מורשת יהדות מרוקו

פרק שני

ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה

בספרו של הד״ר י. בן־זאב ״היהודים בערב״ מכונסים מקורות ערביים, שלא הוקדשה להם תשומת־לב הראויה, על ישוב יהודי בחצי־האי ערב. תוך השאר עומד כאן המחבר על ״ישראל האובדים״, בהקבלה ל״ערבים האובדים״, כלומר על בני־ישראל, שחדרו למדבר ערב בימי־קדם, ישבו כשבטים נפרדים — לפני התלכדותם לאומה ישראלית אחת.

על אלה, בדומה ל״ערבים האובדים״, לא נשאר לנו אלא זכר עמום בלבד. במאמרי, שנתפרסמו בהוצאות שונות, ומהם כונסו כאן, בחלק ג^,, הוספתי כמה מסורות ודברי־עדות מפי אנשים חיים ומפי אנשים שאינם עוד בחיים על גורל התישבותם של יהודי ערב, ובראש וראשונה על יהודי ח׳יבר.

מתוך כל הידיעות שברשותנו ניתן להסיק, שחדירתם של שבטי־ישראל אל חצי־האי התחילה מן הצפון. ראשוני המתישבים, בימי בית ראשון, היו, כנראה, עובדי־אדמה וכן מגדלי־גמלים ורועי־צאן, שחיפשו מקומות־־מרעה לעדריהם. על שבט ראובן נאמר במפורש: ״ולמזרח ישב עד לבוא מדברה, למן הנהר פרת, כי מקניהם רבו בארץ גלעד. ובימי שאול עשו מלחמה עם ההגריאים ויפלו בידם וישבו באהליהם על כל פני מזרח לגלעד״ (דהי״א ה, ט—י). וכן מסופר על בני שמעון, שישבו בעריהם בנגב עד ימי המלך דוד: ״וילכו למבוא גדר עד למזרח הגיא לבקש מרעה לצאנם, וימצאו מרעה שמן וטוב, והארץ רחבת־ידים ושקטת ושלוה… ויבאו אלה הכתובים בשמות בימי יחזקיהו מלך יהודה ויכו את אהליהם ואת המעונים אשר נמצאו שמה, ויחרימם עד היום הזה, וישבו תחתיהם כי מרעה לצאנם שם״ — (דהי״א ד, לט—מא).

מן הראוי להטעים, ראשית־כל, ששבט שמעון היה מעורב עם שבט יהודה, ולבסוף נבלע בו לגמרי, באופן שהפשיטות במדבר ערב נערכו בעצם על־ידי שני שבטים אלה. שנית, בזמן עריכת רשומות אלה, כלומר, בסוף תקופת פרס (דהי״א ד, לט—מב), ישבו בני שמעון בוואדי סרחאן ובצפונו של מדבר ערב.

הפיסקה החשובה ביותר היא זו, שמדובר בה על שני השבטים ומחצית השבט מעבר הירדן: ״בני ראובן וגדי וחצי שבט מנשה, מן בני חיל, אנשים נשאי מגן וחרב ודרכי קשת ולמודי מלחמה, ארבעים וארבעה אלף ושבע מאות וששים יצאי צבא, ויעשו מלחמה עם ההגריאים ויטור ונפיש ונודב ויעזרו עליהם וינתנו בידם ההגריאים וכל שעמהם, כי לאלהים זעקו במלחמה, ונעתור להם כי בטחו בו. וישבו מקניהם, גמליהם חמשים אלף, וצאן מאתים וחמשים אלף, וחמורים אלפים, ונפש אדם מאה אלף, כי חללים רבים נפלו… וישבו תחתיהם עד הגילה״ (דהי״א ה, יח—בג) א.

הערות מהמדיה: הגריאים – יהודים בחצי האי ערב

בן-צבי מזכיר כי היו יהודים שנדדו לחצי האי ערב, חלקם עוד מימי הבית הראשון והשני, והתיישבו באזורים כמו תימן, חג'אז (מדינה, מכה, ח'ייבר), ויתר חלקי ערב.

מקור השם "הגריאים"

ייתכן שהכינוי "הגריאים" נגזר מהשם "הגרים" או קשור לישמעאלים שהיו צאצאי הגר המקראית. היהודים שחיו בקרב הערבים אימצו לעיתים מסורות מקומיות, אך שמרו על יהדותם.

לאור הקטעים המצוטטים אין להטיל ספק בכך, שהיה קיים מגע מתמיד לא רק בין השבטים האלה לבין המעינים והאדומים, אלא גם בינם לבין ההגריאים והישמעאלים, כלומר, לבין שבטי הבדווים, שנדדו בוואדי סרחאן ובחצי־האי. ברי הדבר, שבכמה מקומות הם התיישבו ישיבת־קבע בנאות־המדבר, ואף נדדו בו, במדבר, לארכו ולרחבו.

הכתוב מפרט, תוך השאר, את השבי והמלקוח, היינו, נפש אדם. היו אלה בעיקר נשים וילדים. בני השבטים נשאו, כמובן, את השבויות לנשים ולפלגשים, שילדו להם בנים. ואם אמנם היו הנשים עלולות להשפיע על ילדיהן, או גם על בעליהן, ולהטות לבם לעבודת אלילים, הרי מסתבר, מצד שני, שבשעת חדירתם של אותם השבטים אל המקומות הללו הביאו עמם את דתם והשליטו את אמונתם באל שדי, אלוהי ישראל. הכתוב קובע בצורה מפורשת: ״לאלהים זעקו במלחמה… כי בטחו בו״. לפנינו אפוא מקור נוסף על חדירת השבטים לצפון ערב והביאם עמם את אמונתם הישראלית המונותיאיסטית.

כאמור, דלים הם המקורות בענין התפשטותה של היהדות בקרב השבטים, הקרובים לישראל קרבת גזע ולשון, כגון גיורם של האדומים על־ידי יוחנן הורקנום (126 לפסה״נ).

בספרות התלמודית־מדרשית מוצאים אנו קצת ידיעות על קיומו של ישוב יהודי בצפונו של חצי־האי ערב בתקופה ההיא, המגשרת בין ה״התנחלות״ בימי גלות בבל לבין זמנו של מוחמד. אמנם לא תמיד ברור, אם מכוונות אותן ידיעות ליישובם של בני גולה, שמוצאם מארץ־ישראל, או למתייהדים מבני השבטים המקומיים.

ידוע לנו דבר גיורו של שבט יטור על־ידי יהודה אריסטובולוס (בשנת 104—103 לפני מנה״נ). בשנת 49 לפני מנה״נ נתן מלך כאלקיס־יטור מקלט לבניו ולבנותיו של אריסטובולוס השני. כמו־כן ידוע לנו ענין קיורם של יושבי חדייב. מבני מלכות חדייב השתתפו במלחמת היהודים ברומאים! ואחד מאנשי חדייב, חגירא בן נבטאי, הצטיין במעשי־הגבורה שלו במלחמת הבית השני (יוסף בן מתתיהו, מלחמות, 1, יא, ה).

מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי-פרק שני-ישראל בערב מימי בית ראשון ועד תקופת המשנה

עמוד 37