אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הסוסיס של מוגדור.
- 17. הסוסיס של מוגדור
כילד, הכרתי שני סוגי סוסים ומרחק של שנות אור ביניהם.
ראשון – הסוס הרתום לקוצ׳יי. המילה קוצ׳יי לקוחה מספרדית ופירושה – כרכרה. היו עשרות קוצ׳יי במוגדור שהובילו את האנשים להיכן שרצו.
מחוץ לחומה, לרגלי השעון שהיה גאוות העיר, עמדו בשורה ארוכה הסוסים כשהם רתומים לכרכרותיהם. כאשר כרכרה אחת יצאה לדרכה, מיד כל הסוסים האחרים, ללא פקודה מהרכבים, היו מתקדמים ותופסים את המקום שהתפנה. הרכבים ישבו במעגל במרחק מה מהכרכרות ושיחקו במשחק קלפים שנקרא ״רונדה״. במשחק זה, השתמשו בקלפים שונים מאלו המשמשים לפוקר או לרמי. היו בהם חרבות במקום מספרים, חרב אחת בשביל ה״אס״, שתי חרבות ל״שתיים״ וכן הלאה. לסימן הזה קראו ״ספדה״ שהיא חרב בספרדית. בכלל, כל המשחק הזה, כולל שמו, יובא ככל הנראה מספרד וכל שמות הצורות והצלמים שעל הקלפים היו ספרדיים: ״דיי״ בשביל מלך, ״קביו״ בשביל האביר על הסום וכו'. הקלפים שהשתמשו בהם העגלונים היו בלויים עד לעייפה ומקופלים לשתיים לאורכם, מה שאפשר להם להרים קלף בצביטה מהרצפה.
כאשר יצא הקוצ׳יי לדרכו, היה הרכב הבא בתור קם לאיטו ועולה ומתיישב על מושבו במרומי הכרכרה ומיד מנופף בשוט שלו כדי להבריח את הזבובים. לכל קוצ׳יי היו רתומים שני סוסים שאי אפשר היה לקבוע את גילם, אני מניח שהם היו קשישים למדי.
לכרכרה שהייתה תמיד צבועה בשחור היו ארבעה מקומות ישיבה מרופדים בעור אדום. שני מקומות בכיוון הנסיעה ושניים – מנגד. לפעמים, כאשר הכרכרה הייתה מלאה, היה העגלון מושיב נוסע לידו, וכך חמישה אנשים מלבדו נסעו בו-זמנית בכרכרה. למעשה, היה עוד ״מקום ישיבה״ על הקוצ׳יי – לא בתוך הכרכרה אלא מחוצה לה. אני מתכוון למוט מתכת מקובע לרוחב גב הכרכרה. אך יצאה הכרכרה לדרכה, היינו אנו הילדים מזנקים ומתיישבים על המוט.
היינו לפעמים אחד, לפעמים שניים ולפעמים שלושה ילדים, שהתמקמו על המוט כדי לזכות בנסיעה בחינם. ולאן נסענו כך? לרוב, לשום מקום! בשלב מסוים, היה ישבננו הדואב מהישיבה הבלתי נוחה ומן הזעזועים המתלווים לה מאלץ אותנו לקפוץ מן הכרכרה. לפעמים היינו מצליחים להתייצב על רגלינו ולפעמים משתטחים על הארץ.
לעתים קרובות, העגלון היה חש במשקל העודף ואז היה מצליף אחורנית בשוט שלו שהיה מורכב ממקל, אליו הייתה קשורה רצועת עור דקה באורך של מטר או מטר וחצי. אנחנו המצאנו כל מיני תחבולות כדי להשתמט מצליפת השוט, לא תמיד בהצלחה, כי אירע לא פעם שספגנו כמה הצלפות הגונות.
כאשר הסוסים היו שרויים במנוחה, היה העגלון מלביש לראשם, מאחורי אוזניהם, שק תבן או שעורה. כך הגיע האוכל ישירות לפיהם.
*
הסוג השני של הסוסים שהכרתי היה סוסי הפנטזייה. סוסים אלו היו שונים בתכלית מסוסי הקוצ׳יי. אלה היו סוסים ערביים־גזעיים, קטנים יותר וגמישים, שהשתתפו במפגנים שנערכו בחוף הים. על הסוסים רכבו ערבים עוטי ג׳לבות צחורות שהתנופפו ברוח. בידיהם החזיקו רובים ארוכי קנה עם קת רחבה ורקועה בכסף. הסוסים האבירים על רוכביהם, בין עשרה לעשרים, היו מסתדרים בשורה רוחבית ישרה וממתינים.
בהינתן האות, היו מזניקים את סוסיהם ודוהרים במהירות סופתית. בשלב מסוים של המרוץ, היו הרוכבים מניפים אל על את רוביהם בידם הימנית, בעוד ידם השמאלית אוחזת ברצועות הרסן. באותו רגע נדמה כאילו הרוכבים מרחפים מעל סוסיהם. לפתע, כל הרובים היו פולטים ירייה בבת אחת ומשאירים באוויר ריח חריף של אבק שרפה. לאחר מרוץ של כמאתיים מטרים, כל הסוסים היו נעצרים בבת אחת.
המחזה הזה היה חוזר על עצמו במשך שעה ארוכה. איני יודע אם הייתה כאן איזו תחרות ואם הייתה, מי ניצח בה, אבל אני מתאר לעצמי שהרוכבים היו משתכרים מהעצמה ומן המהירות של סוסיהם, והיריות רק הוסיפו את הנופך שלהן להצגה הגדולה.
למפגן הזה של סוסים ורוכביהם הדוהרים ויורים קראו ״פנטזייה״. למה פנטזייה, לא אדע. ואילו אני, שפנטזיות רבות ליוו את ילדותי, לא הצלחתי מעולם להגשים את הפנטזיה של גזירת שערות הסוסים בשביל כינורו של וזאנה. אף על פי כן בזכותו של ואזנה, זכיתי כאמור לאחוז בכינור בפעם הראשונה בחיי.
עמוד 42
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה. הסוסיס של מוגדור.
כתיבת תגובה