רבי שלמה אבן וירגה – ספר שבט יהודה

העשרים וששה

שנת חמשת אלפים וק"ס ליצירה היתה מגפה חזקה ועצומה בכל גלילות אשכנז וגלילות אלימנייא ופרובינצא ובכל גלילות קאטאלוניא. ובכל ספרי דברי הימים לא ספרו כמותה ולא נשמעה, לבד מגפת רומי וגלילותיה, אשר כמעט חשבו שיכלו כלם, ובענין הכללות לא נשמעה כמוה. וקמו קצת מגויי הארצות ואמרו, שהיהודים היו משליכין סמי מות בנהרות, ושמשם  נמשכה המגפה. אז נקבצו כלם והלכו וצעקו לפני המלך וספרו לו כל המאורע.

שאל המלך: ומהיהודים יש מתים במגפה? השיבו העם: מהם לא מת אחד! אמר המלך: ואם יטילו סם בנהרות — הם מה ישתו? אמרו למלך: שותים מי בורות. אמר המלך: ושאר ארצות שאין להם מי בורות מה ישתו? וזה אני משיב לפי דבריכם, כי לפי האמת הוא נמנע שמזה נמשכה המגפה, כי כמה סם יטילו בנהר אחד שלא יתבטל ברוב מימיו, ועוד, שאותם מים מי נהרות רצות ובאות אחרות במקומם והבאות אין בהם סם, ועוד, המת מסם המות אינו מוציא מורסא, ועוד, לכו עתה אתם ושתו מי בורות ותראו אם נצלתם  מן המגפה או לא?

וכי ראו העמים רצון המלך יצאו משם, אבל כי ראו איש יהודי לועג עליהם לאמר: מה הועילו עלילותם? התאמצו שנית ובקשו עדים כרצונם, ובאו והעידו איך ראו יהודים הולכים בחצי הלילה ומטילין דבר בנהרות, ולא ידעו מה, והיו לוחשין לחישות על הנהרות ולא הבינו. וכל כך באו עדים והעידו, וכל כך באו מספרים רעות על היהודים, עד שהמלך אמר: לא יהא אלא ספק — ראוי לגרש אותם! קמו העם ואמרו: אחר שהמיתו ממנו עם רב — איך ילכו בלי עונש? והם עשירים מלאים מיגיענו ומן הרבית שאכלו ממנו, אלא יצוה המלך שימירו דת, ואם לאו — שיהרגום! והשרים עזרו בזה לאמר שי­מירו דת.         

ואז היו גזירות כוללות בכל ארצות אשכנז וארצות פרובינצא וצרה וצוקה אשר לא נחיתה כמוה, ומכל מקום האשכנזים עמדו על קדושת האל הגדול ועל תורתו ולא המירו כבודם.

העשרים ושבעה

שנת חמשת אלפים מאה וחמשים – 1390 – לפרט היו גזירות כוללות ברוב ספרד, וביותר גדולות בחכמה ובמנין, כי קמו גויי הארצות פתאום עליהם להרוג ולשלול שלל ולבוז בז אם לא יצאו מכלל הדת. ורבים מהשרידים עמדו על נפשם ודתם, וקבלו עליהם לעמוד על כל מה שיגזרו עליהם, ותורת אמת במקומה והדרה. ונהרגו רבים על קדושת השם. וכן היה במלכות ארגון, ולינסיא, מאיורקא, ברצלונא, לירידה. ומאותם מקומות מקצת מהם יצאו מכלל הדת מרוב המצוקות והאימות כי נלאו מאד, ועם כל זה נצח ישראל לא ישקר ולא יכזב. וכל אותם האנוסים שמו פניהם לבקש דרך להציל את נפשם, וגזרו עליהם גלות ללכת מגוי אל גוי בארצות אויביהם, עד ימצאו מקום בטוח לש­מור תורתם, וה׳ עזרם. אבל אותם שהלכו לארצות הערב עברו בדרכים דבר לא יכילנו ספר, כמו שכתבו הם לקרוביהם הנשארים בארצם, ובפרט כי אנשי הכפרים היו קמים עליהם, באמור שהם הולכים לשמור את דתם, והיו אוסרים אותם בשלשלאות, עד יודע הדבר למלך. ומקצתם היו נצולים בתת יגיעם וממונם לרודפים אותם, ומקצתם מתוקף הצרות היו אומרים: נתנה ראש ונשובה, כי כבד יעדנו אל אמת: ״ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם״.