הקבלה במרוקו-היכל הקודש-רבנו משה בר מימון אלבאז זצוק"ל

נראה שהמקובלים חשבו על אותה הבחנה, כשחלקו את עולם הספירות לעליונות (ג׳ ראשונות) ותחתונות (ז׳ שלאחריהן), אף על פי שהמבנה הפנימי של כל ספירה וספירה נראה ללא הבדל. העליונות נקראות ״אחת״ כי הן בייחוד שלם, והתחתונות, מספירת חסד עד ספירת מלכות, נקראות בניין ושורשן הוא בבינה שנקראת אם הבנים. אבל גם בבניין יש הבחנה נוספת בין תפארת למלכות, זאת אומרת בין שש הראשונות (מחסד עד יסוד) ובין האחרונה (מלכות), והקשר בין יסוד למלכות הוא כמו סינתזה של כל הקשרים, שיש בין ספירות הבניין ובמיוחד ההתערבות יסוד-מלכות שיש בכל ספירה. אולי, למטרה זו, הקשר הזה נקרא זיווג וכל הכוונות הן לאשר כל זיווגי המידות למען שיהיו ביחודא שלים ובשם כל ישראל. בדרך כלל הייחוד שיש בין הספירות ועולם הפירוד (מתחת למלכות), ובין הספירות עצמן שבתוך הבניין, וגם בין ספירות העליונות לספירות הבניין, הוא דבר אין-סופי. זה הסוד שנגלה לנו במילה ״אז״ (בגמטריא ח׳) שהוא סימן לעולם הבא וייחוד שלם בין ספירות עליונות (אחת) ובן ספירות הבניין שהן שבע.

חוץ מן ההגדרות האלה אנו צריכים לצייר את הבניין כמערכת אחידה_; ברור שאי אפשר לתאר מערכת כלשהי ללא סיום שסוגר אותה. סגירה זו לא תיתכן על ידי אחד ממרכיבי המערכת עצמה. נוסף על כך, הסיום הזה דורש איזה שורש או אסמכתא חיצונית, אך ורק בתנאי שלא יהיה בקשר מסוים עם אחד ממרכיבי הבניין או להפך שלא יהיה בניגוד מוחלט עם אחד מהם. זאת אומרת שהבניין הוא בעצמו מערכת שאינה משתנה, סתומה אף על פי שאין לה סיום אורגני או טבעי. הבניין הוא סדר שאינו נתן להוכחה ובכל זאת אין להכחישו. כל הקשרים שיש בתוכו, או זיווגי מדות בלשון המקובלים, תפקידם הוא לקרב לאמת את כל מרכיבי הבניין, אף על פי שלא ניתן להשיג את האמת העליונה בעולם הזה. אמיתת המידות בעולם הזה היא רק שואפת כאסימפטוטה לאמת המוחלטת והמעולה הזו. בהתאם לכך חייבים אנחנו להסיק שהסיום שצריך למערכת הזאת (העולם הזה) הוא המושג של העולם הבא, אף על פי שאי אפשר לצייר אותו עם המושגים והגוונים היומיים של העולם הזה. העולם הבא הוא בעצמו כתמונה מדומה בנויה על ידי תלמידי חכמים עם מרכיבים נבואיים, שהועברו כבדרך השלכה לעולם הזה. לתפארת המליצה אפשר לומר שמבנה הבניין הוא כמו המספר האירציונלי ״פי״ (14,.3) שאינו ניתן לפענוח עד עכשיו, למרות מיליארדי העשרוניים שנגלו למתמטיקאים עד היום. אפשר גם להציע קשרים בין פי ובין שם שדי (גמ< 314) ככתוב בתלמוד, ״שדי, שאמר לעולמו די״ (חגיגה י״ב-א). השם שדי, באין-סופיות שלו, הוא הסמל של הייחוד בין זכר לנקבה והוא נרמז בכל יום כשנקשרות תפילה של יד ותפילה של ראש.

הקשרים שיש בתוך הבניין הם בלי סוף, כי הם מתפתחים בתור דינמיקה בנויה על שאלות ותשובות, פניות והמחשות, עד שהאמיתות של הבניין תהיה כאור עמום. אך הבניין הוא נראה כאדם הנושא חרות במעמקיו ולכן אינו צריך לבסס את זהותו בכל זמן. רק האמונה שזורמת בתוכו יכולה לגלות את הזהות שלו. לפילוסופים שטענו שחופשיות האדם היא בלא הוכחה התורה כבר ענתה ההיפך_; היא אמרה ״וקראתם דרור״ ז״א צריך להקדים לדרור אבחנה מדויקת של העולם הממשי. ובתור זה כמה חכמים, ובתוכם המהר׳ל מפראג, טענו שחופש המצפון בכל אדם הוא היסוד העיקרי של הדבקות המוחלטת בין אדם למקום ב״ה. החופש הזה הוא גם האסמכתא היחידה לכל קשרי האדם בעולם (ראה ספר אורות של הראייה קוק זצ״ל). גם הרב משה אלבאז מציין שהחופש הזה הוא החץ הנכבד שמוליך את האדם עד העולם הבא ומגביה את השם עד אין סופיותו: הקב״ה וב״ש ״נתן בידו(של אדם) הבחירה, כי בזה יתעלה ויתגדל שמו יתברך בהיות האדם בחירי״ (דף יח). אכן יש כמה דרגות בדרור, מרמה התחתונה של התנועה ממקום למקום (המילה דרור היא באה לפי רש׳יי מן דוור כדוגמה של ניידות) עד הדרגה המעולה של השבת קודש שכניסתו אסורה לבני נח. הכניסה הזאת היא למקובלים כאפשרות להעלות את עצמנו ממלכות(ה׳ סופית של השם ית׳) עד בינה (ה׳ ראשונה) כי הספירה הזאת נקראת אם הבנים ובמובן המדויק של המילה היא המקור המעולה של כל הממשי. ההשגה הזאת של הבניין מלמדת אותנו שהאדם הוא בכל רגע כבורא בעולם, כי יש לו האפשרות הזאת להתחיל בכל רגע סדרה סיבתית חדשה ולחזור עליה כמה וכמה פעמים עד שישלימנה. זאת היא המשמעות הודאית של הביטוי ב״צלם אלוקים״, שרואה את האדם כשותף להקב״ה במעשה בראשית. הרב משה אלבאז מסביר שלבישת הטלית בכל יום היא כמו להושיב את האדם בין רגלי המרכבה והתקשרות התפילין בראש וביד היא כמו קבלה על עצמנו של האחריות היחידה של צלם אלוקים.