מורשת יהדות מרוקו

זרי תהילה

כבר מצעירותו התפרסם ר׳ יוסף בידענותו ובגאונותו המבהילה, ובכל מקום קשרו לו זרי תהילה. "נר המערב״, ״פאר הזמן״, ״ארי שבחבורה״, ״צדיק מושל״, ״שיניו שיני אריות ומלתעות לביא״, ״המקובל האלקי״, "חסידא קדישא״, ״נודע בשערים שמו, במעשיו ובמקומו״, ״מתהלך בתומו, וה׳ עמו״, "הלכה כמותו, ושלימה משנתו״ – כל אלה הם רק מקצת מהתארים הרבים שעיטרוהו וענדו לאישיותו.

ברם, לא בהיסח הדעת זכה לכל מדרגותיו הנפלאות, ולא במציאה או מתנה באו לו. עמל מפרך ומתיש של שנים רבות, לימוד תורה לשמה ביום ולילה, ללא שינה, ובהתרחקות מכל מנעמי תבל, קדמו לכך, והם שזיכוהו לאותם דברים הרבה שהבטיח התנא במסכת אבות (פ״ו): ״כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה. ולא עוד אלא שכל העולם כדאי הוא לו, וכד, ונהנים ממנו עצה ותושיה, ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין, ומגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין שאינו פוסק, וכנהר שמתגבר והולך״. ור׳ יוסף הצדיק זכה לכל זה במידה גדושה, כפי שנספר.

סדר לימודו – עמוס לעייפה היה, מבוקר עד ערב, ומערב עד בוקר, שקוד על תלמודו. דרכו היתה לקום כל לילה בחצות, בעת שהבריות נמים את שנתם, ורוח טהרה נושבת ממרומים, ולאחר תיקון חצות בבכי ודמעות שליש⁷⁷, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד אשמורת הבוקר.

בדרך כלל, בשעות אלו, בם נושבת רוח צפונית (ברכות ג:), נהג להעמיק בצפונות התורה, לצלול בנבכי תורת הנסתר – ספר הזוהר ושאר ספרי המקובלים. בעת עלות השחר, היה עוטה מעילו, ובעוד החושך יכסה ארץ, הולך לטבול טבילת טהרה במקווה. קור וכפור, עייפות או פחד, לא מנעוהו מלהתקדש, טרם יקרב לעבודת הלב, לשאת תפילתו לבוראו.

לאחר התפילה הקדיש זמן מועט לענייני דרך ארץ, היה עובר בזריזות על פנקסי חשבונותיו, ומסיים במהירות את ענייני משאו ומתנו. לאחר מכן הלך לבית מדרשו, שם המתינו לו תלמידיו, אשר שתו בצמא את דברי תורתו עד סמוך לשעת הצהריים. כשפסק ללמוד עם תלמידיו, נפנה תיכף ומיד לבית דינו, שם המתינו לו קהל מרעיתו עם שאלותיהם וספקותיהם, וכך עד ערוב היום, בו שוב נפנה לתלמודו ולענות לשאלות שהופנו אליו מכל קצווי ארץ, עד שעלה על יצועו, וחוזר חלילה.

כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצ״ל הרב המחבר ״תקפו של יוסף״, ותמיד היה מונה שבחיו, וזו אחת מהנה – שבכל לילה ולילה, גם קיץ וחורף, היה יושב ועוסק בתורה בקדושה ובטהרה עד שיגיע זמן חצות לילה ממש, ואחר כך היה אומר תיקון חצות בבכיה רבה ועצומה, אשריו ואשרי בניו אחריו״, וכו

עדות ר^, יעקב טובייאנא

תיאור מרהיב על דרכו של ר׳ יוסף בהרבצת התורה בערוב ימיו, נשתמר בידינו מתיאורו של ר׳ יעקב טובייאנא – מחכמי ליוורנו, שנקלע לעירו גיברלטר, וראה בעיניו מחזה זה.

באותם ימים היתה גיברלטר עיר מלאה חכמים וסופרים, ומעל כולם התנוסס כתרו של ר׳ יוסף רבם. בכל יום בשעה קבועה בבוקר, היה מוסר שיעור בישיבתו, כאשר טובי הלומדים מתקבצים סביבו, והוא שונה להם פרקם. מפיו קלחו במהירות הבזק חידושים נפלאים בסוגיות הש״ס בהם עסקו, קושיות, תירוצים, ומערכות סבוכות ועמוקות.

לאחר מכן, לפני הצהרים, היה נכנס לבית דינו, ויושב לשפוט את העם. בכל מקצועות התורה פסק להם, דיני איסור והיתר, דיני גיטין וכתובות, דיני ממונות, ועוד ועוד. את הכל היה פושט במהירות מדהימה, ובבהירות מפליאה.

לאחר מכן, היו נכנסים אצלו חכמי העיר וגדולי הלומדים שבה, שוטחים בפניו את ספקותיהם שהתעוררו להם במשך לימודם באותו יום, ור׳ יוסף משיב לכולם בנעימות ובברירות, מלטש צדדי כל ספק, מאיר באור נכון כל צד, ומפורר את הספק כאילו לא היה כלל, וההלכה עולה ברורה ומאירה כנתינתה מסיני.

עד שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!

עבודתו בקודש, פלאית. בכל כוחו התאמץ לעבוד את בוראו, השקיע וייגע אי מוחו, למצוא דרכים שונות, בהן יוכיח את אהבתו לבוראו. עדות אוטנטית אחת על הכנותיו לשבת קודש נשארה בידינו, בכוחה ללמדנו על הכלל, כיצד עבד אה בוראו בכל מאודו. בספר זך ונקי (לר׳ יוסף כנפו מגדולי מוגאדור) בפרק הנהגות ישרות ליום השבת (אות ה) כתב כך:

״ואני הדל, שמעתי מפי אדונינו הרב כמוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל, ששמע מפי מגידי אמת, שהרב הגדול, מעוז ומגדול, אדונינו כמוהר״ר יוסף אלמאליח זצוק׳׳ל שהיה בעיר המהוללה ארבאט יע״א, שמרוב חסידותו וקדושתו, היה לו כל בגדי שבת מיוחדים לכל שבת ושבת, אפילו מראה עינים שהם בערבי נדאראית (משקפים), היו לו של שבת מיוחדים, ובכל מה שהיה משתמש בחול לא היה משתמש בו בשבת, ובכל ערב שבת היה טובל במקוה, ולובש בגדיו המיוחדיב לשבת, והיה דומה למלאך השם ברוך הוא, עד גדר שכמעט לא היו יכולים לראות פני קדשו!, עד כאן דברי הרב ששמעתי מפיו זכרונו לברכה", עכ״ל הספר הנ״־ל והדברים מדברים בעד עצמם.

זכה ר׳ יוסף ועל שולחנו התאחדו תורה וגדולה, ומלבד שלמד תורה הרבה, נטל גם מברכת יוסף, מגד שמים ומגד ארץ ומלואה. כיוסף הצדיק שכלכל את אחיו. סעד אותם, ודאג להם בזמן גלותם, כך גם ר׳ יוסף דנן. ביתו היה פתוח לכל יל ונדכה, ואוזנו הייתה כרויה לשמוע צרותיהם.

בכל יום היו סועדים על שולחנו עניים רבים, שלאחר שהטיבו את ליבם במאכל ומשקה, קבלו ממנו גם מתת יד הגונה טרם הלכו לביתם. במקרים רבים, כאש־ אחד העניים המדוכא בייסורים, היה פותח את אמתחת תלאותיו, ושח את ליבו לפני ר׳ יוסף, היה ר׳ יוסף נפנה מכל הסובבים אותו, יושב ומאזין קשב רב לכל מילה היוצאת מפי אותו דל, משתתף בצערו, ופעמים אף היה בוכה עימו. לאחר מכן מושיבו לצידו, מאכילו ומשקהו בעצמו, מרעיף עליו מילות נוחם, ומציידו במתת יד הגונה, עד שרוחו הייתה שבה אליו. גם יתומים ושאר דכאי רוח היה אוסף אל ביתו, ומפרנסם כפי יד ה׳ הטובה עליו.

שונה לטובה היה היחס, כאשר נקלע לביתו תלמיד חכם עני, או איזה צורב רש. בהרף עין היה ר׳ יוסף מתעטף כולו בזריזות דקדושה, ובדחילו ורחימו נפנה לספק כל צרכיו של אותו תלמיד חכם. לאחר שסבב סביבו ודאג להאכילו ולהשקותו, דיה מצווה בלאט לבני ביתו שימתינו לרגע בו ילך ההלך לנוח ויפשוט בגדיו, ואז יחליפו חרש את בגדיו בבגדים חדשים הראויים לו כפי מידת חכמתו. לאחר מכן, עוד הוסיף לתת לו מתנות ותמיכה הגונה, וציידו בברכת הדרך.

כה וכה היו מידותיו והנהגותיו הנעלות, בהן זכה לקדש שם שמים ברבים.

כתר קדושה-תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו-״רב אד״א״ – משפחת אפרתים

עמוד 153

 

שמואל רנה קפל

יליד פאריס, בוגר בית־המדרש לרבנים בצרפת, מוסמך למשפטים. עמד בראש התנועה של צעירי מזרחי — הפועל המזרחי בשנות 1933—1936. כיהן כרב בקהילות בלפורט, מולהוז ובפאריס.

בפרוץ מלחמת העולם השניה גויס כרב צבאי. לאחר שביתת הנשק בין צרפת לבין גרמניה, נתמנה, לפי בקשתו, לרב סיעודי של מחנות ההסגר בדרום־מערב צרפת.

בתקופת הכיבוש הנאצי, נכנס למחתרת היהודית כקצין בדרגת סרן.

עם תום המלחמה, מילא תפקיד של רב לנוער היהודי, ועמד בראש תנועת הפועל־ המזרחי בצרפת.

בשנת 1946, נתמנה סגן יושב ראש של הפדרציה הציונית בצרפת. בשנות 1946—1949 השתתף במבצעי הבריחה וההעפלה. הודות ליזמתו הוקמו בדרום צרפת מרכזי עליה, אשר קלטו אלפי אנשים, ממזרח אירופה ומצפון־ אפריקה, שהיו בדרכם לישראל. כן טיפל בהצלת ילדים, שהופקדו בתקופת השואה בידי מוסדות, או משפחות לא־יהודיים. נוסף על כך, פעל רבות למען הקמת מרכזים חקלאיים בשביל הנוער הדתי.

בשנת 1948, נתמנה חבר בועד הפועל של הקונגרס היהודי העולמי. ביקר לעתים תכופות בצפון־אפריקה כשליח המזרחי והפועל־המזרחי.

עם קום המדינה, נתבקש למלא את התפקיד של סגן קונסול בשגרירות ישראל בפאריס. עלה ארצה בסוף אפריל 1954 ושירת במשרד החוץ בירושלים, כסגן מנהל וכמנהל בפועל של המחלקה לאמריקה הלטינית. משנת 1960 עד סוף 1968, כיהן כציר באתונה וכשגריר באמריקה המרכזית. לפני פרישתו לגימלאות, הוענק לו התואר האישי של שגריר. בעל עיטור לוחמי המדינה ואות הצטיינות מטעם המחתרת הצרפתית. הועלה לדרגת אביר־לגיון־הכבוד על־ ידי ממשלת צרפת.

שמואל רנה קפל-בשירות יהדות צרפת וצפון אפריקה

המלאח

הקהילות היהודיות שחיו במלאחים סבלו, מאז המאה השש־עשרה, ממעשי אלימות רבים. בניגוד למה שהתרחש במזרח אירופה, כאן היו אלה מעשי שוד יותר מרציחות, והמניע היה תאוות בצע ולא שנאה. כל עסקה מסחרית של יהודי חויבה במסים, באגרות ובהיטלים לרוב, ובנוסף לכך היה עליו להעניק מתנות לסולטנים, לקאדים ולפחות. במובן מסוים, נגזר עליו איפוא לצבור ממון, והפרעות כאילו אפשרו לאוכלוסייה ליטול את חלקה בממון הזה. בין גל אחד של מהומות למשנהו נוצרה סימביוזה מסוימת בין היהודי והערבי. הם דמו זה לזה בשפה, בפסיכולוגיה, בצורת החשיבה ובאורח־החיים. הם התייחסו זה לזה בחוסר אמון הדדי, אבל נזקקו זה לזה. הד׳ימי שימש כמתווך הכרחי בין הכפר והעיר. הוא היה הרוכל, הקוסם ומרפא־הנקעים שנע בדרכים, מכפר לכפר, על הפרד שלו. אבל הוא לא הגיע מעולם לשום עמדת כוח.

״המלאח הוא ביתו של היהודי. כשהוא נכנס אל המלאח, הוא חולץ את נעליו״, כתב שארל דה פוקו בספרו סיור במרוקו, ב־1883. זו היתה ממלכת הד׳ימי, עיר בתוך עיר, תחומה היטב בשערים ובגדרות. המלאח הראשון הוקם בעיר פז ב־1438, ונותר זמן רב היחיד מסוגו. לכל מלאח היה צביון מיוחד, אבל בכולם בלטה ההשפעה הספרדית. המלאח של תטואן דמה, למשל, לעיר קטנה באנדלוסיה, לרובע בסביליה או בגרנדה.

הרובע היהודי הוקם, בדרך כלל, ליד הקסבה, תחת החסות הסמלית של הרשויות. זו היתה שכונת עוני מלוכלכת, שבתיה צפופים מאוד, כדי לגונן על יושביהם מפני השמש ומפני סקרנים מבחוץ. הרחובות היו צרים, מצחינים ובלתי סלולים, ואדמתם נעשתה לבוץ אפילו בגשם החלש ביותר. בלב המלאח של מרקש היה תל אשפה אדיר, מוקד של מגיפות שפגעו בהתמדה באוכלוסייה המקומית. המלאחים בדרום, למשל בדמנט ובתרודנת, היו מקומות מדכאים ביותר. משפחות גדולות התגוררו בחדר אחד; רבים סבלו מתת־תזונה; תמותת התינוקות היתה גבוהה והבערות הרימה ראש. המאחיה, המשקה החריף מחולל הנסים, שימש כתרופה לכל נגע.

המצב היה טוב יותר בפז, במקנס, בטנג׳ר או בתטואן. מסורת של עזרה הדדית ומתן צדקה אפשרה לעניים בערים הללו לשפר את מנת חלקם. קהילת מוגדור היתה עשירה במיוחד. עיר נמל זו, שנוסדה בימי הפניקים על חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לאגדיר, התפרנסה מסחר הזהב עם אנגליה. הצורפים שלה, יהודים כולם, הוציאו לה מוניטין. יותר מכך, האוכלוסייה המוסלמית היתה כאן בחזקת מיעוט. אבל מוגדור היתה יוצאת מן הכלל.

ראוי לציין כי יהודי אירופה שמעו פעמים רבות במהלך המאה התשע־עשרה על מצבם הקשה של בני דתם בארצות המגרב. משה מונטיפיורי, נשיא ועד שליחי הקהילות של יהודי בריטניה, אף הגיע ב־1863 לסיור במרוקו, בניסיון לעזור במקצת לאחיו הסובלים.

פולחן הקדושים

היהודי הפשוט תושב המלאח היה יכול להחזיק מעמד רק בזכות הדת והדבקות במסורת. אין פלא שהוא אימץ אמונות ומנהגים דתיים של שכניו הערבים או הברברים, שחייהם היו קשים לא פחות מחייו. הרמב״ם, שהיה אז בפז, יצא בתוקף נגד מנהגי עכו״ם שכאלה, שנועדו להילחם בעין הרע, לרפא מחלה או עקרות, לסייע במציאת אשה טובה ובהולדת בן זכר וכדומה. ככלל, הוא לא העריך במיוחד את היהודים הברברים.

פולחן הקדושים, שהיה נפוץ מאוד בארצות המגרב, מצא במרוקו קרקע פורייה. יהודים, ברברים וערבים עבדו, בלהט עממי שווה, איש איש לפי דתו המיוחדת, אוסף עצום של קדושים עושי נפלאות. פרופ׳ יששכר בן־עמי מן האוניברסיטה העברית בירושלים, בעצמו יליד קזבלנקה, ערך את המחקר המקיף ביותר על הקדושים במרוקו, ומצא שמניינם הכולל מגיע ל־652, בדרגות חשיבות שונות. 126 מביניהם היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ונתנו בכך ביטוי מובהק לסימביוזה התרבותית של בני שתי הדתות. עוד נמצא במחקר האמור כי היהודים הכירו בחמישים קדושים מוסלמים, המוסלמים העריצו תשעים קדושים יהודים, ושלושים ושישה קדושים היו עניין למאבק בין שתי הקהילות. קדושים רבים היו מקומיים ואזוריים, אבל היו גם כאלה ששמם יצא אל מחוץ לגבולות האח. ראש וראשון להם היה הרב עמרם בן דיוואן, יליד חברון, שפקד לעתים מזומנות את צפון אפריקה כדי לאסוף תרומות למען יהודי אח ישראל. בביקורו האחרון, השתקע בפז ובנו נתקף שם במחלה אנושה. האב הודיע שהוא מוכן למסור את נפשו למען בנו, והבן אמנם הבריא. כעבור זמן קצר, ב־1792, מת האב בווזאן, ונקבר שם. קברו נהפך למקום עלייה לרגל, הנערץ על כל תושבי ארצות המגרב, יהודים ומוסלמים, עד ימינו. הרב רפאל אלנקווה, שנקבר ליד ראבאט ב־1935, נחשב לקדוש בכל צפון אפריקה. הוא הדין בבאבא סאלי, יליד תפיללת, שתמונתו נמצאת כמעט בכל בית של משפחה ממוצא מרוקאי — בישראל, בקנדה, בארצות־הברית או בצרפת.

ההילולה היא מנהג ייחודי ליהדות מרוקו. השם עצמו נגזר מארמית ופירושו המקורי חתונה – ללמד שמות הקדוש הוא מעין ״חתונה״ או איחוד רוחני עם האל ולכן יש לשמוח עליו, ולא להתאבל. ביום־השנה ל״חתונה״ הזו נהגו איפוא היהודים לעלות באלפיהם לקברו של הקדוש, להשתטח עליו ולבקש את עזרת הקדוש במילוי משאלותיהם. ההילולה היתה מאורע שליכד את כל בני הקהילה מהרב עד הסנדלר. עשירים וקבצנים באו אליה מכל קצות הארץ. המשפחות המורחבות היו מבלות יחדיו ימים אחדים באוהלים, על מיטות־שדה מכוסות בשטיחים ובכרים. הילדים צפו בהשתאות בטקסים שערכו המאמינים סביב הקבר. הרצינות והשמחה שימשו בערבובייה. החוגגים אכלו בצוותא, החליפו הלצות, וסיפרו סיפורים על כוס תה מנטה. לרובם היתה זו הזדמנות נדירה לצאת מהשגרה, מעין בידור שנתי.

ההגירה ההמונית של יהודי מרוקו, בראשית שנות השישים, לא הביאה לביטול המסורת המקורית הזו. אבל משהו ממנה מת. משהו הלך לאיבוד ללא תקנה. מה הדבר שאבד? הרוח, הנשמה, ההשראה? המרוקאים בישראל וברחבי העולם לא התגברו על האבידה הזאת. שאם לא כן, כיצד נסביר את הניסיון לחדש את העליות לרגל האלה בשנים האחרונות?

חסן השני וההודים-אנייס בן סימון-סיפור העלייה החשאית ממרוקו-אלפיים שנים של בדידות-ראשית ההתיישבות היהודית

עמוד 25

אבן בוחן אין לו דמים, הנאהבים והנעימים דבר דבור על אופניו משיב חכמים חכם ומבין ויבן כמו רמים גרו יאיר כאור ז׳ הימים.

אחרי השלום הרב בעוצם התשוקה רבה אשר לו כדת, עטי המדברת בעניו שכתבתי מאז על השליחות של אורמילי עבור ת״ח גדול אחד שמגיע לו והיה בזה לו עונג רב לו היה עושה עבורו טובה זו מפני שזה היה טוב לשני הצדדים וגם תהיה לו לתועלת רבה, והיתה תשובתו תשובת הכם במועצות ודעת ושם נקבצו די השיב לא מינה ולא מקצתה שבכה לא יוכל להיות מחמת שרבני קושטא כתבו לרו״מ שהרב דוד מגאר והר׳׳מ מגאר נשלחו לערי טורקייה ביני ביני, ואי משום הא לא איריא שידע כבודו לדבר ברור כי בנוגע להר״ד מגאר נעשה לא אליכם ס״ג (סגי נהור) עבר צור שביטל השליחות וח״מ מגאר העבירו השליחות מאתו מנגע וקלון שנשמע עליו' אשר בלבל יצועי והשתבחו ביה כמה ריעי והיה חלול ה׳ גדול בעה״ר בקושטא בסבתו ושלחו אותו דחוף ומגורש לערי אורמילי מחמת שנתן בשביל"הכולל שני אלפים בתמורת השליחות ואם ח״מ הנז׳ לא הלך לשליחות הנז׳ אין לו תקומה לגבות הסך הנז׳ לא זו אף !זו אומרים פעה״ק שכתב מעכ״ת לירושלם בו בפרק לחכם .אלעזר הלוי ותשובתו היתה שכבר נתן השליחות לה״ר מרדכי פורלנאדיס הי״ו והתשובה הזאת עוד יותר אינה מתקבלת על הלב לאמר חלוקים ..ובנוגע לדחיה שניה שמודיע שישנו שאזהרה מהרב חיים מודעי הי״ו שלא לשלוח זולת מבני התושבים, יש לבעל דין לחלוק שהרב גופיה עשה בהיפך לשלוח שליח ת״ח די שאלוניקי לפרנקייה ושמו ח״ר ברוך סאפורטה יען כל החכמים רצו וכתב שכך היה מסיבה של ענין מערב החיצון שמכרו אותו במאה גרוש ולא היה נכון הדבר בעיני גבירי קושטא יצ״ו בין כך ובין כך אמרתי ולא נעשה רצוני, עם כל זה כבודו פטרון ורשאי לעשות בעירו מה שייטב בעיגיו, היות לפי דעתי שבררתי הנהו -מרגליתא דלית בה טימי בכל מכל, ובדידי הוה עובדא משליחותו הכל עבר תחת ידי ויצא שמו בכל הערים הללו ובארם צובא ורוממו אתו והיה לו כבוד וחן וחסד ביתר שאת, וזה מעולם יהפך לא רואים יותר הבלי שיגיד דבר חשוב או לא חשוב ושלא בהכרזת … בית שני זהו חשבון למר ואין לנו פה להשיב אם כך נהגו ואם דבר כזה יש בעולם צריכים לתת פקודה על שיעשה כנהוג.

ואשלחה להגיד לאדוני כל זה הגם שלא ונפקא מינה מידי ושלא לכחד יממנו כלום יען שכולם כותבים לי כי לא חסרים לי ידידים … זהו בית שער … יכול להוודע לבני אדם המעשים בצביונם ובקומתם דברים כהווייתם ח״ו איני רוצה שיעשה דבר שלא כפי רצונו ש… ממקום אחה ישלח שלומיו ה׳ ברוך הוא יעזרהו ולהפקת רצוני אם יכול לעשות לו חלק מהשליחות הנד ודע ידידי כי לפוטרו בלא כלום אי אפשר היות שכבר אחזתי העט בידי בענין זה וזה ג״כ טוב וגם לעשות רצון תלמיד חכם ירשום שמגיע לו כל טוב וזה גם בן אין לו.

 

כ־כא. שתי איגרות מר׳ חיים עמרם מדמשק לצפת על-ר׳ דניאל מולכו ושדרי״ם אחרים-אגרת ב'

כב־כג. הסכמות טריפולי בשנים תקן־תקנ״ג על סדרי הקהילה

במבואי לשריד ופליט קובץ ראשץ, תל־אביב תש״ה, הראיתי על הצורך באיסוף זכרונות ותעודות משרידי כתבי־היד, שיש בהם חומר לתולדות הקהילות בחוץ לארץ, הקיימות ושאינן קיימות, ובייחוד אלו שהיו להן זיקה ליישוב בארץ־ישראל. ועל אחת כמה וכמה זכרונות ותעודות, שיסודם בחולדות היישוב בארץ־ישראל וחקר גלגוליו בדורות ובזמנים שונים, כי יש עוד הרבה מה למשש ולמשמש ולמצוא דברים, שלא נגלו ולא נחקרו. חושבני שהחומר המוצג מעיד על עצמו. לכל המסמכים והתעודות שנתפרסמו כאן, ימצא הקורא מבוא, שיבהיר את תוכן המסמך והערות עליו במקום הצורך.

 

קטעים אלה הם !מתוך כתב־יד שנכתב בטריפולי שבלוביה בשניכם תק״ן-תקנ״ג. בולטת בהם תמונה של חיי היהודים בטריפולי מן התקופה, ההיא. והמסים והארגוניות שהוטלו עליהם ;שמהם שילמו לממשלה ומהם: לצרכי הקהילה. וזה היה יותר מכדי יכלתם. לכן היו גם משתמטים ביניהם או שהשתמשו באמצעים לגמור עם מנהיגי הקהל בתשלום חד פעמי, שלא; ילחצו עליהם פעם בפעם.

כמו כן רואים אנו, שהחברה קדישא שלהם, כמו בכל ארצות צפוך אפריקה, היתה עניין של התנדבות. והיו כת נושאי המיטה וכת חופרי- הקברות וכת הרוחצים, כל אחת בפני עצמה וראש אחד לכולם. והחברה קדישא בכללה נקראת כת הזכירה. אולי על פי חז״ל, שאמרו! יזכור לו יום המיתה.

 

בקטע הראשון נזכרה חכירת (הלזמה) הבי סודנא בסך מאתים־ ושלושים אלף רייאל׳ אשר ששה חוכרים חכרו אותה. איני יודע מה זה ״בי סודנא״• אולי נקרא כך מם הגאבילה של הבשר. החותמים על המסמך הם ראש הקהילה יצחק צרור והרב אברהם כלפון, מחבר הספר ״חיי- אברהם״, על טעמי המצות והמנהגים (ליוורנו תקפ״ו). הוא חיבר גם ספר זכרונות מחיי יהודי טריפולי בדורו שהיה בכתב־יד ונאבד רובו.

בין האנשים הרשומים שם נמצא אחדים ממשפחת לביא, הם יוצאי חלציו של רבי שמעון לביא׳ מחבר הספר ״כתם פז״ על הזוהר ובעל השיר המפורסם ״בר יוחאי״, הוא בא מספרד לפאס ומשם רצה לנסוע- לארץ ישראל ובדרך עבר לטריפולי ועיכבו אותו שם שישמש רב ומאד מוצאים משפחה זו מרובת אוכלוסין בטריפולי.

השתא הכא עמדו יחדיו הגביר המרומם המשכיל ונבון הרי אברהם כלפון נר״ו והדיינים ישצ״ו וראשי הקהל אתה ה׳ תשמרם על אופן הלזמה של בי סודנא ורצו ויאותו ברצונם הטוב כל בני בי סודנא הלז ששה המה לקבל הלזמה הנזכרת בסך מאתים ושלושים אלף רייאל ממטבע טראבלם ובכל שבוע מחייבים לפרוע לצורך הקהל ישצ״ו החלק שיעלה על כל מספר השנה דהיינו מהיום עד זמן הגשמים יהיו פורעים חמשה קרוש בכל שבוע והנשאר מה שיעלה צריכים לפורעו בימות הגשמים. כל זה קבלו עליהם בקנין גמור בדל״ב [במנא דכשר למקנייא ביה- באמצעי שהוא כשר לביצוע קניין] על כל מאי דכתיב ומפורש לעיל, ואלה שמותם, אברהם פלאח ובנו, מסעוד חביב, אהרן פלאח, רפאל קבטה ואליהו נעים׳ והיה זה בחדש מיון המאושר שנת וברכך ה׳ אלקיו בכל אשר תעשה לפר״ק טראבלם יע״א והכל אמת ושריר ובריר וקים.

אברהם כלפון ס"ט

 

הביטוי "אופן הלזמה של בי סודנא" הוא חיבור של מונחים ארמיים (וחלקם גם שאולים לעברית הלכתית), וכדי להבין אותו היטב חשוב לנתח כל חלק:

ניתוח הביטוי:

• אופן – מילה עברית, הכוונה היא ל"דרך" או "צורת" הפעולה.
• הלזמה – מהמילה לזם, שפירושה לחתום או לאמת, בעיקר בהקשר של מסמכים משפטיים. בלשון חז"ל ובלשון הגמרא זה מתייחס לאימות של שטר ע"י עדים או בית דין.
• בי סודנא (בֵּי סוּדָנָא) – מילולית: "בית סודנא", כלומר בית השטרות, המקום שבו עורכים ומאמתים שטרות – מעין משרד רישום או גוף משפטי שמטפל במסמכים חוקיים. מתוך המדיה

 

נוסח הכתב שבין הר׳ יצחק לביא ובין הקהל יצ״ו על ענין המסים וארגוניות׳ יען וביען שנתקלקלו הזמנים מרוב משא מלך ושרים וקצת מן הקהל יצ״ו רצו לפרוק מעליהם מס הישת? באמרם שמטילים עליהם בהערכה יותר מהראוי עליהם שיתן ומי שנגע אלקים בלבו ולא רצה ל[צאת] מהקהל בא ונתפשר עם הקהל והגביר יצ״ו ועם ראשי הקהל יצ״ו שהם כנגד שבעה טובי העיר, הן עתה עמד השם הטוב היקר כה״ר יצחק בכ״ר המרץ אברהם לביא עם הגביר יצ״ו לתת שבעה וחצי במאוד שיוטלו על הצבור מכל מיני מסים וארגוניות בעדו ובעד אחיו וכן קבל עליו בעדו ובעד אחיו, שאם ח״ו הוטלה סחורה על בעלי אומניות הנוגעות לאותה סחורה, שכל אח מאחים הנזכרים שעוסק באותה אומנות הנוגעת לאותה סחורה, שיתן עם בעלי אומנותו. כל זה קבל עליו הר׳ יצחק הנזכד בעדו ובעד אחיו וגם הגביר. יצ״ו וראשי הקהל שהם כנגד שבעה טובי העיר רצו ויאותו בפשרה הזאת בעדם ובעד כל הקהל יצ״ו לשים שלום בין איש לחברו. ומעתה ומעכשיו אין רשות לשום אחד מהקהל לבטל פשרה זאת בשום זמן מן הזמנים כי כן נתפשרו הגביר יצ״ו וראשי הקהל יצ״ו בעדם ובעד כל הקהל עם הר׳ יצחק בעדו ובעד אחיו וחתימת הגביר יצ״ו וראשי הקהל יצ״ו או מקצתם היא חשובה כאילו חתמו כל הקהל לאשר ולקיים כל הכתוב ומפורש לעיל בקיום גמור׳ ומוחלט שריר וקיים והיה זה בשליש אמצעי לחדש אייר שנת קדמי שרים והכל אמת שריר וקיים. והחותמים בו: יצחק צרור. מסעוד כלפון. אברהם סרוסי. ישראל אגרבי יעקב אגרבי. יהודה פרפארה. ישראל ראובן.

 

אברהם סרוסי סתא פלמייא               

אבךהם סרוסי ששה למאה

 

יוסף וואלנסין ואחד ונפץ                 

יוסף וואלנסין אחד וחצי

 

ברוך דייאנו תנין גיר רבע                   

ברוך דייאנו שנים פחות רבע

 

אולאד זאגרו ואחד ורבע                      

בני זאגרו אחד ורבע

 

רחמים חביב תלת                               

רחמים חביב שליש

 

יהודה פרפארה ואחר ונפץ.             

יהודה פרפארה אחד וחצי

 

יצחק לביא וכוואתו ואחד גיר רבע     

יצחק לביא ואחיו אחד פחות רבע

לגלאי ארביב פי השריפי מא יעטישי ופי באקי ארמאיא אוולא זרימא יעטי(לגלאי ארביב בעבודת השריף (המושל), לא יתן. ובהטלות אחרות יתן)

שלמה דיוואני פי השריפי מא יעטישי ופי באקי ארמאייה אוולא גרימא יעטי (שלמה דייאגי בעבודת השריף, לא יתן. ובהטלות אחרות יתן)

עמרם לכושאנה ולדו מסרחין לאש יעמל האשאמאדורא ולדו לאכור ממה פי שריפי (עמרם לכושאבה. ובנו חפשים מפני שעושה השמאדורא ? והאחר הוא בעבודת השריף)

יום השלישי כא לחדש אב יהי׳ל נכנס עלי באשא אחי עלי האגא לטראבלוס ,(טריפולי) וכבש יאותה בשנת התקנ״ג.

 

אלו האנשים שהתנדבו עצמם להיות ומכת הזכירה בח"ה [בחול המועד] של סכות שנת התקנ״ג [1793]

החופרים

כאן רשימה שלשמונה עשר אנשים                    

 

הנושאים בכתף

כאן רשימה של שלשים ושלשה אנשים              

 

הרוחצים

כאן רשימה של ארבעים ושבעה אנושים                            

וקבלו עליהם הכל שכל דבר שיאבד, ראש החברה יהיה אחראי לשלם מכיסו.

הסכמות טריפולי בשנים תקץ־תקנ״ג על סדרי הקהילה

עמוד 83

ב. כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר

יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

הרב פנחס אביצרור כיהן כרבה הראשי האחרון של העיר מוגדור. יראת ה׳ הייתה נר לרגליו ובכך התפרסם. השנה היא שנת 1964 ורוב יהודי מוגדור כבר עזבוה. ככל הנראה כבר לא היו במוגדור רבנים ומשוררים שיכתבו על מצבתו כתובת ראויה לדמותו. המנוח קבור באחד משלושת החדרים שבבית העלמין החדש במוגדור.

             

הַמַּצֵּבָה עֵדָה הַזֹּאת

שֶׁתַּחְתֶּיהָ אִישׁ שֶׁהַכֹּל בּוֹ

הוֹלֵךְ בְּתוּמוֹ צַדִּיק יָשָׁר וְנֶאֱמָן

יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ

מַסְוֵה הַבּוּשָׁה עַל פָּנָיו

וְרוּחַ הַבְּרִיּוֹת נוֹחָה הֵימֶנּוּ

מַשְׁכִּים וּמַעֲרִיב לְבֵית הַכְּנֶסֶת כָּל יָמָיו

זש"ה כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוֹר זצ"ל

נִתְבַּקֵּשׁ לְמַעְלָה בְּיוֹם ב' לְחֹ[דֶשׁ] טֵבֵת שְׁ[נַת] 5725 תנצב"ה.

 

[1] המצבה עדה הזאת: צריר להיות ׳המצבה הזאת עדה' 2. איש שהבל פו: עפ״י סוטה מז,ב, שיודע את כל התורה על אמיתותה(רש״י). 4. יראת… אוצרו: עפ״י ישע׳ לג,ו. וראה בבלי שבת לא,א. שהיראה היא האוצר המשמר את החוכמה והדעת. יראתו של המנוח הייתה שם דבר ובה היה ניכר. 5. מסוה… פניו: מחמת הצניעות שבו. מאזכר את משה רבנו. ראה שמ^׳ לד,כט ׳וראו בני ישראל את פני משה כי קרן עור פני משה והשיב משה את המסוה על פניו עד באו לךבר אתו׳. 6. ורוח… הימנו: בעל מזג נעים ונוח לבריות. על דרך מאמר ר' חנינא בן דוסא באבות ג,י ׳הוא היה אומר, כיל שרוח הבריות נוחה הימנו, רוח המקום נוחה הימנו׳. 7.משכים… ימיו: מקדים להגיע לתפילות שחרית וערבית. 8. זש״ה: זה שמו הטוב. כמוה״ר פנחס אביצרור: רבה האחרון של מוגדור. ראה ספרם של כנאפו אשר ובן סוסאן ׳חתונה במוגדור. בהקדמה של הספר שכתב פרופ׳ ח. זעפרני הוא מונה בין מוריו גם את שמו של המנוח. 9. נתבקש למעלה: ביטוי מעודן למיתה. ביוב ב׳ לח׳ טבת: יום אחרון לחנוכה. 7/12 למניינם. ש׳ 5725: היא שנת התשכ״ה, 1964 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים– כמוה"ר פִּנְחָס אֲבִיצְרוּר.

עמוד 44

פ-ס-ח  כ-ש-ר = רומז לשמות כל החגים

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר,

בעבור זה עשה ה'  לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

לפי הפס', את ההגדה יש לקרוא ביום.

אם כן מדוע עושים את הסדר בלילה?

 

תשובת רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות יג ח)

"ביום ההוא – כי אותו לילה היה  כיום יאיר – כצחות היום.

       אור לישראל – חושך למצרים".

 

לפי רבנו, הקב"ה האיר לעם ישראל בליל הסדר – מאור הגנוז.

גם בימינו, הלילה הזה מאיר באור יקרות,

ומסוגל לפעול ישועות, נסים ונפלאות.

 

הזוהר הק': בלילה הזה נפתחים שערי שמים,

רק תבקש מבורא עולם – ותקבל.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה…

כל ימי חייך – להביא לימות המשיח".

בזכות האמונה בבורא עולם שיגאל אותנו,

נוכל להביא את ימות המשיח.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

הזהר הק': השמח בסיפור יציאת מצרים בליל הסדר,

 עתיד הוא לשמוח עם השכינה.

 

הקב"ה שולח בלילה הזה את מלאכיו לבני ישראל,

 כדי לשמוע איך אנו שמחים ומשבחים את הקב"ה על גאולתנו אז,

 ועל גאולתנו הקרובה והנצחית (פרשת בא מ ע"ב).

 

חג הפסח, חג המצות, חג החרות וחג הגאולה,

 ה-3337 של עם ישראל {תשפ"ה}.

 

מטרת העל – של חג הפסח אותו חוגגים 98% מעם ישראל:

להפנים שכשם שהקב"ה גאל את עמ"י ממצרים – כך יגאל אותנו.

וזה יהיה בזכות האמונה בקב"ה שהוא המנהיג העושה סדר בעולם,

ולכן נקרא ליל הסדר כדברי המהר"ל.

 

נשתדל לשרש מעלינו את סממני האמונה הפסולה,

ב"כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה",

ואז נזכה לגאולה מתוך חסד ורחמים.

 

"והגדת לבנך ביום ההוא לאמר" – מהפס' הנ"ל, למדו חכמים על המצוה המרכזית מהתורה בליל הפסח: לספר את סיפור יציאת מצרים על ניסיו ונפלאותיו הרבים מתוך שמחה, כפי שעושה עמ"י מזה אלפי שנים.

(פסחים קט"ז. רמב"ם חמץ ומצה פ"ז. ספר המצוות מצות עשה קנ"ז. שו"ע או"ח סימן תע"ב).

פסח = פה סח. מורה על מהות החג שעניינו, לשוחח ולספר את סיפור יציאת מצרים.

 

מהות חג הפסח היא: להודות ולהלל את הקב"ה על אשר גאלנו מבית עבדים, דבר הבא לידי ביטוי באמירת "הלל" שלם בערבית של ליל החג, וב"הגדה של פסח".  זה בא לידי ביטוי גם במזמור החג: "הֹד֣וּ לַה' כִּי ט֑וֹב כִּ֖י לְעוֹלָ֣ם חַסְדּֽוֹ. יֹ֭אמְרוּ גְּאוּלֵ֣י ה' אֲשֶׁ֥ר גְּ֝אָלָ֗ם מִיַּד צָֽר…" (תהלים קז א-מג).

"הדו" בגימטריה = ט"ו. להודות לה' בליל ט"ו.

 

בליל הסדר, אנחנו מאשררים מחדש את הברית בין הקב"ה לעמ"י: יציאת מצרים, תמורת קבלת התורה בהר סיני, כדברי הקב"ה למשה בסנה: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג, יב). בלילה הזה, אנחנו גם מבקשים על הגאולה השלמה ובנין בית הבחירה – "לשנה הבאה, בארעא דישראל".

 

 ה"חתם סופר" אומר שבלילה הזה, יש להתמקד בסיפורי נסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים מתוך חוויה, כאילו אנחנו היינו שם, ולא להתעסק בפלפולים.

כמו כן לספר על הנס הגדול שקרה לנו בארץ קודשנו עם סיומה של מגפת הקורונה בארצנו, כאשר בעולם, היא ממשיכה להכות גלים ביתר שאת.

 

ה"חתם סופר" עונה על השאלה: למה לא מברכים על קריאת ההגדה, כפי שמברכים על אכילת מצה?

מצות ההגדה היא מצוה מתמשכת ולא מוגבלת – "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח".

דוגמא לכך, מצות כיבוד אב ואם שאין לה גבול, ולכן לא מברכים עליה. לגבי השאלה: הרי על התורה, למרות שהיא מתמשכת, אנחנו מברכים. על כך הוא אמר: מלימוד תורה אנחנו נהנים, לא כן כאן.

 

הרא"ש אומר: ההגדה היא ברכה אחת גדולה

יש המתרצים: בעצם, כבר בתפילת ערבית יצאנו ידי חובת הברכה לספר על נסי יציאת מצרים. 

אחרי קריאת שמע של תפילת ערבית אנחנו אומרים: "המכה בעברתו כל בכורי מצרים. ויוציא את עמו ישראל מתוכם לחרות עולם. המעביר בניו בין גזרי ים סוף, ואת רודפיהם ואת שונאיהם בתהומות טיבע… ומלכותו ברצון קבלו עליהם… ברוך אתה ה' גאל ישראל".

תשובה שלישית: מתחילים את ההגדה בגנות – "עבדים היינו לפרעה וכו', ולכן לא מברכים על גנות.

בסוף ההגדה אנחנו כן מברכים: "ברוך אתה ה'…, אשר גאלנו וגאל את אבותינו… ברוך אתה ה', גאל ישראל".

 

רבי מתיא בן חרש אומר במכילתא דרבי ישמעאל (בא – מסכתא דפסחא ה'): ברגע שהגיעה השעה לגאול את עמ"י ממצרים, ובכך לקיים את שבועתו לאברהם אבינו, ראה הקב"ה שאין לבני ישראל מצוות שבזכותן יגאלו, "הוא נתן להם שתי מצוות: דם פסח ודם מילה שיתעסקו בם כדי להיגאל, שנאמר: "ואעבור עלייך ואראך מתבוססת בדמייך, ואומר לך בדמייך חיי, ואומר לך בדמייך חיי" (יחזקאל טז, ו). שני דמים – ברית מילה וקרבן פסח.

הוא גם מציין את הפסוק בזכריה: "גילי מאוד בת ציון, הריעי בת ירושלים, הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא, עני ורוכב על חמור… גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו" (זכריה ט, ט-יא).

 

שתי המצוות הנ"ל – דם הברית ודם הפסח, הן מצוות מהותיות המהוות מעין דוגמית לתרי"ג מצוות התורה, אותן יקבלו מאוחר יותר במעמד הר סיני.

 

ע"י  קרבן פסח – בנ"י במצרים, התנתקו מעבודת האלילים המצרית בדמותו של אותו טלה, לו סגדו במצרים.

ע"י ברית מילה – הגוף היהודי מתקדש, בכך שחותם המלך טבוע בגופו. ברית המילה מהווה את המצוה המרכזית אותה קיבל אברהם אבינו, ועברה דרך יצחק ליעקב, וממנו לי"ב שבטי י"-ה ואילך.

 

את הרעיון המרכזי הזה מעבירים בשרשרת הדורות ברוב עם מאב לבן ככתוב: "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר". המילה "הגדה" היא שם פעולה של הפעל הגיד, במשמעות דברים המושכים את הלב כדברי הגמרא: "ויגד משה – דברים שמושכים לבו של אדם כאגדה" (שבת, פז ע"א). שורש המילה "הגדה" הוא נ.ג.ד במשמעות משיכה בארמית. כלומר, למשוך את הילדים ע"י השאלות שהם שואלים ב"מה נשתנה" וכו'.

במשחק מילים למילה "הגדה", ניתן לציין את המילים אגד, איגוד ואיחוד כלל עמ"י המסב בליל הסדר מתוך אחדות.

 

 

המאורות בליל הסדר,

 והדרך להשגתם.

 

"ויקם פרעה לילה הוא וכל עבדיו, וכל מצרים…" (שמות יב ל).

רבנו-אור-החיים-הק' לומד מהפס' הנ"ל: הלילה הזה האיר ליוצאי מצרים, כמו ימי תמוז הלוהטים. וכדברי קודשו:

"כי אותו לילה היה כיום יאיר, כצחות היום. ורמזתי רמז זה בפס': 'והגדת לבנך ביום ההוא' (שמות יג יח). כי יכוון לומר שיגיד לו גם נס הלילה שנעשה יום. ושמא תאמר כי זרח אור בלילה דרך כלל לרעים {המצרים} ולטובים {ישראל}. לזה אמר 'ויקם פרעה לילה'. כשקם הוא לקרוא למשה ולאהרן – מנע ה' מרשע {פרעה} אורה, והיה לילה. פירוש חושך, כאומרו: 'ולחושך קרא לילה" (בר' א ח).

 על פי פירוש הזוהר הק' (ח"ב בא לח ע"א) לפסוק: "ולילה כיום יאיר, כחשכה כאורה" (תהילים קלט, יב), היה אור לכולם, לדעת רבנו-אוה"ח-הק':  לעם ישראל היה אור, ולמצרים חושך" כדברי קדשו.  

 

"בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים, פסח לה'" (ויקרא כג, ה)

רבנו–אור–החיים-הק' אומר "שנתבשם פסחו של משה רבנו מרוחות גן עדן… והמועיל לפסוח המשחית על בתיהם, וכאן אמר כי פסח דורות – יעשוהו לשם ה'" כדברי קודשו.

כלומר, עלינו לקיים את חג הפסח לשם שמים, ואז הקב"ה ימהר לגאול אותנו כפי שהוא כותב על הפסוק: "שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם…" (שמות יב, טו): 

 

כידוע, בליל ט"ו בניסן, התבקש עמ"י להקריב את קרבן הפסח ולאכול אותו צלי אש עם מצות ומרורים (שמות יב, א – יא), לפני שה' פסח על בתיהם במכת בכורות, ורק למחרת הם יצאו ממצרים.

הסיבה לכך לדעת רבנו אוה"ח הק' היא: "אלא שבזכות מצוה זו ימהר לגואלם, וכן היה". כלומר, בזכות האמונה בקב"ה שיגאל אותם, הם נגאלו. כנ"ל בגאולתנו, נאמין בבורא עולם שיגאל אותנו – ניגאל, ובמהרה.

 

מעלתם של בנ"י בליל ט"ו בניסן – ערב היציאה ממצרים: הם הפכו את בתיהם לבתי מקדש בהם אכלו את קרבן הפסח בטהרה, כמו הכהנים בביהמ"ק עליהם נאמר: "כוהנים אוכלים, והבעלים מתכפרים", היות ואכלו בטהרה.

גם לנו בליל הסדר, יש  מצוות הקשורות באכילה: כרפס, מרור, מצה, אפיקומן. עלינו לאוכלם בקדושה.

 

בליל ט"ו בניסן, עם ישראל זכה לאורות אלוקיים,

אותם יכולים גם אנו לקטוף, בשני תנאים:

א. לשוב אל אבינו שבשמים – כהכנה לחג.

ב. "והגדת לבנך" – מתוך אורה ושמחה.

 

א.  לשוב בתשובה לפני החג.

 

בליל טו' בניסן, ציווה הקב"ה על עמ"י להקריב "שה" כקרבן פסח: "ויקחו להם איש… שה לבית" (שמות יב, ג).

 ש"ה = ש-ערי ה-תשובה, כדבר בעל "מאור ושמש", ובכך זכו בני ישראל להיכנס לשער החמישים של הקדושה, לאחר שבמשך חמישה ימים, מיום י בניסן בו הצטוו להכין את השה ועד ליל טו' בניסן בו הצטוו להקריבו, התעלו כל יום בעשרה שערי קדושה.

בעצם, הקב"ה עשה לעמ"י קורס מזורז בסילוק האמונה האלילית מליבם, וכניסה לאמונה אלוקית כהכנה לגאולה, בכך שציווה אותם לקחת את השה ששימש כאליל המצרי, לקשור אותו במשך חמישה ימים, ואחר כך לצלות אותו על האש, מבלי לפחד ממשעבדיהם המצרים.

 

הקב"ה אומר לבני ישראל: גאולה רוחנית בידי האדם. גאולה פיסית בידי ה'.  אגאל אתכם, בתנאי שתקבלו עליכם את אמונתי. גם גאולתנו הפרטית והלאומית, תפעל תמיד ע"פ הדגם הנ"ל.

לכן, מוטלת עלינו חובה נעימה לעשות חשבון נפש כדברי מרן רבנו יוסף קארו בעניין בדיקת חמץ: "בודקים בחורים ובסדקים עד מקום שידו מגעת" –  כך נבדוק את מעשינו ומעללינו עד מקום שידנו מגעת.

 

 

ב.  "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור" (שמות יג, ח),

מתוך שמחה ואמונה בקב"ה.

 

 

הזוהר הק' אומר: המספר את סיפור יציאת מצרים מתוך שמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא.

הסיבה לכך, גם הקב"ה שמח בגאולתנו מהשעבוד המצרי, ומידי שנה בליל הסדר, הקב"ה מכנס את המלאכים ומשגר אותם להקשיב לשירה האדירה הכלל עולמית של בני ישראל המשבחים את ה', כשהם מסובים ושמחים: אבות ואימהות, בנים ובנות, סבים וסבתות – {גם מעולם האמת} (רעיא מהימנא, בא, מ).

המלאכים עולים בחזרה ומודים לאדונם שיש לו עם כזה נפלא בארץ, וגם הם שמחים ומשמחים את בוראם.

 

אנו הולכים בדרכם של "רבי אליעזר ורבי יהושע, ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא, ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה, עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם הגיע זמן ק"ש של שחרית".

בעצם, התלמידים אמרו להם: אתם יכולים להמשיך לדרוש בסיפור יציאת מצרים המופיע בקרית שמע: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלוקים", ובכך לקיים מצוות עשה של ק"ש בזמנה, בנוסף למצות ההגדה בה החלו. לכן יש להרחיב בסיפור נסי גאולתנו.

 

לתנאים הקדושים היה קשה להתנתק, בגלל שהם התפעלו מעוצמת הנסים בהם זיכה הקב"ה את עמ"י, לכן, עלינו  להרבות בלימוד מדרשי ההגדה לפני החג, כך שנוכל בליל הסדר להרבות בסיפורי נסי מצרים, דבר המעצים אמונה בה'.

אם לחכמים הנ"ל שהיו כמלאכים, היה קשה להתנתק מסיפורי נסי ההגדה, קל וחומר אנחנו – אזובי הקיר.

 

"אמר רבי אלעזר בן עזריה: הרי אני כבן שבעים שנה וכו' (מתוך ההגדה). מה בא ללמד אותנו רבי אלעזר בביטוי "הרי אני כבן שבעים שנה"? הגמרא (ברכות כח) מספרת שרבי אלעזר התמנה להיות נשיא בגיל שמונה עשרה שנה.

הקב"ה עשה לו נס וצמחו לו שמונה עשרה שערות לבנות לכבודו, כדי שיראה מכובד, וקולו ישמע ע"י חבריו החכמים.

רבי אלעזר רומז לנו: הרי אני ראיתי כיצד הקב"ה מדלג דילוגים בעולמו כרצונו דרך גופי, בכך שבחור כמוני בגיל שמונה עשרה, נראה כבן שבעים.

 

כנ"ל בגאולת מצרים בה הקב"ה דילג ופסח מעל בתי בני ישראל במכת בכורות, העלה אותם בימים ספורים מעובדי אלילים לפסגת האמונה, וגאל אותם מתוך נסים ונפלאות. לכן, עלינו להודות ולשבח ולהלל לקב"ה (הרב ישראל לוגסי).

 רבי אלעזר בן עזריה, רומז בכך לגאולתנו אנו, שבבוא היום, עוד תקוים בנו נבואת הנביא מיכה: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז טו). נ-פלאות = פי חמשים פלאות יותר מאשר נסי מצרים, והכל מתוך דילוגים של חסד ורחמים לעם ישראל. גם אז נודה, נשבח ונהלל לאבינו שבשמים.

 

"והגדת לבנך – ביום ההוא לאמר.

בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג, ח).

 

'"ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק,

כי הלילה ההוא – יום יקרא, ולא לילה" (רבנו אור-החיים-הק').

 

בליל הסדר – שערי השמים פתוחים.

הזוהר הק': ליל הסדר – מסוגל לפעול ישועות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע הכתוב משתמש בביטוי 'והגדת' המורה על דברים קשים כגידים (שבת פז ע"א), כאשר פה מדובר בדברים משמחים על הגאולה, ולא השתמש בביטוי 'ואמרת' – המורה על לשון רכה?

כמו כן, מדוע נאמר 'ביום ההוא', ובהמשך נאמר 'בעבור זה', ממנו למדו חכמים (מכילתא מס' דפסחא יז) בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך, והוא בלילה ולא ביום. ואם כן, לא היה לו לומר אלא 'והגדת לבנך לאמר בעבור זה', בלי 'ביום ההוא, ואז נדע שזמן ההגדה הוא בלילה ולא ביום?

שאלה שלישית: מדוע נאמרה בסוף הפס'  המילה 'לאמר', הלא כבר נאמר בתחילת הפס' 'והגדת'?

 

בתשובתו, רבנו מביא את הגמרא: 'מתחיל {את ההגדה} בגנות, ומסיים בשבח' (פסחים קטז ע"א).

המילה 'והגדת' רומזת לגנות, והמילה 'לאמר' רומזת לשבח. "לאמר – אמירות משובחות, משמחים את הלב ומסעדים אותו" כדברי קדשו.

לגבי השאלה מדוע נאמר 'ביום ההוא'? אומר רבנו: "ואמר 'ביום ההוא', הודיע במתק לשון צדיק, כי הלילה ההוא יום יקרא, ולא לילה. והוא אומרו בתהלים (קלט יב) 'ולילה כאור יאיר…". ולא חש שתטעה לומר יום ממש, ממה שגמר אומר 'בעבור זה', שהוא בשעת מצה וכו' כאומרם ז"ל. ואולי כי סמך 'ביום ההוא' עם 'והגדת', כי גם נס זה בכלל מצות ההגדה". כלומר, הלילה הזה בו יצאו ממצרים, נחשב ליום בו האיר האור כצחות היום, וגם את הנס הזה עלינו לספר לבנים – 'לאמר'. רבנו גם מדגיש שלא היינו יכולים לטעות שזה יום ממש, ונחשוב לקיים את המצוות הנ"ל ביום, היות ונאמר 'בעבור זה' – בשעה שמצה ומרור לפניך, אותם אכלו בלילה עם קרבן פסח.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהמשך: "ואפשר עוד שירמוז באומרו 'והגדת לבנך'. שאים יגיד הגדה האמורה בעניין, {מתוך ענין} – יזכהו ה' שיגיד לבנו. וכדי שלא תטעה לומר דווקא, לזה אמר 'לאמר".

מהמילה "לאמר" בפס', לומד רבנו את כל צורות האמירה, ולאו דווקא 'לבנך'. גם  כשאין לו בן צריכה להיות אמירה.

 

החידוש של רבנו-אור-החיים-הק':

 אם אדם חשוך בנים, יקרא את ההגדה מתוך ענין,

ויבקש מהקב"ה להיפקד. הקב"ה יענה לבקשתו – והוא יפקד בבנים.

ואם יש לו בנים, גם הם יזכו בעתיד לבנים. וכן על זה הדרך.

 

מדברי רבנו-אור-החיים-הק' ניתן ללמוד. שהלילה הזה מאיר באור יקרות ומסוגל לישועות.

סגולה לחצות ליל הסדר:  לאחר הקרבת קרבן פסח בליל ט"ו בניסן ע"י בנ"י במצרים, בו קיבלו את מלכותו יתברך, הקב"ה יוצא בחצות הלילה והורג את בכורי מצרים, ומציל את בכורי עמ"י, בבחינת הכתוב: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט). הדגש הוא על חצות הלילה.

 

את העת רצון של חצות הליל –  שעה בה הציל הקב"ה את בכורי ישראל, ניתן לנצל ולבקש מבורא עולם על גאולתנו הכללית והפרטית, ושאר כל בקשותינו. "הן אל כביר – לא ימאס תפילת רבים" (איוב לו, ה).

כמו כן, בזמן שפיכת היין באמירת: דם, צפרדע וכו', נכוון שהקב"ה יציל אותנו ואת עם ישראל מכל המצוקות, ויטיל אותן על אויבנו. (מהרי"ל). כנ"ל בתפילת ב"נשמת" ו"בשיר השירים".

 

 

"לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' {אברהם}, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {יציאת מצרים},

 הוּא הַלַּיְלָה {חזקיה}, הַזֶּה לַה' {מרדכי ואסתר},

שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם" {הגאולה העתידה} (שמות יב מב).

  לילה השמור ממזיקין לאורך הדורות.

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש את הפס' כך: ליל טו' בניסן הוא לילה שמור ממזיקין מימי בראשית, ומזומן לגאולה הקרובה. בלילה הזה, קרו ויקרו ניסים אדירים לעם ישראל.

וכדברי קדשו: "יכוון הכתוב לרמוז חמישה נסים מופלאים שזמנם לילה זו…" – ליל ט"ו בניסן.

 

א. בלילה הזה אברהם ניצח את 4 המעצמות של אז: "ויחלק עליהם לילה" (בר' יד טו). {דגם למלחמת גוג ומגוג).

ב. מכת בכורות בליל ט"ו ניסן: "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַ-ה' הִכָּה כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…" (שמות יב, כט).

ג. בימי חזקיה המלך, המלאך גבריאל היכה במחנה סנחריב 185,000 חיילים: "ויהי בלילה ההוא…" (מלכ"ב, יט לה).

ד. בימי מרדכי ואסתר: "בלילה ההוא – נדדה שנת המלך"  (אסתר ו, א) – מלכו של עולם הקדוש ברוך הוא.

ה. ליל הגאולה העתידה: "שמורים לכל בני ישראל לדורותם". וכדברי קודשו: "לסוף הדורות".

 

הסבר הפס' כדברי קדשו:

"כנגד נס אברהם, אמר – 'ליל שימורים הוא לה'…

וכנגד מצרים אמר – 'להוציאם מארץ מצרים'.

וכנגד נס חזקיהו אמר – 'הוא הלילה' הידוע לנס…

וכנגד נס מרדכי אמר –  'הזה לה".

וכנגד גאולה העתידה אמר – 'שמורים לכל בני ישראל לדורותם'. פירוש: לסוף הדורות בעגלא ובזמן קריב".

 

ניתן להוסיף על דברי קודשו:

ו. בלילה הזה יצחק אבינו קרא לעשיו ואמר לו: הלילה, כל העולם אומר שירה, ואוצרות טללים נפתחים הלילה.

רבקה אמרה ליעקב בנה: הלילה נפתחים אוצרות טללים, ועליונים אומרים שירה, ובניך עתידים להיגאל ולומר שירה (פרקי דרבי אליעזר לב). בו בלילה התברך יעקב אבינו ע"י יצחק אביו.

ז. מלך גרר לקח את שרה בלילה הזה, והוכה ע"י המלאך.

ח. יעקב נלחם בלילה הזה עם שרו של עשיו, וניצח אותו.

ט. דניאל פתר את כתב היד שנכתב על ארמון בלשאצר מלך בבל, שמלכותו תחולק בין מדי לפרס…, ובאותו לילה – ט"ו בניסן, בלשאצר מת, לאחר ששתה בכלי המקדש.

 

 

 

חג המצות, חג הפסח, חג החרות, חג האביב.

 מה מסמל כל אחד מהשמות הנ"ל?

 

כרטיס הביקור של הקב"ה:

"אנכי יהוה אלהיך – אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים".

כמו שהוצאתיך משעבוד מצרים – אוכל לגאול אותך מהגלות ומכל משבר.

כל זה – בתנאי שתקבל את מלכותי {יהוה} ואלקותי {אלוהים}.

 

א. חג המצות: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו).

חג המצות – מסמל את גילוי האמונה בה', היות והמצה האפויה מבצק שלא טפח, מסמלת את מידת הענוה, דרכה האדם יכול לקבל את התורה, וכן את האמונה במלכות ה' בעולם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב בנושא, ומביא את הגמרא לכתוב: "וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות וכו'" (במדבר כא, יט). אמר רבא בריה דרב יוסף בר חמא: מאי דכתיב: 'וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל?' אם אדם משים עצמו כמדבר, זה שהכל דשין בו – תורה ניתנת לו במתנה, וכיון שניתנת לו במתנה – נחלו א-ל". (נדרים נה ע"א).

בהגדה של פסח נאמר: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ – עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

 

לפי הקבלה, אכילת המצה באה לתקן את חטא האכילה מעץ הדעת, בה פגמו אדם וחוה.

לאור זאת, המצה נקראת בזוהר (ח"ב קפג, ב) "מיכלא דמהימנותא" = לחם האמונה.

המצה גם נקראת "מיכלא דאסוותא" – אוכל של רפואה – לרפא אותנו מחטא אדם הראשון שפגם באכילה, בה גם אנחנו לא כ"כ נזהרים. לאכול כשר. לאכול לשם שמים בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה). לברך כדבעי וכו'. מצת מצוה ההופכת להיות חלק מגופנו, מהווה עבורנו כעין אנטיביוטיקה שנתית לחיזוק האמונה בבורא עולם.

רבי צדוק הכהן מלובלין: באכילת מצת מצוה, זוכים אנו להשריש בתוכנו את האמונה בה' (פרי צדיק מאמרי פסח ט).

 

ב. חג הפסח: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל  "(שמות ,יב). "בחודש הראשון בארבעה עשר לחודש בין הערביים פסח לה'" (ויקרא כג ו)

במכת בכורות, הקב"ה פסח ודילג על בכורות בני ישראל, דבר המבטא את עם ישראל כעם סגולה, בבחינת הכתוב: "והייתם לי סגולה מכל העמים…"  (שמות יט, ה).

 

"חג המצות" הוא שמו העיקרי של החג: "ובחמישה עשר יום לחודש הזה – חג המצות לה', שבעת ימים מצות תאכלו" (ויקרא כג, ו). אם כך, מדוע אנחנו משתמשים יותר בשם "חג הפסח" על שם קרבן פסח, ובפרט בימינו שאין לנו מקדש ולא מקריבים קרבן פסח, ולא  משתמשים בשם "חג המצות", כפי שהתורה מכנה אותו – "חג מצות לה'"? ועוד יותר: הרי אכילת מצות היא סמל החג, ועיקר העיקרים?

הרב יצחק גינזבורג אומר: השם "פסח" רומז לגאולת עם ישראל בדילוגים. כמו שהקב"ה דילג על בכורי ישראל במצרים, וגאל אותם במהירות שיא תוך נסים ונפלאות, כך לעתיד לבוא, הגאולה תבוא בדילוגים, בבחינת הכתוב בשיר השירים אותו קוראים בפסח: "קול דודי הנה זה בא – מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות" (שיר השירים ב, ח).

 

בליל ט"ו בניסן, בני ישראל שהיו במצרים, הקריבו כאיש אחד את קרבן פסח אותו אכלו עם מצות ומרורים, ובכך השילו מעליהם את עבודת האלילים בדמותו של אותו שה אותו שחטו, ואכלו לעיני המצרים שראו במשך חמישה ימים איך האליל שלהם – השה, נקשר ע"י בני ישראל ונשחט אח"כ, ולא יכלו לעשות מאומה (החזקוני).

בדילוג בהשוואה לקפיצה, יש לנו כל הזמן רגל אחת בקרקע, ורגל שניה באויר. כלומר, בתהליך הגאולה, עלינו לשלב בין המציאות לחזון הגאולה. עלינו לשאוף יותר להיגאל, בכך שנעסוק יותר בלימוד תורה, ונקיים את מצוותיה בבחינת "זכרו תורת משה עבדי… הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא…" כפי שקראנו בשבת הגדול בדברי הנביא מלאכי, אחרון הנביאים.

 

פסח = פה – סח: מורה על מהות החג שעניינו, סיפור יציאת מצרים.

לפי הקבלה, סיפור יציאת מצרים נועד לתקן את חטא הפה – חטא לשון הרע, שהוביל את יוסף ואחיו לגלות מצרים. אצל יוסף נאמר: "ויבא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם" (בר' לז, ב). זו היא בעצם, יריית הפתיחה שגרמה לשנאת האחים, מכירת יוסף, וירידת יעקב וזרעו למצרים.

 

ג. חג החרות: "ותיתן לנו ה' אלוקינו… את חג המצות הזה, את יום טוב מקרא קודש הזה – זמן חרותנו באהבה מקרא קודש…" (מתוך התפילה לחג הפסח).

 גילוי המוסר היהודי בהשוואה לשאר העמים. בגלל ניסיון העבדות שהיה לנו במצרים, נוכל לתקן את העולם מבחינה מוסרית, בכך שלא נשעבד אחרים.

 

ד. חג האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוקיך, כי בחודש האביב הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה" (דברים טז א).

חג הפסח חל בחודש ניסן הנקרא "חודש האביב". השם הזה בא להדגיש את עניין צמידותם של חגי ישראל לעונות השנה, ולא רק לשנת הירח. דוגמא לכך, שנוכל להקריב את העומר ביום א' של חול המועד. מהשעורה החדשה.

 

"רבן גמליאל היה אומר: כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח,

 לא יצא ידי חובתו. ואלו הם: פסח, מצה ומרור".

שלושת הדברים הנ"ל – מסמלים את מצבו של עמ"י לאורך שנות קיומו.

 

שלושת הדברים הנ"ל, מהווים למעשה את תמצית ההגדה כדברי רבן גמליאל. הרב דוד חי הכהן מרחיב על כך.

 פסח – מזכיר לנו את קורבן פסח המבטא את סגולת עם ישראל, כאשר במכת בכורות הקב"ה פסח על בתי בנ"י. כנ"ל, תהליך ההזדככות של בנ"י השוחטים את הטלה אותו עבדו המצרים, וכל זאת ללא פחד וללא מורא ממשעבדיהם המצריים, עד תמול שלשום.

פועל יוצא מכך הוא: עם ישראל הוא עם נסי הממשיך להתקיים לאורך ההיסטוריה, למרות גזירות פרעה, סנחריב, נבוכדנצר, אנטיוכוס, טיטוס, אינקויזיציה, פוגרומים, גרמניה, ערבים וכו'.

 

מצה – מסמלת את גילוי האמונה בה', כנאמר בהגדה: "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה וגאלם".

המצה גם מסמלת את דבקות עמ"י בתורה ובמצוותיה לאורך הדורות, כמו הזהירות באפיית מצה שלא תחמיץ.

 עמ"י אכן נזהר במצוות, והוציא מתוכו מיליוני יצירות ביהדות לאורך הדורות, על כל תג ותג שבכל מצוה ומצוה.

כדי שבצק המצה לא יחמיץ, יש להתעסק כל הזמן בבצק. כך בקיום מצוות, עלינו להתעסק כל העת בתורה ובמצוותיה.

 

מרור – חשוב מאוד לזכור איך המצרים מיררו את חיי בני ישראל, "והקב"ה מצילנו מידם" (ההגדה).

המרור רומז למרור והסבל של עמ"י לאורך הדורות, מאז האבות ועד ימינו אלה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדמה את המרור והיסורין למזבח המכפר על על עמ"י. וכדברי קדשו: "וכנגד הגלות וענפיו, אמר על המזבח – כי היסורין מתיחס להם שם מזבח, להיותם כפרה… כי באמצעות ב' דברים {לימוד תורה ויסורין}, תהיה עלייתנו מיועדת בהפלגות המעולות משונות לשבח שבחים, אשר לא היה ולא יהיה" (ויקרא ו, ב).     

בזמן המקדש, שלושת הדברים הנ"ל הם מדאורייתא. כיום, רק אכילת מצה היא מדאורייתא.

 

על דרך החידוד ניתן לומר, שכאשר יגיע האדם לעולם האמת, ישאלו אותו:

פסח – האם לא פסחת על חלק מהמצוות שניתנו לך.

מצה – האם מיצית את החיים שניתנו לך כדי לעשות רצונו יתברך.

מרור – האם לא מיררת לעצמך ולאחרים את החיים?

 

סדר בליל הסדר.

 

ליל הסדר בנוי על מספר 4 דבר המסמל

  4 רוחות השמים. 4 קירות הבית המהווים שמירה ויציבות.

 

4 חלקי הסדר:

 א. קידוש    ב. קריאת ההגדה    ג. סעודת החג.   ד. הלל.

 

4 בנים:

   חכם,  רשע, ושאינו יודע לשאול, תם   =  ח – ר – ו – ת   =  חג החרות.

 

4 קושיות:

חכם: "כי ישאלך בנך". רשע: "מה העבודה הזאת לכם".

 תם: "והיה כי ישאלך.     שאינו יודע לשאול: "והגדת לבנך".

 

4 לשונות  גאולה:  והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי.

 

4  מאכלים:  א קורבן פסח. ב. מצה. ג. מרור. ד. חרוסת.

 

4  כוסות: קידוש, הגדה, ברכת המזון, הלל.

 

4 מצות: ג' מצות + האמצעית אותה פורסים לשנים – לחם עוני ואפיקומן.

מרן הרב עובדיה יוסף כותב: ג' מצות + הבוצע = 4 (אוצרות יוסף).

 

"לכן אמור לבני ישראל, אני ה'.

 והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים.

והצלתי – אתכם מעבודתם.

וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים.

 ולקחתי – אתכם לי לעם. והייתי לכם לאלוקים.

 

ו-י-ד-ע-ת-ם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה

לאברהם, ליצחק וליעקב –

 ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

 

4 לשונות הגאולה "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי" –

כנגד 4 חלקי הסדר: קידוש, הגדה, סעודה, הלל.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום. כמו כן, כל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה, כפי שרמוז בתחילת הפסוק "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה' {הוי-ה}". וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

 

"והוצאתי – אתכם מתחת סבלות מצרים": הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם. כנגד הקידוש.

"והצלתי – אתכם מעבודתם": התנתקות לגמרי מהשעבוד. כנגד קריאת ההגדה.

 

 "וגאלתי – אתכם בזרוע נטויה": יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים. כנגד סעודת החג.

 "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם…": קבלת התורה – הלל. וכדברי קדשו: "לכן, אמור לבני ישראל, אני ה'. פירוש – הודיעם משמי, כי מידתי מידת רחמים, וריחמתי עליהם, ומלבד הודעה זו, תאמר להם סדר הטובות אשר אעשה להם. והוצאתי וגו'.

 

עוד ירצה באומרו "לכן" – לשון שבועה, שנשבע ה' לעשות כל האמור בענין… ואומרו והוצאתי וגו'. נתכוון לסדר סדר הטובות. כי בתחילה יקל על סבולם, והוא אומרו "והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים", שהוא תוקף השעבוד. וזה היה תכף ומיד במכת היאור נתפרדה חבילת נוגשים ושוטרים. אבל, ישראל היו עובדים קצת. כי אימת המצריים הייתה עליהם, ומעצמם היו עובדים עבודה קלה. וכנגד זה אמר "והצלתי אתכם", ואח"כ "וגאלתי אתכם"… היא קריעת ים סוף…" (שמות ו, ו-ח).

 

תהליכי הגאולה ממצרים – כדגם לגאולה העתידית {אדום}.

התנאי לירושת א"י בדור המדבר , רק ע"י  קיום "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם".

כך היה בדור המדבר – וכך יקרה גם בגאולתנו (שמות ו, ח. ע"פ "אור החיים" הק'. ).

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את ב"י יוצאי מצרים לארץ ישראל ככתוב בהמשך: "והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). בכל זאת, רואים אנו שהם נהרגו במדבר, ורק בניהם זכו להיכנס לארץ.

 תשובתו: המילה "לכן" הפותחת את לשונות הגאולה, היא לשון שבועה. כלומר, הקב"ה נשבע בכך, שרק אם  "נדע" את ה' בבחינת הכתוב "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים", אז יקיים בנו את הפסוק הסמוך "והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי {לשון שבועה} לתת אותה לאברהם … ונתתי אותה לכם מורשה".

 

וכלשון קדשו:

 "אין 'לכן' אלא לשון שבועה (שמואל רבה ו, ד). ונראה כי מקור החכמה נתחכם על קושיא זו, וקודם אומרו 'והבאתי אתכם וגו', פירוש תנאי הוא הדבר, ובזה והבאתי וגו'. וזולת זה, אם תנאצו ה', אין כאן הבטחה זו. ואשר על כן, כתב פרט זה של ידיעת ה' {וידעתם כי אני ה' אלוקיכם"} וגומר באמצע הבטחות הטובות, ולא איחר ולא הקדים, לומר עד כאן הוא בשבועה בלא תנאי. אבל פרט זה של הבאתם לארץ – תנאי הוא הדבר – 'ידעתם כי אני ה' אלוקיכם', אז 'והבאתי אתכם אל הארץ …'. וזולת זה – יהיה מה שיהיה" (שמות ו, ח).

 

 שלוש הגאולות הראשונות "והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, הן גאולה חומרית.

 הגאולה הרביעית "ולקחתי אתכם לעם", היא גאולה רוחנית ע"י קבלת התורה, רק אז נוכל לזכות בארץ ישראל, ככתוב בהמשך "ונתתי אותה לכם מורשה".

  מסר חשוב: רק אם "נדע" את האלוקים, נוכל לרשת באמת את ארץ ישראל, ואומות העולם יכירו בכך, ולא יריעו לנו. כלומר, כל ההתנגדויות כיום של אומות העולם למפעל הגאולי בארץ ישראל, נובע מכך שאנו לא מפנימים מספיק את התנאי של "וידעתם כי אני ה' אלוקיכם", כדברי רבנו אוה"ח הק' לעיל.

 

גם בימינו, ניתן לראות את 4 שלבי הגאולה המדורגים:

עם קום המדינה, קיבלנו עצמאות, אבל היינו תלויים באמריקאים ובאירופים, כאשר 'שכנינו' מסביבנו, מנסים לזרוק אותנו לים, כהצהרת מנהיגיהם דאז לפני מלחמת ששת הימים: נאצר ממצרים, אסאד מסוריה, וחוסיין מירדן. קיים תיעוד מצולם.  כל זה בבחינת "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".

 לאחר מלחמת ששת הימים בה שוחרר שריד בית מקדשנו ויישובי יהודה ושומרון בהם הילכו נביאנו – עברנו לשלב השני של "והצלתי אתכם מעבודתם".

 

כיום, כאשר מדינת ישראל משגשגת מבחינה תורנית, כלכלית, ביטחונית, רפואית וכו', לעומת אויבנו ההורגים איש רעהו במיתות משונות בבחינת "וסכסכתי מצרים במצרים, ונלחמו איש באחיו, ואיש ברעהו…" (ישעיה יט ב), ולחץ האמריקאים פחת בהרבה, ניתן לדבר על "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה".

נותר רק לעבור למהלך הרביעי: "ולקחתי – אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלוקים, וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". ע"י שנקבל את התורה בשמחה ובטוב לבב, נזכה לשלב החמישי: "והבאתי – אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב –  ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'" (שמות ו, ו-ח).

 

י"ג ניסן – אור ליום בדיקת חמץ,

יום ההילולה של

מרן רבי יוסף קארו – רב רבנן {1575},

מהבר ה"שולחן ערוך"- אשר לאורו הולך כל בית ישראל,

"בית יוסף", כסף משנה", אבקת רוכל" וכו',

וכן ההילולה של רבנו משה אלשיך הק' {1600},

מחבר תורת משה, רוממות אל, חלקת מחוקק וכו'.

 

יום ההילולה של

 מרן רבי יוסף קארו ע"ה ורבנו משה אלשיך הק',

חל היום י"ג בניסן ערב בדיקת חמץ,

כאשר כולם עסוקים בהכנות האחרונות לפסח.

זה הזמן ללמוד מתורתם, ולהדליק נר לע"נ, ולבקש מבורא עולם בזכותם

 

מרן רבי יוסף קארו ע"ה, מוכר יותר בתואר ה"שולחן ערוך" על ארבעת חלקיו: "אורח חיים", "יורה דעה", "חושן משפט", ו"אבן העזר". 

ה"שולחן ערוך" הוא יצירה מונומנטלית  המקיפה את כל תחומי ההלכה היהודית, יצירה שהתקבלה על עם ישראל לפני 450 שנה, ומהווה עד היום את הפסיקה המחייבת לכל יהודי באשר ההוא, החפץ לנהוג לפי ההלכה.

 כאשר הספר הגיע לרמ"א = רבי משה איסריליש מגדולי רבני אשכנז בפולין, הוא הכיר בחשיבותו של הספר, והחליט לצרף לו את הגהותיו המייצגות את המסורת ההלכתית  האשכנזית לה קרא "המפה" כפי שהוא כתב בהקדמה:

"באתי אחריו {אחרי רבי יוסף קארו} לפרוס מפה על השולחן ערוך שחיבר".

מרן רבי יוסף קארו נולד בטולדו שבספרד בשנת 1488, וארבע שנים אח"כ היה גירוש ספרד. משפחתו הגיעה לקושטא שבטורקיה, ובגיל צעיר התייתם מאביו, דבר שלא הפריע לו להתגדל בתורה, בעזרת דודו שפרס עליו את חסותו.

לפני שחיבר את ה"שולחן ערוך", היא השקיע מעל ל- 20 שנה בחיבור "בית יוסף" = פירוש מקיף על הספר "ארבעת הטורים" של רבי יעקב בנו של הרא"ש מספרד, אח"כ חיבר פירוש מקיף על ה"יד החזקה" לרמב"ם, לו קרא "כסף משנה".

כל ספרי ההלכה של הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה – הם אליבא דמרן רבי יוסף קארו. כנ"ל הרב הראשי למרוקו וירושלים – הרב שלום משאש ע"ה שכתב שעיקר ויסוד הפסיקה כמר"ן בספריו "בית יוסף" ו"שולחן ערוך" (שמ"ש ומגן ח"א או"ח סימן י"א, י"ב, כ"ה וכו').

 הוא גם קבע שפוסקים כדעת מר"ן אפילו נגד דעת האריז"ל (תבואות שמ"ש ח' או"ח סימן ס"ז וכו').

 

מרן רבנו יוסף קארו ע"ה, זכה ל"מגיד" שמיימי שהתגלה אליו וגילה לו סודות בהלכה ובמידות. רבי יוסף קארו כתב ספר על כך. הוא כתב עוד ספרים רבים: "אבקת רוכל" וכו'.

 במה זכה רבי יוסף קארו, שספרו ה"שולחן ערוך" יתקבל ע"י כלל ישראל?

בגלל שקידתו בתורה וענוותנותו. כאשר הגיע הרדב"ז רבו של האר"י הק' לצפת ממצרים, הוא קיבל אותו לבית דינו וכיבד אותו לחתום ראשון על פסקי דין.

 

מרן רבי יוסף קארו היה מחותנו של רבנו האר"י הק'.

 

רבנו משה אלשיך הק'.

 

 יג' בניסן – הוא גם יום ההילולה של תלמיד מרן השולחן ערוך

רבי משה אלשיך המכונה ה"אלשיך הקדוש" שכתב ספרים ע"פ הקבלה. כדוגמא נציין את פירושו לסדר ליל פסח.

 "קדש ורחץ" = קדש עצמך ורחץ בתשובה ע"פ הפס' בישעיה "רחצו היזכו" וכו'. הם קבורים בסמיכות בצפת.

 

סיפור…..

 

"אבק בקירות = חמץ…, לכן 'חובה' לצבוע את הקירות לקראת חג הפסח…". זו הייתה המסורת אצל א"מ ע"ה בעיר הקודש טבריה. מידי שנה לפני פסח, התייצבנו אחי ואני אצל ההורים למלאכת הצביעה. א"מ ע"ה, לא אפשרה לאיש להיעדר. 

 לפני מספר שנים, בסיום הצביעה, החלטתי לחזור לנתניה בה גרתי דרך צפת, כדי לבקר בציון הק' של רבי יוסף קארו ביום ההילולה, ואצל תלמידו רבי משה אלשיך הק' שגם הוא עלה השמימה ביום יג' בניסן.

 

הייתי בטוח שאמצא רבבות בציון, והנה לתדהמתי, היו על הציון 9 אנשים ובראשם הרב שמואל אליהו – רבה של צפת שקרא מהלכות פסח ב"שולחן ערוך" – וכולם חיכו לעשירי קודש, כדי לומר קדיש. הקדיש אכן נאמר, והשמחה היתה רבה. מצד שני, הרגשתי מעט עצבות שרבם של ישראל ביום ההילולה שלו – מתייצבים על ציונו 10 אנשים בלבד.

 

אראנו נפלאות

 למקובל האלוקי רבנו חיים פינטו ממוגדור שבמרוקו,

 והשד"ר רבי יצחק שפירא מירושלים

 

הגאון רבי יצחק שפירא זצ"ל מירושלים, נסע למרוקו בשליחות מצוה. בהגיעו לעיר הנמל מוגדור, התארח לליל הסדר אצל המקובל הרה"צ רבי חיים פינטו זצ"ל.

הרב פינטו ישב וסידר את קערת ליל הסדר לפי רזי עשר הספירות, והנה הוא רואה שהרב שפירא היה עצוב, ואף פרץ בבכי. רבינו חיים ניסה לתהות על מה ולמה זה, היות וכידוע בליל הסדר צריכים להיות שמחים כמו ביציאת מצרים. הרב שפירא הסביר לו שהוא נזכר בבני ביתו החוגגים את חג הפסח בירושלים ללא האבא, ואולי מצבם קשה, עד שאין להם במה לקנות את מצרכי החג.

רבנו חיים ביקש מהרב שפירא שיתלווה אליו לחדר הלימוד שלו. לאחר שסגר את הדלת ועשה מה שעשה, הרב שפירא החל לראות להפתעתו, סרט קסמים על בני ביתו היושבים מסובים בליל הסדר בביתם שבירושלים, כשהם שמחים.

הרב שפירא הודה לרב פינטו על כך, ומאוד התפעל מיכולתו לפעול ישועות.

לאחר ששב הרב שפירא לירושלים ומצא שהכול נכון, כתב מכתב מלא שבחים לרב פינטו זצ"ל.

 

 בברכת חג פסח כשר ושמח,

וגאולה קרובה מתוך נ' פלאות ע"פ הפסוק במיכה:

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נ-פלאות".

 

משה אסולין שמיר

 

פסח כשר

פ = פסח + פורים.   ס = סוכות.  ח = חנוכה.

כ = כיפור.  ש = שבועות.  ר = ראש השנה.

  

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ועליה אסולין בת חנה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.

יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש הקורם עור וגידים "להתהלך באור הגאולה", שרבים מעמ"י יזכו להגות בו, ודרכו להתחבר לתורת רבנו אור החיים הקדוש, כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה ב"ה לתפוצה רבתי, ורבים וטובים הוגים באמריו דברי אלוקים חיים..

אלקים חשבה לטובה במשך שנים רבות היה רבנו כותב ועורך תשובות ואף שהיו מסודרים לדפוס לא היה מסתייע להדפיסם מכל מיני טרדות, ומפעם ־פעם היה תמה מדוע מסובבים כך מן השמים. אך לאחר שנים של מחשבות הגיע רבנו למסקנא שהכל לטובה כי בריבוי הזמן הוסיף הוא נופך למערכותיו בעיון ובבקיאות, וזכה להדפיסם בעיה״ק ירושלים, בישוב הדעת של זקני תלמידי חכמים, ובאוירא דא״י המחכים.

אהבת הקדמונים רבני מרוקו לדורותיהם שבו את לבו, הן רבני הדורות הקודמים שנתוודע רבנו אליהם דרך ספריהם ־ והן חכמי דורו שגם עליהם הביט רבנו בעין חודרת ובוחנת, לראות מה מעשיהם ומה אפשר ללמוד מהם, ובכל מקום שהיה הולך היה מתחקה אחר מעשיהם ולומד מדרכיהם את דרכי הצידקות והחסידות, וכפי שרואים בספרי ההלכה של רבנו שרוב תורתו בנויה על יסודות שהניחו רבני מרוקו לדורותיהם, וכן סגנון כתיבתו ואופן עיונו היה כדרכם. וגם בתורת המוסר שהניחו בספריהם היה שונה והוגה בהם, ופירושיהם היו שגורים על לשונו כשהוא מזכירם כמעט בכל כנס או הספד וכדו׳ לדוגמא רבנו מרבה להזכיר את ספרי המלאך רפאל, את ספרי הגאונים ר׳ משה בירדוגו שמכנהו חד בדרא, את ספרי רבי שמואל אבן דאנן, ואת ספרי נינו רבי שלמה אבן דנאן ואת ספרי בנו של רבי שלמה – רבי שאול, את רבי יהודה אבן עטר. את הספר ויאמר יצחק לר׳ יצחק בן וולאיד. את רבי אליהו הצרפתי, את הספר נוהג כצאן ל ר״ י בן נאים. את רבי רפאל ברוך טולידאנו ב״ר יעקב, את הספר משפט וצדקה ביעקב לרבי יעקב אבן צור בן דורו של האוה״ח הק׳ שמכנהו רבנו גאון הדור, את רבנו שלמה הכהן, רבי ברוך ב״ר אברהם טולידאנו, את ספרי סביו ואחי סביו ר׳ חיים ורבי דוד, ספרי בן דודו רבי יוסף משאש, את ר׳ ידידיה מונסוניגו, ר׳ יהושע בירדוגו, את רבו ר׳ יצחק סבאג, ואת רבו של רבו רבי שלמה ב״ר רפאל טולידאנו, את רבי חיים טולידאנו, את חכמי מש׳ אנקאוה, את שאר הת״ח של מש׳ בירדוגו, דבר שמואל עמאר, את הרב שלמה אבן צור, רבני מש׳ אביחצירא רבי יעקב ורבי מכלוף, רבי מרדכי עמאר, ר׳ יעקב אבן דאנן, ר׳ מנחם סיררו, ר׳ וידאל הצרפתי, המשמ״ח אלקים, הישמ״ח לבב, ושאר אב״ד שהיו בזמנו בב״ד שבמרוקו, ועוד רבים אשר מעולם אנשי השם.

אורה של ירושלים

שו"ת שמש ומגן ד׳ חלקים

המאמרים הרבים שנתפרסמו מכתבי רבנו בירחונים וקבצים שונים ובספרים ׳תבואות שמש׳, עוררו ריתחא (התחממות והתענינות) גדולה של תורה, אצל התלמידי חכמים, בראותם דרך יחודית עיונית ומקורית בביאור הפוסקים עד לפסיקת ההלכה, ואכן ביתו של רבנו נעשה תל תלפיות, ורבנו במיתון ובכבוד ענה לכל שואל, תלמידי חכמים רבים שראו אצל רבנו אוזן קשבת לקושיותיהם, המשיכו לשלוח לרבנו את קושיותיהם על נדונים חדשים שכתב, וגם להם היה עונה, ובכך זכה ששמועותיו יהיו מסולקות מכל קושיה. עד שנתאספו אצלו מאות מאמרים ותשובות שכתב להגן על פסקיו שנכתבו בספריו תבואות שמש, והוציאם בספר בשם ׳שמש ומגן׳ לומר שספר זה בא להגן על פסקיו. חלק מן התשובות שבספרים ׳שמש ומגן׳ באים לחזק ולהגן על מנהגי ומסורת יהודי מרוקו, ולהוציא ממחשבתם של רבים שנטשו את מנהגי הוריהם יוצאי מרוקו בחושבם שאין להם בסיס חזק מתוך ספרי הפוסקים. והמעיין בכללות הספרים ׳שמש ומגן׳ נוכח הוא לראות שעומד הוא מול אנציקלופדיה למנהגי מרוקו, ובכללות תשובות להרבה שאלות שמתעוררות אצל כל דורש ה׳. חלק א׳ של הספר שמש ומגן, עורר סקרנות בקרב התלמידי חכמים, וברוב המקרים נחו תלונותיהם של המשיגים, אך עדיין היו ת״ח שפרסמו בירחונים תורניים מענה על תשובותיו של רבנו, ולכן רבנו בכרכים הבאים המשיך לפלפל ולחזק את תשובותיו שכתב בשמש ומגן חלק א', ספרים אלו מלאים גם בנדונים חדשים שנתעוררו בבתי דין ובבתי מדרשות ונתבקש רבנו לחוות את דעתו בהן, (כי אעפ״י שבהיותו בירושלים לא ישב בבי״ד בפועל אלא רק בבית הדין להקדשות למוסדות.) אבל עשרות דיינים באו להתייעץ עימו בדברים המסובכים בהן הם נתקלו, חלק מן הסימנים נכתבו מפני שמצא רבנו לנכון להעיר על ספרים חדשים שיצאו, וגם בנושאים שהטכנולוגיה המודרנית העמידה לפתחה של ההלכה.

סה״כ התשובות שנדפסו בשבעת ספריו שיצאו בחייו, מתוך אלפי התשובות והפסקים שכתב במשך חייו הם בסה״ב 954, שבהם מסתעף רבנו לעוד עשרות נדונים. ולתוכן העניינים של ספריו קורא רבנו אלף המגן – לרמוז על המסקנות שבספריו שהם מוגנים ומסולקים מכל קושיה כמגן שהוא מאולף, דהיינו שיש בספר תשובות חזקות להגן על פסקיו. השם ׳שמש ומגן׳ מעיד ממילא גם על אופיו של רבנו שהוא כשמש המאירה, כלומר שהוא המחדש בספרים אלו, ושהוא גם מגן ־ והכוונה היא: שלא המתין לתלמידיו וידידיו שיגנו על פסקיו, אלא הוא בעצמו טרח ויגע להגן על פסקיו, ואף שזה היה לעת זקנותו.

 

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.פרק אחד עשר:תורתו שבכתב-כתבן נפלא

עמוד 177

בס"ד

ליקוטים לפרשת צו- יצחק פריאנטה

וידבר ה"  אל משה לאמור, צו את ארון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו [ו/ב] אומר אהבת חיים ידוע שבזמן שבית המקדש היה קיים הקורבנות היו מוכרחים והיה על כל עוון, חטא, ופשע, קרבן בפני עצמו, לכן כשהיה מביא הקרבן לפני הכוהן היה מוכרח להתוודות ולאומר על עוון זה הבאתי קרבן זה, והיה מתבייש משום שהיה מגלה עוונו לפני בשר ודם, ופרשה זו מדובר על העולה, קרבן עולה היה מכפר על הרהור עבירה, על זה ציווה הקב"ה שיהיה אש מוקדה על המזבח כל הלילה , וזה מה שכתוב, היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה כשם שההרהורים באים לאדם בלילה ונגמרים בלילה כך הקרבן יישרף כל הלילה והקב"ה עשה חסד גדול עם בעל  תשובה בכדי שלא יתבייש ולא יודע של מי זה הקרבן , ולכן צווה שיישרף בלילה בעת שכול אחד ישן בביתו שאף אחד לא יראה ולא ידע. אדם אל יצטער כי לכול יש אפשרות ובנקל, כמו שכתוב במשנה " אין דבר העומד בפני הרצון" ראיתי בספר מעם לועז ובספר שבט מוסר ובאחרונה בספר טהרת הקודש דברים המשמחים לב האדם. האדם יש ביכולתו לעלות מדרגה גבוהה אפילו שחטא כל ימיו חס ושלום אין ייאוש בישראל, הינה מצאנו במה מתכפרים לאדם עוונות ולא יצטרך לעשות תעניות וסגופים. רק בעשיית ששה דברים אלה כמובן שצריך לעשות אותם בלב שמח כמוצא שלל רב. כלל אחד: ישתדל ראשית כול לענות אמן יהא שמיה רבא בכול קדיש שהוא שומע. כך מצינו בש"ס : כל העונה אמן יהא שמיה רבה בכול כוחו אפילו היה בו שמץ מינות מוחלים לו, והחמירו בזה בזוהר ואמרו, שצריך להזדעזע בכול איבריו ולענות אמן וגורם למחית עמלק מכול העולמות ומחלק נפשו , גורם להשתתף עם צער השכינה, גורם המשכת השפע בכול העולמות, גורם להציל הרשעים מגיהינום .גורם להעלות הנשמות הנדחות המתגוללות בצער גדול, גורם להעלות כל ניצוץ קודש מהחיצונים לקדושה, גורם שיתקדש שמו בכול העולמות. הכלל השני : שמירת שבת אמרו חכמינו שכול הזהיר והזריז בשמירת שבת אפילו עובד עבודה זרה מוחלים לו לקדשו בלימוד תורה, במאכל, במשתה, לבוש נאה ושמחה רבה. כלל שלישי : יכוון בשירת הים לאומרה בקול ובשמחה רבה וכאילו באותה שעה יצא ממצרים. כלל רביעי: המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר נושא עוון ועובר על פשע. כלל חמישי : ראיתי כתוב בספר "בית מדות "כי ההתבודדות לאדם לפעמים זה מעלה גבוהה כי לעת רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד ואל יראוהו בני אדם ויישא עניו למרום ויבקש תמיד רחמים וכן כתוב בספר " חובת הלבבות". כלל שישי : ישתדל לשמוע  דברי תורה מיראה ה" בחשק ובאהבה וידוע כי דברי אגדה מושכים ליבו של אדם כמים עד כאן דברתי על ששה כללים שמכפרים העוונות ולא יצטרך לא תעניות ולא סיגופים הכתוב אומר ונשלמה פרים שפתינו, הלימוד בספרי מוסר ואגדות וכן תפילות שמתפללים והאמונה שמאמינים זהו במקום קרבנות של זמננו.

צו את אהרון ואת בניו לאמור זאת תורת העולה אומר אור החמה כתב רש"י אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות. אמר רבי שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. אפשר לומר שזה רומז על זמננו זה שאנחנו רואים סימני הגאולה וכל יהודי הגולה מתכוננים

                                    –  צ  ו  –

לעלות ארצה ורק יש שתי סיבות המעכבות אותם מלעלות ארצה. 1] משום שאסור להוציא כספו וזהבו וכלי ביתו וכל המטען שלו, והאדם חביב עליו ממונו 2] משום חבלי קליטה שהם קשים יותר מחבלי לידה כי צריך הרבה זמן להסתדר בעבודה ודירה ולשון המדינה ולזה אמר הכתוב: צו את אהרון ואת בניו- רצונו לומר שכול אחד יחשוב עצמו כאלו הוא בחינת כהן מזרע אהרון שאין לו חלק ונחלה עם אחיו רק ה" הוא נחלתו, וממילא עוצם עיניו להתכונן לעלות לארץ ישראל ולא יתעכב בגולה מצד כספו וזהבו. והוסיף : זאת תורת העולה- רוצה לומר המשפחה העולה לארץ צריכה לרכוש הרעיון הזה כדי לעלות ארצה בפחות זמן. ועל זה מבאר רש"י אין צו אלא לשון זירוז- להזדרז בעלייתו לארץ להשאיר כספו בחו"ל וזה  חסרון כיס וצריך להזדרז כנגד זה. וכנגד הסיבה השנית שיש חבלי קליטה לזה אומר הכתוב: הוא העולה- שכול משפחה העולה לארץ ישראל תתאר לעצמה שהיא כמו קרבן עולה כליל לה" ואין מגיע שום הנאה לבעלים ובזה לא יחשוב וידאג אל קשיי חבלי הקליטה אלא תהיה עלייתו לשם שמים. ואש לבו מוקדה על המזבח- שהוא חרב כל הגלות הארוך הזה הנמשל ללילה והוא מחכה עד הבוקר שתזרח שמש הגאולה שזה תלוי בעלייתנו ארצה וכמו שכתבו חז"ל בגמרא [סנהדרין צז] כלו כל הקיצים ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים- כלומר שישובו עם ישראל לארצם ולנחלתם ואז נזכה לראות הבית בהיבנותו ואש המזבח תוקד בו בתוך בית המקדש.

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה על המזבח ושמו אצל המזבח [ו\ג]  אומר שמנה לחמו ילבש על בשרו והרים את הדשן סופי תבות [ שלום תן ] . לרמוז שעל ידי תרומת הדשן יתן שלום גם לכוחות הארציים, שמהקרבנות קבלו שפעם והשפעה לכל העולמות לברואי מעלה וברואי מטה כל הכוחות אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, לכן כתיב אצל הקרבן " אשה ריח ניחוח לה" " [אשה] הם המלאכים הנקראים אישים, [ריח] לשון רוח, על שם עושה מלאכיו רוחות [תהילים קד\ד], וכן כולם, וכוחות הארציים קבלו חלקם על ידי תרומת הדשן שנבלע במקומו, ובזה עשה שלום לכל הברואים מעלה ומטה, וזהו [תן שלום]. 

כל זכר בבני אהרון יאכלנה חק עולם לדרתיכם מאשי ה" כל אשר יגע בהם יקדש [ו\יא] אומר אור החמה [בהם] נוטריקון  ביאה , הליכה, משפט. רמז ל 3 דברים שיסתכל האדם בהם ולא יבא לידי עבירה כמו שכתוב במסכת אבות [פג\מא] עקיבא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע מאין באת? ולאן אתה הולך? ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון?- הוא המשפט. וזהו שאמר כל הנוגע לנפשו התעוררות מ 3 דברים אלו שסימנם [בהם] ביאה, הליכה, משפט, יקדש- שיהיה קדוש לאלהיו ושומר ידו מעשות כל רע. 

וזאת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה" [ז\יא]  אומר שמנה לחמו חמשה פעמים כתיב בפרשה " וזאת תורת" א] זאת תורת העולה . ב] וזאת תורת המנחה. ג] וזאת תורת החטאת. ד] וזאת תורת האשם .ה] וזאת תורת זבח השלמים. לומר לך שכול העוסק בחמישה חומשי תורה כאלו הקריב כל הקורבנות כולם. על כן " וזאת תורת זבח השלמים " בגי" [וזהו לימוד התורה כאילו הקריב קורבנות"] זבח בגי"[ טוב] , שהשלמים הוא טוב שבכול הקורבנות,

                                  –  צ  ו  –

שכל הקורבנות באים על החטא ,לכן בכל מקום שמזכיר קרבן שלמים או תודה נכתב אצלו גם זבח, להורות שהוא הטוב שבכל הזבחים, לכן הוסיף בו לומר גם כן אשר יקריב לה", והלא כל הקורבנות כולם לה" המה, אך השלמים הוא יותר מרוצה וטוב בעיני ה", לפי שאינו בא על חטא , לכן תרגם אונקלוס על שלמים [נכסת קודשיא]. וגם מרמז אשר אמר כאן אצל שלמים אשר יקריב ה", לשון עתיד, שהוא מרמז על לעתיד לבוא לימות המשיח, שאז  יבוטלו היצר הרע ואין חטא בעולם, שאז יתמו חטאים מן הארץ, ואין צריכים אז לחטאת ואשם, ורק עולות ושלמים יקריבו אז, כמו שכתוב [תהילים נא/כ-כא] הטיבה ברצונך את ציון אז תחפוץ זבחי צדק עולה וכליל אז יעלו על מזבחך פרים, הם שלמים. ועל ידי ישעיה [נו/ז] נאמר עולותיהם וזבחיהם לרצון על מזבחי, וביחזקאל [מג/כו] יעשו הכוהנים על המזבח את עולותיכם ואת שלומיכם ורציתי אתכם, ובירמיה [לג/יא] מביאים תודה בית ה" על כן נאמר כאן אצל שלמים אשר יקריב לה" לשון עתיד, שזבחי שלמים ותודה עוד יקריבו לה" לעתיד לבוא לימות המשיח. אשר יקריב לה" בגי" [ יהיה לימות המשיח ].

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה  [ו\ו] אומר הרב סעדיה בן אור בספרו ערוגות הבושם נראה לי רמז נאה בפסוק זה, והוא כי תיבת [אש] רומזת על התורה דכתיב בה [דברים לג] מימינו אש דת למו. גם תיבת אש רומזת על ארבעת האופנים הכלולים במסגרתה של תורתנו הקדושה, מסגרת החכמה והבינה, מסגרת הדעה והתבונה, אות א דכתיבת אש רומזת אל תורת הסוד וקבלה , סוד מאורי אור חכמת האמת, כי אות א היא  כשלעצמה רומזת אל החכמה והבינה כמאמר הכתוב [משלי לג] ואאלפך חכמה .גם אות [א] רומזת אל האור,ואין אור כאור התורה דכתיב בה [משליו] ותורה אור, והוא סוד עולם האצילות הקדוש אשר כולו אור ואין בו שום מסך.      . ואות ש דתיבת אש יש במסגרתה שלשה קווים. הקו העליון הוא רמז אל התלמוד, סוד עולם הבריאה. הקו האמצעי הוא רמז אל המשנה, סוד עולם היצירה. והקו התחתון הוא רמז אל המקרא, סוד עולם העשייה. כידוע ליודעי ח"ן. תיבת תמיד היא הקש לתיבת תמיד הנזכרת בפרשת התמיד [במדבר כה] בקרבן התמיד של שחר ובקרבן התמיד של בין הערביים . לרמוז שכל המתמיד בלימוד התורה, נחשב לו כאילו הקריב קרבן תמיד על גבי המזבח. וכעין זה אמרו חז"ל [מנחות קי/ע"א] כי התורה שקולה ככל הקורבנות, דכתיב זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים. וטעם שנמשלה התורה לאש כי כל הדבק בלימודה תמיד יום ולילה , אש ורשף גחלת אהבתה בוער כבער הלפידים על הלב הדומה למזבח קדש הקדשים. ועל זה רמז הכתוב באמרו לא תכבה, כדמיון איברים ופרדים שלא נתאכלו מבעוד יום, הולכים ונשרפים כל הלילה, כך התורה האדם הלומד בה יומם ולילה תמיד, אש המחשבה הקדושה הולך ודולק כל היום וכל הלילה בלבו של האדם הדבוק בה, רמז נאה בזה, והוא כי תיבת [תכבה] היא אותיות [ב-תכה], לרמוז שכל הלומד תורה בשתי מסגרותיה, הן בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה, אזי הקב"ה הורג את האויבים החיצוניים והפנימיים , והרוחניים והגשמיים, הן למעלה והן למטה, בזכות התורה שלומד בה תמיד כאש תמיד היוקדת על המזבח לא תכבה, ועל ידי השקידה בלימוד התורה, נהרגים אויביו בשם [תכ"ה], הוא השם הקדוש אשר בו הרג משה את המצרי.

                                                    –  צ  ו  –

והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכוהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים [ו/ו] אומר הזוהר הנגלה רבי אחא פתח ואמר: והאש על המזבח תוקד בו- לשם מה צריכים האש לדלוק תמיד על המזבח ?ובער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר – מדוע בשעה זו ? ומדוע דווקא הכהן מבעירם? והרי שנינו: בכל מקום אש מורה על דין, והכהן שורשו בבחינת ימין [חסד] ורחוק הוא מן הדין, שהרי כהן אינו שייך בדין לעולם: וכאן הוא צריך להבעיר דין בעולם, שנאמר וביער עליה הכהן ?- אלא כך למדנו: אדם שבא לחטא לפני קונו, הוא שורף עצמו בשלהבת היצר הרע: ויצר הרע, מצד רוח הטומאה הוא בא, ולכך שורה בו רוח הטומאה. ולפעמים ישנם קרבנות שבאים מצד הטומאה [כגון עז], שכן צריך להקריב על המזבח קורבן הדומה לחטאו. ורוח הטומאה אינה כלה ואינה מתבטלת- בין מן האדם, ובין מן הצר שבאה ממנו- אלא כאש המזבח, שאותה אש מבערת את רוח הטומאה ומינים רעים מן העולם. וזאת כוונת הכהן, לתקן את האש שתבער מינים רעים מן העולם. ועל כן צריך שלא לכבות את האש לעולם, ולא יחלוש כוחה ותוקפה לשבור את כוח הטומאה התקיף והרע מן העולם, ועל כן לא תכבה. והכהן יסדר עליו אש בבוקר בבוקר, בזמן ששולט הצד שלו ומתעורר בעולם, כדי לבשם את העולם [על ידי המתקת הדינים]. ועל כן שנינו: אש [המזבח] אוכלת אש [ההדיות] האש שבאה מלמעלה אוכלת אש אחרת [שמביא כהן הדיוט], לכן אש המזבח אוכלת אש אחרת .ועל כן אש זו לא תכבה לעולם, והכהן מסדרה בכול יום.

אם על תודה יקריבנו….חלות לחם חמץ יקריב [ז-יב-יג] אומר הרב שמשון נחמני בספרו זרע שמשון ;  כלל בידינו, כי ארבעה צריכים לברך את ברכת "הגומל". להודות ולהלל לה" על הניסים שעשה להם, חולה שהתרפא מחוליו, יורדי הים המפליגים באוניות הולכי דרכים שהלכו במדבריות ואדם שהיה במאסר. והנה במצות קורבן תודה האמורה בפרשה נרמזו ארבעה אלה. שנאמר "חלת לחם חמץ יקריב"- ומילים אלו הן ראשי תיבות של המילים : חייב לתת תודה לה" – חולה. מדבר. חבוש. מצולות. והלקח נפלא ועצום! אסור לו לאדם להיות כפוי טובה, אלא יזכור תמיד את חסד ה" הרבים שעושה עימו בכל עת ויודה עליהם לה" בכל לב תמיד.

זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים [ז\לז] אומר ברב אליהו אדלר בספרו ליקוטי אליהו ששה דברים מוזכרים בפסוק זה עולה, מנחה, חטאת, אשם, מילואים, זבח השלמים. וזה כנגד ששה סדרי משנה: עולה- כנגד סדר " זרעים שהאדם זורעם באדמה והם עולים למעלה וצומחים. מנחה- כנגד סדר מועד, שהם ימי מנוחה. חטאת- זה סדר נשים, שחטאים תלויים בהן. אשם- כנגד סדר נזיקין, דאדם מועד לעולם, בין בשוגג בין במזיד. מילואים- כנגד סדר קדשים, עינייני בית המקדש ששם כבוד ה" מלא. זבח השלמים- כנגד סדר טהרות, דהטהרה היא לזבוח היצר הרע על ידי עבודת ה".

ויעש משה כאשר ציווה ה" אותו ותיקהל העדה אל פתח אוהל מועד [ח/ד] אומר רבינו בחיי מעשה נס היה, וזה אחד מן המקומות שהחזיק המועט את המרובה. כיוצא בו [במדבר

                                         –  צ  ו  –

כ] וייקהלו משה ואהרון את הקהל אל פני הסלע. וכן אמרו במדרש ואת כל העדה הקהל את פתח אוהל מועד, אמר לפניו משה, ריבונו של עולם שישים ריבוא של אנשים ושישים ריבוא בחורים היאך אני יכול להעמידם פתח אוהל מועד, אמר לו הקב"ה על זה אתה תמוה, והלא השמים כדוק עין היו, ואני מתחתים מסוף עולם ועד סופו, שנאמר [ישעיה מ] הנוטה כדוק שמים וימתחם כאוהל לשבת. וכן בהר סיני נגלה הקב"ה על הר סיני בעשרים ושנים אלף מרכבות כל מלאכי השרת, שנאמר[תהילים סח] רכב אלוקים רבותיים אלפי שנאן, ועל כל מרכבה ומרכבה כמרכבה שראה יחזקאל והיאך היה ההר מחזיק כולם, אלא מעשה נסים היה שהיה הקב"ה אומר להר הרחב וקבל בני אמונים. וכיון שעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון שנאמר : [יהושע ג] ויאמר יהושע אל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה" אלוקיכם. וכן לעתיד כל אותן אוכלוסין שיצאו מאדם הראשון עד שיחיו המתים היכן הם עומדים, והן עתידים לומר [ישעיה מט] צר לי המקום גשה לי ואשבה, אלא אני מרחיב את ירושלים, שנאמר [שם נד] הרחיבי מקום אוהלך ויריעות משכנותיך , וכתיב [יחזקאל מא] ורחבה ונסבה למעלה למעלה.

וישחט וייקח משה מדמו וייתן על תנוך אוזן אהרון הימנית ועל בוהן ידו הימנית ועל בוהן רגלו הימנית [ח/כג] אומר רבינו בחיי יראה לי בסידור איברים הללו כי מפני שנחלק המציאות לשלשה חלקים עולם המלאכים /ועולם הגלגלים /והעולם השפל,/ ונצטווה משה על המשכן הכולל חלקי המציאות הזה , לפנים מן הפרוכת כנגד עולם המלאכים, מחוץ לפרוכת שהוא אוהל מועד כנגד עולם הגלגלים, חצר המשכן כנגד עולם השפל על כן הוצרך המשכן הזה להיות שם אחד מכיר את בוראו מיוחד לעבודת ה" יתברך והוא הכוהן הגדול, ושיהיה גם כן כולל בגופו ובתכונת צורתו שלושה חלקים אלו, וזהו צורת אדם שהוא עולם קטן ובו עולם הדיבור והוא הראש כנגד עולם המלאכים, ועולם החיות זהו מן החזה ועד מותניו כי באמצעות גופו הוא הלב שהוא בעל התנועה כנגד עולם הגלגלים, ועולם הטבע ממותניו ולמטה כנגד העולם השפל , ולפי שהקורבנות הם קיום העולם, ושהוא נחלק לשלושה חלקים אלו, הוצרך משה לתת מן הדם שהוא כפרת הנפש בשלושה איברים הללו מן הגוף שהן שלושת חלקי הגוף של הכוהן המכפר, וזהו שאמר על תנוך אוזן אהרון הימנית זהו עולם הדיבור, כי איבר האוזן בראש, ועל בוהן ידו הימנית זהו אמצעית הגוף, הוא עולם החיות ועל בוהן רגלו הימנית זהו עולם הטבע .וחכמי הטבע כתבו בספריהם כי כשם שכול איבר ואיבר נברא לתועלת מיוחד בגוף, ויש ברובן שבכול אחד ואחד כלול שלוש תועלתיות ואין בו דבר לבטלה, כך חמש אצבעות שביד כל אחד ואחד מהם נברא לתועלת מיוחד, והוא כי כל אחד מהאצבעות הוא משרת לחוש אחד מחמישה חושים שבאדם שהם עיקר האדם, ובהם מתגלים כוחות הנפש, הראשון משרת לקינוח הפה והוא שבו חוש הטעם. והשני, תוך הנחיריים שבו חוש הריח והשלישי, לחוש המימוש למשיש בכל חלקי הגוף לפיכך הוא ארוך מכולם , והרביעי לקנח העין , והחמישי לקנח האוזן, והקב"ה ברא בגוף האדם חמישה חושים ומסר להם חמישה משרתים שהן האצבעות , וזהו שלמות הטבע, כי אין הטבע עושה דבר לבטלה ואנו רואים כי כל אחד ואחד מהאצבעות הולך לחוש שלו תמיד שלא בכוונה, יתברך ויתעלה היוצר, יוצר בראשית אשר יצר את האדם בחוכמה.

 

 

 

אם כן במרכז טקס הנוצ׳ה דה פניוס עומדת השמלה הגדולה, לבוש הברברית(traje de berberisca), אחד השרידים המהותיים ביותר של התרבות החומרית של יהודי מרוקו. בשנות השלושים של המאה העשרים עדיין שימשה השמלה הזאת כשמלת כלולות, והנשים המבוגרות לבשו אותה גם בשמלה חגיגית בטקסים ובחגים, אך עם המודרניזציה וההשפעות האירופיות עברו הנשים ללבוש לבן ביום חתונתן. השמלה עשויה קטיפה בצבעי ארגמן, ירוק ושחור ומעוטרת ברקמת חוטי זהב וחוטי מתכת אחרים בדגמים שונים, אך הכלה לובשת שמלה מקטיפה שחורה מעוטרת. החוקרת הצרפתייה ז׳אן ז׳ואן עמדה במחקריה משנות השלושים של המאה העשרים על מומחיותן של הנשים היהודיות במרוקו במלאכת הרקמה. לדבריה היו נשות טיטואן בין היחידות ששמרו על מסורת גרנדה וקורדובה בשלמותה. יששכר בן־עמי ציין כי בכל ערי מרוקו היו מעדיפים להזמין את השמלה מטיטואן, בגלל ההשקעה הרבה שם בהכנתה. רקמה מסמלת, בדומה לתכשיטים, מעמד כלכלי עירוני מצליח. השמלות המעטות שנותרו ברשות יהודי טיטואן – שחלקן עברו רַפָּאוּת (רסטורציה) – נודדות בין משפחות בני הקהילה בעולם והפכו לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי, במונחיה של ג׳נט הוסקינס. המונח חפץ ביוגרפי מגדיר חפצים מסוימים ה׳צוברים מהלך חיים׳. חפצים אלה, כדוגמת שמלת הכלולות או שמלת החינה, הם זיכרון היסטורי־קולקטיבי־קהילתי, כהגדרתה של הוסקינס. הם מתארים ומאזכרים את מהלך חייו של האדם הפרטי וספוגים בסיפורים אינדיווידואליים ובזיכרונות פרטיים. החפץ – במקרה שלפנינו השמלה הגדולה – מסמל תחנת חיים שעברה המשתמשת בו. סוגיה זו רלוונטית לדיוני מכיוון שבמרוצת הזמן תצלומו של החפץ מחליף את החפץ עצמו, את השמלה; התצלום הממוסגר הופך להיות חפץ ביוגרפי המסמן את יחסי הגומלין המתמשכים עם החפץ הנודד ממשפחה למשפחה, ובכך הוא מנוכס בידי האישה הלובשת אותו. עניין זה יידון בהרחבה בהמשך, בדיון בטרנספורמציות של המדיום שחלו בטקס.

היבטים רבים של הטקס, שחלקם טרם נחקרו, דורשים דיון מעמיק, ובהם: סוגיות מגדריות הנוגעות לטקס ולשמלה, ושעניינן היחס בין האישה לגוף ולייצוגיו; סוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, לאו דווקא בהקשר דיכוטומי, כפי שהתוותה רגינה בנדיקס; וכן שאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס המתקיים בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים דרמטיים. בדיון כאן אתמקד בשלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות בטקס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר הזמן וציר המדיום, המתמקד בהיבטים של צילום ובשינויים המתאפשרים בעידן הטכנולוגי הנוכחי.

ציר המרחב: מן החוץ פנימה ומן הפנים החוצה

תחילה התקיים הטקס בחודרייה. ברובע זה התגוררו רוב יהודי העיר, עד בניית האנסנצ׳ה (ensanche), ההרחבה של העיר, בשנת 1925. ברובע החדש התגוררו בעיקר הנוצרים והיהודים בבניינים משותפים. החודרייה הייתה בנויה כמתחם סגור, שעריה ננעלו בשעות הלילה, ורחובותיה צרים. הכלה הולבשה בביתה על ידי המחטה, מלבישה מומחית שהכירה את שלבי התקנת השמלה והתכשיטים. לאחר מכן הגיעו המחותנים ועימם אנשי חברה קדישא, שהיו אחראים לטקסים היהודיים בקהילה, ויחד נהגו ללוות את הכלה ברחובות החודרייה הגדולה והחשוכה, כשהם אוחזים בבתי נר כבדים ובפעמונים גדולים. יופייה של הכלה, הלבושה בגדים מפוארים ועדויה תכשיטים, אור הנרות וחומם ודנדון הפעמונים פעלו על החושים, ובכך, על פי התאוריה של ארנולד ואן גנפ, הטביעו את חותמם על זיכרון הטקס. המשכו של הטקס התקיים בבית החתן או הכלה, שם כל הנשים שסבבו את הכלה היו לבושות גם הן בשמלה המסורתית. כאשר טקסי מעבר שנהוג לחוג בקרב המשפחה ובמרחב סגור פורצים את גבולות הבית ועוברים דרך הרחוב, ההכרה בשינוי ובמעבר שחווה הפרט חורגת מן המעגל המצומצם של המשפחה והמכרים אל הקהילה כולה, הנוטלת חלק בתהליך הטקסי ומשמשת כעדה לו.

הערת המחברת: עבודות הבנייה של אזור האנסנצ׳ה החלו זמן לא רב לאחר כינון הפרוטקטורט הספרדי במרוקו, והרובע הפך להיות מזוהה עם בני השכבה החברתית־הכלכלית הגבוהה בעיר. היהודים בעלי האמצעים עזבו את החודרייה, הרובע היהודי של העיר, ועברו להתגורר באנסנצ׳ה. ראו: בראוו־נייטו, עמ׳ 79.

בתקופת הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912) עברו יהודים רבים להתגורר באזור ההרחבה של העיר, בשכנות לתושבים הנוצרים. בתקופה הזו התכנסו היהודים בבתיהם והשתדלו שלא לבלוט במנהגיהם השונים, בשפתם ובהתנהלותם והטקסים עברו מן החוץ אל הבית. הטקס התקיים בבית הכלה, ומידעניות סיפרו כי הכלה נהגה להסתובב סביב שולחנות הבית – כסמל להקפות שנעשו ברחובות. נשות המשפחה וחברותיה של הכלה לבשו כל אחת את השמלה הגדולה הפרטית שלה, אם כי בשלב זה הלכו והתמעטו השמלות המקוריות שנותרו בכל בית, וחלק מן הנשים התהדרו בלבוש אירופי מודרני. כפי שהיה נהוג בטקסים שהתקיימו ברחובות ליוו המחותנים את הכלה בשירים שנועדו לה, וכן הושרו הפיוט ׳יעלת חן העלמה נעימה׳ והפיוט של שלמה אבן גבירול 'שוכנת בשדה עם אוהלי כושן, בנוסח מרוקו הספרדית, שיר המכונה בפיהם של יהודי טיטואן ׳לה שוחה׳.

בשנות השישים, עם ההגירה הגדולה לישראל, שוכנו יהודי מרוקו הספרדית בעיקר במעברות ובשיכונים בעיירות הפיתוח בפריפריה; לא עוד הבתים רחבי הידיים שהיו בטיטואן עם חדרי האוכל המרווחים. שינוי המרחב השפיע גם על התנהלותו של הטקס. כך תיארה זאת אחת המידעניות: ׳זה היה עצוב. בבית הקטן באשקלון ליוו אותי לבושה בשמלה מהחדר לסלון, שתי בלטות. שרו שירים וזהו. על השולחן היו כמה עוגיות, אבל לא הייתה HIBA, הילה, התלהבות׳. אחרות ציינו כי השתדלו לקיים את הטקס בדיוק כמו בטיטואן, אך הבתים הקטנים שבהם גרו המהגרים שזה מקרוב באו אילצו אותן לחפש דרכים לניצול מרחב הבית, כך שיכיל את בני המשפחה והחברים. ׳את כל הרהיטים של הבית דחסנו בחדר אחד, וכך יכולנו לפרוש שולחן ארוך של מטעמים ולארח בדירה הקטנה כמעט ארבעים אורחים׳, סיפרה מידענית אחרת.

בימינו בישראל, בספרד, בוונצואלה, בארצות־הברית ובארצות תפוצה אחרות הטקס מתקיים בקרב בני הדור שלא נולד בערי צפון מרוקו, והוא נערך בבתים דו־מפלסיים או רב מפלסיים ובגינות הבית של בעלי הטקס או קרובי משפחתם. מלבישים את הכלה בקומה העליונה של הבית, ולאחר הלבשתה באים המחותנים לאסוף אותה מן החדר ומלווים אותה למרחב הגדול יחסית שבו מתקיים הטקס, גינה או חצר, כשהם קוראים פיוטים בניגון המסורתי. הכלה עוברת בין האורחים מלווה במחותנים ובאנשי הקהילה, ומובאת אל מעין כיסא מהודר (trono). על קיר שמאחורי מושב הכלה תלויים פרוכת ומעילי ספר תורה שהובאו ממרוקו, שהם חלק מהאוצרות של משפחות לא מועטות; חפצי קודש אלה מעוטרים ברקמת זהב דומה לזו שעל השמלה.

בטקסים הנהוגים כיום הנשים הסובבות את הכלה לבושות בשמלות מושכרות או מושאלות, בצבעים שונים וברקמת זהב, והן מזכירות את הנשים שהיו לבושות בערב זה בשמלה הרקומה המסורתית, ומבליטות על דרך הניגוד את האותנטיות והסגוליות של השמלה היחידאית. פייר נורה ציין כי בגדים הטעונים זיקות נוסטלגיות לעבר היסטורי ולמקומות מן העבר הופכים לאתרי זיכרון וממלאים תפקיד בהבניית הנרטיב ההיסטורי, האמיתי או המדומיין, של הקבוצה. הבגד המסורתי ממחיש את הדבקות בקבוצה כלשהי ואת הרצון להיבדל מקבוצות דומות ואף לחוש אליטיזם.

המעברים במרחב ממחישים אם כן מעברים בין מסורתיות למודרניות כבר בטיטואן עצמה: המעבר מן החודרייה לשטח המורחב של העיר ומן הרחוב אל פנים הבית; וכך גם בישראל במקרים רבים: מעבר מדירת השיכון לבית הדו־קומתי. השינויים באופי הטקס משקפים את התהוות החשש ממגעים בין תרבויות במרחב שהייתה בו הייררכייה בולטת, בין הנוצרים ליהודים בטיטואן, וכן את התהליכים המלווים את משבר ההגירה ואת הצמיחה וההתבססות שלאחריה, וכל זאת תוך שמירה על הלכידות של הקבוצה האתנית.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס:

עמוד 55

אהבה ברחוב ללא מוצא.

משפחת עזרן ממרקש

ברחוב צר בשם "דריבה" בעיר העתיקה של סאפי, גרו משפחות יהודיות זו לצד זו. משפחת שושנה, משפחת בן־יאיר ועוד משפחות אחדות. בקצה הרחוב, גרו הדודים שלי. בקומה התחתונה של אותו בית, גר דודי, דוד חזיזה, אשתו שמחה וילדיו, אלי וסמי. בחדר סמוך, גר דוד משה, חנה אשתו וילדיו. סבתי-חנה התגוררה לא רחוק משם, ב'דרב למה', רחוב המים.

בבית הדודים, הייתה קומה שנייה וקומת גג. הקומה השנייה אוכלסה על ידי משפחות אחרות ובקומה העליונה, בעליית גג, השכירו חדרון לרפאל אבי.

אבי, רפאל עזרן, הגיע מהעיר מרקש. זוהי עיר מחוז גדולה בדרום מרוקו, בה התמקם השלטון המרכזי, ושם נמצא מושל המחוז הדרומי של מרוקו. העיר מנתה מעל עשרות אלפי יהודים, והייתה להם מסורת יהודית בולטת. רפאל היה בן למשפחת תופרי אוהלים שעבדו עבור "שלוחים" בדרום מרוקו, בעיקר ברברים. אביו, יצחק, היה בעל מלאכה ועבד בחצר ביתו. חצר משותפת, בה גרו המשפחות והילדים. הוא היה גוזר את הבד ומחלק את העבודה בין הבנים ובנות הבית. דודי מרדכי, מצד אבי, סיפר לי, שסבתי רחל, הייתה לוקחת ממנו מדי פעם, בהסתר, בדים, ותופרת בגדים לנזקקים יהודים. לאבי היו ששה אחים ואחיות.

המשפחה המלוכדת התגוררה במרקש במלאה היהודי, בשכונת 'ברימה׳ לא רחוק מבית העלמין היהודי. למרות התנאים הקשים, שמרו בני המשפחה תמיד על אופטימיות ועל מצב רוח מרומם, גם בזמנים קשים של מחסור ודלות. הבנים ובנות המשפחה למדו בבית ספר אליאנס וגם לימודי תורה בחדר.

אחיו הבכור של אבי, יוסף, היה דמות מרתקת. הוא גר בשיכון l'habitat. זה היה מעין דיור משופר, לעומת המלאח. יוסף, עבד אז בדואר והיה גם מאמן כדורגל של הקבוצות היהודיות במרקש. לאחר שעלה לארץ, בתחילת שנות השישים, לבאר שבע, השתלב מייד בענף הספורט שבעיר

אבי רפאל למד חייטות אצל הספרדים. כבעל מקצוע עם ידע רב בתחומו הוא חיפש את מזלו בחייט בעיר אחרת. עזב את מרקש בגיל שבע עשרה, אולי שמונה עשרה והשתקע בסאפי. הוא היה בעל מלאכה מעולה והכיר את רזי המקצוע. את הבדים, החוטים, מכונות התפירה, הגזירה, והקפיד על ניצול מקסימלי של הבד כדי להוציא ממנו את המירב בתפירת מכנסיים, מעיל או חליפה. מלבד מומחיותו, הוא היה איש שיח חביב, היטיב לספר בדיחות וסיפורים, וכך משך אליו לקוחות מכל שדרות האוכלוסייה. יהודים, ערבים, צרפתים וספרדים.

אבי הגיע לסאפי וחיפש מקום קטן וזול שבו יוכל להתאכסן.

כך מצא את החדר בעליית הגג בבית משפחת אמי. בבית זה, ב״דריבה", ברחוב הצר, הכיר את משפחתה של אמי, משפחת חזיזה. הוריי לא נהגו לדבר ולספר על היכרותם. בכל אופן, דומני שהכירו כאשר ביקרה אמי אצל האחים שלה בבית זה. אבי חיזר אחריה ונראה כי נפגשו גם במסיבות ריקודים. דודתי מדלן, אחותה של אמי, סיפרה לי שהיו לאימי מחזרים רבים, מבוססים ומפנקים אך משום מה, התאהבה דווקא באבי, החייט הפשוט, חסר האמצעים ונוצר ביניהם קשר אמיץ לכל חייהם. הוא העריץ את יופייה ועל אף שלא הייתה בעלת השכלה, הקרינה אצילות בדיבורה ובהתנהגותה. היא נענתה לחיזוריו והם נישאו בחתונה צנועה, שמחה ורבת משתתפים מצד שתי המשפחות. כפי שאני מכיר את משפחת אבי, אני בטוח שאחיותיו ואחיו הרעיפו עליזות ופרגון רב על כל האורחים, הקרובים והרחוקים.

לאחר נישואיהם גרו הוריי במשך שנתיים אצל משפחת אמי בצפיפות רבה. לאחר מכן עברו להתגורר בבית ברחוב 'בין המיצרים', מול חומת העיר הפורטוגזית שהקיפה את העיר העתיקה. זה היה בית מרווח, בעל שלוש קומות. בשתי הקומות הראשונות גרה משפחתנו ובקומה השלישית התגוררה משפחת כהן, גיוזף ואסטרליה עם ילדיהם פרלה ורירי. הייתה לבית עליית גג שאפשרה לנו לעלות דרכה לגג הבית, לעמוד ולהשקיף אל מעבר לחומה ולראות את הים ואת הבתים הסמוכים. בבית זה גרנו שנים רבות. בקומת הכניסה הייתה מבואה לדירה והייתה גם חצר פנימית מרובעת, עם באר מים בקיר מול הכניסה, שירותים ומקלחון, מטבח צר בו אחסנה אמי את כלי הבית ובישלה. חדר נוסף היה חדר אוכל משפחתי ששימש גם כחדר שינה לסבתי חנה, שהיה לה קשר הדוק מאוד אל אמי שתפקדה אז כיד ימינה בבית.

על אף נדודינו בארצות חוץ וישראל, לבסוף חזרנו לסאפי לאותו הבית.. הילדים שוכנו בשני חדרי שינה קטנים, מי ישן על מזרן רצפתי ומי על מיטה. היה תענוג לא רגיל להתכרבל זה עם זה ולספר סיפורים. ה'חגיגה^, הגדולה ביותר הייתה כאשר אחת הדודות מצד אבא, דודה פרחה, או דודה מסעודה, התארחו אצלנו וישנו אתנו באותו חדר. אז, סיפורי אלף לילה ולילה התחילו, ולא הסתיימו עד שכולנו נרדמנו מאושרים ומוקסמים מהעלילות ומסיפורי הדודות.

בבית זה נולדו אחי. הבכורה רשל, אחריה גיקי, סולי, בבר, אילנה וסימונה. מרטין, רותי, ובני, אחי זיכהו לברכה, נולדו מאוחר יותר בבית אחר, ברחוב האג' תהאמי.

אבי השתכר באופן מכובד ממקצועו, חוג הלקוחות שבנה התרחב ועבודתו האיכותית גרמה לכך שלא חסר לנו בבית מאום ואף התאפשר להוריי לאמץ באופן קבוע יתומים שגדלו אצלנו וקיבלו את חסותנו.

הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.אהבה ברחוב ללא מוצא.-משפחת עזרן ממרקש

עמוד 32

.