מורשת יהדות מרוקו

חֲתֻנָּה

מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן

מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?

עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם

לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא

לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה

וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?

 מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי

אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ

תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.

וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה

עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם

וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!

לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!

הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.

וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…

וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?

 הרי היתה רק נערה?

אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ

וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!

מבוסס על סיפור ששמעתי מפי אחותי, מרגלית אוזן

מָה קָּרָה? אִמְרִי לִי מָה קָּרָה?

עִישָׁא נַעֲרָה תַּמָּה
מִשְּׁנֵי הוֹרֶיהָ הִיא יְתוֹמָה
הִשִּׂיאוּהָ לְתַלְמִיד חָכָם
הַלֹּא הוּא דְּוִדּוּ אַבּוּדְרָהָאם.
אַנְשֵׁי חֶסֶד דָּאֲגוּ לָהֶם
חֻפָּה וְקִדּוּשִׁים עָרְכוּ לַהֶם
וְעָלִית גַּג נָתְנוּ לַהֶם

לִמְגוּרֵיהֶם. –
חָיוּ אֶת חַיֵּיכֶם !
אָמְרוּ לָהֶם,
לָחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם
וְנִפְרְדוּ מֵהֶם.
אֲבָל רַבּוֹתַי,
הָעֹנִי אָמְנָם אֵינוֹ בּוּשָׁה
אַךְ מָה יַעֲשׂוּ דְּוִדּוּ וְעִישָׁא

לְלֹא לֶחֶם וּלְלֹא עִסָּה
לְלֹא שֶׁקֶץ שֶׁל פַּרְנָסָה?
כֵּן! הָעֹנִי שׁוֹלֵט בְּבֵיתָם
וְהַדְּחָק מְעַנֶּה אֶת רוּחָם.
יוֹם אֶחָד הִשִּׂיגָה יָדָם
מְנַת בָּשָׂר יְחִידָה

וְהִיא מֻנַּחַת עַל שֻׁלְחָנָם
וּשְׁנֵיהֶם מַנִּיחִים עָלֶיהָ אֶת עֵינָם.
לְפֶתַע שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ
כְּשֶׁהוּא שָׁם עַל לִבּוֹ אֶת יָדוֹ:
– אִמְרִי לִי יְקָרָה
מָה קָרָה לְאָבִיךְ? מָה קָרָה?
אֵיךְ הָלַךְ פִּתְאֹם ?

 מַדּוּעַ אֵינוֹ כָּאן אִתָּנוּ הַיּוֹם?
לְזֵכֶר אָבִיהָ הַמָּנוֹחַ,
אוֹתוֹ אֵינָהּ יְכוֹלָה לִשְׁכֹּחַ,
הֵחֵלָּה עִישָׁא לִבְכּוֹת
וּבִשְׁתֵּי יָדֶיהָ עַל פָּנֶיהָ לְהַכּוֹת
– אָבִי! אָבִי! לָמָּה עֲזַבְתַּנִי

אוֹי לִי כַּמָּה מַר גּוֹרָלִי!
הַמִּסְכֵּנָה, מֵהַשֻּׁלְחָן קַמְתְּ
וּבַעֲלָהּ בְּחֶמְלָה שׁוֹאֵל
לָמָּה אַתְּ קָמָה, לָמָּה?
וּמַגְבִּיהַּ הוּא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם
וּמוֹשִׁיט לָהּ בְּחֶמְלָה כּוֹס מַיִם
וּכְשֶׁנֶּעֱלֶמֶת מֵעֵינָיו בַּת זוּגוֹ

תּוֹקֵעַ דְּוִדּוּ בַּבָּשָׂר אֶת מַזְלְגוֹ,
וְטוֹרֵף אֶת הַבָּשָׂר בְּגַפּוֹ
וּמְקַנֵּחַ אֶת צַלַּחְתּוֹ וְאֶת אַפּוֹ.

וּמָחָר הוּא יוֹם חָדָשׁ,
דְּוִדּוּ הָלַךְ לְבֵית–הַמִּדְרָשׁ
עִשָּׂא תָּרָה אַחַר מִצְרָכִים
אַךְ הַמַּדָּפִים וְהַמְזַוֶּה רֵיקִים
וּבְאֵין בְּרֵרָה
מְבַשֶּׁלֶת הִיא קְדֵרָה

עִם שְׁנֵי פּוֹלִים מְצֻמָּקִים
וּשְׁלֹשָׁה עֲדָשִׁים נִשְׁכָּחִים.
לִשְׁעַת הַצָּהֳרַיִם בָּא דְּוִדּוּ
וּמָה הוּא מַחֲזִיק בְּיָדוֹ ?
מְנַת דָּג מְבֻשֶּׁלֶת
שֶׁקִּבֵּל מֵהָרַבָּנִית הַחוֹמֶלֶת.
וְשׁוּב יוֹשְׁבִים הַשְּׁנַיִם

וְתוֹקְעִים בַּדָּג אֶת הָעֵינַיִם.
וְאָז שׁוֹאֵל דְּוִדּוּ בִּדְחִילוּ
בְּקוֹל אֹהַד… כְּאִלּוּ:
אִמְרִי לִי עִשָּׂא יְקָרָתִי
מַחְמָל עֵינֵי, אִשְׁתִּי!
אִמֵּךְ, הָיְתָה צְעִירָה
אָז מָה קָּרָה! מָה קָּרָה!

לָמָּה הָלְכָה כֹּה מֻקְדָּם!
וְהִשְׁאִירָה יְלָדֶיהָ לְבַדָּם!
עִשָּׂא פּוֹרֶצֶת בִּבְכִי
וּמַכָּה בְּיָדָהּ עַל הַלֶּחִי,
וְצוֹעֶקֶת בְּקוֹל נִסְעָר
כַּמָּה גּוֹרָלִי מַר!

הָלְכָה אִמִּי לִבְלִי שׁוּב
מֵאָז שׁוּם דָּבָר לֹא חָשׁוּב !
דְּוִדּוּ מְבַקֵּשׁ לְהַרְגִּיעָהּ
כּוֹס מַיִם הוּא מוֹשִׁיט לָהּ,
אַךְ מֵהַשֻּׁלְחָן הִיא בּוֹרַחַת
מַשְׁאִירָה אוֹתוֹ מוּל הַצַּלַּחַת
וְהוּא טוֹבֵל בַּצִּיר אֶת פִּתּוֹ
וְאוֹכֵל אֶת כָּל– הַדָּג לַהֲנָאָתוֹ.

וּלְמָחָר כְּשֶׁיָּשְׁבוּ בְּמוּעָקָה
לַשֻּׁלְחָן מוּל צַלַּחַת רֵיקָה
דָּפְקָה שָׁכְנָה טוֹבָה עַל דַּלְתָּם
וְּדָחֲפָּה שׁוּק שֶׁל עוֹף לְיָדָם:
בַּעֲלִי לֹא בָּא הַיּוֹם לִסְעֹד
וְאֵינֶנִּי זְקוּקָה לְזֶה עוֹד!…

וְשׁוּב יָשְׁבוּ מוּל מָנָה בּוֹדֵדָה
יְתוֹמָה מִסְכֵּנָה וּבַעֲלָהּ לְיָדָהּ,
ןשׁוב פּוֹנֶה הוּא אֵלֶיהָ בְּרַחֲמִים
וְשׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּקוֹל תָּמִים:
אֵיךְ קָרָה שֶׁאֲחוֹתֵךְ הַתְּאוֹמָה
הָלְכָה פִּתְאֹם לְעוֹלָמָהּ ?
מָה קָרָה לָהּ ? מָה קָרָה ?

 הרי היתה רק נערה?

אָז פָּתְחָה פִּיהָ עִשָּׂא
וְעָנְתָה בְּמֵצַח נְחוּשָׁה:
– מֵתָה!
– מָה, שָׁאַל הַבַּעַל בִּדְאָגָה
וְהוֹסִיף כִּמְעַט בִּשְׁאָגָה:
אֵיךְ מֵתָה ?
– סְתָם מֵתָה! צָעֲקָה הָאִשָּׁה,
הוֹשִׁיטָה כּוֹס מַיִם לְאִישָׁהּ
נָטְלָה רֶגֶל הָעוֹף בִּידָיָה'
נָעֲצָה בּוֹ בְּחֶדְוָה אֶת שִׁנֶּיהָ

וּכְשֶׁבַּעֲלָהּ מַבִּיט בָּהּ בְּעֵינַיִם כָּלוֹת
אָכְלָה לְבַדָּהּ אֶת הַמָּנָה עַד כְּלוֹת.
וְאָז בְּמוֹצְצָהּ מֵהָעֶצֶם אֶת הַמֵּחַ,
אָמְרָה לְבַעֲלָהּ בְּקוֹל מְבַדֵּחַ
– בַּעֲלִי הַיָּקָר!
אִם רְצוֹנְךָ לָדַעַת מַדּוּעַ וְלָמָּה
נִשְׁאַרְתִּי נַעֲרָה בּוֹדֵדָה וִיתוֹמָה
שְׁאַל כָּעֵת שְׁאֵלוֹתֶיךָ בְּקוֹל
כִּי עַתָּה, מוּכָנָה אֲנִי לַעֲנוֹת עַל הַכֹּל!

אַהֲבָה

בְּרַךְ אוֹ בָרַח

במרוקו, הְוִירִין הוא מעין מקבילה של שְׁחָה. הוא היה יהודי ששמו האמיתי היה אהרן. סיפורים רבים מיוחסים לו, בכולם הוא יוצא מנצח תודות לפקחות ולערמומיות שלו. לפעמים הוא קצת מרושע ולפעמים יכולה פקחותו לעלות לו ביוקר, אבל היו בטוחים שהוירין ימצא תמיד מוצא מכל מצב. פעם התארח אצל יהודי שהזמינו לטעום מן הקוסקוס הטוב של אשתו. כשהוגש הקוסקוס, לקח האיש לפת גדולה מעל קערת הקוסקוס והגיש אותה להוירין: ״יקירי, אמר, אכול נא את הלפת הזאת לכבודו של אברהם אבינו.״ הביט הוירין בחמדה בקערת הקוסקוס ונענה לרצון מארחו ואכל את הלפת. אז נטל האיש עוד לפת: »הוירין יקר, אכול נא את הלפת הזאת לכבוד יצחק אבינו.״ במאמץ ניכר אכל הוירין את הלפת השנייה. כאשר בלע את חתיכת הלפת האחרונה, נטל המארח לפת שלישית. ״אנא ידידי, בל יפקד מקומו של בחיר האבות, אכול נא לפת זאת לכבוד יעקב אבינו.״ לסיפור הזה יש שני סיומים אפשריים: הראשון הוא שכשסיים לאכול את הלפת השלישית ברך את האל הטוב שנתן לנו רק שלושה אבות, והשני הוא שכשראה שיש עוד כמה לפתות על הקערה קם וברח מבית מארחו לפני שהלה יעבור לאמהות…

או או או

לָאַהֲבָה דְּרָכִים מוּזָרוֹת
אֶת זֶה תּוּכְלוּ מִיָּד לִרְאוֹת.

שֵׂיךְ עָשִׁיר שֶׁחַי לוֹ בְּאַרְמוֹנוֹ;
הִתְנַזֵּר לְגַמְרֵי מִנְּשׁוֹת הַרְמוֹנוֹ,
יַעַן כִּי אֶת כָּל אַהֲבָתוֹ

הֶעֱנִיק רַק לְאַחַת: נָאקָתוֹ:
הוּא קִשֵּׁט אוֹתָהּ וְטִפֵּחַ אוֹתָהּ
וּמָלֵא כָּל–צֹרֵךְ שֶׁנִּשְׁקַף מִמַּבָּטָהּ.
בְּלִבּוֹ חָשׁ כְּלַפֶּיהָ רֶגֶשׁ כֹּהּ כַּבִּיר

 שֶׁאֶת מִרְבָּצָהּ לְחַדְרוֹ הֶעֱבִיר.
וְיוֹם אֶחָד, כְּשֶׁדִּבֵּר אוֹדוֹתֶיהָ;
וּמָנָה אַחַת לְאַחַת מַעֲלוֹתֶיהָ,
אָמַר: – נָאקָתִי טוֹבָה מִכָּל אִשָּׁה

וּמָה חֲבָל שֶׁהִיא שׁוֹתֶקֶת וּמַחֲרִישָׁה
כִּי אִם אַלָּאֶהּ הָיָה פּוֹתֵחַ אֶת פִּיהָ
וְהִיא הָיְתָה מַשְׁמִיעָה אֶת דְּבָרֶיהָ
הֱיִיתֶם נוֹכְחִים עַד כַּמָּה

הִיא נְחָנָה כְּשֶׁכָּל וּבְחָכְמָה!
אָז יֹאמַר לוֹ הְוִּירִין בִרְצִינוּת:
אֲדוֹנִי הַשֵׁיךְ, אֹמַר לְךָ בְּכֵנוּת
אֲנִי מְסֻגָּל לְלַמְּדָהּ לְדַבֵּר

תּוֹךְ זְמַן קָצָר; שָׁנָה וְלֹא יוֹתֵר!
אוֹרוֹּ עֵינִי הִשֵּׁיּךְ וְהוּא קָרָא בְּשִׂמְחָה:
אִם תַּצְלִיחַ בְּכָךְ, אוֹצָר אַעֲנִיק לְךָ!
הַעֲנֵק לִי, אָמַר הְוִּירִין; אֶת שְׂכָרִי מֵעַתָּה
כִּי לְפָנַי עֲבוֹדָה רַבָּה וְלֹא מְעַטָּה
עָלַי לְהַסִּיעַ הַרְחֵק מִכָּאן אֶת הַנָּאקָה
שֶׁתּוּכַל לִלְמֹד בְּשֶׁקֶט וּבְלִי דְּאָגָה!

אָז יִתֵּן הַשֵּׁיךְ לְהְוִּירִין מְלֹא דִּינָרֵי זָהָב
וִיפָרֵד מִנָּאקָתוֹ בְּמִלִּים שֶׁל אִישׁ מְאֹהָב;
יַזְכִּיר לְהְוִּירִין שֶׁעָלָיו לָשׁוּב תּוֹךְ שָׁנָה
כִּי לְלֵב אוֹהֵב מָה קָשָׁה הַהַמְתָּנָה!

יָצָא הְוִירִין מֵהָאַרְמוֹן וְהַנָּאקָה לְצִדּוֹ
עִם מַחְשָׁבוֹת עַלִּיזוֹת וְהַדִּינָרִים בְּיָדוֹ;
הָלַךְ אֶל אִכָּר מִסְכֵּן וּמָסַר לוֹ הַנָּאקָה
אָמַר לוֹ: – מֵעַתָּה הָסֵר מִלִּבְּךָ כָּל מוּעָקָה

כִּי בְּהֵמָה זוֹ תַּחֲרֹשׁ אַדְמָתֵךְ בִּמְקוֹמְךָ.
חָזַר הְוֵרִין אֶל בֵּיתוֹ מָלֵא שִׂמְחָה,
קָרָא לְאִשְׁתּוֹ וְהִכְרִיז: – מְאֻשָּׁר הִנְנִי
מֵעַתָּה אֵשֵׁב לִי תַּחַת תְּאֵנָתִי וְגַפְנֵי.

אַךְ אִשְׁתּוֹ הָיְתָה מֻדְאֶגֶת וְלֹא שַׁאֲנַנָּה
– מְשֻׁגָּע! וּמָה תַּעֲשֶׂה בְּעוֹד שָׁנָה?!
וּכְשֶׁיְּבַקֵּשׁ הֲשֵּׁיךְ אֶת אֲהוּבָתוֹ,
בְּאֵיזֶה מַצָּב תַּחֲזִיר לוֹ אֶת נָאקָתוֹ?
עָנָה הַלֵּיצָן מִבְּלִי לָצֵאת מִכֵּלָיו:
– אַאוֹ אַאוֹ אַאוֹ!
אָמְרָה זוּגָתוֹ: – לֹא אַנִּיחַ לְךָ
עַד שֶׁתַּסְבִּיר לִי אֶת תְּשׁוּבָתְךָ!

חָזַר הְוִּירִין וּפֵרֵט אֶת תְּשׁוּבָתוֹ:
– אוֹ אוֹ אוֹ !
אוֹ שֶׁתֵּצֵא נִשְׁמַת הַשֵּׁיךְ מֵרֹב גַּעְגּוּעִים,
אוֹ שֶׁהַנָּאקָה מֵרֹב עֲבוֹדָה תָּמוּת מִיְּסוּרִים,
אוֹ…. שֶׁאֲנִי אַחֲזִיר לְבוֹרְאִי אֶת נִשְׁמָתִי…
אָז לָמָּה לִדְאֹג! הָבָה נֵהָנֶה מֵעָשְׁרֵנוּ זוּגָתִי.

חתול בבית

וכך מתנהלים חיי בני הזוג הצעירים, האישה הנערה עוד לא למדה דבר. מה הם החיים? מהו גבר? מהי אישה? איך מנהלים בית? היא יודעת רק שיש לה חובות: עליה לדאוג לכול! אמרו לה שהיא צריכה לשמח את בעלה, לנקות את הבית, לכבס את בגדיו, לצחצח את נעליו, להכין לו אוכל! אוכל? איך מכינים אוכל? בבית הוריה, אמה עשתה את הכול, כיבסה, בישלה הכול, הכול! הבעיה היא שהיא שכחה להראות לה איך מבשלים! לבעל הטרי יש סבלנות, אבל לכל דבר יש סוף וגם לסבלנות שלו!

הַמַּתְכּוֹן אֶצְלִי
הַכַּלָּה הַצְּעִירָה
מַבִּיטָה בַּקְּדֵרָה:
מָה תְּבַשֵּׁל לַחֲתָנָהּ
שֶׁלֹּא יִבְרַח מִמֶּנָּה!
רַק אֶתְמוֹל רַב עִמָּהּ
שֶׁלֹּא לָמְדָה בִּשּׁוּל מֵאִמָּהּ:
מָה אָכַלְתִּי עַד עַכָּשׁו ?
דִּבְרִי הֶבֶל וָשָׁוְא!
יוֹם אַחַר חֲבִיתָה,
לְמָחֳרָת סָלָט בַּפִּתָּה,
אֵיזֶה מַרְק קָדוּחַ
אוֹ יֶרֶק דָּחוּחַ!

מָה יִהְיֶה? שׁוֹאֵל אֲנִי,
עַד מָתַי נֹאכַל לֶחֶם עֹנִי
אִם יֵשׁ בְּלִבֵּךְ רַחֲמִים,
בַּשְּׁלִי מָחָר מַשֶּׁהוּ טָעִים,
אֹכֶל שֶׁל מַמָּשׁ

 אַחֶרֶת עוֹרִי יִכְמַשׁ!
אֲהוּבִי, אוֹמֶרֶת הַכַּלָּה
אִם זֹאת הִיא הַמִּשְׁאָלָה
לָמָּה נְחַכֶּה לְמָחָר?
עוֹד הַיּוֹם נֹאכַל בָּשָׂר!
לְךָ אֶל הַקַּצָּב יַקִּירִי,
וּקְנֵה בָּשָׂר טָרִי,
בַּקֶשׁ מִמֶּנּוּ בָּשָׂר צְלִי,
שֶׁיַּסְפִּיק לְךָ וְגַם לִי.
אֲבָל שָׁמַע נָא לַעֲצָתִי
וְאַל תִּהְיֶה פֶּתִי
דְּרֹשׁ מִמֶּנּוּ מַתְכּוֹן
שֶׁיַּסְבִּיר לָנוּ אֶל–נָכוֹן
אֵיךְ מֵהַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה
מְבַשְּׁלִים מְנַת בָּשָׂר הֲגוּנָה.
רָץ הֶחָתָן בְּמֵרְץ
אֶל הַקַּצָּב יִחְיָא פֶּרֶץ

שֶׁהִנִּיחַ נֵתַח בָּשָׂר בְּיָדוֹ
וּמַתְכּוֹן מְפָרֵט בְּצִדּוֹ.
אֶל בֵּיתוֹ חוֹזֵר חֲתָנֵנוּ
בָּשָׂר טוֹב נֹאכַל אָנוּ,'
חוֹשֵׁב הוּא בְּלִבּוֹ;
מַנִּיחַ הַבָּשָׂר בַּמִּטְבָּח,
וְקוֹרֵא בְּקוֹל שָׂמֵחַ –

 אִשְׁתִּי הַיְּקָרָה
הָכִינִי הַקְּדֵרָה!
בַּעֲלֵךְ הַמֻּכְשָׁר
הֵבִיא לְךָ בָּשָׂר!
אֶלָּא שֶׁהֶחָתוּל– שֻׁנְרָא,
לֹא יֵחַת וְלֹא יִרָא,
עַל הַמְּצִיאָה קָפַץ
וְנָטַל הַבָּשָׂר הַנֶּחְפָּץ.
רוּץ! צוֹעֶקֶת בְּבֶהָלָה
הַכַּלָּה לְבַעֲלָהּ,
קַח מִמֶּנּוּ הַבָּשָׂר
לִפְנֵי שֶׁיִּהְיֶה מְאֻחָר!
– שֶׁיִּבְרַח, הֶחָתוּל/ שֶׁיִּבְרַח
אוֹמֵר הֶחָתָן בְּקוֹל מְבֻדַח'
מָה יַעֲשֶׂה הַמִּסְכֵּן בַּצְּלִי
אִם הַמַּתְכּוֹן נִשְׁאַר אֶצְלִי ?

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-המתכון אצלי

מריבה ראשונה

נהול הבית

אכל החתול את הבשר ואנחנו נשארנו עם הזוג שלומד, לפעמים בדרך הקשה, קשה מאוד אפילו, איך מתנהל הבית. הכופתאות שבסיפור הבא יהיו בסופו של דבר תחנה חשובה בחיי בני הזוג. כאן ייקבעו הכללים לפיהם יתנהל הבית, מי אומר ומצווה ומי נכנע ועושה, הכול כמובן מתוך אושר והנאה מרובים…

כֻּפְתָּאוֹת
זוֹהְרָא הַצְּעִירָה בְּמִטְפַּחַת כִּסְּתָה רֹאשָׁהּ.
כִּי עְקִיקִיבּ נָשָׂא אוֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה,
מֵעַכְשָׁו עָלֶיהָ לִהְיוֹת עֲקֶרֶת בַּיִת
עְקִּיקִיבּ לֹא רוֹצֶה שֶׁיֶּחְסַר אֲפִלּוּ זַיִת.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁהַכֹּל יִהְיֶה נָקִי וּמְסֻדָּר
שֶׁבִּגְדִי יִהְיֶה תָּמִיד מְגֹהָץ וּמְהֻדָּר!

כָּךְ אוֹמֵר חֲתָנֵנוּ לְכַלָּתוֹ הַמִּסְכֵּנָה,
שֶׁלְּיַחַס כָּזֶה עַד עַתָּה לֹא הִסְכִּינָה.
כֵּן! עְקִיקִיבּ הוּא בָּחוּר עָרִיץ
יוֹתֵר מִכָּל אֶת עַצְמוֹ מַעֲרִיץ.

עְקִיקִיבּ אֵצֶל רָשֶׁל וּבְּרָהָם מִתְאָרֵחַ
שׁוֹתֶה הַרְבֵּה וּבַיַּיִן לִבּוֹ שָׂמֵחַ
הִגִּישׁוּ לוֹ מַגָּשׁ שֶׁל כֻּפְתָּאוֹת
כַּמָּה טוֹבוֹת הֵן, כַּמָּה נָאוֹת!

'רַק כֻּפְתָּאוֹת כָּאֵלֶּה לְהַבָּא אֲנִי אֹכַל,'
אָמַר עְקִיקִיבּ בְּשַׁנְּנוֹ אֶת שֵׁם הַמַּאֲכָל
מִתְנַדְנֵד אָנָה וְאָנָה הוּא חוֹזֵר לְבֵיתוֹ
שָׁם הוּא מִתְכּוֹנֵן לְבַקֵּשׁ מֵאִשְׁתּוֹ

לְבַשֵּׁל לוֹ מֵהַיּוֹם רַק כֻּפְתָּאוֹת
בָּהֶן אֶת בִּטְנוֹ הוּא רוֹעֶה לְמַלֹּאת.
וְכָךְ אוֹמֵר הוּא לְאִשְׁתּוֹ בְּקוֹל רָם:
תְּבַשְּׁלִי מָה שֶׁאָכַלְתִּי אֵצֶל בְּרָהָם!
– מָה אָכַלְתָּ יַקִּירִי אָמַר לִי וַאֲבַשֵּׁל!
– אֵינִי זוֹכֵר, אֲנִי רוֹצֶה מָה שֶׁבִּשְׁלָה רָשֶׁל!
–אֱמֹר לִי וְקִירִי מָה אָכַלְתָּ?
מָה נָתְנוּ לְךָ שֶׁכָּל–כָּךְ אָהַבְתָּ?

מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם! מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם!
חָזַר עַל עַצְמוֹ, בְּלִי סוֹף, הַחוּשָׁם,
וּכְשֶׁלֹּא יָכְלָה לְסַפֵּק מְבֻקָּשׁוֹ – מִסְכֵּנָה אִשְׁתּוֹ;
הֶחְלִיט הַשִּׁכּוּר לְכַלּוֹת בָּהּ אֶת חֲמָתוֹ.
– מָה שֶׁאָכַלְתִּי שָׁם! אָמַר, וְהִפְלִיא בָּהּ מַכּוֹתָיו.
הַמִּסְכֵּנָה, הֵרִימָה קוֹלָהּ וְגָבְרָה עַל צַעֲקוֹתָיו:
מַכּוֹתֶיךָ הָפְכוּ אוֹתִי לְכֻּפְתָּאָה!
– תּוֹדָה, תּוֹדָה, אִשְׁתִּי הַמֻּפְלָאָה,
אָמַר הַשִּׁכּוֹר וּבִקֵּשׁ מְחִילָה
בְּרַם, אִם יָדַעְתָּ מִתְּחִלָּה
כִּי לְכֻפְתָּאוֹת הִתְכַּוַּנְתִּי
לָמָּה לְהַכּוֹתְךָ הִכְרַחְתָּ אוֹתִי ?

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו-מריבה ראשונה