אלי פילו
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
קבר הצדיק רבי דוד בוסידאן זצ״ל
זכורני עוד מילדותי שהיו מתאספים הרבה מתושבי העיר מקנס בל״ג בעומר בבית הקברות הישן, שבו היה קבור הצדיק רבי דוד בוסידאן זצוק״ל. ומדליקים שם מדורות ונרות לכבוד הצדיקים, הקבורים שם. הבאים לציון היו מביאים עימם בקבוקים קטנים מלאים שמן ומים, ומניחים על קבר הצדיק, והיא היתה סגולה טובה לכל פגע ומחלה, ומי שהתרפא מסגולה זו היה מביא לקבר הצדיק סעודה קלה ומיני מתיקה, ומברכים עליהם על יד הקבר.
ועוד מנהג היה, מי שלקה במחלת השיתוק או במחלה אחרת ל״ע, היו מביאים אותו לקבר הצדיק ומעמידים על יד קברו אוהל והיה מתגורר החולה זמן מה עד שמתרפא בס׳׳ד. ובכל לילה אחר חצות נגשים לקברו ומשתטחים ובוכים ומתפללים להשי״ת שירפא את החולה בזכות הצדיק.
סבי ר׳ משה טולידאנו ז״ל חלה בשיתוק ברגליו, ואבא ר׳ דוד הביאו כנהוג לקבר הצדיק והקים עבורו אוהל, ושם התגורר כמה ימים, ובכל לילה בחצות לקח אותו אבא ע״ה להשתטח על קבר הצדיק, לילה אחד לפתע החלה רוח סערה, ואחריה גשמים עזים, והפכו את האוהל על פניו, אבא מרי נשא את אביו על כתפיו ורץ עימו למצוא לו מסתור אצל אחד השכנים הקרובים עד יעבור זעם. והנה בבוקר השכם, הגיע אבא ע״ה לבתינו ובשורה בפיו סבא עומד על רגליו והחל מהלך, ובשבת הקרובה עשה מסיבת הודיה לכבוד הצדיק.
בית אבא ע״ה
אבא מרי ר׳ דוד ע״ה, היה איש צדיק וישר — ירא אלקים וסר מרע, רחים ומוקיר רבנן עד מאוד, רגיל היה בבל יום להתפלל בנץ החמה במניין יחד עם רבינו רבי ברון רפאל טולידאנו זצ״ל, ולא פסק ממנהגו זה גם בארץ הקודש עד יומו האחרון.
לפרנסתו — היתה לו חנות בגדים ושותפו היה אחיו ר׳ חיים ז״ל. וקיימו מאמר רז״ל חציו לכם, וחציו לה׳. וגם בשעות העבודה בין קונה לקונה היה לומד או אומר פרקי תהילים. אחר הצהרים סגר חנותו, וקבע עתים לתורה, כאשר עלינו ארצה וקבע משכנו בעיה״ק בני ברק, עירית ב״ב הציעה לו מקום עבודה במשך שמונה שעות ביום, להפתעתם סירב אבא ע״ה לקבל את ההצעה ואמר די לי בארבע שעות, כי ברצוני לקבוע עתים ללימוד התורה אחר הצהרים כדרכי מימים ימימה. מהכנסותיו חילק בקביעות מעשר כספים, גם כאשר קיבל קצבת זקנה.
אחז במידת השתיקה, ובשבת קודש נזהר מאד מלדבר דברי חול בשבת, נמנה עם קבוצת אנשים במקנס וביניהם אחיו ר׳ יוסף שליט״א, חתנו של רבינו, שהשתדלו בכל מאודם לשמור פיהם מדיבור חול בשבת.
בכדי להרבות בשמיעת דברי תורה, היה אבא ע״ה הולך לשמוע דרשה בבית כנסת אחד ואימי מורתי ע״ה לבית כנסת אחה ושמעו דברי תורה מהדרשן, וכשחזרו בשבת על הדרשות, אחד אמר לשני את אשר שמע, וכל ימי חייהם היו בחברותא.
יהודי אחד מתושבי העיר מקנס עסק לפרנסתו — בנשיאת משאות על חמורו, והנה בערב אחד מת החמור, ומטה לחמו נשבר. זעקות שבר ובכיות נשמעו מביתו. דודי ר׳ חיים ע״ה היה שכנו, כאשר שמע את הבכיות והזעקות נכנם לביתו לדעת על מה ולמה, ושכנו סיפר לו על שיברונו ויגונו, שאין ביכולתו מרוב עוני לקנות חמור אחר, ואין לו במה לפרנס את בני ביתו, שמע דודי ויצא מביתו והלן לבית מורי אבי ע״ה וסיפר לו, והם קיבלו על עצמם לקנות לאיש חמור חזק וטוב, וכך עשו וקיימו בעצמם: וכי ימוך אחיך והחזקת בו וחי אחיך עימך. מעשה חסד זה לא נודע כלל וכלל, רק בעלותי לארץ סיפר לי בנו של האיש, את הסיפור.
סיום רשימת הנספי ברעש האדמה באגדיר- ד"ר אורנא בזיז
מירה אברהם
מירה פלורה
מירה חנניה
מירה סימון
מלכה נסים (בן 60)
מלכה ויקטור בן אליאם ולילי אביסרור (בן 9)
מלכה יהודה
מלכה ברנדה
מרצי׳ חנינה
סבג אסתר בת סעדה ויוסף מארש
סבג חיים
סבג שלי בת אסתר וחיים
סבג רות בת אסתר וחיים
סבג גבריאל בן אסתר וחיים
סבג פיבי
סבט יוסף
סבט רחל לבית בטאן
סוויסה זוהרה
סוויסה סולטנה
סוויסה סוזן בת סול ומסעוד (בת 6)
סוויסה מרדכי בן סול ומסעוד (בן 4)
סוויסה פנחס בן סול ומסעוד (בן 2)
סטריש מאיר (בן 32)
סטריש לינדה בת דניס ומאיר(בת4)
סטריש מיכאל בן דניס ומאיר(בת 2)
סממה הלן
עטר עליה־ליל, בת פיב, וחיים הרוש (בת 39)
עטר סילויה בת עליה־לילי ואלי (בת 12 וחצי)
עטר סניה בתעליה־ליליואלי(בת9)
עטר רנה בן עליה־ליל, ואלי(בן 7)
עטרשירליבתעליה־לילי1אלי(בת5)
עטר ז'אנין בת עליה־לילי ואלי(בת3)
עטר אני בת עליה־ליל׳ ואלי(בת 2)
עשור דאק׳
עשור סחן
עשור שרל׳
עשור שמעון
עשור אלברט
פרז חליפה
פרז בבר
פרז מארי
פרז יוסף
פרז דוד
פרז יצחק
פרז סימון
פרז פיב׳ וילדיה
פרץ ז'קלין בת אסתר ושמעון קנפו (בת 22)
פרץ יצחק
פרץ דונה
פרץ דוד
צרפתי פנחס
צרפתי שמחה
קנפו שמעון בן סולטנה ויהודה ומשפחתו, בתו, חתנו ונכדיו
קקון מסעוד
רבוח יעקב בן עיסה־אליס ומשה (בן 45)
רבוח סוליקה־מוניק, בת מסוד׳ ויעקב (בת 14)
רביבו רחל
רביבו בבר בן רחל
שטרית מאיר
שריק׳ אנט
שריק׳ יעקב
שריק׳ טיט,
שריק׳ דוד
שריק׳ פאני
שריק, רחל בת ויויאן(בת 14)
תורדז׳מן יהודה בן חנה
Juifs du Maroc R.Assaraf..livraison d'août septembre 1947, le bulletin de Charles-Netter, qui
Censure ou autocensure oblige, l'événement où les originaires du Maroc tenaient la vedette ne
trouva aucun écho dans Noar, alors que le drame de l'Exodus, où il n'y avait qu'un seul originaire du Maroc, fut largement couvert. Dans sa livraison d'août septembre 1947, le bulletin de Charles-Netter, qui restait toujours la seule publication juive autorisée, rapportait qu'une délégation de la Fédération sioniste du Maroc s'était rendue chez M. Boniface, contrôleur-chef de la région de Casablanca, afin de lui exprimer la reconnaissance de tous les Juifs du Maroc « pour l'attitude pleine de noblesse et de grandeur que la France a eue vis-à-vis des épaves de l'Exodus en 1947 ». Sans naturellement oser évoquer la flagrante contradiction entre cette attitude et l'interdiction faite par ces mêmes autorités françaises au départ vers la même Palestine des candidats marocains à l'immigration.
Son éditorial équilibrait l'identification totale avec le sort des immigrants illégaux par un vibrant hommage à la France :
Si le cruel refoulement des passagers de l'Exodus révolte tous les Juifs du monde, si l'entrave faite à notre jeunesse rescapée des camps nazis de rejoindre le refuge auquel elle aspire légitimement en Eretz Israël, nous apparaît, de par ses principes et ses procédés contraires à la justice, nous pouvons enregistrer, avec réconfort et pour l'honneur de l'humanité, l'attitude pleine de générosité en face de ces événements qui est celle de la France…
Hommage soit rendu à la France, encore saignant elle-même de toutes ses blessures, aux prises avec un lourd héritage de guerre, qui vient, à l'heure où certains égoismes prennent le pas sur les idées généreuses défendues par les Alliés, sait dire son refus à toute oppression, s'affirme toujours humaine et demeure le champion de la liberté
Quand l'Agence juive accepta d'envoyer un troisième navire, le Hehaloutz, dans la nuit du 6 novembre 1947, il n'eut le temps d’embarquer qu'une cinquantaine de passagers. Il dut prendre la mer en catastrophe sous le feu nourri des gendarmes alertés par les riverains, laissant sur la côte quelque 600 candidats au départ. Ironie du sort, les 44 passagers du Hehaloutz, transférés en pleine mer sur un autre navire, le Haportsim, réussirent à échapper à la vigilance de la marine britannique et à débarquer près de Tel-Aviv.
Après l'échec du Hehaloutz, la filière d'immigration clandestine à partir de l'Algérie parut définitivement compromise. Le bruit fait autour de cette affaire par la presse algéroise obligea les autorités françaises à ne plus fermer les yeux sur l'existence du camp de Tenès. De plus, le gouverneur général de l'Algérie souligna que la poursuite de cette immigration risquait de provoquer des troubles chez les musulmans du Maroc, d'Algérie et de Tunisie.
La fermeture du camp de Tenès créa un drame humain. Des centaines de familles, qui avaient quitté le Maroc ou la Tunisie, se retrouvèrent bloquées en Algérie et ne pouvaient évidemment pas rentrer dans leurs pays d'origine.
Alertée. Me Cazes-Benattar, représentante à Casablanca du Joint américain, prit en charge ces familles. A Paris, les organisations sionistes firent pression sur le ministre socialiste de l'Intérieur, Édouard Depreux, dont dépendait l'Algérie, pour que ces candidats au départ reçoivent l'autorisation de gagner le sud de la France, en attendant de pouvoir partir pour la Palestine.
Conscients des dangers qu'ils encouraient, les Juifs du Maroc s'étaient abstenus d'accueillir par des manifestations bruyantes de joie le vote, par l'Assemblée générale de l'ONU, du plan de partage de la Palestine le 29 novembre 1947. Ils s'étaient contenté de se rassembler dans les synagogues pour y réciter, dans une atmosphère de ferveur messianique, des prières d'actions de grâce.
Cette relative discrétion n’empêcha pas l'instauration d'un climat de tension entre juifs et musulmans que les autorités françaises observaient avec une certaine inquiétude. Le samedi 1er décembre 1947, à quelques heures du bal annuel de la Wizo (Women International Zionist Organisation), un événement mondain très prisé, le chef des services municipaux convoqua la vice-présidente du mouvement pour lui conseiller fermement d'annuler le bal, ce qui fut fait. Une semaine plus tard, la conférence de Sacha Erlich en faveur du Keren Hayesod fut également décommandée, alors que plus d'un millier d'invitations avaient été lancées.
L'une de ces invitations, adressée au directeur de la Banque commerciale de Casablanca, tomba entre les mains des nationalistes marocains qui exigèrent et obtinrent dudit directeur qu'il affirmât ne pas être sioniste.
Devant cette série d'incidents, les dirigeants du mouvement sioniste marocain décidèrent l'interruption des activités officielles et observèrent une prudente retenue, pendant que la Résidence faisait discrètement protéger les quartiers juifs des principales villes.
Soucieux des conséquences néfastes pour le nationalisme marocain qu'aurait le déclenchement d'incidents antijuifs, le sultan Mohammed V tint à faire une claire distinction entre les événements au Proche-Orient et la situation particulière des Juifs marocains. Lors d'une audience accordée aux membres marocains, nouvellement élus, des chambres de commerce et d'industrie, le souverain réaffirma avec force qu'il « n'établissait aucune distinction entre ses sujets juifs et musulmans, également loyaux ». Il se tourna vers les élus israélites, les invitant publiquement à « persévérer dans la voie qui fut celle de leurs ancêtres, à travailler avec leurs frères musulmans, la main dans la main ».
Le principal parti nationaliste marocain, l'Istiqlal, diffusa un tract dans lequel il mettait en garde « contre ceux qui ont intérêt à dresser les uns contre les autres musulmans et juifs marocains », ajoutant : « Notre but vise uniquement la lutte contre le sionisme, en faisant abstraction de tout ressentiment à l'égard de nos compatriotes juifs qui, au même titre que nous, sont de nationalité marocaine et sont, comme nous, soumis à l'autorité du sultan. »
נכרי המקיים מצוות ומעלת הגרים-להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב
גלות אדום וישמעאל
אם כי המחבר לא ראה גלות אדום, שמע עליה כנראה מפי אבותיו ומפי הבאים משם, שהגיעו מספרד אנוסים גם בזמנו. לתהלים קכג הוא אומר:
חננו ה׳ חננו כי רב שבענו בוז. ירצה כנגד גלות אדום וישמעאל. ישמעאל הם מבזים אותנו בדבריהם ופחזותם וזהו כי רב שבענו בוז. וכנגד אדום שהם הורגים נפשות ישראל בשמדות אמר רבת שבעה לה נפשנו… וזהו שחזר וכפלם: עלינו מלעיגים אותם שאננים הם ישמעאל (הלעג השאננים) גם מבזים אותנו אדום, שהם בית גאים, יבזונו.
ובמקום אחר: ״ישמעאל — שפת שקר, אדום לשון רמיה שאינו מדבר בפה ולב שוים״. תמונה אחרת מחיי היהודי מצייר להלן:
או שמעתי שישראל איך שיעשו ויתנהגו אין שווה להם. איש חכם נשפט את איש (כסיל) ואויל ורגז ושחק ואין נחת (משלי כט, ב) אם הם שאננים ושקטים לא ישתדלו בגאוה אלא שפלים, ילעגו להם יען שהם בבלויי סחבות לבוש, ואם ילבשו בכבוד וקצת מעלה, יבזו אותם העצב נבזה נפוץ (ירמיה כב, כח) ילבשו בגדי חופש רקמה? ונ״ל שאומרים ישראל, אותו הלעג לא היה ראוי אלא לגוים ושאננים ושקטים על שמריהם ומענים אותנו, וכן הבוז, היה ראוי לגוים גאים, החושבים כי כחם ועוצם ידם עשה להם החיל, להם היה ראוי הבוז והלעג לא לנו ה׳ לא לנו שכבר שבעה נפשנו במרורים.
אמונת אדום וישמעאל
כנגד אדום וישמעאל כי משיחם אומרים צד אלוקות בו. כנגד א׳ (= אדום י) — אל יעוז אנוש, כנגד השני (ישמעאל) ידעו גוים אנוש המה סלה על דרך לא איש אל שדרשו שצפה בלעם שעתידין א״ה לו׳ על משיחם שהוא אל, זה מי שיאמר כן — ויכזב. וכן הב/ לא בן אדם — והאומר כן, יתנחם.
ועוד במקום אחר: ״והנפש אשר תעשה ביד רמה. דברי המורה פ׳ מ״א, חלק ג׳ וירמוז על ישו ושליח ונביא הישמעאלים ועליהם הכפל.בכתובים״».
על דרך המלכות
״שכן דרך מלכות ישמעאל כי מלכות ופילגשים תצאנה בתוך שפחות מלובשות בלויי סחבות, שלא תוכרנה עד בואן לבית אז תלבשנה לצניעות זהו פנימה ממשבצות״ (זהב לבושה). ולהלן: המלך ״!אפי׳ עם עמו צריך לפעמים שיראה לעם כאלו הוא חלש, כזקן שנוטה לחולשה ורכות הלב לחמלה על בני עמו ולפעמים יראה כאדם תקיף ובעל כח מנהיג במורא מחזיק על קו הדין ולא יחמול ולוא יכסה ולא יעביד אשמה״.
דרכי נימוס
אלה שהיו.נהוגות בזמנו משתקפות בפירושיו. על הפסוק ״בניך כשתילי זיתים״ אומד: ״מצאתי כתוב שיהיה מוסרך על פניהם לבל יקרבו ולבל יסבו על שלחן אביהם יד ביד לאכול עמו!אלא סביב סביב לשמושו״. דומה שפירוש זה שמצא, אולי מאחד חכמי התושבים הוא, שכן דרך הערבים שהבנים ׳לא היו אוכלים על שלחן אביהם, בחינת ״.ראוני נערים ונחבאו״. אבל תרבות המערב שהביאו אתם המגורשים אינה כן, אלא הבנים .אכלו על שולחן אביהם עמו. נוהג אחר משתקף מפירושו: ״או ירצה שלא מפני הצורך תצטרך להשכיר בניר לאחרים אלא תמיד יהיו באוכלי שלחנך״. כנראה היתד. תופעה זו שכיחה בימיו
היוזם לאנוסים
בעיית האנוסים היתה גם בדורו, והיו אנוסים שהגיעו בימיו מספרד לארצות צפון אפריקה והוא רואה את חזרתם לדת בעין יפה. כלפיהם הוא מבאר את הפסוק בפרשת ניצבים ״ושבת עד ה׳ אלקיך״: ״תחלה יהרהרו תשובה בלבותם. ואין להם כח לפעול רק בלבם, אחר יוסיפו אומץ לנוס ולהמלט משם יהיה לאל ידם לעשות מצוות בפועל בלי פחד. זהו ואתה תשוב״ (אתה בעצמך עוד תשוב).
נכרי המקיים מצוות ומעלת הגרים
על הנכרים שעושים מצוות הוא מביא את דעת הרמב״ם, שפוסק להלכה: ״הנכרי והכותי —תרומתן תרומה ומעשרותן מעשר… אע״פ שאינם חייבים במצוות… יש להם קצת שכר. כמו שאמרו בתלמוד יש להם שכר כמי שאינו מצווה ועושה״. על הגרים הוא מביא את דברי החבר ב״ספר הכוזרי״, שענה למלך כוזר על שאלתו: ״אני רואה שתורתכם אינה נתונה כי אם לכם״. תשובת החבר היא: ״לכל הנלוה אלינו מהאומות יגיעהו מהטובה שייטיב הבורא לנו אך לא יהיה שוה עמנו״. ורבי וידאל אומר על זה: ״ואני אין דעתי נוחה בכך. וכבודו במקומו מונח כי האמת הוא כי שוה הוא כגר כאזרח והלואי לא יהא גדול (מאתנו) כי מדברי חז״ל נראה שהוא גדול״. הוא סותר את דברי הכוזרי שקבע, כי ״לא ישתווה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח (היהודי) כי האזרחיים לבדם הם ראויים לנבואה״, ומביא ראיות רבות לסתור דבריו.
סוף הפרק להשקפת עולמו ומשנתו של רבי וידאל-חיים בנטוב
המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים
המשפחות מסיציליה שגילו שהן נצר ליהודים האנוסים
בסיציליה שבאיטליה ישנה תופעה הולכת וגדלה של משפחות נוצריות שמגלות לאחר שנים, כי הן משתייכות לצאצאי יהודים שחויבו להתנצר בימי הביניים. המשפחות לרוב מחליטות לשוב לחיק היהדות, אך מדוע הן בוחרות לעשות זאת ומדוע דווקא הכנסייה המקומית מסייעת לאנוסים לשוב ולהיות יהודים?
ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי-ירמיהו יובל
ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי
מתוך הספר " האנוסים " זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיבו יובל
ברוך(בנדיקטוס) דה שפינוזה נולד בשנת 1632 להורים יהודים, שהיו נוצרים חדשים באיבריה, כמו רוב חברי קהילת אמסטרדם בזמנו. שפינוזה כבר נולד יהודי, אבל רוב בני קהילתו היו אנוסים לשעבר. בזכות הצטיינותו בלימודים בישיבת ״כתר תורה״ – שם קנה לו, בין היתר, מומחיות יוצאת דופן בתנ״ך, ששירתה אותו לימים כשנעשה אחד האבות המייסדים של ביקורת המקרא המודרנית – יועד ברוך הצעיר בדרך הטבע לרבנות, כמו שקיווה בוודאי מורו העיקרי, הרב שאול לוי מורטירה; אבל בסופו של דבר ראה מורטירה לנכון לנדות את תלמידו המועדף ולקלל אותו במילים קשות ונוראות. רוחו הלא־אורתודוקסית, החקרנית, של שפינוזה הגיעה לידי חוסר סיפוק עמוק מן היהדות והנצרות כאחת. שפינוזה נקט צעד קיצוני הרבה יותר מאנוסים אחרים: הם עברו מדת פרטית אחת לאחרת, או ערבבו בין השתיים, ואילו שפינוזה יצא לגמרי מעולמן של כל הדתות המבוססות על התגלות היסטורית. במקומן פנה שפינוזה אל הפילוסופיה, וציפה ממנה שתעניק לו מערכת חלופית של אמיתות שאי אפשר להפריך והדרכה מוסרית איתנה, הכול מתוך הסתמכות על כוחו הטבעי של השכל ולא על האור העל־טבעי של הנבואה וההתגלות, שבהן ראה שפינוזה יצירי דמיון. יתר על כן, שפינוזה הצעיר ציפה שהפילוסופיה תספק לא רק ידיעה ותורת מוסר אלא גם דת של תבונה, שבאמצעותה אפשר להגיע לגאולת הנפש – או למשהו מקביל לכך – לא בעולם הבא אלא בעולם הזה, במצב אישי שלם ומתוקן שיושג בחיים האלה.
ואולם בתחילה הייתה כל הפילוסופיה ששפינוזה הצליח להניח עליה את ידו כלולה בספרים עבריים ישנים מאת פילוסופים יהודים כמו הרמב״ם וחסדאי קרשקש. היצירות האלה לא נכללו בתוכנית הלימודים הרשמית של הישיבה. ״מי שלומד פילוסופיה הוא רשע,״ אמר הרב מורטירה (אמירה פולמוסית חוזרת באנטי־רציונליות היהודית, גם בימינו). לכן נאלץ שפינוזה הצעיר לחפש את הכתבים האלה בכוחות עצמו. כשקרא את הטקסטים האלה – שפעמים רבות נשמעים נועזים לאוזניים מסורתיות – נראה ששפינוזה הדגיש רעיונות שבתוך הקשרם עדיין יכולים להיחשב לגיטימיים, אבל כשהם עומדים לעצמם הם עלולים לחתור תחת עולם הדת והמוסכמות שלו.
רק בראשית שנות העשרים לחייו למד שפינוזה לטינית (הוא עשה זאת באופן פרטי, מחוץ לקהילה), וקנה לעצמו גישה לכתבי דקארט ול״פילוסופיה החדשה״ של זמנו. הוא אימץ לו את המנגנון המושגי של דקארט וחלק מן המתודה שלו, אבל דחה את הדואליזם הקרטזיאני בין הגוף לנפש ובין אלוהים לעולם. אלוהים זהה עם העולם; הוא אינו בורא העולם אלא שוכן לנצח בתוך כוליוּתו האינסופית של העולם. התחום הגופני והתחום הנפשי(הרוחני) הם שני היבטים משלימים של אותו יש אלוהי כולל. אין רצון חופשי; חוקי אלוהים אינם חקוקים בתורה ולא בכתבי הנצרות אלא בחוקי הטבע הנצחיים, שאינם משתנים לעולם, שלא ייתכן בהם שום יוצא מן הכלל. מידתו הטובה של האדם – שלמותו האתית – נובעת מתוך תשוקתו הטבעית להתקיים בלי גבול, בהדרכתו של השכל; ושני אלה, התשוקה והשכל, הם כוחות טבעיים לגמרי. כך יצר שפינוזה את מה שאפשר לכנות ״פילוסופיה של אימננטיות״: ההשקפה שהעולם הזה הוא כל מה שנמצא, והתרבות האנושית בכל היבטיה – הידיעה, המוסר, המשפט, הלגיטימיות הפוליטית, רגשות היחיד ורגשות קיבוציים, החירות האמיתית, אהבת אלוהים, ואפילו גאולת הנפש – הכול נובע אך ורק מן העולם הזה וניתן להשגה רק בתוכו.
אין פלא שהשקפות כאלה, אפילו בשלבן העוברי, זעזעו את קהילת היהודים החדשים באמסטרדם ועוררו בה שערורייה, מפני שהן סיכנו את לכידותה, שהייתה עדיין בשלבי התהוות. לפי עצת מורטירה החליטו פרנסי הקהילה להחרים את שפינוזה. כתב ההחרמה נוקט את המילים הקשות ביותר שנכתבו אי פעם ברשומות הקהילה. חברו של שפינוזה המבוגר ממנו, חואן (דניאל) דה פראדו, הוחרם כשנה לאחר מכן, והשניים דבקו זה בזה זמן מה וחיפשו את דרכם. מודיעים של האינקוויזיציה הספרדית (שעינה הייתה פקוחה גם על תפוצת האנוסים) דיווחו שהידידים המוחרמים האמינו שהנפש מתה כשהגוף מת, ו״אין אלוהים אלא במובן פילוסופי״. הדיווח הזה מדויק למדי, אם כי באופנים שונים. האל הפילוסופי של פראדו היה ישות נפרדת שמעבר לעולם, כמו בתפיסה המסורתית של הדאיזם (והתאיזם); ואילו אלוהי שפינוזה היה העולם עצמו באחדותו ואינסופיותו – אלוהים אימננטי בתכלית. אימננטי – פנימי, מהותי, תוכי, כלול בתוך, טבוע בפנים.
Lettre Juif et Musulman au Maghreb- Haim Zafrani
ממזרח וממערב כרך ד
LETTRÉ ARTISAN ET HOMME D'AFFAIRES
Nous avons signalé l'existence du lettré-artisan qui, ne faisant pas profession de sa science, pratique un métier pour gagner sa subsistance; ce fut le cas d'une des figures les plus attachantes du judaïsme marocain du 17e siècle, Rabbi Judah ben Attar qui était orfèvre de talent et vivait de son métier, refusant d'être rétribué sur les deniers de communauté pour ses fonctions de haut magistrat et président du tribunal rabbinique de Fès Notons aussi le destin du lettré-homme d'affaires qui poursuit une double quête: de science et de fortune. Ce produit de la synthèse torah u-mlakhah "étude et métier", torah we-qemah, torah we-derekh 'eres, très répandu dans le monde juif depuis le début de l'exilarcat babylonien et le développement des yeshibot "académies" mésopota- miennes (3e siècles), a joué un rôle primordial dans les échanges des idées et des marchandises, après l'éclosion de l'Islam; courtier de la civilisation et de la culture, financier et commerçant itinérant, ses pérégrinations de l'Orient à l'Occident et vice-versa le mettaient en contact avec les élites intellectuelles et marchandes des sociétés méditerranéennes et contribuaient à lui assurer l'acquisition de la science et de la fortune. L'Islam connaissait aussi ce type d'homme "sage", spécimen caractéristique de l'Age d'Or de la civilisation médiévale judéo-arabe où la libre circulation de la science était souvent associée à celle des biens, des produits de l'industrie et du commerce.
La société juive marocaine des temps modernes (16e—18e siècles) nous offre des exemples nombreux de notables et nagid-s "princes de la communauté" à la fois hommes d'affaires et fins lettrés, artisans éru- dits en halakhah et poètes.
ELITE ET MASSE
Si toute la collectivité a droit à l'enseignement et peut acéder au savoir, il n'en demeure pas moins que les concepts d'élite et de masse ont cours dans la société juive, comme du reste dans le milieu musulman environnant, avec une signification et un contenu qui recouvrent davantage le champ intellectuel et socio-religieux, s'étendant aussi au domaine d'une spiritualité mystique d'un degré plus élevé.
Rappelons ici ce que nous disions des structures de la communauté marocaine, où la distinction ethnique entre le groupe immigré des mego-rashim et celui des toshabim "autochtones" notait une discrimination entre une aristocratie intellectuelle fière de son origine castillane et la masse fruste des indigènes qui portait le nom générique de baldyiyyin, opposé à rumiyyin "européens".
Dans le texte d'inspiration essentiellement kabbalistique qu'il a rédigé en préface à son diwan, Moïse Aben Sur confère un statut privilégié au sage, au lettré et au poète, distinguant entre l'élite intellectuelle et spirituelle des talmide hakhamim, désignée par le vocable Yisrael auquel s'attache l'idée d'autorité et de noblesse (serarah we-hashibut), et les masses populaires non dépourvues de mérites, certes, mais auxquelles est réservé le nom Ya'aqob, sémantiquement apparenté à 'aqeb "talon" et 'oqbah "ruse" et d'un ordre hiérarchiquement moins élevé. Cependant cette distinction entre "élite" et "masse" est mitigée par le sentiment profond que la communauté a de son unité et par le fait même que le judaïsme ignore l'ilotisme et l'analphabétisme, courants dans d'autres sociétés.
La démarcation est moins subtile en milieu musulman où, nous dit J. Berque, "la 'amma s'oppose à la hassa comme le vulgaire s'oppose à l'élite, le profane à l'initié, l'illettré au talib. Ces trois discriminations dominent la pensée du temps … De longs siècles durant, en Afrique du Nord, la réalité sociale qui s'offrait aux doctes leur a paru postuler cette division commode en deux catégories d'individus" 38.
CONCLUSION
Les sociétés judéo-musulmanes maghrébines ont prolongé jusqu'au dix- neuvième siècle pour l'Algérie et la Tunisie et jusqu'au vingtième siècle pour le Maroc, une civilisation, une culture, un mode d'existence et de formation intellectuelle que leurs ancêtres ont connu depuis la fin du quinzième siècle, marquée par la ruine de l'Age d'Or andalou et le repli du pays sur lui-même. Le lettré juif (talmid hakham) et son homologue musulman (faqïh / 'adlb) ont conservé le profil intellectuel que le temps a cristallisé et auquel la tradition a conservé sa physionomie médiévale, figure éternelle, toujours semblable à elle-même. E. Lévi-Provençal, qui a bien connu le Maroc du début de notre siècle, en porte témoignage, disant, en substance: "La culture du savant marocain, à cette époque (16e siècle) et dans la suite, prend forme et ne varie plus. Elle se cristallise en un programme strict… Quatre siècles passeront qui n'apporteront plus de modification notable aussi bien dans les choses de l'esprit que dans la vie extérieure…. Au Maroc, plus encore qu'en tout autre pays d'Islam, peut-être parce que l'esprit traditionnaliste du Musulman s'y est accru de l'esprit conservateur du Berbère, on ressent une impression constante de stagnation absolue… Et l'on peut vite se convaincre que, pour connaître ce que fut le pays pendant les siècles précédents, il suffit souvent de regarder autour de soi; qu'une promenade d'une heure y est aussi fructueuse qu'une journée de recherche dans une bibliothèque … Et s'il est une figure qui, à coup sûr, n'a pas changé depuis quatre-cents ans, c'est bien celle du savant marocain; tel nous le voyons maintenant, passant, son tapis de feutre sous le bras, dans les venelles qui entourent l'Université de Fès, tel, sans doute, il fut jadis. Il n'a pas appris et n'enseigne pas autre chose que ses ancêtres, et il suffira de l'interroger sur lui-même pour avoir la liste des connaissances qui meublaient leurs esprits …" 38.
Quant à la société juive maghrébine, elle a connu, elle aussi, sensiblement, le même destin, celui que l'on perçoit dans ce schéma qui retrace en un raccourci les deux périodes successives de son existence dans le pays: la prospérité intellectuelle de l'Age d'Or hispano-maghrébin et l'indigence relative qui caractérisa les périodes plus récentes, particulièrement celles qui sont les plus proches de nous et qui précèdent l'avènement de l'Occident, de l'irruption de sa civilisation et sa culture… Le déclin relativement rapide du judaïsme vivant en Terre d'Islam en général a des raisons politiques, économiques et sociales qui intéressent, dans une grande mesure, le sort de l'ensemble du monde musulman. Cependant, les communautés marocaines ont connu une situation particulièrement pénible. Les juifs vivent sous un double carcan: isolement du pays lui-même soustrait à toute civilisation occidentale, et claustration à l'intérieur du mellah interdisent tout contact fécond avec l'extérieur.
L'Age d'or de la civilisation judéo-arabe dont se réclament ces communautés appartient à un passé loitain. L'émigration interrompue appauvrit les communautés de leur substance la meilleure. L'insécurité fait fuir vers des cieux plus cléments des lettrés et des savants qui trouvent, refuge en Italie, en Hollande, dans l'Empire Ottoman, ou qui vont s'établir en Palestine pour fonder des Yeshibot ou y finir leurs jours.
Je finirai sur cette réflexion d'un grand lettré marocain, Rabbi Yosef Messas, qui a émigré en Terre Sainte, il y a une quinzaine d'années et y a fini ses jours, après avoir été, durant une dizaine d'années, à la tête de la communauté sefardie de Haifa et dirigé son tribunal rabbinique. M'entretenant de l'enseignement de ses confrères maghrébiens du heder et de la yeshibah, il ajoutait, avec son humour habituel, mais un peu par regret, un peu par dérision, paraphrasant le verset XXXIX, 13 d'Isaïe: "Leur enseignement n'est qu'une leçon apprise, fait de préceptes d'hommes, torat anashim meiummadah". Quoi qu'il en soit, cet enseignement est partout, dans le moindre mellah, dans les coins les plus reclués du pays. Il empêche le juif déshérité de sombrer dans le degré d'ilotisme de son voisin musulman. Il assure la formation des guides spirituels de la communauté et d'une cohorte de talmide hakhamim, de "lettrés- écrivains" dont la création littéraire, quels que soient l'appréciation qu'on peut formuler sur la valeur des oeuvres et le jugement qu'on peut porter sur leurs auteurs, a contribué à conserver au judaïsme marocain, et maghrébin en général, une place honorable dans le patrimoine culturel local et la pensée juive universelle. Par ailleurs, le juif "cultivé" a eu une vie intellectuelle et spirituelle dont les satisfactions l'ont toujours consolé des déboires d'une existence difficile et rempli bien souvent sa vie de cette lumière et de cette joie qui ont toujours échappé à l'observateur non averti, que ne soupçonnait guère le visiteur étranger, mais qui lui font dire, à lui, comme naguère au psalmiste: "C'est là ma consolation dans ma misère" (Psaumes CXIX, 50).
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים – משה עמאר
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים
משה עמאר
המכללה האקדמית אשקלון ואוניברסיטת בר־אילן
עיון בתעודה לנושאיה השונים
״חברה קדישא״ במרוקו ובעיר פאס
ה״חברה קדישא״ הוא אחד המוסדות המאורגנים שהיה כמעט בכל קהילות ישראל בארץ ובתפוצות מאז ומתמיד. גם בקהילות היהודיות במרוקו, אפילו בקטנות שבהן, היה ארגון ״חברה קדישא״ שטיפל בכל צורכי המת ובקבורתו. במרוקו נקרא גוף זה בשמות שונים, ביניהם ״חברת גומלי חסדים״ ו״חברת רבי שמעון״ (על שם רבי שמעון בר יוחאי). השם האחרון נפוץ יותר ונקרא בשם מקוצר אלחברא (=החברה). החבר ב״אלחברא״ נקרא בשם ״אלחברי״ וברבים ״אלחבריין. בראש החברה עמד שיך (=מנהיג, נשיא) שתפקידו לנהל אותה, לפקח על פעילותה ועל תפקוד החברים בה וכן לנהל את הכספים ואת הוצאותיה. מספר חברי החברה הפעילים בערים הגדולות הגיע לעשרות רבות. בתעודה שלהלן מוזכרים מאות חברי החברה בפאס.
הערת המחבר : על ״חברא קדישא״ במרוקו ראה רבי יוסף בן נאים, נוהג בחכמה, מהדורת מ׳ עמאר, בני־ברק תשמ״ז, עמי קפה-קצ; ר״י משאש, אוצר המכתבים, ירושלים תשכ״ט, ח״ב, סימן תתקצח; ר׳ בן שמחון, יהדות מרוקו – הווי ומסורת במחזור החיים, אורות יהדות המגרב, לוד תשנ״ד, עמי 536-473; ח׳ טולידאנו, ״טכסי מיתה וקבורה בקהילת מכנאס״, בתוך פי חכמים – חיבורים וכתבי יד ממשפחת טולידאנו, בההדרת ח׳ טולידאנו, ח׳ בנטוב ומי עמאר, לוד תש״ס, עמי 192-155.
בערים נחלקו חברי החברה לכתות, ולכל קבוצה היה תפקיד: כת הלנים (=אלבייאתה), היו לנים בבית החולה האנוש ומשגיחים עליו, כדי שבשעת הגסיסה יקראו לפניו פרקי מקרא, ובשעת יציאת הנשמה יקראו את קריאת שמע: כת הרוחצים (=אלגססאלא), הם שטיפלו בכל ענייני טהרת המת: כת תופרי התכריכים (=אלכפאנא); כת החופרים (=אלחפפארא), טיפלו בחפירת הקבר ובקבורת המת: וכת נושאי המיטה (=ארפפאדא), הם שהובילו את אלונקת המת מביתו לבית הקברות. בראש כל כת היה אחראי (=מקדם). גם נשים היו חברות בארגון, והן טיפלו בטהרת נשים ובתפירת התכריכים. עד אמצע המאה העשרים במרבית המקומות נעשתה כל פעילות חברי החברה בהתנדבות, וכבוד היה להימנות עם חבריה. פעילות זו לא הצטמצמה לטיפול בנפטרים, והחברים אימצו להם פעילויות התנדבותיות שונות, כמו להשכין שלום בין איש לאשתו, לארגן שיעורי תורה לחברים – בדרך כלל היה זה שיעור קריאה בספר הזוהר: וכן לטפל בעריכת ההילולה לרבי שמעון בר יוחאי בל״ג בעומר. נשות החברה שימשו גם במיילדות, עזרו לגייס הכנסות ופעלו במעשי צדקה וחסד ועוד.
החברות בחברה הייתה גם זכות והסבה כבוד לחברים בה, בנוסף על הזכות שבקיום המצווה הגדולה של עשיית חסד עם המתים. ואכן בין חבריה נמנו גם כאלה שלא היו מסוגלים מבחינה נפשית לעסוק בעניינים אלה, ובכל זאת השתדלו ״להתברך״(=להצטרף) לחברה וראו בזה סגולה לאריכות ימים. הם היו ״חברים״ בתואר, ועסקו בעניינים חברתיים וכן תרמו למימון ההוצאות.
בשנות השלושים של המאה העשרים נשאל רבי יוסף בן נאים האם מותר לאנשי ״חברה קדישא״ לקבל שכר תמורת עבודתם, שכן הם עוסקים במצווה, ועל עשיית מצווה אסור לקבל שכר. בתשובתו נתן רבי יוסף בן נאים תיאור של ה״חברה קדישא״ ותפקידיה, וזה לשונו:
ובמחז״ק פאס יע״א, – ובמחננו זה קדוש פאס, יבנה עירו, אמן – מיום הוסדה ועד עתה, יש בה חברה קדישא חברת גומלי חסדים. וכן בכל ערי המערב, והם משמשים בזה ימים לרבות הלילות, בחוזק יד בלי רפיון ידים ובלי התרשלות ובלי עצלות, וכוונתם לשם שמים בלי תקות קיבול שכר. הנה שכרם אתם לעולם הגמול, ושמם מוכיח עליהם שנקראים חברת גומ׳׳ח, – גומלי חסדים – שעושים חסד של אמת עם המתים. ומי שהשיג להיות מהחברה ההיא לשמש עמהם, הוא שש ומתפאר בזה שזכה למעלה זאת. ויש להם סדרים נכונים והגונים אין די באר.
והחברה חלוקה לשלשה כתות, כדי שיוכלו שאת וכל אחד יעבוד עבודתו. כת אחת עוסקים לחפור הקבר, ובוחרים לזה אנשים בריאים ובעלי כח, ויש להם מנהיג וראש ממונה עליהם.
כת אחרת שמטפלים בגוסס לשבת לפניו לילה ויום, ומתגלגלים עמו לשומרו עד דכדוכא אחרונה, וקורין לו שיר השירים, והפטרות מעשה מרכבה שביחזקאל וחבקוק וקריאה נאמנה וקריאת שמע ופסוקים ידועים שיש בידם וכו'. ואחרי מותו פושטים בגדיו ומניחים אותו ע״ג – על גבי – קרקע. כת שלישית נקראים כת הרוחצים, שרוחצים המת ומנקים אותו מכל טינוף. ועושים ארבע מיתות – מעין ארבע מיתות בית דין, כדי להקל את כפרת אשמיו – ומנתיחים – גוזרים את הבד לתכריכין – התכריכין לעשות מלבושים, ונותנים לחברת נשים לתפור אותם, ומחזירים התכריכים תפורים ליד האנשים ומלבישין המת. ואם היא אשה, מתעסקים בה הנשים לרחוץ אותה ולהלבישה התכריכים. ויש להם ראשי משמרות, שכל אחד מטפל בלילה ויום אחד מימי השבוע. ואשריהם כשיהיה ב״ם – בר מינן – מת בעיר בטלים ממלאכתם וממסחרם, ולא ישקוטו ולא ינוחו עד שקוברים אותו ושמים עליו הגולל. והולכים עם האבילים לבית, ומטפלים לתת לאבילים סעודת הבראה, והכל עושים בחריצות נפלאה.
מתוך חיבורו של רבי יוסף בן נאים, שארית הצאן, דז׳׳ג, סימן שסא (להלן: שארית הצאן: אני עוסק כיום בהחדרתו). הציטוט מובא כאן כפי שהוא מופיע במקור. הוספתי פיסוק וחילקתי את הטקסט לפסקאות. גם בחיבורו: ״זכרון ליום אחרון״, המצוי עדיין בכתב היד, עמי 450, כתב תיאור של פעילות החברה בקצרה: ״חברת גומלי חסדים – ה׳חברא׳ נקראת על שם התנא הקדוש הרשב׳׳י זיע״א, היא ה׳חברא׳ הקדומה בעולם. מטרתה ופעולתה נשגבה מאוד, לגמול חסד עם המתים, לקבור אותם ולרחוץ אותם ולהלבישן תכריכין. ויש בה אנשים ונשים. ובימי החולה הולכים לבקרו וכשיהיה החולה נוטה למות, יושבים לפניו לילה ויום עד שבשעת הוצאת נשמה לומדים לפניו קריאת שמע וקריאה נאמנה וכר וכר. בידם סדר הלימודים הכתובים בספר מעבר יבק ובשאר ספרים. ועושים גמילות חסדים לעשות שלם בן אדם לחבירו, וכמה עניינים אין די באר, השם ישלם גמולם ויאריך ימיהם, אכי״ר״.
פיוט " מי כמוך " לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו – יוסף תדגי
מדבריו של הרב בן נאיים אנו למדים שהי״ם היה משורר מחונן ובעל שיעור קומה. יצוין בהקשר זה שהרב משה עמאר שההדיר את ספרו ״קופת הרוכלים״ גילה בסוף כתב היד פיוט שחיבר הי״ם לאחר הוצאתה להורג של הנערה סוליקה חג׳וויל בשנת ,1834 פרט המאשש שמשוררנו הגיב בשירתו על אירועי התקופה.
הערת המחבר : פרט זה הובא במאמרה של ז׳ולייט חסין(לעיצוב דמותה, עמי 38). בינתיים איתרתי את השיר שחיבר ר׳ ידידיה מונסונייגו על סוליקה הצדקת בכתב יד פרטי של קינות שמקורו בפאס ושצילומו ברשותי. הפיוט יצא לאור באחרונה בספרה של ז׳ולייט חסין, סוליקה הצדקת הרוגת המלכות, ירושלים תשע״ב, עמי 136-129.
אם רוב השירים של הי״ם לא נדפסו ונשארו בכתב יד בעיזבונו, מן הראוי להבליט שבמסגרת ההדרת חיבורי רבני המשפחה כינס הרב ידידיה מונסונייגו האחרון [ג] את פיוטי אבי־סבו שהיו מפוזרים בדפים יחידים והעתיקם בכתב ידו בחוברת (יומן), וכך הציל אותם מאבדון. הוא אף התחיל להדפיס אחרים מהם במכונת כתיבה, ככל הנראה על מנת לההדיר את הקובץ ולהקל את העבודה על המדפיסים. ויש לשער שתוך כדי מלאכת האיסוף הוא הדפיס גם שירים אחדים של ר׳ ידידיה [ב] פייטננו וגם של אביו ר׳ רפאל אהרן, ובהם שני השירים שאנו מציגים כאן. הקובץ כולל מקצת פיוטיו, וסך הכול עשרה שירים, בעיקר שירי גאולה ושירי שבח והודיה.
ב. הפיוטים ותכונותיהם
- הפיוט ״אני היום אברך״
השיר ״אני היום אברך״ של הרא״ם יועד לשמש כעין פתיחה לפיוט העיקרי ״מי כמוך״, כפי שהדגיש המהדיר ר׳ ידידיה מונסונייגו 1ג1 בכתובת: ״שיר שיסד הרב רפאל אהרן מונסונייגו זצוקלה״ה [זכר צדיק וקדוש לחיי העולם הבא] זיע״א [זכותו יגן עליו] לאומרו קודם ׳מי כמוך׳ וסי׳ [וסימנו] אני רפאל״.
בצורתו הספרותית בנוי הפיוט בתבנית שיר מעין אזור. הוא מורכב משבע מחרוזות מרובעות טורים. שלושת הטורים הראשונים חורזים ביניהם בחריזה מתחלפת ממחרוזת למחרוזת, והטור הרביעי הוא פסוקית מן המקרא. החרוז בו זהה לחרוזי שאר הטורים האחרונים של כל המחרוזות.
לאחר ההשוואה עם יצירותיהם של פייטנים אחרים ממרוקו יש מקום להניח שפיוט זה נכתב בעקבות שירו של הרב יעקב אבן־צור, ״יהגה שבחך חכי / צורי גואלי מלכי״, המשמש גם הוא ״פתיחה״ לפיוט ״מי כמוך״ שלריה״ל לשבת זכור.
הערות המחבר : על פיוטיהם של הרא״ם ושל הי״ם שיצאו לאור בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג] ראו תדגי, הספר, עמי 184-183. ייתכן שר׳ ידידיה מונסונייגו [גו העתיק את פיוטי אבי־סבו, ר׳ ידידיה 1ב1, במטרה להדפיסם, אלא שלא אסתייעא מלתא. ראוי להעיר שלאחר התמעטות תושבי הקהילה היהודית בפאס וצמצום היקף העבודה בבית הדין ייחד הרב מונסונייגו את מיטב זמנו ומרצו להעתקת כתבי היד של אבותיו. וכאן המקום להביא עדות אישית: פעמיים או שלוש פעמים נזדמן לי לבקר את הרב במשרדו, וכשנכנסתי אצלו מצאתיו ליד מכונת הכתיבה. כששאלתי אותו במה הוא עוסק, השיב לי: ״כמעט אין תיקים בבית הדין; אני מנצל את הזמן שבו אני במשרד להעתיק חיבורים אחדים של אבותיי״. כידוע, דאג הרב ידידיה מונסונייגו [ג] לההדרת ספרים שלמים של רבני המשפחה ולא רק פיוטים יחידים(ראו לעיל הערה 27) והעמיד שם לאבותיו לדורות.
את הקובץ הציגה הגברת רות אדרי, מצאצאי הרב, במסגרת עבודה סמינריונית במכון הלאומי לשפות ולתרבויות המזרח באוניברסיטת פריז אין ספק שקובץ זה אינו כולל אלא מקצת מפיוטיו של ר׳ ידידיה. לא מצאתי בתוכו את השיר על סוליקה הצדקת ואת הפיוט שחיבר בעת כניסת שבט האודאיא לפאס בשנת תקצ״ב, שאליו רומז הרב יוסף בן־נאיים בחיבורו. ראו אבן צור, עת לכל חפץ, לד ע״ב – לה ע׳׳א.
לתולדות ר"י בן נאיים ויצירתו – משה עמאר
- תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות
חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.
- זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.
חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.
לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).
בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.
- מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.
חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.
- מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.
בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:
לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…
בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
המטוס הצבאי הראשון שהיגיע לעיירה, היווה מוקד משיכה. למשמע רעש המטוס, יצאו כולם בבהלה מבתיהם, ובסקרנות רבה נהרו לכיון שדה־הנחיתה. המטוס עבר בטיסה נמוכה ראשונה ושניה מעל בתי־העיירה והקים רעש מחריש אוזניים. בסיבוב השלישי לפני נחיתתו, הנמיך טוס ועבר מעל למרכז השדה, כאשר לפתע הופיעה מולו קבוצת־ערבים אשר חצתה את השדה באותו רגע ממש. הקבוצה באה מכפר תולאל לעבר העיריה, קיצרה את דרכה דרך שדה־הנחיתה ולמראה ציפור הפלדה הענקית והרועשת, פתחה בריצה מטורפת ומבוהלת כשגלימותיהם הלבנות מתנופפות אחריהם ברוח העזה. הריגתם של ערבים אלה על ידי המטוס הייתה בלתי נמנעת אלמלא עשה המטוס סיבוב־חד, נחת על צידו בקצה השדה, התדרדר עד לשדה־התבואה הסמוך, התהפך והתפרק לחלקים. המושל מולה שצפה במחזה המחריד, דהר בג׳יפ לעבר המטוס, ובעזרת שומריו חילץ אח שני הטייסים מתוכו. עשן סמיך היתמר ממנועי־המטוס, והטייסים יצאו בנס בלא פגע ומייד פתחו בכיבוי־השריפה בעזרת גלימותיהם הכחולות של שומרי־המושל. ״מדוע סטיתם ממסלול־הנחיתה?״ צעק המושל מולה ברוגזה על הטייסים שעמדו מולו שחורים ומאובקים.
״היינו הורגים את קבוצת־האנשים שרצה במרכז השדה״, השיבו לו.
המושל מולה לא נראה מרוצה מתשובה זו, אך הטייסים הוסיפו והסבירו לו שגם אילו היו הורגים את האנשים היו מתהפכים בתוך שדה־הנחיתה וספק אם היו יוצאים חיים מהמטוס, כיוון ששדה־התבואה בו נחתו היה רטוב, מה שסייע למטוס לא להתלקח באש. כך הסביר הטייס הראשי כשהוא מסיר מעליו את סרבלו שנקרע לגזרים. המושל מולה נרגע קמעא; ולאחר שהטייסים עלו לגייס, נסע איתם לביתו שבגן־העיריה. ליד המטוס ההרוס נשארו השומרים הערביים חמושים, ולא נתנו לאיש להתקרב אליו.
הלקח נלמד, וכעבור שבועיים היגיע מטוס שני, אשר נחת בשדה רק לאחר שחגורת־שומרים' הוצבה סביבו ומנעה מכל הסקרנים הרבים, שהופיעו שוב בהמוניהם, לחזות בפעם השניה בחייהם בציפור־פלדה מעופפת, באוויר. כל מה שידעו לפני־כן על מטוס היו מעשיות, והעובדה שזהו ״רעש בלתי נראה בשמים״. במטוס השני הגיעו מכונאים וטכנאים עם כליהם, כדי לתקן את המטוס הראשון. הם שהו בעיירה למעלה מחודשיים ואחר המריאו שניהם, ויותר לא באו מטוסים.
צרור של צרות ניחת על העיירה גוראמה. המושל מולה הנוקשה במדי־הנאצים, עבודות־הכפיה של היהודים, מחסור חמור במצרכי־מזון חיוניים ביותר, דאגות המלחמה בעולם וגורל היהודים, ואם לא די בכל זה, הרי עוד צרה אחת גדולה נחתה על העיירה בפעם השניה תוך שנים מעטות — הבצורת. בעקבות הבצורת החמורה באה מגיפת־הטיפוס שהפילה מאות אנשים למשכב. חולי־הטיפוס הובלו בתוך שמיכות למרפאה קטנה, שם קיבלו כדורים וזריקות והוחזרו לבתיהם. רק חולים אנושים נשארו במרפאה והושמו בבידוד מוחלט. בכפרים הערביים מתו עשרות־חולים מחוסר טיפול, והרופא הצבאי היחידי שהוזעק למקום לא הצליח להשתלט על כל המקרים. גם יהודים אחדים מתו בעיירה ממגפת־טיפוס, ורוב התושבים קבלו חיסון לבל יידבקו. האח של המרפאה המקומית, עסו, גזר על כולם לשתות הרבה תה עם נענע. המגפה נמשכה למעלה משישה חודשים, וכפי שבאו הצרות בזו אחר זו, כך ־החלו להיעלם במהירות. ידיעות התחילו להגיע אודות סיום המלחמה, וכי צבאות בנות הברית ורוסיה עסוקים בחיסול האוייב־הנאצי ובכיבוש גרמניה. בעיירה הנידחת השכוחה הזו היתה מחשבתם ודאגתם של התושבים היהודים נתונה בעיקר לגורל אחיהם היהודים באירופה, והיו צמאים לכל ידיעה, בשורה וחדשה, כדי ללמוד ולשמוע אודות מצבם. בשלב זה לא היה המצב ברור, כלל ועיקר, וחרושת השמועות סימרה את שיערם של המתעניינים והסקרנים. בשורות איוב סיפרו שרוב יהודי־אירופה נכחדו, ובחלקם הגדול הורעבו למוות. אחרות סיפרו על השמדת יהודים בגזים. איש לא ידע לספר את האמת, ואם הצרפתים המעטים בעיירה ידעו אותה הרי גורל עמם ומדינתם קדם אצלם ולא נטו לספר הרבה ליהודים: ואז הגיעה הבשורה המשמחת בדבר מותו של היטלר. מותו של הצורר הנאצי הביא בעקבותיו גל של שמחה מהולה בצער על השואה, מה שקיבל ביטוי בשירו של מאיר דבית ישועה:
באה בשורה באה בשורה
היטלר מת ועמו במדורה
ליהודים הייתה שמחה ואורה
את קדושינו אנו מבכים מרה
מי יספר לנו מה שקרה
בעודנו מתפלשים בעפרא
עבד אויב האנושות כשוחט פרה
אויב נטול רחמים שטבח בשירה
אל! חנון ורחום על קדושינו
אשר הלכו לטבח בידי אוייבינו
למה העוון הזה נפל בחלקנו
די, די, די מצרות ומסבלנו
שמחו וגילו אחינו בשירה
על מות אוייבנו בקבר שכרה
היטלר מת ועמו במדורה
באה בשורה באה בשורה.
אך שמעו האנשים שהמלחמה הסתיימה וכבד הגבירו הסוחרים את פעילותם במסחר ״השחור״ כדי לחסל את המלאי שלהם לפני הזרמת־סחורות חדשות למרוקו.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
באש ובמים
מנהג היה לרבי הדאן, ללוות כל איש וסוחר שיצא מהעיר לחו׳יל לרגל נסיעה או עסקים. כך גם עשה כשיצאו שני סוחרים גדולים, החכם ביהו ורבי יוסף אלמליח לאנגליה, לרגל מסחרם. כשיצא ללוותם ראה אותו ביהו, ומשום מה הפטיר קללה בערבית שכוונה אל הרב הדאן. הרב הדאן ספג בשקט את עלבונו ולא אמר דבר, אך בליבו פנימה נפגע עמוקות. ״מה ראה האיש לקלל אותי?״ ־ שאל את עצמו.
כשחזר הרב לביתו נתן בו העלבון את אותותיו, והוא החל מקיא דם, מחמת כאבו. משהתאושש מעט עלה אל גג ביתו, וראה שתי ספינות עושות את דרכן בים. ״של מי הן?״ – שאל את שמשו.
״של החכם ביהו. אחת למיטען ואחת לנוסעים״, השיב לו השמש. ״כפי שגרם לי להקיא דם כך תישרף ספינתו על מיטענה, אך לאנשים שבספינה השנייה לא יאונה כל רע״, אמר הרב.
השמש היה עד לדברים, ומיהר אל אשת הסוחר ביהו. הוא סיפר לה על מה ששמע, וזו מיהרה אל הרב הדאן והתחננה בפניו כי יבטל את רוע הגזירה.
״אינני יכול״, ענה לה. ״הדבר משול לכדור רובה, שלאחר שנורה ממנו אין אפשרות לעצור אותו במעופו״. וזמן קצר אחר כך טבעה ספינת הסחורות.
לאחר כחודש חזר החכם ביהו עם חמש ספינות טעונות סחורה, ובהיותם קרובים לשערי הנמל קמה סערה גדולה בים והאוניות חישבו להישבר ולטבוע. החכם נזכר בר״ח פינטו זצ״ל, ושטח תפילתו כי יינצל בזכותו. ״אם אגיע בשלום אתן לבנו הדאן 50 ריאלים, מלבושים ותכשיטי זהב״, נדר.
מייד כשסיים את תפילתו הקים הקב״ה סערה לדממה, והוא וספינותיו הגיעו בשלום לחוף מיבטחים. באותה שעה נם הרב הדאן, ובחלומו הופיע אבי וסיפר לו על הנדר. ״קום בני ולך אל ביהו, ותזכיר לו את הנדר שנדר״, אמר הר״ח זצ״ל.
הלך רבי הדאן אל בית החכם ביהו, שבינתיים שכח מהנדר מחמת ההתרגשות והתלאות. רבי הדאן פנה אליו, סיפר לו על כל המוצאות אותו בדרך ועל הצלתו המופלאה, והזכיר לו: ״קיים את נדרך. אל תאחר לשלמו״. השתומם החכם ביהו. ״מניין ידועים לך כל הפרטים הללו? הרי לא גיליתי אותם לאיש?״ סיפר לו רבי הדאן על החלום, שבו הופיע הר״ח פינטו זצ״ל, והחכם ביהו קם ונישק את הרב הדאן ובו במקום קיים את הנדר שנדר. על מעשה זה שהיה סיפר רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל, חמיו של רבי חיים פינטו השלישי שליט״א.
סימן לבנים
מסאן בוחבוט היה סוחר יהודי, שעסקיו התפשטו על תחומים רבים. הוא היה בין הגדולים שבסוחרים היהודיים של מוגאדור. לקראת חג הסוכות יצא הסוחר לעיר סמוכה, לרכוש אתרוגים ולהביאם למוגאדור. בהיותו בדרך התנפלו עליו שודדי דרכים, וביקשו להורגו. במקום מוצנע החביא הסוחר סכום כסף גדול, 500 דורו, ונדר כי אם יינצל וישוב בשלום אל עירו ואל ביתו יתרום את הסכום לרבי הדאן. זכות ה ר״ ח פינטו זצ״ל עמדה לו, והוא אכן ניצל.
בדרך הביתה החל להצטער על נדיבותו, ועל כך שנדר סכום כה גדול לרבי הדאן. משום כך החליט, כי יעשה התרת נדרים ויתרום לרבי הדאן סכום קטן מזה.
בינתיים התגלה הר״ח בחלום לבנו הדאן, סיפר לו על שאירע לסוחר והורה לו שלא יקבל ממנו סכום הקטן מזה שנדר – 500 דורו. זמן קצר אחר כך הגיע הסוחר אליו, ובידו 100 דורו וחמישה אתרוגים. רבי הדאן הודה לו על האתרוגים, אך לגבי הממון הודיע לו חד משמעית, כי לא יקח פחות מ־500 דורו. הסוחר הביע את תמיהתו על תגובת הרב הדאן, וזה מיהר לספר לו מה קרה לו בדרך ומה נדר. הסוחר עמד משתאה, והרב הדאן הסביר לו מאין ידע את כל הפרטים.
ללא אומר ודברים הוציא הסוחר 400 דורו נוספים, והשליש את הכסף על ידי הרב. ״אם נודרים משהו – צריך לקיים. טוב שלא תידור, משתידור ולא תקיים״ אמר לו רבי הדאן. לאחר שקיים הרב הדאן את מצוות ״הוכח תוכיח את עמיתך״, החזיר את הכסף לסוחר, שהתקשה כל כך להיפרד מכספו.
השר והרב
בשנת תרכ״ג(1863) ביקר השר משה מונטיפיורי ואשתו יהודית במוגאדור. היה זה במסגרת ביקור במרוקו, שנועד למנוע פרעות צפויות ביהודים, בעקבות עלילת רצח בעיר סאפי. היהודים קיבלו אותו בכבוד גדול, וכשהביע את רצונו לבקר בביתו של רבי הדאן מיהרו לפרוש שטיחים מהנמל עד לבית הצדיק, בתוככי ה״מלאח״, הגטו היהודי. שם שהו השר ורעייתו ימים אחדים. העיר ואקלימה הנוח מצאו חן בעיניו, והוא החליט להאריך את שהותו בה. בתקופה הארוכה יחסית שעשה במוגאדור גמל השר משה חסדים ועשה צדקות עם יהודי העיר.
עניי עירך קודמים
לאחר מותו של הרב חיים פיוטו זיע״א, החל בנו, רבי הדאן פינטו, למלא את תפקידו. ברבי יהודה־הדאן היו מתכונותיו של אביו המנוח, והוא היה מוכר כאיש תמים, צדיק ומלומד בניסים. אחת מהמצוות החביבות עליו היתה הצדקה, והוא הקפיד שלא ללכת לישון ופרוטה מצוייה בכיסיו: הוא מיהר לתיתה לעני. מתוך היכרות עם משפחות העניים קיבל רבי הדאן על עצמו לספק לבניהם, המגיעים למצוות, טלית ותפילין ובגדים חדשים, כדי שישמחו ביום היכנסם לעול המצוות. בשמחתם שמח גם הוא, והתנהג כאילו הם בניו ממש.
באחת השנים היו השמיים כנחושת, ומטר לא ניתך ארצה. המצוקה באותו זמן היתה לא רק מות חלקם של האיכרים, והיא פגעה בכולם. גם רבי הדאן היה ביניהם.
והנה, לקראת החגים הצטער הרב צער רב, כי השנה לא יוכל להחזיק במנהגו ולרכוש לבניו בגדים חדשים, וכן לבני העניים. המחשבה על כך גרמה לו לעצב כבד, ולא נתנה לו מנוח. כך גם עלה על יצועו, כשהוא מהרהר בחגים המתקרבים, שלא יהיו כה שמחים כבשנים עברו.
לאחר שנרדם הופיע אביו המנוח בחלומו, ואמר לו: ״בני, הסר דאגה מליבך. אל תצטער על דבר. מחר, בעזרת השם, יהיה לבני ביתך בגדים חדשים, שטרם היו לכם״.
בבוקר ניעור הרב הדאן משנתו, והכין עצמו לתפילת שחרית. בטרם החל להתפלל הגיע אליו משרתו של הגביר משה אפללו, והודיע לו כי הגביר מבקש שכבוד הרב יגיע אליו. הצטרף אליו רבי הראן, וכשהגיעו לבית הגביר קיבל בעל הבית את פני הרב בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. מייד סיפר לרב, כי בלילה הופיע בחלומו הרב חיים פינטו זצ״ל, ושאל אותו: ״הייתכן שאתה תלבש בגדים חדשים בחג ובני הדאן ילבש בגדים ישנים? גוזרני עליך, כי תלביש גם את בני ובני ביתו מחלצות״. בבוקר התעורר הגביר משנתו, נזכר בחלום, ומייד ציווה להביא אליו את הרב הראן כדי לקיים את ציווי אביו, הרב המלומד בנסים. הוא נתן לו כסף לבגדים, וכן לבני ביתו, ובתוספת גם שעון ושרשרת עשויים זהב לרבי הדאן.
יצא משם הרב בחזרה לביתו, שמח וטוב לב על כך ששמחת החג לא תיפגע. ראשית רכש בכסף בגדים לעניים, ובמעט שנשאר – לבניו ולעצמו.
לעילוי נשמת חמי, רבי יצחק בנאיים…שבחי צדיקים ביהודית מוגרבית
לעילוי נשמת חמי, רבי יצחק בנאיים…
חמי
מעשה י
מעשה די ואחד למרה די תכלת פיהא רוח רעה רח״ל וכאנת מרמייה ותה תדרב בידידה וברזליהא בלא קייאץ ותזמעז חבאבהא כאמלין באס יצוובולהא סי דוה וכצרו עליהא ממון בזאף די מה כללאו התא טביב די מה זאבו ומה קדאוסי חתה קנטו מנהא קאלו באיין מה בקאלהא מאזאל חתה דוא. ואחד אנהאר תזמעו לפאמילייא דייאלהא ומסאי לענד רב האר״י ז"ל ועאודולו כולסי די טראחהא וטאחו קדדאמו בלבכה ובתדריעאת באס ירחם עלה רוח די האד למרה למגבונה חתה סאף האדאך סי ותכלתלו למחננה פי קלבו עליהום ודגייא ציפד עלה תלמיד דייאלו די הווא הרב חיים ויטאל ז"ל יקאלו תמסי מעאהום ותסוף אס ענד האדיךּ למרה. וכיף תכל לענדהא הרב חיים ויטאל ז"לל פהם באיין תאכלא פיהא רוח רעה רח״ל ובדה תה יהדר מעא האדאךּ רוח די פוצט האדיךּ למרה וקאלו נחבךּ תערפני כּיפאס סארעוךּ פהאד לעולם ואס נהווא לעון דייאלךּ די בקיתי מגלגל ומדחי ופהאד צארה כּאמלה לכבירה ואזבו האדאךּ ארוח וקאלו לעון דיאלי הווא די זנית מעה מראת אראזל או ולדת מעאהא בזאף דלממזירים רח׳ל . ורזע וקאלו מוהרח׳׳ו להאדאךּ רוח והאד למרה די פאס תכלת אס נהווא לעון דיילהא די זיתי ותכלת פיהא באס עטיתיהא האד צער כּאמל ואזבו האדאף רוח וקאלו דנוב די האד למרה כתיר בזאף די מה כאנתסי טללע לחסאב ואס הקב"ה כאיין פלעולם ופלעזאייב דייאלו לעזאז ועמררהא מה אמנתסי פנסים די כרוז מאצר וכול עאם די כאנו אולאדהא ואהל דארהא יגלמו לילת פסח יעאודו נסים די טרה פכרוז ישראל מן מאצר ויפרחו כאנת הייא תטגז עליהום וכאנת תחסבהום הבאל פעקלהום ועלה האגדה עטאוני רשות מן שמים באס נתכל פיהא ונעדבהא עדאב קוי . ומן די שמע מוהרח״ו ז׳׳ל לכלאם די האדאךּ רוח תקללק בזאף עלה האדיךּ למרה וקאלהא ואס תה תעארף באיין כּפרתי פתורה די הקב״ה ופחאל עבדתי עבודה זרה ודאבה ראה חתה פכּאךּ מה יכון ענדהא והאד רוח יבקה פיהא דימה באס יעדדבהא עדאב קוי חתה תמות בואחד למותה מעזזבה. בלחק אנה נקולךּ ואחד לחאזה די תפכךּ אידה תקבל מן ליום לקדדאם באס תרק עמאיילךּ לקבאח האדו ותקבל עליך באס תאמן בואחד לאמונה צאפייה בזמיע נסים כאמלין די עמל הקב׳׳ה מעה ישראל סוא פכרוז ישראל מן מאצר סוא פנסים די כול אוקת . אנה מוזוד בעז״ה נפכךּ מן האד דיקה די פאס נתינה ונכררז מנךּ האד רוח רעה די תה יכתתרלךּ פעדאבך דגייה
ואובתו האריך למרה קאלתלו אסידי אנה מוזודה לנשמע לכלאמך ונקבל רי תגזר עלייא ורזע ארב ותה יהקק עליהא ואס תה תכללם בצפא וראהא די קאבדה פכּלאמהא ומוזודה באם תקבל די יקוללהא כאמל בקלמהא צאפי פדיךּ סאעה גזר מוהרה״ו ז״ל עלה האדאךּ ארוח באם יכרז מנהא ומה יכרז גיר מן צבאע די רזליהא באס מה יכצצר פיהא חתה מפצל ופריךּ סאעה תפקקץ אצבע די רזליהא בואחד תארק כביר וכרז מנהא רוח ובראט האריךּ למרה. האד למעשה טרא פייאם הרב האר"י ז"ל :
נרפדו מן האד למעשה למעזזב באס כול מן הווא כאייף שי׳׳ת יהדאז יכון יעאוד האד למעשה לאהלל דארו דימה ולכתרה פי לילת פסח באס ידככל לכופה דשי״ת פקלב אולאדו ומראתו ודימה תכון ענדהום לאמונה די הקב״ה ויעמלו באלהום באס ישמעו להגדה לילת פסח באם יעארפו נסים די עמל הקב״ה מעה ישראל אולאדו . ולאבוד מן די ישמע האדסי לאבד יכון יכוף מן שי׳׳ת באס מה יעטר פחתה עון לא בתכמימה ואלה בלעמאל לאיין הקב״ה דאכל פלקלב די בנאדם . ופהאל מה רינה פהאד למרה האדי די לוכאן מה לחכם די פכהא מה כּאנתסי תברה . ונית נתעלמו מן האד למעשה קדדאש הווא לעון די יעמל סי דנוב ומאסי פחאל סי נאם די תה יקולו משפט רשעים 12לשהר ומנוראדאךּ יתהננה ודין הווא גיר מן די יוצל חתה ימסי לגהינם מה יגלס פיהא גיר 12 לשהר בלחק אידה כתתר פלעונות יחדאז יבקה פיהא עאמאת בזזאף ובסחאל דצער ידוז עליה ותכון נשמה דייאלו מתלופה פלעולם ופהאל די זאבו חכמים די למייתין תה יזיו לענד סי חכם באם יעמלהום תקון פחאל די ציבנה פלמעשה די רבי עקיבה די צאב האדאךּ אראזל ראפד לעואד באס יתצוות פגהינם . אוקף רבי עקיבה חתה צוובלו תקון וזכאה פגן עדן:
ויחדאז יחרץ בנאדם באס יתבבת למצות כאמלין די תה יתעמקו פהאד לילה די הייא לילת פסח יהי רצון יטלעו האד למצות לקדדאם הקב״ה ויפכנה דגייה מן האד לגלות למאררה פכּאךּ חקקאני אכי״ר: