכבד וישב בביתו, שגורם למחלוקת גדולה ולשנאת חינם ולחילול ה׳ (תשובות סימן אלף שס׳׳ט). כלומר אין מקום לחומרא ומי שרוצה להחמיר עליו לנהוג כך בצנעה בביתו, אבל בשעה שנמצא בציבור אסור לו להחמיר. הרדב״ז מעיד על עצמו, שכך הוא נוהג בדברים שלדעתו הם אסורים וחבריו חולקים עליו, הוא מחמיר בהיותו בביתו אבל בשעה שנמצא בחברה נוהג כמותם ואוכל ללא היסוס.
מסיפור זה גם ניתן ללמוד כי החכמים לא מיהרו לחרוץ דין על אופיו של איש.
אצלם כל יהודי הוא בחזקת זכאי כל עוד לא הוכח בראיות ברורות אחרת. גם בתשובת ר״י אבן מיגאש הנזכרת לעיל, השואלים הוסיפו להדגיש, שהמדובר בחכם שיש עליו רינונים ׳בלתי ירא שמים והעידו עליו ברשעיות רבות׳. ובתשובתו כשמתייחס לנקודה זו הוא כותב, אלא ׳מה שזכרת מהיותו בלתי ירא שמים, אם דיין קבוע צריך לחקור בזה….׳ כלומר, אינו קובע הלכה על סמך דברי השואלים, אלא הוא מצריך חקירה ודרישה כדי להחליט על סמך עובדות ועדויות, אם אכן מדובר באדם רשע, ולא רק סתם רינונים.
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- הימנעות מחומרות לציבור
עמוד 20
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
המסחר בשטיחים וביין; שיתוף היהודים המקומיים בסחר התבואה
דוגמא למסחר המרובה והענף שבו סחרו יהודי סאפי עם יהודי פורטוגל היה ענף המרבדים, ה׳חנבאל׳. את הייצור עשו הערבים אך הפיקוח והשיווק נעשה בידי יהודים. בשנים 1512 – 1514 הזמין עמנואל אצל המתווך היהודי מאיר לוי מרבדים באיכות טובה ונאה. אך מאיר היה מוכן לשולחם רק אחרי שקיבל לידיו את מחירם ואחרי שהמלך ערב למשלוחם. כידוע, רחש הים התיכון והחוף האטלנטי של מרוקו שודדי ים. סוחרים מפולפלים יכלו לעשות רווחים כפולים במכירת מוצרי הייצוא ובפדיון ביזת הים במחיר נמוך. בצד סוחרים יהודים סחרו במקומות אלה סוחרים צרפתים, איטלקים ופורטוגזים. במכתב אחד המליץ כותבו בפני עמנואל לייסד מפעל לייצור שטיחים במרוקו, כיוון שיש לפורטוגל את כל הכלים והאמצעים להקמתו במרוקו.
ייזום, ייצור, תיווך שיווק ופדיון ביזת הים וזאת מבלי להירתע מתחרות של סוחרים אחרים הם תמצית פעילות מאיר לוי בסאפי.
ייתכן שהיהודים פעלו גם באגוז שליד עיר זו, שם החזיקו הפורטוגזים במצודה עד שנת .1525
סעיף בנושא הנדון הוא תעודה שיש בה חדירה נוספת לנתיבות המסחר והאספקה, שבהם פעלו היהודים לא רק בחופי האוקיאנוס האטלנטי אלא גם בתוך מרוקו, על יהודי פנים הארץ שבה. המקור הוא מכתב בערבית עממית שנכתב מיהודה בן זמרו לאחיו שמואל, מסעוד ושישיר. קהילת התשתית של פעילות המשפחה הזו בדרום היתה אזמור. מוזכרת חיטה שמביאים ערבים וכנראה סוחרים ומייצאים בה בני זמרו. קולין משער שהמכתב נכתב במראכש, שמה מייצאים ערביי אזמור את הדגן וערביי סכורה יין. הוא נכתב בשנת 1520 בימי השריף הסעדי אחמד אלערג׳ מלך מראכש.
כאן אנו נפגשים בעיר נוספת שהיתה מקפצה ממראכש לאוקינוס האטלנטי בשביל בני זמרו: אברהם בן זמרו מתמנה למתורגמן במאזאגאן, ב-1534 הוא מופיע בליסבון ומשם הוא מגיע לטנג׳יר בדרכו אל ארזילה כדי למסור מפח למפקד העיר. הוא גם מנחל משא ומתן כלכלי בין מולאי אחמד הנזכר, לבין לופו ברינגה על מעבר חופשי של אוניות פורטוגזיות ועל שחרור שבויים נוצריים. אברהם זכה להתירם מן השבי שבו שחו שנים רבות,.
מציאות ואגדה משמשים בקטע מן התעודה. תחילה, נסכמו: שיירה מאזור גורארה או תגורארין הגיעה (למראכש או לאזמורי) ובין היהודי עזוז בן סאסי לפתע זה ורוכב אחר, התנפלו על הכבשים והודיעו לרועים, שהם חלוצים של יהודים רבים הממהרים להגיע. שני הרוכבים שאלו אם בין בני הקאיד מחמד בן אחמד שלו השתייכו הרועים, אם יש ביניהם יהודים והם השיבו: ׳יש לנו רבים כדי שישלמו לנו את מס הגולגולת, כדי להכותם, ללעוג לחם ולהעליבם׳. הופעתם של שני הרוכבים עוררה פחד בין בני הברברים, הם התארחו אצל יהודי המקום שביקשום למסור אגרות לשריף (= מלך מרוקו), וזח חיפש את קאבסה לקרוא את האגרות. שני הרוכבים גם שאלו את יהודי גורארה ממה הם שותים והם השיבו: ״ממאה בארות שנעתקים ממקום למקום ומסתתמים לפי מסעותינו, יש בבארות די מים כדי להשקות את כבשינו, עגלינו גמלינו וסוסינו״ הכותב, כלומר יהודה בן זמרו פונה לאחיו שלא להטיל ספק בנושא זה. עובדה זאת, כלומר הלחם שהם קיבלו בשבט של אחמד ושממנו ניזונו כל בני השיירה הראו אותו במראכש. את ההודעות מאותו השבט החביא המלך, ׳נקווה שאלוהים יחפוך את חסיפור הזח לאמת ושלבותינו ישמחו בו.
דברים אלח משתלבים בסוגיית ׳חיהודים הברברים׳ שזכתה למחקר רב. היו שקשרו אותם ל׳בני משה׳ האגדיים ואחרים שייכים לבני שבטים יהודיים שחיו, כביכול, בין בני שבטים יהודיים בעמקי גיניאח’״.
אין זה חמקום לחזור על אותם מחקרים, אך יש בהן גרעין של אמת. יהודים היו פזורים באזור הדרע כמאה ועשרה ק״מ ממראכש, וייתכן שהם אלו שסיפקו תבואה לשווקיה ושאותה קנו בני זמרו. יהודים אחרים חיו בג׳מעת ג׳דיד שם משמש היהודי כ׳דואר׳, הוא העביר קשר בין מושל תאזור לבין מולאי אדריס במראכש. יש בידיעת אחת מאזור זח כדי להבליט את השוני בין המצב המועדף של חסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל על פני היהודים המקומיים שנגדם נהגו בשרירות לב. שריף המקום נתן ליהודי לקרוא לו מכתב וכשלא ידע כלום ממנו הוא פקד לקשור אותו לארבעה סוסים שהמיתוהו.
הקהילה המרכזית באזור הדרום היתה מראכש שבה היו 3000 בתי אב יהודיים. תחילה הם חיו במרכז העיר אך בן המלך שליט העיר העבירם בשנת 1569 לקצה העיר, ליד ׳באב אגמאת׳ וכך הופרדו היהודים מן המוסלמים. שכונת היהודים מוקפת מארבעת צידיה ולה שער אחד גדול ושער קטן נוסף המוביל לבית העלמין. רוב היהודים הם צורפים שעושים כלי כסף נאים, אביזרים מפותחים לסוסים ויש ביניהם סוחרים. אך בעלי ההשפעה הם אלה שמנהלים את הכנסות המלך ומושלי האזור כיוון שעם זה, המאורים, אוהב לתת את הנהגת ענייניו וחשבונותיו בידי היהודים. כל יהודי משלם דוקאט אחד לראש, לבד מיתר המסים והמכסים.
1499 – 1549; יוצאי פורטוגל במסחר בדיפלומטיה ובחברה במרוקו; בני זמרו באזמור עריכה שלום בר אשר
עמוד 12
״אנוס רחמנא פטריה״? בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה-אליהו ליפינר ז״ל.
״אנוס רחמנא פטריה״?
בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה
אליהו ליפינר ז״ל
מפאת עצם טיבם של הדברים, הבא לדון בסוגיית האנוסים בפני ההלכה פונה מיד ליוריספרודנציה [תורת המשפט א.פ] הרבנית שבספרות השאלות ותשובות, Responsa בלע״ז, שהרי בתורת משה לא מופיעה בעיה זו. אולם, מעבר לאותה יוריספרודנציה, שבה ניתנו פתרונות מחייבים לכאן ולכאן, נפתח את דיוננו זה דווקא בשאלות שנשאלו ובתשובות שניתנו מפי האנוסים בינם לבין עצמם בענייני הלכה למעשה. יוריספרודנציה עממית ומחתרתית זו בארצות הגזרה, כשהשואל והמשיב אינם מחכמי הדור אלא מפשוטי העם, ואף בעלי מקצוע נחותים — אם ביום מן הימים תיחשף, תלוקט ותיבחן כראוי, תגלה לפנינו את מצוקת נפשם של אנוסי הדור במידת נאמנות יתרה בהרבה מזו שבאותה ספרות קלסית שנתרחבה ונתפשטה ברבים ומשתרעת על פני תקופות וארצות. וכפי שיש לנו דינים ומצוות ״מדאורייתא", הכתובים במפורש בתורה, בניגוד לדינים ומצוות ״מדרבנן״, שנקבעו על ידי החכמים, כן תהיה לנו ספרות שאלות ותשובות בכתב, על ידי רבני הדור, וסוג שאלות ותשובות בעל פה, כשהשואלים והמשיבים הם האנוסים בינם לבין עצמם, במחתרת.
מזדמן לי מדי פעם לשהות תחת קורת גגו של הארכיון הלאומי של פורטוגל, בעיר ואם לישבונה ההוללה והמהוללה, כפי שכינוה חכמי הדור שלפני הגירוש; ותוך כדי עיון, פעם, בראשון פנקסי ההלשנות בפני האינקוויזיציה, הגנוז שם, נתקלתי במסירה אחת מיום 15 במאי 1538, מרשימה בתוכנה. נמסר בה על דיאלוג בענייני דת משה בין שני אנוסים בעלי מלאכה, שעה שנזדמנו בדרך אקראי ב״ריביירה״. דעו לכם שכך היו קוראים בימים ההם לשכונה אחת שעל חוף הנהר טז׳ו או טאג׳וס, שבה התנוסס לתפארת ארמון מלכי פורטוגל, הידוע בהיסטוריה בכינוי Palacio da Ribeira. כשדת היהודים עדיין הייתה מותרת בארץ, דרכו ועלו לא הדין של האינקוויזיציה ותיקיו דברי אמת ודברי שקר משמשים בערבוביה ולא תמיד ניתן להבחין בין אחד למשנהו.
תופעת היוריספרודנציה הפנימית והמחתרתית חזרה ונשנתה במושבותיה של פורטוגל מעבר לים, שבהן נתיישבו פליטי האינקוויזיציה. לגבי אנוסי פורטוגל לשעבר, שבאו לברזיל מליסבון דרך אמסטרדם, מובאת לרוב בהיסטוריוגרפיה השאלה ששאלו מפי הגאון ר׳ חיים שבתי משלוניקי, בשנת 1636 בערך, בעניין תפילת הגשם. מאחר שעונות השנה — טענו — הפוכות במושבה מאלה שבחצי כדור הארץ השני, הרי שתפילת הגשם במועד המקובל עלולה ליהפך לקללה לחקלאות אצלם. איך עליהם לנהוג ? לניסיון הנועז הזה לשנות סדרי ליטורגיה בהתאם לתנאים הגאוגרפיים נענה הגאון בחיוב, כנודע, ופסק שאם ״הוא רע להם אין לשאול גשם כלל״. אולם השואלים הללו, שפרה עליהם נחלתם, שחיו תחת שלטון כיבוש ההולנדים הזמני במושבה הפורטוגלית והיו בעלי מעמד גבוה בחברה הקולוניאלית, לכן ניתן היה להם להפנות שאלותיהם לחכמי הדור. אולם בשנים הקודמות לכיבוש, הנוצרים החדשים מראשוני המתיישבים באותה מושבה פורטוגלית וקתולית, היו שואלים את השאלות בינם לבין עצמם, כפי שעולה מכתבי המלשינות בפני באי כוח האינקוויזיציה, שנשתמרו מאז.
הנה, לדוגמה, בסוף המאה הט״ז, ליאונור דה תזה ובעלה הרופא דואאו ואז סירון, שבאו מפורטוגל לברזיל, התלבטו בסוגיית חוקיותם, מבחינת ההלכה, של ילדים מנישואי תערובת בין נוצרים חדשים לבין נוצרים גמורים. הלכו ושאלו את פי בן עירם בנטו טיישיירה, נוצרי חדש ומתייהד אף הוא, שהיה מפורסם בידיעותיו ב״תורה הישנה״. וזה פסק כי ילדים שנולדו לאם יהודייה או נוצרייה חדשה הנשואה לאיש ממוצא נוצרי גמור, הם חוקיים מבחינת דת משה. ולתהיית השואלים על תשובתו זו, הוסיף הנשאל לתת לה טעם ונימוק באמרו שיש לפסוק כך על אחת כמה וכמה, משום שעל־פי תורת משה מותר אף לקחת אישה מבנות הגויים במלחמה.
בתקופת אותו משיח תמוה מסיטובאל, כשרבים ראו את פניו כפני מבשר משמיע גאולה, ואף בקשר לפעולתו המשיחית גופא, הלך והתפתח בפורטוגל סוג מיוחד של שאלות ותשובות בעל־פה ובכתב, בין האנוסים לבין עצמם ואף ביניהם לבין נביא מקומי אחד, תמוה אף הוא, כנראה נוצרי גמור, בכינוי באנדארא. עדויות רבות נגבו על כך בבתי הדין של האינקוויזיציה מפי עדי אמונים ואף מפי אחרים שהרחיקו עדותם. דבריהם הועלו על הכתב על ידי נוטריונים שפעלו ליד החוקרים, עד עד בגרסתו הוא ובסגנונו הוא. אולם סוגיה זו, הנוגעת יותר לתחום האסכטולוגיה מאשר לתחום ההלכה, תעמוד לבירור במקום אחר. כאן נסתפק בדוגמאות המעטות על הפעלת מוסד השאלות ותשובות בין האנוסים לבין עצמם, שמשמעותו הרבה והצורך לחקרו הודגשו לעיל, ונעבור להציץ בספרות השאלות והתשובות הקלסית, שכבר לוקטה ונבחנה די צורכה, שכן היום משתקפת רק בה בעיית האנוסים בפני ההלכה על כל היבטיה.
אולי נופתע לדעת כי הדמויות היותר דרמטיות הללו שבדברי ימי ישראל, אנוסי ספרד ופורטוגל, מסווגים אף הם בספרות זו לשני סוגים עיקריים: אנוסים טובים ואנוסים רעים. כלומר, אלו שהוטבלו והתנצרו מאונס והלכו בפרהסיה בחוקי הגויים אולם בסתר לבם פנימה לא שינו את טעמם ושמרו על דתם; והאחרים, שתחילתם הייתה אמנם באונס, אך סופם היה ברצון. ובסופם זה התערבו אלה האחרים בין הגויים והיו למומרים לתיאבון, כלשון הימים ההם, שבשאיפתם להגיע להנאת ממון ־משרות רמות לא נמנעו אף מלהזיק לאחיהם באונס גמור. מאידך גיסא, גם אלה ־טובים נחלקו לשניים: חלקם נחשבו כתינוקות שנשבו בין הגויים משום שהשתדלו לצאת את ארץ השמד על אף כל הסכנות הכרוכות בדבר; כאשר האחרים, שהיה בידם לעשות כך, לא עשו זאת.
סיווג כפול ומכופל זה קבע במידה מרובה את יחס ההלכה לאנוסים, שעה שניסו לחזור ליהדותם בארצות הפלטה. מכאן, שאף אחרי שיצאו מסיבה זו או אחרת מארץ גזרתם מעבדות לחרות לא תמו כליל בעיותיהם של אנוסי הדור. אמנם נתקבלו בסבר פנים יפות ונאמר עליהם שבאו לחסות תחת כנפי השכינה והחילו עליהם כינויים אחרים לשבח מאוצר המליצה. אולם לבטים קשים נתלבטו חכמי ההלכה בדבר חזרתם ליהדות וקליטתם בה מחדש.
״אנוס רחמנא פטריה״? בעיותיהם של אנוסי ספרד ופורטוגל נוכח ההלכה-אליהו ליפינר ז״ל.
עמוד 131
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-כמשורר
ב. כמשורר
כאמור, הפיטן הידוע ממרקש ר׳ חיים עטר היה מורו של ר׳ דוד בוזגלו הצעיר. הוא היה מגיע בשבתות לקזבלנקה ושם, לאחר שהכיר בגדולתו של תלמידו, הוא הודה בפני כולם כי דוד בוזגלו הצעיר עולה עליו בשירת הפיוטים. הלה אינו מסתפק בכך והוא מחליט ללמוד מערבים את אומנות המוסיקה האנדלוסית. הוא ישב בחברתם הסתופף בצילם, ועד מהרה למד וספג בדקדקנות את כל רזי המוסיקה האנדלוסית. בין השאר הוא למד על בוריין קצידות רבות.
כאן אנו מגיעים לתחנה נוספת בחייו של ר׳ דוד. הוא מנצל את היכרותו עם המוסיקה הערבית, את יכולתו ושליטתו הרבה בשפה העברית ואת עומק ידיעותיו ביהדות, כדי לכתוב שירים ופיוטים רבים.
על הדרך בה כתב את שיריו מספר הפיטן ניסים שושן, תלמידו של ר׳ דוד בוזגלו:
" כאשר ר' דוד התלהב מאחד השירים השעביים שהתנגן לו ברדיו, הוא היה קוראע לח אליו וזה היה בדרך כלל בימי חמישי. הייתי מגיע אליו לביתו והיה אומר לי, "קח עט ונייר ותתחיל לכתוב". תכתוב "עולם" והה מאיית לי ע.ו.ל.ם תכתוב "צור" והיה מאיית לח צ.ו.ר כדי שלא אטעה, כך החה מכתיב ומאיית לי את מילות כל הפיוט"
שירים ופיוטים אלה הוא הרכיב על לחנים מהמוסיקה האנדלוסית, כמו גם, על לחנים ערביים חדשים וביניהם שירים מצריים, שהגיעו למרוקו דרך התקליטים והסרטים שהיו אהודים מאוד במרוקו בשנות רד40 וה־50. התרכיבים שעשה הפכו אותו עד מהרה למשורר מקובל נוסף להיותו פיטן. בהחדרת הלחנים המצריים (לחנים ״שעביים״) הוא הכניס תמורות בטעמם המוסיקלי של יהודי מרוקו, והללו אימצו ברצון רב לחנים אהודים אלה. בהזדמנות זו אציג בפני הקוראים חלק מהפיוטים הרבים שכתב. חלקם הם פעולת תרכיב ללחנים אנדלוסיים וחלקם הורכבו על לחנים שעביים ממרוקו או ממצרים. בכך הוא ממשיך בדרכי של ר׳ ישראל נג׳ארה מצפת, שהרכיב פיוטים על לחנים תורכיים מאמצע המאה ה־16. השיר הידוע ״קולי עלאס״ היה נפוץ מאוד בשנות ה־ 50 בקרב ערבים ויהודים כאחד:
ר׳ דוד בוזגלו מוכיח את יכולתו הרבה בחיבור פיוטים הבנויים סביב עקרון המטרוז ־ שילוב של עבריים. וערבית מרוקאית. על כך ראה אצל יוסף שטרית, ״השירה הערבית יהודית שבכתב בצפון אפריקה״.
קולי עלאס, ליום מחלס
עלאס יא ג'זאלי, עלאס יא ג'זאלי
מסיתי וכליתיני קולי עלאס
ר׳ דוד בוזגלו מרכיב על לחן ידוע זה את המילים הבאות בשיטת ״המטרוז״ (שירה דו לשונית: עברית וערבית מוג׳רבית).
"ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי
עמל פחך אסמק לעזיז אם לא בגללי
ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס
לחרפה נתתני/ גולי עלאס
לחרפה נתתני/ גולי עלאס/ גולי עלאס/ דל נחלש"
והתרגום :
השקף אתה העליון, השקף אתה עליון
עשה למען שמך האהוב…אם לא בגללי
נתת לאויבי לשמוח לאידי, תגיד לי למה, תגיד למה לחרפה נתתני,
תגיד למה, דל נחלש"
גם השיר הידוע ״איילי וחיאני״, שיר ״שעבי׳׳ עממי ידוע משנות ה־ 50 קיבל צורה אחרת:
שיר זה ׳׳איילי וחיאני׳׳ והקודם לו ׳׳עלאס יא ג׳זאלי״ בוצעו והתפרסמו ע״י זמר ערבי מרוקני בשם פויתאח בראשית שנות ה־50.
צור שהחייני דרכו הנחני
בו כל מעייני עליו משעני
כי הוא עשני והוא קנני
לו הבדילני אורו עטני
צור שהחייני"
ואפשר להוסיף גם את הפיוט הבא המורכב על לחן אנדלוסי:
כוכב צדק לדורות זרח אורו
אחד היה אברהם בבני דורו
אשרבאביב שנותיו הכיר יוצרו
וירא שם במאורותיו את משטרו
הוא מרכיב פיוטים גם על השיר הערבי הידוע ״לי מסא לו ג׳זאלו״
חון על נגזלו עד מתי יקלו
צור חוצב להם חי רם גואלו
כך הוא עושה עם השיר הידוע ״מה לחביבי מה לו״:
מה לחביבי מה לו?
יא נאס דיאלי עלאס ג'דכאן
מה לביבי מה לו
דימא אנא מודא כיאלו
בפעולת התרכיבי שלו על השיר כותב ר׳ דוד:
מה לחביבי מה לו, עזב המשכן
מה לחביבי מה לו, געל הקרבן
בכל שיריו הוא מגלה תכונות משותפות: שליטה טובה ובקיאות רבה בערבית ספרותית ובערבית מדוברת, היכרות מעמיקה בעברית על כל תקופותיה (עברית מקראית, לשון חז״ל ולשון המשוררים מימי הביניים), השיבוצים המקראיים קיימים בשיריו. פעולת התרכיב דומה בצליל ובחריזה למקור הערבי, לשון הכתיבה עשירה בביטויים עזים בלשון מיוחדת. ר׳ דוד המשיך בכתיבתו,ועוורונו לא פגע ביצירתו ־ כתיבת פיוטים. הוא חיבר בשנות חייו בקזבלנקר עד לעלייתו ארצה ב־1965, שירים ופיוטים רבים בנושאים שונים: גלות וגאולה, שבח לה' שירים לאירועים (כמו חתונה וברית מילה). ר׳ דוד אף כתב שירים אישיים או שירים על ארועים שונים.
בשנות ה־40, עת שראה עדיין בעינו האחת, בילה לא מעט עם ערבים ושם העמיק את ידיעותיו בעולם הלחנים הערביים. לאחר שאיבד את מאור עיניו ב־1951, והוא בן 49 לחייו, פונה ר׳ דוד אל היצירה הדתית־תרבותית ואל היצירה סביב אירועים הסטוריים תוך שימוש בשירי מטרוז, כמו השיר לכבוד שחרורו של המלך מוחמד ה־5 ממאסרו ע״י הצרפתים, או הקינה שכתב לאחר רעידת האדמה בעיר אגדיר ב־1 במרץ 1960.
העדויות ששמעתי אומרות כי ר׳ דוד, בזכות תכונותיו המיוחדות, הצליח ללמוד מאמנים ערבים, ומאוחר יותר חזרו אליו ולמדו ממנו. ידוע גם, כי ערבים מחשובי הזמר האנדלוסי במרוקו נהגו להיועץ בר׳ דוד בעניינים הנוגעים למוסיקה האנדלוסית.
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–כמשורר
עמוד 151