פזורת יהודי צפון מרוקו – יצחק גרשון

מקדם ומים כרך ו

מקדם ומים כרך ו

אנסה עתה להבהיר, ממה מורבב אותו ייחוד תרבותי שניסו לשמר התיטואנים ומידתם, אותה ״רוח של תיטואן״ מיתית, אשר אליה התגעגעו ואשר עליה גאוותם אז והיום.

בתחום ההברה המרכיב החשוב הוא בלא ספק גאוותם של התיטואנים על מוצאם הספרדי. הם היו ערים לכך ששימרו מרכיבים של המורשת התרבותית הספרדית יותר משאר קהילות מרוקו; הלא הסתערבו עם הזמן והפנימו השפעות ״תושביות״, גם לאחר שכפו על רוב הקהילות הגדולות את ״תקנות קשטיליה״. אותה הרגשת ייחוס שאתה יצאו המגורשים מספרד נשמרה היטב בתיטואן והועברה לפזורה התיטואנית למקומותיה, שהיא למעשה פזורת־משנה ספרדית. חזקה מאוד הייתה הרגשה זו, והיא שודרה בעצמה כזו שגם זרים קלטו אותה. וכך כתב חיים זאב הירשברג:

אני בבית אחת המשפחות הס״טים באחת מערי החוף שבצפון מארוקו. לא חשוב אם זו קאזא, סאלי, טנג׳ר או תיטואן. בסופו של דבר יתברר לאחר חקירה ודרישה לאור שלשלת היוחסין שחוזרים עליה בכתובה, כי מקור מחצבתם של כולם בתיטואן.

בבל זמן ובכל אתר היו התיטואנים משוכנעים שהמורשת הספרדית היא ערובה לסדרי קהילה מתוקנים יותר, לחיים יהודיים מלאים ויפים יותר. וגם על כך העיד הירשברג:

לאחר ששמעתי מפיהם של כל יוצאי תיטואן — והנם רבים, ומכל הס״טים הטהורים בכל מקום שפגשתים בארץ, את שבחו של מלאה זה, נקיונו, תפארת בתי־הבנסת שלו, נימוסיהם של תושביו, סדרי הקהילה המתוקנים, באמת קשה היה להפתיעני. ומשהגעתי לתיטואן נוכחתי לדעת שבאמת לא הגזימו בדבריהם."

באוסף של משה שאול בקול ישראל מצויות עדויות המעבירות מסר זה בצורה עממית, ולאו דווקא מפיהם של בני תיטואן: Todo lo bueno venia de Tetuan (בל דבר טוב היה בא מתיטואן);En Tetuan hacían todo con mas finura (בתיטואן עשו בל דבר ביתר חן, ביתר טעם, ביתר נימוס)."

למסר הברתי זה קשורה ההערצה לדייני תיטואן מדורות עברו, הכמעט־מיתיזציה של גדולת ישיבותיה וחכמיה, הקיימת גם ביום בשדרות רחבות של הקהילות היורשות. על הערצה זו העיד מ״ר גאון בכתבו על ר׳ יצחק ן׳ ואליד:

יהודי מרוקו באשר הם נוהגים לערוך תפילות ביום פטירתו, וישירו פיוטים מיוחדים לזכרו. בטכס הילולא אחד שנערך בביה״כ לעדת יהודי מרוקו בבואינוס אייריס. בשנת תרפ״ט, נוכחתי גם אני הכותב, והפליאתני ביותר לראות מה רבה הערצתם של בני המון העם לרבם זה.

מעבר להכרה ולמודעות העצמית הזו אין בי ספק, שהתיטואנים ירשו מאבותיהם הספרדים והורישו לקהילות פזורתם דבר שנשתמר גם הודות לישיבתם בעיר נמל שהייתה ימים רבים מקום משכנם של הדיפלומטים והסוחרים הזרים במרוקו: אותה תערובת של שמרנות ופתיחות לרוחות חדשות שאפשרה את ייסוד בית הספר הראשון של חברת "כל ישראל חברים״, את המעבר(מראשית המאה העשרים) גם של דיינים ללבוש מודרני ואת ההגירה הנרחבת.

הערת המחבר : נדמה שהראשון שבהם הוא ר׳ יהודה לאון כלפון, המופיע בצילומים משנות העשרה והעשרים של המאה הזאת בלבוש אירופי, כשלצדו חכמים אחרים הלבושים כפתאן שחור ארוך.

הירושה הספרדית התבטאה כמובן גם בשפה, החכיתיה, שייחדה אותם במרוקו ושהועברה גם לקהילות היורשות המרוחקות. יוסף שיטרית הראה, שיהודי צפון מרוקו היו לפנים דו־לשוניים, ודיברו גם עגה ערבית יהודית בעלת אופי מיוחד. אין זה משנה את העובדה, שהחכיתיה ייחדה אותם בקרב קהילות מרוקו דוברות הערבית היהודית או הברברית היהודית. למרות המטען הערבי והעברי שהיא נושאת בחובה זוהי שפד היספנית, וכך גם הרגישו דובריה; עבורם היא הייתה שפתם הספרדית. הרֶה־היספניזציה של השפה, שחלה במאה ה־19, רק חיזקה הרגשה זו.

גם התרבות המועברת על ידי השפה היא למעשה היספנית, ובעליה אכן ראו בה מורשת ספרדית ייחודית: הפתגמים המיוחדים;ה- Consejase,שהם סיפורים עם מוסר השכל; השירים והרומנסות;ה־Coplas, שהם שירים בנושאים יהודיים המיועדים לחגים ולמועדים וכן למועדי מחזור החיים היהודי: מילה, בר מצווה, חתונה וכו׳.

הגיית העברית של התיטואנים גם היא מסורת הנחשבת בעיניהם למסורת הספרדית הזכה ביותר. עליה הם שמרו מכל משמר, והיא נשמרת עד היום בפזורתם.

בתחום הדתי־הפולחני מצויות מסורות רבות שהועברו לפזורה: המנהג שלא להתעטף בטלית בתפילות השבת בבית הכנסת (מסורות שבעל־פה מסבירות זאת בפתיהותה של קהילת תיטואן, מאות בשנים, לטפטוף סדיר של יהודימ־בסתר מחצי־האי האיברי, שהגיעו אליה כדי לחזור ליהדות, וצריך היה להימנע מסימן חיצוני שיבדילם מחברי הקהילה הוותיקים); תוספות מיוחדות לתפילות: מזמורים ופיוטים מיוחדים, מהם דו־לשוניים, כמו הפיוט המפורסם לחג השבועות ״היא תורה לנו ניתנה״; לחנים מיוחדים, רבים מהם לקוחים מהרומנסות, ואפילו משירים ספרדיים־נוצריים שהיו פופולריים במאה ה־19.

 בתחום המנהגים בולטים אלה השייכים לימי שמחה: אם ניקח כדוגמה את מנהגי החתונה, נוכל לציין את האולאלי, אותו מנהג של חלוקת נרות לילדים באחד מערבי שבוע החופה, כדי שילכו אחרי הכלה העוברת ברחובות ומזמינה את מכריה לחופתה, יאירו עליה בנרותיהם ויצעקו כל העת מלוא גרונם ulale-  ulaleלהזהיר את החתן שיבדוק היטב שזו אכן כלתו., (אולאלי — שיבוש של היא לאה [ראה בראשית כט, כה], ששיבשו כנראה הילדים במרוצת הדורות.) אפשר לציין גם את השימוש ב־ TALAMONמעל ראשי הנישאים כבחופה, את השירים המיוחדים לכלה, הן בעברית(״שוכנת בשדה״, ״יעלת חן " והן בחכיתיה.

כן בולטים המנהגים הקולינריים המיוחדים: הקוסקוס המתוק בשקדים וצימוקים: ה – LETUARIOSפרות וירקות ממותקים, שהמפורסם ביניהם היה זה העשוי מחצילים קטנטנים שלמים: עוגיות ה- PALEVEבפסח, עוגיות רכות דבוקות לנייר שהיו מגלגלים לגלילים עבים(מצאתי אותן גם באזורים הדרומיים של ספרד דווקא בתקופת הפסחא, מה שמצביע אולי על כך שזהו מאכל שהמגורשים הביאו אתם): ועוד.

 כל אלה מהווים גוף של מנהגים — רבים מהם מיוחסים למסורת ספרדית — שנשמרו בתיטואן, בבנותיה וביורשותיה. גוף מנהגים זה, ועמו השפה והתרבות המיוחדות המסורות והרגשת הייחוס, מצטרפים להכרה בייחוד — היא היא שקראתיה כאן ״הרוח של תיטואן ", רוח ששרתה ועדיין שורה בפזורת־המשנה של קהילת זו ובנותיה.

אני משוכנע, שתודעת ייחוד זו כבר הייתה קיימת בתיטואן לאורך הדורות. שם היא ביטאה את התנשאותם של צאצאי מגורשי ספרד על פני היהודים ״התושבים״. התנשאות זו הייתה בעבר הרחוק גם בתוך קהילות מעורבות, כמו פאס. ייחודה של תיטואן הוא בכך שלא הייתה קהילה מעורבת, או שלפחות הצליחה להטמיע לשונית ותרבותית את ה״תושבים״ שהגיעו אליה, וזאת בניגוד לקהילות המרכז והדרום. ואין לחשוב שההתנשאות כלפי ה׳׳תושבים״ הובילה להתנשאות כלפי שאר קהילות מרוקו או להיבדלות מהן. לתיטואן היו קשרים הדוקים עם הקהילות האחרות, וראינו לעיל שפאס אף סיפקה לה כמה מגדולי דייניה (גם הם, כמובן, מצאצאי המגורשים). במושבות התיטואנים שמחוץ למרוקו היה לתודעת הייחוד תפקיד אחר. הגם שבמקומות אחדים, כמו אוראן, היא דחפה להיבדלות מאוכלוסייה יהודית אחרת, לרוב היא שימשה לליכוד ולשימור הוויי וערכים יהודיים. ״הרוח של תיטואן שימשה מגן פסיכולוגי מול מציאות חדשה וסביבה חדשה(אולי אין זה מקרי, שכתב־העת של היהודים הספרדים יוצאי מרוקו בקרקס נקרא מגן). היא הייתה הערובה הטובה ביותר להמשך יהדותם של המהגרים. לכן ניסו לשמור על קשר חי עם קהילות מקורם, ולכן חזרו רבים לחפש בהן כלה, ורבים אחרים חזרו אליהן אחר שצברו הון קטן. בזיכרונם שם היה הוויי החיים היהודיים המתוקן ביותר.

סוף המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר