ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס -גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.ההתחלה.

ההתחלה

המפרץ שבו הוקמו מוגאדור ונמלה שוכן בין שלוש הערים, אגאדיר, מרקש וסאפי. מיקומו האטרקטיבי קרץ לבאים לאזור כמקום התיישבות אידאלי, זאת למרות שהקונסול הצרפתי הראשון בעיר, לואי שנייה (Louis Chenier), בשנת 1767 היה פסימי בהקשר למיקום ואף בחר להקים את ביתו בעיר הסמוכה סאפי. בתקופה זו אגאדיר נחשבה לרחוקה מאוד, מרקש הייתה נתונה למתקפות וכן לשליטת שבטים מורדים, סאפי הייתה קרובה אך פרוצה לרוחות -חורף, ולכן נמלה שבו שייטו בעיקר אוניות מפרש, לא היה בשימוש מחצית השנה, ואילו מזגאן הייתה מוחזקת בידי הפורטוגלים. לעומתן מפרץ מוגאדור ממוקם במקום אידאלי ונגיש ולא היה נתון בסכנה מתמדת. אולם למיקומו היו גם חסרונות: הוא היה קשה להגנה, מבודד, רוחות חזקות נשבו במשך כמה חודשים בשנה וסביב הנמל היו חולות נודדים. כמו כן, המקום סבל ממחסור במים, ולכן לא התאפשר גידולם של גידולים חקלאיים בקרבת מקום. כל אלה היו הסיבות שבגינן לא הוקם יישוב גדול במקום במשך תקופה ארוכה.

מוגאדור־אסאויירה הוקמה במטרה לפתוח נמל עבור מסחר בינלאומי, וכן כדי לגבות מיסים עבור הסולטאן ראש הממלכה שישב בעיר הבירה מרקש. הממלכה, בגישתה המהפכנית החדשה, שאפה לשלוט ולשגשג לאחר כשלושים שנות אנרכיה. היא ביקשה להשתחרר משליטת השבטים הסוררים מצד אחד, ולפתוח את מרוקו לעולם החיצון מצד שני. אומנם התקיים מסחר מצומצם עם מדינות באירופה, אך לא בשליטת הממלכה. כל אלה היו הזרז שחייב שינוי תפיסה ומדיניות כלכלית ופוליטית בממלכה, ולשינוי המצב שבו הייתה שרויה הממלכה עד אז נדרשה אישיות מיוחדת ומהפכנית. אישיות כזו אכן התגלתה אצל הנסיך הטוען לכתר, סידי מוחמד בן עבדאלל(שנקרא עם הכתרתו מוחמד ה-1790-1757,III). הלה כבר בצעירותו אהב לדון בעניינים כלכליים עם סוחרים אירופאים ויהודים, תוך שהוא מגבש לעצמו גישה כלכלית חדשנית, מעין קפיטליזם בחיתוליו, שאותה החל ליישם עם הכתרתו בשנת .1764 סידי מוחמד נחשב למהפכן, מודרני ונאור ששאף על ידי ייסוד עיר נמל חדשה, לא רק להשתחרר מעול השבטים המורדים ששלטו על נמל אגאדיר החשוב, אלא גם לפתוח כאמור את ממלכתו לעולם שמעבר למיצר גיברלטר, מתוך ראייה מפוקחת של השינויים הפוליטיים, הדמוגרפיים, הסוציאליים והכלכליים, שהכתיבו את פתיחת הממלכה לאירופה.

סידי מוחמד הכיר היטב את אזור הדרום. הוא פעל שם בשירות אביו בשנים 1757-1750 במאמץ לקרבו ולהחזירו לשליטת המחז׳ן. בשליחויותיו אלה למד להעריך את חשיבות אזור דרום מרוקו במסחר בשל שליטתו על דרכי השיירות אל אפריקה השחורה. משימתו הייתה להחליף את הפעילות הפורטוגלית שהלכה ואיבדה מכוחה לאורך החוף המזרחי של מרוקו עד שנעלמה, ולהחזיר לידי השלטון את הריבונות והשליטה באזור. כמו כן, לנתב את השיירות המגיעות מאפריקה השחורה לכיוון עיר הנמל החדשה שתכנן להקים, לטובת המסחר עם ערי אירופה והים התיכון. הסולטאן בעצמו הוא שהניח את האבן הראשונה בעיר וקרא למקום סואירה (Suerrah), יש המפרשים את שמה ׳היפה׳ או ׳תמונה׳.

הערת המחבר:לאורך כל הספר אשתמש בשם מוגאדור, שמה הישן של העיר המופיע בכל המסמכים הארכיוניים והדיפלומטים האירופיים, אם כי מעניין להיווכח שעוד בשנתי 1815 היו שהשתמשו בשני השמות, אסווירה ומוגאדור בצוותא, ראו בספרו של קפטן ריילי.

מי ומי בין הבאים

מוגאדור נבנתה על ידי שבויים ספרדים ופורטוגלים וייתכן שגם על ידי עבדים אפריקאים. במאמר המופיע בעיתון הניו-יורק נכתב שהביי של אלג׳יר שלח לסולטאן 300 עבדים לעבוד בהקמת העיר. אבל ידוע כי הקבוצה של הפועלים ועובדי הנמל הראשונים הייתה מורכבת כולה מאוכלוסייה מוסלמית. עם זאת אין כמעט נתונים על תושביה הראשונים המוסלמים או היהודים של העיר, מאחר שהשלטונות המקומיים לא ביצעו מפקדי אוכלוסין, כפי שמלין על כך בשנת -1854 הקונסול האנגלי, ויליאם אלטון, הטוען שמעולם לא נעשה מפקד אוכלוסין של מוסלמים והמספרים המובאים לגבי מספרם הינם בגדר השערה בלבד. קבוצת אוכלוסייה מוסלמית נוספת שהובאה ברובה מאגאדיר הורכבה מאזרחים, מחיילים ומשפחותיהם. הם עסקו בעבודות שונות של בנייה, של שמירה ושל ביטחון. תושבים אחרים היו בני שבטי החחה והשיידמה שחיפשו מקור פרנסה וחיים חדשים.

היהודים ברובם התרכזו במקום שלימים ייקרא ׳מלאח קדים׳. עניים לא היו ביניהם, זאת באשר התושבים החדשים היו בעלי אמצעים, וגם אם לא, הם מצאו בנקל עבודה בעיר המתפתחת. הרכב האוכלוסייה היהודית והמוסלמית השתנה רק מאוחר יותר עם הנהירה החופשית אליה. בשנת 1774 הגיע הגל הראשון והמשמעותי של יהודים לעיר, אלה אולצו על ידי הסולטאן לעזוב את בתיהם באגאדיר לאחר שנסגר הנמל, ולהתיישב במוגאדור יחד עם קבוצה גדולה של מוסלמים, חלקם הגדול חיילים. על פי ממצאיו של שרוטר, הם מנו כאלפיים מתיישבים. אותן משפחות סוחרים ראשונות התבססו במוגאדור ונטעו בה יתד, הם קשרו ביניהן קשרי מסחר ושיתוף פעולה וכן קשרי נישואים, שרק חיזקו את הקשרים הכלכליים והידקו אותם. כך נוצרו ׳המשפחות הגדולות׳ של שושלות שבשער הנמל מופיעה הכתובת: ”שער זה בציווי המלך המפואר סידי מוחמר בן עבדאללה נבנה על ידי עבדו אחמד אל-אלז" (ראו תמונה למטה). הוא אל־איגליז, הארכיטקט האנגלי שקרא לעצמו אחמד ללאז׳ (Ahmed Laalaj), שנת ההקמה 1767.

כן הפלחים, המורים והיהודים החלו לנדוד לערים הקרובות למקומות מגוריהם באזור הדרום, מי למרקש מי לסאפי ומי למוגאדור. תוך תקופה קצרה באמצע המאה ה־19 מספר תושבי העיר הכפיל את עצמו. הנהירה של פליטים מן הדרום יצרה שני מעמדות של יהודים שנבדלו זה מזה בלבושם ובאזורי מגוריהם וכן במצבם הכלכלי, תופעה שהייתה נפוצה בתקופה זו. דבר הקמתה של העיר מוגאדור התפרסם בעולם, בעיתון ניו-יורקי בארצות הברית הופיעה ידיעה ב-9 באוקטובר 1764 וידיעה זהה כמעט הופיעה גם בעיתון אנגלי בלונדון.

באופן כללי, בהיסטוריה של מרוקו קהילתה היהודית של מוגאדור-אסאויירה היא צעירה יחסית. שנות קיומה נמשכו כמאתיים שנים לעומת למעלה מ-2,500 שנות קיום יהודי בחבל ארץ זה.

רבות נכתב על ייסודה ועל נסיבות הקמתה של מוגאדור, ומן הסתם היא העיר והקהילה היהודית הנלמדת, הנחקרת והנכתבת ביותר מבין ערי מרוקו בכלל והקהילות היהודיות בפרט, ועדיין לא הכול נחקר ולא הכול נכתב, כפי שספר זה יביא לידי ביטוי. את מוגאדור ניתן להגדיר כ׳עיר יהודית׳ מאז הקמתה ועד להתפזרותה הסופית של הקהילה בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20. בתקופת השיא שלה היוותה האוכלוסייה היהודית חמישים אחוז מכלל אוכלוסיית העיר. לאחר מותו של סידי מוחמד מנתה העיר חמישים משפחות יהודיות ובהן ׳סוחרי המלך׳ ומשפחות נוספות של סוחרים, משפחותיהם ועוזריהם שעליהם עוד נכתוב, שהתגוררו ברובע האדמיניסטרטיבי, הקסבה(ראו מפה). אולם עם הפעלתו של הנמל החל זרם בלתי פוסק של באים חדשים לעיר כפי שנראה.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.ההתחלה.

עמוד 18