אלי פילו
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 106
Le colonel Taupin rend compte que le bataillon Philipot et deux pelotons de cavalerie sont partis à notre secours à une heure et demie, et qu’il a envoyé deux compagnies du bataillon Fellert, deux pelotons et une section d’artillerie à Dhar Mahrez – Colline située à proximité de Dar Dbibagh au Sud de Fès, sur laquelle il y avait d'ailleurs un cimetière juif – pour couvrir leur flanc droit. Il ne lui reste à Dar Dbibagh, pour garder le camp, les approvisionnements, les munitions, les vivres, les bêtes de transport, que deux compagnies, une section de génie, une section d’artillerie et une section de mitrailleuses.
Cependant aucun assaut sérieux n’est tenté contre notre quartier. Les émeutiers, incapables de résister à leurs instincts de rapine s’attardent au pillage des établissements européens et surtout du mellah qui subit un pogrom en règle avec toutes ses atrocités. Dix mille juifs affolés de terreur se précipitent vers le dar el-makhzen qui leur ouvre ses portes.
Cependant, autour de nous, la fusillade et les glapissements des femmes redoublent d’intensité, et les secours de Dar Dbibagh se font attendre. Enfin,
la voix du canon se mêle au crépitement de la fusillade. La section d’artillerie du commandant Fellert, installée sur les hauteurs de Dhar Mahrez se met à bombarder les quartiers occupés par les émeutiers et, vers cinq heures, trois compagnies du bataillon Philipot, fortes de 370 hommes, pénètrent en ville et dans notre quartier par Bab el-Hadid – «Porte de fer», située au Sud-ouest sur la rive des Kairouanais. Cf. Le Tourneau, Fès, p. 123.
Parti de Dar Dbibagh depuis plus de trois heures, le bataillon était arrivé sans encombre jusqu’à la muraille de l’Aguedal, mais de là, assailli par derrière et sur sa droite par les tabors de cavalerie révoltés et les cavaliers des tribus, fusillés de gauche par les émeutiers installés sur les remparts du mellah, il n’avait pu avancer que pied à pied, dans le lit de l’Oued El- Ahdem – Oued al-a'zâm «la rivière des os», située au Sud de Fès – et de l’Oued Ez-Zitoun – La rivière de l’olivier», située au Sud de Fès , faisant face de tous les côtés et subissant de grosses pertes. Une compagnie et deux pelotons de cavalerie, laissés en arrière pour couvrir sa marche, en avaient été coupés et avaient fini par se replier sur Dar Dbibagh.
Il s’agit maintenant, non plus seulement de défendre notre quartier mais de porter secours aux Européens domiciliés en dehors qui peuvent encore être sauvés. Des reconnaissances partent en tous sens; elles ont à soutenir des combats de rues meurtriers mais réussissent à ramener plusieurs compatriotes vivants, dont trois correspondants de journaux assiégés depuis midi dans une maison des Talâa, et plusieurs cadavres horriblement mutilés. Les quatre télégraphistes, après s’être défendus héroïquement jusqu’au soir, ont fini par succomber. Un seul d’entre eux est ramené par une patrouille, vivant mais grièvement blessé et brûlé,
- Le 18 avril
Dès le lever du jour les tirailleurs complètent et renforcent la ligne de défense autour du quartier protégé. Les patrouilles qui la franchissent sont fusillées du haut des terrasses et subissent des pertes sensibles. Elles ramènent encore une vingtaine de rescapés, tous ceux de l’Hôtel de France, et un certain nombre de corps dont quelques-uns décapités. La plupart de nos compatriotes ont été sauvés par des Fassis souvent au risque de leur propre vie. Quelques-uns ont été recueillis par le pacha de Fez Jdid et conduits au dar el-makhzen, puis, de là, pendant la nuit, à Dar Debibagh.
Nos barrages tiennent bon, mais tout autour la lutte continue. Un grand nombre de bédouins des tribus voisines et surtout du Lemta – Tribu berbère dont le territoire est situé au Sud de Fès – se sont joints aux émeutiers pour piller le mellah abandonné par ses habitants. Ils commencent maintenant à s’en prendre aux boutiques de leurs coreligionnaires. Les bourgeois de Fez, terrorisés, se sont barricadés dans leurs maisons.
Le capitaine Normand, qui tient toujours à Tamdert avec le tabor du génie resté fidèle, assailli de tous côtés, demande des renforts qu’il est impossible de lui envoyer.
Le 19 avril
Après une nuit relativement calme, vers six heures du matin, la fusillade recommence. Un combat violent se livre autour de Bab Fetouh. Le tabor Normand, qui a fait une sortie, réussit à opérer sa jonction avec les troupes envoyées au-devant de lui par le commandant Fellert et se retire avec elles au camp de Dhar Mahrez.
Le caïd Si Aïssa Ben Omar nous amène encore deux lieutenants et deux vétérinaires qui s’étaient réfugiés dans les égouts où ils ont passé trente-six heures aux prises avec les rats: ils ont l’air de sortir d’un cauchemar. On ramène également la veuve et la fillette d’un capitaine tué hier, au cours d’une sortie, sans savoir ce qu’elles étaient devenues.
Dans la soirée arrivent de Meknès un bataillon mixte et une compagnie montée de la légion étrangère avec une section de mitrailleuses et un peloton de spahis, sous les ordres du commandant Doudoux. Nous commençons à respirer plus à l’aise.
Depuis hier soir je suis privé de tabac, et le thé ne vaut rien comme succédané. Voyant mon ennui, mon domestique me demande un laisser- passer pour nos postes. Il revient au bout de deux heures avec une demi- douzaine de paquets provenant du pillage de l’entrepôt. Jamais je n’ai fumé de meilleur tabac.
Le 20 avril
Après soixante heures de tumulte, il y a aujourd’hui une sérieuse accalmie. La plupart des maisons ont hissé sur leurs terrasses de petits drapeaux blancs ou tricolores pour éviter d’être bombardées, et l’Oued Fez charrie des quantités d’objets provenant du pillage dont les gens se débarrassent de crainte de représailles. Les askris mutinés se sont en grande partie dispersés. Ceux qui restent et la populace qui fait cause commune avec eux tiennent encore quelques quartiers de Fez Jdid et le mellah. D’autres viennent faire leur soumission et sont utilisés pour la garde de certains points que la faiblesse de nos effectifs ne nous permet pas d’occuper.
Quelques chorfa, oulama et notables, en majeure partie amis personnels de notre consul, se sont réunis chez M, Régnault et s’emploient maintenant à rétablir le calme. Le pacha et son khalifa tentent d’établir un service d’ordre et d’organiser la défense des quartiers. Grâce aux troupes amenées par le commandant Doudoux, secondées par celles de Dhar Mahrez, on arrive à dégager les environs immédiats et à réoccuper les fortins au nord et au sud de la ville.
Le 21 avril
Ce matin, avec MM. Biamay et Castells, je suis allé au Palais et au mellah. La ville étant toujours interdite, nous n’avons pu y arriver qu’en escaladant les murs de Batha – Dâr Batha, résidence d’été du sultan – . et en traversant les jardins de Bou Jeloud. A Bab Dkaken – Bâb Dakakin, “la porte des boutiques“, située au Nord de Fès-Jadîd – nous avons demandé à des mokhaznis du Palais de nous conduire auprès du sultan. Nous avons trouvé Moulay Hafid dans un de ses magasins, affalé sur un amas de ballots, inquiet, le regard fuyant, renfermé dans un mutisme farouche.
Toute la population du mellah, une dizaine de mille âmes, est entassée dans les cours du dar el-makhzen où elle commence à mourir de faim malgré les distributions de pain que lui fait faire Moulay Hafid. Pour les mettre à l’abri de la pluie, on a logé les femmes et les enfants dans les cages inoccupées de la ménagerie où ils voisinent avec les singes et les fauves affamés. C’est un spectacle à la fois grotesque et pitoyable.
La grande rue du mellah n’est plus qu’un monceau de ruines, de meubles éventrés, d’ustensiles de ménage brisés parmi lesquels gisent des cadavres d’hommes, de femmes, d’enfants hideusement tuméfiés et mutilés entourés de bandes de rats. Le long des murs effondrés, quelques chiens, trop repus pour bouger, se contentent de nous montrer leurs crocs. Un rouleau de la Loi, déchiré et souillé, traîne dans une flaque noire de sang coagulé qui répand une odeur épouvantable.
Quelques juifs se sont enhardis à nous suivre et commencent à ramasser leurs morts. Au moment où nous débouchons sur le cimetière, nous sommes salués par un obus de 65 tiré du Dhar Mahrez, trop court heureusement; un mouchoir agité à bout de bras met fin à ce bombardement.
A notre retour en ville nous apprenons que le général Moinier vient d’arriver à marches forcées de Tiflet, amenant avec lui 9 compagnies, une batterie, une section de mitrailleuses et deux pelotons de cavalerie. Nous disposons maintenant de cinq bataillons et demi, deux batteries dont une de 75 et une de 65, trois sections de mitrailleuses, une section du génie et deux escadrons, sans compter les soldats chérifiens que les caïds reha [chefs de camp] restés fidèles rassemblent à la kasbah des Cherarda.
Le Pogrome des Fes ou Tritel-1912-Deuxieme partie Témoignages oculaires-Paul B.Fenton-page 106
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות
פרק שני
תבניות צורניות בכתיבה הפיוטית על פול
- ״תפארת החתימה״ בפיוטו של ידידיה מונסונייגו
נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְׁאוּ נְהָרוֹת דָּכִים
תְּשַׁלַּח קְצִירֶהָ יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ
שירו של מונסונייגו מפתיע באיכויותיו ובייחודיותו, הן ביחס לשירים האחרים שכתבו על סול, הן ביחס למסורת בכתיבת הפיוט בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. הפיוטים נחתמו בדרך כלל בתפילה לגאולה מהגלות, לבואו של המשיח ולבנייתו של בית המקדש בירושלים, כל שכן הפיוטים שעיקרם צרות הגלות ומוות על קידוש השם. התופעה הזאת ניכרת היטב בפיוטים ובקצות על סול. שירו של מונסונייגו, שחובר ביום השלושים להוצאתה להורג, בוחר בדרך שונה עד מאוד מן המקובל. הבית האחרון מעלה בפנינו תמונה של הרוגת המלכות היושבת בנוף טבע עשיר במים ובצמחייה. העצים ששורשיהם הנטועים עמוקות מגיעים אל הים והנהרות הנושאים את קולותיהם אליו – הנוף הזה מסמן את הווייתה של סול לאחר מותה. הרוגת המלכות שראשה נכרת בעולם הזה תזכה כמו עץ השדה להכות שורשים בגן עדן. ההשתרשות תביא שלום ואחדות בין איתני הטבע בגן עדן. הרוגת המלכות תיטיב לשלוח שורשים אל הים ואת יונקותיה אל הנהרות. אפשר לומר שתמונת הסיום, הנראית לנו ייחודית כחתימה, מתגלה כמשקפת את מהלך השיר כולו ואולי מכוננת אותו. אפשר לומר שהחתימה יונקת את השראתה לא רק מיחזקאל יז, כב, אלא מפרק אחר שעיקרו משל ונמשל על חורבן ירושלים, על גלות בבל ועל השבת בנים לגבולם. ספר יחזקאל רצוף במשלים הלקוחים מהטבע – נטיעת הכרם והשבחתו, השחתתו ולבסוף הבראתו גם כתוצאה מנטיעה חדשה במקום אחר. נוסף על כך מעלה הנביא תמונות של מים היוצאים מן המקדש ומבריאים את העצים ואת הצמחייה, מפריחים את השממה ושוטפים את כל הארץ בשפעם(שם מז, א-יג).
גולת הכותרת של הבראת הארץ ושל השבת הבנים היא חידוש הקרבת הקרבנות בהנהגתם של הכוהנים ושל הלוויים בני צדוק, אשר היטיבו לשמור את משמרת המקדש בעת שכולם תעו והתרחקו מדרך ה׳(שם מד, א-ג; מג, יג-כז). אפשר לומר שלשירו של מונסונייגו זיקה לכלל הנושאים של ספר יחזקאל: זעקת החמס, זעם על האי־צדק, על שרירות לבם של מושלים ומנהיגים, תיאור מצולות הגלות, התוחלת לגאולה ולהחזרת העטרה ליושנה(הקרבת הקרבנות במקדש) ותמונות הנחמה בעתיד שבהן ארץ ישראל, עם ישראל וכוהניו שוכנים בעולם שכולו גפנים ומים זורמים. תמונות אלה מצויות בפיוטו של מונסונייגו והוא כולל מערכת נושאים דומה. יתר על כן, בבית האחרון מתלכדות ההשראה מספר תהלים עם השראת הנבואה של ספר יחזקאל. גם בתהלים מתוארת גאולת ישראל כעקירת שורשי הגפן ממצרים ונטיעתם בארץ: "אלהים צבאות השיבנו והאר פניך ונושעה. גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה […] תשלח קצירה עד ים ואל נהר יונקותיה״ (תהלים פ, ח-יב).
תמונה דומה חוזרת ביחזקאל יז, כב, באותם ההקשרים: ״כה אמר ה׳ אלהים ולקחתי אני מצמרת הארז הרמה ונתתי מראש ינקותיו רך אקטף ושתלתי אני על הר גבה ותלול״.
לבית האחרון מצרף מונסונייגו עוד חלק מתהלים צג, א-ג: ״ה׳ מלך גאות לבש, לבש ה׳ עז התאזר אף תכון תבל בל תמוט. נכון כסאך מאז מעולם אתה. נשאו נהרות ה', נשאו נהרות קולם ישאו נהרות דכים״. הזיקה לפרק הזה, המהלל את תפארת האלוהות, מתבררת כחשובה לשיר כיוון שהיא מגדירה אותו מבחינת הסוגה. בפיוט של מונסונייגו מתגברים יסודות השבח וההלל על יסודות הקינה. הפיוט פותח בקריאה לזכור את אשת החיל ולספר את ״עזוז מראותיה״. לאישה נוראת עלילות יאה החתימה בפסוקים מתהלים צג. ובהקשר זה נציין גם את שיר השירים ד, יב-יג: ״גן נעול אחיתי כלה גל נעול מעין חתום. שלחיך פרדס רמונים עם פרי מגדים כפרים עם נרדים״.
מצודת דוד ומצודת ציון מפרשים את ״שלחיך״ מלשון שליחות – צדיקים בעלי מעשים טובים ששמעם והשפעתם מתפשטים למקומות רחוקים. כך התמונה של קצירים הנשלחים עד הים מגלמת היטב את סגולתה של הרוגת המלכות העתידה ללמד זכות על ישראל עד השבת הבנים לגבולם ובניינו של המקדש השלישי. הרוגת המלכות הפכה לשליחתם ולנביאתם של ישראל.
על פי הבית האחרון בפיוט אפשריים שני דברים: שהנביאה, שנשלחה על ידי האל, שולחת ביזמתה את קציריה עד הים, או שהאל שולח את קציריה ואת יונקותיה של סול עד הים בעקבות תפילתו של האני השר. כך מלכד בו הבית האחרון של הפיוט את הפסוקים מתהלים פ ואת הפסוקים מיחזקאל יז. דרך זאת של שילוב הפסוקים וקטעי הפסוקים במארג השיר מצויה כבר בשירה העברית הקדומה, והיא דרך מקובלת במסורת שירתנו לתולדותיה. השימוש בציטוט מהתנ״ך הוא מעין אסמכתה לכך שהבטחות לגאולה שהובטחו כבר מפי הנביא חייבות להתקיים. כך שעניין הגאולה, שהיה צריך להיות גלוי בסוף הפיוט, מסתתר תחת תכסיס רטורי פיוטי המעוגן במסורת השירה העברית מקדמת דנה. פסוקים אלו, המשחזרים מאורעות היסטוריים מרכזיים, מפיחים רוח אפית בשיר המוקדש כל כולו לגיבורה היסטורית. הנימה האפית והטון הזועם המלחמתי מייחדים את פיוטו של מונסונייגו יותר מפיוטיהם של חלואה, של ברדוגו ושל אביחצירא. האם הסמיכות בזמן למאורע (טווח של חודש אחרי ההוצאה להורג) הביאה אותו להגיב ברוח קרבית? הדבר ייתכן.
ז'ולייט חסין-סוליקה הצדקת הרוגת המלכות-עמוד 30
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז
שלילת המגורים ברובע המדינה
אחרי מאות שנים של בידוד בתוך חומות המללאח, החלו היהודים לגור מחוץ לשכונה היהודית. התהליך החל עוד לפני סוף תקופת מרוקו העצמאית, אך המגמה גברה לאחר כינון הפרוטקטורט ב-1912. השלטונות הצרפתיים ראו בחיים המשותפים בלב השכונות הערביות (״מדינה״), את אחד הביטויים החיוביים הבולטים לסיומו של המעמד הנחות הנפרד של היהודים. אולם עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים הביעו שלטונות המחזן הסתייגות גוברת מערבוב זה. הבעיה הייתה רגישה במיוחד בערים קזבלנקה ומרקש.
ב־7 בדצמבר 1934 ביקש מפקד הפיקוח האזרחי של נפת קזבלנקה הנחיות מהנציבות בעניין חוזר שהווזיר הגדול ביקש ממנו להעביר לפאשה של קזבנלקה. המסמך הנפיץ נועד לאסור בעתיד, מסיבות דתיות ותרבותיות, התיישבות של משפחות יהודיות ברובעי המדינה לצדם של מוסלמים, בין כבעלים של הנכס ובין כשוכרים. הנחיות אלה לפאשה הביכו את הנציבות, משום שהיו מנוגדות למדיניותה מאז כינון הפרוטקטורט. לאחר התייעצויות של כמה שבועות, הבהירה הנציבות למחזן את עמדתה העקרונית בסוגיה העדינה:
״היועץ לממשל השריפי הציג את תוצאות החקירה בפני הווזיר הגדול. הווזיר סי אל מוקדי אכן אישר כי תופעת מגורי יהודים במדינה של קזבלנקה אינה דבר חדש. מאז כינון הפרוטקטורט עזבו משפחות יהודיות עשירות את המללאח והתיישבו במדינה. הווזיר הגדול מודע לעובדה שמדובר במצב הקיים כבר זמן מה, וכי צריך לנהוג בו בזהירות רבה. לעומת זאת לא התרחש עד כה ערבוב אוכלוסייה במדינה החדשה ובשכונת החאבוס (הקדש מוסלמי) של קזבלנקה – למעט מקרים בודדים, כפי שגם ציין ראש הנפה האזרחית, מר קורטין. זאת בדיוק מטרתו העיקרית של הווזיר הגדול, אשר הזכיר מחדש את דאגתו של הוד מלכותו השואף למנוע בעתיד, לפחות ברבעים אלה, מגורים משותפים, שבהם ראה פגם חמור הן בהיבט הדתי והן בהיבט הפוליטי. בתנאים אלה, רשאי מר אורתליב להסכים לצעדים ולהציג… בפני הפאשה את רצונות המחזן, ולהדגיש שאין לשנות את המצב הקיים, אלא רק למנוע בעתיד מיהודים לעבור לגור במדינה החדשה ובשכונת החאבוס״.
שנה לאחר מכן, בנובמבר 1936, חזר הווזיר הגדול והעלה את הנושא בפני הנציבות בעת ביקור הסולטן במרקש! כך הוא הציג את המצב המיוחד בבירת הדרום:
״הובא לידיעת הוד מלכותו הסולטאן המצב המיוחד במרקש. מצד אחד, מגורים משותפים של תושבים יהודים ומוסלמים בכמה שכונות בעלות אופי מוסלמי מובהק הסמוכות למללאח. ומצד שני, העסקת משרתות מוסלמיות אצל מספר רב של משפחות יהודיות, המתגוררות בתוך המללאח. להוד מלכותו הגיעו תלונות רבות של מוסלמים המתנגדים למגורים המשותפים. הם מתריעים כי מגורים כאלה יוצרים תקריות רבות. אמנם עד כה התקריות אינן חמורות, אך הן עלולות להחמיר אם לא יושם להן קץ. במיוחד צצות שערוריות במללאח, עקב יחסים אינטימיים אסורים שמנהלים כמה ראשי משפחות או בניהם עם המשרתות המוסלמיות. שערוריות אלה פוגעות עמוקות במוסר וברגשות המוסלמים״.
במרקש כמו בקזבלנקה, הסכימו השלטונות השריפים והצרפתיים לא לשנות את המצב הקיים, אבל ניאותו להרחיב את שטח המללאח במרקש, כדי לנסות לפתור את בעיית צפיפות המגורים החמורה של יהודי העיר. באשר להעסקת המשרתות המוסלמיות הושגה פשרה – רק משרתות מבוגרות יורשו לעבוד במללאח ולא צעירות.
השלכות מלחמת האזרחים בספרד
נפילת המלוכה בספרד ועליית הרפובליקה לשלטון באביב 1931 התקבלה בתקוות גדולות אצל כ-20,000 בני הקהילות היהודיות של אזור הפרוטקטורט הספרדי וטנג׳יר. צעירים רבים הצהירו על תמיכתם ברפובליקה מתוך אמונה בספרד הליברלית, ואף התגייסו למפלגות השמאל והשמאל הקיצוני, דבר שסיכן את חייהם עקב פרוץ מרד הלאומנים הספרדים. למרות שהגנרל פרנקו עצמו לא אימץ מעולם את הרעיונות הגזענים של בני בריתו הנאצים והפשיסטים, השפיעו רעיונות אלה רבות על האידיאולוגיה של חברי הפלנגות תומכיו והכתיבו את התנהגותם היומיומית כלפי האוכלוסייה היהודית. כך רוששו השלטונות חלק נכבד מהאוכלוסייה, ולא הותירו ברירה לחלק מהם אלא להגר למרוקו הצרפתית.
בטיטואן, יצא העיתון הלאומני ״אל קוררו ״ (El Correro) בשצף קצף נגד היהדות הבינלאומית, המרקסיסטים והבונים החופשיים. העיתון דרש את כינונה מחדש של האינקוויזיציה באזור הצפוני של מרוקו. בנוסף להתקפות פיזיות והגבלות במסחר, התנכלו השלטונות החדשים לקהילות היהודיות כפי שדיווח מנהל בית הספר של אליאנס בטנג׳יר בנובמבר 1936 :
״היהודים החיים באזור הספרדי, חיים במצב של חוסר ביטחון ופחד. אלה שיכלו לעזוב את העיר ומצאו מקלט בטנג׳יר שותקים, ושתיקתם אומרת הרבה מאוד על המאורעות שלהם היו עדים. השלטונות מתנכלים בעיקר להונם ולרכושם. האוכלוסייה, גם הספרדית וגם הערבית, יונקת את השראתה מהתנהגות השלטונות הרשמיים, ואלה מנצלים כל תירוץ כדי לסחוט הן את הקהילות היהודיות כקולקטיב והן את היהודים האמידים כפרטים. לעומת זאת אין מבקשים מהם, כפי שמבקשים מהמוסלמים, להילחם למען ספרד. כך שהאנטישמיות לובשת בעיקר אופי רשמי ודבקה בהמונים רק באופן שטחי… השלטונות מבצעים את הפעולות הפיננסיות דרך בנק חסן (היהודי) מטנג׳יר, באמצעות מַמַן וטולדנו סוכניו בטיטואן, סוחרים יהודים מטפלים בכל הרכישות של הממשל הספרדי״.
השנה הנוראה
היהודים חוו את תלאות העימות המשמעותי הראשון בין התנועה הלאומית המרוקאית ושלטונות הפרוטקטורט הצרפתי כצופים מודאגים, הנסחפים שלא מרצונם בסופה, על רקע של קשיים כלכליים ומצוקה כללית. במאמר מערכת מינואר 1937 הצביע ״לאבניר אילוסטרה״ עד כמה מצוקת ההמונים, שנבעה מהמשבר הכלכלי העולמי ומבצורת מתמשכת, העמיקה את מורת הרוח הציבורית:
״אם קיים היום הלך רוח כה שפל המתפשט בההרגה בשכבות חברתיות מסוימות, יש לחפש את מקורו אך ורק במצוקה הנוראה העושה שמות במשפחות רבות. הפרולטריון הילידי סובל מאוד מן המשבר, ומשבר זה עלול להימשך עוד זמן רב״.
כזכור, מנהיגי התנועה הלאומית תלו תקוות מוגזמות ביכולתה של ממשלת החזית ״עממית להגיע אתם לפתרונות שלווים של רפורמות ליברליות במשטר הפרוטקטורט. ״הם התאכזבו במהרה מההתנגדות העזה של החוגים הקולוניאליסטיים, שהמשיכו למעשה לשלוט במדיניות החוץ של צרפת. ב-1935 הגיש ועד הפעולה המרוקאי תכנית רפורמות מתונה ונמנע מכל דרישה לעצמאות. סירובה של פריז לבחון ברצינות תכנית זו גרם לפיצול הוועד. חבר הוועד מוחמד וואזאני. ייסד את המפלגה הלאומית לרפורמות (PNRR-Parti National pour la Réalisation des Réformes) והורה לתומכיו לעבור לפעולה ישירה, דהיינו לארגן הפגנות המונים בערים הגדולות במרוקו.
לאחר סדרה של הפגנות רחוב ללא השלכות מיוחדות בכל מרוקו, חל בעיר מכנאס, שעד כה נותרה שלווה, מפנה שזיכה את 1937 בתואר ״השנה הנוראה״ וטבע אותה בזיכרון הקולקטיבי. עם הטיית אפיק נחל ״ואדי בו-פקרַאן, העובר בעיר לטובת מתיישבים צרפתים, פרצה ״מלחמת המים״, וזו נוצלה בהרחבה בידי המנהיגים הלאומנים שהאשימו את הצרפתים ״בגניבת המים״ לאחר שנישלו את אדמותיהם.
ב-2 בספטמבר 1937, התארגנה הפגנה גדולה כדי לדרוש את שחרור המפגינים שנעצרו יום קודם. ההפגנה הידרדרה למהומה: המשטרה פתחה באש על ההמון ללא התראה. 13 בני אדם נהרגו וכמאה נפצעו. בין הקורבנות היה צעיר יהודי שהתאסלם זמן מה קודם וקיבל את השם סעיד אל אסלאמי. המפגינים התנפלו במנוסתם על חנויות הסוחרים היהודים במדינה, בעיקר על חנויות מוכרי התכשיטים והבדים. הם בזזו ושרפו 42 חנויות, ועוצר הוכרז במללאח. לא היו קרבנות בנפש, אך הנזקים ברכוש היו גדולים, וגדול יותר היה ההלם הפסיכולוגי. כלומר גם תחת משטר הפרוטקטורט לא השתנה דבר, וכל התגודדות המונים עלולה הייתה להפוך למתקפה על יהודים ועל רכושם ללא סיבה. דוח שירותי המודיעין הדגיש את הסכנה בהלך רוח זה בחוגים היהודים במכנאס:
״הם התאכזבו מאוד מהעמדה שגילו כלפיהם החוגים המוסלמים. הם קיוו למצוא אצלם יותר הבנה בעקבות מאמצי ההתקרבות שנוהלו על ידי ברנרד לאקאש (Bernard Lacache), נשיא הליגה הבינלאומית נגד האנטישמיות, בעת שהותו בעיר בתחילת אותה שנה. הם מזכירים שפרויקט התקרבות זה התחיל לשאת פרי בשתי הזדמנויות: א. בזמן הדיונים בוועדה העירונית על פתיחת הבריכה למוסלמים וליהודים, הם תמכו במוסלמים ובתביעותיהם, ואף הציעו לארגן הפגנה בבאב עמר, יוזמה שלא יצאה לפועל בשל האיסור שהטיל הפאשה; ב. ערב מאורעות ה-2 בספטמבר 1937, היה זה יהודי שכתב בערבית את העצומה לסולטאן בעניין הטיית מי ואדי בו־פקראן״.
היהודים התאכזבו גם מעמדת הנציבות, שהתנגדה לעיקרון של פיצוי מלא על הגניבות והנזקים שנגרמו עקב ההפגנות והמהומה. משמעות הדבר הייתה הכרה באחריותה של הנציבות, ולכך היא לא הסכימה מחשש ליצירת תקדים. על כך התווספה מחלוקת פנימית מיותרת על גובה הפיצויים שיש לדרוש. יוסף בירדוגו, נשיא ועד הקהילה חשב שהם מוגזמים, ויתר חברי הוועדה חלקו על דעתו. בירדוגו הגיש את התפטרותו, אך השלטונות סירבו לקבלה.
לבסוף הסכימה הנציבות ״מסיבות הומניטריות גרידא״ להקצאה כוללת של סיוע לקורבנות הנצרכים ביותר, והחלוקה הופקדה בידי יוסף בירדוגו.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-עמ'- 40
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-מינקת נוכרית – גישות שונות
מינקת נוכרית – גישות שונות
במדרש תנחומא: ״אמרו רבותינו כל בני המצריות שהניקה שרה כולם נתגירו״ (מהד׳ באבער, עמ׳ 108). כוונת המדרש למנוע מיהודים מסירת התינוקות לנוכריות להנקה.
הרמב״ם השלים עם הדין שנוכרית תניק ילד יהודי, אבל הוא מסביר מדוע בת ישראל לא תניק את בנה של נוכרית ״מפני שמגדלת לעבודה זרה״. כלומר, בכך שהיא מניקה את התינוק הנוכרי, היא מעודדת עבודה זרה (הלכות עכו״ם, פרק ט, הלכה טז).
היתה אמונה שההנקה משפיעה על התינוק גם בהתנהגותו, והיו חכמים שאימצו תחושה מיסטית לפיה החלב של הגויה מעביר לתינוק תכונות שליליות. לכן התנגדו שתינוק יינק מעכו״ם, אלא אם חייו בסכנה, ואין מינקת אחרת.
ר׳ יהודה עייאש מאלג׳יר כתב: ״לא התירו חלב נוכרית אלא לתינוק מסוכן״. כלומר תינוק הנמצא בסכנה, וכדי להצילו אין ברירה אלא ליתנו לנוכרית (׳בית יהודה׳, יור״ד, סי׳ מה).
ר׳ שלמה זרקא כתב כי: ״אם נאלץ אדם למסור את בנו למינקת, ישתדל שלא ימסור אותו למינקת גויה, כי כאשר יונק התינוק מן הגויה, תדבק טומאה בנשמתו״(ש. אלקיים, תשנ״ז, עמ׳ 48).
ר׳ כלפון משה הכהן התיר להניק מנוכרית, וכותב כי ״מדינא שרי [מהדין מותר] להביא מינקת גויה״(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).
באמונה העממית. לפי ר׳ רפאל אוחנא: ״מי שמניח להניק בנו מגויה גורם שעל ידי שאוכלת טריפות מוכרח הילד להיות רע ומטמטם לבו״. במקום אחר בספרו הוא כותב: ״אם אפשר מישראלית, דחלב עכו״ם מטמטם את הלב ומוליד בו טבע רע״ (׳מראה הילדים׳, מד ע״ב, סד ע״ב).
אסור להתחתן עם מעוברת ומניקה עד שהתינוק יהיה בן שנתיים
בשו״ע אהע״ז סי יג, ס״ק יא:
גזרו חכמים שלא ישא אדם ולא יקדש מעוברת חבירו ולא מינקת חבירו עד שיהיה לולד כד חדשים.״ בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה לו בין שהיא מזנה. אפילו נתנה בנה למינקת או גמלתו בתוך כד חדש, לא תינשא.
שם ס״ק יד: ״זה שאמרו בגרושה יש מי שאומר דדוקא שהניקתו קודם שנתגרשה עד שהכירה אבל קודם הזמן הזה לא. דהא אי בעיא לא תניק ליה כלל אפילו בשכר״. היו חכמים שהתירו להתחתן כבר לאחר יח חודשים. חכמי המגרב דנו בתשובותיהם בשאלה האם המינקת, בהיותה גרושה או אלמנה חייבת להמתין כד חודש עד שתורשה להתחתן עם אדם אחר.
מינקת שהתקדשה 22 חודשים לאהר הלידה, מפרישים את הזוג זה מזה
ר׳ יהודה עייאש דן באירוע דלקמן:
מעשה אירע במינקת אחת שמת בעלה והיתה מינקת בנה. ולסוף יט חדש ללידת הולד גמלתו ואחר עבור ג׳ חודשים וחצי נתקדשה לאחר, ואחר כך נישאת. ואחר עבור מהנישואין כמו חודש ימים הרגישו הבית דין בדבר ורצו להוציאה בגט כפי פסק כל הפוסקים בעבר, ונשא מעוברת או מינקת חבירו דלכולי עלמא [לפי כל הדעות] יוציא בגט. בסיכום נאמר, כי עלתה הסכמת בית הדין ״דהוא עם הארץ ולא ידע כלל מן האיסור דמינקת חבירו שלא לגרשה, אבל הפרשנו אותם זה מזה עד סוף הזמן כי קרוב הוא״(׳בית יהודה׳, אהע״ז, סי׳ יח, דף נב ע״א-ע״ב, מצוטט על ידי ר׳ רפאל חיים בן משה בן נאיים, ׳רחמים פשוטים׳, אהע״ז, סי׳ ב, דף יח ע״ב).
ר׳ מרדכי בן דוד גיג שפעל באלג׳יר במאה ה־19 דן באשה שילדה ארבעה בנים והניקה אותם. שבעה חודשים לאחר שהתאלמנה – ועדיין מניקה, רצתה להינשא. החכם אסר עליה להינשא בתוך כד חודש, ונימק: ״לא מצאתי היתר לאשה זו להינשא לא מכח הפוסקים ולא מכח הסברא״ (׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).
בג׳רבה כופים את המינקת להתגרש אם נישאה לפני הזמן. נשאלה השאלה בדבר מניקה שנישאה ארבעה חודשים לאחר שגמלה את תינוקה, האם כופין אותה להתגרש. ר׳ יעקב הכהן פסק, בהסתמך על פוסקים לפניו, כי כופין אותה להתגרש (׳הליכות יעקב/ דף לא סי׳ ד). חכם במרוקו בן המאה ה־20 הגדיר את המצבים בהם אסור לה להינשא: מעוברת ומניקת חבירו אסור ליקדש ולישא עד שיהיו לולד כד חודשים, חוץ מיום שנולד ויום שנתקדשה, בין שהיא אלמנה בין שהיא גרושה בין שהיא מזנה. כך פסק השו״ע, אהע״ז, סי׳ יג, ס״ק יא (דוד צבאח, ׳שושנים לדוד׳,
חו״ם, אות מט, דף קכח ע״ב).
באילו מצבים אינה צריכה לחכות כד חודש עז שתינשא?
ר׳ ש״י אביטבול מצפרו דן באירוע דלקמן. בעיר דבדו גרושה שילדה, ואינה רוצה להניק הולד והשליכתו לאביו ליטפל בו ולשכור לו מינקת, יען רוצה היא בתקנת עצמה שכבר מצאה בעל שישאנה להצילה מרוב עוני… שהבעל שנתקשרה עמו לא ימתין כד חדש מיום לידתה וכאשר באה לינשא עמד מי שמנעה עד מלאת כד חדש.
לפי פסק הדין שנכתב בשנת תקס״ח (1808) ״מותרת האשה לינשא ואין צריך המתנה״(׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לג. פסק דין דומה ניתן על ידי ר׳ אליהו הצרפתי מפאס, שם סי׳ לד).
אלמנה שלא הניקה, אלא שכרה מינקת, אינה צריכה להמתין כד חודשים לנישואיה מחדש, ואין חשש שמא ישא מינקת חבירו (יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).
גרושה שלא הניקה. מעשה במאה ה־19: בתו של ר׳ אלעזר טובי גורשה בהיותה מעוברת, ״ובעת לידתה לא רצתה להניק הבת ונתנה אותה לבעלה, והשכיר לה מינקת באופן שלא הניקה אותה אמה כלל״. כפי שהסכימו חכמי פאס, מותר לה להינשא לפני מלאת כד חודש (שמואל עמאר, ׳דבר שמואל׳, אהע״ז, סי׳ לב).
ר׳ ידידיה מונסונייגו מפאס דן באשה שבעלה גירשה בעודה מעוברת בחודש התשיעי, ולאחר הגירושין ילדה בן. מיד שלחה את התינוק לאביו. והתינוק לא הכיר את אמו כלל. השאלה האם מותר לה להינשא תוך כד חודש. התשובה חיובית בעקבות פסקיהם של חכמי מכנאס (׳דבר אמת׳, סי׳ צב).
גם ר׳ שלמה אבן דנאן כתב על אשה שהתגרשה כשהיא מעוברת ״וילדה בן ולא הנקתו ומעולם לא הכירה אותו… אם יכולה להנשא בתוך ימי הנקה״. התשובה חיובית (׳אשר לשלמה׳, דף קמ, אות נ, סי׳ ה).
מותר להינשא בסוף כד חודש גם אם השגה מעוברת. מעשה באדם שהיה נשוי ולא זכה להיבנות מאשתו, רצה לשאת גרושה שהיתה מניקה. עברו לתינוק כד חודש, אלא שהשנה היתה מעוברת. ר׳ שמואל מרצייאנו נשאל האם מותר לה להינשא, או עליה לחכות עד שיושלמו שתי שנים וחודש העיבור כלומר 25 חודשים. החכם ענה בשנת תש״ח (1948) בקזבלנקה, כי מותר לה להינשא מיד, כי האיש רוצה לקיים מצות פריה ורביה ״כי לא ידע מה ילד יום״, והאשה כבר גמלה את התינוק (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).
אצל זוג גרוש עלתה השאלה האם חל על גרושה הדין שלא ישא מינקת חבירו אלא רק לאחר כד חודש.
ר׳ שמואל מרצייאנו הביא את הדעות השונות בנידון. לדבריו, חייבים לבדוק כיצד היתנו המתגרשים בעת הגירושין, באשר לולד שיוולד. אם התנאי היה שהאב יטפל בו – אז אינו נקרא מינקת חבירו, ומותרת להינשא גם תוך כד חודש. אבל אם היה החיוב על האשה, אז היא מכונה מינקת חבית ואסורה להינשא עד כד חודש (שם, אהע״ז, סי׳ ד; ראו גם סי׳ ה).
נשאלה שאלה בדבר פנויה שהניקה תינוק שמתה אמו, האם מותר לאבי התינוק לשאת אותה. התשובה חיובית, כפי שפסק ר׳ שלמה בירדוגו(׳די השב׳, אהע״ז, דף יא ע״ב).
אם יש חשש שהאשה תצא לתרבות רעה. חכם ממכנאס דן בגרושה שילדה ולא רצתה להניק הילד, בעקבות שאלה האם מותרת להינשא תוך כד חודש. החכם בדעה כי אם לא התחילה להניק, והתינוק עדיין לא מכיר את אמו, ויש צער לאשה ״לעגנה כד חדש ושיש לחוש לקלקולה״, במצב זה מותר לה להינשא, וחברי בית הדין בפאס הסכימו עמו (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים׳, אהע״ז, סי׳ צ).
אשה שילדה ויש חשש שתצא לזנות. חכם שפעל בעיר זטאט דן במעוברת גרושה. כשילדה באו הוריה לבית הדין ואמרו שרוצים שמיד עם הלידה יתנו את התינוק למינקת קודם שיכיר את אמו, כדי שעל ידי זה תוכל בתם להינשא, מבלי לחכות כד חודשים. נימקו בקשתם בכך שהם יודעים כי היא ״אשה פרוצה הומיה וסוררת וחוששים מחטאת שמא תפקיר עצמה לזנות״. תשובת החכם שמיד עם לידת התינוק תמסור אותו למינקת, ותוכל להינשא לפני שימלאו כד חודשים ללידתה (אברהם ריוח, ׳ויען אברהם׳, אהע״ז, סי׳ נט).
אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 129
רבי דוד ומשה – קורות חייו ומופתיו- מאור שמחון
שמירה מהגויים
אחד היהודים הגר בסמוך לצדיק מצא מוסלמי אחד שתיווך בינו לבין נוצרי כדי לקנות ממנו 100 ק״ג פילפל שחור. עבור התיווך הם סיכמו שהיהודי ייתן לו מאה ריאל. לאחר שקנה היהודי מהנוצרי את הפילפל השחור, דרש המוסלמי מהיהודי 300 ריאל. אמר לו היהודי: ״או שתיקח 100 ריאל או שלא תקבל כלום״. לקח היהודי את השקים של הפילפל השחור שקנה, והלך משם. לא עבר זמן רב, והמוסלמי הלשין עליו למשטרה שהוא הולך למכור פילפל שחור ללא אישור. המשטרה תפסה אותו, ולקחו אותו למפקח שחקר אותו: "למה אתה הולך למכור פילפל שחור?״ ענה לו היהודי: ״אין לי פילפל שחור, יש לי עדשים׳/ פתח המפקח את השקים ומצא שם עדשים.
שחרר אותו המפקח, וכשהגיע לביתו חזרו השקים להיות מלאים בפילפל שחור. כששאלו את היהודי ״מה קרה?״ ענה להם: ״ברגע שהגיעו השוטרים צעקתי: ״ענני הצדיק רבי דוד ומשה״,
ואז התחלף הפילפל השחור לעדשים.
מעשה שקרה לדוד ואעקנין הי״ו שהיה מוכר הרבה דברים ב״מלאח״. יום אחד, החליטו הוא וחברו לנסוע לצדיק רבי דוד אדרעי הלוי זיע״א. הם חגו שם את חג השבועות, משם עברו לדמנאת ועשו שם שבת, וחזרו ביום ראשון והביאו איתם שני בקבוקי יין מתוק, ובקבוק ״מחייא״ ״ק׳ונטר בונד״. הם הגיעו ללקאמרא והלכו למגרש חנייה בשביל להשיג משם מכונית לנסוע לקזבלנקה. הם עלו על המכונית, והחליטו שבדרך יעצרו בהילולה של רבי דוד ומשה זיע״א. דוד וחברו שנזכרו שיש איתם בקבוק של ״מחייא", החלו לפחד כי היה אסור לסחור בשיכר באותו מקום. כשהם ירדו עם המזוודה שלהם בשביל ללכת להילולה, עצרו אותם השוטרים כדי לבדוק את המזוודה. התחילו דוד וחברו להתפלל לרבי דוד ומשה שיעזור להם, והשוטרים מצאו שיש במזוודה שני בקבוקים של יין מתוק. שמחו דוד וחברו, כי חשבו ששכחו את בקבוק המחייא. כשהגיעו לקזבלנקה, פתחו את המזוודה בשביל לחלק את הבקבוקים ומצאו שם בקבוק אחד של יין ובקבוק אחד של ״מחייא״, והבינו שרבי דוד ומשה זיע״א שהתפללו אליו הוא זה שגרם שיינצלו.
יום אחד, בשעת בוקר מוקדמת, הסתובב ערבי על יד הקבר וראה יהודים רוחצים פניהם במקום. אמר להם: סבחנא עלא אללאה ומה צבחנאס עלא האד ליהוד.
(השכמנו עם ה' ועם הצדיק ולא עם היהודים הללו מבטחנו ב־ה' ולא על יהודים אלה). הוא רק סיים את המשפט, ובמקום הוא התעוור, מיד החל לצעוק: ״יא סייד ז־אווד ומוסה! (הו אדון דוד ומשה) אני מצטער ומבקש מחילה״. יהודים שהיו לידו שאלוהו: ״מה קרה?״ הערבי סיפר להם מה אמר עליהם, וביקש שיביאוהו לקבר הצדיק, יתפללו בעדו ויבקשו שימחל לו. הגיעו אותם יהודים איתו לציון, נשאו תפילה וראייתו של הערבי חזרה אליו. מאז נהג לשמור על מוצא פיו.
בתקופה מסוימת אסור היה לסחור בנחושת. שוטרים עלו על יהודי אחד שסחר בניגוד לחוק. הוא קרא בשמו של רבי דוד ומשה והשוטרים שחיפשו אצלו מצאו רק פילפל שחור כורכום וצמר.
מנהג השחיטה
מספר מר משה פרץ:״המנהג היה: כשמישהו שוחט בציון, הוא מבשל מה ששחט, נותן את זה לפקיד של הצדיק, והפקיד מחלק לכולם חלקים שווים מהתבשיל. לא יכול להיות מצב שאחד קיבל יותר מהשני: גדולים, כקטנים, עניים כעשירים חכמים ופשוטי עם. לאחר שכל משפחה מקבלת מנות כמספר הנפשות, נותן להם הפקיד גם מנות כצידה לדרך, אבל היה אסור לקחת יותר ממה שהפקיד חילק. יהודיה אחת הביאה פר לשחוט בציון של הצדיק, ולא הכירה את מנהג החלוקה. לאחר ששחטה ובישלה, התחילה לאכול, ושמרה חתיכת כבד גדולה בשביל בתה שהייתה בהריון. כשהתחילה לאכול את הכבד פתאום חשה ברע, עד אשר נשקפה סכנה לחייה. מיהרו אל הפקיד, והוא שאל את אותה יהודייה: ״מה קרה?׳ היהודיה סיפרה לו את המקרה, והפקיד הסביר לה את מנהג החלוקה, ואמר לבעלה שהוא צריך להביא עוד שחיטה. הבעל הביא שני כבשים ושחט אותם. הפקיד קרא לרבי דוד ומשה שיציל את היהודיה. לקח קצת מדם השחיטה ומרח על המקום הכואב, ופתאום יצא משם דם ומוגלה, והאישה הבריאה, כאילו לא קרה לה כלום.
הערות המחבר: הפקיד היה האחראי על הציון, הקשר של הפקיד עם הצדיק היה ידוע כקשר מיוחד ועמוק.
הערצת קדושים בקרב יהודי מרוקו, יששכר בן עמי(עמי94) :”טקס השחיטה לכבוד רבי דוד ומשה ממשיך להתקיים בארץ, ואחד הטקסים המעניינים והמרשימים ביותר נערך באשקלון. בעל ההילולא נוהג לקנות פר כמה חודשים לפני יום ההילולא, ומוסר אותו למשפחה במושב, שם מגדלים אותו, אומנם יחד עם פרים אחרים, אך מקדישים לו תשומת לב מיוחדת, כיאות לפר המיועד לקדוש: הוא מקבל יותר מספוא, ובאופן כללי זוכה ליחס טוב יותר משאר הבהמות… כולם יודעים שבאותו יום (יום ההילולא), מעבירים את השור מהמושב לבית הכנסת. התרגשות גדולה… בהגיעו לפתח בית-הכנסת מתקבל השור בקריאות "זרארית” שמשמיעות הנשים… מפילים את השור לרצפה ושוחטים אותו”.
משה פרץ הי” חי בילדותו ליד הצדיק, כפרו נמצא במרחק של כ-400 מטר מציונו של הצדיק, אביו רבי שלום פרץ זצ”ל היה השמש של הצדיק, אביו נפטר ביום הילולת הצדיק ב-ב' חשוון והוא קבור ממש בצמוד לציונו של הצדיק, כמו כן הוא מספר שאביו ראה המון נסים במקום.
רבי דוד ומשה – מאור שמחון-עמוד115
פיוט יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים-רבי דוד בן אהרן חסין
אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה
פיוטא יסדתי לשבח לפאר בעלי החברה הקדושה, חברת גומלי חסדים לקבור מתים ולשמח חתנים
פיוט א. ובו ד׳ בתים גדולים, ובכל בית ה' טורים ארוכים והג׳ טורים הראשונים משולשי צלעות, ויש טורים מחולקים לב' צלעות, ומשקל הטורים י״ח־כ
נועם: יעלת חן העלמה נעימה
סימן: אני דוד
אֲזַמֵּר אַחֲזִיק טוֹבָה, מְרֻבָּה, לְעֵדָה שְׁלֵמָה קְדוֹשָׁה
. נַפְשָׁם בַּמִּצְוֹת נִכְסְפָה, שָׁאֲפָה, קְבוּרַת מֵתִים גַּם רְחִיצָה.
יְקָרָה בְּעֵינֵיהֶם מִדַּת, עֲבוֹדַת, עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדַת מַשָּׂא. שְׂמֵחִים עֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם , בְּכֹחָם אוֹנָם וְהוֹנָם. לְשֵׁם יָה לֹא לְמַעֲנָם, מַעְיָנָם רוֹדְפֵי צֶדֶק גּוֹמְלֵי הֲסָדִים.
דִּבּוּק נָאֶה הֵם דְּבֵקִים, חֲשׁוּקִים; בַּה אֱלֹהִים חַיםח. נְדִיבֵי עַמִּים שְׁלֵמִים, תְּמִימִים, עַם אֱלֹהֵי אָב הָמוֹן גּוֹיִם
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ רַב חֵילוֹ, יֹאמְרוּ וְיַגִּידוּ בָּאִיִּים .
מֵהֶם תִּרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ, בְּנֵי אֵל חַי לְעַם קְדוֹשׁוֹ הִתְאוֹשְׁשׁוּ הִתְקוֹשְׁשׁוּ, וָקוֹשּׁוּ, שִׁמְעוּ דְּבַר ה' הַחֲרֵדִים .
וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ, וּבְקִרְבּוֹ, יָשִׂים אוֹר בּוֹ, דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה.
מָאן דְּסָפַד יִסְפְּדוּנֵיהּ, יִדְלוּנֵיהּ, חַבְרוּתָא דדְּאִיכָּא בְּמָתָא.
מִתְקַבְּצִים נֶאֱסָפִים, וְרוֹדְפִים, לְדַבֵּר עַל לֵב נֶחָמָתָא.
זְכוּת אָבוֹת לָהֶם סוֹעֶדֶת , צִדְקָתָם לָעַד עוֹמֶדֶת
. וְנַפְשָׁם מִשְׁחַת נִפְדֵּת, מֵרֶדֶת, מַעֲלִים בַּקֹּדֶשׁ לֹא מוֹרִידִים".
דַּרְכָּם יָשָׁר בִּשְׁתֵּי מִדּוּת, חֲמוּדוֹת, קְבֹר מֵתִים וְשִׂמְחַת חֲתָנִים. יֵרָצֶה לִפְנַי אֶל עוֹלַם, פָּעֳלָם, לְפָנָיו אַפִּיל תַּחֲנוּנִים
יְבֻלַּע מוֹת לָנֶצַח, וְיִסַּח, יִמְחֶה דִּמְעָה מֵעַל כׇּל פָּנִים בְּיִשְׂרָאֵל יִרְבּוּ שְׂמָחוֹת
, וְיָנוּסוּ מֵהֶם אֲנָחוֹת. יִחְיוּ נְפָשׁוֹת וְרוּחוֹת, נִדָּחוֹת, לְחַיֵּי עוֹלָם יִהְיוּ עוֹמְדִים.
רינת יעקב
ב. חשקה, "כוסף״ עניינו חשק גדול: ג. ע׳׳פ נוסח ברכת הלבנה: ד. גם כן עניינו כת, כמו כחי וראשית אוני (בראשית מט, ג): ה. כל רצונם רק לעשות צדקה ולגמול חסדים: ו. כענין שנאי (דברים י, כ) ובו תדבק, ונאמר (דברים ד, ד) ואהב הדבקים בהי אלהיכם חיים כולכם היום: ז. מלשון קשירה, ראה שמות כז, י וברעדי שם. וכן הוא בעוד מקומות רבים: ח. ראה דברים ה, כג ועוד מקומות: ט. ראה תהלים מז, י: י. ללא מום בעבודת ה’: יא. ע״פ תהלים שם: יב. שם קמד, סו: יג. ראה ישעיה מב, יב: יד. ע״פ שופטים ז, יז: טו. הושע ב, א: טז. ראה דברים יד, ב-כא ועוד מקומות: יז. ע”פ צפניה ב, א ועניינו להאסף יחדיו: יח. ע״פ ישעיה סו, ה: יט. ע״פ קהלת ז, ב: כ. בקרב לבבו ישים אור של תשובה, ע”י שיהרהר באחריתו, והמליצה ע׳׳פ ירמיה ט, ז: כא. כ"ז במרק כח, ב וכתובות עב, א: כב. היא מצות ניחום אבלים:כג. בזכות אבות מזונותיהם וסעודותיהם מזומנים להב: כד. אבות ב, ב: כה. ראה איוב לג, כד: כו. בזכות מעשיהם הטובים יזכו לעליה וינצלו מירידה לגהינם, והמליצה ע"פ ברכות כח, א וש”נ: כז. ע׳’פ ישעיה כה, ח: כח. שם לה, י ושם נא, יא: כט. גם הנדחים ביותר יזכו לתחיה כאשר הבטיח הקב״ה ביד עובדיו הנביאים, מלבד הנז' בפרק חלק
הספרייה הפרטית של אלי פילו-אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור
אלישע אחר השני
ד"ר דן מנור
תשע"ח-2018
״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי. בשל דעותיו וסירובו ללמוד אידיש הוקיעו אותו אברכי הישיבה בכינוי: ״אלישע אחר״. השלבים הבאים: חילוצו מהישיבה, שירות צבאי, לימודים באוניברסיטה שאותם סיים בתואר דוקטור. בפרק האחרון מתואר מאורע טרגי והוא אחד מהתיאורים ברומן הטעונים מתח רב, וביניהם עליית הנערים לארץ שהייתה רצופה דרך חתחתים ותחבולות לעתים קומיות. חבלי הקליטה בקבוץ ועוד. הרומן חושף בפני הקורא מצבים ודמויות-עולם אחר – שהיה עלום עד כה. ומעל לכול מאגר של ניבים ופתגמים מאוצר היהדות.
ד״ר מנור חוקר, פובליציסט וסופר. פרסם שני ספרים ומאמרים רבים בספרות המחשבה של חכמי ספרד ומרוקו.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עיר נצורה
בליבה של מרוקו, בין יערות ארז מוריקים ומעיינות זכים, שוכנת העיר מקנס. אזור זה התברך באקלים ים־תיכוני נוח, ובבוא האביב היו השדות הסמוכים לעיר מתכסים במרבד ססגוני של פרחי בר, נרקיסים ואיריסים. עצי שקד, אלה ושסק לבלבו במלוא הדרם. פירותיו האדומים של עץ האשחר בצבצו בינות לענפים מרשרשים. ריחו המתקתק של צמח השומר נישא באוויר ודילג מעל חומת האבן הסובבת את השכונה היהודית(ה׳מלאח׳).
הניחוחות הרעננים התפשטו בין הסמטאות הצרות בהן התרוצצו ילדים בהמולה עליזה. חדרו לתוך בתי המדרש בהם ישבו תלמידי חכמים עטויי גלימות והתכנסו לתלמודם. בישמו את דוכניהם של רצענים וחייטים, של אמני הרקמה והצורפות, והגיעו עד לקיתונות הדלוחים ביותר של השכונה היהודית המתעוררת לחיים.
בתקופה זו של השנה היו נפתחים שערי העץ הכבדים של המלאח לכל מלוא רוחב שיעורם – לא בקמצנות ובחשדנות כבחודשי החורף הזעופים – אלא בהרווחה יתירה כיאה לימים בהם מתכונן עם ישראל לחג החירות. ראשונים לצאת היו הילדים שצווחות הגיל שלהם נשמעו למרחוק. הללו פרצו בצהלה לתוך המגרש הגדול המפריד בין המלאח לבין המדינה – העיר העתיקה של מקנס המוסלמית – ומשם נפוצו אל המרחבים הפתוחים. בעקבותיהם באו הנשים הכובסות ובידיהן גיגיות מתכת גדולות ובגדים שיש למרקם, לעמלנם ולגהצם לכבוד החג הקרב ובא. אחרונים באו נכבדי הקהילה שצעדיהם מדודים כיאה לתלמידי חכמים שדעתם מיושבת עליהם וכל הליכותיהם אומרות כבוד והדר.
גם בעיר המוסלמית הסמוכה היה האביב נותן אותותיו. חמָרים וגָּמָּלים בירכו את שכניהם היהודים בברכת ״סבאת אל ח׳יר״ [=בוקר טוב] ידידותית מהרגיל. אפילו השריפים חמוצי הפנים – אלה המוסלמים הקנאים המהדרים באיבתם ליהודים יותר משאר אחיהם – התעדנו והתרככו קמעא. רוח אביבית ומפויסת של אחווה וידידות חפפה על הבריות.
כך היה מדי שנה בשנה, אולם שונים היו הדברים בפרוס ימי חג הפסח של שנת תרס״ג(1903).
מאז ומקדם היו חייהם של יהודי מרוקו תלויים על בלימה. די היה בכל רוח שאינה מצויה כדי לתלוש את מסכת הידידות מעל פני שכניהם המוסלמים ולחולל פוגרומים עקובים מדם שכונו ׳תרִיתֵל׳. אחת בשנה נהגו שבטי הערבים והבֶּרְבֶּרים להתכנס בהמוניהם כדי לחגוג במקנס את יום אידם – ׳יום העיסאווא׳. היו אלה ימי פורענות ואימה שבהם הסתגרו היהודים בין חומות המלאח והמתינו לשוך המהומה. תשלומי שוחד מופלגים היו ניתנים למושל העיר על מנת שירחיק את ההמון המשולהב מהאזור היהודי. אף על פי כן גילו לא פעם היהודים בתום ימי החג כי חנויותיהם השוכנות באזור הערבי נפרצו ונבזזו וכל רכושם ירד לטמיון.
למציאות זו כבר היו היהודים מורגלים, ובחלוף הסערה העונתית היו חייהם שבים למסלולם. אלא שבשנה זו עמדה באוויר תחושת מועקה חריפה מהרגיל. רוחות של תמורה נשבו בעולם – ותמורות במרוקו תמיד בישרו רע ליהודים.
מרוקו הייתה שקועה בתסיסה עזה מחמת בחישתן של מעצמות אירופה הרחוקות: הגרמנים והצרפתים, הבריטים והספרדים. כולן ביקשו לעצמן השפעה בתוככי הממלכה המתפוררת. לבסוף הגיעו הדברים לכלל פיצוץ. בעיצומן של חגיגות העיסאווא הכתירו שבטי הברברים מנהיג בשם מולאי חפיד והכריזו על מרד בשלטונו של מלך מרוקו מולאי אָזִין, אותו האשימו במכירת הארץ לאירופאים.
היהודים הגיפו את שערי המלאח והמתינו בחשש לבאות.
עד מהרה התמלאו פאתי מקנס בהמון אדם. פרשים רכובים על גמלים, לוחמים עטויי רעלות, גברתנים חמושים בשבריות וברובי ענתיקה, אספסוף נושא קרדומים וכלי משחית למיניהם. תחילה פנה המחנה הגדול לעבר עיר הבירה פס, השוכנת מרחק יום רכיבה ממזרח למקנס, מקום משכנו של המלך.
אולם לוחמי ׳המשמר השחור' צבאו האישי של המלך, הדפו אותם לאחור. המורדים שינו כיוון וביקשו עתה לכבוש את מקנס, העיר השניה במלכות.
החרדה בתוככי המלאח גברה מיום ליום. היהודים לא לקחו צד במריבה זו שבין שני מלכים המתקוטטים על כתר אחד, ואולם בידוע הוא שבנפול מוסדות השלטון מזדרזים המורדים לפרוק את זעמם על היהודים. היהודי מעצם הגדרתו הוא ד׳ימי – בן־חסות נחות דרגה. כביכול כל קיומו נובע רק מההגנה שפורש עליו המלך. בדין הוא אפוא שכל המבקש לפגוע במלך יפגע תחילה בבני חסותו היהודים…
את ליל הסדר של אותה השנה, עשו היהודים בתפילה כי יזכו בקרוב לראות גאולה וישועה. לצאת מתחומי הרובע היהודי – לא העזו. את צרכי החג סיפקו להם סוחרים ערבים שהביאו את המוצרים עד פתח המלאח. כאשר הפציע אור השחר בבוקר יום השבת, ב׳ דחול המועד פסח, התממשו החששות הגרועים ביותר: נחשול ענק של מורדים צר על חומות העיר ומקץ לחימה קצרה חדר לתוכה. ״העיר בעלת מאה המינרטים״ [מינרט = בית תפלות] – כפי שכונתה מקנס – נפלה שדודה ורצוצה.
מהומת דמים פרצה בעיר. הפולשים הברברים שללו ובזזו כל שיכלו. אל האנדרלמוסיה הצטרף גם האספסוף העירוני שניצל את שעת הכושר כדי לבזוז את שלוש מאות החנויות של יהודי העיר. כל תכולתן נשדדה, ואפילו הדלתות ואבני הריצוף נלקחו. אבל הפורעים לא הסתפקו ברכוש. הם ביקשו גם את הנפש. סמטאות המלאח מלאו קולות נהי ויללה. מתוך בתי הכנסת הדהדו תקיעות שופר ונשמע קולם של היהודים הזועקים י״ג מידות ואומרים סליחות ותחנונים לביטול רוע הגזרה.
למחרת, בעוד היהודים מכונסים בבתי הכנסת לתפילת שחרית של חול המועד, פתח האויב בהרעשה ארטילרית על המלאח. השאון היה מחריש אוזניים. המתפללים התפזרו במנוסת בהלה. כדורי עופרת הלמו בבתים הישנים וחלקם קרסו על יושביהם. בחור אחד, יהושע פאריינטי הי״ד, נהרג מפגיעת פגז.
חבורת ברברים רעולי פנים התקרבו אל שערי המלאח וניסו לפרוץ אותם בקרדומיהם. מכת אש פתאומית ניחתה עליהם מעל החומות. היו אלה קומץ יהודים חמושים בכמה רובים עלובים שקמו לעמוד על נפשם. הברברים נסוגו תוך שהם מותירים ששה חללים, אך עד מהרה שבו בכוחות מתוגברים.
ביום השישי לחול המועד אזלה התחמושת במלאת. היהודים נקראו למסור את כלי העופרת שברשותם – כפות, מזלגות וכיוצא באלה – לידי הצורפים, שהתיכו מהם קליעים וכדורים. הברברים הסתערו על החומות לסירוגין אך נהדפו שוב ושוב. מי שלא נשא נשק הצטרף למתפללים שהתכנסו בבתי הכנסת וזעקו לרחמי שמים. צחנה חריפה של אבקת שריפה החניקה את הסמטאות הצפופות. האבק צרב את העיניים ותימרות עשן כיסו את עין השמים.
"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל-עמוד 25
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט
הפיוט הבא מביא דברי נוחם לעם ומציג את הימים הטובים העתידים:
מִמָּךְ גּוֹאֲלִי יוֹצְרִי / אֶשְׁאַל נָא גְּאֻלָּה
בָּא עֵת הַזָּמִיר, זַמְּרִי / אֶת עֵדָה סְגֻלָּה
תִּשְׁבָּחוֹת וָשִׁיר, עוֹרְרִי / וּתְנִי לוֹ תְּהִלָּה
(אעירה שחר פיוט מספר 45 כרך א')
עת הזמיר בפיוט הוא עונת האביב בו עם ישראל יפרח וישוב לימי זהרו, בכך שתושב עטרה ליושנה ויחזור לארץ־ישראל. מוסיף המשורר וכותב:
וּשְׁנַת הַדְּרוֹר קָרְבָה / חָלְפוּ הַנְּדוֹדִים
תַּם קֵץ הַנְּדוֹד, הַלְלִי .
וּלְצוּר גּוֹאֲלֵךְ גַּדְּלִי
- הערת המחבר: מדרש שיר השירים רבה ב׳ מסביר את ״עת הזמיר״ ואומר: ״עת הזמיר הגיע ־ הגיע זמנם של ישראל להגאל. הגיע זמנה של ערלה להזמר, הגיע זמנה של מלכות אדום שתכלה…
״הדרור״ הוא קץ הגלות בו יתמו נדודי העם בגלויות השונות. ״אני אפקוד שאר צאני״ ־ ה׳ יזכור לטובה את צאנו המפוזר וגם בארצו יזכה לחופש. כאשר המשיח הגואל יגיע יבוא הקץ ליאוש שבו שרוי העם בגלות והוא עצמו, המשיח, יתקבל בשמחה וברצון רב:
שָׁלוֹם לְךָ, דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן,
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְמוֹ רִמּוֹן,
יש כאן פניה של המשורר, כנציגה של כנסת ישראל, אל המלך המשיח המתקבל בשמחר רבה. המלך המשיח מתואר כ״צח״ ־ נקי וחף מחטא וכ״אדמון״, והוא נצר מדוד המלך הידוע כאדמוני ויפה עיניים.
בפיוט אחר מדגיש המשורר את השמחה המצפה לעם עת יבוא המשיח ״בן דוד הנביא צמח/ בימיו נגיל ונשמח״. בפיוט אחר אנו מוצאים את תאורו של המשיח ואת תכונותיו:
יָרוּם וְנִשָּׂא / גָּבַהּ מְאֹד / וְיַשְׂכִּיל עַבְדִּי….
וְנָחָה עָלָיו / רוַּח חָכְמָה / וְהוֹד כְּבוֹדִי
תפקידו הראשון של המשיח הגואל יהיה לקבץ את עם ישראל המדומה כאן לצאן ויפתח את שערי הכלא הסגורים בפני בני העם באשר הם ה״דוים״ ־ הכואבים את כאב
הגלות:
ר׳ חיים בן עטר מציג את תפקידו הצבאי של המשיח. המשיח ילחם בגויים ויגבר עליהם ומסתמך על הכתוב בברכת יעקב לבניו ״אסרי לגפן עירא׳׳ (בראשית מ״ט, י״א). ״עירא״ הם הגויים שיאסרו ע״י המשיח. ר׳ אליהו הרוש(בן המאה ה־ 19) מציג את המלך המשיח כמלך רב עצמה וכוח השולט על עמים רבים. ראה מנור ״גלות וגאולה׳׳ בעמי 205־104.
פיוט מס׳ 11 בא׳׳ש חובר ע״י המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה ומופיע בפרשת ״בראשית״.
הוּא עַבְדִּי צֶמַח / פְּדוּת יַצְמַח / יִקְבֹּץ צֹאן יָדִי
שְׂעָרִי פְּדוּת / מַהֵר יִפְתַּח / מִבְּלִי סוֹגֵר
יִפְדֶּה אֶת דָּוִים / לוֹ מְקַוִּים / בָּאוּ עַל מַסְגֵּר
לאחר קיבוץ הגלויות ימלוך המשיח על ישראל ויבצע את תפקידו:
"ושפט בצדק דלי אביוני
ונחה עליו רוח ה'"
הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.
אחרי קיבוץ הגלויות יגיע שלב הבניין, הארץ חרבה, והנה הגיע הזמן שבו תיבנה הארץ מחדש ותחדש את פניה כמקדם:
"קוֹמֵם אֶת כַּרְמִי / נֶחְרַב וְנִתְרוֹקָק
תִּבְנֶה חָרְבוֹתַי / וְתִרְצֶה בִשְׁבָחָי"
פיוט מס' 205 אעירה שחר, חובר על ידי המשורר שמואל ארוליו ומופיע בפרשת "וישב"
״הכרם״ הוא ארץ־ישראל, כמו בישעיהו ״כרם היה לידידי בקרן בן שמן״ המשל הידוע המדבר על עצי הכרם ־ עם ישראל שהכזיבו את הכורם שהוא ה'.
הערת המחבר: על דמותו המלכותית כותב ר׳ חיים בן עטר ומציין, בהסתמך על ישעיהו י״א, ב׳־ה׳, כי מדותיו החיוביות של המשיח הם משפט צדק ומורה הוראה בסנהדרין. יש כאן הדגש מיוחד על מידת הצדק הקיימת אצל המשיח ולא בכדי, שהרי המשיח יבוא רק אחרי שישרור צדק במשפטם של ישראל. על כך כתוב: ״אמר רבי שמלאי משום רבי אלעזר ברבי שמעון: אין בן דוד בא עד שיכלו כל שופטים ושוטרים מישראל…ואשיבה שופטייך אמר עולא: אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה״ (ישעיהו א׳, כ״ח). המדרש מופיע בסנהדרין דף צ״ו ע״ב.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט-עמוד 61
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המתכון אצלי
חתול בבית
וכך מתנהלים חיי בני הזוג הצעירים, האישה הנערה עוד לא למדה דבר. מה הם החיים? מהו גבר? מהי אישה? איך מנהלים בית? היא יודעת רק שיש לה חובות: עליה לדאוג לכול! אמרו לה שהיא צריכה לשמח את בעלה, לנקות את הבית, לכבס את בגדיו, לצחצח את נעליו, להכין לו אוכל! אוכל? איך מכינים אוכל? בבית הוריה, אמה עשתה את הכול, כיבסה, בישלה הכול, הכול! הבעיה היא שהיא שכחה להראות לה איך מבשלים! לבעל הטרי יש סבלנות, אבל לכל דבר יש סוף וגם לסבלנות שלו!
הַמַּתְכּוֹן אֶצְלִי
הַכַּלָּה הַצְּעִירָה
מַבִּיטָה בַּקְּדֵרָה:
מָה תְּבַשֵּׁל לַחֲתָנָהּ
שֶׁלֹּא יִבְרַח מִמֶּנָּה!
רַק אֶתְמוֹל רַב עִמָּהּ
שֶׁלֹּא לָמְדָה בִּשּׁוּל מֵאִמָּהּ:
מָה אָכַלְתִּי עַד עַכָּשׁו ?
דִּבְרִי הֶבֶל וָשָׁוְא!
יוֹם אַחַר חֲבִיתָה,
לְמָחֳרָת סָלָט בַּפִּתָּה,
אֵיזֶה מַרְק קָדוּחַ
אוֹ יֶרֶק דָּחוּחַ!
מָה יִהְיֶה? שׁוֹאֵל אֲנִי,
עַד מָתַי נֹאכַל לֶחֶם עֹנִי
אִם יֵשׁ בְּלִבֵּךְ רַחֲמִים,
בַּשְּׁלִי מָחָר מַשֶּׁהוּ טָעִים,
אֹכֶל שֶׁל מַמָּשׁ
אַחֶרֶת עוֹרִי יִכְמַשׁ!
אֲהוּבִי, אוֹמֶרֶת הַכַּלָּה
אִם זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה
לָמָּה נְחַכֶּה לְמָחָר?
עוֹד הַיּוֹם נֹאכַל בָּשָׂר!
לְךָ אֶל הַקַּצָּב יַקִּירִי,
וּקְנֵה בָּשָׂר טָרִי,
בַּקֶשׁ מִמֶּנּוּ בָּשָׂר צְלִי,
שֶׁיַּסְפִּיק לְךָ וְגַם לִי.
אֲבָל שָׁמַע נָא לַעֲצָתִי
וְאַל תִּהְיֶה פֶּתִי
דְּרֹשׁ מִמֶּנּוּ מַתְכּוֹן
שֶׁיַּסְבִּיר לָנוּ אֶל–נָכוֹן
אֵיךְ מֵהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
מְבַשְּׁלִים מְנַת בָּשָׂר הֲגוּנָה.
רָץ הֶחָתָן בְּמֵרְץ
אֶל הַקַּצָּב יִחְיָא פֶּרֶץ
שֶׁהִנִּיחַ נֵתַח בָּשָׂר בְּיָדוֹ
וּמַתְכּוֹן מְפָרֵט בְּצִדּוֹ.
אֶל בֵּיתוֹ חוֹזֵר חֲתָנֵנוּ
בָּשָׂר טוֹב נֹאכַל אָנוּ,'
חוֹשֵׁב הוּא בְּלִבּוֹ;
מַנִּיחַ הַבָּשָׂר בַּמִּטְבָּח,
וְקוֹרֵא בְּקוֹל שָׂמֵחַ –
אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה
הָכִינִי הַקְּדֵרָה!
בַּעֲלֵךְ הַמֻּכְשָׁר
הֵבִיא לְךָ בָּשָׂר!
אֶלָּא שֶׁהֶחָתוּל– שֻׁנְרָא,
לֹא יֵחַת וְלֹא יִרָא,
עַל הַמְּצִיאָה קָפַץ
וְנָטַל הַבָּשָׂר הַנֶּחְפָּץ.
רוּץ! צוֹעֶקֶת בְּבֶהָלָה
הַכַּלָּה לְבַעֲלָהּ,
קַח מִמֶּנּוּ הַבָּשָׂר
לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר!
– שֶׁיִּבְרַח, הֶחָתוּל/ שֶׁיִּבְרַח
אוֹמֵר הֶחָתָן בְּקוֹל מְבֻדַח'
מָה יַעֲשֶׂה הַמִּסְכֵּן בַּצְּלִי
אִם הַמַּתְכּוֹן נִשְׁאַר אֶצְלִי ?
חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המתכון אצלי
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-מלחמת הקוסמים
ג. מלחמת חקוסמיס
היה האל בכל מקום ואתר ועד קצווי ארץ אורו לא חסר ומעשה בעשיר אחד שגר בארץ רחוקה ולו בן יחיד. והעשיר אהב את בנו ופינקו מאוד. גדל הבן והיה לעלם יפה תואר שזוהר פניו האיר כלבנה.
יום אחד אמר הבן לאביו: ״הנה בגרתי ומלאכה אין בידי. הרשה נא לי, אבי, ואבחר מלאכה כלבבי״.
הסכים העשיר, והבן הלך לתור אחר מלאכה ברובע המלאכות המסורתיות. עבר על פתח חנות החייטים, אך מלאכה זו לא מצאה חן בעיניו. כך היה אצל חרשי העץ והנפחים, הצורפים וחרשי הברזל אך שום מלאכה ממלאכות הרובע לא נשאה חן בעיניו. לבסוף הגיע לחנות ריקה שבה ישבו ארבעה אנשים בטלים על מחצלת, בוהים איש בפני רעהו, לא נעים ולא זעים. שלושה מהם לבשו גלימות צהובות, והרביעי ־ גלימה שחורה. על ראש כולם התנוסס כובע קוסמים עגול. התפלא בן העשיר פליאה רבה למעשיהם וביקש לדעת מה פשר מלאכתם. הוא אזר עוז, חלץ נעליו ונכנס לאותה חנות, בירכם לשלום ושאל: ״מה המלאכה שאתם עוסקים בה?״ ״תר אני אחר מלאכה שתשבה את לבי ומכל מלאכות הרובע לא נשאה אפילו אחת חץ בעיני״. ״אלמדך מקצוע זה״, ענה האיש בגלימה השחורה, והוסיף: ״אך יהיה עליך להתחייב לשמור על סודות המקצוע והנחיותיו״. ״אני מוכן״, השיב בן העשיר. ״יפה!״ ענה האיש בגלימה השחורה, ״עתה אמור: הנני נשבע באשמדאי למלא את כל הוראותיך. לאחר מכן אמור שבע פעמים: מעשה שטן מצליח״. לאחר שאמר בן העשיר את אשר צווה, שאל בסקרנות: ״ומהו המקצוע?״ השיב לו עוטה הגלימה השחורה: ״מלמד אני את תורת הקוסמים ואלה הם תלמידי. כעת לן לך לדרכך, מחר אתפור עבורך גלימה, ותתחיל בלימוד המלאכה״.
למחרת, כפי שנדברו ביניהם, חזר בן העשיר לאותה חנות, לבש את הגלימה החדשה והחל ללמוד. יום רודף יום והם יושבים ועוסקים בלימוד המלאכה מזריחת החמה ועד שקיעתה, והקוסם היה שולח לביתו את אחד מתלמידיו להביא להם את ארוחת הצהריים. בהגיע תורו של בן העשיר, הלך גם הוא לבית הקוסם, ובהיכנסו צדה עינו עלמה יפהפיה וגם היא צדה בעיניה את העלם יפה התואר ובחולפו על פניה לחשה לאוזנו: ״מצאת חן בעיני, עלם מחמדים, אך צר לי עליך״.
תמה בן העשיר על דבריה ושאל: ״מה רמז יש בדבריך עלמתי הצעירה?״ השיבה לו: ״אם ברצונך לדעת, בוא אחרי, ואגלה לך״. בהגיעם לפינה חבויה מעין אדם, פתחה העלמה דלת נסתרת של מרתף אפל ואמרה: ״במרתף זה נוהג אבי האכזר לקבור חיים כל תלמיד שמסיים ללמוד את תורת הקסמים״. ועוד הוסיפה לספר לו ולא הכחידה דבר למקטון ועד גדול. ומשכלתה לספר אמרה: ״תמיד רציתי לדבר עם אחד מתלמידיו, אך לא מצאתי מתאים לכך כמוך״. או אז נפלה לזרועותיו והתייפחה. הרגיעה בן העשיר ואמר: ״מתחייב אני לדאוג שלעולם לא יקרה כדבר הזה עוד״. נטל את סעודת הצהריים, חזר לחנות, והמשיך בלימודו בשקדנות רבה. כאילו לא ארע דבר. נקפו הימים, עד שיום אחד נעלם אחד התלמידים המצטיינים, כאילו בלעה אותו האדמה. בן העשיר, שכבר ידע את תורת הקסמים על בוריה, אך הסתיר זאת מעיני הקוסם, החליט שהגיעה העת לפעול. הלך הוא למרתף, פתח את דלת הסתרים ושחרר את חברו לחופשי. משנודע הדבר לקוסם, אץ בזעם לביתו. ועוד בטרם שהגיע, הסתיר בן העשיר את חברו, לחש לחשים והפך עצמו לחמור. משהגיע הקוסם לביתו ולא מצא דבר לבד מחמור העומד ומלחך עשב, הבין מיד מיהו החמור. הוא ניגש אליו, שם רסן בפיו, קרא דבר לחש וקסם ואמר: ״כל עוד רסן זה בפיך, לעולם תישאר חמור״. אז ציווה על כל עבדיו שיעבירו את החמור בעבודה קשה, והזהירם לבל יסירו את הרסן מפיו. כך במשך חודשים רבים, לילות כימים, הוא משך בעול וסבל יסורים רבים עד שיום אחד כרע, נפל באפיסת כוחות וביקש את נפשו למות. עבדיו של הקוסם הזדרזו ולקחוהו להשקותו ולהשיב את נפשו. ומרוב שעסקו בהשבת נפשו לחיים, נשתכחה מהם מצוות הקוסם לבל יורידו את הרסן מפיו. והם, כדי להקל עליו את השתיה, הסירו את הרסן. בו ברגע קרא בן העשיר לחש קסמים, והפך מחמור לדג, קפץ למקווה המים ונעלם. מהרו העבדים התמהים לאדונם וסיפרו לו את הקורות אותם. בהגיע הידיעה המרה לאוזניו, צעק צעקה גדולה, וחיש מהר רץ אל מקווה המים. בהגיעו, הטה ידיו על מקווה המים, אמר לחש קסמים ומיד התייבש המקווה. בן העשיר הפך לרימון שהתגלגל במהירות לעבר אחד מעבדיו. נבהל העבד, תפס את הרימון והשליכו ארצה. הרימון התפקע, וגרעיניו התפזרו סביב. באותו הרגע לחש הקוסם לחש רחש, הפך עצמו לתרנגול והחל מלקט את גרעיני הרימון. משבלע את הגרעין האחרון, נתארך הלה בתוך גרונו והפך לסכין. הסכין ביתר את צוואר התרנגול וממנו בקע עלם יפה תואר, הוא בן העשיר. שלח בן העשיר את העבדים לחופשי ונשא את בת הקוסם היפה לאשה. בהונו הרב של הקוסם תפר גלימות וחילק אותם לאנשים תמימי דרך. וכך חיו להם השניים שנים רבות, כשצדק ומשפט ומתן צדקה נר לרגליהם.
מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.
מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-מלחמת הקוסמים–עמוד 49
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- La création de la Misguéret-Isser Harel
La création de la Misguéret
Isser Harel
Isser Harel était le patron légendaire du "Mossad". Né en 1912 comme Isser Halperin à Vitbesq en Russie Blanche. Son père était un rabbin. A la fin de ses études secondaires, il s'est joint à un groupe de pionniers dans une ferme de préparation près de Riga et un an plus tard il débarquait à Jaffa. Un des fondateurs du kibboutz Shfaïm, où il devait rencontrer son épouse, Rivka.
Comme membre du kibboutz, il s'engagea dans la Hagana et trouva sa voie dans le service de renseignements clandestin (Le Shaï). En 1947, il fut nommé chef des Services de Sécurité au district de Tel-Aviv.
En juin 1948 il fonda le Chabak (D.S.T.) et en septembre 1952 il accéda au commandement du Mossad et du Chabak.
En 1963 il devait rencontrer Méir Knafo et accepter de l'aider à renforcer l'organisation qu'il venait de créer en Israël avec les anciens de la clandestinité et d'en être le guide spirituel.
Depuis les premiers jours de l'Etat d'Israël, et surtout depuis ma nomination à la tête du Mossad, j'ai été le témoin attentif de l'évolution des relations entre le peuple juif et l'Etat juif. Quelles sont leurs obligations réciproques? Les juifs de la diaspora sont censés, naturellement, monter en Israël et participer à sa construction, alors que les juifs d'Israël se doivent de les accueillir et de les intégrer avec joie jusqu'à ce qu'ils ne forment qu'une seule entité. Mais jusqu'à ce que la majorité des juifs montent dans leur pays, quel sera le sort des communautés juives dans les zones de danger et de détresse? Quel est le devoir de l'Etat juif envers eux? Doit-il rester sur la touche ou se porter à leur secours de toute manière possible? Ma réponse était que l’Etat d'Israël ne pourra jamais rester indifférent en cas de tel danger et de telle détresse.
Ces idées, je les ai exposées au début des années cinquante aux deux chefs du gouvernement sous lesquels j'ai servi, David Ben-Gourion et Moché Sharet. Tous les deux étaient absolument d'accord avec elles et avaient adopté ma position de fixer parmi les fonctions du Mossad de telles missions nationales.
Le chef de la junte militaire égyptienne, le colonel Abdel Nasser, s'était imposé comme le chef du monde arabe, du monde islamique et du continent africain.
Il n'avait épargné aucun moyen pour arriver à ce but. Son slogan – qui à ses yeux devait lui permettre d'atteindre l'objectif visé – était la destruction de l'Etat d'Israël. Et c'était bien son intention. Sa propagande virulente contre Israël était arrivée jusqu'en Afrique du Nord. Au Maroc, sa propagande était relayée par le parti nationaliste extrémiste de l'Istiqlal. L'hostilité à Israël, s'était muée, sous l'impulsion de Nasser, en une campagne contre les juifs du Maroc, qui ne cachaient pas leur lien et leur sympathie pour l'Etat d'Israël. Cette communauté était forte en 1954 de quelques 200,000 âmes.
Le pouvoir au Maroc était entre les mains des Autorités Françaises, mais toutes les parties menaient leur politique dans la perspective de l'indépendance jugée à terme inéluctable. Comme je connaissais bien les tendances de Nasser et ses combinaisons, j'étais arrivé à la conclusion qu'avec l'indépendance, la grande communauté juive marocaine pourrait se trouver confrontée à un danger physique. Dans le temps qui restait à notre disposition jusqu'à cette indépendance annoncée, nous avons décidé de prendre les mesures nécessaires pour y faire face. Il fallait d'abord vérifier de près et de manière approfondie deux questions: les juifs d'Afrique du Nord – et les juifs du Maroc en particulier – avaient-ils le même sentiment du danger potentiel? Et dans l'affirmative, y avait-il une infrastructure suffisante au sein de la jeunesse juive pour construire une force d'auto défense? Je décidai d'envoyer en Afrique du Nord, un homme compétent pour mener cette enquête. Son séjour en Tunisie, Algérie et au Maroc dura plusieurs mois et est revenu avec des conclusions positives sur les deux questions. D'abord, il y avait bien dans ces communautés un sentiment d'appréhension et de crainte de ce qui suivra le départ des Français. Secondo, il y avait bien dans ces pays une excellente jeunesse sur laquelle il sera possible de construire le programme d'auto défense. Cette seconde réponse était particulièrement importante et encourageante.
Sur la base de ces données, j'ai décidé de préparer l'équipe israélienne avec pour mission de poser les bases de l'organisation d'auto défense. Vingt volontaires ont été sélectionnés, tous anciens de Tsahal, avec un passé de combattants et l'expérience de l'activité clandestine, parlant français, certains originaires des pays arabes. Au cours de l'année 1955, après un entraînement intensif, ils étaient dépêchés en Afrique du Nord, la majorité au Maroc, et là ils se sont attelés à poser les bases de la Misguéret (nom de code donné à l'auto défense).
Début 1956, l'activité pratique de la Misguéret a commencé. Des jeunes volontaires locaux ont été recrutés, au départ essenciellement parmi les membres des mouvements de jeunesse sionistes.
Des cadres ont été désignés et envoyés suivre des cours, au début en France, puis en Israël, en profitant des vacances d'été. L'accent était mis sur la clandestinité et la jeunesse locale devait faire preuve d'une maturité et d'une discipline exemplaires. En Israël les recrues ont subi un entraînement intensif – dans le cadre du Mossad et de Tsahal – incluant une préparation militaire et l'usage des armes, le travail dans la clandestinité, parallèlement à des activités éducatives et idéologiques. Tous les instructeurs ont été impressionnés par la qualité et le niveau des volontaires. A ma demande, le chef du gouvernement David Ben-Gourion, devait accepter de venir parler devant eux, ce qui devait leur causer une grande émotion. Ben-Gourion de son côté, devait être impressionné du projet et de ce qu'il avait vu. A leur retour dans leurs villes, ils devaient insuffler leur enthousiasme à leurs camarades. Malgré la clandestinité, la création de la Misguéret ne devait pas rester un secret parmi les communautés juives, ce qui devait accroître leur sentiment de sécurité et de fierté. Ainsi était atteint, déjà à ce stade, l'objectif de base pour lequel avait été créée l'organisation d'autodéfense.
Début 1956, les Français quittaient le Maroc, et au milieu de l'année, les autorités marocaines donnèrent l'ordre de faire cesser la Alyah officielle. Les juifs du Maroc se trouvaient d'un coup coupés de l'Etat d'Israël. Dans le monde juif, et plus particulièrement en Israël, ce fut une grande inquiétude quant à leur sort. La décision de faire sortir les juifs du Maroc par tous les moyens possibles fut donc prise en Israël. La responsabilité de l'application de cette décision fut confiée au Département de la Alyah de l'Agence Juive et à celui qui était à sa tête, Zalman Shragaï.
Après maintes recherches et bien des hésitations,
Zalman Shragaï s'est adressé à moi et a proposé que le Mossad se charge de cette mission. Je n'ai pas hésité à lui répondre positivement et avec enthousiasme. Nous avons conclu entre nous que le Département de la Alyah sera l'instance suprême et exclusive sur le plan politique, et le Mossad le responsable exclusif de l'application sur le terrain.
Il devait s'avérer que c'était le meilleur arrangement possible entre deux organismes partageant le même objectif sacré: tout faire pour sauver les juifs du Maroc et les faire monter en Israël.
En Shragaï j'ai trouvé le partenaire idéal sur tous les plans: il était passionné pour
la Alyah, il aimait les olim, dévoué à la cause et de plus un homme fidèle et loyal. Un lien aussi rare devait beaucoup contribuer au succès de toute l'opération.
Les hommes de la Misguéret au Maroc accueillirent avec enthousiasme la nouvelle mission. L'heure était arrivée pour eux de mettre en pratique ce qu'ils avaient appris à faire en cas de danger. Cela devait être le début de l'une des opérations les plus extraordinaires et les plus passionnantes, une opération qui devait durer neuf ans et produire des fruits incomparables: la sortie de plus de 100,000 juifs – hommes, femmes et enfants – et leur arrivée au pays de leur rêve et de leur choix: Israël. Au départ, on se servit de passeports déjà utilisés et adaptés par nous aux nouveaux besoins et aux nouveaux candidats. Cette méthode était par nature limitée à quelques individus et il fallait trouver les voies pour la sortie de milliers de juifs. La solution fut trouvée dans la ville de Tanger qui avait encore un statut international – et dans les deux présides espagnoles de Ceuta et Mélilia. Alors commença le passage clandestin d'immigrants vers ces villes, par voie de terre et de mer, et on y établit des centres de transit temporaires dans lesquels ils furent logés jusqu'à leur départ vers la colonie britannique de Gibraltar ou l'Espagne. Les autorités anglaises et espagnoles étaient disposées à apporter leur aide à cette opération secrète, malgré les protestations des autorités marocaines. Aussi bien à Gibraltar qu'en Espagne, les autorités devaient faire preuve d'un grand humanisme, sans obstacles bureaucratiques, permettant ensuite aux olim de partir pour Marseille et de là vers Israël, par voie aérienne ou maritime.
Une des missions principales de la Misguéret était d'établir le contact avec les candidats au départ, de les préparer, d'assurer leur transport et de les infiltrer dans les enclaves. Il n'y avait aucune difficulté à recruter ces candidats. Au contraire; l'aspiration au départ pour Israël était supérieure aux possibilités de la Misguéret de la mettre en pratique. C'était une sorte de mouvement messianique, sans calculs, sans conditions, sans exiger de préavis plausible pour liquider les affaires. Et il faut se souvenir qu'il ne s'agissait pas d'individus isolés, mais de familles entières avec leurs personnes âgées et leurs enfants.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– La création de la Misguéret–Isser Harel-page 98
Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites
DOCUMENTS
Révélations inédites!!!
[Une partie des documents qui apparaissent ici sont dévoilés pour la première fois. La chose sera précisée dans le titre de chaque document]
Le naufrage du bateau Egoz
Michel-Méir Knafo
Le Mossad se préoccupa de la destinée de la communauté juive du Maroc, et investit beaucoup de forces et de réflexion dans la défense des communautés juives et leurs institutions ainsi que dans l'organisation de l'immigration clandestine. Ces comptes-rendus nous montrent que le "Mossad" fit en sorte d'arriver à la vérité maximale dans l'enquête du naufrage du bateau Egoz.
A quel point ses agents réussirent-ils à réunir toutes les informations sur cette tragédie, il est difficile de le savoir, comme il est difficile de savoir si nous possédons tous les comptes-rendus à ce sujet.
- Après le naufrage d'Egoz et à ce jour, il n'y eut aucune initiative du "Mossad" d'effectuer des recherches et de localiser l'endroit du naufrage, je pense que ce n'est pas la fonction du "Mossad" – il ne peut être qu'un facteur d'assistance et de stimulation.
- C'est pourquoi j'ai pensé qu'il était juste de m'adresser à deux officiers anciens des commandos de la marine expérimentés dans des recherches de ce type. Nous avons même trouvé un financier, dont l'unique condition était l'obtention d'une autorisation pour les recherches délivrée par les autorités marocaines, par l'intermédiaire du gouvernement israélien.
- Ces officiers, ayant pris conaissance des documents et cartes géographiques en ma possession, dressèrent un programme de travail et son coût – programme qui reçut l'approbation de la marine israélienne, dans une rencontre triangulaire qui eut lieu avec le représentant du bureau du premier ministre et un des deux officiers de la marine. Lorsque je dis autorisation, je pense à une autorisation d'un programme professionnel, sans entrer dans son coût – car ce ne sont pas les affaires de la marine.
- Le bureau du premier ministre prit sur lui d'arriver à une entente avec le royaume du Maroc, qui permettra des recherches pour localiser l'endroit du naufrage d'Egoz.
- Nous, de notre côté, nous mîmes en action de la façon la plus discrète qu'il soit un homme, fidèle et fiable, qui visita plus d'une fois la région du naufrage du Egoz et vérifia des données particulières, à la demande des professionnels. Ces vérifications nous amenèrent presque avec certitude à l'endroit du naufrage.
- Après que nous ayons obtenu un programme d'action fiable et aussi un financier, il nous manquait encore l'autorisation du royaume du Maroc et ceci resta sous la gestion du bureau du premier ministre.
- Dans les contacts que nous avons eus avec ce bureau nous n'avons entendus à aujourd'hui que des explications du type: "nous sommes encore en train de vérifier', "le moment n'est pas encore venu", "on verra après les élections (de juillet 99)", "le sujet se trouve en traitement" et bien d'autres explications…
- Au moment où sont écrites ces lignes, il n'y a aucun changement des autorités marocaines quand à l'obtention des autorisations exigées pour entamer des recherches. Je suis sûr qu'à leur obtention, la marine israélienne accepterait d'y participer.
- DOCUMENTA Première révélation
- Compte-rendu sur l'affaire "petit poisson'
- 16 novembre 1958 à: Issar Harel
- de: Dov (Bertchik) Maguen
- Fin septembre 1958, j'ai reçu l'ordre du Mossad d'arriver à Gibraltar dans le cadre de l'opération "petit poisson"
- Un homme qui nous était connu a acheté un moyen de navigation du genre "bateau de débarquement', et qu'il désire transporter des juifs du Maroc à Gibraltar à un prix raisonnable.
- D'après les données, tout était valable et en règle, et il m'incombait de vérifier ce bateau du point de vue de la conformité à la tâche assignée, la sécurité en mer. le nombre de passagers à chaque voyage, la météo et tout ce qui était lié a l'opération du point de vue maritime.
- La date supposée pour le début de l'opération a été fixée pour le 11-12 octobre. Je suis arrivé à Gibraltar dans la nuit du 7 au 8 octobre. La première rencontre avec le propriétaire de la dite embarcation, a eut lieu le 11 octobre, pendant laquelle j'ai reçu des renseignements sur le bateau par l'homme qui tenait en main une lettre descriptive avec des données. Ce n'était pas un bateau ne débarquement mais des détails sur un bateau à moteur rapide qui a servi au sauvetage de pilotes en service à la R.A.F. Après avoir discuter sur différents détails il fut convenu, que l'homme arriverait avec le bateau à Gibraltar le 20 octobre, autant pour des réparations que pour la vérification. Après cela, et seulement alors, dans le cas où le bateau conviendrait, on examinerait les autres détails et engagements mutuels.
- La date supposée pour le début de l'opération fut repoussée à la nuit entre le 26 et le 27 octobre.
- Jusqu'à la date à laquelle nous avons attendu l'arrivée du bateau à Gibraltar, selon l'accord passé, j'ai cru en l'homme et en ses paroles – dans la mesure où on l'avait recommandé – mais le bateau n'arriva pas à Gibraltar comme convenu, non plus après d'autres accords pris lors de rencontres supplémentaires.
- Il y avait différentes raisons: au début des difficultés pécuniaires et finalement à cause d'un manque d'attestations de vente et de propriété. Déjà le 23-24 octobre avait cessé ma confiance en cet homme, en raison de son comportement fuyant et son manque de sérieux, donc la possibilité de l'acquisition du bateau, n'existait qu'en théorie. J'ai continué à être en contact avec cet homme jusqu'à fin octobre. De par la puissante volonté d'agir, nous nous sommes bercés d'illusions, et c'est pourquoi je ne m'étais pas pressé de rompre le contact sans en connaître les raisons ultimes et claires. Notre annonce finale était: "Le bateau n'arrivera pas en raison d’un manque d'attestations de vente et de propriété".
- Conclusions: j'ai quitté Gibraltar sans voir le bateau, sans savoir s'il existait seulement un bateau qui était la propriété de cet homme. Il n'y eut aucune étape à laquelle nous aurions pu être sûr de cette opération, sans que nous n'ayons vu en fait le bateau. Je ne connais pas la base sur laquelle les préparatifs de cette opération ont reçu une diffusion même à l'extérieur du cadre des hommes qui s'en occupaient directement. Je ne me suis pas étendu sur les détails du processus de négociations et la réflexion qui ont conduits aux décisions telles que nous les avons prises, car en fait il n'y eut aucun résultat.
- Le bateau Egoz – ses traversées et son naufrage-Meir Knafo-Revelations inedites
- Page 421