אלי פילו
מקנס-ירושלים דמרוקו יצחק טולידאנו
אימי מורתי ע״ה
אימי מורתי גרסיה ע׳׳ה היתה ביתו של ראש קהילת מקנם רבי אהרן סודרי זצ״ל. אימי ע״ה היתה חכמה ומשכילה גדולה, סבי ע״ה אמר פעם עליה אילו היתה בן היתה תלמיד חכם גדול. כל יודעיה היכירוה כי היא זרע ברך ה' כל הבא במחיצתה התבשם מחכמתה ופקחותה.
עשתה מעשה חסד לרוב, רבינו רבי ברוך טולידאנו זצ״ל, קבע לה יום מיוחד בשבוע שבו היתה תופרת ומתקנת את בגדיהם של תלמידי הישיבה במקנס.
כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון, ידועה ומפורסמת במקנס ובבני ברק בצדקותה וביושרה ובמעשיה הטובים, עודדה והמריצה בחכמתה את נכדיה וקרוביה לעלות במעלות התורה והיראה. נלבע״ה ב״ה חשון תש״ן.
גדולים מעשיה
נכתב ע״י נכדה הרה״ג ר׳ מרדכי טולידאנו שליט״א
נהגה שנים רבות עם הסבא רבי דוד זצ״ל לקיים תענית דיבור כל שבת.
נהגה להתפלל בשבת בביכ״נ אחר מהסבא כדי ששניהם יוכלו להגיד אחד לשני את הדרשה ששמעו בשבת מפי הרב.
היתה קמה מוקדם בבוקר כדי לשמוע את ברכות השחר ולענות אמן אחר כל ברכה. וכן היתה מסתובבת אצל בני הבית לשמוע את הברכות ולענות אחריהן אמן.
איזוהי אשה כשרה בנשים זו שעושה רצון בעלה, כל קריאה לכל צורך שבעלה היה קורא היתה רצה כדי להענות לקריאתו.
דאגה לחינוך לתורה לנכדים והיא היתה מטפלת בסידורי התשלום והקשר עם התלמוד תורה.
פעם שאלה את הנכד מרדכי האם היא עושה טוב בהתפללה שלש תפילות בכל יום כי היות והיא חייבת רק תפילה אחת ואם היא מוסיפה עוד שתי תפילות א״כ ראוי לכוין בהן כי הרי דרך אשה לחשוב בתוך התפילה על הסירים והבישולים וזה מפריע בתפילה לכן אולי אסור להתפלל עוד שתי תפילות. שאלה זו שאלתי מר׳ח הגאון הגרע״י שליט״א ואמר לי שעם כל זה חייבת בתפילה.
היתה נוהגת במעשי חסד כל ימיה, היתה מתקנת ללא כסף תיקונים בבגדים של משפחות ברוכות ילדים.
כשנכדה קנה תפילין מהודרות עשתה חגיגה במשפחה וחילקה ממתקים. בהדגישה כי כך אביה נהג כשקיבל תפילין מעור אחד עשה סעודה.
היתה נוהגת לקרוא קריאת שמע סמוך למטה עם וידוי.
כל ימיה האחרונים ארבע שנים שסבלה עד כדי שיתוק מוחי ואי בהירות כאילו בחלום, ואפילו את בני משפחתה ושמותם לא זכרה, אבל בענין ברכות ותפילות היתה צלולה ומתפללת כאילו בריאה.
האחיות היו מרגישות טוב בחברתה כאשר היו מטפלות בה משום שהיתה מברכת כל הזמן את הסובבים אותה.
היתה יודעת על פה את שירי הקודש של אביה הגדול רבי אהרן סודרי שירי עיקרי הדת המיוסדים על י״ג עיקרים שחיבר הרמב״ם.
היתה מזכירה ברכת המזון לאוכלים וסועדים על שולחנה והיתה יחד עם בעלה הסבא אומרים בהדגשה ״ברכת מזון דאורייתא״.
היתה דואגת תמיד לכבוד הבעל והאשה בקרב המשפחה והיא היחידה שכתבה ברצף מכתבים לחתן נכדתה רבי משה אזואלוס ותמיד עודדה אותו לכבד את האשה.
היתה מעודדת בעלה ללמוד תורה ולשם זה היתה יושבת לידו ושומעים את לימודו וכשהיה עייף מקריאה היתה לוקחת הספר וממשיכה לקרוא לפניו.
היתה מן הראשונות בבית הכנסת בתפילה והיתה משגיחה על הנשים שלא ידברו ויפריעו בשעת התפילה.
קבעה מקום לתפילתה הן בבית הכנסת והן בבית.
פעם ראיתי שהגה״צ רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל קם מפניה כשנכנסה לבקרו.
תמיד היה לה מה לומר מחידושי תורה והיתה מוסיפה למי שהיה דורש ומשמיע לפניה.
עוד במרוקו שהיו האחיות נפגשות בשבת, היתה אומרת במקום לדבר דברים בטלים נדבר דברי תורה, ובהמשך הזמן התאספו הרבה נשים והיתה דורשת לפניהם.
כשדיברה בכבוד תורה היתה מספרת שאביה היה קם לכבוד בנו הקטן שבא מלימודו והיה מצוה על כל בני הבית לקום מפני שלמד תורה.
היתה קמה בעוד לילה בחמש בבוקר לרוץ לביהכנ״ס הקרוב להספיק להתפלל במנין.
כשהיתה בודדת באלמנותה אבא יבלח״ט שאלה האם לא קשה לה להיות לבד, ענתה כל זמן שאני רואה וקוראת בספר, אני מבלה את הזמן בספר ומרגישה טוב.
בזמן שהסבא עבר ניתוח וסבל מאוד היתה זמן רב מעודדת אותו וקוראת לפניו בבית החולים תהילים, אפי׳ שסבל כמה שנים.
כשהסבא היה בבית חולים ולא מסוגל לאכול היתה משכנעת אותו לשתות כפית של נוזלים תה, והיתה אומרת לו בשכנוע תשתה כפית זו לכבוד אברהם אבינו. ואח״כ לכבוד יצחק, וכשלא יכל עוד אמרה לו יעקב יפגע לכן תשתה עוד כפית.
נפטרו לה שתי בנות בצעירותה בת אחת היתה לפני חתונתה, לקחה את כל נדוניתה וחילקה לעניות וקיבלה על עצמה בתום השבעה שתטפל בכלות עניות ותעזור להן.
דאגה להכנסת כלה יתומה להכניסה לחופה והיתה מסתובבת אצל כל המכרים לאסוף עבורה להכניסה לחופה.
היתה נזהרת בבל תשחית וכמעט שלא זרקה שום דבר אוכל.
ואפי׳ בבגדים היתה מקמצת ככל האפשר, אבל בעניני צדקה היתה נותנת ביד רחבה אפי׳ שלא עבדה ולא היה בידיה אמצעים.
אחרי שסבא זצ״ל נפטר, בתום האבל, ביקשה לטפל בקניית מקום קבורה ליד הסבא. אחרי שבוע ביקשה להפסיק הטיפול בנושא ונימקה משום שחלמה בחלום שבאה אליה אשת כהן ואמרה לה מדוע את מבקשת להקבר ליד בעלי. הלכנו ובדקנו וראינו שקבור אחריו כהן כן שהיה מקום פנוי בין הכהן ובין הסבא. אולם זכתה להקבר בחלקת הרבנים בעדה המערבית בגבעת שאול תנצב״ה.
בשבעה, סיפר הרה״ג שלמה בן עזרא, יו״ר ״ועד העדה המערבית״ לעניני קבורה. וזכה לטפל בקבורת הסבתא. שבהכירו את המשפחה בגיל צעיר בא לביתנו וסבתא שאלה אותו אתה יודע שמצוה ללבוש טלית קטן ומה אתך? אמר, מה זה טלית קטן הרי גם לאבי אין, מיד לימדה אותו מה זאת ציצית ועשה למכונת תפירה ותפרה עבורו טלית קטן ומאז לבש ט״ק, ואמר מי יודע אם זה שהכניס בי את הרגש לקדושה שמאז פגה ללמוד תורה.
כשהייתה שומעת שמדברים סרה על איזה ת״ח או צדיק היתה משתיקה אותנו ואומרת, לכם אסור לדבר, אתם קטנים להכיר בגדלותם, ואפי׳ תשמעו גדולים מדברים עליהם לכם אסור, אתם קטנים ואינכם מבינים.
אחרי שסיימתי ת״ת ועמדתי ליכנס לישיבה היה חופש הגדול היא אמרה חבל על ביטול תורה, לקחה אותי בידיה להרב רפול שהיה לו ישיבה בבני ברק. וביקשה ממנו שיכניס אותי בחופש לישיבה בכדי שלא אתבטל, וכן היה. (אגב אמר לי באותו זמן דע לך יחוס זה כמו המספר אפס, אבל כשמוסיפים את המספר ו זה 10. כן מי שיש לו יחוס אמנם זה אפס אבל כשמוסיפים מידות טובות ותורה אז היחוס נותן תוקף פי כמה, וסיים — יחוס מחייב). ואני זוכר עד כמה היה מכבד, והיה מדגיש כמה גדולה היא ומשבחה.
כלתה, מרת אימי תחי׳, מעידה שאף פעם לא ראתה אותה בחוסר צניעות והיתה נזהרת שאפילו קורות ביתה לא יראו אמרי חלוקה.
את קיצבת הביטוח לאומי שלה נתנה קבוע לתשלום חוב למשכנתא של הנכד אהרן, וכל זה כן כשסיפר לה גיסי ר׳ יהודא שאין מה לשלם היא עודדה ואמרה אין מה לדאוג הנה הביטוח לאומי ואף אחד לא ידע מזה.
יהי זכרם ברוך
מנוחתם כבוד בעיר הקודש ירושלים ת״ו.
השבועה והתוצאה
השבועה והתוצאה
בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.
אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.
מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.
פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.
איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום
שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.
ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.
המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.
כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.
מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי
שאלה זו של הגלסה – חזקת היישוב – או חזקת היישוב נתעוררה בקהילת צפרו בשנת תר״ל (1870). המדובר היה בבתי הקדש שהיו בנויים על קרקע בבעלות מוסלמים. בתים אלו נמסרו לעניים להתגורר בהם, ולאחר כמה שנים השיגו בהם את זכויות חזקת היישוב. בשנת 1860 לערך רכשו יהודים מבני הקהילה מן המוסלמים את הקרקע שעליה היו הבתים הללו, ובאותו זמן רצה גזבר העניים לשלם לקונים היהודים את מחיר הקרקע בתוך שנה ממועד הקנייה ולהעבירה לרשות ההקדש, על סמך חזקת היישוב שהייתה לעניים דיירי הבתים. נתעוררה מחלוקת קשה בעניין, כי בעלי הקרקע טענו שרק מי שיש לו חזקת הקרקע רשאי לסלקם ממנה ולא מי שבידו רק חזקת היישוב. המחלוקת הובאה בפני בית דינו של ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו, ועל סמך פסיקות ותקנות שונות של חכמי מרוקו מן הדורות הקודמים הגיע למסקנה, כי מעיקר הדין נראה לכאורה בי ניתן לעשות זאת במהלך השנה מיום שמכרו המוסלמים את הקרקע ליהודים, גם אם מדובר בבעל חזקת היישוב בלבד שאין לו חזקת הקרקע. אך מאחר שאין הוראה מפורשת בעניין, הרי שאין לסלק את המוכרים על סמך חזקת היישוב בלבד של העניים.
הערת המחבר : אלבאז תרס״א, חושן משפט, סי׳ עב, דפים צה ע״ב – צו ע״א. בתשובתו המפורטת מביא הרב אלבאז תקנות ופסיקות בעלות חשיבות רבה לעניין זכויות חזקת היישוב משל החכמים: ר׳ יעקב בן מלבא, ר׳ רפאל בירדוגו, ר׳ יעקב ביררוגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה אביטבול, ר׳ אליהו הצרפתי ור׳ מתתיה סירירו. חלק מן החכמים הקנו לבעלי חזקת היישוב בלבד את הזכות לסלק את קונה הקרקע ממנה, ולדעת אחרים רק מי שהוא בעל חזקת הקרקע יכול לעשות זאת. והשווה לכל זה עובדיה תשל״ו, עמי 67-65.
נראה שמצבה של קהילת מכנאס הלך והחמיר לקראת סוף המאה ה־18, והנהגתה חיפשה כל דרך להגדיל את ההכנסות מקרקעות העניים על מנת להרבות את התמיכה בעניים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה מחול המועד פסח תקמ״א (1781) של שני ראשי הקהל, ר׳ רפאל אבן צור ור׳ יעקב בירדוגו, למנות גזבר מיוחד שיקפיד על גביית דמי השכירות מדי חודש – בוודאי משום שרבים מן השוכרים התחמקו מלשלם, ואולי בניגוד לנוהג מקובל לשלם את דמי השכירות אחת לשנה – מן המחזיקים בקרקעות ההקדש; ואם הם מעניי הקהילה לנכות במקור את כספי התמיכה שהם מקבלים מן הקהילה לטובת דמי השכירות ולחייבם לשלם באופן ישיר את יתרת הסכום. וזה לשון המסמך:
עלה בדעתי היום רעיון טוב ומועיל לזמן הזה שהכל מתדרדר ואנו יגעים בזה. זאת אומרת שקרקעות העניים הללו אנו צריכים למנות גזבר מיוחד עליהם שיגבה מדי חדש בחדשו. ואפילו מן העניים הגרים בקרקעות הללו ינכה להם חלקם ממה שהם מקבלים בתורת עזרה מן הקהילה (פרס) והשאר ישלמו לידי הגזבר הנ״ל.
תעודה מעניינת מצפרו משנת תקפ״ט (1829 ) מלמדת, כי דמי שכירות החנויות חולקו לעניים מדי שבת בשבתו, אלא שדמים אלו עוקלו על ידי מוסלמים שהלוו בריבית לקהילה, שהייתה בדוחק כספי. ״וכאשר ראו הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו״, לוו את הסכום הנדרש מיהודי עשיר תושב פאס על מנת שיוכלו להחזיר את ההלוואה למוסלמים ולשחרר את דמי שכירות החנויות עבור העניים.
תעודה מספר 112 במפרטת את נושא העזרה לעניים דרך דמי השכירות של הבתים
תעודה מספר 112.
התקפ"ט – 1829
ב"ה.
להיות שבני קהלינו קהילת קודש צפרו יע"א לשעבר הוצרכו לאיזה מעות לצורך כללות הקהל והלכו וגבו אותם מאת הגויים ברבים ובימים האלה ובזמן הזה אלצום דחקום בעלי המעות לפרוע פרעות ולא מצאו לאל ידם כי אזלת יד וכלתה פרוטה.
ובשביל כן עמדו הגויים בעלי המעות ועקלו שכירות החנויות וכאשר הם לזכות העניים על השוכרים. וכאשר ראה הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו.
נועדו יחדיו ליטול עצה כדת מה לעשות והקרה ה' לפניהם את הנכבד והחשוב והמעולה הרב יוסף בן הרב משה הי"ן אפלאלו דמתא פאס יע"א ופייסוהו ונתפייס ונענע להם בראשו להלוות להם סך אלפיים אוקיות מכסף טוב.
והם ימשכנו בידו שתי חנויות ולא יהנה מפרותיהם כי אם בסך חמשים אוקיות בכל חדש, ובכן העיד על ידי בקניין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל יחידי קהלינו הלוא המה הנכבד וחשוב ומעולה הרב שלמה בן כבוד הרב משה ז"ל ה"ן אדהאן.
והחכם ונבון כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והמשכיל ונבון וחשוב ומעולה כבוד הרב יצחק בן כבוד הרב רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והנגיד הרב ישועה בן ראובן ה"ן אלכסלאסי והרב אברהם בן שלמה ה"ן סמחון, והרב מסעוד בן כבוד הרב מרדכי ה"ן אשראף וברב אברהם בן יצחק ה"ן אביטבול ידי נפשי תמאיושת.
וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב יהודה ה"ן צירולייא והרב שלם בן שמואל ה"ן יתאח והרב מרדכי שנקרא על שם אביו הרב מרדכי ה"ן אלבאז והרב דוד בן כבוד הרב יצחק הכהן ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה לאחר שקבלו אחריות בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה שבעד סך אלפיים אוקיות מכבסף טוב שנטלו וקבלו מאת הרב יוסף בן כבוד הרב משה ה"ן אפלאלו הנזכר לעיל.
גמרו ומשכנו בידו שתי חנויות שבשורה הרואה פני מזרח ואחוריה כלפי החצר הנקראת על שם סי עמר חמאמוש הם החנויות הראשונה והשנייה לשמאל היורד לפתח שער האלמללאח גוף וחזקה משכונה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלה מהיום ועד מלאת שנה תמימה בניכוי מחצית אורייא לשנה .
בתוך הזמן לא יפדו ואחר עבור הזמן יפדו אם ירצו וכל זמן שלא פדו תמשך המשכנונה הנזכרת בניכוי הנזכר כמשכנתא דסורא שהדין בה במישלם שנייא אלין תיפוק ארעא בלא כסף למרה ומעתה רשאי בעל המשכונה לעשות במשכונה הנזכרת כל חו"ר להשכיר ולדור ולתת ולמסור ולהחליף ואין דובר אליו דבר.
אלא שלא יהנה מפירות החנויות הנזכרות כי אם בסך – נם – בכל דושח דווקא ועל יחידי הקהל הממשכנים לסלק ולהפיץ ולהדיח כל עורר וטוען ותובע ומשטין ומקטרג ומלגלג מעל החנויות הנזכרות ומעל מקצתן עש שישארו החנויות הנזכרות מנוקים ומשופים מכל ערעור וקטרוג ושטנה שבעולם.
עד שיפדו והודו שטר מכונה מוחזק ומקויים וכו'…ובנאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים שהאמינו הממשכנים הנזכרים לבעל המשכונה הנזכרת ולבאי כוחו עליהם ועל באי כוחו בכל ענין שטר זהבלי לחייב שום שבועה קל וחומר וגלגול שבועה ואפילו חרס סתם לעולם ובאחריות גמורה ועליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שנה ושיקנה כתקנת חכמים זכרונם לברכה. דלא כאסי ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל.
בקניים שלם ושבוע חמורה בכל שטרי מכונות העשויים באופן המועיל כפי הדין ולראיה ע"ח חתומים פה והיה זה עשרים יום לחדש סיון המוכתר בכשרות תורה שתתעלה שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים .
אליהו משה הכהן – רפאל חותא.
נאמן בקניין שבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הגזבר הנאמן החכם הותיק כבור הרב יוסף בן כבוד הרב אברהם ה"ן אלקובי והסכים על המכונה הנזכרת ובנאמנות וכו'…ובאחריות וכו'…מכל חוזק ותוקף האמור לעיל
יוסף א"א אהרן הכהן ס"ט – אהרן א"א מכלוף הכהן ס"ט
נאמן בקניין שלם ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו על המשכונה הנזכרת ובנאמנות כשני עדיםפ כשרים וכו' ובאחריות וכו' בכל חוזק ותוקף האמור לעיל והכל שריר ובריר וקיים
יצחק בן יתאח סי"ט – רפאל חותא סי"ט
גם אני החתום מטה מסכים על המשכונה הנזכרת כי ראיתי דטבא ליהו לעניים הוא דעבדי להו פו ישארו ברעב ובחוסר כל וראיה חתום פה זמן הנזכר וקיים
ישוה יש"י ס"ט
גם אנחנו צעירי הצאן החתומים מטה מסכימים על המשכונה הנזכרת כי ראינו שהשעה צריכה לכך וראיה עבדי ה' חתומים פה וקיים.
יהודה א"א משה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול סי"ט
סוף התעודה מספר 112
היו גזברים שמעלו בתפקידם ולקחו לעצמם את ההכנסות מקרקעות העניים שנתמנו לנהלם, ועל כך יוצא זעמם של רבני קהילת צפרו בשנת תקע״א:
הן היום בראותינו בחזותינו א<נו> ח<תומים> מ<טה> שכלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת<למידי> ח<כמים> ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת<למידי> ח<כמים> אפילו למזונות בני ביתם וכ<ל> ש<כן> לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחיים לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהן לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום ביד יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקודש של ההקדש שהיו מופקדים בידיו ואין אומר השב ועשו דין חלוקה ב[י]ניהם כאדם העושה בתוך שלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיין להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני ת״ח לדון עמהם על כל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר להחזיר האבידה לבעליה.
תעודה מספר 130 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו "
גזבר שמעל בכספי העניים ולאחר מותו הוריש אותם לבניו…ונזדעקו הרבנים להשיב אבידה לבעליה….וכך היה הדבר..ונתעודד לדון עמהם…אין הרבנים יראים מלדון עם יורשיו של הגזבר שסרח ותובעים במפגיע מיורשיו להשיב את אשר נגזל מקופת הצדקה לעניים
תעודה מספר 130.
התקע"א
ב"ה
הן היום בראותינו בחזותינו אנחנו חותמי מטה שכלתה הפרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים התלמידי חכמים ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד תלמידי החכמים אפילו למזונות בני ביתם וכמו שכתוב לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחייו.
לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהם לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום בידי יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה. ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקדש של ההקדש שהיו מופקדים בידו ואין אומר השב.
ועשו דין חלוקה ביניהם כאדם העושה בשלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיים להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני תלמידי חכמים לדון עמהם עכל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר ולהחזיר האבידה לבעליה ובזה תהיה נחת רוח בעולם הבא למר אביהם זלה"ה.
ולכן מנינואנו חתומים מטה אחר שקנו מידינו ונתנו ארבע אמות קרשע להחכם השלם כהה"ר אליהו משה הכהן ולהחכם השלם כהה"ר שלמה אלבאז ואגבן מנינו אותם מורשים גמורים בעדינו לעמוד לדין עם יורשי כבוד מרינו ורבניו הרב שאול ישועאה אביטבול זלה"ה לפני כל רב ודיין.
ושמנו ידם כידינו ופיהם כפינו ותביעתם כתביעתנו וכל אשר הם עושים עמהם כפי הדין רצוי ומקובל עלינו בסבר פנים יפות בדל אלמימר ליהו לתקוני שדרנום ולא לעוותי וכן אמרנו להם זילו ודונו וסבו וזכו לנפשייכי והנפיקו לגרמייכי וכל מאי דמתעניתו מן דינא עלינו ליהדר ונגמר הכל בקניים שלם מעכשיו במנא דכשר למקניי אביה מידינו באופן המועיל בכל דיני הרשאות העשויין באופן המועיל והיה זה בשמנה עשר יום לחודש שבט ה' אלפים וחמש מאות ושבעים ואחת ליצירה ושריר ובריר וקיים.
ישועה בכהה"ר יהודה אזולאי ס"ט – מסעוד בן יתאח ס"ט – ישראל יעקב עולייל ס"ט – שלמה אביטבול ס"ט – יוסף בן זכרי ס"ט – שלמה בן חותא ס"ט
היסודות העבריים והארמיים בערבית יהודית החדשה – יצחק אבישור
בג׳דאד היום עש״ק 4 אדר א׳ התרנ״ד
יא מואלף אפתכר ואתעגב עלא הל פלוס אלדי קאעד תרוח ללאבוד בהיך שקל אשכאל אשכאל קאעד תתכלף פי לירא 1 ופי לירא תנין. וקאעד תתעלק פוק ראס אלבלה עלא אלגרפאייא מלצומא בל צנארא מן אלראם לי אלראס איש דעווא האוי ״נשרא״ תנפע לל חרז לעין הרע. מי שמע כזאת מי ראה כאלה. עליש האת קמיע מבטל לעין הרע, ואדא כאן סווהא בל כורד אל פראים ונסמעהא איש כתר כאן ■¿:חכנה עלא עקלהום אל נאקץ. וא1א מא יבעתון יתקתלון בית אלחתן וירדון ״נשרא״ ויא חיף עלא הל פלוס אלד־י תרוח לבהלה. וכם מרא נבהו מע׳ לחכמים הי״ו עלה אלנשרא ומע כל האיי לם קאעדין יגוזון. תומא נחצעיעלא הל חוואם אלז־י יום ען יום קאעד תזדאד פלוס אל איבוד ויטלעון בדע אשכל אלוואן. מן תאריך כמם סת סנין קאמו יסוון ללכלה דאריי תיל וכלהא מנקושא תיל מצבובא. פרד צבא מן אלראם לי אלראס אל ארצייא מאל הל דראיי בריסם וקאעדין ישתרון תיל מתקאל תמאנין. אכו מתקאל מאייא ועשרין וזוד. ואל נקאשא אלדי קאעד תנקשהא תטלע אגרת אלנקאש קריב אלארבעין רופייא ללנקאשא. והל דאריי קאעד תתכלף פי רומי עשר תלאף וזוד תסור מ״מ תלת מאייא וכמסין רופייא וקאעד תלבסהא אלכלה פי אלערץ ופי אלעיד ומן אנקצת סנא עליהא קאעד גמיע אלתיל אלד־י כאן קאעד ילמע יסווד ומא בקא תנלבס. וכיף מא גאלהא יתקצקץ אל תיל וינפץ וירוה ללאיבוד. בל אוול באנו יטלעון פרד דאריי אם אלתיל, ופי הל סנה סארת דאריי תנין וקאמו ישרטון מע בית אלכלה באנהו ירדון דאריי אם אל תיל תנין תקילי וכפיפי. וסכת אל סיבי לי חית סבוע אלמצא ואחד יהודי כבאז קדסהא אלבנתו וטלע להא מבלג׳ מית לירא ואלחתן אסתקלא לימא אתראצא בשרט דאריי תיל. האז־א צבאז היך טלע איש עתב עלא אלתגאר. ואלחתן בארו יביע גיג ותחאריג. ליש היך קאעדין יתלפון מאלהום באידהום והאדי סארת מליחה ללנצארה חית פקט נסוואן אלנצארא יערפון ינקבון דאריית אלתיל והאד־י קאעד תסאנד מן גווא ראסו ללדלאל אלז־י קאעד יסווי אלבזאר מאל אלבנת ירוח ענד בית אלחתן ויקול להום אנתום אסבתו, ואנה אערף אשלון אחכי מע בית אלכלה, למן ירוח ענד אבו אלכלה יקלו לאזם ינראד מנך הל בתר תכשיטין ובגדים ודארייאת תיל תנין. אבו אלכלה יקלו מא אקדר. יקום יצרסו בלסאנו ויקלו אנתה מצבור איש תסווי קום ביע רוחך וסווי גארה ארהן ביתך תרא בית אלחתן עגבו אזייד ואנא דאיים אראציהום ואדוס עליהום חירנ פלאן ואחד ענדו בניתי אחסן מן בנתך ודפע ללחתן אזייד מנך מית לירא זאייד. ואיצא בנתך כברת ובנת פלאן ואחדי זג׳ירי ואדא תעווקהא אלבנתך סת אשהר לאך בעד מא תנרג׳ב בעד. אבו אלכלה למן יסמע היך יחסב כלאם אלדלאל צדק ויאמן בינו ויקום יתראילא. ואז־א ענד וקאל מא מתמכן אלדלאל מא יקטע אלאייאס מן אבו אלכלה יקום ירוח וירגע בל נהאר עקב מן יטלע לל פוק יקום יחבי מע אם אלכלה אנתי סמעתי איש קאעד יקול זוגך מא מתמכן ובו׳ או־א בנתך כברת ובו׳ ירד יקול להא אנתי תערפין איש תחכין מעהו אלזוגך צלי יביע רוחו. אם אלכלה אוול מא יגי זוגהא תנקר בינו מעלומכום מא אכו צער פי אלעולם מתל תנקר אלמרא ושור שור אלנסא. מסכין אל אב ינגבר אדא יערף יביע חושו. מן בעדה יציחולו ללדלאל באנהו ירוח יעטיהום כבר אלדיי תראצינא. אלדלאל יחמל מניי פוקהא באנהו בית אלחתן ראדו יקדסוהא אלבנת פלאן ואחד ואנא עווקתוהום מן טרפכום. ראח לי בית אלחתן בשרהום וקאל להום סוויתו עלא כיפכום. קבל אל קדוס אנבעתית ציניית אלנבאת לי בית אלכלה ובעדה קדסו. אבו אלבלה יעטינו ללדלאל פקט מאל אלקדוס דוראת לירא ויזעל עליהא ויקול אשכון האדי יפרהא ויפות. יקומון יכמלוהא ויתמסלון בינו לימא יאצד־הא ויתראצא. ומן בעדא ירוח לי בית אלחתן ויאצד פרד לירא יסמוהא מאל ציניית אלנבאת. חית וקת אלדי תנבעת אלצינייא אלדלאל ימשי צלפהא. בית אלכלה מן גאהום ציניית אלנבאת יקומון יצלוהא פי אלקבא ומן אלצבאח יקסמון אלא גמיע קראייבהום וצדקאנהום ולמן ישופון מא קאעד תווגד יקומון ישתרון נבאת תנין דוראת וזנא מן ענדהום ויבעתונו אלא גמיע אלצדקאן וגייר. נריד נשוף אבו אלכלה איש צאבו פי הל ציניית אלנבאת חצל יא כצר. אלמסכין כצר לולא מא יבעתולו אחסן. נרגע עלא אחוואל אלדלאל לילת אלשבת אלקדוס אלד־י יבעתלא אלחתן ללבלה ציניי לוזינא ומעהא חאגא יוקף אלדלאל ויקול האז־י אלציניי קלילי מנין לוזינא קלילי וזנא לאזם מנתין אנתום מא תרדון קדרכום ? יקומון יסודן מתל מא יאמר וישילא אלצינייא עלא אלחמאל ומעהא אלדלאל יוודיהא לי בית אלכלה ולאזם יאצד־ פרד גארך לוזינא ויעטונו לירא וחדי זוד נקץ ודוראת יזעל עליהא וישופה קלילי ובז־אלך יכמלוהא. יא קאריין אלעזאז אבו אלכלה איש צאבהו מן הל ציניי מא צאבו אלמסבין גייר אלצצארא יסלם לירא ללדלאל בכשיש מאל אלציניי. וכדאלך כל וקת אלד־י יבערנון ציניי אן פי אלחנוכה וט״ו בשבט ופורים וגייר. ואדא בעדהא פי בית אבוהא מקדסא ויבעת אלחתן טול אלסנא וקת פי וקתו ואד־א תזווגת וראחת ענד זוגהא ויבערנ אבו אלבלה טול אלמנה כל וקת פי וקתהו. יגי יוקף אלדלאל עלא ראסהום ויאצד אל ציניי וימשי צלפא ויקבץ בצשישו. אלמקתצר הל שי אלדי קאעד ירוח לל אבוד מא דאם יתקסם ללאהל ואלצדקאן ואלגיראנאת ופוקא קאעדין צצרון פלוס. ואי^ה מן עדא הא1י אלז־י ז־כרנאהא שי אלד־י קאעד יחצלהו אלדלאל יום אלכתובה עקב מא יגון בית אלחתן לי בית אלכלה פלוס מאל אלדומאם חאל חאל אלמתמבן. אל פקיר אלדי קאעד יגדי יבעת מגידי ואחד הוד. ואל וצטאני קאעד יבעת מגידי במסי יא סתת לירא וזוד. ואלזנגין קאעד יבעת לירא וזוד. דוראת לירא תנין. ועאדתהום אל הל פלוס יעטוהא לל דלאל. הל אן אתעלם אלדלאל למן קאעדין יבעתון פלוס אלתמאם ביד אלדלאל קאעד יגיבהא לבית אלכלה ויעטיהא ביד אם אלכלה יריד יבמלוהא ויקומון יכמלון פוקא לימא יתראיצוא. יא קאריין אלעזאז אפתברו ושופו איש בתר קאעד יוצלהו ללדלאל פלוס מתל אל מטר ויום עלא יום קאעד תזיד. הל מבלג׳ אלדי קאעד נעטי וקת פי וקתו לל דלאל האז־י זאדאת על אבו אלכלה האת מא כאן גפעתהו אלאבו אלבלה? ליש היך פלוס קאעד תרוח לגהנם ואלמבלוק קאעדין יפרג׳ון שווייא שווייא, ואי^א קאעד יטלע נאגי פי נפסו מליח לאכת קאעד יטלע מדיון עלא עדד שער אלו־י פי ראסהו ואלדי ענדו בנאת תלאתי ארבעא ומא ענדו אשלון?
השוואת שני הטקסטים מראה, שהטקסט שכתב חכם בקהילה במבתב הראשון מלא מלים, צירופים, פתגמים ופסוקים מן המקורות היהודיים. לעומת זאת בטקסט השני השימוש במרכיב העברי נדיר. שליש מן הטקסט הראשון הוא עברי; לעומת זאת בטקסט השני יש בסך הכל, אם נתעלם ממלים החוזרות ונשנות, כעשרים מלים, והללו בכל היקרויותיהן החוזרות ונשנות מקיפות כארבעה אחוזים מכלל הטקסט.
במכתב הראשון ישנה פתיחה וחתימה בעברית, כמנהגם של תלמידי חכמים באיגרותיהם, הפותחים וחותמים במליצות ובחרוזים בעברית. לעומת זאת במכתב השני אין שימוש בזה.
מסימטאות המללאח יעקב אלפסי-עיירת הולדתי – אזימור- פרופ' דב נוי
בין תלמידי בקיבוץ זה נמצאת גם תלמידה ותיקה מלפני קום המדינה, המשמשת עתה כמתנדבת ב״מרכז לחקר הפולקלור״ של האוניברסיטה העברית בירושלים, שבהנהלתי. הקיבוץ אינו רחוק מירושלים ולא פעם הרציתי בו והשתתפתי באירועים ״אתניים״ הכרוכים ביישובי סביבתו ובמורשת תרבותם. אירועים מסוג זה, בקיבוץ ומחוצה לו, היו פרי יוזמתו וארגונו של אבויה, והייתה לי ההזדמנות במשך השנים שחלפו לעקוב מקרוב אחרי דרך התפתחותו ואחרי תהליך התהוותה של אסופת הסיפורים שלו. ראשית צמיחתה של האסופה בזכרונות מן הבית וב״נוף״ שנשתל בלבו, המשכה – בסקרנותו האינטלקטואלית ובמלאכת האיסוף והרישום מפי מספרים ומסרנים יוצאי מרוקו בכלל ואזימור בפרט, ופירותיה – הספר המונח לפנינו.
אין לי ספק שמעשהו המיוחד של אבויה באיסוף החומר, בארגונו ובפרסומו, דרכו המיוחדת בכל הכרוך בזכירת ״נוף מולדתו״ ובהנצחתו וכן ניסיונותיו להבליט גם את השולי שהוא חשוב ומהותי לא פחות מן המוקד המרכזי, כל אלה משתלבים בחיי המעשה שלו בקיבוצו. המכנה המשותף לכך היא: החלוציות.
מהו המיוחד בדרך ההנצחה של קהילת אזימור באסופת הסיפורים שלפנינו, שהם העיקר בספר, בהשוואה עם ספרי הנצחה אחרים המוקדשים לקהילות ישראל במרוקו? כדוגמה לספרים האחרים עשוי לשמש הספר המקיף קהלת צפרו (ד׳ כרכים אשר האחרון בהם יצא לאור בירושלים, תשמ״ה) מאת הרב דויד עובדיה.
ננסה למספר את האספקטים המייחדים את ספרו של יעקב אלפסי ולדון בכל אחד בפני עצמו, כחלק מן המודל המומלץ לגבי ספרים מסוג זה בעתיד. כי כל אספקט יש בו גם ניסיון לפתור בעיה. זאת גם אם מחברנו אינו מודע תמיד לכך.
העם והעלית, המוקד והשוליים. ב״ספרות היזכור״ מובלטת בעיקר העילית, המנהיגות המקומית או המנהיגות הנורמטיבית, המקובלת על אנשי המקום: תלמידי חכמים, גדולי התורה, בעלי מופת וכיו״ב. השער של קהילת צפרו (מחברו היה האחרון בשושלת הרבנים בק״ק צפרו ושימש כרב וכדיין גם בקהילות פאס ומראכש) מעוטר תמונות של י״ג (כמספר ״אחד״ או כמספר ״אהבה״…) ״מרבני ומחכמי העיר צפרו(מרוקו) האחרונים״. שמותיהם מפורסמים וידועים גם מחוץ לגבולות צפרו ומרוקו. לארבעה מהם השם אלבאז, לשלושה מאמאן וכיו״ב – שמות בעלי יוקרה וחשיבות עד עצם היום הזה. שער זה מעיד על אופי הספר המייצג את המוקד, העילית, המנהיגות הסמכותית (הדתית ההלכתית בחברה התיאוקרטית של מרוקו היהודית).
היצירה הבאה לביטוי בספר על קהילת צפרו כרוכה בעיקר בספרות שבכתב, לרוב בספרות ההלכה, יראת השמים ושמירת המצוות.
לעומת זאת מבליט המבוא של אבויה בספרנו, המשלב את שני החלקים הראשונים דלעיל בספרות ה״יזכור״ המזרח אירופית, את פשוטי העם, את יהודי ה״יום יום״. גם היצירה המייצגת את אזימור
היא יצירה שבעל־פה – מעשיות ואגדות הרווחות בכל שכבות הציבור. אמנם, מחברנו מבליט במבוא, ובצדק, את ההבדל בין ספרות הנשים (סוג המעשייה) לבין ספרות הגברים (סוג האגדה), אך גם האגדות היהודיות של הגברים, שגיבוריה הם חכמים ורבנים, נמסרות בעל־פה, מסירה הנחשבת נחותת דרגה לעומת ספרות ההלכה, הפרשנות והדרוש שבדפוס. וזאת לזכור, שאין אזימור בגדר עיירה קטנה. יישובה היהודי רשם דפים חשובים ומפוארים בספר התולדות של יהודי מרוקו, הן מבחינת רבניה, חכמיה ועסקניה (ראה מאמרו של דויד קורקוס בכרך י׳ של ספונות 1966), והן מבחינת השתתפותה בעלילות יהודיות כלל עולמיות, המהוות חלק מן ה״מוקדים״ בתולדות ישראל: קליטת האנוסים במאה ה־16 אגב החזרתם לחיק היהדות, תמיכה בדויד הראובני והזדהות עם חלומותיו הלאומיים המדיניים ועוד. אך לא מעשי העילית הם העיקר באסופה.
ב. מעשיות לעומת אגדות. רוב הספרים והמאמרים, שבהם נכללו סיפורים של יהודי מרוקו ועליהם, נשאו בעבר אופי היסטורי וכללו בעיקר אגדות – שבחי צדיקים. הדברים אמורים הן לגבי המאמרים הרבים הרשומים בביבליוגרפיה שלי על סיפורי עם מפי יהודי מרוקו ועל גיבוריהם באסופתי שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו (ירושלים 1964, מהדורה ב׳ מורחבת – 1967), עמי 173־175, והן לגבי אסופות הטקסטים, כגון שבח חיים (״מעשיות בלערבייא״ על ר׳ חיים פינטו), קאסאבלאנקא 1944 (הדפסה חוזרת: ירושלים 1960 ועוד), או הטקסטים יהודיים־ערביים של פאס (בצרפתית, אסופה חשובה ומוערת של לואי ברינו ואלי מלכא), ראבט 1939, ועוד. בכל החומר הזה עולה מספר האגדות (סיפורי עם המתרחשים בזמן היסטורי מוגדר ובמרחב גיאוגרפי מוגדר כאשר הדמויות הפועלות בהם ידועות ומפורסמות בחברה המספרת והמאזינה כדמויות היסטוריות ממשיות ו״חיות״) על מספר המעשיות (סיפורי עם שעלילתם מתרחשת באלזמן ובאלמקום). כמפנה בתחום זה יש לציין את אסופתי הנ״ל הכוללת יותר מעשיות מאשר אגדות. הפרופורציה הזאת, המשקפת בוודאי את המציאות בחברה, נשמרת באסופה שלפנינו (השווה גם את אסופת תמר אלכסנדר ודב נוי, אוצרו של אבא, ירושלים 1989, שבין 101 סיפורי עם שלה, יש 15 מטאנג׳יר במרוקו הספרדית וכולן, בלי יוצא מן הכלל – מעשיות): בין למעלה מ־140 סיפורי האסופה שלפנינו מגיע מספר האגדות (במדור ״שבחי צדיקים״ המתרכז מסביב לשמונה בעלי־נסים) 22 בלבד. המעשיות המאגיות כלולות במדור ״פלאי פלאים״ (15 סיפורים), הדתיות והנובליסטיות במדורים ״משפט וצדק״ (13), ״שכנים״ (12) ו״מצוות וערכים״ (28), הריאלסטיות – במדור ״הומור״ (51). ״הדמות הפועלת״ העיקרית בין ״שבחי הצדיקים״ הוא ר׳ אברהם בעל הנם הקבור באזימור, ומחברנו מתאר בהרחבה את פולחן הקדושים היהודי בכלל – ואת הילולת ר׳ אברהם בעל הנס וחכמי אזימור האחרים, כגון ר׳ שמעון אלקיים (הוא ״החזאן שמעון״ ששימש כרבה של אזימור בשנים 1930 ־1949) בפרט.
התפתחות התמורות החברתיות־הפוליטיות בקהילות היהודיות במרוקו-דניאל שרוטר ויוסף שטרית
[1] התפתחות התמורות החברתיות־הפוליטיות בקהילות היהודיות במרוקו
2.1 התמורות שלפני החלת הפרוטקטורט הצרפתי
עד להחלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו בשנת 1912 הוגדר מעמדן המשפטי של הקהילות היהודיות כמו בכל יתר ארצות האסלאם, על פי שתי מערכות שונות, האחת חיצונית והשנייה פנימית. מחד גיסא הכירה המדינה האסלאמית ביהודים כאהל אל־ ד׳ימה והעניקה להם את חסותה המותנית; מאידך גיסא הצליחו המוסדות הקהילתיים לקיים מעין שלטון עצמי בכל הנוגע לחיים הדתיים, החברתיים והתרבותיים של בני הקהילה. מעמדן זה של הקהילות במרוקו התקיים להלכה עד להחלת הפרוטקטורט הצרפתי, אך חלו בו תמורות שונות עוד לפני העידן הקולוניאלי כתוצאה מפעולתם של גורמים שונים, כגון: הענקת החסות הקונסולרית לסוחרים יהודים בערי החוף במאה ה־19 צמיחתם של חוגי השכלה עברית בקהילות שונות בסוף המאה ה־19, ובמיוחד חדירת הארגונים הפילאנתרופיים הבינלאומיים היהודיים כי״ח ואגודת אחים Anglo-Jewish Association שני ארגונים אלה התחרו ביניהם להלכה על הקמת מוסדות חינוך וארגונים קהילתיים חדשים בקהילות שונות, אך למעשה שיתפו פעולה ביניהם ועם הקונסוליות הזרות להשגת מטרותיהם. כך קרה, למשל, במוגדור, שבה התקיימה קהילת החוף הגדולה ביותר במרוקו במאה ה־9 ו. זמן מועט לאחר הקמתה של כי״ח בפריס בשנת 1860 תמך הקונסול הצרפתי בעיר נמל זו, אוגוסט בומייה(Beaumier), בהתלהבות במטרותיה ופעל להקמת בית ספר ראשון בקהילה. כי״ח ראתה בקונסוליה הצרפתית בת־ברית בהשגת תמיכה לבית הספר שלה במוגדור, ובשנת 1888 — לאחר שבית הספר נסגר כמה פעמים — היא ביקשה מן הקונסוליה לכנס אספה של חברי הקהילה כדי לדון בדרכים מעשיות לפתיחתו מחדש של בית הספר לבנים.
לאחר פתיחתו המחודשת של בית הספר פיקחה למעשה הקונסוליה הצרפתית על פעולותיו. נוסף לכך, כאשר קמו במוגדור סניפים של כי״ח ושל אגודת אחים,, קראו חבריהם לקונסוליות הזרות לפעול אצל השלטון המרכזי למען יהודי מוגדור ויהודי מרוקו בכלל והפנו אליהן את עתירותיהם בד בבד עם פרסומן מעל דפי העיתונות העברית של מזרח אירופה ומרכזה. שליחותו של משה מונטיפיורי במרוקו בינואר-פברואר 1864 בעניינם של יהודי מרוקו לא שינתה בעיקרו של דבר את מעמדם כ׳ד׳ימי' אך סימנה נקודת מפנה חשובה לבני הקהילות, ואלה שיוועו מעתה להתערבותן של המעצמות הזרות כדי לשים קץ להתנכלויות ולהתעללויות שמהן סבלו היהודים מאז ומתמיד במרוקו. מלבד זאת, במחצית השנייה של המאה ה־19 צמחה אליטה חדשה של יהודים, שעסקו רובם ככולם בסחר־חוץ ונהנו מזכויות אקסטרה־טריטוריאליות כמעט מלאות הודות לשיטת החסות הקונסולרית. חסות זרה זו נתמכה בידי הארגונים הבינלאומיים היהודיים. בוועידת מדריד שנערכה בשנת 1880 פעלו ראשי הארגונים במישרין אצל ממשלותיהם לשם המשך קיומה של השיטה ולהסדרתה החוקית של החסות הדיפלומטית שהוענקה ליהודים. לשם כך הם ניהלו מסע שתדלנות מאומץ בקרב באי הוועידה, אך פעולתם לא הצליחה במלואה.
כך נוצר קשר כפול למען יהודי מרוקו: בין הארגונים היהודיים הבינלאומיים לבין ממשלותיהם, ובין הארגונים היהודיים וממשלותיהם לבין יהודים ממרוקו שנהנו מן החסות. הודות לקשריהם אלה תפסו בהדרגה חברי אליטה זאת, שהיו לרוב סוחרים אמידים, עמדות השפעה מכריעות בקהילותיהם, ובמיוחד באותן קהילות שבערי החוף שהנהנים מן החסות ישבו בהן. המנהיגות המסורתית נאלצה להתאים את עצמה לתנאים החדשים שהתפתחו בקהילות, או שהושתקה למעשה בידי אלה שיצרו קשרים עם הנציגים האירופים ובעלי האינטרסים הזרים. תהליך זה גרם לשינויים במבנה הארגוני של מספר קהילות, ולעתים יצאה המנהיגות המסורתית נגד תמורות אלה. במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19 ובעיקר לקראת סוף המאה הוקמו באופן פורמלי ועדי קהילה, שכונו בשם הספרדי חונטה (Junta) או העברי מעמד, בקהילות של ערי חוף שונות כגון טנג׳יר," תיטואן, מוגדור וקזבלנקה, והוסדר עניין בתי הדין הרבניים. לצד מוסדות קהילתיים אלה התחילו לפעול סניפים של כי״ח ושל אגודת אחים שפעלו לא רק למען בעלי החסות הזרה אלא גם השפיעו על חיי הקהילות, ושימשו צינורות להחדרת השפעת המעצמות הזרות. כמו כן קמו בתחילת המאה העשרים אגודות של בוגרי בתי הספר של כי״ח בקהילות שונות.
כל התחומים שהיו בעבר בשליטתה המוחלטת של המנהיגות המסורתית הושפעו מכך; המדובר בחינוך הקהילתי, בהכנסות ובהוצאות של הקהילה, בחברות הוולונטריות, בארגון הצדקה ובחברות סעד אחרות, וגם בדימויים העצמיים של הקיום היהודי בגולה, שהבליטו יותר ויותר את האנומליות שבו. כידוע, מנהיגות מסורתית זאת היתה מורכבת מאוליגרכיה רבנית ומאוליגרכיה מסחרית.
הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול-מחזור סיפורים על הרמב"ם ממצרים – יצחק אבישור
- הרמב״ם שב אל בית אביו ואל עירו חכם גדול
באחד הימים ביקש הרמב״ם לילך לעירו. הביאו לו ספינה מלאה כל טוב אלוהים ויצא לדרכו. כאשר הגיע לעיר יצא מן הספינה ולבש מה שהיה רגיל ללבוש ולקח אלה על כתפו והלך לביתו.
כשראתה אותו אמו נעצבה אל לבה, ובאה ושאלה לשלומו. הודיעו לאביו ואמרו לו בניו: אבינו, קום ראה את אחינו שבא מן המסע. עליך לתת לו כסף ולהסיעו מכאן, כי כל עוד הוא במסעו אנחנו במנוחה. קם אביו, הלך ושאל לשלומו. אמר לו: בני, אם אתה רוצה לקחת כסף ולשים פניך לדרך, טוב הדבר יותר מישיבתך פה. אמר לו: אבי, אין דבר, מחר ניפגש, אבל רוצה אני ללכת עמך לבית המדרש לראות את אחיי ולשאול לשלומם. אמר לו: אין צורך, בני, ללכת לבית המדרש, ובעניין אחיך הרי הם חיים בטוב. קם אביו והלך לבית המדרש והרב משה בעקבותיו, עד אשר נכנס לבית המדרש.
נכנס הרב משה אחריו, ואמרו הנערים לאביהם: מדוע הבאת אותו עמך? הביט האב, ראה אותו ואמר להם: אין דבר בניי, אולי שב בתשובה ממעשיו. קם הרב משה ונשק ידי אחיו ושאל לשלומם. וגם הם שאלו לשלומו, ואמרו לו: אם ירצה השם יעשה עמך טובה, ומחר תיסע. אמר להם: כן. ישבו ללמוד, וישב הוא למרגלותם על הארץ. נתעכבו אחיו בעניין בינם לבין עצמם. אמר להם: מה מעכב אתכם? אמרו לו אחיו: שתוק, אינך יודע דבר בזה. אמר להם: ספרו ליי כעסו עליו וגערו בו. אמרו לאביהם: למה הבאת אותו עמך להבטילנו מהלימוד? אמר להם: מה עשה לכם? אמרו לו: אדונינו, ביקש מאתנו להגיד לו מהי השאלה שבה אנו מתעכבים. אמר אביהם: אין דבר. קרא לו אביו ואמר לו: בני, אנחנו מתעכבים בשאלה פלונית. אמר הרב משה: רק על זאת אתם מתעכבים? וזה דבר־מה פחות ערך! והשיב להם כך וכך. התפלאו אחיו ואביו על התשובה הזאת ואמרו לו: התשובה הזאת, היא בלא ספק למשה מסיני; וישבו לידו. חזר הרב משה ושאל את אחיו שאלה, ולא ידעו להשיבו דבר. קמו כל אחיו ונשקו את ידו ואמרו לו: סלח לנו. שאלו אביו על מה שקרה לו, וסיפר לאביו כל מה שקרה לו מאז. אמר אביו: הודו לה׳ כי טוב, על חסדו של השם יתברך. הלך עמו לספינה, הביאו את אשתו וטובו, וישב במדרש, גדול מאחיו, ושמחה אמו שמחה גדולה.
פי יום מן דאת אלאייאם טלב אל רמב׳׳ם אנו יתווגה לבלדו. פי וסקו להו מרכב מלייאנה כיראת אללה ואתווגה לבלדו. לחץ מא וצל אלבלד טלע מן אלמרכב ולבס מתל מא כאן מעווד ילבס ואכאד נבות פי כתפו ואראח לל בית. פי למא שאפתו אומו אנג׳מית פי קלבהא וקאמת סלמית עליה. פי בלג׳ אל כבר לאבוה פי קאלו להו אוולאדו: יא אבונא קום שוף אכונא גה מן אלצפר אייאך תעטי להו פלוס ותספרו לאן טול מא הוא מסאפר ונחן מרתאחין. פי קאם אבוה ואראח סלם עליה וקאל להו יא ולדי אדא כאן תריד תאכוד גאנב דראהם ותתווגה איצה אחסן מן קועדאך הנה. פי קאל להו יא אבי ג׳דה נתווגה לם פי באס. פקט נריד נרוח מעך ללמדרש נשוך אכוואתי ונסלם עליהום פיקאל להו לם ילזם יא ולדי תרוח אלמדרש ומן גיהת אכוואתך טייבין בכיר. פי קאם אבוה ואראה אלמדרש ואלרב משה אתבעו לחין מא דכל אלמדרש. דכל אלרב משה וראהו פי קאלו אלאוולאד לאבוהום ליש גבתו מעאך. פי אלתפת שאפו וקאל להום יא אוולדי לם פי באס אייאך יכון רגע בתשובה מן אלדי כאן פיה. פי קאם אלרב משה ובאס אייאדי אכוואתו וסלם עליהום והום איצה סלמו עליה וקאלו להו אן אשא אללה יהוון עליך וג׳דה תסאפר. פי קאל להום נעם. וקעדו יקרו וקעד הווא פוק אלארץ פי אתווקפו אכוואתו פי כלמה מע בעצהום וקאל להום פי איש מתווקפין פי קאלו להו אכוואתו אסכות לם תערף שי מן דאלך פי קאל אחכו לי. פי אתחמקו עליה ושכטו פיה וקאלו לאבוהום למאדא גבתו מעאך יעטלנא מן אלקראייה. פי קאל להום ליש ז פעל מעאכום. פיקאלו להו יא סיידי טלב לנא נערפו אלסואל אלדן מתווקפין פיה.
פי קאל אבוהום לם פי באס ונדה להו אבוה וקאל להו יא אבני נחן מתווקפין פאלסואל אלפלאני. פי קאל אלרב משה פקט עלא דאלך מתווקפין והאדא שי פארג׳ וגוואבהו הכדא והכדא. אתעגבו אכוואתו ואבוה עלא האדא אלגוואב וקאלו האדא אלגוואב לם פי שך אנהו למשה מסיני וקעדו גנבו. רגע אלרב משה טלב מן אכוואתו סואל פי לם ערפו יגאוובוה אבדן. פיקאמו גמיע אכוואתו ובאסו ידו וקאלו להו סאמחנא. פי סאלו אבו עלא מא גרא להו פי אחכא לאבוה עלא גמיע ד־ מא גרא להו. פי אלחין קאל אבוה הודו לה׳ כי טוב עלא פצל אלשי״ת ואתווגה מעו ללמרכב גאבו מראתו ואלכיראת וקעת פי אלמדרש כביר עלא אכוואתו. ופרחית אומו פרח אן עטים.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-משה בר אשר-קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח
קווי ייחוד הכרוכים בדרך מסירתו של השרח
מסורת ולשונות
מה טוב ומה יפה לו היו בידינו כתב־יד או כתבי־יד מנוקדים של השרח העולים ומשתלשלים אחורנית עד לראשית גיבושו! אך המציאות היא, שהשרח בכתב שבידינו הוא חלקי ביותר וחוזר במקרה הטוב ביותר כמאתיים שנה אחורנית (כגון בחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים), ובמלואו אין לנו אלא זה הנמסר בעל־פה. מציאות זו צד חסרון יש בה: היא מטילה את המעמסה כולה על זיכרונם של מסרנים, מסרנים שנדרש מהם כוח שינון גדול וזיכרון מופלג. גם העובדה שהטקסט הנמסר לא נכתב הפכה אותו טקסט הפתוח לשינויים מתמידים וליצירתם של רבדים זה על גבי זה. זאת ועוד, כתב־יד שאין בו ניקוד, כלומר שאין בו מידע על ההגייה לדיוקה, מותיר שאלות הרבה בפרטים ובכללים. ברם קיומה של מסורת שבעל־פה מסייע להעמדתם של דברים רבים על דיוקם, ולא אזכיר כאן אלא שתי דוגמות:
המילה שבט, המכוונת לשבט משבטי ישראל, מתורגמת דרך שיטה sibt ונכתבת בדרך כלל שבט (ולעתים רחוקות גם סבט). מה טיבה של המילה המתרגמת? מי שמצוי אצל תרגום רס״ג יודע שהצורה שבט מתורגמת אצלו סבט (sibt), והיא היא המילה המשמשת בערבית הקלסית העתיקה לציון ״שבט יהודי״. ואף על פי כן אין לראות בתיבה זו בשרח תיבה ערבית אלא מילה עברית שחדרה אליו, או למזער מילה ערבית בלבוש עברי. ברור שהכתיב שבט לבדו אין בו כדי ללמדנו דבר. הרבה מילים ערביות שיש כמותן בעברית נכתבות בכתיב המקרבן לעברית. ואולם הגייתה של התיבה רומזת לצורה העברית, שכן כל צורות פֶעֶל ופֵעֶל של העברית שנשתקעו בערבית המקומית של תאפילאלת (ואף מחוצה לה בכמה וכמה ניבים) הגויות פִעְל(fiîl); למשל, עֶשֶׂר, פֶרֶק, סֵפֶר נהגות sifr pirk ,fisr. לעומת זאת פַעְל ופִעְל הערביות הגויות פְעְל, כגון ברד (קֹר) וקִסְם (חֵלֶק) נהגות brd (או ksm ,(berd (או ksem). ולפנינו כאמור sibt ולא sbt (או sebt או sbet , ומכאן שאין זו תיבה ערבית אלא עברית. ועוד דוגמה: התיבה שַבָּת מתורגמת בדרך כלל sebt וביידוע s-sebt, החוזרת לערבית sabt אך בכמה מקומות בשרח מצאנו שתורגמה sebbat, ובתוספת תווית היידוע s-sebbat. הכפלת הבי״ת" רומזת לצורה העברית שבת (> sabbat). ברור אפוא, שהמסירה בעל־פה מרימה תרומה חשובה ביותר להכרתה של לשון השרח.
ג. לדרכי גיבושו ולזמן גיבושו
ברוב הנושאים שסקרתי עד כה כבר הוצע חלק מן המצע לבירור דרכי גיבושו וזמני גיבושו של השרח. אך תחילה מבקש אני לבחון את זיקותיו הספרותיות והלשוניות לשני תרגומים קדמונים, תרגום רס״ג והתרגומים הארמיים ובמיוחד תרגום אונקלוס לתורה, בלי להסיח את הדעת מזיקות למקורות אחרים ומקווים עצמאיים שלו.
זיקתו לתרגום רס״ג
דבר ידוע הוא, שתפסיר רס״ג אינו תרגום מילולי. אין לך כמעט פסוק שאין הדבר הזה ניכר בו. רס׳׳ג מקרב את הפסוק העברי לכללי התחביר הערבי, משנה את הטעון שינוי ומשמיט את הטעון השמטה, ופעמים שהוא עורך עריכה שונה את מבנה הפסוק.
אביא דוגמות אחדות:
ותאמר הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלהיה שובי אחרי יבמתך (רות א, טי).
תפסיר רס״ג: פקאלת להא, הוד׳י קד רגעת סליפתך, אלי מד׳הב קומהא ואלי מעבודהא, פארגעי אתבעיהא.
- כנגד ותאמר הוא מתרגם ״פקאלת להא״, בהוספת ״להא״, כלומר הוא מתרגם ותאמר אליה.
ב. שָׁבָה מיתרגמת ״קד רגעת״ = כבר שבה.
»
ג. אֶל עַמָּהּ תורגם ״אלי מדהב קומהא״, כלומר אל דת (מנהגי) עמה. הרחיב את המשמעות של עמה.
ד. ״פארגעי אתבעיהא״, היינו שובי לכי בעקבותיה. השמיט את ההיקרות השנייה של יבמתך, ורמז לה בכינוי הדבוק לפועל ״אתבעי״.
כנגד זה השרח מתרגם:
וקאלת האוודא רזעת יבמתך אילא קומהא ואילא אילאההא, רזעי מנורא יבמתך.
זהו תרגום מילולי קפדני בלא כל סטייה, ויש בו אפילו יסוד עברי: יבמתך נתקיימה בעינה.
ועוד דוגמה:
אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (בראשית ו, ט).
התפסיר: הד׳א שרח תיאליד נוח, וכאן נוח רגלא, צאלחא צחיחא פי אגיאלה פי טאעה׳ אללה סלךּ נוח.
רס״ג הוסיף בין אלה לתולדות את המילה ״שרח״, כדרכו במקומות אלו, שכן תולדות מתבארת לו במשמעות הנולדים. וכיוון שהוסיף ״שרח״ הומרה אֵלֶּה בצורת היחיד ״הד׳א״. כמו כן שינה את מקום הפועל ״כאן״ והביאו, כדרך התחביר הערבי, לפני ההיקרות השנייה של השם נֹחַ. בביטוי אֶת הָאֱלֹהִים הרחיק את ההגשמה ־ ״פי טאעה׳ אללה״. לעומת זאת השרח מתרגם תרגום מילולי כסדר הפסוק העברי:
האדו תוואליד נוח, נוח ראזל עאדל צאפי כאן פי זיאלו, מעא אלאה תמססא נוח.
הערת המחבר : אבל רבי רפאל בירדוגו בלשון לימודים מקיים מסורת קרובה לדו של רס״ג בסוף הפסוק: פטאעת אלאה׳ תמסא נח (זוהי גרסת כתב־יד 1303 במכון בן־צבי).
דוגמה שלישית:
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו(שם מ, כג).
רס״ג: פנסי רייס אלסקאה יוסף ולם יד׳כרה.
כלומר, וישכח שר המשקים את יוסף ולא זכרו: רס״ג היפך את סדר הפעלים.
כנגד זה השרח נאמן לדרכו:
ולאייס דכר קאייד סקקאיין יוסף ונתסאה.
עניין זה עסקו בו רבים. וכבר הרחיב את הדברים רבי יששכר בן־סוסאן בהקדמתו, ושבו לעסוק בו גם אחרים.
גם בסוגיה אחרת ניכר ההפרש העצום בין השרח לתפסיר רס״ג. רב סעדיה כמעט לא קנתה לה מילה עברית שביתה בתרגומו. מה שאין כן השרח: משמשות בו מילים כגון שופר, ממזר, שעטנז ועוד, ובכלל זה מילים עבריות הבאות במקום מילים עבריות אחרות, כגון דרום (דארום) וצפון (צאפון) לתרגום של נגב ושמאל.
- עם זאת יש לקבוע, שניכרת בו בשרח זיקת מישרין לתרגום רס״ג. אנו מוצאים צורות ומילים הרבה ואף ביטויים שלמים שנשאבו מן התפסיר אל השרח. יש מהן צורות שרס״ג היה להן צינור בין הערבית הספרותית לבין הערבית היהודית, כגון קאילן המתרגמת לֵאמֹר או צאלח כנגד העברית צדיק בחלק ממסורות השרח. ויש מהן מילים ומונחים שרב סעדיה אימץ אותם או טבע אותם בתרגומים של מונחים עבריים, כגון מונחים מתחום עבודת הקודש: עולה (קרבן עולה) מתורגמת בשרח צעידה (או סעידה, (sîida וחטאת מתורגמת דכווא,(dekwa בעקבי רס״ג שקדם ותרגם ״צעידא״ ו״דכווא״. הצירוף אִשֵה רֵיחַ נִיחוֹחַ לה׳ (ויקרא א, ט) בשרח של תאפילאלת ותודגא (ומקומות אחרים) משמש כנגדו הנוסח קורבן מקבול מרצי לאלאה (llkurban mekbul mardi l-lah) זה הוא נוסח רס״ג לדיוקו, ״קרבאן מקבול מרצ'י ללה״, ולא נבדל ממנו אלא כהגייתו. וכן בשמות: לכּאפי המתרגם שַׁדַּי, טאייק כנגד העברי אֵל, וכן אימאם(ביו״ד!) כנגד כֹּהֵן מצאו דרכם לשרח מתפסיר רב סעדיה. גם בענייני ריאליה, כגון שמות הצמחים, שימש רס״ג מקור חשוב לשרח: למשל אֶשְכֹּל הַכֹּפֶר (שיר השירים א, יג) ניתרגם בתפסיר ״ענקוד אלחנא״, ומשם הוא נחת אל השרח. לפנינו אפוא הלבנים הראשונות במקום גיבושו ובזמן גיבושו של השרח.
תקנות גאונים בביטול מודעה אברהם בארי
תקנות גאונים בביטול מודעה
אברהם בארי
מוקדש לזכרו הנעלה של פרופ׳ ר׳ חיים זאב הירשברג ז״ל אציל הרוח, חוקר ומורה
במשך למעלה מארבע־מאות שנה שימשו הגאונים כמנהיגי העולם היהודי, בהיותם סמכות רוחנית עליונה. בפעילותם זאת השאירו אחריהם חומר ספרותי מגוון, הכולל ספרים בתחומים שונים של ההלכה והמחשבה, ותשובות רבות אשר השיבו לשואליהם מכל התפוצות. חומר זה משקף את גדלות הגאונים כמפרשי התלמוד וכמיישמי הלכותיו ועקרונותיו לפתרון בעיות הלכתיות, שהתעוררו על רקע המציאות היום־יומית, המשתנית תדיר עקב שינויים פוליטיים וכלכליים. אך לכאורה נראה, כי דלה היתה תרומתם בתחום התחיקתי של ההלכה, המסור לגדולי חכמי התורה שבכל דור. מספר התקנות המפורשות המיוחסות לגאונים מועט ביותר, בהתחשב באורך התקופה שבה פעלו ובהיקף הרחב של סמכותם.
בספרו ״תקנות הגאונים״ כינס טיקוצ׳ינסקי תשע־עשרה ״תקנות״ בלבד, שעליהן הוסיף חבצלת עוד ״תקנות״ מספר. הגדיל לעשות אחריהם הרב שציפאנסקי, שליקט מספר רב יחסית של !הלכות שלדעתו יש לראותן כ״תקנות גאונים״, אף כי רבות «״תקנות״ אלו מוזכרות כתקנות במקורות הראשונים .בלבד ולא בכתבי הגאונים. ועם כל זאת עדיין לא מוצתה הרשימה, וקיימות הלכות והוראות נוספות אשר ״זכו״ לכינוי ״תקנה״ בידי הגאונים עצמם.
אולם קביעת הלכת גאונים כ״תקנת גאונים״ דורשת זהירות מרובה. כינוי ההלכה במונח ״תקנה״ אין בו די. יש לבחון היטב את ההלכה במקורות התלמודיים ובמקורות הגאוניים השונים, לבדוק מידת התפשטותה וקבלתה כנוהג מחייב, ובמידה לא פחותה יש לעיין באופיה של הבעיה המיוחדת שלפתרונה מיועדת התקנה. רק אחרי בחינה מדוקדקת אפשר יהיה להסיק מסקנות כיצד לסווג את ההלכה הגאונית.
בדיוננו הבהרנו בתחילה את הרקע ההלכתי שבמקורות התלמודיים כדי לעמוד על החידוש ההלכתי שבהלכה הגאונים לעומת הדין התלמודי המקורי, וכדי להדגיש את היסודות ה״תקנתיים״ שבהלכה, בניתוח המקורות הגאוניים הקדשנו תשומת־לב מיוחדת להשוואת המקורות השונים, ולהעמקה במשא־ומתן והדיון ההלכתי. ועוד, ייחדנו מקום לבחינת הלכות הגאונים בספרות הראשונים, כדי לבדוק את מידת התייחסותם להלכות־תקנות אלו, ועד כמה ראו בהן תקנות או הוראות מחייבות.
עיקר כוונתנו להביא תמונה שלמה יותר מפעולתם התחיקתית של הגאונים בנושא הגט והגירושין, ובד־בבד להאיר הארה נוספת על דרכם התחיקתית של הגאונים בקביעת הלכות מחודשות בעלות אופי תקנתי. בדעתנו לשוב לנושאים אלה במחקרים נוספים כדי להציג את דרכם ההלכתית של הגאונים ביצירת הלכות מחודשות תחיקתיות, שבאו לספק צורך מציאותי, אף אם הלכות אלו לא !הוכרו כ״תקנות״.
תקנת נוסח ביטול מודעה
פעולה משפטית תקפה, בדרך־כלל, אם היא נעשית מרצונו וגמירת דעתו של עושה הפעולה. כאשר עושה הפעולה מודיע מראש בפני עדים, שהוא עתיד לעשות פעולה מתוך אילוץ, יש בכך הוכחה שהפעולה היא באונס ועל־כן אינה תקפה. הודעה זאת היא ה ״ מ ו ד ע ה ״.
במשנה ערכין ה, ו נאמר: ״… חייבי עולות ושלמים ממשכנין אותן אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה שנאמד לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. וכן אתה אומר בגטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״. ובבבלי ערכין כא ע״ב על הפסקה במשנה ״וכן בגיטי נשים״ מובא: ״אמר רב ששת האי מאן דמסר מודעה אגיטא מודעיה מודעה פשיטא לא צריכא דעשוה ואירצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ״ל דאם כן ליתנו עד שיתן מאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה״. במקורות תלמודיים אלו מתמקד הדין בגט כפוי, ונקבע שמוסר הגט מבטל מודעה קודם נתינתו.
מדברי הבבלי האלו למדים אנו שתי הלכות עקרוניות:
א. יש אפשרות הלכתית לבטל את המודעה על־ידי מוסר המודעה עצמו. אמנם הדברים אמורים במודעה על גט, אך לא נראית סיבה שהדין ישתנה במודעות על שטרי ממון.
ב. במקרה שבו כופים גט על־פי דין, יש צורך בביטול מפורש של מודעות לפני נתינת הגט. דין זה של רב ששת מוסב אך ורק במקרים שהגט ניתן בכפייה. במקרה כזה נאמר במשנה: ״כופין אותו עד שיאמר רוצה אני״, ונלמד מדקדוק הלשון — שב״כופין״ נדרש ״עד שיאמר״; על־כן אין להסיק מכך לגבי המקרים שבהם ניתן הגט מרצונו החופשי של המגרש, כשאין כל סיבה לחשוש לקיומה של מודעה (בעוד בגט כפוי החשש למודעה סביר ביותר).
בביטול מודעה — אשר בתלמוד נזכר רק בפסקה המצוטטת לעיל — נעשה שימוש נרחב בתקופת הגאונים, ולשם הסדרתו הותקנו תקנות מתאימות.
Un siècle d'action au service des siens Emile Sebban
Un siècle d'action au service des siens
Emile Sebban
Évoquer la naissance de M. S. D. Lévy à Tétouan il y a 100 ans, alors que l'Alliance Israélite Universelle créée en 1860 venait de célébrer sa Bar Mitzva, rappeler son enfance dans les ruelles de la Judéria héritière du fier judaïsme espagnol, suivre l'adolescent à l'École Normale Orientale à Paris où il découvre le Nouveau-Monde européen, accompagner le jeune pédagogue et l'ardent missionnaire parmi ses frères déshérités en Tunisie, au Maroc, en Argentine, le retrouver installé à Casablanca en 1913 et se donnant dans la force de ses 40 ans à une action sociale considérable dont il devait être durant plus d'un demi-siècle un créateur, un animateur, un guide, c'est parcourir une carrière humaine exceptionnelle de longévité et de réalisation, et en même temps embrasser une vaste fresque du Judaïsme marocain, presque l'ensemble de son histoire contemporaine. Tant il est vrai que certains êtres touchés par un feu céleste, élus pour une mission, s'identifient à une communauté, à un pays, à une histoire. Chaque époque exige et sécrète ses pionniers et ses visionnaires. La poussée hors des ghettos à la fin du siècle dernier, l'après guerre de 1918 éprise de liberté égalitaire, celle de 1945 bouleversée par la tragédie hitlérienne et travaillée par les courants profonds des grandes mutations, ces charnières successives de la vie des peuples et des groupes humains ont trouvé en S. D. Lévy l'un de ces conducteurs capables d'accorder l'homme à l'événement et de poser les bases d'une action à long terme.
Quelle formidable transformation dans le pays, dans la société, dans les mentalités, depuis le temps de l'enfant Samuel Daniel Lévy environné de la misère des rues, des maladies endémiques, de la somnolence de Communautés oubliées jusqu'au début du XXe siècle dans un Maroc moyenâgeux. Quelle puissance dans le réveil des vieux Mellah assoupis jusque là, à demi asphyxiés et qui vont éclater en lançant aux quatre vents du monde des semences si longtemps délaissées et maintenant fécondes. L'école moderne sa cour et la cantine, le dispensaire son hygiène et ses soins, le centre d'apprentissage et son inidation, l'asile et l'hôpital, l'ouvroir et le home, le cercle et le foyer, la lutte contre l'ignorance, la conscience civique, la conquête de la dignité, les échanges nationaux et internationaux, l'affirmation de la personnalité, à toutes ces étapes d'une émancipation patiemment conquise, le pionnier S. D. Lévy était présent, animateur infatigable, ambassadeur d'une communauté grosse de son avenir et de son destin, apôtre d'un Judaïsme épris de fraternité et d'épanouissement universel. L'école d'abord, l'école toujours, plaide l'ancien instituteur qui voit dans les jeunes la moisson du futur; mais en même temps et sans cesse il faut étendre l'œuvre sociale qui soigne nourrit et habille les corps, car le pauvre écrasé de misère ne saurait exposer ni son cœur ni son âme.
Comment mesurer le capital d'énergie, de volonté, de persévérance d'abnégation investi dans ces réalisations innombrables qui vont couvrir le Maroc d'Est en Ouest, du Nord au Sud, les quartiers juifs des grandes villes, les rues des petites cités et les masures des bleds les plus reculés ! Comment rendre compte de cette lutte de tous les instants, à tous les niveaux pour dépasser les inerties, vaincre les incompréhensions, triompher des hostilités, des peines, des déceptions surmonter les difficultés financières, administratives, politiques, effacer les distances, les fatigues, les découragements, entretenir l'espoir. Il faut convoquer, réunir, se déplacer, frapper aux portes, convaincre, enthousiasmer et sans relâche recommencer, réinsuffler, réanimer la flamme de la solidarité. Si la création peut se faire dans l'exaltation de l'instant, l'œuvre, elle, doit être inscrite dans la durée, dans la continuité; il faut la maintenir et la développer en dépit des tracasseries, des résistances, des nuits sans sommeil, des échecs, des ingratitudes, de toutes les sirènes de l'abandon. Mais justement S. D. Lévy avait le secret de ne pas perdre de vue l'étoile lointaine et il savait dire le mot, la formule qui décident et déterminent, il avait le regard et le geste qui entraînent. Et le désert fleurissait, les apostolats naissaient et se multipliaient; les réseaux d'assistance se ramifiaient prenant en charge le nourrisson et le vieillard, l'écolier et l'artisan, la jeune fille et la veuve, l'infirme et l'orphelin. Bien sûr un homme à lui tout seul ne peut suffire et il faut aussi penser avec reconnaissance à la pléiade de dirigeants, d'assistants, d'animateurs, à l'armée de volontaires, grands et petits, hommes et femmes, qui ont contribué au sauvetage et à la régénération de dizaines et même de centaines de milliers d'enfants et d'adultes frappés par la misère physique et morale, marqués par la faim et la maladie. Aujourd'hui nous avons presque oublié ce que fut la condition dramatique des Mellahs, la saleté repoussante de certains quartiers, leur puanteur, l'entassement incroyable des habitats sinistres, les rues sans soleil, les enfants sans rire, les yeux sans éclat. Que de poussière déposée sur le miroir de la vie, que d'ombre accumulée sur le rêve messianique.
Parler de S. D. Lévy c'est nécessairement souligner l'élan du cœur d'un de ces personnages de légende auréolés de grandeur et de noblesse qui ont fait reculer les frontières de l'ombre par leur courage et leur rayonnement; comme ces lumières de Hanouca que nous allumerons ce soir, que nous allumerons de nouveau chaque année à venir, encore et toujours; même aux temps messianiques – disent nos Rabbins – parce-qu'au-delà de la guerre qui sera enfin bannie il restera la lutte de l'homme vers plus de liberté, de vérité et de vie.
Centenaire de la naissance de S. D. Lévy ! Quelle occasion propice à nous tous ici ses parents, ses amis, ses disciples, ses continuateurs, ses admirateurs de dire la dette de gratitude du Maroc et de ses juifs à l'un de ses fils bénis, à l'un de ses grands promoteurs. C'est pour moi le lieu d'exprimer l'hommage de mon respect et de mon affection pour l'homme que j'ai connu, le militant qui a marqué mes jeunes années, le beau vieillard que j'ai aimé.
Pour ma dernière visite chez lui, quelques semaines avant sa mort, il m'a accueilli comme à l'accoutumée dans le salon de sa maison de bois de la Rue Rouget de l'Isle, avec son sourire plein de bonhomie et sa main chaleureuse. Il avait 96 ans. L'âge qu'auraient eu les grands hommes de sa génération qui ont marqué le monde : Churchill, Albert Schweitzer, Haïm Weizmann. Quelle écoute attentive chez cet homme d'action, resté modeste au fond de sa retraite, discret et délicat, droit et appliqué comme le dessin de sa fine écriture. Quelle écoute attentive malgré sa surdité ! Les yeux restaient pétillants et curieux quand il se penchait vers vous la main et cornet sur son oreille. De quoi croyez-vous que m'a parlé cet homme presque centenaire qui avait été un pont entre deux siècles, un fil conducteur à travers les bouleversements sociaux et politiques. Pas un mot de lui, ni de sa santé, ni même des événements qui venaient comme mourir au pied de ce grand chêne. C'était tout de suite l'interrogation, l'avidité de savoir où en était l'École normale hébraïque cette pépinière qu'il avait plantée à Maghen David qu'il chérissait tout particulièrement comme son dernier enfant et qu'il suivait avec tellement de sollicitude depuis la vigoureuse greffe Braunschvig et Tajouri. Combien d'élèves, quels résultats, quelles perspectives, quels projets? Toujours la préoccupation du futur, de ce qu'il reste à faire. Et ce cercle de l'Alliance avait-il ajouté, qui me donne bien du souci qu'est-ce que le D. E. J. J. pourrait y faire pour un programme vraiment éducatif ? Et où est la question des bourses aux étudiants qui ont besoin de notre concours… C'était à la fois émouvant et fortifiant de contempler le rare spectacle d'un homme en accord profond avec la trajectoire entière de son existence. À cette heure du bilan où les hommes se retournent vers le passé, au moment où ce grand philanthrope pouvait se complaire dans la richesse unique d'une mission accomplie, il gardait les inquiétudes qui honorent les jeunes responsables. Et je voyais sur les murs de sa véranda les documents, les photos, les portraits, tous ces jalons d'un itinéraire bien rempli, toutes ces notes d'une magistrale symphonie. Et je revivais ma première rencontre 25 ans plus tôt avec le président S. D. Lévy dans son bureau delà rue Coli d'où il réglait un peu ses propres affaires et beaucoup les affaires communautaires. Nous sortions de la guerre et entamions les dix années les plus fécondes de l'action éducative et sociale. Contact capital pour un jeune idéaliste qui avait vécu les angoisses des soirs de bataille, les affres de son peuple persécuté, et qui recherchait un champ d'action à la mesure de son rêve. Dès l'abord, j'avais trouvé auprès de mon grand aîné S. D. Lévy un exemple et une confirmation : l'exemple illustré d'une vie consacrée au service désintéressé du prochain, la confirmation authentique de la voie éducative suivant la tradition de nos Sages. Le tout dans la chaleur de l'accueil et de la relation humaine. C'était une chance que je mesure encore mieux aujourd'hui dans un monde qui craque, où la place de l'humain se réduit chaque jour. Pareille rencontre est un bonheur que je souhaite à tellement de jeunes désorientés qui recherchent un réconfort et des raisons d'espérer. Et nous tous en cette terre accueillante et ceux éloignés dans l'espace mais qui testent proche à nos cœurs vibrants en ce jour du Centenaire, ceux qui l'ont connu et ceux qui entendront parler de lui, nous pourrons toujours puiser un encouragement à vivre en retrouvant dans l'épopée du livre des hommes la belle page écrite par notre Maître S. D. Lévy.
Allocution prononcée par Monsieur ־Emile Sebban Directeur de l'Ecole Normale Hébraïque et président du D.E.J.J. Maroc à la célébration du Centenaire de la naissance de Monsieur S.D.Léiy Casablanca, le 15 Décembre 1974.
1er Tebeth 5735
Joseph Dadia L'Ecole de l'Alliance de Marrakech Historique
- M.Danon écrira plusieurs lettres au Comité central de l'A.I.U, où il décrit la misère dans
toute son horreur de la majorité des juifs du mellah de Marrakech, loqueteux et sales. Il dénonce en même temps la ladrerie d'Y. Corcos à l'égard des établissements scolaires de l'Alliance qu'il tolère mais ne fera rien pour leur installation. « Des gens tels que Y. Corcos, écrit-il le 19 janvier 1911, millionnaire dit-on, président de la Communauté et pouvant payer au moins 20 francs pour son fils unique ne paye que la modique somme de 3 frs 60 ». Dans ce même message à l'A.I.U., Danon se lamente et vitupère contre l'autoritarisme intransigeant dans la conduite des affaires du mellah : « Ce qui est à déplorer dans notre ville, c'est la mauvaise organisation de la Communauté. Aucun contrôle n'intervient dans son administration et le maître qui est encore M. Josué Corcos fait ce que bon lui semble ».
Voici quelques détails de sa lettre : Les belles et grandes maisons du mellah, bien bâties, appartiennent à quelques notables. M. Corcos est propriétaire de toutes les maisons formant deux rues assez longues. Les autres juifs habitent dans une chambre louée de 2 à 3 frs par mois. Là s'entasse une famille le plus souvent nombreuse, avec des enfants en bas âge à peine couverts, croquant en pleurant un morceau de pain sec. Dans les rues à chaque pas, on rencontre des tas d'ordures d'où s'en dégagent des odeurs nauséabondes. Des mendiants juifs parcourent le mellah toute la journée. L'école est située dans la rue « des riches », le spectacle de cette misère est souvent offert au regard du directeur. Le vendredi, c'est une procession sans fin. Le samedi matin, des femmes en groupe de vingt à trente vont de maisons en maisons et avec des cris assourdissants réclament le « hobbs dé sebbss », le pain du samedi. La même misère règne à l'école. Par suite du retard mis à l'envoi des fonds pour l'habillement des enfants nécessiteux, il y a dans les petites classes des enfants à peine couverts d'une chemise. Ils sont autorisés à s'absenter un jour par semaine pour la faire laver parce que cette chemise est leur unique pièce d'habillement.
De nouveaux événements politiques vont troubler la marche de l'école et elle sera fermée encore une fois. Le fils du marabout Ma el-Aïnin, Ahmed el-Hiba, surnommé le sultan bleu, se fait reconnaître sultan à Tiznit. Il entre à Marrakech avec ses guerriers berbères le 18 août 1912 et s'y fait proclamer sultan. Les troupes d'el-Hiba sont dispersées par les soldats français, qui entrent à Marrakech le 7 septembre. Le colonel Mangin et sa colonne sont accueillis sur la place Djemaa el Fna par les élèves de l'école de l'Alliance qui chantent « La Marseillaise », malgré l'absence Directeur, réfugié à Tanger. En octobre 1912, le général Lyautey entre au mellah. L'école de l'Alliance est toujours fermée. Le président Corcos, accompagné des notables, ouvre l'école pour la circonstance et convoque les élèves. Le directeur n'est pas encore rentré. En son absence, c'est Mardochée Amzallag, le meilleur élève de l'école, qui reçoit les visiteurs et récite un compliment au général.
Remarque ; Louis Botte : Au cœur du Maroc, Hachette, 1913, p.199-200 : « Mais quand nous arrivons au mellah, c'est un tout autre spectacle. L'enthousiasme est délirant. Tous les juifs sont là… ils se poussent, se bousculent et s'écrasent contre les chevaux qui ruent. Les bravos crépitent. Du haut des terrasses, les femmes accrochées en grappes vivantes, et comme ivres, miaulent leurs you-you prolongés, assourdissants, énervants. Des centaines de mains s'agitent, claquent, ou font le salut militaire. Des apostrophes se croisent : « Content de te voir, monsieur ! – Monsieur, Vive la France, » Pendant tout le temps du défilé, ces juifs manifestent une joie indescriptible. Ils exagèrent. »
En 1912, un petit noyau des élèves de l'Alliance fournit un contingent de secrétaires, d’employés, de comptables et d'interprètes. Ils furent les aides précieux de la pénétration française au Maroc.
En 1913, il y avait 309 élèves à l'école, dont 100 payants.
La guerre de 1914 éclate. En 1915, M. Danon est muté à Safi. Le nouveau Directeur de l'école est M. Isaac Soussana, originaire de Mogador. La Directrice est sa belle-sœur, Mme Wanda Soussana. En 1918, l'école ferme pour des raisons financières et les directeurs quittent Marrakech faute de maîtres suffisants. De plus, il est devenu très difficile de communiquer avec Paris en raison de la guerre.
הקבלה במרוקו-היכל הקודש-רבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל
נראה שהמקובלים חשבו על אותה הבחנה, כשחלקו את עולם הספירות לעליונות (ג׳ ראשונות) ותחתונות (ז׳ שלאחריהן), אף על פי שהמבנה הפנימי של כל ספירה וספירה נראה ללא הבדל. העליונות נקראות ״אחת״ כי הן בייחוד שלם, והתחתונות, מספירת חסד עד ספירת מלכות, נקראות בניין ושורשן הוא בבינה שנקראת אם הבנים. אבל גם בבניין יש הבחנה נוספת בין תפארת למלכות, זאת אומרת בין שש הראשונות (מחסד עד יסוד) ובין האחרונה (מלכות), והקשר בין יסוד למלכות הוא כמו סינתזה של כל הקשרים, שיש בין ספירות הבניין ובמיוחד ההתערבות יסוד-מלכות שיש בכל ספירה. אולי, למטרה זו, הקשר הזה נקרא זיווג וכל הכוונות הן לאשר כל זיווגי המידות למען שיהיו ביחודא שלים ובשם כל ישראל. בדרך כלל הייחוד שיש בין הספירות ועולם הפירוד (מתחת למלכות), ובין הספירות עצמן שבתוך הבניין, וגם בין ספירות העליונות לספירות הבניין, הוא דבר אין-סופי. זה הסוד שנגלה לנו במילה ״אז״ (בגמטריא ח׳) שהוא סימן לעולם הבא וייחוד שלם בין ספירות עליונות (אחת) ובן ספירות הבניין שהן שבע.
חוץ מן ההגדרות האלה אנו צריכים לצייר את הבניין כמערכת אחידה; ברור שאי אפשר לתאר מערכת כלשהי ללא סיום שסוגר אותה. סגירה זו לא תיתכן על ידי אחד ממרכיבי המערכת עצמה. נוסף על כך, הסיום הזה דורש איזה שורש או אסמכתא חיצונית, אך ורק בתנאי שלא יהיה בקשר מסוים עם אחד ממרכיבי הבניין או להפך שלא יהיה בניגוד מוחלט עם אחד מהם. זאת אומרת שהבניין הוא בעצמו מערכת שאינה משתנה, סתומה אף על פי שאין לה סיום אורגני או טבעי. הבניין הוא סדר שאינו נתן להוכחה ובכל זאת אין להכחישו. כל הקשרים שיש בתוכו, או זיווגי מדות בלשון המקובלים, תפקידם הוא לקרב לאמת את כל מרכיבי הבניין, אף על פי שלא ניתן להשיג את האמת העליונה בעולם הזה. אמיתת המידות בעולם הזה היא רק שואפת כאסימפטוטה לאמת המוחלטת והמעולה הזו. בהתאם לכך חייבים אנחנו להסיק שהסיום שצריך למערכת הזאת (העולם הזה) הוא המושג של העולם הבא, אף על פי שאי אפשר לצייר אותו עם המושגים והגוונים היומיים של העולם הזה. העולם הבא הוא בעצמו כתמונה מדומה בנויה על ידי תלמידי חכמים עם מרכיבים נבואיים, שהועברו כבדרך השלכה לעולם הזה. לתפארת המליצה אפשר לומר שמבנה הבניין הוא כמו המספר האירציונלי ״פי״ (14,.3) שאינו ניתן לפענוח עד עכשיו, למרות מיליארדי העשרוניים שנגלו למתמטיקאים עד היום. אפשר גם להציע קשרים בין פי ובין שם שדי (גמ< 314) ככתוב בתלמוד, ״שדי, שאמר לעולמו די״ (חגיגה י״ב-א). השם שדי, באין-סופיות שלו, הוא הסמל של הייחוד בין זכר לנקבה והוא נרמז בכל יום כשנקשרות תפילה של יד ותפילה של ראש.
הקשרים שיש בתוך הבניין הם בלי סוף, כי הם מתפתחים בתור דינמיקה בנויה על שאלות ותשובות, פניות והמחשות, עד שהאמיתות של הבניין תהיה כאור עמום. אך הבניין הוא נראה כאדם הנושא חרות במעמקיו ולכן אינו צריך לבסס את זהותו בכל זמן. רק האמונה שזורמת בתוכו יכולה לגלות את הזהות שלו. לפילוסופים שטענו שחופשיות האדם היא בלא הוכחה התורה כבר ענתה ההיפך; היא אמרה ״וקראתם דרור״ ז״א צריך להקדים לדרור אבחנה מדויקת של העולם הממשי. ובתור זה כמה חכמים, ובתוכם המהר׳ל מפראג, טענו שחופש המצפון בכל אדם הוא היסוד העיקרי של הדבקות המוחלטת בין אדם למקום ב״ה. החופש הזה הוא גם האסמכתא היחידה לכל קשרי האדם בעולם (ראה ספר אורות של הראייה קוק זצ״ל). גם הרב משה אלבאז מציין שהחופש הזה הוא החץ הנכבד שמוליך את האדם עד העולם הבא ומגביה את השם עד אין סופיותו: הקב״ה וב״ש ״נתן בידו(של אדם) הבחירה, כי בזה יתעלה ויתגדל שמו יתברך בהיות האדם בחירי״ (דף יח). אכן יש כמה דרגות בדרור, מרמה התחתונה של התנועה ממקום למקום (המילה דרור היא באה לפי רש׳יי מן דוור כדוגמה של ניידות) עד הדרגה המעולה של השבת קודש שכניסתו אסורה לבני נח. הכניסה הזאת היא למקובלים כאפשרות להעלות את עצמנו ממלכות(ה׳ סופית של השם ית׳) עד בינה (ה׳ ראשונה) כי הספירה הזאת נקראת אם הבנים ובמובן המדויק של המילה היא המקור המעולה של כל הממשי. ההשגה הזאת של הבניין מלמדת אותנו שהאדם הוא בכל רגע כבורא בעולם, כי יש לו האפשרות הזאת להתחיל בכל רגע סדרה סיבתית חדשה ולחזור עליה כמה וכמה פעמים עד שישלימנה. זאת היא המשמעות הודאית של הביטוי ב״צלם אלוקים״, שרואה את האדם כשותף להקב״ה במעשה בראשית. הרב משה אלבאז מסביר שלבישת הטלית בכל יום היא כמו להושיב את האדם בין רגלי המרכבה והתקשרות התפילין בראש וביד היא כמו קבלה על עצמנו של האחריות היחידה של צלם אלוקים.
מכתב מרבי יצחק ב"ר מיכאל באדהב אל ס׳ מאיר ן׳ יעיש נרו׳ ?
מכתב מרבי יצחק ב"ר מיכאל באדהב אל ס׳ מאיר ן׳ יעיש נרו׳ ?
בלי תאריך.
רבי יצחק בעל המכתב נולד בירושלים ד׳ כסלו תר״כ מיון ועיקרו מעיר שראגושא אשר בספרד, וחנוכו מאביו לא התאפשר לו לרגלי מסעיו הדחופים, כי עזבהו בגיל הרך ואמו דאגה לו ואחרי מותה טפל בו קרובו הרה״ג יוסף רפאל עוזיאל. מורו הראשון ר׳ יוסף רחמים אופלטקה בן ר׳ יצחק מפראג מיסד ביה״ס ״דורש ציון״ לילדי הספרדים, וגם מפי ר׳ שלמה יוסף מחכמי שלוניקי ואח״כ השיאו דודו הנ״ל בת יהודה קואינקה. והקדיש עצמו לתורה ויצא בשליחות בית אל לטריפולי, כשנה ובחזרתו היה בין מיסדי חברת ״שומר מצוה״ ומלביש ערומים לעזרת היתומים וילדי העניים ההוגים בתורה, והיה טרור בחברה עד שנת תרנ״ג. ובהוסד הישיבה ״מנחם ציון״ נמנה בין עשרת הת״ח הלומדים בה ובזכרונותיו מספר על מה שחל בחייו יסוריו תלאותיו והרפתקאותיו. באייר תרס״א בחזרתו ממצרים שישב בה כשלשה חדשים נסע לחברון כמורה בישבתו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני ז״ל, בתוך ספריתו היו המון חיבורים וכתבי יד יקרי ערך, והוא עצמו היה סופרמהירוידעלספרלהעירולוחותדעה.ספריי מדרשים שו״ת,ספרי מחקר׳,יחסיהרבנים בא״י בינם לבין עצמם, הכל היה מקופל בזכרונו בסדר מופתי ובהצטרך סופר או חוקר לדעת איזה פרט היה זוכר את הרב באדהב ובא אליו ושאב ממנו חומר, בצלילות הדעת למרות חולשתו הגופנית, היה בודד כנזיר יושב ומוקף ערמות ספרים וצרורות חבילות מכ״י הגנוזות בקופסאות פח הוא חבר והוציא לאור ג׳ ספרים, יום פטירתו לא ידוע כי ספרי המקורות שבידי לא כתבו עליו רק מ. ד. גאון בספרו יהב״י כרך ב׳ עט. 128 שמקצת ממנו כתבתי למעלה, וגם ממכתבו הנ״ל מתבאר מצבו המר והיגון שהיה לו על שנבצר ממנו להו״ל ספרי זקנו הראשון לציון מהר״י קובר זצ״ל.
עיקו"ת ירושלם ת״ו בעה״ו
ממקור השפע והברכה, ישפות ה׳ שלום ורב ברכה וגדולה. ויקר ותהלה, לראש החוץ זר"ק נדיב לב אוהב התורה ולומדיה כמוה״ר סי׳ מאיר ן׳ יעיש יצ״ו נר״ו יאיר לעד כיר״א
אדון נכבד בשפתי תחנה הנני מחלה פני״ך, כי ישא אזן לשועתי. שמעני אדוני וישמע ה׳ אליו. הן יודעים כל באי שער עיקו"ת שנפשי חשקה בתורה. ומקיים את התורה מעוני כי אין לי במה להתפרנס אפילו בלחם צר ומצבי רע מאד. ועול החובות אשר השתרגו עלו על צוארי הכשילו כחי. ונוסף על יגוני כי יש תח״י חמדה גנוזה כתבי הקדש ממרן זקני הרב הגאון המפורסם ראשון לציון מורינו הרב כמוהר״ר יצחק קובו זיע״א. והנם כמוסים אתי מבלי יכולת להדפיסם, ותלאותי הקיפוני ומרת חיי.
ובכן בבושת פנים הנני מגיש לפניו מנחתי הקטנה מנחת עני ס׳ קטן מכורך ומוזהב ס׳ אדרא רבה אשר הדפסתי פעה״ק. וחסיה נפשי כי תערב לכבודו מנחתי הקטנה לפקדני בפרי צדקתו כמתנת ידו הנדיבה להיות לי לישועה. ולתמכני להוציא לאור ספרי דבי רב מרן זקני זי״ע. ויכולה מצוה זו שתגן אלף המגן. ואני תפלה לפני כתל המערבי שלא זזה ממנו שכינה. למען חייהו. אורך ימים ישבעיהו. במרומי ההצלחות. ושובע שמחות. ויזכה ללמוד בו הוא וזרעו וזר"ז כנה״ר וכנא״ה הדושו״ט מקירות לב המצפה תשובתו הרמתה מהרה תצמח החותם בלב נדכה וחצרותיו נכאב. הצעיר
יצחק ב׳ מיכאל באדהב ס״ט
(מקום החותם)