מורשת יהדות מרוקו

היישובים הכפריים של יוצאי צפון אפריקה בישראל – מאת מאיר בר אשר.

מבוא.

עם הקמת מדינת ישראל נפתחו שעריה לעלייה חופשית של יהודים. מכל תפוצות ישראל החלו מגיעים יהודים בגלי עלייה רבים ומיישבים את המדינה הצעירה שזה עתה זכתה לעצמאות מידי הכובש הבריטי. חלק מן העולים – מן הארצות השונות – הגיעו לעריה הוותיקות של הארץ, למושבות ולקיבוצים, שהוקמו בה במאת  השנים האחרונות והחלו משתלבים בחייהם התרבותיים והכלכליים של היישובים הקולטים. עולים אחרים עלו במסגרת מבצעי עלייה שונים, כגון המבצע "מן האנייה אל הכפר". הם יושבו באזורים שונים של הארץ והקימו מושבים חקלאיים רבים בכל קצותיה.

הרשימה המובאת כאן מוקדשת לעלייה מארצות צפון אפריקה, הווה אומר, ארצות המגרב – מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב – ומצרים. העלייה מארצות אלו מהווה מרכיב חשוב היותר בבניינה ובמניינה של מדינת ישראל. רשימה זו דייה כדי להמחיש בפנינו את תרומתה הרבה של העלייה היהודית מצפון אפריקה ליישוב הארץ – הן על ידי הקמת יישובים חדשים והן על ידי אכלוסם של יישובים קיימים.

במשך עשרים ואחת השנים שמאז כינון המדינה ועד שנת 1969 הגיעו גלי עלייה רבים והתיישבו בעיקר באזורי הספר שלפני מלחמת ששת הימים. הרי יהודה וירושלים, חבל לכיש וצפון הנגב, הגליל ואזור העמקים הצפוניים. עיירות הפיתוח והמושבים שהוקמו היוו תשתית חקלאית ובטחונית חשובה. מצד אחד, הם היו מקור תנובה חשוב לתוצרת חקלאית על משקיה השונים ומצד אחר הם שימשו רצועה בטחונית לאורך גבולותיה של הארץ דאז.

למותר להרחיב את הדיבור במסגרת זו על עיירות הפיתוח. דיינו אם נציין מספר עובדות בסיסיות אודותן. ב –  מתוך 21 עיירות הפיתוח במדינת ישראל מהווים העולים ממוצא זה רובה של האוכלוסייה, כגון באופקים, בית שמש, דימונה, ירוחם נתיבות ואחרות. חלק מעיירות אלו הוקמו ופותחו על ידי עולים אלו כמו למשל : נתיבות, נוסדה בשנת 1956, המונה כיום כ – 7000 נפש. ראשיתה במרכז אזורי לקליטת עלייה שהפך במרוצת השנים לעיירת פיתוח למופת. כיוצא בזה קרית שמונה ועיירות אחרות.

את עיקר תשומת הלב ברשימתנו זו נתנו לעניין ההתיישבות במושבים חקלאיים נושא המוכר פחות אף למתעניינים בנושא זה.

תארנו כאן 91 משובים שהוקמו בידי עולים מיוצאי צפון אפריקה או שאוכלוסייה ממוצא זה מהווה בהם מרכיב עיקרי.

המידע הניתן על כל מושב הוא בסיסי. הסתפקנו בציון הנתונים החשובים ביותר שיש בהם כדי לתת למתעניין מושג כללי ראשונים אודותם. להלן נפרט נתונים אלו והעקרונות על פיהם נהגנו ברישומם.

המיקום הגיאוגרפי

אחרי ציון שם המושב פרטנו ככל האפשר את מיקומו על גבי המפה תוך ציון קרבתו לערים או נקודות ציון מוכרות. במידה שהמושב שוכן סמוך לאתרם היסטוריים וארכי ולוגיים ציינו זאת.

הסברת השם.

בכל מקרה נכלל ההסבר לשם היישוב. במקרים אחדים בהם מצאנו הסברים שונים – הבאנו את כולם. השמות הניתנים ליישובים הם מסוגים שונים. יש שניתן ליישובים כגון אליפלט – מושב בגליל העליון הסמוך לכביש טבריה – צפת, הקרוי כך לציון שיבתם של היהודים אל ארץ מפלטם.

ויש שניתן השם לזכר אישיות בתולדות ישראל כגון ברק – על שם ברק בן אבינועם. בר גיורא – מושב בהרי יהודה – על שם שמעון בר גיורא , מגיבורי המרד נגד הרומאים ומפקדה של ירושלים עם נפילתה בידי הרומאים ב – 70 לספירה.

לעתים בחרו תושבי המקום בשם אישיות מתולדות עברם כגון כפר הרי"ף – מושב בשפלה שנוסד בידי עולים ממרוקו ונקרא על שם רבי יצחק אלפסי, מחשובי חכמי ישראל בימי הביניים יליד העיר פאס אשר במרוקו.

כיוצא בזה יד רמב"ם – מושב בקרבת רמלה שנוסד בשנת 1955 לציון 750 שנה לפטירתו של הרמב"ם שעשה חלק מחייו בפאס שבמרוקו. במקרים אחדים נקרא המושב בשם ישוב קדום שהיה בקרבתו, כגון מושב ספסופה, שבקרבת מירון מושב המאוכלס על ידי עולים ממרוקו ומתוניסיה הקרוי כשם העיירה ספסופה הנזכרת בתלמוד, ששכנה ככל הנראה סמוך למקום המושב.

לעתים מבוסס השם על שמו הערבי של המקום שבו הוקם כגון דישון – שיבוש של השם הערבי של המקום דישום.

מצויים אף מושבים ששמם ניתן להם בעקבות הצמחיה שבסביבותיהם כגון זיתן, בית שקמה ואחרים. לבסוף נזכיר דוגמא מעניינת לשמות מושבים שבמבואות הנגב, ברוש, תדהר ותאשור, הקרויים כך בעקבות הפסוק ישעיהו : " אשים בערבה הר, ברוש, תדהר, ותאשור יחדיו "

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל– מיכאל אביטבול–היישובים הכפריים של יוצאי צפון אפריקה בישראל – מאת מאיר בר אשר.

עמוד 151

גודל האוכלוסייה, ענפי המשק וההשתייכות התנועתית.

בהתבסס על נתונים מעודכנים אחרונים ( משנת 1978 – 9 ), המובאים בשנתון הלשכה המרכזית  לסטטיסטיקה וב " מדריך ישראל ", ציינו פרטים בסיסיים על גודל האוכלוסייה ( מספר נפשות ) בכל מושב, ענפי המשק העיקריים שבו וההשתייכות התנועתית ( תנועת המושבים, הפועל המזרחי, פועלי אגודת ישראל, האיחוד החקלאי, תנועת החרות והעובד הציוני )

מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.

1- אביבים

מושב בגליל העליון סמוך לגבול הלבנון, ליד קיבוץ יראון. נוסד בשנת 1958. לאחר שנטשוהו מתיישביו הראשונים יושב בשנית בידי עולים מיוצאי צפון אפריקה בשנת 1962.

שם המושב : על שם נחל אביבים הסמוך לו. תושביו סבלו קשה בעבר מפעילות חבלנית עוינת. ביום 22 למאי 1970 רצחו המחבלים 120 מילדי המושב בעת שנסעו לבית הספר.

ענפי המשק העיקריים : חקלאות ועבודות חוץ

מספר תושביו " כ – 300 נפש.

2 – אבן מנחם.

מושב בגליל המערבי כ – 6 קילומטר צפונית מערבית ממעלות. נוסד בשנת 1960. המושב נקרא על שמו של ארתור מנחם הנטקה, שהיה מראשוני קרן היסוד.

מספר תושביו : כמה מאות

ענפי המשק העיקריים : חקלאות ועבודות חוץ.

3 – אליפלט.

מושב בגליל העליון, בחבל כורזים כ – 3 קילומטר מדרום לראש פינה. נוסד בשנת 1949.

שמו " סמלי, לציון שיבתם של היהודים אל ארץ מפלטם. בשם זה נקרא גם אחד מבניו של דוד המלך

תחילה נקרא המושב " פדאל, זנגריה א'

מספר התושבים : 400

ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים ועבודות חוץ.

4 – גורן.

מושב בגליל העליון. כ – 13 קילומטר דרומית מזרחית לראש הנקרה, ליד קיבוץ אילון. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מתימן. נעזב מיושביו הראשונים ויושב שנית בידי עולים מצפון אפריקה. שמו מבוסס על תרגום חלק משמו הערבי הקדום של המקום " ביאדר אלכואכב " ( ביאדר – גורן )

בקרבת המושב מצויה חורבת גליל ( ישוב יהודי מתקופת המשנה ). כן נמצאו במקום שרידי כנסיה.

מספר תושביו : 360

ענפי המשק העיקריים " מטע ולול.

5 – דישון.

מושב בגליל העליון, 13 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1963 בידי עולים מצפון אפריקה במסגרת התנועה " מן העיר אל הכפר "

שמו הוא סירוס שמו הערבי של הכפר הנטוש שעליו הוקם : דישום

מספר תושביו : כמה מאות תושבים.

ענפי המשק העיקריים בו : מטעים נשירים, בקר לבשר, צאן ולול. למושב גם חלק במפעלים של המועצה האזורית מבואות הירדן.

6 – דלתון.

מושב בגליל העליון כ 5 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי. מקור השם " היסטורי, כשם היישוב העתיק דלתון, ששמו נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש דלתא, הסמוך למושב.

במקום נחשפו שרידי היישוב הקדום : יסודות של בניינים, מערות, בורות, קברים, המיוחסים לחכמי התלמוד : רבי יוסי הגלילי, רבי אלעזר בן ערך, רבי אברהם בן עזריה ואחרים, שרידי בית הכנסת מתחילת ימי הביניים.

מספר תושביו כ – 700

ענפי המשק העיקריים : מטעים, דיר ולול.

7 – זרעית

שמו הקודם כפר רוזנואלד.

מושב בגליל העליון בצד כביש הצפון. שמו סמלי, כשם ציפור. נוסד בשנת 1967 בידי בני המושבים ובני העיר. לאחר שנתיים שמו לכפר רוזנואלד על שם העסקן היהודי האמריקאי אליאב רוזנואלד. בשל התנגדות תושביו לשינוי הוחזר שמו המקורי.

מספר תושביו, כמה מאות נפש.

ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים.

בתחום המושב " חרבת אלזרעא, הנקראת חירבת זרעית, ובה שרידי מבנים של יישוב עתיק מן התקופות הרומית והערבית.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל– מיכאל אביטבול– מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.

עמוד 154

8 – חוסן.

מושב בגליל העליון, כ – קילומטר דרומית מזרחית למעלות. השם סמלי. נוסד בשנת 1949, בידי חברי אצ"ל לשעבר, על אדמות הכפר הנטוש סות"מתא. תחילה נקרא, נחלת שלמה, לזכרו של שלמה בן יוסף, איש אצ"ל, שהוצא להורג בתלייה בידי הבריטים, בשנת 1938

. במקום נמצאו שרידי כנסיה ביזנטית עם רצפת פסיפס מן המאה ה – לספירה, מערות, קברים, בורות חצובים ובריכה.

מספר תושביו 230 נפש

ענפי המשק העיקריים : מטע ולול.

9 – חזון.

מושב בגליל התחתון, מדרום לכביש עכו – צפת, כ – 3 קילומטר דרומית מערבית לצומת חנניה. הוקם בשנת 1961. נקרא על שם הר חזון, שעל מדרונו הוקם.

מספר תושביו 340 נפש

ענפי המשק העיקריים : מטעים ולול.

10 – יערה

מושב בגליל העליון המערבי, כ – 8 קילומטר דרומית מזרחית לראש הנקרה. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מצפון אפריקה.

מקור שמו : היערות הטבעיים שבסביבתו

מספר תושביו 350 נפש

ענפי המשק העיקריים : לול ומטעים.

11 – משמר הירדן.

מושב בגליל העליון, כ – 3 קילומטר ממערב לגשר בנות יעקב. נוסד בשנת 1949 ונקרא בשם המושבה הוותיקה ששכנה לחוף הירדן הסמוך, כיום בתחום המושב גדות. המושבה הוותיקה הוקמה בשנת 1890 במקון החווה " שושנת הירדן " שהוקמה בשנת 1884 ונעזבה לאחר מכן.

במלחמת העצמאות נכבשה המושבה בידי הצבא הסורי, רבים ממגניה נפלו, האחרים נלקחו בשבי, והמושבה נהרסה כליל. על פי הסכמי שביתת הנשק הוחזרה המושבה לתחום מדינת ישראל. בשנת 1949 נוסד בה המושב כ – 2 קילומטר דרומית מערבית מן המושבה הישנה, על גבעה שנודעה בשם " משלט ירדה " בתחילה נקרא המושב " בני צפת ".

מספר תושביו 230 נפש.

ענפי המשק : מעורבים

12 – נטועה.

מושב בגליל העליון ליד גבול לבנון, כ – 9 קילומטר צפונית מערבית לצומת חירם. הוקם בשנת 1966

השם : סמלי

מספר תושביו, כמה מאות

ענפי המשק העיקריים : מטעים, לול וצאן

13 – ספסופה.

מושב כ – 3 קילומטר מצפון לצומת רימון. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מבולגריה. אוכלוסייתו נתחלפה אחר כך בעולים מתימן ובשנת 1953 התיישבו במקום עולים ממרוקו ומתוניסיה.

המושב נקרא בשם העיירה ספסופא הנזכרת בתלמוד, ששמה נשתמר כנראה בשם הכפר הנטוש הסמוך ספסף.

בתחום המסגד של הכפר הנטוש נמצאו שרידי בית כנסת עתיק, קשתות ומזוזות של שער. בתחומי הכפר ובסביבתו מצויים קברים חצובים, המיוחסים לחכמים מימי המשנה והתלמוד.

מספר תושביו 530

ענפי המק העיקריים " תבואות, מטעים, צאן ובקר.

14 – עלמה.

מושב בגליל העליון, כ – 9 קילומטר מצפון לצפת. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מטריפוליטניה, שאליהם הצטרפו בשנת 1953 קהילה של גרי צדק, מסן-ניקנצרו שבאיטליה. חלק מאנשי קהילה זו עזבו את המקום ועברו לביריה.

המושב נקרא בשמו של יישוב יהודי קדום באותו מקום, ששמו נשתמר בשם הכפר הנטוש עלמא.

הקהילה היהודית במקום נזכרת בתיאור מסעותיו של בנימין מטודלה (במחצית השנייה של המאה ה- 12, ואף בתיאור מסעותיו של הנוסע רבי משה בסולה בשנת 1522.

לפי מסורת קדומה נקברו בעלמא כמה מחשובי התנאים המוזכרים במשנה : רבי שמעון בן גמליאל, רבי אלעזר בן ערך, רבי אליעזר בן הורקנוס, רבי אלעזר בן עזריה, רבי יהודה בן תימא ואחרים.

בקרבת המושב נמצאו שרידי בית כנסת קדום, מן המאה ה – 3 לספירה, שבר משקוף, הנושא את הכתובת " יהי שלום על המקום הזה ועל כל המקומות עמו ישראל " כן נתגלה במקום בית קברות יהודי גדול.

מספר תושביו, 750 נפש

ענפי המשק העיקריים : רפת, דיר ולול.

15 – צוריאל.

מושב בגליל העליון, כ- 3 קילומטר ממזרח למעלות. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממרוקו. השם סמלי ומקורו משם פרטי הנזכר במקרא ( במדבר ג', ל"ה )

מספר תושביו : כמה מאות נפש

ענפי המשק העיקריים : מטע, לול, צאן וטבק.

16 – רמות נפתלי.

מושב בגליל העליון כ – 10 קילומטר לקרית שמונה. נוסד בשנת 1945 בידי גרעין " וינגייט " – קבוצת חיילים משוחררים ששירתו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במלחמת העצמאות היה המושב מבודד ונצור, הותקף פעמים אחדות בידי כוחות ערביים גדולים ומגניו הדפו את כל ההתקפות. אחרי המלחמה תוגבר בידי בני מושבים בגליל.

בשנת 1963 הפך המושב שיתופי למושב עובדים.

שמו כשם האזור בו הוא שוכן.

מספר תושביו : כמה מאות נפש.

ענפי המשק העיקריים " לול ומטעים.

17 – שומרה.

מושב בגליל העליון סמוך לגבול הלבנון, כ – 12  קילומטר ממזרח לצומת חניתה. נוסד בשנת 1949 על אדמות הכפר תרביחא, בידי עולים ממרוקו.

שמו סמלי

מספר תושביו : כמה מאות נפשות

ענפי המשק העיקריים " מטעים ולול.

18 – שפר.

מושב בגליל העליון, בצד הכביש עכו – צפת, כ -3 קילומטר צפונית מזרחית לצומת חנניה. נוסד בשנת 1950 בידי קבוצת חיילים משוחררים.

שם המושב סמלי

מספר תושביו : 280

ענפי המשק : ירקות, גפנים, זיתים, מטע ונשירים.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל– מיכאל אביטבול– מושבים בגליל העליון והגליל התחתון.

 

עמוד 157

 

מושבים במרכז הארץ – השרון, דרום מישור החוף, השפלה וצפון הנגב.

1 – אוהד.

מושב בגוש מבטחים שבנגב המערבי, 18 קילומטר דרומית מזרחית לרפיח. נוסד בשנת 1969, בידי הסוכנות היהודית ונקרא בתחילה " בשור ב' "

מקור שמו הנוכחי : מקראי.

מספר תושביו : 200

ענפי המשק : ירקות חורף ליצוא, פרחים.

2 – אחוזם.

מושב בחבל לכיש, בצד הכביש קרית גת – באר שבע. בקילומטר ה – 21 ממסעף מלאכי בכביש לבאר שבע. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממרוקו ונקרא בתחילה " מעגלים ".

שמו הנוכחי : מקראי, כשם אחד מבני שבט יהודה.

מספר תושביו : 560 נפש.

ענפי המשק : גידולי תעשיה, פלחה וצאן. כ – 2 קילומטר מדרום למושב מצוי תל קשת.

3 – אחיסמך.

מושב בשפלת יהודה  כ – 4 קילומטר ממזרח לעיר רמלה. במועתה האזורים מודיעים. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי.

בקרבת המושב מצויה תחנת שאיבה גדולה של מקורות

מספר תושביו : כ – 700

ענפי המשק : הדרים, מטעים נשירים, בקר לחלב.

4 – איתן.

מושב בחבל לכיש, כ – 8 קילומטר מדרום לצומת פלוגות. נוסד בשנת 1955 בידי עולים ממרוקו ומתוניסיה. שמו מושתת על דברי הפסוק " " איתן מושבך ושים סלע קנך " ( במדבר כ"ד, כ"א )

מספר תושביו : כ – 460.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, מטעים, לול ודיר.

בקרבת המשב מצויים כמה תלים קדומים, מתקופת המקרא : תל מסי, תל שקף, תל קשת.

5 – אלישמע.

מושב בדרו השרון, כ – שני קילומטר לכפר סבא. נוסד בשנת 1951 בידי עולים מטריפולי ונקרא קודם " מזרח ירקונה "

שמו הנוכחי : מקראי, כשם אלישמע נשיא שבט אפרים ) במדבר א' )

מספר תושביו : כ – 650 נפש, חלקם אנשי המושב כרמים שנעזב.

ענפי המשק העיקריים : גידול תבואה, ירקות והדרים.

מזרחית למושב נחשף אתר היסטורי, שבו נמצאו שרידי קרמיקה מן התקופה הביזאנטית.

6– אמונים.

מושב במישור החוף הדרומי, 4 קילומטר מכפר הנוער ניצנים. נכלל המועצה האזורית באר – טוביה. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממצרים. מאוחר יותר קלטו המתיישבים הוותיקים מתיישבים נוספים בעיקר מצפון אפריקה ורומניה, במסגרת המבצע " מן העיר אל הכפר ".

בתחילה נקרא המושב, אשדוד ג'. שמו הנוכחי מבוסס על הפסוק " אמונים נוצר ה' " ( תהלים ל"א, כ"ד )

מספר תושביו : 500 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידול הדרים, מטעי פקאן, ירקות ולול.

7 – בית עוזיאל.

מושב בשפלץ יהודה, בצד כביש רמלה – צומת נחשון, כ – 7 קילומטר מרמלה. נוסד בשנת 1956 בידי עולים ממרוקו.

המושב נקרא על שם הרב הראשי לארץ ישראל " הראשון לציון " בן ציון חי עוזיאל.

מספר תושביו : כ – 360 נפש.

ענפי המשק העיקריים " מטעים ולול.

הועתק לקוסקוס 03/09/08

8 – בית שקמה.

מושב שמישור החוף הדרומי כ – 5 קילומטר דרומית מזרחית מאשקלון. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי וממרוקו. שמו, בשל עצי הקמה המצויים באזור

מספר תושביו : 600 נפש

ענפי המשק : חקלאות שלחין, רפת ולול.

בתחום המושב, חורבת יישוב קדום מן התקופות הישראלית והביזנטית.

9 – בית הגדי.

מושב בנגב המערבי, בצד הכביש עזה – באר שבע, כ – 8 קילומטר מקיבוץ סעד. נובס בשנת 1949 בידי עולים מן האי ג'רבא אשר בתוניסיה ונקרא בתחילה " בנתיב המולדת ".

שמו ניתן לו על שם עיר קדומה שהייתה בקרבת מקום, המוזכרת ב " מפת מידבא ( מפה של ארץ ישראל על רצפת פסיפס בכנסיה בעיר מידבא שבעבר הירדן המזרחי, מן המאה ה – 6 לספירה ). בקרבת המושב מצוייה חורבת עיר זו.

מספר תושביו : כ – 700 נפש.

ענפי המשק העיקריים : תבואות וכרמי גפן.

10 – בן זכאי.

מושב במישור החוף, בקרבת העיר יבנה. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי ונקרא קודם " יבנה ג' ". לאחר מכן ניתן לו שמו הנוכחי על שם התנא רבי יוחנן בן זכאי, מחשובי התנאים בדור חורבן הבית השני, אשר ייסד ביבנה את ישיבת " כרם דיבנה " ועמד בראשה.

מספר תושביו : כ – 630 נפש

ענפי המשק העיקריים : מטע ורפת.

11 – ברוש.

מושב במבואות הנגב, בצד הכביש עזה – באר שבע, כ – 11 קילומטר מצומת אשל הנשיא. נוסד בשנת 1953 בידי עולים מצפון אפריקה. שמו ניתן לו על יסוד דברי הפסוק בישעיה ( מ"א, י"ט ) " אשים בערבה ברוש, תדהר ותאשור יחדיו ".

שני מושבים סמוכים קרויים תדהר ותאשור על פי אותן פסוק.

מספר תושביו : כ – 350 נפש.

ענפי המשק : גידול תבואות.

12 – ברכיה

מושב בקרבת אשקלון. נוסד בשנת 1950, בידי עולים מצפון אפריקה על אדמות הכפר הנטוש ג'וליס, ונקרא בראשונה " ג'וליס ג' ". לאחר מכן ניתן לו שם סמלי זה על יסוד שם פרטי שמופיע במקרא.

מספר תושביו : כ – 800 נפש.

ענפי המשק העיקריים : תבואות, ירקות, רפת פרדס ופרחים בחממות.

13 – גילת.

מושב בנגב הצפוני בצד הכביש עזה – באר שבע, כ – 20 קילומטר מבאר שבע. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מתוניסיה וממרוקו. נקרא בתחילה " יבולה ". שמו הנוכחי ניתן לו על פי דברי הפסוק " פרח תפרח ותגל אף גילת ורנן ( ישעיהו ל"ה, ב' ).

ליד המושב, תחנה נסיונית לחקר החקלאות בנגב. נוסדה בשנת 1953 בידי מכון וולקני ונקראת " יבולה ". תחומי המחקר העיקריים, גידולי תעשייה, גידול עגלים, גידול צאן, מטע אפרסמון, מטע הדרים וחיטה בהשקייה.

מספר תושביו : כ – 650 נפש.

ענפי המשק העיקריים : כרם ורפת.

14 – גמזו.

מושב בשפלה כ – 6 קילומטר מזרחית ללוד. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מהונגריה וממרוקו, על חורבות העיר גמזו הקדומה ( נזכרת בדברי הימים ), ששמה נשתמר בשם הכפר הנטוש ג'מזו.

בתחומי הכפר הנטוש ג'מזו – תל יישוב עתיק ובו נמצאו קברים חצובים. לפי סברה, כאן שכנה העיר גמזו המקראית וגמזו מימי הבית השני, עירו של נחום איש גמזו, הנזכר במשנה.

כמו כן, נמצאו במקום חרסים מן התקופות החשמונאית, הרומית והביזנטית. בקרבת המושב הוקמה מצבת זכרון לשלושה קציני צה"ל שנפלו במקום במלחמת העצמאות.

מספר תושביו : כ 130 נפש.

ענפי המשק העיקריים : רפת, צאן, גידולי שדה וזיתים.

15 – זיתן.

מושב בשפלה כ – 4 קילומטר צפונית לעיר לוד. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי וממרוקו. באזור נפוצים עצי זית – ומכאן שמו, שהוא שם אחד מבני בנימין הנזכרים במקרא.

מספר תושביו : כ – 500 נפש.

ענפי המשק העיקריים : פרדס, רפת ולול.

16 – זמרת

מושב בנגב המערבי בצד הכביש עזה – באר שבע, כשחושה קילומטר מצומת סעד. נוסד בשנת 1957 בידי עולים מתוניסיה ונקרא בראשונה " שובה ב' " , בשל קרבתו למושב שובה.

לאחר מכן ניתן לו שמו הנוכחי על יסוד הפסוק : " עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה " ( שמות ט"ו, ב' ).

מספר תושביו : כ – 450 נפש.

ענפי המשק העיקריים : פרדס, גן ירק, רפת ולול.

18 – זהר.

מושב בחבל לכיש, כ – 12 קילומטר מצומת פלוגות. נוסד בשנת 1955 בידי עולים מתוניסיה ומאלג'יר. שמו : סמלי. בתחילה היה קרוי לכיש ד'. בקרבת המושב מצוי אגם זהר – לאגירת מים בחורף.

מספר תושביו : כ – 300 נפש.

ענפי המשק העיקריים : הדרים וירקות.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל- מיכאל אביטבול -מושבים במרכז הארץ – השרון, דרום מישור החוף, השפלה וצפון הנגב.

עמוד 162

אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

הנוכחות היהודית הטביעה את חותמה על העבר הקדום ביותר של ארצות המגרב. בתקופת ההתפשטות הפניקית הצטרפו כנראה מהגרים שמוצאם משבטי ישראל אל מייסדי קרתגו בחוף הצפון אפריקני. במרוצת השנים באו בעקבותיהם גולים רבים שוחרי הרפתקאות. לא היתה כמעט תקופה בתולדות עם ישראל שאלפי יהודים לא מצאו מקלט במקומות רחוקים אלה. חורבן בית ראשון, הכיבוש הרומאי של ממלכת יהודה והרדיפות הנוראות בימי הקיסרות הנוצרית הביזנטית הזרימו דם חדש לתנועת ההתיישבות העתיקה. בראשית המאה השביעית הגיעו אל הקהילות בחוף האפריקני יהודים ספרדים שברחו מפני הוויזיגותים.

בתוך זמן לא רב הצטרפו אליהם, כנראה, גם גרים רבים. עקבותיהם ניכרים עד היום בשמות המשפחה של רבים מיהודי מרוקו, שאי אפשר לטעות במקורם הערבי־ברברי. ההיסטוריונים הערבים אף הם מעידים על כך. הבולט שביניהם, אבן חלדון,[ פילוסוף והיסטוריוז ערבי. נולד בתוניסיה, 1332. מת בקהיר, 1406. ספרו העיקרי: ספר הערות על ההיסטוריה של הערבים, הפרסים והברברים.] כותב בספרו תולדות הברברים, כי שבטים שלמים התגיירו בעת הכיבוש המוסלמי כדי להימלט מנקמת האיסלאם. אחד השבטים האלה, שבט ג׳ראוה, העניק למגרב את הגיבורה המגלמת את ההתנגדות הזאת: קהנה, כוהנת אלילית ודמות אגדית, שמתה ב־698, בקרב נגד הערבים.

המצביא המוסלמי מוסא אבן נוסיר, שנולד במכה ב־640 לערך, הצליח לכבוש את צפון אפריקה. בכך נוסד השלטון הערבי במרוקו, שנמשך אלף ומאתים שנה. לאורך כל התקופה הזאת היו היהודים במעמד של ד׳ימי — בני־חסות — שבוטל רק בהסכם הפרוטקטורט, ב־1912. הכובשים המוסלמים הפגינו מידת־מה של סובלנות. אמנת עומר, שהסדירה את היחסים בין המוסלמים ועם הספר, הופעלה בגמישות מסוימת עד סוף שושלת מורביטון (1051־1147). הקהילות היהודיות, ובעיקר קהילת פז, התפתחו ושגשגו. לאחר הפלישה הערבית לספרד, התפתחו קשרים בינן ובין הקהילות הפורחות בטולדו ובשאר ערי אנדלוסיה. אישים יהודים שונים הגיעו לעמדות חשובות בערים הללו, לשמחתם של אחיהם בצפון אפריקה.

היהדות המרוקאית נהנתה מאווירת חסד זו. תור הזהב שלה החל בראשית המאה ה־11, בתנאים המיוחדים של העיר פז. עיר זו, שאידריס השני הקימה ב־809, נעשתה עתה למרכז הראשון במעלה בעולם הערבי, והיתה גם למרכז יהודי עולמי. השפעתה התפשטה מעבר לארצות המגרב והגיעה גם לחצי־האי האיברי.

וכך, בעוד מלחמות האחים בין המואחידון והמורביטון מטביעות את ספרד בנחלי דם, מצאו היהודים מקלט בארצות המגרב. הרמב״ם עקר מקורדובה לפז, ולמד ולימד שם עד 1165. מצבם של בני מעמד הד׳ימי החמיר, מכל מקום, בימי שלטונו של הסולטן אבן יקוב אל מנסור (1184־1199). היהודים נאלצו להתגורר בשכונה נפרדת — מלאח (משמע, גטו) — וללבוש בגדים מיוחדים: גלימה בצבעים כהים, חגורה צהובה ואות קלון צהוב. כן נאסר עליהם לנעול נעליים ולהחזיק בסוס או לשאת נשק, כאזרחים בני־חורין. היהודי לא היה אזרח אלא זר נסבל. עם זאת, הותר לו לשמור על דתו, אבל הוא נדרש לעשות זאת בצנעה. הוא נהנה מהגנה, אבל שילם את מחירה בהשפלה: כל אימת שהגיש לסולטן את המס השנתי, ג׳זיה, ספג סטירה על לחיו בפרהסיה.

היהודים היו שעיר לעזאזל בכל משבר שפרץ בארץ. במאה השתים־עשרה, בתקופת המאבקים הגדולים בין המואחידון והמורביטון, פרצו פרעות רבות במלאחים של מרקש, פז, מקנס וסאוטה. כל מכת רעב או מגיפה עוררו את חמתה של האוכלוסייה על היהודים. במשך מאות שנים הוטל על היהודים מס גולגולת ונגזר עליהם לסבול מאלימות ומתביעות שרירותיות. ועדיין לא דיברנו על מעשי אונס, חטיפות, הריגות…

השפעת הספרדים

מצבם של היהודים השתפר בתקופה שבין המאה השלוש־עשרה והמאה החמש־עשרה, בזכות היהודים הספרדים, שעקרו דרך קבע לצפון אפריקה, בשל הרדיפות שידעו בארצם. גלי הגירה כאלה באו, למשל, אחרי מעשי הטבח שהתחוללו ב־ 1391 בשכונות היהודים בטולדו, בסביליה, בקורדובה, בסרגוסה, במדריד ובוולנסיה. אולם המאורע המכריע מבחינתה של יהדות המגרב התחולל כעבור מאה שנה. זה היה, כמובן, גירוש ספרד ־ סיךוקם של כל ההודם מממלכות ארגון וקסטיליה, בפקודתם של המלכם הקתולם פרדיננד ואיזבלה.

150 אלף יהודים, שביקשו להינצל מהתנצרות וממוות, נחפזו אל הנמלים ועזבו את ספרד בחודשים מארס־יולי 1492. רבים מהם הגיעו לארצות המגרב.

הבאים למרוקו הצטרפו לקהילות קיימות או הקימו קהילות חדשות בערים פז, מקנס, דבדו, טנג׳ר, תטואן, סאלה, עזילה, לרש, ראבאט, סאפי. ביניהם היו מאות תלמידי־חכמים ורבנים שהפיצו את לימוד התורה בארצם החדשה. הם הביאו איתם גם את העיסוק בקבלה, שלא היתה מוכרת עד אז בחלק זה של אגן הים התיכון – ונקלטה מיד.

עד מהרה נוצרו גבולות ברורים בין האזרחים הוותיקים והתושבים החדשים, והספרדים, שהיו הרבה יותר משכילים, השתלטו על הקהילות החשובות ביותר. עקבות המריבות של הימים ההם, וכן של שתי מערכות פסיקה רבנית, שפעלו בנפרד, יתנו את אותותיהם עד 1955.

היריבות העזה ניטשה גם בין הקהילות השונות לבין עצמן. בני פז התגאו, למשל, בעירם, שעלתה, לדעתם, על מקנס או על מוגדור. מצד אחר, בני פז ובני מקנס ראו את היהודי של הרי האטלס כיצור פרימיטיבי, ואילו יהודי טנג׳ר התייחסו אל כל היהודים של ״פנים הארץ״ כאל ״זרים״.

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 22

 

 

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,

בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.

 

שירת הגברים

מול שירת הנשים בים סוף:

 

שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,

 את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

 

שירת הנשים: "ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

 

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

 

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

 

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

 

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

 

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

 

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

 

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

 

פרשת בשלח – שבת שירה.

 

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

 

 

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

 

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

 

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

 

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

 

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

 

 

"שירו ליהוה כי גאה גאה

סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

 

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

 

 

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

 

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

 

חוקרי השירה קבעו:

 

 משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה,

שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

 

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

 

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 

רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

• יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':  "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

 

במכת הצפרדע –  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

 

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

 

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).

ב.  ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר:

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,

שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',

 

זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:

"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

 

 

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 

כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

 

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

 

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

 

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

 

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

 

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

 

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

 

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.

 

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).

 

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).

 

הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

 

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.

 

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

 

א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

 

ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

 

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

 

ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

 

מסר אמוני:

 

אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

 

פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

 

מואב – מסמל  הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.

 

 רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

 

 

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

 

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

 

"שירת הים" –

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

 

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

 

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני:

 

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני"

טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

 

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

 

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.  לרותם בת שולמית פילו הי"ו. חיה בת שרה

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.

 

החשיבות היחסית של ערכים שונים

״ערכים״, בהגדרה, כוללים העדפות, בחירות של מה טוב יותר ומה פחות. ודאי הוא שהם כוללים בחירות פשוטות כמו ״צדק טוב יותר מרמייה" או ״בריאות טובה יותר מחולי". קשה לי להעלות על דעתי כי אחוז גבוה של בני המין האנושי יאמר שאינו מסכים עם שתי הצהרות אלה. ואולם, מה אם נשאל "מה טוב יותר, צדק או בריאות״? כאן, סביר להניח, יהיו הדעות חלוקות. במצב קיצוני, זו תהיה דילמה ערכית (ראה ,Kohlberg 1969). הדרך ההשוואתית מאפשרת לנו ללמוד יותר על ערכיו של האדם, מאשר השאלה הפשוטה: ״האם חשוב לך להיות בריא?״ רבי יוסף, כפי שניתן לצפות מאיש תורה, מסדר את שלושת הערכים לפי סדר חשיבותם. לימוד התורה הוא החשוב ביותר, והענווה היא הפחות חשובה מבין שלושת הערכים.

ומה לגבי חשיבותה של התורה מול ערכים אחרים, למשל, ביטחון כלכלי? רבי יוסף מבצע הבחנה ברורה בין אנשים שונים. האידיאל, בעיניו, הוא "החסידים, אשר אינם משגיחים בענייני העולם הזה, וכל עיקרם ועסקם לעסוק בתורה לשמה, מאבדים שינה מעיניהם״(שם, ט׳). ועם זאת, הוא מכיר בצורך של אנשים לעסוק גם בצורכי העולם הזה (ואינו רואה בלימוד תורה לשם תגמול כספי דבר טוב – ראה למטה). לכן, הוא אומר, "יש סוג אחר בהחכמים… שלומדים התורה ועוסקים במלאכתם, וחייתם עליהם. י״ב שעות עוסקים בתורה ובתפלות היום ובענייניהם, וחציו השני עושים להם אותו למשא ומתן ושינה ומאכל… אין הכי נמי – כשירה, אף על פי שאין זה ככת הראשונה השלימה״(שם, י׳). ואילו מהמוני העם, "הלומדים פשטיות התורה" (שם) הוא מצפה ללמוד שש או שמונה שעות. כלומר, האידיאל הוא לימוד התורה, ויש הכרה גם בערך של דברים גשמיים יותר, ומה שקובע הוא המינון של אלה לעומת לימוד התורה.

היחסים בין ערכים שונים:

מלבד המידע שאנו מקבלים על החשיבות שאדם מקנה לערכים שונים, אנו עשויים לשאול את עצמנו מהם היחסים שבין ערכים אלה. שאלה מרכזית אחת עשויה להיות, האם יש התאמה או ניגוד בין שני ערכים או יותר. למשל, מחקרים מעלים כי רוב האנשים הם גבוהים יחסית בחשיבות שהם מעניקים לערך המשמעת העצמית, או בחשיבות שהם מעניקים לערך "עצמאות", אבל לא בשניהם. קיים קונפליקט בסיסי בין שני הערכים (1977 ,Kohn). שאלה אחרת היא, האם יש תלות בין שני ערכים או יותר. למשל, 1954) Maslow) טען כי רק מימוש הצורך בביטחון יכול להביא את האדם להקנות חשיבות לערכי ההגשמה העצמית שלו.

אף כי רבי יוסף, כפי שתיארתי, הביע העדפה ברורה לערך לימוד התורה על פני השניים האחרים, עולה מדבריו כי הוא מאמין שיש גם הרמוניה ותלות בין ערכים שונים. למעשה, מהווים שלושת הערכים מערכת ערכים מסודרת, אשר יש בה היררכיה אבל גם תלות הדדית בין החלקים השונים.

כך, למשל, רבי יוסף מקשר את מצוות הצדקה בקשר הדוק למצוות לימוד התורה: "והמה אחיות נצמדות ונכבדות, תורה וצדקה". (שם, י״א). רבי יוסף טוען כי"אחד מעיקרי התורה הוא ללמד אחרים כפי כוחו ולהרבן תורה בישראל." (שם, ז׳) וכי עיקר המצווה הוא בהוראת התורה לאחרים. השמת הדגש בלימוד התורה לא על לימוד עצמי, אלא על הוראה (כלומר, לתת מתורתך לזולת), מביאה לכך שרבי יוסף משווה בין ערך לימוד התורה לערך הצדקה: "אפשר שיש בעולם כמה חכמים שלומדים תורה ומלמדים אחרים, ויש עשירים שעושים צדקות בישראל" (שם, ח', וראה גם"זבח פסח", עמ^׳ קי״א).

על מידת הענווה אומר רבי יוסף: "מידת הענווה והשפלות אשר היא עיקר לכל קיום התורה ומצוותיה" ("יפה עיניים", י״א) כלומר, מידת הענווה היא תנאי על מנת לממש את ערכי לימוד התורה והצדקה. רבי יוסף מפרט:

״התורה, יש בכוחה להציל מיצר הרע… ואם כן, אי אפשר לאדם ללמוד כאמור, אם לא יהיה עניו באמת [שאכן לומד תורה לשמה, ולא לשם דבר אחר]… ותורתו רצויה, ויהיה בה כח אלוקים לנצח היצר הרע״(שם, י״ב).

רעיונות דומים ניתן למצוא בפירושיו לפרקי אבות(ע״ב־ע״ג). למרות שהוא מציב את הענווה רק במקום השלישי בסולם הערכים שלו, זהו עדיין מקום גבוה מאד, שהרי ניתן לחשוב על עשרות ערכים נוספים. הענווה, לפי רבי יוסף, מאפשרת מימושם של ערכים רבים אחרים: ״אשרי מי שזכה למידתה כתקנה, שכל מידות טובות נכללות בה.״ (שם, ע״ג).

לסיכום, שלושת הערכים המרכזיים תלויים זה בזה, אמנם לימוד תורה הוא הערך החשוב ביותר, אך ענווה היא תנאי מקדים ללימוד התורה, ולימוד התורה הנעלה ביותר הוא למעשה גמילות חסדים – לתת מתורתך ללא תמורה, כפי שמצטט רבי יוסף את חז״ל: ״התורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״(“יפה עיניים”, ח׳). הרעיון שלפיו, למרות שהתורה היא הערך החשוב ביותר, היא אינה ערך עליון הדוחה הכל, מובא גם בהסבר מרתק של רבי יוסף למאמרו של רבי יוחנן בן זכאי, ״צאו וראו, איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם״(אבות, ב׳ ט׳). רבי יוסף מפרש את האמירה "צאו וראו״, כקוראת לרבנים לצאת מהמקבילה התורנית של מגדל השן האקדמי, ולשים לב למתרחש בעולמם של בני קהילתם: "עוסקים במושכלות ענייני התורה, סודות ופשטים ודרשות, ואינם משגיחים בעניינים אחרים, להביס ולידע איזה דרך טוב ואיזה דרך רע, כי דעתם טרודה בגרסתם ובמשנתם… על כן אמר להם רבי יוחנן עליו השלום: ׳צאו מגרסת התורה ושקידתה לפי שעה, לתיקון האדם, אשר גם רוב המוני ישראל׳״. (פירוש על פרקי אבות, ל״ב).

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-החשיבות היחסית של ערכים שונים.

עמוד 94

 

19 – חצב

מושב במישור החוף התיכוני, כחמישה קילומטר דרומית למושבה גדרה. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מלוב ונקרא בראשיתו " מסמיה החדשה " ו " מסמיה זעירה ". שמו הנוכחי ניתן לו על שם פרחי החצב הנפוצים בסביבה.

מספר תושביו : כ – 800 נפש.

ענפי המשק העיקריים : ירקות, גידולי שדה, פרדס, בקר וצאן.

20 – יגל.

מושב בשפלת לוד, כשני קילומטר מערבית לנמל תעופה בן גוריון. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מעיראק. מאוחר יותר קלט אף עולים ממרוקו. שמו מושתת על דברי הפסוק בתהלים : " בשוב ה' שבות עמו יגל יעקב ".

בתחומי המושב נמצאת חורבה גדולה מן התקופה הביזנטית, הנקראת כיום גבעת דני – אתר קרבות במלחמת העצמאות.

מספר תושביו : כ – 370 נפש.

ענפי המשק העיקריים : רפת, לול ופרדס.

21 – יד רמב"ם.

מושב בשפלה, בצד הכביש רמלה – ירושלים, כחמישה קילומטר דרומית מזרחית לרמלה. נוסד בשנת 1955 בידי עולים ממרוקו ונקרא על שם הרמב"ם לציון 750 שנה לפטירתו.

מספר תושביו : כ – 650 נפש.

ענפי המשק העיקריים : פרדס, לול וירקות.

ממקור מוסמך, ממשפחות מקימי יד רמב"ם, נודע לי שמקימי המושב שכולם בני מרוקו, שילמו לממשלת ישראל בעודם במרוקו, 5000 לירות ישראליות, בשנת 1955 לקניית יחידת המשק.

גבו מהם זאת נציגי ממשלת ישראל, ביניהם גם חברת " רסקו "

כיוון שמושב זה נמצא כרגע בדיון משפטי , על הפקעת אדמות לצורך סלילת כיש שש, אני מנוע מלמסור פרטים אישיים של מוסר הודעה זו. יש ברשותו קבלה על הקנייה, אך המוסר העדיף לא לפרסמה עד לבירורו המשפטי.

22 – יושיביה.

מושב בנגב הצפוני מערבי כשלושה קילומטר מן העיירה נתיבות. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממרוקו ומאלג'יר על אדמות הכפר הנטוש מוחרכה. שמו מסמלי. כשם אחד מבני שבט שמעון, שאזור שה נכלל בנחלתו.

מספר תושביו : כ – 280 נפש.

ענפי המשק העיקריים : תבואות.

23 – ינוב.

מושב בשרון כחמישה קילומטר דרומית מזרחית לצומת השרון. נוסד בשנת 19502 בידי עולים מתוניסיה על אדמת האפנדי נבלוסי. שמו סמלי.

מספר תושביו : כ – 500 נפש.

ענפי המשק העיקריים : פרדס, לול, גידולי שלחין.

24 – יציץ

מושב בשפלה, כשבעה קילומטר מדרום לרמלה. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי, שמו ניתן לו בעקבות דברי הפסוק " הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל " ( ישעיהו כ"ז, ו' ).

מספר תושביו : כ – 630 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, פרדס, ירקות, רפת ופרחים.

25 – ישע.

מושב בנגב הצפוני מערבי, בחבל הבשור, כחמישה קילומטר דרומית מערבית לצומת מגן. נוסד בשנת 1957, אחרי מבצע סיני, בידי עולים ממצרים שגורשו משם בעקבות המבצע.

תחילה נקרא " מבטחים ג' ". אחר כך, ניתן לו שמו הנוכחי בעקבות הפסוק : " בגבורות ישע ימינו " ( תהלים ב', ז' ).

מספר תושביו : כ – 200 נפש.

ענפי המשק העיקריים : ירקות חורף, כרם, פלחה, פרחים ליצוא.

26 – ישרש.

מושב בשפלה, כשלושה קילומטר מדרום לרמלה. נוסד בשנת 1950 בידי עולים ממרוקו.

שמו סמלי. בעקבות דברי הפסוק : " הבאים ישרש יעקב "

מספר תושביו : כ – 450 נפש.

ענפי המשק העיקריים : פרדס, לול, צאן ורפת.

27 – כפר אביב.

מושב במישור החוף התיכון, בקרבת צומת אשדוד. נוסד בשנת 1951 בידי עולים ממצרים, על אדמת הכפר הנטוש בשית.

תחילה נקרא " בת היאור ", לציון מוצאם של מתיישביו. לאחר מכן ניתן לו שמו הנוכחי על פי הפסוק : " כי בחודש האביב יצאת ממצרים ", אשר אף הוא רומז למוצאם של המתיישבים.

מספר התושבים : כ – 310 נפש.

ענפי המשק העיקריים " מטעים, פרדס, רפת ולול.

28 – כפר הרי"ף.

מושב בשפלה בצד הכביש אל כפר מנחם, כחמישה קילומטר צפונית מזרחית לקרית מחאכי. נוסד בשנת 1956 בידי עולים ממרוקו ונקרא על שם רבי יצחק אלפאסי – הרי"ף – מחשובי חכמי ישראל בימי הביניים, פוסק ופרשן התלמוד, איש העיר פאס שבמרוקו.

מספר תושביו : כ – 250 נפש.

ענפי המשק העיקריים : מטעים, ירקות, רפת ולול.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל- מיכאל אביטבול -מושבים במרכז הארץ – השרון, דרום מישור החוף, השפלה וצפון הנגב.

 

עמוד 163

 יום חמישי – ט"ו בשבט,

          ראש השנה לאילן (ר"ה א, א).

ט-ו  ש-ב-ט = טובה וברכה. שמחה – בריאות טובה.

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל:

וכי תבואו אל הארץ –

ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא י"ט כ"ג)

 

"אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן,

 אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ" (דברים ח, ח).

 

"אֶרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד,

עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ – מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה,

 וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"  (דברים י"א, י"ב).

"כי האדם – עץ השדה".

הדימוי בין האדם – לעץ השדה.

 

מסימני הגאולה בימינו –

ארץ ישראל – נותנת פריה בשפע:

 

"אמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר:

"ואתם הרי ישראל,

 ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל,

כי קרבו לבוא" (יחזקאל ל"ו, ח. סנהדרין צ"ח ע"א).

מאת: הרב משה אסולין שמיר

"ראש השנה לאילן", מוזכר לראשונה במשנה בהקשר למצוות התלויות בארץ:

 "ארבעה ראשי שנים הם… באחד בתשרי ר"ה לשנים ולשמיטין וליובלות, לנטיעה ולירקות.

 באחד בשבט ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים: בחמישה עשר בו" (ראש השנה פרק א' משנה א').

 

הרמב"ם מצטט את דברי המשנה ומוסיף פרט חשוב: "וט"ו בשבט ראש השנה – למעשרות האילן" (הלכ' תרומות ה, יא). הרמב"ם במילותיו המדודות, קובע שההלכה כבית הלל, וכן את ההקשר ההלכתי של היום, שאין מביאים מעשר מפירות האילן שחנטו לפני ראש השנה לאילן, על פירות האילן שחנטו אחרי ראש השנה לאילן.

בגמרא לא נאמר שט"ו בשבט הוא יום שמחה. הראשון שדן בזה היה המהר"ם מרוטנברג בשם רבנו גרשום מאור הגולה (תשובות המהר"ם מרוטנבורג חלק ד' סימן ה'), שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט. כנ"ל המרדכי (ר"ה סימן תשא) שפסק שאין להתענות בט"ו בשבט, היות ובמשנה הנ"ל נמנו כל ראשי השנים, וכשם שלא מתענים הראש השנה, כך בשאר ראשי השנים כמו א' בניסן, א' אלול, א' תשרי, כך ט"ו בשבט.

מרן השולחן ערוך פוסק בהלכות נשיאת אפיים (קל"א סעיף ו):

"נהגו שלא ליפול על פניהם בט"ו באב ולא בט"ו בשבט, ולא בר"ח, ולא במנחה שלפניהם וכו'".

 

"המשנה ברורה" מוסיף: "בט"ו בשבט – שהוא ר"ה לאילנות, ונוהגים האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות".

 

"אדני פז" – כותב על  שולחן ערוך: "כתב במגן אברהם סימן קט"ז: נוהגים באשכנז להרבות בו במיני פירות של אילנות. ואפשר לומר טעם למנהג זה, כי ע"י זה שמרבים בפירות, יזכור שהוא ר"ה לאילנות ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא במסכת ר"ה: מפני מה אמרה תורה הביאו שתי לחם בעצרת, מפני שבעצרת זמן פירות אילן. אמר הקב"ה: כדי שיתברכו להם פירות אילן – ומשום הכי מרבין בפירות לזכור להתפלל עליהם

(שלחן ערוך אורח חיים, סימן קל"א לרב אפרים בן שמואל זנוויל).

 

הרב עובדיה יוסף תמה על דברי ה'אדני פז'. הרי נאמר במפורש בגמרא (ראש השנה ט"ו ע"א): בארבעה פרקים נידון העולם: בפסח על התבואה, בעצרת (שבועות) על פירות האילן (ולא בט"ו בשבט עליה רמז ה'אדני פז

 

מנהג אכילת פירות בט"ו בשבט.

 

המנהג לאכול פירות בט"ו בשבט,

מוזכר לראשונה בספר "תיקון יששכר",

 

מאת הרה"ג חכם יששכר בן שושן מערבי

– כינוי ליוצאי מרוקו שהגיעו לארץ.

 

רבנו היה מגדולי רבני צפת במאה השש עשרה – בתקופת מרן השו"ע והאר"י הק', וכך כתב:

 "יום ט"ו בשבט… ראש השנה לאילנות, ואין מתענים בו, ואין עושים בו נפילת אפיים בתפילה, ונוהגים האשכנזים להרבות בו מיני פירות האילנות לכבוד שמו של יום".

 

חשיבות הברכות:

הגמרא (בבא קמא  ל) אומרת: "האי מאן דבעי למהוי חסידא – לקיים מילי דברכות".

פירוש: הרוצה להתחסד עם קונו, ידקדק בברכות. כלומר, גם אם מעיקר ההלכה אנחנו פוסקים כשיטה אחת, יל להחמיר שלא לבוא לידי מחלוקת. דוגמא: יש מחלוקת בפוסקים אם אדם אכל ענב אחד או גרגיר רימון שלום.יש הפוסקים שבגלל שזו בריה שלמה, יברך אחרי האכילה ברכת מעין, שלוש, ולהלכה לא יברך היות ואין בו שיעור כזית. הפתרון: יאכל שיעור כזית ואז יברך מעין שלוש, ובכך יצא ידי חובת כולם.

 

בעלי המוסר למדו מכך מוסר השכל לכל אחד מאתנו. גם באמצע החיים, האדם יכול לתקן את דרכיו אחרי נפילות. ניתן לקום בכוחות מחודשים ולצמוח מחדש, כמו העץ ב-ט"ו בשבט שהיה בשלכת בימות בחורף, והוא מתעורר לחיים מחדש, עד שלבסוף נותן לנו את פירותיו העסיסיים.

הקב"ה קרא את שמו אדם, בבחינת אדמה הנותנת מפריה לאחר חרישה וזריעה…,

כך על האדם לעמול כדי שיוכל לתת פרי.

המשותף לאדם ולאדמה,

לאדם ולנוות ביתו.

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

 

הקב"ה קרא את שם אדם וחוה "אדם".

השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? ומדוע בלשון יחיד?

 

הרב חרל"פ: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול כדי להצמיח פירות,

כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

 

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות:

האדם זורע דרכן מלאכים בבחינת הכתוב:

 "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד,

בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג,

שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת.

 

לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות ברכת "יוצר האדם",

הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן.

כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

"אֱלֹוקים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה (תה' סח ז),

הכתוב הנ"ל נאמר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

 על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

"כי תבואו אל הארץ,

ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג').

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט' כג'). אע"פ שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם".

שלא יאמר אדם – אני זקן , כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לפיכך לא יבטל אדם מן הנטיעות , אלא כשם שמצא – יוסיף עוד ויטע" (מ' תנחומא).

 רבי אלעזר בן עזריה אומר: "אם אין תורה אין דרך ארץ. אם אין דרך ארץ אין תורה… הוא היה אומר: כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן  שענפיו מרובים ושורשיו מועטים

והרוח באה ועוקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו,

אין מזיזות אותו ממקומו, שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים" (תהילים א' ג'. אבות ג, יז).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא.מצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו.וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. אלא יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך" (תענית ה ע"ב).

המעשה הנ"ל נאמר על רבי יצחק, כאשר רצה לברך את רב נחמן, שהיה לו לחברותא בלימוד תורה, וממנו כל כך נהנה בחידושיו הנפלאים, וכעת נאלץ להיפרד ממנו.

חוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

 זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

בשם "חוני"

טמונים רמזים של "חנון"

 ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו.

גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח, מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי.

הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

משמעות הברכות שאנחנו מברכים.

הרשב"א: "ויש בענין הברכות סוד עמוק…"

 (שו"ת הרשב"א ח"ה. סימן נ"א).

 

אם כבר אתה מברך,

תברך טוב, ותכוון היטב בברכה.

אדם ממוצע מברך במשך ימי חייו, כארבע מיליון ברכות, כדברי הרה"ג הרב יהודה צדקה ע"ה ר"י 'פורת יוסף", לכן חשוב מאוד לדעת לכוון בברכות כדבעי, היות ומכל ברכה נברא מלאך.

 

הרב יהודה צדקה אומר בספרו 'קול יהודה':

כל אחד מאתו חושב שכאשר יגיע לעולם האמת, יש לו באמתחתו קרונות רבים מלאים מצוות ברכות כרימון.

מה לעשות שבית דין של מעלה, בודק כל ברכה וברכה, ומעבירים בפני האדם סרטי וידאו ערוכים איך הוא קיים כל מצוה, ואיך ברך על כל דבר ודבר.

פתאום מתגלה, שרוב הברכות בורכו כלאחר יד, במהירות וללא כוונה. כדוגמא נציין כאשר אדם נוטל ידיו, ותוך כדי ניגוב הוא מברך. לא זו הדרך: תברך בכוונה, ורק אח"כ תנגב.

מברכה בכוונה, נברא מלאך טוב המגן עלינו, והוא ימליץ טוב עבורנו, בעולם האמת.

מברכה לא בכוונה כדבעי, או אכילה ללא ברכה, נברא מלאך חבלה שירדוף אותנו בשני העולמות.

ה"חיי אדם" מספר על אדם ירא שמים שהגיע לבית הדין של מעלה. את האיש שהיה מוחזק בעולם הזה כצדיק ותלמיד חכם, קיבלו אותו בשמים בכבוד גדול.

הביאו לפניו ספר 'שלחן ערוך', ועברו אתו סעיף סעיף, והתברר שאת כל המצוות קיים כדברי מרן השו"ע.

מי העיד עליו?

המלאכים שנבראו מאותן מצוות, בבחינת: "כי מלאכיו יצווה לך, לשמורך בכל דרכיך" (תהלים צא, יא).

"יצווה" – מלשון ציווי ומצוה, המצטוותים לאדם בעקבות קיום כל מצוה ומצוה, ושומרות עליו באשר יפנה.

כאשר הגיעו לפרק על הברכות, הם שאלו אותו האם כיוונת בברכות, האיש השתתק מבושה.

מיד עברו אתו על מיליוני הברכות שברך במשך ימי חייו, אבל התברר שמלאכי חבלה רבים שנבראו מאותן ברכות בהן לא כיוון כדבעי, רבים מספור.

מיד נקראו להעיד אותם מלאכי חבלה כנגדו בבית הדין.

כאשר בית הדין שיקלל את דינו של האיש, התברר שמצבו גרוע. לאיש הוצע עונש בגהינום, או לשוב לעולם הזה בגלגול. האיש בחר להיענש בגהינום מאשר לשוב בגלגול.

מסר אמוני:

עד כמה צריכים להיזהר בכל ברכה וברכה שאנחנו מברכים.

להלן כמה פירושים למילה ברכה:

 

א.  ברכה – מלשון להבריך, שפירושו לחבר.

כלומר, ע"י הברכה שאני מברך על פרי או כל דבר אחר, אני מחבר את עצמי לשכינה הקדושה.

ע"י הברכה, אני מקדש את עולם החומר, בבחינת "אשר קידשנו במצוותיו – עליהן אנחנו מברכים לפני קיומן, כמו לפני אכילת פרי, אני מברך.

ב.  ברכה – מלשון ברוך.

כלומר, הקב"ה הוא שורש ומקור הברכה והשפע שמשפיע עלינו. לכן כאשר אומרים:

"ברוך אתה ה' – עלינו לכוון: אתה ה' – הוא מקור הברכה (כד הקמח, ערך ברכה).

ג.  ברכה – מברכים ומודים לקב"ה על כך שהוא ברא את מה שאנחנו אוכלים (אברבנאל, בעל העיקרים, הגר"א).

ד.  ברכה – במשמעות ריבוי. מצד אחד מודים לה' על השפע שנותן לנו, ומצד שני, מבקשים שימשיך וישפיע עלינו מטובו (שו"ת הרשב"א ח"ה. סימן נ"א).

ט"ו בשבט – "שירַת הָעֲשָׂבִים".

רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלַב הָיָה אוֹמֵר:

                              

דַּע לְךָ שֶׁכָּל רוֹעֶה וְרוֹעֶה,
יֵשׁ לוֹ נִיגּוּן מְיוּחָד מִשֶׁלּו.
דַּע לְךָ שֶׁכָּל עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב,
יֵשׁ לוֹ שִׁירָה מְיוּחֶדֶת מִשֶׁלּוֹ,
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים  נעֲשֶׂה

 נִיגּוּן שֶׁל רוֹעֶה.

כַּמָּה יָפֶה 'כַּמָּה יָפֶה וְנָאֶה,
כְּשֶׁשׁוֹמְעִים הַשִּׁירָה שֶׁלָּהֶם.
טוֹב מְאֹד, לְהִתְפַּלֵּל בֵּינֵיהֶם,
ובְיראה לַעֲבֹוד אֶת ה',
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים,

 מִתְמַלֵּא הַלֵּב וּמִשְׁתּוֹקֵק.

וּכְשֶׁהַלֵּב 'מִן הַשִּׁירָה מתעורר,
וּמִשְׁתּוֹקֵק אֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.
אוֹר גָּדוֹל, אֲזַי נִמְשָׁךְ וְהוֹלֵךְ
מִקְּדוּשָׁתָהּ שֶׁל הָאָרֶץ, עָלָיו
וּמִשִׁירַת הָעֲשָׂבִים
נַעֲשֶׂה נִיגּוּן שֶׁל הַלֵּב

מדרש/שיר – שירת הבריאה.

 

השיר הנ"ל עובד ע"י נ. שמר לאור מילותיו של רבי נחמן מברסלב שכתב:

"דע כי כל רועה ורועה, יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם, כי כל עשב ועשב יש לו שירה, ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה. הוא היה אומר: הלוואי והייתי זוכה לשמוע את כל השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך, בלי תהייה ובלי שום מחשבות זרות, ואינם מצפים לשום גמול. כמה יפה ונאה ששומעים את השירה שלהם, וטוב מאוד בניהם לעבוד את האלוקים ביראה".

רבי נחמן אומר שלכל עשב ועשב יש שירה מיוחדת לכבוד בורא עולם, דבר היוצר הרמוניה על פני שדה המרעה.

מאותה "שירת העשבים", הרועה יוצר ניגון מיוחד דרכו ניתן לעבוד את ה' מתוך יראת הרוממות.

רבי נחמן הביא כדוגמא את "שירת העשבים" מתוך כלל "שירת הבריאה" המופיעה ב"פרק שירה" הנעשית מתוך טוהר המחשבה, והיוצרת תזמורת אחת גדולה עליה מנצח האדם – לפני הקב"ה בבחינת: "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת". כל עם ישראל שר כאיש אחד ברוח הקודש, היות ולא למדו את המלים קודם לכן.

 

רבי נחמן מתאר את היחסים המתפתחים בין המנגינה העולה מחלילו של הרועה, לזו העולה מרחש העשבים. הרועה אינו יוצר מנגינות משלו, אלא משתלב עם המנגינות העולות משדות המרעה, ומבעלי החיים אותם הוא רועה.

המנגינות נותנות כוח לעשבים לגדול, בבְּחִינַת הכתוב בשיר השירים: 'הַנִּיצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ'. כלומר, הניצנים גדלים, בעזרת ניגוני הזמיר.

יצחק אבינו גם התפלל בשדה: "ויצא יצחק לשוח בשדה"  (בר' כד, סג).

 

רבנו חיים ויטאל כותב בשער מאמרי רשב"י {פירוש על פרק שירה}: לכל אחד מהנבראים בעולם, "יש מלאך אחד ושוטר ושר עליו בשמים, וזהו סוד מ"ש רז"ל: אין עשב למטה שאין מזל עליו למעלה המכה בו ואומר לו גדל, וע"י השר ההוא הממונה עליו, נמשכת החיות והשפע אל הנברא ההוא. והנה השר ההוא – אינו יכול להשפיע בו עד שהוא יאמר לפני השי"ת השורה הראויה אליו כפי מקורו, ועל ידי כך ישפיעו בו, ואח"כ הוא ישפיע חיות ומזון אל הנברא ההוא.

נמצא כי כל אותן השירות הנזכרות בפרק שירה הנזכר, הם מה שמשוררים השרים והמזלות העליונים הממונים על כל התחתונים… ולכן, כשהאדם אומר בכל יום אותם השירות {פרק שירה} ויודע לכוון כל אלו הנבראים התחתונים איך נרמזים בו ונתלים  באיבריו, ויאמר אותן השירות הראויות לכל אחד ואחד – הרי הוא גורם שפע ומזון לכל הנבראים התחתונים, כי כולם תלויים בו, ולכן זוכה לכל המעלות".

רבנו-אור-החיים-הק':  כותב על חשיבות השירה לפני ה': "וכולם נותנים שיר ושבח והודאה לבורא יתעלה שמו, בסוד "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד). למעלה מהם, השיר והשבח העולה מהנשמות אשר הם בעולם הזה, אשר הם תוך הבשר, והוא מונעם מהכיר ה', והם מתעצמים לאהוב ה' ולשבחו ולהודות למאמרו. זה עליון וחשוק אצל הבורא למעלה מהכל, וכמו שמורחבים הדברים בהרחבה בספר הזהר, גם בדברים ז"ל".

 פעל יוצא מדברי קודשו: תפקידנו בתוך כלל הבריאה – לשיר ולהלל לבוראנו.

רבנו מציין כדוגמא, את רבן יוחנן בן זכאי {אבי "יבנה וחכמיה" – מייסד התורה שבעל פה}, "שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד והלכות, שיחת מלאכי השרת, שיחת דקלים ומשלי שועלים" (סוכה כח ע"א).

כלומר, ריב"ז ידע את שפת הדקלים והחיות דוגמת אדם הראשון וחווה שדברה עם הנחש "בצפצוף אשר ידברו בו בעלי חיים בלתי מדברים, ואז היו מכירים כל צפצופי וכו', ואפילו שיחת הדומם, כי כל מה שברא ה', יש לו כפי בחינתו דיבור לטעם אשר ישבח את קונו כאומרו במשלי (טז ד): "כל פעל ה' למענהו" (רבנו "אור החיים" הק' בראשית ג א).

 

להלן דוגמאות משירת "פרק שירה" המורכב מששה פרקים:

 התאנה שרה: "נוצר תאנה יאכל פריה". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 התמר שר: "צדיק כתמר יפרח…". שיבולת החיטה שרה: "שיר המעלות ממעמקים..".   

        

ציורי לשון בשיר = אמצעים אמנותיים.

 

בית א: רבי נחמן משתמש באמצעים אמנותיים כמו האנשת העשבים השרים לפני הבורא,                                               "שכל עשב ועשב, יש לו שירה מיוחדת משלו", מהם יוצר הרועה ניגון מיוחד – "ניגון של רועה".

בית ב: רבי נחמן משתמש בארמז מקראי לתפילת האדם בשדה המשתלבת יפה עם "שירת העשבים", דבר היוצר הרמוניה, דרכה זוכים לעבודת ה' מתוך יראה כמו יצחק אבינו עליו נאמר: "ויצא יצחק לשח בשדה".

בית ג: הבית מתאר בצורה מטאפורית את היווצרות "הניגון של הלב" משילוב של "שירת העשבים"

 וההשתוקקות ל"אור הגדול הנמשך והולך מקדושתה של ארץ ישראל".

 

ש-ב-ט = שמחה – ברכה – טובה.

כמו העץ, גם האדם יכול לפרוח וללבלב.

משה אסולין שמיר

29- מבטחים.

מושב בנגב המערבי, כתשעה קילומטר דרומית מערבית מצומת מגן. ראשיתו של המושב כקיבוץ שנוסד בשנת 1947. עמד בקרבות מלחמת העצמאות ופונה לאחריה. בשנת 1950 נוסד בו המושב הנוכחי, בידי עולים מכורדיסטאן, לאחר מכן נשתנתה אוכלוסייתו בחלקה. שם המושב מבוס על דברי הכתוב " וישב עמי בנוה שלום ובמשכנות מבטחים " ( ישעיהו ).

במקום הוקמה מצבת זכרון לחללי גדוד 128 חי"ר, שחנה במקום לפני התקפתו על עזה במלחמת העצמאות. בקרבת המושב – חרבת ראביה : החרסים והשברים הארכיטקטונים שנמצאו בה מעידים על יישוב למן התקופה הביזנטית ועד לימי הביניים.

מספר תושביו : כ – 440 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, לול ודיר.

30 – ניצני עוז.

מושב בשרון, בצד הכביש נתניה  – טול כרם, במבואות טול כרם. הוקם בשנת 1951. שמו סמלי. מיסודה של היאחזות נח"ל שהוקמה בשנת 1951.

מספר תושביו : כ – 360 נפש.

ענפי המשק : ירקות, רפת ופרדס.

31-  נעם

מושב בחבל לכיש, כשישה קילומטר מדרום לקרית גת. נוסד בשנת 1955 בידי עולים מצפון אפריקה, בעיר ממרוקו. נקרא בתחילה לכיש י"ד. לאחר מכן שונה שמו ל נועם  – שם שמלי. בתחומי המושב קבר קדוש מוסלמי – מקאם – בו המצאה כתובת ערבית מן המאה ה – 14 ושרידי חאן עתיק. ממערב למקום נמצאו חרסים מן התקופה הביזאנטית.

מספר תושביו : כ – 520 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, רפת, צאן, לול, מטעים ופרדסים.

32 – עוזה.

מושב בשפלה בצד הכביש פלוגות – באר שבע, כחמישה קילומטר מדרום לצומת פלוגות. נוסד בשנת 1950 בידי עולים מטריפולי, באזור שכונה " כיס פלוג'ה במלחמת העצמאות, בו כותרה חטיבה מצרית.

שם המושב סמלי ומקורו בדברי הפסוק : " צוה אלוהיך עזך עוזה אלוהים זו פעלת לנו "  – תהלים.

מספר תושביו : כ – 760 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, מטעים, רפת, לול ודיר.

33 -עזיקרם.

מושב במישור החוף התיכון, בקרבת באר טוביה. נוסד בשנת 1950. שמו – סמלי, על יסוד שם פרטי, הנזכר במקרא.

מספר תושביו : כ – 660.

ענפי המשק העיקריים : דיר, לול, ירקות, גידולי שדה.

34 -עולש.

מושב בשרון, בקרבת בארותיים, כשמונה קילומטר ממזרח לצומת השרון. נוסד בשנת 1949 בידי עולים מרומניה. נקרא על שם צמח העולש הנפוץ באזור זה.

מספר תושביו : כ- 330 נפש.

ענפי המשק העיקריים : פרדס, גידולי שדה, רפת ולול.

35 -עוצם.

מושב בחבל לכיש, כשמונה קילומטר מצומת פלוגות. נוסד בשנת 1955 בידי עולים ממרוקו.

בתחילה נקרא לכיש א' – לאחר מכן ניתן לו שם סמלי זה, בשל היותו בלב שדה הקרב מימי מלחמת העצמאות.

מספר תושביו : כ -680 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, מטע, דיר ולול.

36 – עזריה.

מושב בשפלה, כחמישה קילומטר דרומית מזרחית לרמלה בצד כביש לטרון. נוסד בשנת 1949 בידי יוצאי זאכו ( עיר בכורדיסטאן, שבאו מירושלים ומכאן שמו המהווה ראשי תיבות של " " עולי זאכו ראו ישותה ה' " .

לאחר מכן נשתנה הרכב האוכלוסייה של המושב.

מספר תושביו : כ – 470 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, מטע, ירקות, רפת ולול.

37 – עמי – עוז.

מושב בנגב המערבי, כארבעה קילומטר דרומית מערבית לצומת מגן. נוסד בשנת 1957, מתיישביו הראשונים נטשוהו, וכן נכשלו שני נסיונות נוספים ליישבו.

לבסוף יושב מחדש בידי עולים ממרוקו במסגרת התנועה "מן העיר אל הכפר".

תחילה נקרא מבטחים ב". אחר כך ניתן לו שמו הסמלי הנוכחי.

מספר תושביו : כ – 280 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, גידולי ירקות חורף.

38 – פתחיה

מושב בשפלה כשישה קילומטר מדרום לרמלה. נוסד בשנת 1951 בידי עולים מתוניסיה במסגרת התנועה " מן האניה אל הכפר ".

במרוצת הזמן נצטרפו אליהם עולים מאלג'יר ומהודו. בתחילה נקרא המושב " גזר 10 ". שמו הנוכחי סמלי ומקורו בשם פרטי מן המקרא.

מספר תושביו : כ – 460 נפש.

ענפי המשק העיקריים : גידולי שדה, פרדס, ירקות, רפת ולול.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל- מיכאל אביטבול -מושבים במרכז הארץ – השרון, דרום מישור החוף, השפלה וצפון הנגב.

עמוד 166

ההתחלה

המפרץ שבו הוקמו מוגאדור ונמלה שוכן בין שלוש הערים, אגאדיר, מרקש וסאפי. מיקומו האטרקטיבי קרץ לבאים לאזור כמקום התיישבות אידאלי, זאת למרות שהקונסול הצרפתי הראשון בעיר, לואי שנייה (Louis Chenier), בשנת 1767 היה פסימי בהקשר למיקום ואף בחר להקים את ביתו בעיר הסמוכה סאפי. בתקופה זו אגאדיר נחשבה לרחוקה מאוד, מרקש הייתה נתונה למתקפות וכן לשליטת שבטים מורדים, סאפי הייתה קרובה אך פרוצה לרוחות -חורף, ולכן נמלה שבו שייטו בעיקר אוניות מפרש, לא היה בשימוש מחצית השנה, ואילו מזגאן הייתה מוחזקת בידי הפורטוגלים. לעומתן מפרץ מוגאדור ממוקם במקום אידאלי ונגיש ולא היה נתון בסכנה מתמדת. אולם למיקומו היו גם חסרונות: הוא היה קשה להגנה, מבודד, רוחות חזקות נשבו במשך כמה חודשים בשנה וסביב הנמל היו חולות נודדים. כמו כן, המקום סבל ממחסור במים, ולכן לא התאפשר גידולם של גידולים חקלאיים בקרבת מקום. כל אלה היו הסיבות שבגינן לא הוקם יישוב גדול במקום במשך תקופה ארוכה.

מוגאדור־אסאויירה הוקמה במטרה לפתוח נמל עבור מסחר בינלאומי, וכן כדי לגבות מיסים עבור הסולטאן ראש הממלכה שישב בעיר הבירה מרקש. הממלכה, בגישתה המהפכנית החדשה, שאפה לשלוט ולשגשג לאחר כשלושים שנות אנרכיה. היא ביקשה להשתחרר משליטת השבטים הסוררים מצד אחד, ולפתוח את מרוקו לעולם החיצון מצד שני. אומנם התקיים מסחר מצומצם עם מדינות באירופה, אך לא בשליטת הממלכה. כל אלה היו הזרז שחייב שינוי תפיסה ומדיניות כלכלית ופוליטית בממלכה, ולשינוי המצב שבו הייתה שרויה הממלכה עד אז נדרשה אישיות מיוחדת ומהפכנית. אישיות כזו אכן התגלתה אצל הנסיך הטוען לכתר, סידי מוחמד בן עבדאלל(שנקרא עם הכתרתו מוחמד ה-1790-1757,III). הלה כבר בצעירותו אהב לדון בעניינים כלכליים עם סוחרים אירופאים ויהודים, תוך שהוא מגבש לעצמו גישה כלכלית חדשנית, מעין קפיטליזם בחיתוליו, שאותה החל ליישם עם הכתרתו בשנת .1764 סידי מוחמד נחשב למהפכן, מודרני ונאור ששאף על ידי ייסוד עיר נמל חדשה, לא רק להשתחרר מעול השבטים המורדים ששלטו על נמל אגאדיר החשוב, אלא גם לפתוח כאמור את ממלכתו לעולם שמעבר למיצר גיברלטר, מתוך ראייה מפוקחת של השינויים הפוליטיים, הדמוגרפיים, הסוציאליים והכלכליים, שהכתיבו את פתיחת הממלכה לאירופה.

סידי מוחמד הכיר היטב את אזור הדרום. הוא פעל שם בשירות אביו בשנים 1757-1750 במאמץ לקרבו ולהחזירו לשליטת המחז׳ן. בשליחויותיו אלה למד להעריך את חשיבות אזור דרום מרוקו במסחר בשל שליטתו על דרכי השיירות אל אפריקה השחורה. משימתו הייתה להחליף את הפעילות הפורטוגלית שהלכה ואיבדה מכוחה לאורך החוף המזרחי של מרוקו עד שנעלמה, ולהחזיר לידי השלטון את הריבונות והשליטה באזור. כמו כן, לנתב את השיירות המגיעות מאפריקה השחורה לכיוון עיר הנמל החדשה שתכנן להקים, לטובת המסחר עם ערי אירופה והים התיכון. הסולטאן בעצמו הוא שהניח את האבן הראשונה בעיר וקרא למקום סואירה (Suerrah), יש המפרשים את שמה ׳היפה׳ או ׳תמונה׳.

הערת המחבר:לאורך כל הספר אשתמש בשם מוגאדור, שמה הישן של העיר המופיע בכל המסמכים הארכיוניים והדיפלומטים האירופיים, אם כי מעניין להיווכח שעוד בשנתי 1815 היו שהשתמשו בשני השמות, אסווירה ומוגאדור בצוותא, ראו בספרו של קפטן ריילי.

מי ומי בין הבאים

מוגאדור נבנתה על ידי שבויים ספרדים ופורטוגלים וייתכן שגם על ידי עבדים אפריקאים. במאמר המופיע בעיתון הניו-יורק נכתב שהביי של אלג׳יר שלח לסולטאן 300 עבדים לעבוד בהקמת העיר. אבל ידוע כי הקבוצה של הפועלים ועובדי הנמל הראשונים הייתה מורכבת כולה מאוכלוסייה מוסלמית. עם זאת אין כמעט נתונים על תושביה הראשונים המוסלמים או היהודים של העיר, מאחר שהשלטונות המקומיים לא ביצעו מפקדי אוכלוסין, כפי שמלין על כך בשנת -1854 הקונסול האנגלי, ויליאם אלטון, הטוען שמעולם לא נעשה מפקד אוכלוסין של מוסלמים והמספרים המובאים לגבי מספרם הינם בגדר השערה בלבד. קבוצת אוכלוסייה מוסלמית נוספת שהובאה ברובה מאגאדיר הורכבה מאזרחים, מחיילים ומשפחותיהם. הם עסקו בעבודות שונות של בנייה, של שמירה ושל ביטחון. תושבים אחרים היו בני שבטי החחה והשיידמה שחיפשו מקור פרנסה וחיים חדשים.

היהודים ברובם התרכזו במקום שלימים ייקרא ׳מלאח קדים׳. עניים לא היו ביניהם, זאת באשר התושבים החדשים היו בעלי אמצעים, וגם אם לא, הם מצאו בנקל עבודה בעיר המתפתחת. הרכב האוכלוסייה היהודית והמוסלמית השתנה רק מאוחר יותר עם הנהירה החופשית אליה. בשנת 1774 הגיע הגל הראשון והמשמעותי של יהודים לעיר, אלה אולצו על ידי הסולטאן לעזוב את בתיהם באגאדיר לאחר שנסגר הנמל, ולהתיישב במוגאדור יחד עם קבוצה גדולה של מוסלמים, חלקם הגדול חיילים. על פי ממצאיו של שרוטר, הם מנו כאלפיים מתיישבים. אותן משפחות סוחרים ראשונות התבססו במוגאדור ונטעו בה יתד, הם קשרו ביניהן קשרי מסחר ושיתוף פעולה וכן קשרי נישואים, שרק חיזקו את הקשרים הכלכליים והידקו אותם. כך נוצרו ׳המשפחות הגדולות׳ של שושלות שבשער הנמל מופיעה הכתובת: ”שער זה בציווי המלך המפואר סידי מוחמר בן עבדאללה נבנה על ידי עבדו אחמד אל-אלז" (ראו תמונה למטה). הוא אל־איגליז, הארכיטקט האנגלי שקרא לעצמו אחמד ללאז׳ (Ahmed Laalaj), שנת ההקמה 1767.

כן הפלחים, המורים והיהודים החלו לנדוד לערים הקרובות למקומות מגוריהם באזור הדרום, מי למרקש מי לסאפי ומי למוגאדור. תוך תקופה קצרה באמצע המאה ה־19 מספר תושבי העיר הכפיל את עצמו. הנהירה של פליטים מן הדרום יצרה שני מעמדות של יהודים שנבדלו זה מזה בלבושם ובאזורי מגוריהם וכן במצבם הכלכלי, תופעה שהייתה נפוצה בתקופה זו. דבר הקמתה של העיר מוגאדור התפרסם בעולם, בעיתון ניו-יורקי בארצות הברית הופיעה ידיעה ב-9 באוקטובר 1764 וידיעה זהה כמעט הופיעה גם בעיתון אנגלי בלונדון.

באופן כללי, בהיסטוריה של מרוקו קהילתה היהודית של מוגאדור-אסאויירה היא צעירה יחסית. שנות קיומה נמשכו כמאתיים שנים לעומת למעלה מ-2,500 שנות קיום יהודי בחבל ארץ זה.

רבות נכתב על ייסודה ועל נסיבות הקמתה של מוגאדור, ומן הסתם היא העיר והקהילה היהודית הנלמדת, הנחקרת והנכתבת ביותר מבין ערי מרוקו בכלל והקהילות היהודיות בפרט, ועדיין לא הכול נחקר ולא הכול נכתב, כפי שספר זה יביא לידי ביטוי. את מוגאדור ניתן להגדיר כ׳עיר יהודית׳ מאז הקמתה ועד להתפזרותה הסופית של הקהילה בשלהי שנות ה-70 של המאה ה-20. בתקופת השיא שלה היוותה האוכלוסייה היהודית חמישים אחוז מכלל אוכלוסיית העיר. לאחר מותו של סידי מוחמד מנתה העיר חמישים משפחות יהודיות ובהן ׳סוחרי המלך׳ ומשפחות נוספות של סוחרים, משפחותיהם ועוזריהם שעליהם עוד נכתוב, שהתגוררו ברובע האדמיניסטרטיבי, הקסבה(ראו מפה). אולם עם הפעלתו של הנמל החל זרם בלתי פוסק של באים חדשים לעיר כפי שנראה.

ספר מוגאדור א׳-ב׳ / סידני קורקוס –גישושי התיישבות, לידתה של מוגאדור.ההתחלה.

עמוד 18

פרק י״ב

ר׳ דוד כותב על נצחון צה״ל במלחמת ששת הימים, שנתיים לאחר עלייתו ארצה:

" הקיץ הקץ על מושלך, קהיר ולעין כל נקלה

ובמפלתו סר צלך, ועננך נעלה

ועל חילך ודגלו, נתן צה"ל בקולו,

כמנור אורגים עמד לו, עד הכריעו ועלה"

 

במהלך עשר שנותיו בארץ, מבקר ר׳ דוד רבות בערים השונות וממשיך במסורת שאימץ לו בקזבלנקה וביתר ערי מרוקו ־ להמשיך ולהפיץ את הפיוט ולחזק את מנהג ״שירת הבקשות״. את הייעוד ואת השליחות שנטל עליו אין להחליף, גם אם מצב בריאותו לא תקין. לא אחת התקשה ר׳ דוד לתפקד. מחלת סוכרת ומחלת ריאות תקפוהו ביתר שאת בארץ, ולמרות הכול הוא המשיך במאמציו. הוא המשיך ליהנות מחייו בארץ, ביקר בקברות צדיקים, אצל בני משפחה ואצל תלמידיו ומכריו ממרוקו, אשר קיבלו אותו בשמחה רבה. ר׳ דוד השתתף באירועים שאליהם הוזמן ־ ערבי ״שירת הבקשות״ בערים שונות, מפגשים עם בני הקהילות השונות, השתתפות בתפילות ימים נוראים וכדומה.

השיר ״שיר מחושך״

כשנה לאחר הגיעו ארצה רואיין ר׳ דוד ע״י העתונאית עדית זרטל מעיתון ״דבר״. בראיון זה הוא קורא לפניה את השיר שכתב ״שיר מחושך״ ואשר טרם סיים. בשיר המובא להלן מבכה המשורר ר׳ דוד את מר גורלו על אבדן ראייתו:

השיר ״שיר מחושן״

אנוש נלאה נשוא תבל, אפוף יאוש ומר שיחה, הציקני בהבל פיו. ושת עלי באש קודחה (קודחת) הקולך זה, הקולך זה חסר בטחה?

ואיך תשמח בני אלי גיל ולא ארבה לך שמחה הלא אתה חשוך רואות

ואור עינך כמו נמחה ואיש לקו מאורותיו, בעורון־עד כבר נדחה. מצורע־יום אשר נגע ועל מצחו שחין פרחה, ודל אבריו מחסר־כל ונפשו מעני שחה. הלא תקוה תפעם בם והיא להם כמבטיחה.

לדל כי יפת אלהים לרוקם חלדו בהצלחה ושחון כי יגל שפם באין מוגלה ואין ליחה ומה תקות מגשש קיר ובת עינו מקופחה. בעת רפו ידי רופאו והוא בקי והתמחה.

פרק י״ב

כאמור בשיר זה מתלונן על קשיי חייו של משורר שאיבד את מאור עיניו והוא ״אור עינך כמו נמחה ואיש לקו מאורותיו״, החיים מעיקים עליו עקב כך ״אפוף יאוש ומר שיחה״ מאבד את שמחת חייו ״ואיך תשמח בני אלי גיל?״. השיר הלא גמור מסתיים באבדן התקוה כאשר הרופא מבשר לו כי פסו כל התקוות להשבת מאור עיניו של המשורר. גם בארץ נמנע ממנו טיפול רפואי לעיניו בגין מחלת הסוכרת, שממנה סבל.

האדם שבר׳ דוד

למרות קשייו הפיסיים, המשיך האדם שבו לבלוט ולאפיין אותו כיחיד ומיוחד מהסובבים אותו. הפרסום הרב לו זכה, השם שעשה לעצמו והכבוד הרב שחלקו לו בכל מקום אליו הגיע לא פגעו כהוא זה בתכונותיו. ר׳ דוד המשיך לשמור על צניעות ועל ענווה כאחד האדם. ״לא גבה לבו״ וידע להלך בין גדולי הקהילה ופרנסיה ובין השלטון. הוא ידע כל־כך להיות חלק מ״עמך״הפשוט אותו אהב ולו דאג.

יש לחזור ולהזכיר כי ר׳ דוד חי מתרומות, שקיבל מחסידיו ומתלמידיו הרבים. מתפללי בתי־הכנסת שבהם התפלל בקזבלנקה, בקהילות השונות במרוקו וגם בביקוריו השונים בערים רבות בארץ, נתנו ביד רחבה למי שהנעים את עיתותיהם בפיוט ובשירה. אך דוקא משום כך, משום הנתינה הזאת, ידע הוא לחלק ממה שקיבל גם לאחרים. על נדיבות ליבו מספר מר משה אוחיון:

"עם ישבנו בקזבלנקה בביתו של אחד הגבירים העשירי, כאשר שמעו אותו מפייט ונהנו משירתו, אמרו לו: "בן פורת יוסף". הוא לא נשמע מרוצה ואמר כי מהאוכל שיישאר מהשולחנות הערוכים על טוב, אפשר יהיה לכלכל ולעזור למשפחות עניות נוספות" אז, איל אהנה מדברי השבח שהינכם מרעיפים עלי ?" בו במקום, ביקש מהנוכחים, הגבירים העשירים, לארגן מגבית חודשית לצורכי מתן בסתר למשפחות הנזקקות, כך הדבר קרה במשך תקופה ארוכה"

29 להלן שני מקרים דומים.

א. בהזדמנות אחרת ערך שמשו מר משה אוחיון מגבית בדימונה. הוא נסע לקרית־ים לביתו של ר׳ דוד. בתום הפגישה מסר לו את הסכום שאסף. ר׳ דוד קיבל את הכסף ואמר לו כמסתודד: ״אשתי תקבל רק חלק מהסכום, חלק אחר אפריש לצדקה״. אמר ועשה.

ב. תלמידו הפיטן הידוע ניסים שושן סיפר לי כי הוא ופיטן אחר בשם אליהו חזוט נהגו לקבל סכומי כסף מר' דוד ולהעבירם לפיטנים ולנגנים מבוגרים שהזדקנו ולא היו יכולים להתפרנס. ר׳ דוד המשיך במתן בסתר.

המידענים שעימם שוחחתי ציינו גם את האדיקות והאהבה שלו ליהדות: ״חכם בתורה, תמיד היה לו ספר ביד, אדם שהעברית שלו היתה אמיתית״, אומר עליו ניסים שושן.

 

ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מפיץ את מסורת הבקשות של ״שיר ידידות״ בבל רחבי מרוקו.

עמוד 159