בקשה — מבורך שבת-שבת וישב-סי׳ משה בר יעקב-אעירה שחר
שבת וישב / סדרה ט
דודי ירד לגנו — מאיא
ידיד נפש — נועם ״אנוש גבר״(עמוד דלה)
בקשה — מבורך שבת
(202) — בקשה — סי׳ משה בר יעקב
מְבֹרָךְ שַׁבָּת מִפִּי אֱ-לֹהִים / גָּבוֹהַּ עַל כָּל־גְּבוֹהִים
מִכָּל־יָמִים בֵּרַךְ אוֹתוֹ / כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ / וּבָהֶם תִּגְמֹר כָּל־צְרָכֶיךָ
וְיוֹם הַשַּׁבָּת מֵעֲסָקֶיךָ/ תִּשְׁבֹּת וּשְׂמַח בְּבִיאָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
הָאֵ-ל צִוָּה מִיּוֹם רִאשׁוֹן / לִנְצֹר שַׁבָּת כְּמוֹ אִישׁוֹן
וּמְחַלְּלוֹ לְנַחַל קִישׁוֹן / יִהְיֶה גָּרוּף לַהֲמִיתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
בּוֹאִי כַלָּה, בּוֹאִי כַלָּה, / לִקְרַאת שַׁבָּת בְּשִׁיר וּתְהִלָּה
בְּשֶׁבַע בְּרָכוֹת אֲסַדֵּר תְּפִלָּה / כְּחָתָן לִקְרַאת כַּלָּתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
רְקָמוֹת וּבִגְדֵי אַרְגָּמָן / תִּלְבַּשׁ וְתִהְיֶה מְזֻמָּן
וְלֶחֶם מִשְׁנֶה זֵכֶר לַמָּן / יִהְיֶה עֲרֹךְ שֻׁלְחָן בֵּיתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
יְעַנֵּג שַׁבָּת בְּיַיִן טוֹב / וּבָשָׂר שָׁמֵן חָטוֹב יַחֲטֹב
וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ כְּגַן רָטוֹב / כְּמֶלֶךְ בְּתוֹךְ טִירָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
עֹנֶג נִקְרָא בְּלִי עַצְבוּת / יָסִיר דְּאָגָה מִלְּבָבוֹת
יִשְׂרָאֵל יַחַד בָּנִים עִם אָבוֹת / יִשְׂמְחוּ כֻּלָּם בְּשִׂמְחָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:
קְדֻשַּׁת שַׁבָּת כְּתַקָּנַת עֶזְרָא, / יַעֲלוּ שִׁבְעָה לְסֵפֶר תּוֹרָה
וּמַפְטִיר יַשְׁלִים הַהַפְטָרָה / וְיִתְפַּלְּלוּ מוּסָף כְּהִלְכָתוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
בְּשָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת כַּהֲלָכָה / מֵאֵת יְיָ יִשָּׂא בְּרָכָה
וּמִדְרְשֵׁי תּוֹרָה הַנְּסוּכָה / הִלְכוֹת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ:
כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:
כנפי שחר
(202) הנושא: שבת.
הא־ל צוה מיום ראשון… — בראשית — אותיות ״ירא שבת" (תיקוני זוהר). לנחל קישון — כלומר, חוץ למחנה. גרוף — גרור, נסחב. ״בואי כלה…׳׳ — כך יש לומר בשיר ותהלה לקראת השבת בכניסתה. כחתן… — שמקדש כלתו בשבע ברכות. יחטוב — יבחר. רטוב — רוה ורענן. טירתו — ארמונו. קדושת שבת… — עי מעשה חרש. הנסוכה — המשוחה למלבות.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
משפחת אלבאז היא משפחה עניפה במארוקו מצאצאי המגורשים מספרד וחלק נכבד ממנה היה מרוכז בערים מקנאס, פאס, צפרו ומראקש. במאמרינו נתמקד בחכם אחד ומיוחד שהותיר חותם ביצירתו הברוכה והמגוונת רבי רפאל משה אלבאז מחכמי צפרו.
העיר צפרו
צפרו, עיירה עתיקה, היא נמצאת דרומית מזרחית מהעיר פאס במרחק של עשרים ושמונה ק"מ. פאס שימשה לה כעיר מחוז וכמרכז כלכלי ותרבותי. בספרי דברי הימים, של היהודים ושל הגויים לא השתמרו זיכרה של צפרו וזכר תושביה הגויים והיהודים מתקופה קדומה. מידע על הקהילה היהודית בעיר השתמר רק ממחצית המאה הי״ז, וגם אלה הם ידיעות בודדות ומקוטעות. קשרים הדוקים היו בין שתי הקהילות פאס וצפרו. המידע על הקהילה הלך וזרם ביתר שאת החל מראשית המאה הי״ח ואילך. רבי שאול סירירו מחכמי פאס פעל במחצית הראשונה של המאה הי״ז, כשהחליט להוריד מעליו את עולם הכבד של הציבור בפאס, הוא ברח לצפרו. כפי שהוא כותב:
בזה החודש (=חשון שפ"ג-1622) הלכתי לצפרו מגודל החמס ושוד עניים ואנקת אביונים, וישבתי שם ט״ו ימים, ושלחו הקהל בעדי פתקאות מאת המלך ומאת השרים לסי״ך עלי, ששולט בכפר צפרו, שישלחני על כל פנים ובכבוד וכן עשה. והיהודים כבדו אותי כבוד גדול ושלחו אותי.
הוא מציין את צפרו ככפר, וגם סמוך לראשית המאה הי״ח עדיין היא מוזכרת ככפר. משפחת אלבאז שבעיר צפרו מוצאה מהעיר אזאווייה, בשנת התכ״ח (1668) מולאי אראשיד החריב את העיר אזאווייא והגלה את תושביה הברברים, ונתן אורכה ליהודים של שלשה ימים לצאת מן העיר. הם נטלו כל מה שיכלו לשאת ובאו כאלף ושלש מאות משפחות לעיר פאס וחלקם עברו לעיר צפרו ולשאר מקומות. ורבי רפאל משה אלבאז, כשהעתיק לחיבורו 'כסא המלכים' מספר 'דברי הימים של פאס למשפחת אבן דנאן' את סיפור הגלייתם של יהודי אזאוויא לפאס, מסיים: "ואני הצעיר המחבר מבני בניהם, כי זקנינו הנבון וחשוב הגביר המרומם הרי יצחק אלבאז ז״ל היה מהמגורשים, אשר אני הצעיר דור שביעי לו".
מבני המשפחה נמנו ראשי קהל וחכמים החל מהמחצית השניה של המאה הי״ח. שלושה דורות רצופים של תלמידי חכמים מצויינים. הסב, הבנים והנכדים, שהם: רבי יהודה, האחים רבי שמואל ורבי עמרם, והנכדים רבי רפאל משה ב״ר שמואל ורבי אבא ב״ר עמרם.
הערת המחבר: על החכמים הנזכרים ראה מלכי רבנן בערכם; ר״ד עובדיה, קהילת צפרו, ירושלים תשל״ה- תשל״ו, ותשמ״ה [להלן: קהלת צפרו], ח״ד, תולדות הרבנים, בערכם. הרחבתי הדבור על כל אחד מהם במאמר הגדול הנ״ל בהערה 1, שיתפרסם במקום אחר. רבי יהודה בה״ר משה נולד בשנת התק״ל ונפטר בט״ו בשבט תר״ז (1770-1847). רבי שמואל בה״ר יהודה נולד ד' סיון תק״ן ונפטר בפאס בי״ב תמוז תר״ד (1790-1844). ורבי עמרם בה״ר יהודה נולד בט״ז חשון תקנ״ט נפטר בראש חודש טבת תרי״ז(1798-1857). רבי אבא בה״ר עמרם נולד בי״ד תשרי תרי״א ונפטר בכ״ו אלול תרח״ץ (1851-1938).כולם היו תלמידי חכמים והשאירו יצירה ברוכה ומגוונת.
רבי רפאל משה אלבאז
רבי רפאל משה אלבאז ב״ר שמואל [להלן: הרמ״א] נולד כצפרו בשנת התקפ״ג ((1823, עוד בצעירותו ניכר שנועד לגדולות. אביו השתדל להשגיח עליו שינצל כל זמנו ללימודים ואף הטיל עליו בשעות הפנאי העתקת ספרים מכתבי-יד. גם מטבעו היתה לרמ״א אהבה ומשיכה לשקוד על לימוד התורה, כדבריו:
כי תלי״ת[תהילות לשם יתברך] מימי חורפי נתתי לבי לשמוע בלמודים וכל ימי גדלתי בין החכמים שרפים עומדים, הם הרהיבוני, מנוח הדריכוני, וצדקתם היא סמכתני. כי בהיותי עול לימים נגעה בי יד ה', ותזנח משלום נפשי, כבודי מעלי הפשיט ויסר עטרת ראשי, ועליונים מבקשים את רבי אבא מארי זלה״ה. והייתי כגבר אין איל, זלעפה אחזתני ותושיה נדחה ממני, מלך רחמן גבר חסדו עלי. ואף אם הוגה, רחם כרוב חסדיו, והושיבני בשבת תחכמוני בישיבת הרב מר דודי זלה״ה. לשקוד על דלתות תורת ה' תמימה מאירת עינים, מקור מים חיים, לא זזתי מחבבה ימים אף לילות לדרש ולתור בש״ס ובפוסקים, הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים.
בהיותו כבן עשרים נפטר עליו אביו, ובכל זאת המשיך בלמודיו בישיבת דודו רבי עמרם שכנראה אף תמך בו תמיכה כספית. הרמ״א נמנה על השוחטים בעיר.
בהגיעו לפרקו נשא את בתו של רבי אברהם מאמאן שהיה עשיר ומראשי הקהל."
תפקידיו
בשנת התרי״א (1851) בהיותו כבן עשרים ושמונה הוסמך על ידי הרבנים: רבי עמור אביטבול ורבי עמרם אלבאז לדון ולהורות, בשנת התרי״ד (1854) מופיע שמו בין הרבנים הנתמכים על ידי הקהילה. באותה שנה אנו מוצאים אותו חותם בפס״ד עם רבי עמור אביטבול ודודו רבי עמרם אלבאז. לרמ״א היה בית כנסת משלו ובו הקדיש הרבה מזמנו לטובת בני עמו, בהדרכתם לתורה וליראת שמים באמצעות דרשותיו, שיריו ומליצותיו. היה בעל תפילה ותפילתו לא היתה שבה ריקם. הוא היה מוהל מומחה ואף היתה לו ולאחיו רבי אליהו חזקה על כך בכל העיר. הוא היה ממונה על נכסי ההקדש ומפקח עליהם, והוא עצמו היה בעל צדקות ולב רחמן.
השכלתו ורוחב אופקיו
לבד מגדולתו בתורה הוא רכש לו ידיעה רחבה בלימודי חול בכמה מקצועות, ואף כתב בתחומים אלו ספרים. הוא סבר שכל החכמות לא רק שאינן נוגדות התורה, אלא הן מתאימות וכלולות בחכמת התורה, ודרכם ניתן להגיע ולהבין את חכמת האמת. הוא חיבר ספר 'באר שבע' כולל פרקים משבע החכמות. וגם כתב שיר לכבוד הלימוד והידע של שבע החכמות, ובפתיחתו מפרט אותן:
פיוט יסדתיו אף עשיתיו על שבע חכמות, והם: חכמת ההגיון, חכמת המספר [=מתימטיקה], חכמת המדידה [הנדסה], חכמת התכונה, חכמת הניגון, חכמת הטבע,
חכמת האלהות. שכולם מתאימות וכלולים בתורתינו הקדושה וממנה יצאו. והם סולם לעלות אל חכמת האמת. הוא גם עסק בהיסטוריה וכתב כרוניקה היסטורית בשם 'כסא מלכים'.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
עמוד 5
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים -מנהגים שונים
מנהגים שונים
יז. נהגו להשתמש הרבה כפיוטים, כמלים ״נא נא נא״:
יז. כן המנהג והביאו בספר לקט הקציר (עמוד קי״א), והטעם בזה, כי במלה ״נא״ יש סודות עליונות כידוע, ויש בה ברכות והצלחות ובה רפא משה את מרים, ומשום כך מפארים בה את השירה:
יח. נהגו ליטול עפר מעל קברות צדיקים לשמירה:
יח. כן הביא בנו״ב (עמוד קל״ז) ומקורו ממסכת סנהדרין (דף מ״ז) עיי״ש:
יט. נהגו מי שנפל למשכב אומר: הֲרֵינִי מְקַבֵּל עֲלֵי בְּלִי נֶדֶר, אִם אָקוּם מֵחָלְיִי זֶה, אֵלֵךְ לְהִשְׁתַּטֵּחַ עַל קֶבֶר צַדִּיק פְּלוֹנִי:
יט, כן הביא בנו״ב (שם) ומקורו מגמ׳ תענית (דף ח׳) בענין רב זירא גזור גזירתא עיי״ש:
כ. נהגו בכל צרה שלא תבוא, להזכיר "אלהא דמאיר ענני״, ג׳ פעמים:
כ. כן המנהג, והביאו בנו״ב (עמוד ל״א), ומקורו ממסכת עבודה זרה (דף י״ח) במעשה דרבי מאיר עיי״ש, ומרן החיד״א בספרו פתח עינים כתב, שמכאן נשתרבב המנהג הזה:
כא. נהגו לומר על כל דבר מצוה, או מעשה טוב הרוצים לעשות, ״בלי נדר ובלי קבלה״, ובדבר הרשות אומרים ״אם יגזור ה׳ בחיים״:
כא. כן הביא בספר לקט הקציר (עמוד תקמ״ג) וכן המנהג, וראה באוצר טעמי המנהגים (עמוד תצ״ה):
כב. נהגו כשרוצים לבקש רחמים על מאן דהו, המברך אומר לנוכחים, ״הגביהו ידיכם ופתחו כפות ידיכם״, ובעוד ידיהם מוגבהים ופתוחים מסדר תפלתו, והם עונים אמן:
כב. כן הביא בנו״ב(עמוד קס״ז) וי״ל שהוא על דרך שאו ידכם קודש וברכו את ה׳, כי אין להגביה ידים בריקניא (ראה טעמי המנהגים עמוד ע״ה):
כג. נהגו כשאדם נפרד מחבירו בלילה, אומר לו"בטוב תלין", והשני משיב לו"תקיץ בישועה ורחמים״:
כג. כן הביא בנו״ב (עמוד רי״ז) עיי״ש:
כד. נהגו כשקוראים זוהר או תלמוד, ונפגשים בחצאי פסוקים הנזכר בהם שם ה׳, מזכירים את שם ה׳ כקריאת פסוק שלם:
כד. כן כתב בספר שו״ת הליכות שבא, ובשו״ת שמש ומגן, וכן המנהג פשוט להקל, ורק בברכות יש מחמירים, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (ח״א עמוד ע״א):
כה. נהגו כשאחד עושה טובה לחבירו, הלה מברכו ״תזכה למצוות״, והמקבל משיב לו "לשמור ולעשות":
כה. כן המנהג, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:
כו. נהגו כשדרשן מסיים דרשתו, אומרים לו"וישר כוחך", והוא משיב ״תהיו ברוכים״:
כו. כן המנהג והביאו בנו״ב(עמוד נ״ב) ומקורו מדברי חז״ל על הפסוק אשר שברת, יישר כחך ששברת:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגים שונים
עמוד 148
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain- Daniel J. Schroeter
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain
Introduction historique
d’après Daniel J. Schroeter
Photo-Le parler berbéro-arabophone des Juifs du Sud de l’Atlas
Extrait de : Texte de Tinerhir du Todgha. Paris 1970,
Supplément au tome XII des Comptes rendus du G.L.E.C.S.
Aujourd’hui, il reste peu de traces des communautés juives disséminées dans les villages des montagnes du Haut Atlas et dans les ksour du Sud du Maroc. La riche collection photographique de Elias Harrus a capté cette population juive diverse et ancienne, dans ces régions où domine la langue berbère, à peine quelques années avant l'émigration massive, surtout vers Israël, au cours des années 1950 et au début des années 1960. Les quelques juifs qui restèrent dans ces communautés rurales se firent rapidement rares et ont aujourd'hui quasiment disparu, mis a part un très petit nombre d’entre eux, vivant encore dans plusieurs villes du Sud.
Quand les juifs arrivèrent-ils dans ces régions rurales éloignées, souvent situées a quelque distance des grandes cités du Maroc ?
Des juifs ont vécu parmi les Berbères, premiers habitants connus de l'Afrique du Nord, depuis l'Antiquité. Les origines du judaïsme marocain sont enveloppées de mystère et font l'objet de nombreuses légendes. Les juifs d'Oufrane (Ifrane), dans les monts de l'Anti-Atlas, soutiennent que leurs ancêtres arrivèrent plus de deux mille cinq cents ans auparavant, fuyant Jérusalem lors de la conquête babylonienne. Les historiens arabes du Moyen-âge furent les premiers à consigner la tradition selon laquelle des tribus berbères (Amazigh; pluriel Imazighen) se seraient converties au judaïsme plusieurs siècles avant l'arrivée de l'islam, au VIIe siècle de l'ère chrétienne. Des documents historiques attestent l'existence de nombreuses communautés juives dans la vallée du Draâ, dans le Sous, dans le Haut Atlas et sur la bordure saharienne depuis le Moyen âge. Bien que les voyageurs du XIXe siècle et les administrateurs de Protectorat du XXe siècle aient considère ces juifs comme isolés du vaste monde, les diverses cultures des juifs de l'arrière-pays berbère indiquent leurs origines variées : israélite et berbère, arabe et séfarade.
Les juifs au Maroc, de même que dans le reste du monde musulman, étaient définis par la loi islamique comme des dhimmis, littéralement “personnes protégées”. Dans d'autres parties du monde musulman, ce statut était également assigné aux chrétiens et parfois à des membres d'autres religions, qui étaient tenues pour légitimes tout en étant inférieures a l'Islam. Au Maroc, seuls les juifs étaient des dhimmis puisque les autres indigènes restés non musulmans avaient disparu durant le Moyen âge. Ce statut légal signifiait que, en échange de l'acquittement d'une capitation annuelle (appelée djizya) dont tout juif adulte de sexe masculin était redevable et de l'acceptation d'un certain nombre d'inhabilités symbolisant l'infériorité des non musulmans, l'état islamique garantissait la protection des communautés juives ainsi que leur droit a pratiquer leur religion. Cependant, dans la plus grande partie de l'arrière-pays berbère du Maroc, particulièrement dans les monts de l'Atlas et sur les marges du Sahara, le contrôle du gouvernement central était très relâché, si ce n'est entièrement absent. On désignait ordinairement ces régions par le terme de bled al-siba ou “pays de la dissidence”, par opposition au bled al-makhzan ou “pays du gouvernement”.
En conséquence, dans la plupart des régions berbères, la protection de la communauté juive incombait davantage au cheikh ou au gouverneur (caïd) de la tribu locale qu'au sultan. La relation entre le cheikh et les juifs se perpétuait de génération en génération et la protection des juifs était considérée comme sacro-sainte. Ce système fonctionnait en raison du rôle important joué par les juifs dans l'économie rurale. Eléments de la société étrangers a la tribu, les juifs vivaient en dehors du système politique des alliances et des rivalités. Les musulmans se fiaient donc à eux, membres neutres de la société, pouvant traverser les frontières tribales et remplir des taches importantes en tant que marchands, colporteurs et artisans itinérants. Le fait que ce rôle d'intermédiaire devait être maintenu dans l'intérêt des factions rivales souligne la fonction vitale occupée par les juifs dans l'économie rurale.
Le quartier juif, connu sous le nom de mellah, désignait à l'origine un quartier de Fès dans lequel les juifs furent contraints de vivre au XVe siècle; le terme de mellah en vint a signifier, dans tout le Maroc, le quartier juif et, par extension, la communauté juive. Dans certains villages et petites villes berbères le mellah était séparé des quartiers musulmans par un mur et un portail. Mais dans la majorité des cas, le terme désignait simplement une ou plusieurs rues, habitées par dix à vingt familles juives et où se trouvait la synagogue. Très souvent, les maisons des juifs jouxtaient celles des musulmans. En comparaison avec la vie des juifs dans les villes plus grandes, les juifs et les musulmans des régions rurales cohabitaient dans le même espace beaucoup plus étroitement, et pacifiquement la plupart du temps.
Les juifs étaient intégrés au tissu culturel du Maroc rural, ils avaient des coutumes communes avec leurs voisins musulmans : l'habillement, la nourriture, la vénération de saints hommes et, à l'occasion, de saintes femmes, ainsi que les rythmes et les modes de la vie quotidienne. Les liens sociaux et économiques entre les juifs et les musulmans dans les régions de culture berbère étaient très étroits, bien que chaque groupe ait aussi gardé des traits culturels distincts et des limites religieuses très strictes. Alors que dans toutes ces régions les juifs parlaient berbère, car d'aussi loin que les gens se souviennent, ils parlaient l'arabe vernaculaire (avec des tournures spécifiquement juives) dans la plupart des mellahs, comme leur langue maternelle. Ils écrivaient en judéo-arabe, employant des caractères hébraïques pour transcrire leur parler marocain. Bien que la nourriture consommée par les juifs ressemblait beaucoup à celle des musulmans, leurs lois alimentaires leur interdisaient de consommer des repas préparés dans des maisons non juives. Par ailleurs, ils pouvaient manger des œufs, des olives, du miel, de l'huile ou des produits laitiers chez leurs voisins. Alors que les costumes des juifs et des musulmans paraissaient très semblables, un examen approfondi révélait presque toujours des signes distinctifs chez les juifs, qu'il s'agisse de la couleur du vêtement du dessus ou bien de la sorte de coiffe portée par les femmes et par les hommes. La loi islamique stipulait que les dhimmis devaient porter un vêtement les distinguant des musulmans (et leur interdisait par exemple le port d'un turban), mais dans le pays berbère, les traits distinctifs permettant de reconnaître les juifs relevaient davantage de la coutume que de l'exigence légale.
Les Juifs de l’Atlas et du Sud marocain- Daniel J. Schroeter
ספר מוגאדור-סידני קורקוס
מוגאדור-סידני קורקוס
הספר מתאר את ההיסטוריה המדהימה של הקהילה היהודית הייחודית של העיר מוגאדור (כיום אסאויירה) שבמרוקו, בהתבסס על 25 שנות מחקר. תוכן הספר מתבסס על אלפי מסמכים, תעודות, תמונות, עדויות והקלטות, מדובר בחומר שנאסף מארכיונים אירופאים שונים, אוספים פרטיים, ספרי מסע ומחקרים חדשים. ספר זה, המחולק לשני כרכים עבי כרס, כולל 200 שנות היסטוריה: כרך א׳ המשתרע על 43 פרקים בנושאים שונים ומגוונים שמשלימים זה את זה, וכרך ב' הכולל את סיפוריהן של 30 משפחות מהבולטות והחשובות בעיר, מלווה בפרטים גנאלוגיים רבים. חלקו השני של כרך ב׳ באורך מאות עמודים, כולל 12 נספחים, ובהם רשימות של שמות בני הקהילה מנקודות מבט שונות.
הספר חשוב מבחינה היסטורית, מעבר לתיאור של קהילה מסוימת בארץ ערבית, כפי שהקורא ייווכח, חשיבותו גם אוניברסלית וגם להיסטוריה של העם היהודי בכללו, שחי מאות שנים בתפוצות נכר, עד לשיבתו ברובו, לארץ ישראל.
סידני קורקוס (Sydney Coreos) נולד בשנת 1949 במרוקו ועלה עם משפחתו לישראל בשנת 1959. המשפחה התיישבה בירושלים. אביו דוד היה להיסטוריון של יהדות מרוקו, וסידני שימש מנהל מוזיאון וחוקר, מרצה ופרסם מאמרים רבים. בני המשפחה, הצאצאים של מגורשי ספרד, היו מהבולטים והחשובים בעיר מוגאדור במשך חמישה דורות, מבין ׳סוחרי המלך', אך בניה שיחקו תפקיד גם כראשי קהילה, קונסולים מייצגי ארצות אירופאיות וארצות-הברית ואף התבלטו בתחום החינוך, כרבנים ופילנתרופים.
ספר זה, הוא מעין סיכום של פעילותו המחקרית הענפה ורבת השנים של סידני קורקוס, ומיועד לחוקרים ולקהל הרחב, למתעניינים בהיסטוריה היהודית בצפון אפריקה, ובמיוחד לבני העיר מוגאדור וצאצאיהם, שבוודאי יתעניינו בו מאוד, כי הספר מציג לראשונה את סיפורה של הקהילה וקורותיה, בסביבתה המוסלמית והאירופאית, מזוויות שונות.
ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס הוצאת ראובן מס / יולי 2024
פסוקים שאומרים בשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש
שירים לכבוד חנוכה נר לרגלי דברך
פסוקים שאומרים בשמונת ימי חנוכה בעת פתיחת ארון הקודש
לחן — כקריאת משלי שלמה
נֵר לְרַגְלֵי דְּבָרֶיךָ, וְאוֹר לִנְתִיבָתִי.
נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם, חָפְשִׁי כָּל חַדְרֵי־בֶּטֶן.
כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר. וְדֶרֶךְ ,חַיִּים תּוֹכֵחוֹת מוּסָר,
כִּי אַתָּה תָּאִיר נֵרִי, יְיָ אֱלֹהַי יַגִּיהַּ חָשְׁכִּי.
אוֹר זָרוּעַ לַצַּדִּיק, וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה.
וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ, הוֹלֵךְ וָאוֹר עַד נְכוֹן הַיּוֹם.
לְדָוִד ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא, ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד
קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ, וּכְבוֹד יְיָ עָלַיִךְ זָרָח,
מֵאֵין כָּמוֹךָ, ה' גָּדוֹל אַתָּה, וְגָדוֹל שִׁמְךָ בִּגְבוּרָה.
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר-רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
רמ״א – האיש, המנהיג והדיין
חינוך
הרב משה עמאר
בתקופה הקדומה בכל ארצות העולם היה מקובל שחינוך הילדים והלימודים זה נושא פרטי ועניינו האישי של כל אחד, וזה היווה נטל כספי על המשפחה. כי השלטונות לא דאגו למוסדות חינוך ולא למורים. לכן מי שהיתה לו יכולת שילם עבור חינוך בניו ולימודם. כזה היה המצב אצל הגויים בכלל עד למאה הי״ט. בארצות האיסלאם כזה היה המצב עד למאה הכ', רק מיעוט קטן זכו לחינוך כל שהו בעוד מרבית האוכלוסיה אנשים ונשים לא ידעו קרוא וכתוב.
לעומת זאת אצל העם היהודי שחלק ניכר מאורח חייו מחייב לדעת לקרוא הן להתפלל והן לברכות הנהנין וכו' בנוסף קיימת מצות עשה בתורה ללמוד תורה וללמדה לבנים כמו שכתוב: 'ושננתם לבניך ודברת בם (דבי ו, ז); לֹא־יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה (יהושע א, ח). לכן עם כל הקשיים שבדבר גם קהילות קטנות דאגו למורה שילמד את כלל הילדים לקרוא, כדי שיוכלו לקיים אורח חיים יהודי, כמובן שהורי הילדים השתתפו בהוצאות לפי יכולתם. ולמעשה רוב ניכר של ילדי היהודים בימי הביניים ידעו קרוא וכתוב. חינוך זה כלל רק בנים, כי בנות לא מחוייבות בתפילה ובתלמוד תורה, ומאחר שהחינוך היה נטל כבד, לא דאגו להן לחינוך פורמאלי כלל. גם אצל הבנים המדובר לחינוך עד לגילאי 10-12. ומכאן ואילך מי שיכל מימן לילדיו השכלה נרחבת יותר, בעוד מרבית הילדים נשארו ללא מסגרת חינוכית. חלקם הועסקו בפרוטות כשוליות אצל בעלי מלאכה ובכך גם עזרו להוריהם בכלכלת הבית, ורובם הסתובבו באפס מעשה.
ולכן כאשר חברת כי״ח הציעה את עזרתה לטפל בחינוכם של ילדי ישראל, למרות שהחינוך שלה היה בעיקרו השכלה כללית שיבטיח את פרנסת הילדים בעתיד, הוא לא כלל לימודי יהדות ברמה נאותה והיו תקופות שהנטיה היתה להרחיק הילדים מקיום המסורת היהודית. בכל זאת הקהילות קיבלו הצעותיה, כי עדיף שהילדים ילמדו השכלה כללית ומקצוע לפרנסתם מאשר להסתובב ברחובות באפס תקוה. גם מרבית הרבנים השלימו עם תוכנית הלימודים שהביאה כי״ח, כי היו מודעים למציאות העגומה, הם אף שרו שירי הלל לכי״ח על תרומתה הגדולה. גם הרמ״א כששמע שחברת כי״ח עומדת להקים בתי ספר במארוקו ללמד בהם את ילדי היהודים, התלהב מהרעיון ואף תלה בו תקוות שזה ישפר את מעמדם ותדמיתם של היהודים בעיני הגויים. וגם הוא חיבר שיר למעלת ראשי החברה.
פעילותו למען הקהילה
הרמ"א חי בתוך העם, חש בסבלם מעול הגלות הקשה וכאב את כאבם. את צערו זה ביטא בכל הזדמנות במיוחד בחלק גדול משיריו, בהם שילב בתיאורים קודרים את סבל הגלות, תוך הבעת אמונה ותפילה לגאולה שתבא במהרה. באחד מתיאוריו הוא כותב בחרוזים נאים:
רב החסד לכל קוראיך אנא ה' לישועתך קוינו כל היום כלה שארי ולבבי.
הבט משמים וראה בעוני אמתך עדה קדושה לקהת לנהלה, עולליה הלכו שבי. דלונו
מאוד מפני גויים מפני לסטים, גוי עז פנים והוא כלבי.
זה רודה וזה מרדה שבו ויבוזו, עד מתי רשעים יעלוזו, זמותי נתקו מורשי לבבי.
ברוגז רחם תזכור, ה' שלח משיח לפי תומו, מדלג על ההרים דומה דודי לצבי.
ושבו בנים לגבולם,… והבית בהבנותו באבני חפץ וחומת אש סביב ולא יהל שם ערבי….
מספרים כי לרמ״א עצמו היו יחסים טובים עם נכבדי המוסלמים ובמיוחד עם חכמיהם. הוא השתדל לעזור לבני עמו להקל מעליהם עול הגלות הקשה, פנה במכתבים למנהיגי יהדות העולם ודרש את התערבותם לטובת אחיהם במארוקו. באחד המכתבים בשנת התרמ״ז (1887), פנה ליהדות אמריקה להפעיל את השפעתה במשרד החוץ על מנת להשיב את השגריר האמריקאי מר פיליף מאטיוס על כנו לשרת במארוקו, מאחר שהוא עזר רבות ליהודים. הוא מדגיש שאין בכל השגרירים אדם אחר המסוגל לעזור כמותו, ובמכתבו מתאר את סבלם של יהודי מארוקו. הוא פנה גם לחברת כי״ח וביקש עזרתה לפעול להקלת סיבלם של יהודי מרוקו, היה בין אלה שכתבו לחברת כי״ח פרטים על חיי היהודים בעיר צפרו. וכשהפניות לעזרה עשו רושם והגיעה משלחת מטעם ממשלת צרפת ביוזמת ראשי כי״ח, לבדוק מצבם של יהודי מרוקו ומעמדם, הוא כתב שיר לכבודם:
פיוט כוננתיהו לכבוד השר באסאדור סי' פירו אשר שולח מאת ממשלת פראנסא רייפיבליך לשחר את פני המלך לטובת אחינו בני ישראל. גם צווה מאת החברה הקדושה הברת כל ישראל חברים לדרוש ולתור בענין עם בני ישראל הפזורים בארצות המערב לתור להם מנוחה. ובא עמו הגביר המרומם הלו הוא חיים בך שמול אשר על ידו שלחו מתם איש יודע ספר ולשון פראנסא לחנך את הנערים במתא פאס יע״א ללמדם כתב ולשון וחכמת המספר ה״ה שלמה עולייל והמשגיח עליהם במתא פאס יע״א הוא ידידינו אור יקרות החה״ש כהה״ר יעקב בן זמרא יש״ץ
ברית מס' 41 בעריכת אשר כנפו-פרופ' הרב משה עמאר–רבי רפאל משה אלבאז – האיש, המנהיג והדיין
עמוד 7
עם נאמני-שיר — לחנוכה-מילים — ר׳ דוד בוזגלו
עם נאמני
שיר — לחנוכה
לחן — שיגה מצריה — או מוואל זידאן
מילים — ר׳ דוד בוזגלו
פזמון
עַם נֶאֱמָנַי, זֶרַע אֱמוּנַי
הוֹדוּ לָה', כִּי גָּבַר חַסְדּוֹ,
בִּימֵי מַתִּתְיָה, זָקֵן יְדִידְיָה.
רַב עֲלִילִיָּה, פַּקָּד צֹאן יָדוֹ,
בָּנָיו חֲנִיכָיו, יוֹצֵא יְרֵכָיו,
הָלְכוּ בִּדְרָכָיו, לָבְשׁוּ אֶת מַדּוֹ.
עַם יָוָן תַּקִּיף, אֶת צִיּוֹן הִתְקִיף,
וַה' הִשְׁקִף, מִשְּׁמֵי הוֹדוֹ.
גִּבּוֹרִים נָפְלוּ, וּטְמֵאִים חָדְלוּ,
וְגֵאִים שָׁפְלוּ, הָרַב עִם עַבְדּוֹ.
חַלָּשִׁים נָצְחוּ, צַדִּיקִים צָלְחוּ,
וּטְהוֹרִים שָׂמְחוּ, אִישׁ וּמַחְמַדּוֹ.
בָּאוּ לַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ שִׁיר חָדָשׁ,
לָאֵל הַנִּקְדָּשׁ, גָּדוֹל כְּבוֹדוֹ.
וּטְהוֹר שְׁמָנִים טָמְאוּ יוֹנִים,
וּקְהַל כֹּהֲנִים, חָשׁ לְהִפָּקְדוֹ.
וּבְחִפּוּשׂ יַחַד, מָצְאוּ פַּךְ נִכְחָד,
רַק לַיְלָה אֶחָד, סִפֵּק לְבַדּוֹ.
עוֹד שִׁבְעָה מָשְׁכָה, מִדָּתוֹ אָרְכָה
כִּי הַבְּרָכָה, שָׁרְתָה עַל יָדוֹ.
יָמִים שְׁמוֹנָה, גָּמְרוּ רְנָנָה,
לְאֵל אֱמוּנָה, אֵין מְבַלְעֲדוֹ.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958- ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
למן שנת 1955 ההנהגה הישראלית חששה לעתיד העלייה ממרוקו ולגורל פעילות הסוכנות היהודית, מחמת השינויים הצפויים עם קבלת עצמאות. עקב זה, כבר במאי, החלו לחפש פתרונות חדשים להגירה, פתרונות שונים מאלו שהופעלו עד אז. באותו חודש, ראשי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ושגרירות ישראל בפריס חשבו להקים בקזבלנקה ובעוד ערים גוף חדש בחסות צרפתית, שיעבדו בו ישראלים דוברי צרפתית וערבית, מעורים בחיי המקום, שלא כשליחים קודמים. לפי שעה, עדיין לא חשב ראש מחלקת העלייה, שלמה זלמן שרגאי, על שיתוף פעולה עם המוסד, שאנשיו החלו לפעול זה עתה במרוקו, בארגון ההגנה העצמית של היהודים. רק ביולי התקיימה פגישה בינו ובין ראש המוסד שהוחלט בה על שיתוף פעולה להקמת מנגנון הגירה חדש שיפעל בשלושה מטות: בירושלים, בפריס ובקזבלנקה. אולם עד אז הוחלט שכל זמן שארגון ״קדימה״ קיים, לא יעשה דבר לשינוי המצב.
ערב עצמאותה של מרוקו, ממשלת ישראל קבעה לעצמה כעיקרון לדאוג לזכותם של היהודים לעזוב את מרוקו בהתאם לכללי הסלקציה שנקבעו בהתחשב ביכולתה של המדינה הצעירה לקלוט הגירה מסיבית. במטה הפריסאי שלטה למעשה שרת החוץ גולדה מאיר שקבעה גם את מדיניות המוסד והסוכנות היהודית. ב-16 ספטמבר 1956, נוסח הסכם מיוחד שהסדיר את שיתוף הפעולה בין המוסד לסוכנות היהודית בנושא עלייתם של יהודי מרוקו. לבקשת בן־גוריון צירף נחום גולדמן את הקונגרס היהודי העולמי למטה המבצעי ושגרירות ישראל בפריס שימשה פורום משותף לכל הארגונים שטיפלו בנושא המרוקני.
עם קבלת העצמאות, שלטונותיה מרוקו הבטיחו לנציגי הארגונים היהודים העולמיים שכל יהודי שירצה דרכון יוכל לקבלו. לעומתם, הדרגים הנמוכים פעלו לעתים על פי שיקולים מקומיים ולרוב טרטרו את הפונים וסיפקו דרכונים על פי מצב רוחם. יהודים בעלי יכולת שיצאו לצרכי עסקים או תיור קיבלו דרכונים ללא קושי, אך משפחות עניות שהעזו לבקש דרכון חשפו את כוונתן להגר לישראל, נדרשו לספק אישורים רבים ונדחו בלך ושוב. הסירוב רק הגדיל את רצון המשפחות העניות לצאת ושליחי ׳׳המסגרת׳׳ שפנו אליהם בנושא, מצאו אצלן אוזן קשבת. פעילות ״המסגרת׳׳ לא הייתה זרה לשלטונות ולכוחות הביטחון המרוקאים. אך הם דאגו לציין שהמדינה לא תרשה לגוף זר לפעול במרוקו ולעודד חלק מאזרחיה לנטוש את מולדתו. עם זה, גורמי הביטחון המרוקאים לא עשו מאמצים ממשיים להפסיק את פעילות הרשת שהוציאה יהודים בחשאי. הסיבות לכך רבות אך ברור שמרוקו בראשית שנות עצמאותה הייתה טרודה בבעיות ביטחוניות פנימיות חמורות ובמאבקי כוח פוליטיים ולראשיה לא היה עניין לעסוק בנושא שעלול לפגוע בתדמיתה בעולם.
עוד לפני טביעת הספינה אגוז, ולפני 14 ההפלגות שביצעה הספינה במהלך שנת 1960, הפעיל המוסד מבצעי הברחה מגוונים כדי להוציא משפחות יהודיות ממרוקו, תהילה באמצעות דרכונים מזויפים ואחר כך דרך טנג׳יר ודרך המובלעות הספרדיות בחוף הים תיכוני של מרוקו, סבתה (Ceuta) ומלייה. אחרי שנחסמו הגבולות היבשתיים בידי שירותי הביטחון המרוקנים נאלץ המוסד לחפש תחליפים דרך האוויר ובעיקר דרך הים. מאמר זה לא יעסוק בפרשת טביעתה של ספינת העולים ׳׳אגוז״ שמהווה מאמר בפני עצמו. הוא משחזר לפרטיו את המערך הלוגיסטי המסועף שהפעילו מתנדבי המוסד במרוקו. הפלגות עלומות אלה שבמהלכן יצאו מאות משפחות בדרכים מפותלות ומסוכנות לא זכו לסיקור כמו הפלגות אגוז. המידע החדש מבוסס על התכתבות ענפה מארכיון מדינת ישראל, מן הארכיון הציוני, מארכיונים פרטיים ומעדויות אישיות של שליחים ומתנדבים שנטלו חלק פעיל במבצעי ההברחה. מידע זה כולל בין השאר את סיפור נטישתם של שני נערים על החוף, את אסון מותו של תינוק במהלך ההברחה ואת פרשת סיורו של איסר הראל במרוקו שכמעט נעצר על ידי המשטרה המרוקנית. מהקר זה הוא מחווה צנועה למאות המתנדבים היהודים במרוקו על פעילותם המאומצת בשירות המוסד.
במטה הכללי בפריס, חיפשו בהתמדה נתיבי הברחה ימיים כתחליף לנתיבי הברחה יבשתיים שנכשלו. משלוש סיבות הוחלט לבצע את ההברחות מן הים התיכון: הקרבה לחוף הספרדי, אפשרות לפעולה משותפת עם מבריחים ספרדים והימצאותם של קברי צדיקים באזור שהעלייה לרגל אליהם יכלה לספק תירוץ להימצאותן של משפחות יהודיות בדרכים. בשלב כלשהו נבדקה גם האפשרות לבצע הברחות במטוסים ישראלים משדות תעופה ששימשו את האמריקאים במלחמת העולם השנייה, והטייס יעקב אבישר נשלח למרוקו לבדוק מטרה זו. אך ההצעה נדחתה בגלל מצבם הירוד של מסלולי ההמראה ובגלל העלות הגבוהה הכרוכה בשיפוצם. ההברחה דרך האוויר שימשה בידי המטה בפריס רק להוצאת שליחים שזהותם נחשפה במשטרה.
ד״ר יגאל בן־נון-מבצעי ההברחה הימיים של המוסד להוצאת יהודים ממרוקו 1960-1958– ברית מס' 40 בעריכת אשר כנפו
עמוד 70
עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן.
ויסעו מ… ויחנו ב…
בפרשת ״מסעי״ מסופר על מסעות וחניות בני ישראל בצאתם ממצרים, עד הגיעם לארץ המובטחת. יהודי אחד ושמו חנניה טרראז (חנניה הרוקם – כי זה היה מקצועו), שהיה ליצן ידוע, עלה לתורה ביום שבת, בקטע של מסעות בני ישראל ומקומות חנייתם. החזן קורא: ״ויסעו מ… ויחנו ב… ויסעו מ… ויחנו ב…״ באמצע הקריאה אותו יהודי פונה לחזן הקורא בתורה ואומר לו, ספק בליצנות ספק ברצינות: ״תעצור כאן, אני רוצה לרדת, כי הראש שלי הסתחרר מרוב הנסיעות והחניות״. החזן עונה לו בהלצה ״חכה, עוד מעט נגיע לתחנה הסופית. ובסך הכל, מה יש לך להתאונן, הרי עשית טיול יפה ולא שילמת פרוטה״. החזן, כמובן, המשיך לקרוא עד סוף הקטע.
אותו אדם בחוזרו למקומו עשה כאילו הוא מתנדנד מסחרחורת הנסיעה. הקהל צחק והשתעשע ממעשהו של יהודי זה.
על אותו חנניה ראה גם בסיפור אחר.
שלושה תלמידים שנתלו יחד
סיפור זה התרחש לנגד עיני. בעירנו סאלי היה רבי מלמד תינוקות דבית רבן, ושמו ר׳
משה מלכא ז״ל, עליו סיפרתי כבר סיפור אחד. הרבי הזה היה ידוע באכזריותו בהענשת תלמידיו. היו לו כמה דברי ענישה: ״סאווט״ (שוט עשוי מאבר המין של פר, מיובש בשמש), ״פאלאקא״ (מוט עץ, ובו מושחל חבל) להלקאה על הרגליים, ובנוסף לכל זה היה לו חבל קשור לתקרה, עולה ויורד באמצעות גלגלת, כמו חבל של באר.
בחבל זה השתמש לפעמים להענשת ילדים. לפי תכנית הלימודים שהיתה נהוגה במרוקו, בשבת של חול המועד, היינו לומדים ספר משלי ופרקי אבות, בתרגום ערבי. כל שבוע פרק אחד משניהם, מפסח עד לחג שבועות. יש לציין שגם בשבתות ובחגים לא השביתו הלימודים, בכוונה שלא להפסיק לימודי תורה.
בשבת ראשונה, הרבי ראה ששלושה תלמידים לא באו. שלח אחד התלמידים לקרוא לאדם, ששמו חנניה כהן בן שרה (שנקרא בקיצור, חנניה בן שרה).
חנניה בא, והרבי אמר לו: ״חסרים שלושה כבשים (ילדים) שלא באו לשיעור. אם תביא לי אותם, תקבל מחר ממני חצי ריאל בעבור כל אחד מהם״.
בקרבת רחוב היהודים היה נהר גדול, אשר בעלות גדותיו יצר לידו כעין בריכה די גדולה, בה ילדים רבים למדו לשחות. חנניה זה ידע שרק שם הוא ימצא את שלושת הילדים. ואכן מצא אותם שם כשלגופם רק התחתונים בלבד, קרא לאחד מהם בשקט, חטף אותו, נשא אותו על שכמו והביא אותו לרבי. ״הנה כבש אחד בינתיים״. שוב חזר לאותו מקום וחטף עוד ילד, וכך עשה עד שהביא את שלושתם. וכולם בתחתונים בלבד.
הרבי תלה את שלושתם באותו חבל, וקשר רק רגל אחת של כל אחד. רגליהם מורמות למעלה להלקאה.
לכל אחד נתן לו ספר ביד כשהוא קשור ותלוי ורק כתפיו מונחות על הרצפה. וכך למדו פרק במשלי כשהם קשורים ותלויים כמו כבשים, ומדי פעם הרבי הנחית על כפות רגליהם כמה הצלפות שוט. הרבי הזה היה ידוע כמלמד טוב, אבל הרבה אנשים לא רצו לשלוח את ילדיהם ללמוד אצלו, ביודעם כי הוא מחמיר מאוד בעונש התלמידים שלו. אצלו למדו כל חמשת האחים שלי, וגם אני עצמי. גם אשתו, שלפעמים ניסתה להציל ילדים מידו, לא פעם ספגה הצלפות שוט מידו.
אבל לזכותו ייאמר, שהוא הוציא תלמידים רבים, שעלו בלימודיהם על תלמידים מ״חדרי״ לימוד אחרים. אולי מפחד אכזריותו של הרבי.
אכזריותו בהענשת ילדים נתנה לו כעין סיפוק אישי, שלא ניתן להסבירו.
מספרים (לא בדקתי זאת) ששני תלמידים מתו מחומרת ההענשה, ואנשי הקהילה הסתירו זאת מידיעת המשטרה, ביודעם שהרבי יואשם בעוון רצח, ועונשו יהיה חמור מאוד. אפילו מאסר עולם. הרבי המלמד קיבל נזיפה חמורה מאת רב העיר, והענין עבר בשקט.
הגזרה שבוטלה ע״י מלך מרוקו
בזמן ממשלת וישי, כשצרפת היתה תחת כיבוש הגרמנים הנאצים, במלחמת העולם השניה, הגיעה גם למרוקו משלחת מהשלטון הגרמני, בכוונה להנהיג את מדיניותם האנטי יהודית גם במרוקו. גרמניה היתה אז במלוא עוצמתה ונצחונותיה, וידענו שיום יבוא, וגם היהודים במרוקו יהיו קורבן לעריצותה של גרמניה הארורה. המשלחת הגרמנית ישבה כבוד במשרדי הנציבות של צרפת במרוקו ולא מעט צרפתים במרוקו גילו כמה סימנים אנטישמיים, כלפי היהודים, ובראשם עמדה התנועה הצרפתית בשם ״צלב האש״, וסימנם המובהק היה לחבוש ברט (מגבעת) שחור, שנאסר על היהודים לחבוש אותו. באחד החגים, ועד הקהילה בעירנו סאלי הוזמן להופיע בפני המשלחת הגרמנית בעיר רבאט בירת מרוקו, השכנה לעירנו. לפגישה זו הוזמנו גם נבחרי הקהילה ורבניה.
הנסיעה לעיר רבאט היתה כרוכה בחציית הנהר ״בו רגרג״ המפריד בין שתי הערים או בנסיעה במכונית דרך הגשר שמעל הנהר.
מחמת קדושת החג, המוזמנים לפגישה לא ידעו איך לנהוג. בקשתם לדחות הפגישה ליום אחר, נתקלה בסירוב. רבני הקהילה קבעו שדינא דמלכותא דינא, ויש להופיע לפגישה ביום שנקבע, על אף חילול החג הכרוך בכך.
המשלחת נתקבלה ברוח צוננת מאד, ללא כל גינוני כבוד ואף לא בלחיצות ידיים.
בקיצור, משלחת הקהילה קיבלה הוראות לעזור בכמה דברים: מפקד האוכלוסיה היהודית במקום, הצהרת הונו ועסקיו של כל יהודי, ועוד דברים אחרים.
לא עברו ימים רבים והקהילה היהודית קיבלה את כל החומר הדרוש למילוי הוראות אלה, ועלי הוטל התפקיד לעקוב אחר ביצועם.
הדבר הגיע לידיעתו של מושל העיר הערבי, ולא ידע מה לעשות. העביר הנושא לבית המלוכה, למוחמד החמישי, ייזכר לטוב, שהיה אז מלך מרוקו.
המלך שלח הוראה מפורשת לרבנים ולראשי הקהילה, שלא להישמע להוראות אלה, ולהשמיד את כל
החומר שנשלח לעורך זה.
המלך פנה למשלחת הגרמנית, שנתנה הוראות אלה, באומרו ״כאן זה לא צרפת ולא אירופה. שם תעשו מה שתחליטו נגד היהודים. כאן זה מרוקו, והיהודים בה הם תחת השלטון שלי, ולא אתן את ידי לפגוע בהם ובזכויותיהם״.
ממשלת וישי ידעה שכאן יכולה להיות בעיה רצינית עם מלך מרוקו, וביטלה את הגזירה. מוחמד החמישי, היה ידוע כאוהד היהודים במדינתו, והגן תמיד על חייהם וזכויותיהם כאזרחים שווים לכל דבר. הגזרה בוטלה. והיהודים לא נפגעו ממדיניות ממשלת וישי האנטי יהודית, הודות לטובו ולחסדו של המלך, סידי מוחמד, ייזכר לטוב.
איזה שם לתת לבת שנולדה
יהודי אחד, שמתפלל בבית הכנסת שלנו, נולדה לו בת. לרגל האירוע הוא עלה לתורה בפרשת וירא בקטע ״משלים״. בתום הקריאה החזן עשה לו ״מי שברך״ וגם רצה לברך את הילדה שנולדה. החזן שאל אותו ״באיזה שם אברך אותה״. הוא עונה לו ״עוד לא קבענו לה שם, ואינני יודע באיזה שם נבחר״. אחד מהמתפללים הידוע כבדחן אומר לו ״מה יש להתלבט. הרי הקטע שקרא החזן, בעלותך לתורה, יש שם רמז מפורש. הקטע נגמר, ״ואת תחש ואת מעכה״ תקרא לה מעבה״, לקול צחוקם של המתפללים. כי בלשון העם, הכינוי ״מעכה״ הוא לשון גנאי, כלומר ״מעוכה״(מכוערת), והוסיף ״גם תזכור באיזה פרשה נולדה לך בת״.
החזן אומר לו ״באותו קטע כתוב ״ובתואל ילד את רבקה״. שם יפה לילדה״. ההצעה נתקבלה והילדה נקרא שמה בישראל רבקה, על שם רבקה אמנו. והשם ״מעכה״ נשאר כמהתלה בקרב אנשי הקהילה. רבקה – מעכה.
עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן.
עמוד 91
חנוכה-הרב משה שמיר אסולין
היוונים ביקשו לכבות את ה – ח-ש-מ-ל היהודי.
ח – חודש {קדושת הזמן}. ש – שבת {קדושת העולם}.
מ – מילה {קדושת הגוף}. ל = לכבות.
"והייתה אך ש.מ.ח" = ש = שבת. מ = מילה. ש = שבת
האור הגנוז – בנרות חנוכה.
עת רצון במרומים – בשעת הדלקת נרות חנוכה,
כמו בזמן הדלקת המנורה במקדש (הזהר הק').
לכן, ניתן לבקש מבורא עולם – וישועת ה' כהרף עין, בא תבוא.
"האור הגנוז מששת ימי בראשית – מאיר בשעת הדלקת נרות חנוכה.
על כן יש להישאר ולשיר ליד הנרות אחר ההדלקה – לפחות חצי שעה"
(רבי פנחס מקוריץ).
שיר: בבואתנו הרוחנית – לאור נרות חנוכה.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
א. "כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור" /
בזכות האור הבראשיתי – "ויהי אור".
ב. זהו "אור הגנוז" לצדיקים בעולם הבא /
אותו גנז הקב"ה בתורה, ובנרות חנוכה.
ג. "האור הגנוז" מאיר בשעה שהנרות דולקים /
דרך הספירות העליונות – מתוך האורות המהבהבים.
ד. בשמונה נרות חנוכה, מתנוצצת לה הארה /
המהווה בבואה לנשמתנו הזכה והטהורה.
ה. לכל אחד – מאיר אור משורש נשמתו /
אור השייך רק לו, ואינו דומה לאור חברו.
ו. לכל אחד – יש הילת זהר העוטפת אותו סביב /
הילה המשתקפת מתוך זיו פניו ואור עיניו תמיד.
ז. מוח, פה, שתי אוזניים, שני נחיריים ושתי עיניים /
כנגד שמונת קני מנורת החנוכה – המאירים.
ח. ברגע של הארה, יתנוסס האור מלב אוהב /
לב שמח שאינו כועס, רק מחבק ותומך.
מדרש/שיר. "האור הגנוז – בנרות חנוכה".
המחבר {עבדכם הנאמן} נולד בשבת כ"ג כסליו פרשת 'וישב', ומצות ברית המילה שלו, התקיימה בשבת, חנוכה ור"ח טבת, בבחינת הכתוב: "והחוט המשולש – לא במהרה ינתק". לסדר פרשת 'מקץ'.
השיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה", בנוי משמונה מחרוזות לכבוד חג האורים בן שמונת הימים.
השיר מבטא את "האור הפנימי" המאיר בתוכנו, ו"האור המקיף" הזוהר מסביבנו, המשתקפים דרך נרות חנוכה. האורות הנ"ל, אמורים לעזור לנו לגלות טפח מהאורות הסמויים הצפונים בתוכנו, והיכולים לפרוץ במלוא הדרם מתוכנו בחג האורים, בהתאם לרצוננו והשקעתנו, כדברי רבי פנחס מקוריץ תלמיד הבעש"ט:
"האור הגנוז – בא בשעת הדלקת נרות חנוכה. על כן יש… להישאר ליד הנרות אחר ההדלקה – חצי שעה".
את הזמן הזה מול הנרות, יש לנצל ללימוד תורה שהיא אורה, וכן לשבח ולהלל לאדון הנפלאות מתוך שירה, כפי שהם באים לידי ביטוי בשירי חנוכה כמו "מעוז צור" המתאר את הגלויות והגאולות של עם ישראל.
מוטיב האור – בשיר "האור הגנוז – בנרות חנוכה".
רש"י: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא".
רבנו אור-החיים- הק': "האור ירמוז אל התורה, כי היא האור הנערב, ולה יקרא אור…".
האור כידוע, פותח את תהליך הבריאה ככתוב: "ויאמר אלוקים יהי אור – ויהי אור. וירא אלוקים את האור כי טוב, ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך". "ויקרא אלוקים לאור יום…" (בר' א, ג – ה).
חמש פעמים מופיעה המילה אור – כנגד חמישה חומשי תורה, כדברי רבי סימון: "יהי אור – כנגד ספר בראשית, שבו נתעסק הקב"ה וברא את עולמו. 'ויהי אור' – כנגד 'ואלה שמות' שבו יצאו בנ"י מאפלה לאורה. 'וירא אלוקים את האור כי טוב' – כנגד ספר ויקרא שהוא מלא הלכות רבות. 'ויבדל אלוקים בין האור ובין החושך' – כנגד ספר במדבר שהוא מבדיל בין יוצאי מצרים לבאי הארץ. 'ויקרא אלוקים לאור יום' – כנגד ספר משנה תורה, שהוא מלא הלכות רבות" (בר' רבה ג. ה).
רש"י אומר: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא" (רש"י ע"פ חגיגה יב ע"א).
רבנו "אור החיים" הק' ששילב את המילה אור בשם פירושו לתורה "אור החיים", מסביר את האור כך:
"או ירמוז אל התורה, כי היא האור הנערב, ולה יקרא אור, דכתיב: 'כי נר מצוה, ותורה אור' (משלי ו, כג). ובעל נפש הוא בעל תורה, והוא אומרו 'ויאמר אלוקים יהי אור', שהיא הנשמה שאורה רב להיותה חצובה מתחת כיסא כבודו יתברך, חלק אלו-ה ממעל. שולחה ה' להאיר אל האדם לבל יטבע בטיט היצר הרע… וירא ה' את האור אשר נתן באדם כי טוב, שבאמצעותו ילך האדם בדרך הטוב והישר" (בר' א – ד).
פועל יוצא מדברי קדשו: האור שנברא בתחילת הבריאה, איננו האור שנברא ביום רביעי, אלא אור התורה.
לאור מדרשים רבים, ניתן גם לפרש שבנוסף לאור שנברא ראשון, גם תורתנו הקדושה נבראה אתו.
האור הגנוז האיר לאדם הראשון ל"ו שעות: מיום שישי עד מוצש"ק בו העולם החשיך, והקב"ה זימן לאדם הראשון את האש במוצש"ק. לכן, מברכים 'בורא מאורי האש'. בתורת החסידות, קושרים בין ל"ו שעות בהן האיר האור הראשון שנגנז, לאור ל"ו נרות חנוכה, בהם גם נגנז אותו אור אלוקי.
לכן, יש להיות ליד הנרות לפחות חצי שעה, מתוך שירה ולימוד תורה,
כדי לזכות בניצוצות – מהאור הגנוז והטהור.
בהדלקת נרות חנוכה, דומים אנו לכהנים שהדליקו את המנורה,
כאשר ביתנו הופך למעין בית מקדש.
הרה"ג יהודה עייאש ע"ה כותב בספרו "קול יהודה" על התורה (נב, א):
מנהג אמירת פסוקים הקשורים באור בפתיחת ההיכל בחנוכה, מיוסד ע"פ הראשונים, ומרחיב על כך ע"פ הדרש. יהודי המערב – מרוקאים וכו', ממשיכים כדרכם בקודש, לומר את הפסוקים.
הרה"ג יהודה עייאש: מרבני אלג'יר, שנתן הסכמה לרבנו-אור-החיים" הק' על ספריו, וכתב בין היתר:
"מראות אלוקים ראינו עולים במעלות עליונים למעלה, דמי לבר אלהין – החכם השלם המופלא סיני ועוקר הרים…".
הוא זכה לעלות לארץ ישראל, ושימש כראש ישיבת "כנסת ישראל", תפקיד בו שימש רבנו-אור-החיים-הק'.
להלן מבחר פס' שאומרים בפתיחת ההיכל, וניתוחם:
"נר ה' נשמת אדם – חופש כל חדרי בטן" (משלי כ, כז).
הנשמה כידוע, דומה ללהבה המרצדת ברוח אנה ואנה, והיוצאת מהפתיליות הספוגות בשמן, הדומות לגוף האדם.
הנשמה כביכול, "מחפשת בחדרי בטן" ובשאר איברי הגוף, כדי להאיר ולהזהיר את אותם רמ"ח איברים שיקיימו רמ"ח מצוות עשה, ולהיזהר ב-שס"ה מצוות לא תעשה, כפי שהצטווינו ע"י הקב"ה בתורתנו הקדושה והטהורה – כמנורה הטהורה, בבחינת הכתוב: מבשרי אחזה אלו-ה" (איוב יט כו).
חכמי תורת הח"ן אומרים שהזמן בו הנרות דולקים, מהווה זמן איכותי המסוגל לישועות לפני הקב"ה. לכן, עלינו להיות ליד הנרות, ובפרט בחצי שעה הראשונה כדי להודות ולהלל לקב"ה, ועל הדרך לבקש מהכול יכול היושב במרומים, ומצפה לתפילותינו.
לכל אחד מאתנו, הקב"ה נתן אור משלו השייך רק לו. לכן, אין לקנא באיש על שהאיר מזלו, היות והקנאה גורמת ל"רקב עצמות" כדברי שלמה המלך: "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה" (משלי יד, ל).
רבי אברהם אבן עזרא מסביר את הפסוק "חיי בשרים לב מרפא – ורקב עצמות קנאה": "והלב שלא יזעף ולא יקנא באחר, הוא כמרפא לגופו…. והוא הלב הטוב והשמח שירפא הגוף בשמחתו".
המלבי"ם: קנאת הלב גורמת לרקב העצמות, דבר המחזיק את הגוף. לכן, רוב בני אדם הולכים ונהיים כפופים, היות והעצמות נשחקות בגלל הקנאה. ישנם צדיקים שגם במותם גופם נשאר שלם, היות ובמקום קנאה, השפיעו והרעיפו אהבה על אחרים. שנזכה אמן סלה ועד.
על כל אחד מאתנו להצית את האור האלוקי שבו, ואז הקב"ה ישפיע עליו ממרום מאורו וטובו יתברך, בדומה לאש התמיד על המזבח, המורכבת משילוב של האש שירדה מהשמיים בחנוכת המזבח ביום השמיני, ואש הכהנים מידי בוקר. כאשר האדם משעבד את מחשבתו, דיבורו ומעשיו לקב"ה, הוא זוכה שגופו יהפוך כמרכבה לשכינה. לעומת זאת, כאשר האדם מגביר את יצריו כמו המיתיוונים, הוא מדכא את נשמתו ואת שאיפתה לפעול לאור יעודה.
"נר לרגלי דברך – ואור לנתיבתי" (תהלים קי"ט, קה).
"אם נר למה אור, ואם אור למה נר. אלא אמר דוד: כשאני מתחיל בדבר תורה, מעט אני מתחיל בהם, והם נובעים. וכשאני נכנס לתוכה – נפתחים לי שערים הרבה. לכך אמר דוד נר ואור" (מדרש תהלים בובר, מזמור כז).
מצוה אחת דומה לנר אחד המאיר את רגלי האדם בהליכתו בחושך, ואילו לימוד תורה, דומה לאור המאיר למרחקים. כאשר מקיימים מצוה ואח"כ עבירה, עלול הקב"ה לקזז ביניהן, לא כן מצות לימוד תורה, המלווה אותנו לתמיד.
"כי עמך מקור חיים – באורך נראה אור" (תהילים לו, י).
הקב"ה אומר לאדם: "אמר בר כפרה: הנפש (הנשמה) והתורה נמשלו לנר. הנפש (הנשמה), דכתיב: "כי נר ה' נשמת אדם" (משלי כ), והתורה דכתיב: "כי נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו כג).
אמר הקב"ה לאדם: נרי בידך ונרך בידי. נרי בידך – זו התורה, ונרך בידי – זו הנפש (הנשמה).
אם שמרת את נרי, אני משמר את נרך.
כלומר, חיי האדם – "כי עמך מקור חיים", תלויים בתורה שהיא מקור האור.
הבן איש חי ע"פ המרח"ו בשערי קדושה אומר: "כי עמך מקור חיים" – עולם האצילות השייך אצל בורא עולם, ואפילו משה רבנו זכה לאצילות המלובשת בבריאה, והאדם יכול להשיג רק את האור שבעולם הבריאה דרך התורה.
"כי נר מצוה – ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר" (משלי ו, כג).
כמו שהאור מאיר לעולם באופן תמידי, כך קיום מצוות ולימוד תורה.
הדימוי בו משתמשת התורה לתיאור ההארה האלוקית הוא אור, ככתוב "נר מצוה – ותורה אור" (משלי ו, כג).
כלומר, התורה שווה אור, והתורה היא מקור האור. האור בלשון רבים = אורות = 613 = תרי"ג מצוות.
מצוה אחת דומה לנר, לימוד תורה לעומת זאת, דומה לאור.
"ודרך חיים תוכחות מוסר" – המוכן לשמוע ולקבל תוכחות ומוסר – יזכה לחיים.
"אור מקיף" ו"אור פנימי".
"אור מקיף": בזמן בו האדם משתוקק להשיג רוחניות, הוא מרגיש את השפעת ה"אור המקיף" שעוטף אותו.
ה"אור מקיף" נמצא בתוך האדם, מצד שני נשאר "רחוק" ממנו, היות ולא נקלט בו.
כדוגמא ל"אור המקיף", נשתמש באור השמש המאיר את ביתנו דרך חלוננו. אמנם, האור נמצא בתוך הבית, והוא מאיר את פנימיותו ותכולתו, אבל הבית אינו משתנה במהותו, וכאשר מחשיך, הבית חוזר להיות חשוך כמקודם. כלומר, מרגישים עם ובלי כאחד.
"אור פנימי": כאשר האדם משיג השגה רוחנית, מתגלה בו ה"אור הפנימי". האדם חש את האור, ונקלט בחושיו. כמו כן, האדם נברא עם "אור פנימי" שלם, אותו אנו אמורים לגלות ע"י קיום תורה ומצוות, בבחינת "אור מקיף". למעשה, האדם מוציא לפועל את הפוטנציאל הרוחני הטמון בו, וזה בעצם יעוד האדם עלי אדמות. המצב האידיאלי הוא לזכות להשוות בין האור הפנימי לאור המקיף.
משה רבנו אכן זכה לכך, ולכן "לא כהתה עינו ולא נס לחה". (דברים לד, ז).
שיר האור, מאת הרב קוק:
"צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר /
ואין נרו שלו כנר חברו / ואין איש שאין לו נר /
וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים /
להדליקו לאבוקה גדולה, ולהאיר את העולם כולו".
."על הנסים… ועל הנפלאות…
בימים ההם בזמן הזה…".
רבנו-אור-החיים-הק' קושר את הפסוק הבא לחנוכה. "מחץ מתנים קמיו, ומשנאיו מן יקומון.
משה רבנו נתנבא על מלכות יון שעתידה ליפול ביד בני חשמונאי, ודבר זה היא הצלחה בנס ופלא.
גם כשנראה שליוונים שונאי ה' יש תקומה, הקב"ה מחץ אותם".
כן יהיה בעזהי"ת בימינו, לכל אויבינו.
מתוך ברכת משה רבנו לשבט לוי שמזרעו יצאו מתתיהו ובניו הכהנים
(רבנו-אור-החיים-הק'. דברים לג, יא).
תורת ישראל – מול התרבות היוונית אז,
והתרבות החילונית המיתיוונת כיום.
רמב"ן: "כי היווני הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו". (הרמב"ן ויקרא טז, ח).
לדעת רבנו הרמב"ן, התרבות היוונית כמו התרבות החילונית בימינו, מאמינה רק במורגש ובמוחש, לכן הם טימאו את השמנים, היות ולדעתם אין הבדל בין שמן טהור לשמן טמא, כמו שאין הבדל בין שבת ליום חול וכו'.
הם גם כופרים בה', היות ולא ניתן להוכיח את קיומו מבחינה מוחשית. חילוני תמיד ישאל: תוכיח לי…
"ועוררתי בניך ציון – על בניך יון" (זכריה ט, יג). רבי צדוק מלובלין אומר: המילה "ציון" מורכבת מהאות
צ + יון. כלומר, התגברות עם ישראל על יון תלויה באות צ' המסמלת את יוסף הצדיק אודותיו אנו קוראים בפרשיות השבוע בימי החנוכה. במפגשי יוסף ואחיו, עם פרעה, אשת פוטיפר, סריסי פרעה, מתגלה לפנינו יוסף המאמין בה', המצהיר מעל כל במה ללא מורא, דברי אמונה: עם אחיו: "את האלוקים אני ירא".
עם אשת פוטיפר: "איך אעשה את הרעה הגדולה – וחטאתי לאלוקים. עם פרעה: "האלוקים יענה את שלום פרעה" וכו'.
הביטויים "ציון ו"יוסף" שווים בגימטריה – 156, דבר המסמל את היכולת לנצח את אויבינו, רק בזכות צדקותנו
נ"ס = ס-ומך נ-ופלים.
נס – התערבות אלוקית במהלך האירועים עלי אדמות.
שלושה סוגי נסים: נס גלוי {נסי מצרים}. נס נסתר {פורים}.
נס משולב מנסתר וגלוי{חנוכה}.
הנסים הגלויים: במצרים נעשו נסים גלויים כמו עשר המכות, קריעת ים סוף וכו', בהם היה שינוי פני הטבע.
הנסים הנסתרים: האירועים שהתרחשו במגילת אסתר, הם נסים סמויים, היות והכל התנהל ע"פ הטבע במישור הגלוי, ורק כאשר קוראים את המגילה מחדש ובעיון, מגלים את ההיבט הסמוי, כמו בסיפור פואנטה. כדוגמא, נציין את התזמון בין "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" כך שהוא דורש להביא בפניו את ספר הזיכרונות בהם מסופר על הצלתו בידי מרדכי, לבין הגעת המן בבוקר הדורש לתלות את מרדכי.
הנסים המשולבים בנסים גלויים ונסתרים: באירועי חנוכה, אנו מגלים מצד אחד את המישור הטבעי בו יוצאים החשמונאים למלחמה נגד היוונים, ומצד שני ניצחון מעטים על אימפריית רשע רבת חיילים, כנאמר בתפילת "על הנסים": "מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים". כמו כן, נס פך השמן שהספיק לשמונה ימים במקום ליום אחד, המבטא נס גלוי
רבנו "הבן איש חי" כותב שטבע הימים האלה שיעשו בהם ניסים, וזאת בניגוד לשאר ימות השנה בהם כאשר הקב"ה עושה נס לאדם, הוא מנכה לו מזכויותיו (עוד יוסף חי). כפי שאמר יעקב אבינו: "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת…". פירוש, קטנו זכויותי בגלל החסדים של אמת בהם אני זוכה, כדברי רבנו אוה"ח הק'. (בר' לב, יא).
האות של חודש כסלו היא ס, אות המוקפת והנשמרת מכל עבריה. כך חודש כסלו. הוא מוקף ומשופע בניסים גדולים שהיו לאבותינו בימים ההם, ולנו בזמן הזה.
האות של החודש הקודם מרחשוון היא נ' דבר היוצר יחד נס, הרומז לביטוי "סומך נופלים".
הרב קוק: "הברק האלוקי שבנשמת החשמונאים". (הרב קוק). דבריו רומזים לשילוב שבין הנס האלוקי להברקה הרוחנית אלוקית של החשמונאים, שבזכותה עזר להם הקב"ה לנצח בדרך של נס נסתר המסתתר בתוך הטבע.
הם יצאו למלחמה ביוונים מתוך מטרה לבטל את גזירות השמד: מילה, שבת והחודש, ולהחזיר את עבודת הקרבנות בבית המקדש. לכן, הקב"ה עזר להם לנצח.
לפני המרד, עם ישראל חי תחת האימפריה היוונית במשך למעלה 160 שנה מבלי למרוד, כך שמרד החשמונאים החל רק מסיבות דתיות, כאשר היוונים גזרו על השבת, החודש והמילה, והכניסו צלם להיכל.
ניתן לומר שנס הניצחון במלחמה הוא נס בתוך הטבע, היות והמלחמה של מעטים נגד רבים, נמשכה זמן רב.
נס פך השמן לעומת זאת, הוא נס שמעל הטבע היות וכמות שלושה וחצי לוג שמן המספיקה לערב אחד, הפכה לעשרים ושמונה לוג שהספיקו לשמונה ימים.
מעטים מול רבים – עם ישראל מעל למזל.
נסי "חנוכה" בתקופת המכבים – ובימינו.
עמ"י מלומד בניסים מאז ומעולם, דבר הבא לידי ביטוי באופן גלוי בנסי יציאת מצרים שהתגלו מעל הטבע, דרך נסי פורים שהתרחשו בתוך הטבע, וכלה בנסי חנוכה בהם משולבים הטבע ומעל הטבע, כדברי הרמב"ן: (בר' יז, א).
"אל שדי… זה השם בו מציל הקב"ה את הצדיקים כדי להחיותם מרעב, ולפדותם מיד חרב, ככל הניסים הנעשים לאברהם ולאבות… אלא שאין בהם שינוי ממנהגו של עולם כניסים שנעשו ע"י משה בעשר המכות, שהם מופתים המשנים את הטבע, והם נעשו בשם מיוחד אשר הגיד ה' למשה".
להלן שני מקורות חשובים המלמדים אותנו על הייחודיות בעשיית נסים לישראל בהשוואה לגוים:
א. בברית בין הבתרים, אומר ה' לאברהם: "הבט נא השמימה וספור הכוכבים, כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). ליעקב אבינו לעומת זאת, ה' מדמה אותנו לעפר: "והיה זרעך כעפר הארץ" (בר' כח, יד).
המדרש מתרץ את הסתירה בכך שכאשר אנו עושים רצונו של מקום, אנחנו עליונים מעל לכוכבים, ושום אומה לא תוכל עלינו, והניצחונות יהיו ע"פ נסים ונפלאות כמו במלחמת אברהם אבינו נגד ארבע מעצמות, אותן ניצח בחצי לילה ללא נשק, והשתמש בעיקר בעפר וכו' כדברי הנביא ישעיה. כמו כן, בכיבוש הארץ ע"י יהושע בן נון.
לעומת זאת, כאשר אנו לא עושים רצונו של מקום, דומים אנו לעפר שכולם דורכים עליו. (אגד"ב, פרק לט). דבר המרחיק אותנו מניסים ונפלאות.
ב. רבנו ה"כלי יקר" מלמד אותנו פרק חשוב בתעשיית הנסים שעושה ה' לישראל על פי הפסוק:
כִּֽי־תֵצֵ֨א לַמִּלְחָמָ֜ה עַל־אֹיְבֶ֗ךָ וְֽרָאִ֜יתָ ס֤וּס וָרֶ֙כֶב֙ עַ֚ם רַ֣ב מִמְּךָ֔ לֹ֥א תִירָ֖א מֵהֶ֑ם כִּֽי יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ עִמָּ֔ךְ הַמַּעַלְךָ֖ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם-רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
(דב' כ, א). "וזה הנס אשר עושה הקב"ה לישראל, שאע"פ שבתחילת יציאתם למלחמה כל האומות נתחברו כאילו היו כולם "סוס ורכב" אחד – כאיש אחד. מכל מקום, בקרבכם למלחמה… ישלח בהם ה' מהומה וייפרדו איש מאחיו, ותהיה חרב איש ברעהו… עד שכל שבע האומות ינוסו". אומר לנו הקב"ה: "לא תירא מהם" למרות שנראים לך כמאוחדים = "סוס ורכב" אחד, וכן רבים = "עם רב", זה רק בעיניך = "ממך", ולא בעיני ה' = "כי ה' אלוקיך עמך".
הנס השני שעושה הקב"ה לישראל הוא: למרות שאנחנו מעטים, הקב"ה מראה אותנו בעיניהם כרבים. קיימות דוגמאות אינסופיות ממלחמות ישראל מאז הקמת המדינה, כמו במלחמת ששת הימים בה נסו על נפשם מאות אלפי חיילים מצריים ללא נעלים מול קומץ חיילי ה'.
כמו כן, הפילוגים בין מדינות ערב והמלחמות הפנימיות והאכזריות בסוריה ומצרים, לוב ותימן, והרשימה ארוכה.
שורש התופעות הנ"ל – השגחה אלוקית נסית עלינו. על כך יש לנו רק להודות ולהלל לאבינו שבשמים. ראה מבצע "עמוד ענן" שנמשך 8 ימים כנגד 8 ימי החנוכה, כאשר רק בודדים נפגעו מאלפי טילים שכוונו לאנשים, נשים וטף.
קדושת הזמן, קדושת העולם, קדושת הגוף – בחנוכה.
"מצות חנוכה – מצוה חביבה היא עד מאד,
וצריך אדם להיזהר בה כדי להודיע הנס,
ולהוסיף בשבח הא-ל והודיה לו על הניסים שעשה לנו…" (רמב"ם הלכות חנוכה, ד, י"ב).
הרמב"ם בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את יפעת והדרת מצוות חנוכה, בכך שמכנה אותה "מצוה חביבה היא עד מאד", ביטוי לא מקובל לגבי שאר המצוות. כהוכחה לחביבותה, יעידו מיליוני נרות החנוכה הרבים המתנוססים והמתנוצצים באור יקרות בפתחי הבתים ובחלונות עם ישראל, ובפרט בירושלים עיר קודשנו מקום המקדש בו נעשה הנס מלפני 2188 שנים, כאשר מתתיהו החשמונאי נכדו של שמעון הצדיק וחמשת בניו: יוחנן, שמעון, יהודה, אלעזר, ויהונתן – הרימו את נס המרד נגד האימפריה היוונית מתוך אמונה עזה בקב"ה, שאכן יעזור להם למגר את שלטון הרשע של אנטיוכוס אפיפנס שגזר על היהודים גזירות שמד, בכך שביטל למעשה את קיום המצוות המרכזיות: קידוש החודש, שבת ומילה הרמוזות בשרש שמו של זקנו של מתתיהו חשמ-ון.
ח.ש.מ – ון: ח = חודש. ש = שבת. מ = מילה.
המצוות הנ"ל מהוות מצוות מרכזיות בעולם היהודי.
ח.ש.מ = מ.ש.ח. בשמן, נמשחו הכהן , המלך והנביא בהכתרתם
א. חודש = קדושת הזמן, היות וע"י קידוש החודש, בני ישראל יודעים מתי יחולו חגי ישראל. לכן, היוונים ניסו להשכיח מהם את המועדים ע"י ביטול קידוש החודש. היוונים ככל הגוים, מונים לשמש, בניגוד לישראל המונים לירח. היוונים טענו שאין למנות לירח, היות ואין לו אור משלו, ומושפע בעיקר מאור חוזר של השמש.
ב. שבת = קדושת העולם, השבת מקדשת ומקיימת את ימי השבוע, ומהווה נשמתם כדברי רבנו "אור החיים" הק': "כי להיות שהשבת הוא המקיים העולם כל ששת ימים, ואחר עבור ששת ימים, יבוא שבת אחרת ויחייהו ויקיימהו עוד ששת ימים אחרים…" (בר' ב, ג).
ג. מילה = קדושת הגוף המהווה חותמו של הקב"ה בגוף האדם, והצורך לנהוג בו בקדושה. היוונים טענו שהאדם הוא מושלם, לכן אין לעשות ברית מילה, דבר הגורם לדעתם, לפגם בשלמות הגוף.
ד. ו"ן = ו – הקב"ה נ – סים נ – תן.
היוונים ביקשו לכבות את ה – ח-ש-מ-ל היהודי: ח – חודש. ש – שבת. מ – מילה. ל = לכבות
"מעוז צור ישועתי"
שיר האמונה בצור ישראל וגואלו.
השיר היפה הזה נכתב לפני כ 900 שנה ע"י משורר בשם מרדכי, לאור האקרוסתיכון בראשי הבתים.
השיר בנוי מ-6 מחרוזות המתארות את 4 הגלויות והגאולה: מצרים, בבל, פרס (פורים), יון. {בתים: 2 – 4}.
בבית הראשון, מתוארת התקווה והציפיה לחידוש הקרבת הקרבנות בבית המקדש, ואילו בבית האחרון מתוארת הציפיה לישועה מגלות אדום בה שרויים, נקמת ה' באויבינו, והגאולה העתידית.
"מעוז צור ישועתי": כותרת השיר מכילה שיבוץ: "היה לי לצור מעוז, לבית מצודות להושיעני" (תהילים לא, ג). כלומר, בגלל אמונתי העזה בקב"ה, הוא יעזור לי מול רודפי, בדומה לצבא הבוטח במצודות ובמעוזים (מבצרים) הבנויים מ"צור" = סלע, שיגנו עליו במלחמה. המשורר מדמה את האדם המאמין והבוטח באלוקים, ל"צור ישועתי".
בית א': "תיקון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". אנו מתפללים לבניין המקדש שם נקריב קורבן תודה לה'.
"לעת תכין מטבח מיצר המנבח" – אנו מצפים מה' שיפרע מצוררי ישראל שאת ראשיתו, אנו רואים לנגד עינינו בקריסת ישמעאל בסוריה, לוב, טוניס, תימן, עירק, איראן, ובראשן מצרים, כדברי הכתוב בישעיה:
"וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו , ואיש ברעהו עיר בעיר, וממלכה בממלכה" (ישעיה יט, ב).
כמו כן, דברי "בעל הטורים" לסמיכות בין "ואלה שני חיי ישמעאל… על פני כל אחיו – נפל", לבין "ואלה תולדות יצחק" (בר' כה, יז – יט): "כשיפול ישמעאל באחרית הימים – אזי יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק".
אנו גם עדים לקריסת אירופה האדומית, עם הצפתה במיליוני מוסלמים הנוהרים אליה, וכן לקריסה כלכלית של מדינות כמו איטליה = רומא שהחריבה את מקדשנו, יון הרשעה בתקופת המכבים, ספרד שגירשה את יהודיה וכו'.
אז = {8} אגמור, בשיר מזמור, חנוכת המזבח" – בע"ה נזכה לגמור ההלל בבניין אריאל, ונזכה לשיר "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד" הרומז כדברי הגמרא לחנוכת הבית השלישי על שם דוד מלך ישראל. כידוע, לא נקרא הבית הראשון על שמו אלא על שם בנו שלמה, בגלל שידוע לפני הקב"ה שהוא עתיד להיחרב.
ראשי התיבות של: מ-זמור ש-יר ח-נוכת ה-בית ל-דוד = ש-מ-ח-ה ל-תמיד.
בית ב': גלות מצרים – "חיי מררו בקושי, בשעבוד מלכות עגלה". והגאולה – "ובידו הגדולה – הוציא את הסגולה".
בית ג': מתאר את גלות ישראל בבבל "ובא נוגש והגלני", והגאולה – "קץ בבל, זרובבל, לקץ שבעים שנה".
בית ד': גזירות המן ועונשו – תלייתו עם רוב בניו, והגאולה ע"י הרמת קרנו של מרדכי – "ראש ימיני נשאת".
בית ה': גזירות היוונים "וטמאו כל השמנים", ונסי חנוכה – "ומנותר קנקנים – נעשה נס לשושנים".
בית ו': תפילה לקב"ה על הגאולה מאדום – "דחה אדמון {אדום}, בצל צלמון" {העובדים לצלם}.
כמו כן, לנקום באויבינו: "נקום נקמת עבדיך, מאומה הרשעה", ולקרב לנו את הישועה ע"י "רועים שבעה".
בבית הראשון והאחרון בשיר, קיימת סגירת מעגל,
היות ובשניהם מצפים אנו לגאולה ולנקמה באויבינו.
שלטון ריבוני בארץ ישראל,
בעקבות מדינת החשמונאים.
הצהרת שמעון החשמונאי לשליח אנטיוכוס הרשע:
"הארץ אשר שבנו לרשתה, אחוזת אבותינו היא, ואין לאיש זר חלק ונחלה בתוכה.
כי אויבינו שדדו נחלתנו ויאחזו בה באון ובעוול, ועתה כי הצליח ה' את דרכנו,
לקחנו את נחלת אבותינו וישבנו בה" (ספר חשמונאים א' פרק טו' לד-לה).
המשפט הנ"ל,
ראוי שיהיה נר לרגלם של מנהיגי עמ"י, גם בדורנו.
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם: כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען. והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם… והורשתם את הארץ וישבתם בה,
כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…
ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם, והיה אשר תותירו מהם – לשכים בעיניכם, ולצנינים בצדיכם – וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה"(במדבר, לג, נא– נו).
הכרזתו של שמעון החשמונאי, הושפעה מהפס' הנ"ל, כפי שיוסבר להלן.
רבנו רמב"ן: "מצווה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה, לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה, והוא אומרו להם: "והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה". (במדבר לג, נג).
רש"י הק' מסביר במילה אחת את הביטוי "והורשתם = וגירשתם" (מסעי לג, נב). כנ"ל דברי תרגום אונקלוס: "ותתרכון", שזה לשון גירוש. כלומר, הדבר הראשון אותו מצווה הקב"ה את עם ישראל עם כניסתם לארץ, לגרש ומיד את הגויים: "דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, כי אתם עוברים את הירדן אל ארץ כנען: והורשתם – את כל יושבי הארץ מפניכם… כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה…" (במדבר לג, נ- נו).
רש"י הק' מסביר בפסוק נג' בו מופיעה שוב המילה "והורשתם" את הסיבה לגירוש, וכך דברי קודשו: "והורשתם אותה מיושביה. ואז וישבתם בה {ו}תוכלו להתקיים בה, ואם לאו, לא תוכלו להתקיים בה".
עד כמה דבריו הקדושים של רש"י אקטואליים, כאילו נאמרו בימינו. אכן, רוח הקודש שכנה בבית מדרשו.
רבנו אור-החיים-הק' הולך לאורו של רש"י ואומר: "ונראה פשט הכתוב כדברי רש"י, ממה שגמר אומר כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. ואם הישיבה היא המצוה {כדברי רמב"ן}, היה לו לתלות בעיקר המצוה ולומר, כי לכם וגו' – לשבת בה". בהמשך הוא מאיר את דבריו הקולעים: "שישתדלו להורישם – ולא יניחו מהם בארץ".
רבנו אור-החיים-הק' טוען שבמידה ומשאירים זרים בארץ, ואפילו לצרכים תעסוקתיים זמניים כמו עובדים זרים, דבר הרמוז בביטוי "והיה אשר תותירו" שזה לשון שמחה, השמחה תהיה זמנית בלבד, היות והתורה ירדה לסוף דעת תקופתנו. בסופו של דבר הם יגרמו לנו לצרות צרורות ככתוב: "לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם" = יציקו לנו כמו קוצים דוקרניים כלשון רש"י. גם אם הגויים יתיישבו במקומות בהם אין התיישבות יהודית, עם הזמן הם ידרשו לעצמם את השליטה גם בישובים היהודיים ככתוב: "וצררו אתכם על הארץ אשר אתם יושבים בה", כמו נתניה וירושלים. ובלשון קודשו: "וצררו אתכם על החלק שאתם יושבים בו, לומר {לנו} – קומו צאו ממנו".
הדברים אמנם נאמרו לפני למעלה מ- 270 שנה ע"י רבנו "אור החיים" הק' – אבל הם כל כך אקטואליים.
העובדים הזרים שהובאו בראשית הדרך במשורה לעבודות חקלאיות וסיעודיות, הולכים ומשתלטים על שכונות שלמות מהן בורחות משפחות יהודיות. הרשויות מתקשות לגרשם בגלל כוחות אפלים מהערב רב העוזרים להם.
ההשתלטות "החקלאית" הערבית בצפון והבדווית בדרום, דרך הבנייה המסיבית בירושלים המזרחית וביו"ש,
מהווים הוכחה לראייה הנבואית של רבנו "אור החיים" הק' לתורתנו – תורת אלוקים חיים.
טו"ר אורח חיים סימן תקס"א:
"הרואה ערי ישראל בחורבנן, אומר על הראשונה שרואה: "ערי קדשך היו מדבר", וקורע" (ואינו חייב לקרוע אלא כשמגיע סמוך להן, כמו מן הצופים לירושלים)
מגן אברהם או"ח סימן תקס"א:
בחורבנן – אע"פ שיושבין בהן ישראל, כיוון שהאומות מושלים עליהן, מקרי חורבן.
הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל:
גבורת עם ישראל בזמן הקמת המדינה הופיעה בשתי צורות:
א. האומץ של המנהיגים להכריז על הקמת מדינה יהודית למרות שזה היה מסוכן, ועמים רבים התנגדו לכך.
ב. האומץ של לוחמי ישראל שנלחמו במסירות גדולה, נגד כל הצבאות הערביים שתקפו את המדינה.
הרב שלמה אבינר: "וזו מצווה המוטלת על הציבור, ולא על כל אדם יחיד. מכאן למדים כי לפי הרמב"ן, יש מצווה מהתורה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל".
ע"י שמירת עיניים, זוכים לאור הגנוז, דוגמת
הרה"צ רבנו מאיר אביחצירא זיע"א –
בנו של האדמו"ר הרה"ק סידנא בבא סאלי זיע"א.
שמאוד הקפידו על שמירת העיניים.
האדמו"ר רבנו מאיר אביחצירא זיע"א – בנו של סבא קדישא האדמו"ר בבא סאלי זיע"א,
ידוע ומפורסם בקדושתו הרבה הבאה לידי ביטוי בשמירת העיניים, האופיינית לרבני משפחת אביחצירא לדורותיה, וכבעל מופת שרבים וטובים שיחרו לפתחו. אכן, רבבות זכו שתקוים בהם ברכת "צדיק גוזר, והקב"ה מקיים" בזכות רבנו מאיר זיע"א.
הרה"צ רבי מסעוד מלול זצ"ל שהיה החזן בבית הכנסת של בבא סאלי במרוקו, והיה שכן של הורי בטבריה סיפר: משפחה יהודית שגרה בלונדון, איבדה את בנה. נעשו חיפושים נרחבים בהם השתתפה הקהילה היהודית והמשטרה המקומית, אבל העלו חרס בידם.
לאבי המשפחה היה אח תלמיד חכם שגר בארץ. כאשר התבשר על האסון שנחת על אחיו, מיד עשה את דרכו לביתו של בבא סאלי זצ"ל בנתיבות. באותו היום לא התקיימה קבלת קהל אצל בבא סאלי זיע"א, לכן החליט לנסוע לאשדוד אצל "בבא מאיר" בנו. האדמו"ר הקשיב לאורח, ומיד לקח פיסת נייר עליה שירטט שמות של מספר רחובות בלונדון. הוא ציין על המפה את מקום מגורי המשפחה בלונדון, ואחרי זה את מקום הילד האובד. רבנו ביקש שהאבא של הילד ילך לכתובת הנ"ל, ויחכה לא הרחק מהבית, והילד יופיע.
האח טילפן מיד לאחיו בלונדון, ומסר לו את דברי האדמו"ר. האח בלונדון אכן עשה כדברי הרב, ולפתע הבן האובד יצא מהבית בו היה מוחזק, ורץ לזרועות אביו.
התברר שהילד ניצל רגע של חסד בו הדלת לא הייתה נעולה, ומיד רץ החוצה בכל כוחותיו.
האדמו"ר רבנו מאיר אביצירא זיע"א, לא היה מעולם בלונדון, כך שכל דבריו היו ברוח הקודש.
בזכות שמירת העיניים הרבה בה נזהר, הוא זכה לראות דרך האור הגנוז, את הרחוב ואת המקום בו מוחזק הילד האובד.
חנוכה מאיר ושמח, ומלא בניסים ונפלאות
– משה אסולין שמיר הי"ו.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, והחכמים הרבים האחרים המאירים בספר בחוכמתם האלוקית הרבה.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה" ההולך ונרקם באור יקרות.
בריאת איתנה וברכה והצלחה בכל מילי דמיטב למשה נ"י בר זוהרה ע"ה וב"ב, קרן, ענבל ולירז חנה וב"ב, אחי ואחיותיו וב"ב.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה.
יששכר בן נזי ע"ה יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. אברהם, ישראל ועזיזה בני חניני ע"ה. אהרן אזרד בן סימי ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
Regrets d’un côté, raison d’État de l’autre… Ce ne fut pas pour ce motif que, le 20 juin 1962, le même Driss ben Omar ordonna une nouvelle fois la fermeture des bureaux de la Hias. Le retour du roi de la conférence du Sommet arabe du Caire, quelques jours plus tôt, pouvait paraître expliquer cette décision. La raison en était plus prosaïque. Parmi les précautions prises, on logeait les familles évacuées des villages du Sud marocain à l’hôtel Bonaparte de Casablanca, où il leur était interdit de sortir jusqu’à l’heure du départ. Dans une de ces familles, la fille se livrait habituellement, chez elle, à la prostitution, sous la surveillance de sa mère. Pour l’éloigner de cette situation exceptionnelle, le père avait décidé de l’emmener avec lui en Israël. La mère, arrivée à Casablanca, trouva sa fille enfermée à l’hôtel. Elle se déchaîna, poussant des cris de colère et ameutant les passants en les appelant au secours contre les « sionistes qui voulaient enlever sa fille de force ». Elle provoqua un scandale sur la voie publique, obligeant le gouverneur en personne à se rendre sur les lieux. On imagine sa confusion : être accusé de détournement vers Israël, en plein cœur de Casablanca ! Il décida alors l’arrêt immédiat des départs organisés à partir de cette ville.
Un autre scandale, plus grave, intervenu peu après, l’amena à persister dans sa décision. La police de Casablanca avait démantelé un réseau de fabrication de faux passeports dans lequel étaient impliqués plusieurs fonctionnaires du port dont un proche de la famille du gouverneur. Ils vendaient ces passeports à des Juifs marocains gravitant autour du prétendu « astrologue » Georges Elharrar et du rabbin Isaac Ohana, spécialisé dans le recrutement et l’envoi de jeunes garçons dans les yeshivot (écoles talmudiques) ultraorthodoxes du mouvement loubaviich Habad, en France et aux États-Unis.
Bien que la Hias n’eut absolument rien à voir avec cette affaire, le colonel Driss ben Omar resta sourd à toutes les explications de ses dirigeants. Il était décidé à lutter contre la corruption, et d’autant plus déterminé à sévir qu’il avait tout fait pour délivrer, sans entrave, des passeports à tous ceux qui en avaient fait la demande. Malgré certaines interventions de membres du gouvernement et le souhait de son ami personnel, le ministre de l’Intérieur, Ahmed Reda Guedira, le gouverneur persista dans son refus, allant jusqu’à obliger la Hias à fermer ses bureaux pendant plus de deux mois.
Toutefois, afin de montrer qu’il n’avait pas d’opposition de principe à l’émigration juive légale, le gouverneur laissa des employés de la Hias organiser des départs de détenteurs de passeports individuels distribués avec générosité par ses services. Les départs avec des passeports collectifs reprirent à partir d’août 1963, entourés d’un luxe de précautions pour ne pas prêter aux critiques de l’opposition.
En 1963, le chiffre des départs pour Israël battit tous les records. Le nombre d’émigrants, 37 078, dépassa même le chiffre atteint lors de la dernière année du Protectorat, 36 301. Dès la fin de l’année, l’essoufflement était sensible et le chiffre des partants tomba à 15 843 en 1964. L’opération « Yakhine » prit alors fin. La bienveillance des autorités étant assurée et le droit de sortie garanti, il n’y avait plus besoin d’une opération de grande envergure. Tous ceux qui avaient voulu partir avaient pu le faire, et ceux qui envisageaient un jour de partir pour Israël ou tout autre pays n’avaient plus besoin de se presser.
Malgré l’énormité des chiffres, il ne s’agissait pas d’un mouvement collectif organisé, mais bien de la conjonction de décisions individuelles, la direction officielle de la communauté n’ayant jamais préconisé et encore moins pris en charge et organisé ce mouvement qui la dépassait. Il n’y eut pas d’idéologie et encore moins d’obligation de partir, comme ce fut le cas pour les communautés juives d’Europe orientale au xixe siècle, qui choisirent d’émigrer conformément au mot d’ordre du mouvement Bilou : « Maison d’Israël, levons-nous et partons ! » C’est en individualistes, et non en obéissant à un mot d’ordre collectif, que les Juifs marocains firent leur choix : partir ou rester.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf
PAGE 91
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות- 1967-1973
המזכ״ל של ״התאחדות העבודה המרוקנית״ – הארגון החזק ביותר בקרב המוסדות השמאליים־לכאורה – מאחז׳וב בן סדיק, התייצב בראש החלוץ ושיבח את עצמו בעתונו ״ל׳אוואן גארד״, על הצלחת ההוראה להחרמה- אולי מפני שרצה לפצות על יחסו הפושר בעבר כלפי UNPF, שהאשים אותו בשיתוף פעולה עם המימשל:
״[החרם] לא יוגבל למיגזר המסחרי ולפועלי הנמל והסוורים.
בכל בתי-העסק, הן הפרטיים והן הממשלתיים, העובדים המרוקניים יסרבו לשתף פעולה עם סוכני האויב. כך במקצועות החופשיים שבהם עורכי-דין, רופאים, אדריכלים, החליטו לתמוך, תוך תמימות-דעים, בעם המרוקני כולו ביוזמתו זו,ולטהר את שורותיהם מגורמים אימפריאליסטיים־ציוניים…
החשיפה הפתאומית של האחיזה בממדי ענק שיש לאימפריאליסטים הציונים בחיים הפוליטיים־כלכליים של ארצנו – חשיפה שהיא תוצאה של עזות-מצח אנטי-לאומית מצד האויב הישראלי על אדמתנו – אינה פוסקת לייסר את המצפון הלאומי של העם המרוקני… וכך, ההתפרצות הלגיטימית הזו של המצפון, נהפכה לפעולה של הגנה עצמית, שהתבטאה בחרם בכל המישורים ובכל הרמות, ובדרישה לשחרור הכלכלה שלנו והמנגנונים החיוניים של מדינתנו, מהשתלטות האויב…״
היו אפילו יהודים מרוקנים שתמכו באופן עקיף במאבק הזה, והסגירו ״השפעה ציונית בקהילה שלהם״. הללו פעלו, חלקם מתוך אידיאולוגיה, ואחרים, מתוך רצון לנצל את המצב. וכך, תשעה אנשי-רוח ועובדי-ציבור מהדרגים הגבוהים, אנשי שמאל, פרסמו קול-קורא שהביא לשערורייה בקהילה, היות שרצה לקשר בין ה״מרוקניות״ לבין נטישת הזהות המסורתית היהודית. במסמך זה, שעליו חתמו בעיקר פעילים קומוניסטים (עו״ד ראלף בן הארוש, ד״ר ז׳וזף בנדלאק ושארל אלאלוף, המהנדסים חיים בנישתי ואברהם צרפתי, פרופ׳ סימון לוי, ליאון אלמעאלם, ז'וזף לוי, רנה אוחאנה ויצחק סבאג) נכתב כך:
״התוקפנות מצד ישראל נגד המדינות הערביות, מדיניות ההתפשטות שלה, הכיבוש והסיפוח של שטחים נוספים…
גורמים לכעס לגיטימי של המוני העם. הציונות מהווה סתירה של האידיאלים, אשר מזה מאות בשנים הפכו את השאלה היהודית לחלק מן ההשקפה הדמוקרטית ולמאבק נגד הגזענות.
אנו סבורים, שמחובתנו להזכיר את העקרונות הללו, משום שאנו משוכנעים, ועומדים על כך, שבתקופה המכרעת הזאת, שבה מרוקו זקוקה לכל בניה, מחובתו של כל מרוקני יהודי נאור, להביע את אהדתו לעמו בכל האמצעים, להילחם נגד האידיאולוגיה והפוליטיקה היהודיות בקרב המיעוט היהודי, ולקדם הכרה לאומית ומלאה בחוגים אלו. זהו קול ההיגיון והתבונה, קול היושרה והנאמנות. זוהי הדרך היחידה שתאפשר לקהילה שלנו לשגשג בחיק האומה אליה היא שייכת…”
לאחר זמן, שארל אלאלוף ורנה אוחאנה הכירו בכך שטעו.
מזכ״ל ה־UMT, שנעשה בוטה עוד יותר, עקב ההצלחה ללא-תקדים של הנושא האהוד הזה, הפך אותו אפילו לנשק נגד המלך עצמו. ב-7 ביולי 1967, במברק שלשונו הייתה ארסית במידה בלתי-רגילה, האשים את ראש המדינה בשיתוף־פעולה עם הציונים וב״הגנה על חסידיהם, יהודי מרוקו, ציונים במסווה של ג׳לאבה ממלכתית״. הכתוב המשיך כך:
”ה-UMT מוקיע בתקיפות את התמיכה המתמדת, ללא כל תנאי, שהממשלה תומכת כמחרחרי המזימות הציונים, נגד כלל ה-OCI [המועצה העליונה של המדינות האיסלאמיות], התנהלות מעין זו מצד המימשל, בנסיבות הטרגיות העוברות כעת על העולם הערבי, מהווה פגיעה בעם המרוקני, ועלולה להביא לתוצאות חמורות בקרב מעמד הפועלים, אשר חש בהתמרמרות את המעמסה החונקת של האימפריאליזם על הארץ ואת השתלטנות הציונית על מרכז העצבים של מנגנון המדינה המרוקנית…׳׳
הפעם הגזימו. כבר לא היה מדובר רק בהתקפה על היהודים, כי אם על המישטר. ראש הממשלה החדש, ד״ר מוחמד בן חימה, הורה לעצור, עוד באותו הלילה, את מנהיג האיגודים. בהמשך פרצה שביתה כללית כדי למחות על מאסרו. הוא הובא למשפט ונדון לעונש של שמונה־עשר חודשים בכלא, למען יראו וייראו, ובערעור אושרר גזר־הדין.
השלטונות, שדומה היה שהם המומים עקב הדמגוגיה הפאן־ערבית וההסלמה האיסלאמיסטית, ולאחר שהתקבל רושם שהם חוששים מפני עימות פנים־אל־פנים, שבו ונטלו את המצב לידם בתקיפות. ראש הממשלה החדש, טכנוקראט רחוק מכל קנאות, ד״ר בן חימה, הזהיר מפני ״כל מעשה נמהר נגד היהודים המרוקנים״. המלך הוקיע את ״המוחות המרושעים, אשר במסווה של סיסמאות בדבר הערביות והאיסלם, מתכוונים קודם כל [לקדם] אינטרסים פרטיים״ וברצונם לפגוע ביציבות המישטר בכך שהם חורתים על דגליהם ״סיסמאות בוגדניות״. המלך טען שהוא אינו זקוק לשיעורים בסולידאריות ערבית מאף אחד: ״מרוקו מילאה את כל חובותיה כלפי הערביות והאיסלאם, ואין שום סיבה לשבש את החיים בארך בגלל המאורעות במזרח הקרוב״. הוא הוסיף: ״המאבק כעת הוא במישור הכלכלי, הדיפלומטי והמדיני. מדובר במאבק שבו בונים סכרים, מקימים בתי-חרושת, ואין ספק, שאי-סדרים מהווים גורם הרסני עוד יותר מאשר המלחמה עצמה.״
כדי להשיב את השקט על כנו, חסן השני השתמש באותן מילים כמעט שבהן השתמש אביו המנוח ב-1948, כדי להזכיר לאזרחים היהודים והמוסלמים את חובתם. מן ההמונים המוסלמים המלך דרש שלא להפוך את היהודים המרוקנים הנאמנים לארצם ואת הישראלים ״התוקפנים״ למיקשה אחת, ולהפסיק בעקבות זאת את החרם הכלכלי נגד היהודים שבחרו להישאר במרוקו. ואילו לאזרחים היהודים הגיע קול-קורא רשמי מטעם המימשל שהזכיר כי:
״הזכויות שהוענקו להם עומדות בסתירה מוחלטת לכל תמיכה וסיוע שהמרוקנים בני הדת היהודית עשויים להעניק לציונות…הממשלה לא תהסס ליישם את החוק בכל חומרתו, נגד אלו שיואשמו בשיתוף־פעולה עם הציונות, ומזכירה ששיתוף- פעולה מעין זה עלול לגרום לשלילת האזרחות.״
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-העזיבות הגדולות האחרונות– 1967-1973
עמוד 115