יהודי מרוקו בארץ ובעולם-הגירה תפוצה וזהות – רוברט אסרף

יהדות מרוקו-רוברט אסרף

סוקולוב, כאדם מציאותי, טען שהוא מבין את הצורך להתחשב בנסיבות המקומיות, והציע פשרה, שעל פיה יעניקו לקבוצות היהודיות הרשאה להתאסף ו״להפוך לסניפים של הפדרציה הציונית הצרפתית״. פריס, אשר אך זה הכירה ב״הצהרת באלפור״ ולא רצתה להותיר את המונופול של תמיכה בציונות בידי בריטניה הגדולה, טיפחה קשרים טובים מאוד עם נחום סוקולוב, אוהד צרפת והצרפתים, ושאפה לגמישות גדולה יותר מצד ליוטיי. משרד החוץ ניסה, לכן, למזער את הסכנות הטמונות בהכרה בפעילויות הציוניות במרוקו, בעיני ליוטיי:

"יהדות מרוקו אינה יודעת כלום או כמעט כלום לגבי התנועה הציונית, העונה בייחוד לשאיפותיהם של היהודים הרוסים והפולנים. עקב כך, ייתכן שלא תהיה מניעה מצדך להרשות לציונים הבודדים של מרוקו, להצטרף כחברים בפדרציה הציונית הצרפתית, בתנאי שבמרוקו עצמה לא יהיה לכך ביטוי כלפי חוץ, ויסתפקו במשלוח ברכות ותרומות."

הבעיה היחידה הייתה, שהציונים המרוקנים לא קיימו את ההנחיה הקוראת לזהירות. בתחילת 1919 היו עדים לגל מסיבי יחסית של יציאות לפלסטינה, בייחוד ממרקש ומקזבלאנקה: לא פחות מ-442 יציאות, מתוכן 224 מקזבלאנקה.

יחיא זאגורי, שניסה בכל כוחו למזער את חשיבות התופעה ולהדגיש את אופיה המיסטי במהותו, לא שלל, במכתב שנכתב ב-6 בספטמבר 1919, המיועד ל״רזידאן ז'נראל״ [הנציג הכללי], את השפעתה של התעמולה הציונית:

״בקרב המהגרים לא נמצאים אנשים בעלי השכלה מודרנית. הארגון הציוני אינו זר לחלוטין לתנועה הזאת. אם אינו מהווה אחת מהסיבות המכריעות, הרי שהפעיל, לדעתי, השפעה מסוימת, והביא מהססים אחדים לכלל החלטה, להיות הראשונים להפיק תועלת מן המדינה היהודית החדשה. תנועה זו התעוררה הודות לתעמולה ציונית, אשר מביאה אותם לחשוב שעם הגעתם לפלסטינה יוכלו לסמוך על הצדקה הציבורית, ועל המשאבים האינסופיים של הארץ. הציונות שבה אני רואה סכנה גדולה עבור היהודים המרוקנים – ובכך אני שותף לדעתם של כי״ח ושל יהודים נכבדים אחרים מצרפת, ניסתה להפעיל את כוחה על נפשות מסוימות. בקזבלאנקה, לא התקשיתי לשרש בחשאי, בזמן, כל פעילות ציונית, מלבד כמה תומכים חסרי ערך משמעותי שניסו לשוב ולהתאסף, כדי להפיץ תעמולה מסויימת. אם הנציגות הכללית רואה את פני הדברים כמוני, רצוי מאוד להשגיח, ולמנוע ללא פומביות יתרה, כל תעמולה ציונית במרוקו."

הבעיה הועלתה במושגים של מדיניות כלפי הילידים, תחום שבו ליוטיי לא היה מוכן בשום אופן להיתפש כחלש, והוא שב והזהיר את משרד החוץ:

״מנקודת ראות כללית יותר, אם מתייצבים לנוכח הבעיה שנוצרה עקב נפילת הקיסרות הטורקית כולה, יש להביא בחשבון שהאיסלם מעוגן במכה, והיהדות – בירושלים. אם לא ניזהר, התוצאות מכך עלולות להיות שתיווצר משיכה למזרח, אשר תפגע באינטרסים האפריקניים שלנו. לכן נראה לי שנבחרה העת הבלתי-מתאימה ביותר, לחדש ולחזק את הקשרים הרוחניים המחברים בין מרוקו לבין המזרח, דבר העלול להביא לאולטראמונטיזם מוסלמי או יהודי.״ Ultramontisme – הכפפה של הרשויות האזרחיות לאלו הדתיות. אסכולה שעמדה הניגוד לליברליזם

עמדתו של ליוטיי, קתולי נלהב, לא הייתה שונה ביותר מן האופן שבו ראה את היחסים בין הכנסייה הצרפתית לבין צרפת והוואתיקן. הוא היה ״גאליקאני״, כלומר התנגד לתלות של הקתוליות הצרפתית ברומא [כלומר, סמכות האפיפיור עולה על סמכות המדינה הצרפתית], עמדה שאותה יישם ללא כל דעה קדומה גזענית, גם על הדתות שעמן נפגש במרוקו.

בעיניו, הדבר החשוב ביותר היה, שהקמתן של אגודות ציוניות העלולות להצטרף כסניפים – בנימוק של אינטרסים דתיים משותפים ־ לגופים הציוניים הקיימים במדינות אחרות, עלולה ליצור תקדים שהמוסלמים יוכלו להשתמש בו:

"הסיבה לאיסור ההתאגדות איננה, ואני עומד על כך – עצם האופי הציוני של האגודות הללו, אולם לא ייתכן להתעלם מן ההשלכות לכך, ולטמון את הראש בחול בפני הצרות שהדבר מאיים להמיט על מרוקו מבחוץ. יש לציין שהסולטן, המאחזן וכל המעמד הגבוה של האוכלוסייה המוסלמית, אשר כל המדיניות שלנו נשענת על המסירות והנאמנות שלהם, ואשר שיתוף הפעולה ללא-סייג מצדם נחוץ כדי לכונן באופן גמור ויציב את הפרוטקטוראט שלנו, רואים בעין עוינת למדי את הפעילות הציונית ויידעו אותי על כך. יש כאן היבט פוליטי שיש להתחשב בו במידה רבה."

אולם ליוטיי בכל זאת גילה פשרנות: ״אין לי מניעה שהם יצטרפו לפדרציה הציונית הצרפתית, ובתנאי שהדבר יהיה באופן ישיר ופרטני, ולא באמצעות ייסוד קבוצות, אשר פעילותן במרוקו תביא לשינוי, דווקא במצב שברצוננו לשמר."

ליוטיי לא גילה התנגדות לחידוש ביקוריהם של השליחים מארץ הקודש, ובתנאי שפעילותם תעמוד תחת השגחה כדי להגן על הקהילות המרוקניות מפני נדיבותן היתרה בכל האמור לגבי ארץ הקודש.

עד לסוף תפקידו במרוקו, שמר ליוטיי על עוינות עקרונית כלפי פיתוח פעילויות ציוניות. ב-2 בינואר, 1920, המזכיר הכללי של הנציגות, אורבן בלאנק (Urbain Blanc), הגיב פעם נוספת בסירוב לבקשה להקמת אגודה ציונית בקזבלאנקה מתוך הערכת המצב הבאה:

״המצב הפוליטי המיוחד במינו של מרוקו אינו מאפשר להקים אגודה פוליטית, אשר עצם קיומה מכוון לשאיפות הלאומיות של חבריה. לדעתי, אין טעם להקים במרכזים המרוקניים השונים ארגונים המקבילים לקהילות היהודיות הקיימות, שאינם נוגעים לכלל האוכלוסייה היהודית של מרוקו."

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
ספטמבר 2016
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930  
רשימת הנושאים באתר