אלי פילו
זעקת יהודי מרוקו – חלוציות זו של יהודי צפון אפריקה בישוב ארץ־ישראל לא פסקה
במשך כל תקופת שלטון העותומנים בארץ־ישראל ישבו יהודי צפון־אפריקה בעיקר מיהודי מרוקו ב״ארבע ארצות״: ירושלים, צפת, .חברון .וטבריה וגם בחיפה ויפו. מהם התיישבו בערי השדה — בחברון, בשפרעם, בצור ובצידון. בשנת הת״ק עלה לארץ־ישראל מפאס הרב ר׳ יהודה זרחיה אזולאי, שממנו מסתעפת משפחת רבנים גאונים, שהמפורסם שבהם הוא ר׳ חיים יוסף דוד אזולאי המכונה חיד״א. בשנת תקס״ב עלה לירושלים הגאון המפורסם הרבי חיים בן עטר מחבר הפירוש על התורה ״אור־החיים״.
במשך כל התקופה העותומנית לא נתקה יהדות צפון-אפריקה מיהדות ארץ־ישראל אלא להפך, וזאת בשל שליחי ארץ־ישראל, שהטיפו לעליה ובשל הרוח הדתית לאומית שהפיחו רבני צפון אפריקה, משורריה ופייטניה בקרב צאן מרעיתם. בין השדר״ים השליחים יש להזכיר את ר׳ אליהו גלמידי, שנהרג באחד הכפרים בתוניס ור׳ עמרם בן דיוואן מחברון, שנפטר בוואזן, שבמרוקו ושקברו הפך לקבר קדוש, שהעלית לרגל אליו הייתה, מצווה שאין כמוה. הפיטנים והמשוררים של יהודי צפון-אפריקה יעוררו את החיבה והגעגועים לציון והניעו ׳רבים לבוא לארץ ישראל ולחונן עפרה. בין המפורסמים היו ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן־צור.
כשם שתושבי ירושלים הראשונים, היו יהודי צפון אפריקה, כן גם הקהילות בטבריה, צפת, חיפה, יפו וחברון נוסדו על ידי יהודים אלה. ראשוני גואלי אדמות ״אמלבס״, עיון קרא ״ודוראן״, שעליהן נוסדו המושבות פתח־תקוה, ראשון לציון ורחובות היו יהודי צפון אפרקה. משפחת עבו בצפת גאלה את אדמת ראש־פנה, בני משפחת שלוש ביפו היו מבין ראשוני המייסדים את שכונת נוה־שלום ונווה צדק בשטח יפו ואת השכונה ״אחוזת־ בית״ על גבול יפו — השכונה, שהתרחבה והפכה לתל־אביב.
מבין העולים מצפון אפריקה שהתיישבו ביפו ידועות המשפחות המפורסמות מויאל ושלוש, משפחת שלוש, שאחד מבניה, אהרן שלוש פעל רבות להרחבת הישוב היהודי ביפו וביוזמתו נבנתה השכונה הנקראת. על שמו ״שכונת אהרן״ שבגבול ״נוה שלום״ שבונה אחרת, שהוקמה על־ידי עולי מרוקו היא ״אהל משה״ ע״ש משה אסולין.
בין חלוצי הישוב העברי ראוי לציין במיוחד מר, חיי בן-יוסף אמזאלג בן למשפחה מרוקאית, שהתיישבה בירושלים עוד במאה ה־18 חיים אמזאלג היה סוחר עתיר נכסים, שעסק ביבוא וייצוא, אך המייחד אותו בין היהודים האמידים, שישבו אז בארץ, היא מסירותו בגוף ובנפש לרעיון גאולת הארץ וישובה…בהיותו נתין בריטי ובעל השכלה רחבה ובקי בהליכות עולם, נתמנה לסגן קונסול בריטי ביפו. עמדתו ניצלה, על־ידו כלי לעזרה לישוב העברי, שהיה בראשית בנינו ונתון למגבלות , ולנגישות של השלטון התורכי.
חלוצי ״יסוד המעלה״ בחרו בו לנשיא כבוד של אגודתם. אדמת ״ראשון לציון״ נרכשה על־ידו ובהשתדלותו והוא אשר נתן למתיישבים העברים הוראה לבנות בתים על שמו ועל אחריותו האישית ובניגוד לאיסור המפורש של הממשלה. צאצאי המשפחה. הענפה עמדו בראש הקהילה הספרדית בירושלים. בזמן האחרון,מר ג׳מס אמזלאג תרם כסף לבנין בית־ספר מפואר עם פנימית בבני ברק בשם ״אור־חיים״.
חלוציות זו של יהודי צפון אפריקה בישוב ארץ־ישראל לא פסקה . במשך הדורות, אלא להיפך, עם קום המדינה נהרו אליה שלש מאות אלפי יהודים ונאחזו בצפרניהם בכל חלקי הארץ.
בימי מלחמת העצמאות פונו מעיר העתיקה יהודי צפון-אפריקה וסודרו בשכונות אחרות של העיר. חלק גדול של הנוער עבר למקצועות: פקידות, מלאכה, מסחר, ה׳וראה, ספרות ומקצועות חפשיים. הם התאקלמו .חיש מהר בחברה הישראלית והיו בין הקולטים את אחיהם, שעלו אחרי קום המדינה.
ב. שערי זמרה מקים מעפר דלים – יוסף גבאי – לרבי משה אבן צור
ב. שערי זמרה
מקים מעפר דלים
חריזה: אאאא בבאא גגאא.
משקל: ארבע עשרה הברות בטור.
כתובת: לפסח לנועם מוציא אסירים, ס׳ משה בן צור.
מקים מֵעָפָר דַּלִּים וֵּמֵאַשְׁפוֹת יָרִים
גוי מקרב גוי הוציא למלוך מבית אסורים
בְּכֹח גדול וביד חזקה אל יוצר הרים
על כן בָּאוּרִים אֲכַבֵּד לו וְּבשִׁיר הַשִׁירִים בְּכֹחַ גָּדוֹל…
5 שִׂגֵּב מעוני אביון וקיים הבטחתו
אשר הבטיח לאברהם באהבתו
נתן חן העם בהוד נועם בעין הַמִצְרִים
וַיִּתְנַצְּלוּ עֶדְיָם זקנים עם נערים נתן חן ..
האל דעות גדול תבונה רב ההשכל
10 השיב חכמים לאחור ודעתם הוא שִׂכֵּל
התחכמו לנו הִרְווּנּו הִשְׁקוּנוּ מַיִם הַמָּרִים
וגם כִּתְּרוּנוּ כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂנָה הַדְּבוֹרִים התחכמו לנו…
1 – מקים … דל: הפייטן פונה לה׳ בבקשה שירים את ישראל, שהם דלים ודך, והלשון על פי שמ״א ב, ח. ומאשפות… ירים: ע״ד הפסוק בשמ״א׳ ב, ח: ׳מאשפות ירים אביון׳
2 – גוי… גוי: הלשון על פי דב׳ ד, לז, וראה ילק״ש ואתחנן רמז תתכח, ודרשוהו שלא היו ישראל ראויים לצאת ממצרים ולכן נקראו גוי,
מלך… אסורים: ר״ל הקב״ה שהוא מלך, הוציא את ישראל מבית האסורים כדי למלוך עליהם.
בכח… חזקה: על פי שמי לב, יא.
אל… הרים: על פי עמוס ד, יג.
על… השירים: אורים כמו מאורות ׳ר׳ אבהו אומר כשני המאורות, הא כיצד חמה זורחת מברכין עליה, לבנה זורחת מברכיו עליה׳, וראה ילק״ש יש׳ רמז תכה, ר״ל שיש לשבח לקב״ה ביום ובלילה על שגאלנו ממצרים.
שיר השירים: על פי שה״ש א, א.
שגב אביון: ע״ד הפסוק בתה׳ קז, מא: ׳וישגב אביון מעוני׳. וקיים באהבתו: כנאמר ׳ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. וראה בר׳ סו, יד. 7. נתן… העם: על פי שמי יב, לו.
בעין… מצרים: על דרך הפסוק בשמי יא, ג..
״ויתנצלו עדיים: רומז לנטילת תכשיטי המצרים על ידי בני ישראל, והלשון על פי שמי לג, ה.
השיב… -לאחור: ע״ד הפסוק ביש׳ מד׳ כה: ׳משיב חכמים אחור ודעתם ישכל׳.
התחכמו… הדבורים: בטורים אלה מתאר הפייטן את מחשבתו של פרעה ׳הבה נתחכמה לו׳ על פי שמי א, י, ומדמה את מעשיו ׳כאשר תעשינה הדבורים׳, והלשון על פי דב׳ א, מד.
בדבר אשר זדו עלינו הֶעֱנִישָׁם
נפלו בשוחה כרו ושב עמל על ראשם
15 – ירדו במצולות כמו אבן לקצבי הרים
וכעופרת צללו במים אדירים
ירדו במצולות…
צוה ויעמוד רמז לְשַׂר הים ודחפם
ובשׂכר זאת אויבי נחל קישון גְּרָפָם
שִלֵּם שכר טוב מגיד מישרים
יתגדל שמו לעדי עד ולדֹורי דורים
שלם שכר
נפלו... כרו: ע״ד הפסוק בתה׳ נז, ז: ׳כרו לפני שיחה׳
ושב… ראשם: ע״ד הפסוק בתה׳ ז, יז: ׳ישוב עמלו בראשו׳. ושינה מלשון יחיד שבפסוקים ללשון רבים כיוון שהוא מדבר על כל המצרים. 15.
ירדו… אכן: על פי שמי טו, ה. לקצבי הרים ל פירש רד״ק: ׳לסוף הרים אשר בים, כלומר לעיקריהם שהוא קרקע הים׳, לומר שהמצרים צללו לקרקעית הים, והלשון על פי יונה ב, ז. 16.
ובעופרת… אדירים: ע״ד הפסוק בשמי טו׳, י. 17.
צוה ויעמוד: על פי תה׳ לג, ט.
רמז… ודחפם: מכוון לנאמר במדרש: ׳היו ישראל שבאותו הדור מקטני אמונה, אמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר, אמר לו הקב״ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה׳, וראה פסחים קיח, ע״ב.
18 ובשכר… גרפם: בשכר זה שהים פלט את המצרים, הבטיח לו הקב״ה שכר על כך במלחמת סיסרא, כנאמר ׳אמר (הים) לפניו כלום יש עבד שרבו נותן לו מתנה, וחוזר ונוטלה הימנו, אמר לו אני נותן לך אחד ומחצה שבהם, דאילו בפרעה כתיב שש מאות רכב בחור, ואילו בסיסרא כתיב תשע מאות רכב ברזל׳. ראה פסחים קיח, ע״ב, והלשון על פי שופי ה, כא.
- שלם… טוב: הקב״ה שילם לים את שכרו והלשון על פי קה׳ ד, ט.
מגיד מישרים: על פי יש׳ מה, יט.
- יתגדל שמו: ראה דב״ר פר׳ ז ד״ה ויפתח ה׳.
עדי עד: על פי יש׳ כו, ד.
ולדרי דורים: כמו לדור דורים, על פי יש׳ נא, ח.
פזורת יהודי צפון מרוקו – יצחק גרשון
מקדם ומים כרך ו
אנסה עתה להבהיר, ממה מורבב אותו ייחוד תרבותי שניסו לשמר התיטואנים ומידתם, אותה ״רוח של תיטואן״ מיתית, אשר אליה התגעגעו ואשר עליה גאוותם אז והיום.
בתחום ההברה המרכיב החשוב הוא בלא ספק גאוותם של התיטואנים על מוצאם הספרדי. הם היו ערים לכך ששימרו מרכיבים של המורשת התרבותית הספרדית יותר משאר קהילות מרוקו; הלא הסתערבו עם הזמן והפנימו השפעות ״תושביות״, גם לאחר שכפו על רוב הקהילות הגדולות את ״תקנות קשטיליה״. אותה הרגשת ייחוס שאתה יצאו המגורשים מספרד נשמרה היטב בתיטואן והועברה לפזורה התיטואנית למקומותיה, שהיא למעשה פזורת־משנה ספרדית. חזקה מאוד הייתה הרגשה זו, והיא שודרה בעצמה כזו שגם זרים קלטו אותה. וכך כתב חיים זאב הירשברג:
אני בבית אחת המשפחות הס״טים באחת מערי החוף שבצפון מארוקו. לא חשוב אם זו קאזא, סאלי, טנג׳ר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן.
בבל זמן ובכל אתר היו התיטואנים משוכנעים שהמורשת הספרדית היא ערובה לסדרי קהילה מתוקנים יותר, לחיים יהודיים מלאים ויפים יותר. וגם על כך העיד הירשברג:
לאחר ששמעתי מפיהם של כל יוצאי תיטואן — והנם רבים, ומכל הס״טים הטהורים בכל מקום שפגשתים בארץ, את שבחו של מלאה זה, נקיונו, תפארת בתי־הבנסת שלו, נימוסיהם של תושביו, סדרי הקהילה המתוקנים, באמת קשה היה להפתיעני. ומשהגעתי לתיטואן נוכחתי לדעת שבאמת לא הגזימו בדבריהם."
באוסף של משה שאול בקול ישראל מצויות עדויות המעבירות מסר זה בצורה עממית, ולאו דווקא מפיהם של בני תיטואן: Todo lo bueno venia de Tetuan (בל דבר טוב היה בא מתיטואן);En Tetuan hacían todo con mas finura (בתיטואן עשו בל דבר ביתר חן, ביתר טעם, ביתר נימוס)."
למסר הברתי זה קשורה ההערצה לדייני תיטואן מדורות עברו, הכמעט־מיתיזציה של גדולת ישיבותיה וחכמיה, הקיימת גם ביום בשדרות רחבות של הקהילות היורשות. על הערצה זו העיד מ״ר גאון בכתבו על ר׳ יצחק ן׳ ואליד:
יהודי מרוקו באשר הם נוהגים לערוך תפילות ביום פטירתו, וישירו פיוטים מיוחדים לזכרו. בטכס הילולא אחד שנערך בביה״כ לעדת יהודי מרוקו בבואינוס אייריס. בשנת תרפ״ט, נוכחתי גם אני הכותב, והפליאתני ביותר לראות מה רבה הערצתם של בני המון העם לרבם זה.
מעבר להכרה ולמודעות העצמית הזו אין בי ספק, שהתיטואנים ירשו מאבותיהם הספרדים והורישו לקהילות פזורתם דבר שנשתמר גם הודות לישיבתם בעיר נמל שהייתה ימים רבים מקום משכנם של הדיפלומטים והסוחרים הזרים במרוקו: אותה תערובת של שמרנות ופתיחות לרוחות חדשות שאפשרה את ייסוד בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים״, את המעבר(מראשית המאה העשרים) גם של דיינים ללבוש מודרני ואת ההגירה הנרחבת.
הערת המחבר : נדמה שהראשון שבהם הוא ר׳ יהודה לאון כלפון, המופיע בצילומים משנות העשרה והעשרים של המאה הזאת בלבוש אירופי, כשלצדו חכמים אחרים הלבושים כפתאן שחור ארוך.
הירושה הספרדית התבטאה כמובן גם בשפה, החכיתיה, שייחדה אותם במרוקו ושהועברה גם לקהילות היורשות המרוחקות. יוסף שיטרית הראה, שיהודי צפון מרוקו היו לפנים דו־לשוניים, ודיברו גם עגה ערבית יהודית בעלת אופי מיוחד. אין זה משנה את העובדה, שהחכיתיה ייחדה אותם בקרב קהילות מרוקו דוברות הערבית היהודית או הברברית היהודית. למרות המטען הערבי והעברי שהיא נושאת בחובה זוהי שפד היספנית, וכך גם הרגישו דובריה; עבורם היא הייתה שפתם הספרדית. הרֶה־היספניזציה של השפה, שחלה במאה ה־19, רק חיזקה הרגשה זו.
גם התרבות המועברת על ידי השפה היא למעשה היספנית, ובעליה אכן ראו בה מורשת ספרדית ייחודית: הפתגמים המיוחדים;ה- Consejase,שהם סיפורים עם מוסר השכל; השירים והרומנסות;ה־Coplas, שהם שירים בנושאים יהודיים המיועדים לחגים ולמועדים וכן למועדי מחזור החיים היהודי: מילה, בר מצווה, חתונה וכו׳.
הגיית העברית של התיטואנים גם היא מסורת הנחשבת בעיניהם למסורת הספרדית הזכה ביותר. עליה הם שמרו מכל משמר, והיא נשמרת עד היום בפזורתם.
בתחום הדתי־הפולחני מצויות מסורות רבות שהועברו לפזורה: המנהג שלא להתעטף בטלית בתפילות השבת בבית הכנסת (מסורות שבעל־פה מסבירות זאת בפתיהותה של קהילת תיטואן, מאות בשנים, לטפטוף סדיר של יהודימ־בסתר מחצי־האי האיברי, שהגיעו אליה כדי לחזור ליהדות, וצריך היה להימנע מסימן חיצוני שיבדילם מחברי הקהילה הוותיקים); תוספות מיוחדות לתפילות: מזמורים ופיוטים מיוחדים, מהם דו־לשוניים, כמו הפיוט המפורסם לחג השבועות ״היא תורה לנו ניתנה״; לחנים מיוחדים, רבים מהם לקוחים מהרומנסות, ואפילו משירים ספרדיים־נוצריים שהיו פופולריים במאה ה־19.
בתחום המנהגים בולטים אלה השייכים לימי שמחה: אם ניקח כדוגמה את מנהגי החתונה, נוכל לציין את האולאלי, אותו מנהג של חלוקת נרות לילדים באחד מערבי שבוע החופה, כדי שילכו אחרי הכלה העוברת ברחובות ומזמינה את מכריה לחופתה, יאירו עליה בנרותיהם ויצעקו כל העת מלוא גרונם ulale- ulaleלהזהיר את החתן שיבדוק היטב שזו אכן כלתו., (אולאלי — שיבוש של היא לאה [ראה בראשית כט, כה], ששיבשו כנראה הילדים במרוצת הדורות.) אפשר לציין גם את השימוש ב־ TALAMONמעל ראשי הנישאים כבחופה, את השירים המיוחדים לכלה, הן בעברית(״שוכנת בשדה״, ״יעלת חן " והן בחכיתיה.
כן בולטים המנהגים הקולינריים המיוחדים: הקוסקוס המתוק בשקדים וצימוקים: ה – LETUARIOSפרות וירקות ממותקים, שהמפורסם ביניהם היה זה העשוי מחצילים קטנטנים שלמים: עוגיות ה- PALEVEבפסח, עוגיות רכות דבוקות לנייר שהיו מגלגלים לגלילים עבים(מצאתי אותן גם באזורים הדרומיים של ספרד דווקא בתקופת הפסחא, מה שמצביע אולי על כך שזהו מאכל שהמגורשים הביאו אתם): ועוד.
כל אלה מהווים גוף של מנהגים — רבים מהם מיוחסים למסורת ספרדית — שנשמרו בתיטואן, בבנותיה וביורשותיה. גוף מנהגים זה, ועמו השפה והתרבות המיוחדות המסורות והרגשת הייחוס, מצטרפים להכרה בייחוד — היא היא שקראתיה כאן ״הרוח של תיטואן ", רוח ששרתה ועדיין שורה בפזורת־המשנה של קהילת זו ובנותיה.
אני משוכנע, שתודעת ייחוד זו כבר הייתה קיימת בתיטואן לאורך הדורות. שם היא ביטאה את התנשאותם של צאצאי מגורשי ספרד על פני היהודים ״התושבים״. התנשאות זו הייתה בעבר הרחוק גם בתוך קהילות מעורבות, כמו פאס. ייחודה של תיטואן הוא בכך שלא הייתה קהילה מעורבת, או שלפחות הצליחה להטמיע לשונית ותרבותית את ה״תושבים״ שהגיעו אליה, וזאת בניגוד לקהילות המרכז והדרום. ואין לחשוב שההתנשאות כלפי ה׳׳תושבים״ הובילה להתנשאות כלפי שאר קהילות מרוקו או להיבדלות מהן. לתיטואן היו קשרים הדוקים עם הקהילות האחרות, וראינו לעיל שפאס אף סיפקה לה כמה מגדולי דייניה (גם הם, כמובן, מצאצאי המגורשים). במושבות התיטואנים שמחוץ למרוקו היה לתודעת הייחוד תפקיד אחר. הגם שבמקומות אחדים, כמו אוראן, היא דחפה להיבדלות מאוכלוסייה יהודית אחרת, לרוב היא שימשה לליכוד ולשימור הוויי וערכים יהודיים. ״הרוח של תיטואן שימשה מגן פסיכולוגי מול מציאות חדשה וסביבה חדשה(אולי אין זה מקרי, שכתב־העת של היהודים הספרדים יוצאי מרוקו בקרקס נקרא מגן). היא הייתה הערובה הטובה ביותר להמשך יהדותם של המהגרים. לכן ניסו לשמור על קשר חי עם קהילות מקורם, ולכן חזרו רבים לחפש בהן כלה, ורבים אחרים חזרו אליהן אחר שצברו הון קטן. בזיכרונם שם היה הוויי החיים היהודיים המתוקן ביותר.
סוף המאמר
La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir
La Politique des Autorités Marocaines envers les Juifs après 
l'Indépendance (1956-1962) Dr. Pinhas Katsir
Le Dr. Pinhas Katsir a été l'agent du Mossad au Maroc, chef du service des renseignements et de la branche civile de la Misguéret. Voici des extraits de sa thèse de doctorat sur "L'organisation et les tendances politiques des Juifs du Maroc depuis l'Indépendance. "
La volonté de collaboration
La proclamation de l'indépendance du Maroc a été accompagnée des déclarations solennelles sur l'égalité des droits des citoyens juifs. Le roi Mohammed V est revenu plusieurs fois sur cet engagement et c'était aussi un des sujets favoris dans les discours des dirigeants de l'Istiqlal au pouvoir, et des chefs de la gauche. Nombreuses sont les causes de ce phénomène: avant tout, la volonté de fonder un état moderne, soucieux des droits de l'Homme, droits que les futurs dirigeants du Maroc s'étaient engagés à respecter au cours des négociations précédant l'indépendance. Mais aussi pour s'attirer les sympathies des médias européens et américains et bénéficier du soutien de l'opinion publique internationale – qui avait tant contribué à l'obtention de l'indépendance.
Les dirigeants marocains, éduqués dans les universités françaises et professant des opinions progressistes, voulaient prouver leur maturité politique et de plus ils étaient conscients de la contribution économique de la dynamique communauté juive. Pour eux la communauté juive faisait partie intégrante de la nation et ils aspiraient à mettre fin aux institutions préservant son autonomie. Au cours des années 1954-56, l'exode des juifs s'était soldé par quelques 90.000 départs, touchant avant tout les classes les plus popularises, mais la grande majorité des juifs du pays plus de 200,000 était restée sur place. Il convient de souligner que les déclarations et les promesses des dirigeants marocains avaient contribué à les rassurer.
Ils avaient été impressionnés par la volonté de les traiter en citoyens à part entière, contrairement à leur statut passé inférieur de "dhimmis", qui n'appartiennent pas à la nation musulmane, sans droits politiques et auquel il était interdit de porter des armes. D'autre part, les juifs des grandes villes, émancipés, engagés dans la culture européenne et réussissant dans les affaires, avaient tendance à se considérer comme supérieurs aux musulmans restés en arrière. Leur aspiration véritable était de se fondre, en principe et dans la pratique, dans la communauté européenne. Les cercles influents au sein de la communauté avaient fait le pari de la poursuite de leur vie au Maroc avant tout du fait que leur sécurité personnelle n'était point en danger. Il convient de souligner que de larges couches de la population européenne étaient également parvenues à la même conclusion. Malgré le marasme dans le commerce et l'industrie, provoqué par l'exode de milliers de Français, l'économie n'avait pas été touchée à sa base. Nombreux furent les juifs qui profitèrent de ces départs, prenant la succession d'entreprises françaises actives. De plus l'émigration n'était pas la solution pour tous et une partie des juifs devaient s'adapter à la nouvelle réalité. Il convient de souligner l'antiquité de l'installation des juifs au Maroc qui ont vu se succéder les régimes sans perdre de leur vitalité ni de leur identité. La décision de partir ou de rester, était une décision individuelle, bien que naturellement influencée par l'environnement, les voisins et les parents. Le choix a prévalu surtout dans les milieux bourgeois et riches qui entendaient conserver leur position économique et leur bien-être tout en appréhendant un avenir incertain en dehors du Maroc. De plus, les possibilités d'émigration en France étaient limitées, et le capital dont ils disposaient insuffisant pour leur garantir le même niveau d'outre-mer.
Pendant les trois années qui ont suivi l'indépendance, le sultan et l'Istiqlal ont mené une politique intégrative. Au début, leur politique visait à traduire dans les faits les proclamations d'égalité et la volonté de les considérer comme une partie intégrante de la nation – d'où la tolérance en matière économique et religieuse, mais parallèlement s'est aussi imposée la tendance à la fusion de leurs œuvres de bienfaisance dans le cadre national. Leurs dirigeants n'avaient pas compris la nature profonde des liens qui unissent les juifs à travers le monde, ni la complexité de l'administration des œuvres de bienfaisance juives en grande partie financées par le judaïsme mondial. Pour eux la question juive au Maroc était marginale, car ils pensaient que la nation est au dessus de tout et la religion n'est qu'une affaire individuelle. C'est ainsi que s'est exprimé le roi lui même le 13.9.56 devant le nouveau Comité de la Communauté de Casablanca, en souhaitant la fusion des œuvres de bienfaisance. Il devait également leur demander de convaincre leurs coreligionnaires de ne pas quitter le Maroc qui "a besoin de tous ses fils". Rapidement, la réalité s'est imposée comme différente: le Maroc, pays arabe et musulman était contraint de prendre position dans le conflit israélo-arabe, un conflit aux conséquences négatives pour le judaïsme marocain. Les positions politiques envers les juifs après l'indépendance étaient très libérales. Le prince héritier Moulay Hassan déclarait devant les juifs qu'il comprenait leurs liens sentimentaux avec la Terre Sainte – à l'instar de ceux qui lient les musulmans à la Mecque, mais que cela ne devait pas porter atteinte aux relations fraternelles entre les deux communautés sur le sol marocain. Interrogé sur le conflit israélo- arabe et ses retombées sur les juifs du Maroc, le ministre des Finances, et un des ténors de la gauche, Abdelrahim Bouabid, répondait qu'il en espérait la fin proche. Un autre dirigeant de la gauche marocaine Mohamed Elfassi, ne rejetait pas la possibilité de liens culturels entre le Maroc et l'Etat d'Israël, mais cette attitude devait changer avec le temps.
Les dirigeants de l'Istiqlal au pouvoir ont rendus visite aux pays du Moyen-Orient et avaient été impressionnés par l'expérience égyptienne en matière de planification économique et surtout de son non-alignement entre deux blocs. Le rêve du dirigeant du parti, Allai Elfassi, de recouvrir les frontières historiques du pays, rencontrait un grand écho dans l'opinion publique, et avait besoin pour se réaliser de soutien des pays arabes. Par ailleurs, la volonté de forger une personnalité spirituelle marocaine authentique devait aussi contribuer à vouloir revenir aux sources arabes et faire de l'arabe la seule langue officielle du pays. Le roi Mohammed V lui aussi soutenait cette vision du Maroc comme une partie intégrante du monde arabe, lui qui se voyait comme le commandeur des croyants de tout le Maghreb, et dont l'influence spirituelle s'étendrait à l'ensemble du monde arabe. Cette tendance avait trouvé sa première expression publique dans le célèbre discours de Tanger, en 1947, dans lequel il avait souligné les liens qui doivent lier le Maroc au monde arabe, surtout après la création de la Ligue Arabe. Ce discours a soulevé des vagues de protestations en France.
La volonté d'aider les frères algériens dans leur lutte pour l'indépendance, devait également faire ressortir et exalter le patrimoine arabe commun. Il était donc tout naturel que les diplomates marocains se joignent à la condamnation de l'attaque israélo-franco-britannique contre l'Egypte et adoptent une position militante en faveur des réfugiés palestiniens. A cela, il faut ajouter la propagande des Palestiniens et de l'ambassade d'Egypte à Rabat qui devait contribuer à attiser les sentiments d'hostilité envers Israël et parfois aussi envers les juifs en général.
Au cours des deux premières années de l'indépendance, la politique étrangère du Maroc devait rester prudente, s'attachant à conserver de bonnes relations avec les Etats-Unis et la France. Ce n'est qu'au cours de l'été 1958 que le Maroc devait adhérer à la ligue des états arabes. Nombreuses étaient les raisons de cette adhésion: volonté de prestige, mobilisation de soutien aux revendications territoriales et à l'exigence d'évacuation des troupes françaises et espagnoles; volonté d'interférence dans la politique arabe et d'établissement d'une plus grande harmonie entre les pays du Maghreb. La politique intérieure n'était pas non plus étrangère à la compétition sur les proclamations les plus pro-arabes. Le gouvernement de gauche d'Abdallah Ibrahim avait été formé en décembre 1958. Les ministres du nouveau gouvernement voulaient prouver que la politique étrangère n'était pas moins importante pour eux que pour leurs adversaires au Palais royal, d'où le renforcement des liens avec les pays arabes.
En avril 1959, quelques mois après son arrivée au pouvoir, le chef du gouvernement se rendait en visite au Caire. De son côté, le roi qui voulait renforcer ses liens avec la Ligue Arabe devait proposer que la prochaine réunion des ministres des Affaires Etrangères de la Ligue se tienne à Casablanca – ce qui devait effectivement se produire en septembre 1959. A cette occasion les Marocains offrirent comme contribution à la Ligue Arabe l'arrêt des relations postales avec Israël en adhérant a l'Union Postale Arabe.
Malgré la déception devant la maigreur des résultats de cette conférence, le Maroc devait continuer à rêver d'unification du monde arabe et d'établissement de la paix entre Etats rivaux. Le roi Mohamed V cristallisa une proposition de sommet arabe et effectua en Janvier 1960 une tournée au Moyen-Orient en compagnie du chef du gouvernement, Abdallah Ibrahim. L'année 1961 devait certes marquer un recul des tendances panarabes, nais les conséquences de la politique suivie entre 1958 et 1961 avaient déjà porté une grave atteinte a la situation politique des juifs du Maroc.
שלוחי ארץ ישראל בשירה ובפיוט של יהודי צפון אפריקה אפרים חזן-פעמים 24
חון על יונה
שיר לכבוד ארבע ערי-הקודש . נכתב לבקשת השליח ר' חיים אשכנזי , על-פי מנגינה תורכית.
כתובת השיר : 'לנועם תורקי' 'מן עלמינא אלאה ינצור אפנדינא' . בית א לשון נופל על
לשון . אייתי בידיה החכם שד" ר כמה"ר הרב חיים אשכנזי נר" ו ושאל ממני לחבר שיר
על ניגונו ועשיתי רצונו ושמתי סימני כשמו חיים נר" ו . נכללו בו ד' ארצות הארץ
הקודש ירושלים, צפת חברון טבריה אלהים יכוננה עד עולם סלה .
חריזה : א .א / ב .ב .ב .א / ג . ג .ג .א .
משקל : 8 הברות בטור.
חון על יונה, חון על יונה
אל נא ינצור ויפדה נא
–
רושלים עיר קדש
ימיה כקדם חדש
ואויביה הדק הדש / תשכון עליהם עננה
יתברך אל חי שוכן עד
בוחר בציון לב תסעד
צפת, אמת תכון לעד / הר המור גבעת לבונה.
משיח יַצְמִיַח יַבַּע
ישועה על ראשו כובע
בחברון קרית הארבע / השדה אברהם קנה
נרו יאיר שבעתים
יזהיר בארצות החיים
עיר טבריה מקור סיים / שם נשמחה ורננה
ביאורים ומקורות :
יונה – כינוי לכנסת-ישראל .
ימיה כקדם חדש – על-פי איכה ה : כא.
תשכון עליהם עננה – על-פי איוב גזה.
צפת. . . לעד – מישחק לשון נפלא, על-פי משלי יב : יט 'שפת אמת תכון לעד' .
הר המור גבעת לבונה – על- פי שה "ש דיו : כינוי לצפת השוכנת בהר.
יצמיח – האל יצמיח את המשיח, על-דרך זכי גיח
יבע ישועה – מן המשיח תצא הגאולה.
ישועה. . . כובע – על-פי יש' נט : יז .
קרית הארבע – על-פי בר' לה : כז
השדה אברהם קנה – על-פי בר' כהיי.
נרו – של משיח , שנזכר במחרוזת הקודמת : על-דרך יש' ס :כו.
בארצות החיים – על-פי תה קטז, ט
טבריה מקור חיים – על-פי בבלי מגילה ו ע. א. שיושבת בטבורה של ארין ישראל, ומלת 'חיים '
רומזת אל רבי חיים אבולעפיה מחדש היישוב העברי בטבריה.
רבי שלמה אבן וירגה – ספר שבט יהודה
העשרים וששה
שנת חמשת אלפים וק"ס ליצירה היתה מגפה חזקה ועצומה בכל גלילות אשכנז וגלילות אלימנייא ופרובינצא ובכל גלילות קאטאלוניא. ובכל ספרי דברי הימים לא ספרו כמותה ולא נשמעה, לבד מגפת רומי וגלילותיה, אשר כמעט חשבו שיכלו כלם, ובענין הכללות לא נשמעה כמוה. וקמו קצת מגויי הארצות ואמרו, שהיהודים היו משליכין סמי מות בנהרות, ושמשם נמשכה המגפה. אז נקבצו כלם והלכו וצעקו לפני המלך וספרו לו כל המאורע.
שאל המלך: ומהיהודים יש מתים במגפה? השיבו העם: מהם לא מת אחד! אמר המלך: ואם יטילו סם בנהרות — הם מה ישתו? אמרו למלך: שותים מי בורות. אמר המלך: ושאר ארצות שאין להם מי בורות מה ישתו? וזה אני משיב לפי דבריכם, כי לפי האמת הוא נמנע שמזה נמשכה המגפה, כי כמה סם יטילו בנהר אחד שלא יתבטל ברוב מימיו, ועוד, שאותם מים מי נהרות רצות ובאות אחרות במקומם והבאות אין בהם סם, ועוד, המת מסם המות אינו מוציא מורסא, ועוד, לכו עתה אתם ושתו מי בורות ותראו אם נצלתם מן המגפה או לא?
וכי ראו העמים רצון המלך יצאו משם, אבל כי ראו איש יהודי לועג עליהם לאמר: מה הועילו עלילותם? התאמצו שנית ובקשו עדים כרצונם, ובאו והעידו איך ראו יהודים הולכים בחצי הלילה ומטילין דבר בנהרות, ולא ידעו מה, והיו לוחשין לחישות על הנהרות ולא הבינו. וכל כך באו עדים והעידו, וכל כך באו מספרים רעות על היהודים, עד שהמלך אמר: לא יהא אלא ספק — ראוי לגרש אותם! קמו העם ואמרו: אחר שהמיתו ממנו עם רב — איך ילכו בלי עונש? והם עשירים מלאים מיגיענו ומן הרבית שאכלו ממנו, אלא יצוה המלך שימירו דת, ואם לאו — שיהרגום! והשרים עזרו בזה לאמר שימירו דת.
ואז היו גזירות כוללות בכל ארצות אשכנז וארצות פרובינצא וצרה וצוקה אשר לא נחיתה כמוה, ומכל מקום האשכנזים עמדו על קדושת האל הגדול ועל תורתו ולא המירו כבודם.
העשרים ושבעה
שנת חמשת אלפים מאה וחמשים – 1390 – לפרט היו גזירות כוללות ברוב ספרד, וביותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאום עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם, וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם, ותורת אמת במקומה והדרה. ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, ולינסיא, מאיורקא, ברצלונא, לירידה. ומאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד, ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב. וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם, וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם, עד ימצאו מקום בטוח לשמור תורתם, וה׳ עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר, כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה, כי כבד יעדנו אל אמת: ״ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם״.
זעקת רבני מרוקו על אובדן ספרים וכתבי יד של חז"ל- יוסף תדגי
ר׳ יוסף בן נאיים, שכאב את ההזנחה והזלזול האלה, תיאר את המצב בהקדמה לספרו ׳מלכי רבנן׳, ותחת הכותרת ׳קול קורא׳ כתב כדברים האלה:
והביטו וראו בספרי כתב יד הראשונים חמדות גנוזות מימי קדם, אוצרות החמדה, והמה ספוני טמוני חול עפרות, וכלואים וגנוזים, ושטף הזמן גרפו, והעש האכזר והרקבון חגרו שארית כחם לבלות מחמדי עין, היו לאין, ואין חזונם נפרץ, והדרת שיבה חופפת עליהם, וחשך משחור תארם, ונעלטו באדרת האופל, וחכמתם נשארה צפונה בחוביהם, ומכוסה בערפל עבה ומסגרת סביב, וילדי חכמתם בסתר אהלם, ולא נראית החוצה, וכמעט נשכח ואבד זכרם מעל פני הארץ, ברוב ימי התחבאם בין הכלים, ונדעך אור חכמתם ונחבא ברגבי עפר בין קנה וביצה, ועלימו אבד כלח בערימות הנשיה, ובבתי כלאים אסורים, ולהאיר לעמם היו נעצרים, יופים חדל וערכם הוא דל, חשך סתרם וערפל חתולתם, ואין מאור ושמש להאיר את הלילה ולהראות אור בהיר הוא בשחקים תחת שמי ה׳, וחן ערכם סף בשוכנם תחת רקובים, מאור העולם הם נרדפים, רגע רגע אכל עש מכל מעדני מחשבותם, וממגד תנובתם, ויהיו כמסוס נוסס במקום תחנותם, ותחד כבודם יקד כיקוד אש, ותורתם מונחת בקרן זוית, ולא מצאה מי שירצה ויטול, ועליהם עין רואי לא זרחה, ולא בחנום עפעפים, ומחכים תמיד לתחיה ואינמו, ויחפרוהו ממטמונים, ולא נמצא מי שיחיה אותם, ומה יועיל יקרת שמי אפרסמון, גנוז בגנזי המטמון, אם אין ריחו נודף לבעלי ההמון, ומה יועילו אבנים יקרות אם קרנם התעולל בעפר בארץ תלאובות ארץ ציה ושממה אין עובר למצוא אותם.
בהמשך הדברים מזמין ר׳ יוסף את הקוראים לחפש אחר כתבי־יד אבודים,לשמרם ואף להעלותם על מכבש הדפוס.
לכן אחי וריעי התעוררו התעוררו העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה, ואשר בחושך הגלו, ואשר בבתי כלאים התירו מאסרם והוציאו אותם לחירות ולרוחה, וממצולות הנשיה דלו ספרים, והבקיעו קרני אור המפיקים נוגה על דרכי חכמות שונות, והסירו המסכה הנסוכה על פני דרכיהם הנשגבים, וקבצו הנדודים והשיבום בתנובות כפים אל נוה הקדש, ותחת הנעצוץ העלו ברוש, ותחת הסרפד העלו הדס, והושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם למאור נוגה אור תורה. ועל זה אמר החכם מאד תגעל נפשי לכל אנשי מעל במכרם נפשם על צרורות כספיהם. וירבו קניינים ונטעי נעמנים, ויבנו בנינים בארץ לא להם, וישמחו יום מותם בניהם ובנותם, ולבדוק אוצרותם, מריקים שקיהם, וכל מיני מעגל יהיה מות מגל, וישתו גל צרורות כספיהם. לכן אחי נא אנכי מבקש חפשו בחורין ובסדקין אחר ספרי כתבי יד, ואספו אותם מכל זוית ופנה מאוצרות הספרים ומבעלי בתים לראות בזריחת שמש ולהעלותם על מכבש הדפוס, ותועלת רב יצמח מזה לכל דורש ומבקש את דבר ה', שקדו בחפץ ועוז להמפעל היקר והנכבד הזה, ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות, והשתדלו עד שידכם מגעת, להרים ולהצמיח קרן התורה והחכמה, ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור העולם ולא יכוסה שמם בחשך, ומזה תגדל תועלת שיהנו רבים מזיו חכמתם, וירוו צמאון נפש השוקקה לשתות מבאר חפרוה שרים ולהפיץ תורתם בשער בת רבים. ואחרי בלותם תהיה להם עדנה, כי אז העטלפים אשר לא יכלו הבט באור המאיר לא יתפארו, כי המה בחשך הנם מהלכם, ומקום החכמה מצאו במששם אחריה כעורים באפילה, כי עתה בושת ילבשו בראותם מה ידעו המה ולא ידעו חכמי המערב נ״ן. ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלי ימצאו להם אזנים קשובות בכל עברים, וזכות המחברים תגן בעדכם אלף המגן, ובשכר זאת אלהינו מרחם לקבץ נפוצות מארבע כנפות הארץ ובא לציון גואל אכי״ר.
גורם אחר שהביא להידרדרותם ואובדנם של כתבי־היד היה התנאים הפיסיים הקשים והצפיפות ששררו בבתי היהודים. בגלל חוסר במקום היו הספרים נערמים זה על־גבי זה בלי סדר, וכך היו חשופים לפגעי מזג האוויר ושימשו טרף קל לעכברים, עש ושאר מזיקים. בהקדמה לספר ׳נשמת חיים׳ לר׳
חיים משאש, מתאר ר׳ יוסף משאש ממכנאס, במליצה, בחריזה ובחוש הומור מיוחד, את ה׳פרעות׳ שנעשו בספרים:
…על זה אמר אחד לחברים, כי העכברים אשר בביתו דרים, יודעים כל ״הארבעה טורים״, כי אכלו לו כל דפיהם גם לוחותיהם, ותורתם בתוך מעיהם, ועוד מחריב אחד גדול בהם באכותו, וקטן מאד בכמותו. הולך על גחוניו. עשה שמות בעולם בשניו. כמו כילפות וכשיל. הוא ע״ש כסי״ל. אשר אלפי ספרים וחפצים הדק. לאבק דק, ועוד באותו הצור היתה מכה מצויה. דלף טורת בהבית והעליה. כי כל התקרות. היו עשויות מקורות. זו מזו רחוקות. ועליהם לוחות דקות. ויש חלף הלוחות קנים מניחות. ועליהם מעזיבות עבות. מטפר וצרורות מעורבות. ועליהם דבוקה. מסיד וחול וקליפה דקה. ועת יורד הגשם בתגבורת הקליפה נשברת. והמים חולפים. והבתים דולפים. ולפי שהיו להם הספרים והבריכות. על לוחות ערוכות. נעוצות בכותלים. לכן הגשמים היו עליהם נופלים ולהציל כבודם מדלף, לבל יהיה עליהם זולף ולמרתף היו אותם מורידים. וגם היו נאבדים. מקור המרתף ולחותו, מי יעמוד לפני קרתו.
ובהסכמתו לספר ׳מנחת העומר׳ לר׳ עמור אביטבול, מתאר ר׳ שאול אבן דנאן את הגורל המר שהיה מנת חלקם של כתבי־יד רבים:
רבים מהם [מכתבי חכמי מרוקו] יצא אור תורתם בדרך נס ויאיר בכל העולם היהודי כולו, ורבים מהם ספרי קודשם וכתביהם שפוני טמוני חול לעפרות נשיה היה גורלם, יש עדן וחלפו וכמעט נשכח כל זכר למו. ויש אשר באורח פלא נצולו מכליין חרוץ. אך לא זכו לעלות על מכבש הדפוס מאפס כח כסף למוצא. ויש אשר למרבית השתדלותם התדירית בתורה שבכתב ידיהם גליוני ספריהם אשר היו לומדים בם נמצאו עליהם חידושי תורתם, וישארו אלה העוללות ויהיו לפלטה…
קורות היהודים בספרד המוסלמית-כיבוש ספרד-א.אשתור
כיבוש ספרד
יורדי ים החותרים מערבה אל אותו מיצר, שבו נושקות יבשות אירופה ואפריקה זו לזו וסוגרות כמעט את המעבר אל האוקיאנוס, מבחינים מרחוק בצוק־ענק בדומה לפסל של אריה הרובץ על האדמה כשראשו פונה לצפון. לצד מזרח הרי זו חומת סלעים העולה מתוך הים, גבוהה ותלולה, אך מצד מערב המורד משופע ויש בשיפוליו רצועת־חוף ששם יושבת היום העיר גיבראלטאר השוקקת חיים. כעת זהו נמל רב התנועה, מלא אניות הבאות והולכות וסירות האצות ושטות. אולם לפני מאות שנים, טרם יקנו להם הערביים שם שביתה, היה זה מקום שומם, בלתי מיושב. לא עגנו שם אניות ולא נשמעה בו ההמולה של טעינה ופריקה. מי שהסתכל בו מתוך אנייה שעברה במיצר לא ראה אלא סלעים קרחים ורק פה ושם בנקיקים גדלו אי אלה אורנים ועצי זיתים. בלילות נשמעה לעתים יללת התגים והרעש החד־גוני של גלי הים הלך וגבר עם הגאות שלאחר חצות. גלים עצומים באו ונשברו על הסלעים בקול חזק שהדהד בדומיה שמסביב. משך זמן מה היו בני אדם סבורים שזהו קצה העולם ועל כן הקימו על פסגת הצוק ועל הפסגה שמעבר למיצר שני עמודים גבוהים, עמודי הרקולס, לבשר ליורדי הים: עד הלום, ותו לא. עברו זמנים ארוכים והפיניקים, אותם המלחים הנועזים, עברו את המיצר לסחור במוצרי החצי האי האיברי. כאן נסעו אניות תרשיש הגדולות שהביאו מחבל ארץ זה כסף ובדיל אל ארצות המזרח. נוסדה העיר קאדס ומעבר למפרץ אשר ממערב לצוק ומצפונו קמו גם כן ערים פיניקיות. לאחר שירדה קרנם של הפיניקים ושל יורשיהם אנשי קרת החדשה, נהיו ערים אלה ערים רומיות והעיר שמעבר למפרץ נקראה בפיהם יוליה טרנסדוקטה. הרומאים יסדו להם גם במורד של הר גיבראלטאר עצמו נקודת ישוב שנקראה יוליה קלפֵה. ושוב עברו זמנים ארוכים, מלכות רומי התפוררה ועריה ומושבותיה נתאלמנו מתושב. בשנת 681 לסה״נ הופיעו הערביים מעבר למיצר, פלשו למרוקו וכל הארץ נפלה לידיהם. כך הגיעה מלכות ישמעאל עד האוקיאנוס. אולם הם לא המשיכו במסעם ומצד הצפון של המיצר לא נשתנה דבר. הצוק עמד בשוממותו זמנים ועידנים.
אך ברבות הימים נהיתה פינה שוממה זו של ספרד זירה של מאורע אשר זכרו לא ימוש מספרי ההיסטוריה.
היה זה ערב חם ונעים, בימי האביב, שלושים שנה לאחר שהיבשה ממול נכבשה לפני הערביים. הירח עמד בתחילתו והלילה היה חשוך מאד. האור החיור של הכוכבים כמעט שלא הבקיע את הערפלים שאצו במהרה ברקיע. במורד הצוק לא נשמע שום קול׳ שום רחש וגלי הים באו ונשברו כמימים ימימה עד שהים נתכסה קצף לבן. כשלמה העוטה היקום אפף החושך את המיצר׳ אך עין חדה יכלה להבחין בשני גושים אפלים שנעו במהירות לעבר הצוק וכעבור שעה קלה ניתן להכיר שאלה היו אניות משוטים. משקרבו אליו האיטו את הילוכן מחמת שיני הסלעים המרובות הבולטות מתוך הים. בגלל החושך אין לדעת מי הם היושבים צפופים בספינות הרעועות, החותרות אל החוף המערבי של הצוק. הם שותקים כלם ואף ״ השיטים מסתפקים בתנועות מעטות ומהוקצעות. עוד תנועת משוט חזקה המקרבת את האנייה הראשונה לאחד המפרצים הקטנים והרי הנוסעים יוצאים ממנה ועולים בחפזון על החוף. הם מעלים אתם פרדים אחדים ומיכלי מים גדולים המלאים מי שתייה. האנייה השנייה קרבה וגם נוסעיה עולים לחוף. כלם עולים על הפרדים, יושבים על אוכפי המשא שלהם, שלושה וארבעה על פרד אחד עד שהם תלויים עליהם כאשכולות. הם מאיצים בפרדים לטפס על המורד ולהעפיל עד למרום הפסגה ששם מראים להם מורי דרך שהגיעו אתם מערה גדולה׳ מקום נוח להסתתר בו משך היום. הדרך קשה ומלאה חתחתים והפרדים כמעט שכורעים תחתם. לבסוף מגיע הטור אל המקום המיועד, האנשים פורקים את המשאות, מכניסים אותם לתוך המערה ומתחילים לגדוע ענפי עצים על־מנת לבצר איך שהוא את פיה, לכל צרה שלא תבוא. בעוד שאלה עסוקים בכך כבר הגיעו שלוש אניות אחרות לחוף ונוסעיהן עלו עליו בזריזות והעפילו למערה קרובה והחלו אף הם בביצורה. משעלה השחר נכנסו שתי הקבוצות לתוך המערות כדי להסתתר בהן משך היום. בינתיים הפליגו האניות וחזרו לצד הדרומי של המיצר אשר משם באו. בלילה שלאחריו נשנה המחזה, מבלי שתושבי העיר שמעבר למפרץ שמו לב. בפעם זו באו אניות אחדות בצותא ולאחר שנוסעיהן עלו במהירות רבה לחוף חזרו מיד להביא עוד באותו לילה נוסעים־פולשים חדשים. שוב טיפסו האנשים על מורד ההר ומצאו להם מחבואים בנקיקי הסלעים, במקומות נסתרים מן העין׳ והסתתרו בהם כל היום. לא יצאו ארבעה ימים והתאסף על הצוק מחנה שלם. מאחת האניות שהביאו את אחרוני הפולשים יצא בן אדם אשר חיצוניותו והתנהגותו העידו שהוא מנהיג החבורה. הוא היה בעל גולגולת גדולה, שחור שער ושחום פנים, וארשת פניו הביעה מרץ ורצון חזק. הוא היה לבוש מעיל הדוק לגופו ומכופתר מצד פנים. פמליה גדולה הקיפה אותו ושמרה את מוצא פיו. משהגיע אל מרומי ההר עבר רחש בכל המחנה. אך הוא הביט בעין בוחנת לכל עבר, פקד על הקבוצות השונות לחזור למקומותיהן והתכנס עם ראשי גדוד אחדים אל אחת הפינות לטכס עצה.
האיש בעל הגולגולת הגדולה היה טארק בן זיאד, קצין גבוה בצבא הערבי. הוא היה עבד משוחרר של מוסא בן נֻצַרִי המצביא הערבי שהצליח להכניע סופית את ארץ המערב עד לגדות האוקיאנוס. טארק שפקד על חיל החלוץ של מוסא נתמנה למושל העיר טנג׳ה והמחוז שלה, אך הוא היה בעל יזמה ושאיפות ולא אמר די. קצין זה נשא את לבו למסעות מלחמה שיקנו לו שם ומלכות, הוא חלם על כיבושי ארצות. והגה בהשקיפו מעל המיצר צפונה ראה יום יום מדינה רחבת ידים ועשירה שגרתה את יצריו. לעולם ישחק המזל לאמיץ הלב ויארע אותו מאורע שהוא כאילו מקרה הפותח לפניו את הדרך למטרתו. בחבל ארץ שבקצה המערבי של צפון אפריקה נשאר בימים ההם עוד שריד ממלכות ביזנטיון, העיר סֶבְטַה טרם נכבשה בידי הערביים. בשנת 708 שמו מצור עליה, החריבו את סביבתה׳ אך העיר הבצורה החזיקה מעמד. מושל העיר ששמו היה יוליאן היה קצין ביזנטי, הרפתקן מטבעו וחסר מצפון, אך זריז ורב המצאות. כאשר נוכח לדעת שלא תהיה לו תשועה מביזנטיון הרחוקה בא בקשרים עם הויזיגוטים שמלכו בספרד ונהיה בן חסותם. משראה שקרן ישמעאל עלתה וכל ארצות אפריקה הצפונית באו תחת שלטונו, פנה עורף אף לויזיגוטים ובשנת 709 כרת שלום עם הערביים. יתר על כן, הוא המריץ אותם לנסות את מזלם בכיבוש ספרד והבטיח להם עזרתו. לרשותו היו מספר אניות־סוחר וגם בני אדם שהכירו יפה את ספרד הדרומית, עריה וגלילותיה. הערביים היססו להסתכן בהרפתקה נועזה מדי, אולם יוליאן שידל אותם לעשות נסיון לפחות ולראות איך יפל דבר. כך נערכה בשנת 710 פלישה לנסיון שלא היתה אלא מסע שוד. ארבע מאות איש, כולם ברברים משבט הגומארה, בפיקוד קצין מבני עמם ששמו היה טריף, עלו על אי שעל יד החוף בקרבת העיר הקרויה מאז על שם הקצין ההוא (טריפה) ופתחו משם במסעי שוד באותו איזור וחזרו עמוסי שלל אל החוף שמעבר למיצר. מובן שההצלחה הזאת חיזקה את טענות יוליאן שלא הרפה מלספר לערביים מה קל הוא כיבוש ספרד ומה גדול העושר הצפוי לכובשים. כך החלו הערביים להכין פלישה ממש ורבים מבין הברברים ששמעו על מסע טריף נלוו ברצון אל גדודי טארק, שנועד להיות מפקד הפעולה. יוליאן העמיד לרשותם אניות ומורי דרך ובסוף אפריל 711 עברו את המיצר וטארק בראשם.
טארִק בִן זיאד (בערבית: طارق بن زياد) אשר נודע בהיסטוריה של ספרד כטאריק אל טוארטו (טארק בעל העין האחת), היה מוסלמי ברברי ומנהיג צבאי מבית אומיה, אשר הוביל את כיבושה של היספניה הויזיגותית בשנת 711 לספירה, תחת הוראתו של הח'ליף, וליד הראשון, מבית אומיה. לפי ההיסטוריון אבן ח'לדון, טאריק היה משבט ברברי שעד ימינו קיים על גדות נהר באלג'יריה.
טאריק איבן זיאד נמנה עם החשובים שבמפקדי הצבא בהיסטוריה של חצי האי האיברי. בתחילה שימש כסגנו של מוסא בן נוסאיר בצפון אפריקה ונשלח על-ידו ככוח החלוץ בכיבוש חצי האי האיברי (המקביל לספרד ופורטוגל של היום). יש הטוענים כי הוא הוזמן על ידי ויטיזה, יורש העצר הויזיגותי, כדי שיתערב במלחמת האזרחים הוויזיגותית.
ב-29 באפריל 711, נחת צבאו של טאריק בגיברלטר (השם גיברלטר מגיע מהשם הערבי ג'בל טאריק, אשר פירושו: ההר של טאריק, או בנוסף, גיבר טאריק, אשר פירושו: סלע טאריק).
היסטוריונים מערביים טוענים שטאריק הורה לחייליו לשרוף את ספינותיהם מיד כאשר הם מגיעים לאיבריה. בעת הגעתו לגיברלטר, היו לטאריק 12,000 חיילים בעוד שלאויביו היו 100,000.
לפי ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-17, אל מכארי, נשא טאריק עם נחיתתו בגיברלטר נאום זה – הידוע מאוד בעולם המוסלמי – בפני חייליו:
| הו אנשים! לאן תוכלו לברוח? הים, מאחוריכם. האויב מלפניכם. אין דבר בשבילכם, בשם אללה, מלבד האמת וכוחהּ של אישיותכם | ||
| – אל מכארי, שנת 1628 לספירה. | ||
הצבאות המוּרים, תחת טאריק מפקדם, שטפו את היספניה ובקיץ של שנת 711, נחלו ניצחון מכריע, כאשר המלך הוויזיגותי, רודריק, הובס ומת ב-19 ביולי, בקרב גואדאלטה.
לאחר מכן, טאריק נעשה למושל היספניה, אך לבסוף נקרא לשוב לדמשק, על ידי הח'ליף וליד הראשון.
طارق بن زياد قائد عسكري مسلم، قاد الفتح الإسلامي لشبة الجزيرة الأيبيرية خلال الفترة الممتدة بين عاميّ 711 و718م بأمر من موسى بن نصير والي أفريقية في عهد الخليفة الأموي الوليد بن عبد الملك. يُنسب إلى طارق بن زياد إنهاء حكم القوط الغربيين لهسبانيا. وإليه أيضًا يُنسب "جبل طارق" وهو الموضع الذي وطأه جيشه في بداية فتحة للأندلس. يُعتبرُ طارق بن زياد أحد أشهر القادة العسكريين في التاريخين الأيبيري والإسلامي على حدٍ سواء، وتُعدّ سيرته العسكريَّة من أنجح السير التاريخيَّة.
اختلف المؤرخون حول أصول طارق بن زياد، فمنهم من قال أنَّهعربي كابن خلكان، ومنهم من قال أنَّه أفريقي بربري كابن عذاري، وآخرون قالوا أنَّه فارسي، بينما ترجح موسوعة كامبريدج الإسلاميَّةأصوله العربية.[5]
كذلك اختلف المؤرخون حول نهاية هذا الرجل وكيف كانت، ومن المعروف أنَّه عاد إلى دمشق بصحبة موسى بن نصير بعد أن استدعاهما الخليفة الوليد بن عبد الملك، وقيل أنَّ سبب ذلك هو خلافٌ وقع بينهما واحتدّ، وفي جميع الأحوال فقد عُزل كلٌ منهما عن منصبه، وأمضى طارق بن زياد أواخر أيَّامه في دمشق إلى أن وافته المنيَّة سنة720م.
ترك طارق بن زياد إرثًا كبيرًا بعد وفاته تمثَّل ببقاء شبه الجزيرة الأيبيريَّة تحت حكم المسلمين زهاء 8 قرون، وفي وقتٍ لاحق خلالالقرن العشرين أُطلق اسمه على عدد من المواقع في البلدان الإسلاميَّة وبالأخص في المغرب العربي.
גלות וגאולה בהגות חכמי מרוקו -דן מנור
ברור לנו, כפי שגם מויאל מציין, שיש להבדיל בין העדר תגובה מצד אותם רבנים שחיו בעיצומם של המאורעות, כאשר התנועה פעלה במלוא עוזה, והיו עדי־ראיה למתרחש, לבין שתיקתם של הרבנים שחיו ופעלו אחרי ההמרה. הראשונים צפו במתרחש מן הצד, כנראה מחוסר העזה לצאת נגד הזרם, וזאת על אף מעמדם הסמכותי בקרב הקהילה, או שבסתר לבם נתפתו להאמין שהישועה, אכן, קרובה להיגלות, וכל גילויי ההתפרקות של התנועה נראים להם כחבלי משיח. וכזו אכן היתה גם עמדתם של רבנים אחדים באירופה ובמזרח. והעובדה שששפורטם לא ביקש תמיכת הרבנים האלה במלחמתו נגד התנועה השבתאית, עובדה שמויאל עצמו מודע לה, עשויה לאשר את כל אחד מן ההסברים שצויינו כאן. ואם ישאל השואל: מדוע, אם כן, הוסיפו הרבנים האלה לשתוק גם אחרי ההמרה? הרי אז כל מוראו של הזרם הגועש פג. ואם קיננה בלבם אמונה נסתרת כלשהיא במשיחיותו של שבתי צבי, הרי התאסלמותו די היה בה כדי לערער כליל את האמונה. אם כן, מדוע לא הגיבו? התשובה לכך היא כנראה, כי האכזבה היתה כה עמוקה, וההלם היה כה פיתאומי שהם שיתקו כל יכולת וכל רצון להגיב.
כנגד זה, שתיקתם של המחברים המאוחרים אינה טעונה הסבר כל עיקר. אלא יש לראות בה עדות לשקיעתה הפתאומית והמוחלטת של השבתאות מבלי שהותירה שום רישומים העלולים לעורר תגובה. במילים אחרות: במציאות שבה חיו ופעלו מחברים אלה, השבתאות היתה כבר מעבר לאופק. ולפיכך לא היה עוד על מה להגיב. שקיעה פתאומית כזו, תוך דעיכה מהירה, יכולה היתה להתרחש רק במקום שבו התנועה לא הצליחה להכות שורשים, ולא מצאה קרקע פורייה, שעליה תצמח ספרות תיאולוגית. מבחינה זו, העדר רישומים שתבאיים בכתבים שבהם אגו דנים כאן משקף בעצם את המציאות של התקופה.
יסודות היסטוריים – עיון ופרשנות
חרף הצהרתנו לעיל, שאין אנו אמורים לדון בעובדות היסטוריות אין אנו מנועים כליל מבדיקת מאמרים אחדים, שבהם גלומים רמזים למאורעות הזמן. אך יש להבהיר מיד שהדיון ההיסטורי כאן מושתת ביסודו על השקפת עולמם הדתית וההיסטוריוסופיה של המחברים. וממילא אין הדברים אמורים בתיאור מאורעות ידועים תוך ציון תאריכים כנהוג בכרוניקות, אלא בעיקר בקטעי פרשנות, שאחד הסימנים המאפיינים אותם הוא המגמה למצוא אסמכתא במקורות הקדומים למצוקת הגלות בהווה. מגמה זו מקהה לעתים את העוקץ של מצוקת הזמן בפסחה על ההווה ובהישירה מבט כלפי העבר, שממנו שואב העם את כוחותיו הנפשיים. פירושים מסוג זה הם על פי רוב בעלי אופי אנכרוניסטי, כפי שיובהר בהמשך.
על הכתוב בתה׳ מ״ד י״א, מוסיף ר׳ וידאל צרפתי פירוש משלו, שבו בולט היסוד האנכרוניסטי: ״ומשנאנו שסו למו(שם) עושים עצמם מריבים זה עם זה ודוחפים זה את זה ומפילים עצמם על הישראלי כדי להרע לו״. אמנם המזמור כולו ספוג נימה של טרוניה על התנכלות האוייבים. ואף על פי כן אין צורך בעיון מדוקדק על מנת לגלות כאן סימניה של תופעה היסטורית בת זמנו של המחבר. המדובר הוא בהתכתשויות תכופות בין שבטים ונסיכויות, שבמהלכן סבלו היהודים ממעשי שוד וביזה, ובסופן הוטלו עליהם קנסות ומסים כבדים לשם מילוי תאוות הבצע של השליטים המקומיים. המחבר שם את תרעומתו על תופעה זו בפיו של המשורר המקראי, לא רק כדי לטשטש את עקבות הזמן אולי מתוך פחד שהדברים יובאו לידיעת השלטונות – אלא בעיקר כדי להורות, שמצוקת ישראל בהווה יש לה שורשים בעבר, בהתאם לעיקרון של ״מעשה אבות סימן לבנים״. ״כי דוד סימן לישראל וכל מה שאירע לו סימן לישראל״. על־ידי יצירת זיקה בין גורלו של העם לגורל אבותיו בעבר מסתמנת לעיתים תודעה בדבר תכליתה של הגלות. אלא שמאחרי גישה היסטוריוסופית זו מסתתרת גם עמדה ביקורתית של המחבר, שלפיה כל המלחמות הבין שבטיות הללו אינן תוצאה של גורמים אובייקטיביים הפועלים על־פי חוקי ההיסטוריה, אלא יש כאן מזימה של השליטים להתאנות ליהודים על מנת לבוז את רכושם. וזוהי בלי ספק הערכה סובייקטיבית של המחבר.
עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר
אם השערתנו זו נכונה, יקל עלינו להבין את העובדה שלפעמים נדמה שהמחבר נתלה בהוכחותיו בראיות קלושות או בגירסה משובשת. לדוגמה: בפרק ג, הוא מוכיח מהרמב״ם, שצוטט בטור, שהוא אוסר בספק דרוסה ואין מועילה בדיקה, ומתיר בספק נקובה בבדיקה; ואילו רש״י סובר להיפך, מתיר בספק דרוסה בבדיקה ואוסר בספק נקובה ואין מועילה בדיקה ״. ברם, הרמב״ם סובר שאין הבדל בין ספק דרוסה לספק נקובה, ושניהם מותרים בבדיקה; והגירסה הנכונה בטור כמו שהיא לפנינו היא ריב״ם ולא רמב׳ים . ועוד מנסה ר׳ חיים להוכיח י שלא טוב עושים שבדבר אחד פוסקים כמו רבנו תם ובדבר אחר פוסקים שלא כמותו: בריאה שנסרכה לשאר האיברים מתירים בבדיקה, כדעת רבנו תם, ואילו באונה שנסרכה לאונה שאצלה, אנו מחשיבין אותה לכסדרן כפי דעת רש״י ומתירין אותה, בניגוד לדעת ר״ת; והרי הנוהג מקוליה דמר ומקוליה דמר נקרא רשע. והרי הגמרא מעמידה עיקרון זה דווקא היכא דסתרי אהדדי ! במקום אחר מוכיח המחבר מרש״י בעניין שאין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חבירו, ופירש רש״י שגזר על הדבר המותר, אלא־אמ־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין . ר׳ חיים טוען שגם אם נניח שהנפיחה מותרת מן הדין, הרי יש לאסור אותה מכוח המנהג שהתפשט בכל ישראל מקדמת דנא, ואין בית־דין יכול לבטל דברי בית־דין חברו אלא־אם־כן גדול ממנו בחכמה ובמניין. ברם, הוכחה זו אינה מכרעת, כי שם מדובר בתקנה שתיקנו חכמים, ולא במנהג שהתפשט ממילא. וגדולה מזו כתב הרמב״ם: ״בית דין גדול שדרשו באחת מן המדות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו את הדין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור, הרי זה מותר״,
דומה כי גם בתגובתו לפסק חכמי הגירוש ניתן למצוא תופעה זו, אם כי בצורה מועטה יותר. בפרק י מוכיח ר׳ חיים מתשובת הרשב״א , שהוא אוסר סירכה לשאר האיברים, ״והנה הוא ראש המחמירים והמוציא דבה שהוא מיקל הישרה יעקל וראוי ליסקל…״. למעשה אין מכאן שום הוכחה, כי הרשב״א מדבר לפי המנהג ולא מצד הדין. גם חכמי הגירוש התייחסו לתשובה זו בפרק ז . שם מביא ר׳ חיים הוכחה שהר״ן נמנה עם האוסרים—על־פי גירסה לא־נכונה: ״ומה שכתבו על הר״ן ואמרו שסבר… שיטת המתירין וכוי לזה אני אומר רח״ל מהאי סברא… אבל מדברי הרי״ף נראה וכר עד ומאריה דתלמודא הוא ואני אומר דכוותיה נקטינן לחומרא, הילכך כי ליכא מכה בדופן וכר, הם דברי הר״ן״. לפנינו בהרי׳ן אין ״ואני אומר״, וכן בהר״ן המצוטט בתשובת חכמי הגירוש. ולפי זה אין שום הוכחה, כי הר״ן מפרש שם דעת הרי״ף.
נראה כי גם תגובת ר׳ חיים על פסק חכמי הגירוש נועדה לעשות נפשות לשיטתו בקרב הציבור הרחב, ולא נשלחה לכותבי הפסק, כי אין שום רמז בדבריו שאכן נשלחה אליהם. כעין ראיה הם הביטויים החריפים שבהם הוא משתמש בה כלפיהם; סביר להניח כי לו נשלחה אליהם, לא היה משתמש בביטויים כאלה. ועוד הוכחה, בעובדה שלא נודע לנו על תגובתם להערותיו; לו היתה, היה ר׳ חיים משמרה בחיבורו, כדרכו, ומגיב עליה.
החיבור ״עץ חיים״ כתוב בלשון בהירה וצחה, וניכרות בו סגולותיהם הלשוניות והפיוטיות של ר׳ חיים ושל חכמי הגירוש. את פסק דינם פתחו חכמי הגירוש במליצה ארוכה השזורה פסוקים, מאמרי חז״ל וביטויים מספרות ההגות של חכמי ספרד בימי הביניים. הפתיחה מתארת את חשיבות פעילותם של חכמי ישראל בכל הדורות כולל דור חכמי הגירוש, ואת ההנהגות הטובות שהנהיגו בקהילותיהם, המיוסדות על מקורות התלמוד וההלכה, ובתוך אלה גם היתר הנפיחה שהנהיגו בספרד. כובד משקלם של הסמכויות הללו, מכתיבים על פי תפישתם ציות מוחלט לפסיקה ההיא, והעולה מדבריהם הוא שאל לאיש להעז להרהר ולערער על היתר הנפיחה שהנהיגו. גם בתוך הפסק, השתמשו במשפטים חרוזים, בהם עיטרו את החכמים המתירים. גם ר׳ חיים בדבריו הירבה להשתמש בלשון בוטה במשפטים מליציים וחרוזים, להכות בהם את יריביו, חלקם הזכרנום לעיל.
ספר מעשה נסים – יששכר בן עמי
סכום
ביקורים בהילולות שונות הנערכות כאן אצל יוצאי מרוקו וכן מקומות קדושה הצומחים בקרב קהלה זו, מראים כמה הקשר הזה בין האדם לצדיק חזק מאוד. אנו עומדים כאן בפני עצמה באמונה בצדיק שקשה לשערה. אספנו סיפורים רבים מאוד המבטאים אמונה זו. בחור אחד שנאמר לו על ידי רב הנחשב לקדוש שזיווגו הוא אצל משפחה פלונית בעיר פלונית נסע לאותה משפחה והודיע להם על כך, וכן מסר להם על חלום שחלם עם קדוש הקשור אליהם ומיד נתנה לו הבחורה לאשה.
"Chaque famille a son rabbin protecteur dont le nom est inscrit sur le mur intérieur du logis et à qui est dédiée la lampe qui brûle dans tout interieur Israélite",
נהג שנסע במכוניתו והדרדר לתהום, ברגע שהוא צעק את השם של הקדוש, המכונית נעמדה ולא קרה לו מאומה. חייל שנתקע בדרך מאוחר בלילה, קרא בשם הקדוש ואז הופיעה מכונית עם נהג שלקח אותו הביתה. ברגע שירד ורצה להודות, המכונית נעל־ מה כאילו לא היתה. אביו הסביר לו שהצדיק שלח לו את המכונית.
כל אדם קשור בדרך כלל לקדוש מסויים שאותו הוא מבקר באופן קבוע. המוסלמים ב־ מרוקו נוהגים לבטא את זד, כך בפתגם: ״לי מא ענדו שיך, שיטאן שיחיו״. דהיינו: ״מי שאין לו קדוש, השטן קדושו״ אם כי דבר זה אינו מונע ממנו לבקר אצל צדיקים אחרים.
כדאי לציין שההילולא נערכת כמובן בייום פטירת הצדיק אבל אם חל איזה שבוש אפשר לערוך אותה בתאריך אחר וכן אפשר לערוך אותה מחדש בזמנים סמוכים, או אפילו בפעם הראשונה שלא בזמן הנקבע. ההילולא על שם ר׳ דוד ומשה נערכה בראש חודש חשון תשל״ד בבית הכנסת באשקלון. בגלל המלחמה באו מספר אנשים ונשחטו רק מעט בהמות (שני כבשים ומספד עופות). הטקס הגדול של שחיטת הפר הנערך בתוך בית הכנסת נדחה. היו לחצים לשמור את הפר לשנה הבאה בעיקר בגלל נסיבות כלכליות אבל בעל בית הכנסת, שהצדיק הופיע אצלו בחלום, החליט לערוך את ההילולא מחדש ולכן במוצאי שבת א׳ בכסלו נערך בנוכחות כמה מאות אנשים טקס שחיטת הפר בתוך בית הכנסת. הילולות על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה נערכו במקומות רבים אחרים (צפת, ירושלים, ק׳ גת ועוד) בתאריך הקבוע. ביום רביעי, ג׳ בכסלו נערכה הילולא על שם אותו צדיק במושב זנוח.
תופעה דומה היתה ביחס ל״קדוש ספר טיסלית״ כפי שהוא נקרא על ידי בעליו. ערכו הילולא קטנה בראש חודש חשון והילולא גדולה בראש חודש כסלו.
אין ספק שבעיתות מסויימות, כגון בימי מלחמה, מתח וחרדה במישור הכללי, וכן כשיש בעיות אישיות, התלות בקדוש גוברת ומזכירים אותו לעיתים תכופות יותר. אספקט חשוב כאן הוא התפילה האישית שעושים במקום שמדליקים נר לקדוש או בכל מקום אחר, תפילה הנאמרת לרוב בדיאלקטים היהודים השונים. פניה זו באה לשם מילוי בקשה ספציפית. מחקר אינטנסיבי שנעשה בימי מלחמת יום הכיפורים גילה לי שאצל הנשים, ולרוב זקנות, התפילה האישית היתה מיועדת בראש ובראשונה לשלום החיילים, כלל החיילים. בבית הכנסת, בכל הזדמנות, הגברים מבקשים משליח הציבור ״מי שברך׳ עבור החיילים וחוזרים על הברכה עוד ועוד.
הערות המחבר :
לפי מסורת אחרת ששמעתי מפי מר ע. ע. יליד דמנאט, המדובר במוסלמי ולא בגוי.
הניסים שקרו עקב לקיחת אבנים מסביבת הקדוש או בנין הנהרס מפני שהוקם על מקום קבורתו של הקדוש, הם רבים מאוד. נסיונות אלו נעשו הן על ידי בודדים והן על ידי יוזמה ממשלתית.
רשימת הניסים שחוללו צדיקים שונים גדולה. עשרות דוגמאות אפשר למצוא בספרו של בן נאים (וכן בספרים אחרים), ר׳ מלכי רבנן עם׳ מז, נד, נח, ם, סב, סו, ע, עא.
ד׳ דוד הלוי: צדיק מאוד ידוע הנקרא בפי העם ״מול אדרע״, והזוכה להערצה גדולה ולביקורים המוניים.
ההפנייה של ד׳ דוד הלוי לקדוש אחד, לדוב שכן, מאוד מקובלת והיא לא רק נעשית כמו במקרה כאן, מפני אי יכולתו של הפרט לבקר אצל הקדוש אלא בהרבה מקרים פונה אדם לצדיק ואז הוא בא אליו בחלום ואומר לו: תרופתך תמצא אצל הקדוש פלוני.
תופעה דומה קיימת גם בין הקדושים המוסלמים,
בביקורי השונים בקבר רשבי׳י, שמעתי ממבקרים הגרים באזור, שהן במלחמת ששת הימים והן במלחמת יום הכיפורים, הרשב״י החזיר את כל הפגזים שהומטרו על המקום, מעבר לגבול. בביקורי ביום 4.11.73 במערת חוגי המעגל, ספר לי אחד מתושבי העיירה חצור, שהצדיק דאג לכך שהפגזים שנפלו בסביבה לא יפגעו בשום מבנה.
בערב האחרון של מלחמת ששת הימים, למרות האפלה, הואר מספר פעמים בית הכנסת על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה שבאשקלון. לפי עדותו של בעל המקום בקרו אנשי משטרה וראו אוד חזק יוצא מן ההיכל, ומאיר כל בית הכנסת. אנשים ראו את האור והבינו שההצלה קרובה. ואכן למחרת נסתיימה המלחמה. ביום כיבוש עזה ישבו תושבי שכונה ג׳ שבאשקלון, במקלט ואז ראו שספר טיסלית, הנחשב לקדוש, יוצא מן המקלט ועף לכיוון עזה. מיד נכבשה עזה. הופעת אור באורח פלאי מצביעה על נם ועל גילוי הצדיק.
אגדות רבות מספרות על חכמים המקיימים לימוד עם קדושים, נביאים או רבנים מפורסמים. דמותו של אליהו הנביא בולטת בענין זה. והנה תמצית סיפור שהובא ביהודית־מרוקנית, בספר ״שבח חיים״ של מזל מכלוף תרים: בימי ר׳ חיים פינטו, נהג ר׳ הרון אבן חיים להגיש לו כוס קפה. פעם שאלו ר׳ פינטו: למה הגשת לי אתמול שתי כוסות קפה ולא אחת ור׳ הרון השיב לו שהוא שמע שני קולות ור׳ פינטו אמר לו: אשריך שזכית לשמוע את אליהו הנביא.
ענין המזון המתרבה באופן מגי ידוע ומפורסם בספרות העממית(.1652.1 .Thompson D) ראה: אסתר ויינשטיין, סבתא אסתר מספרת, סיפור מס׳ 8 והערות שם עמי 76. (הוצאת המוסיאון לאתנולוגיה ולפולקלור, חיפה, 1964. תודתי לבני בן ה־11 גד, קורא נלהב של ספרות עממית שמסר לי את המובאה). סיפורים רבים כאלה רווחים בין יהודי מרוקו. מר שמעון ועקנין שהיה אצל הצדיק ר׳ דוד ומשה ספר לי שפעם נשאר רק עם לחם אחד והיו צריכים לבוא אורחים רבים. הוא שם את הלחם על המצבה וכסה אותו בבד וכל מי שבא נתן לו מהלחם וזה לא נגמר. פעם אחרת היה לו בקבוק של מאחייא (משקה חריף) והוא שם תחת בית השחי, כל מי שבא הוא כבד בשתיה ולבסוף הבקבוק היה מלא כמקודם.
רוב המצבות וכן הסביבה הקרובה של הקדושים היו במצב מוזנח והעדויות על כך רבות. משנות ה־40 עם שיפור מצבם של יהודי מרוקו, ואולי גם בגלל מוראות מלחמת העולם השניה, החלו מספר אנשים, לפי מניעים שונים, לטפח את הקדוש. הוקמו מצבות חדשות, נבנו חדרים שארחו את המבקרים וכן שרותים שונים שהקלו על המבקרים, ודבר שנעשה גם כתוצאה מריפוי ניסי או אחרי שהצדיק הופיע בחלום. אחד האנשים שתרח הכי הרבה בענין זה הוא ללא ספק מר יצהק אלמליח שעלה זה עתה לארץ.
ענין המים תופס מקום מרכזי בפולחן הצדיקים והוא מתגלה בשני אופנים. אופן אחד, המצוי ביותר הוא להעמיד בקבוק מים ליד מצבת הקדוש ללילה אחד או לכמה לילות. מים אלה נהפכים למי רפואה הן ע״י שתייה והן ע״י מריחת האבר הנגוע. תופעה זו ראינו גם במערת אליהו הנביא, בקבר רשב״י ובמקומות אחרים. וראה: תיק קדושים מסי 15 שבמרכז לחקר הפולקלור וכן ווסטרמרק, עמי 201. אופן שני, הקורא לעתים נדירות, הוא התפרצות מים, לפעמים לשניות מועטות, מקבר הצדיק או מהסביבה הקרובה לו. אוספים אז מיד את המים הנחשבים לבעלי סגולה מיוחדת.
באמצעות החלום (אישי או על ידי אחר) מודיע הצדיק לחולם שהוא קבור במקום פלוני ומאז מקום זה נהפך למקום קדוש. ראה על כך סיפור מצויין שמדגים תופעה זו שהובא על ידי ד׳ נוי, שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו, ירושלים, תשכ״ז, מס׳ 6 (״כיצד נתגלה קבר יהודי קדוש״ במקרה זה הגילוי באמצעות החלום אינו כולל אפילו את שם הקדוש),
כך כנראה נהפכו לא מעט מקומות למוקדי עליה. אפשר בהחלט להניח שבכמה מקומות אין אף אחד קבור. כך גם אפשר להבין שאותו צדיק קבור בכמה מקומות. לפעמים האנשים בעצמם מכירים שאין הצדיק קבור במקום אלא עבר שם.
הדלקת נרות אצל הצדיק, ראה דוד סלימאן ששון, מסע בבל, ירושלים תשט״ו (מהדורת בניהו), עמי קיב, מהווה חלק חשוב בריטואל של הביקור אצל הקדוש. במקום בוערים אלפי נרות. במקומות הקדושה המוקמים בארץ (בית כנסת ר׳ דוד ומשה באשקלון, הצדיק ד׳ מכלוף בן יוסף בקי גת, בית בשנון ג׳ באשקלון בו שוכן ספר טיסלית וכו') יש מקום מיוחד להדלקת נדות. מבקרים זורמים לשם כל השנה והם מדליקים נרות ותורמים לקופת הצדיק. ביום ההילולא נערכת מכירת נרות של הצדיק (נר א, נר ב, וכוי) בהילולא של ספר טיסלית שנערכה באשקלון ביום ב׳ 26.11.73 נמכר נר א׳ בסכום של 5,200 ל״י! נר ב׳ ב־1,000 ל״י נר ג׳ 550 ל״י, נר ד׳ 800 ל״י וכוי.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות – רוברט אסרף
סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:
"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."
הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.
יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:
״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."
הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:
״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם
עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.
בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:
"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."
אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."
ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.
עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:
״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."
חנה רם – אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )
חנה רם
אברהם מויאל-האיש ופועלו למען ישוב ארץ־ישראל בשנים תרמ״ב-תרמ״ו (1885-1882 )
הערת המחבר : מאמר זה מבוסס מקצתו על עבודת הדוקטור: ״הישוב היהודי ביפו למן המחצית השניה של המאה השמונה עשרה עד לשנים הראשונות של המנדט הבריטי״. הוגש לסינט של אוניברסיטת בר־אילן, רמת־גן, תשמ״ב.
אברהם מויאל (א – מויאל), צאצא למשפחת רבנים מגולי ספרד.
- בין הרבנים הידועים לנו: ר׳ מסעוד בן מויאל ור׳ יצחק בן מויאל. ראה : י״מ טולידנו, נר המערב, ירושלים, תרע״א, עמי 162 וסי׳ רפ״ח.
נולד בשנת תר״י (1850) לאמו סעדה לבית עמיאל ולאביו אהרן מויאל, סוחר אמיד מראשי קהילת יהודי רבאט ומנדיביה. בשנת תרי״ב (1852) חיסל אהרן את עסקיו, ובהשאירו מאחריו את נכסיו בדלא ניידי, עלה ארצה עם אשתו וארבעת בניו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. תחילה ישבה המשפחה בחיפה, שבה היתה קהילה קטנה של יהודים מערביים. בימים ההם היתה חיפה כפר דייגים קטן, והמשפחה ישבה בה שלוש שנים בלבד. בשנת 1855 עבדה המשפחה לגור ליפו-עיר הנמל של דרום ארץ־ישראל ושער העלייה לירושלים הבירה. ביפו התקיימה קהילה ספרדית ומערבית חשובה- ראשונה מחוץ לתחום ״ארבע ערי הקודש״. מייסדיה, בראשית המאה ה־19, היו סוחרים יהודים מקושטא, שמקצתם ישבו בה עוד במאה ה־18. תחילה היו יהודי צפון אפריקה מיעוט בקרב הספרדים יוצאי ערי תורכיה וארצות הבלקן. אולם עם התגברות עליות יהודי המגרב משנות הארבעים ואילך נתנו העליות האלה דחיפה להתגבשותה הציבורית ולהתפתחותה הכלכלית של קהילת יהודי יפו. בהגיע משפחת מויאל ליפו, היו כבר המערביים רוב בקהילה היהודית. יהודי העיר התפרנסו מיגיע כפיהם, עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכות שונות ולא נזקקו לתמיכת מכספי ה״חלוקה״, אשר ממנה נהגו יושבי ערי הקודש. בשנות השבעים של המאה ה־19, עם הריסת חומת יפו העתיקה, היה אהרן מויאל וכמה משפחות מעשירי העדה המערבית, ביניהם משפחות שלוש ואבוטבול, הראשונים שבנו את בתיהם מחוץ לשטחה של החומה. ביתו של אהרן מויאל היה ברובע החדש, שנקרא רחוב ״שוק הדגים״.
בידנו תיאור של בית זה מפי עולים מאירופה, שהתארחו בו וכתבו, בין השאר, את הדברים הבאים:
״… בחיצוניותו לא נבדל הבית מיתר הבתים שבשכונה. אבל כאשר החילונו לעלות על המדרגות הרגשנו תיכף שכאן נמצא יופי עם נוחות המזרח. עלינו במדרגות רבודות לאולם רחב ידיים, מואר יפה בשמשות צבעוניות, ורצפתו שיש מבהיקה בלבנוניותה… הלכנו מאולם זה לאולם גדול יותר המרוהט בטעם מזרחי, זר ומוזר לנו, שעשה עלינו רושם חזק בחידושו. בפינה רחוקה באותו אולם ישב מקופל רגליים על הרצפה ובהסבר, על כרים מרוקמים הדר, איש במיטב שנותיו… חבוש טרבוש אדום כהה וגדילי משי שחור תלוי עליו… בהביטי עליו מרחוק נדמה לי כי איזה עותמן-פחה יושב שם לפני…״
על חלקה אחת מהאדמות הרבות שקנה אהרן מויאל ביפו בנה בית גדול עם דירות למגורים הנקרא על שמו-״ויכַּאלאת מויאל״.
- הערת המחבר : באחרית ימיו התיישב בירושלים, קנה לו בית בשכונת נחלת שבעה והקדיש אותו לבית הכולל של העדה המערבית. הוא נפטר בשנת תרנ״ח (1898) בשיבה טובה ונקבר בהר הזיתים. לפרטים ראה: פ׳ גראייבסקי, ״משפחת מויאל״ (כתב השו״ב משה אסולין, מוותיקי המערביים ביפו), ״זיכרון לחובבים והעולים הראשונים מעדת הספרדים המערבים ביפו ואגפיה״ חוברות קי״ח-קי״ט (תרצ״ו). ירושלים : מ״ד גאון, יהודי המזרח, ירושלים, תרצ״ו, חלק שני, עמי 381-380 ; ד׳ תדהר, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובניו, תל־אביב, 1958, כרך ג, עמי 1315-1314.
בניו, למעט אברהם, קנו אדמות רבות ביפו, בשטחה של תל־אביב טרם היווסדה, ובמקומות אחרים בארץ.
- הערת המחבר : בנו בכורו, יוסף בק מויאל, מנהיג העדה המערבית ביפו, והגביר שעל־פיו ישק דבר בה, סוחר מצליח, ששימש קונסול כבוד של ספרד ביפו, ואחר כך קונסול פרס, רכש אדמות ביפו יחד עם סגן קונסול אנגליה חיים אמזלג ואהרן שלוש. על האדמות שרכשו השלושה נבנו: השכונה היהודית הראשונה ביפו, נווה צדק, וכן חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן (על שם אהרן מויאל). על הקרקע שרכש לבדו נבנו השכונות קרטון (חלק משכונות התימנים), מהנה ישראל ומחנה יוסף. בנו של יוסף בק, עו״ד דוד מויאל (משפטן ראשון בארץ, שהוסמך בפריס), נודע בזכות עצמו כמשפטן מעולה, בקי בלשון הערבית ובספרותה, שסייע רבות לבני העליות החדשות, בעיקר בישוב סכסוכי קרקעות עם בעלי־האדמות והשלטונות התורכיים, קנה אדמות רבות: אדמת מהלול 60,000 אמות (ממערב לגימנסיה הרצליה בתל־אביב לפני היווסדה); כרם שאהין 50,000 אמות; אדמת פרציל 120,000 אמות (עליה הוקמה שכונת אוהל משה, על שם משה אסולין הנזכר לעיל); אדמת משהרווי (עליה הקימה ״חברה חדשה״ את רח׳ אלנבי) 120,000 אמות; כרם אוטין 50,000 אמות; אדמת צוואן (כרם התימנים) 30,000 אמות; אדמת בדרני 60,000 אמות ; אדמת קורעטו (משכנות ישראל) 50,000 אמות ; אדמת אסכנדראני (בגבול בית־ העלמין הישן ברח׳ טרומפלדור) 60,000 אמות; אדמת איטריאצי (שכונת ברנר ומחנה האוהלים לידה) 100,000 אמות; מאדמת כפר קביבה (בגבול נס־ציונה) 120,000 אמות; מאדמת זרנוקה (סמוך לרחובות) 2,000 דונם; מאדמת עיראק אל־מנשיה 500 דונם; מאדמת בשיט 2,500 דונם, ו־600 דונם בנגב (עליהם הוקמה הנקודה גבולות). לפרטים ראה שם.
אברהם מויאל היה המפורסם ביותר מבין בניו של אהרן, בזכות היותו אחד החלוצים הספרדיים הראשונים בתנועה הציונית המודרנית והספרדי היחיד שעמד בראש נציגות ״חובבי ציון״ שהיתה גוף נכבד בתנועה הציונית בארץ. אכן, הפעילות הציבורית לא היתה זרה לו. עוד משחר נעוריו היה מויאל מעורה בחיי הציבור היהודי ביפו. הוא למד תורה מפי החכמים המלמדים, ראשוני המערביים בעיר, ואחר־כך התמחה בכוחות עצמו בערבית בדיבור ובכתב. כבר בשנת תרכ״ג (1863) נמנה עם מייסדי ״ועד העיר יפו״-ניצן ראשון של התארגנות ציבורית מודרנית בארץ – בו היו שותפים ספרדים ואשכנזים, תופעה יהודית בחברה היהודית של הימים ההם בארץ הקודש, הידועה בפיצולה העדתי. ועד זה הקים, בין היתר, סניף של ״כל ישראל חברים״ (״אליאנס״) ביפו, ובהשתדלותו נוסד בעיר זו, בשנת 1868 בית־הספר הראשון של ״כל ישראל חברים״.
בשנת תר״ל (1870) עם יסוד בית־הספד החקלאי ״מקווה ישראל״ ביפו, בחר מרכז ״אליאנס״ בפריס במויאל לשמש סוכן מטעמו להעברת הכספים למוסד זה. כאביו, עסק אברהם במסחר ובחלפנות, ובמרוצת השנים הסתעפו עסקיו לחברות ובנקים בחוץ־לארץ. כן קיים עסקי מסחר עם הקונסולים הזרים ביפו, ביחוד עם קונסול צרפת בהיותו נתין צרפתי.
מצבו הכלכלי האיתן, יחסי הידידות שקיים עם נכבדי הערבים ביפו והשפעתו על בעלי־השררה בצמרת השלטון התורכי בארץ העמידו את מויאל בשורה הראשונה של מנהיגי הישוב היהודי ביפו בתקופה שקדמה לעלייה החדשה ובשנותיה הראשונות.