אלי פילו
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sidi bel- Abbés.
Sidi bel- Abbés.
Lorsqu’on fait l’ascension du Ghilîs, la montagne sainte proche de Marrakèch, d’où l’on jouit d’une vue merveilleuse sur la capitale et sur le Grand Atlas, on aperçoit au sommet le tombeau vénéré de Sîdî bel-' Abbés. Rien déplus gracieux que la légende de ce personnage, telle qu’elle m’a été racontée à Marrakèch.
Sîdî bel-' Abbés arriva, un beau matin, devant les murailles de la grande ville ; il était très pauvre, mais était précédé par une réputation de sainteté tout à fait extraordnaire. Avant de franchir les portes de la cité, il demanda aux saints qui l'habitaient la permission d’entrer dans la capitale. Les saints, qui vivaient du monopole des aumônes qu’ils s’étaient réservé, auraient bien voulu lui refuser net l’entrée de la ville, mais, pour ne point paraître mal disposés à son égard, ils remirent leur réponse aux jours suivants. En l’attendant, Sîdî bel-' Abbés alla se fixer sur le Ghilîs. Enfin les saints se décident à lui communiquer leur refus; dans ce but, ils lui envoient un vase débordant d’eau. Le vase représente Marrakèch, l’eau est l’image des saints qui l’habitent. Le symbole est clair; la ville est remplie de marabouts : il n’y a pas de place pour Sîdî bel-' Abbés. « Si tu peux verser de l’eau dans le vase qui déborde, disent les rusés compères, viens ! » Le vrai saint prit une rose, la laissa se flétrir au soleil, puis la plongea dans l’eau du vase et renvoya celui-ci en partie vidé par la fleur qui avait repris vie au contact de l’eau. Les saints égoistes comprirent et laissèrent Sîdî bel-' Abbés libre de s'établir au milieu d’eux.
Ce miracle, d’ordre pédagogique, est l’un de ceux qui ont le plus de charme dans l’hagiologie marocaine. Sîdî bel-' Abbés, dont le nom exact est Aboû l-'Abbâs Ah’med ben Dja'far el-Khazradjî es-Sebtî (de Ceuta) a vécu, au Maroc, au XII siècle de l’ère chrétienne.
Mouliéras a recueilli de la bouche de son derviche une tradition intéressante sur la cession de Ceuta aux Espagnols, événement dans lequel intervint notre saint Voici ce pittoresque récit que nous reproduisons sous la forme même que lui a donnée le derviche.
« Ceuta était une grande 'ville sous l’autorité des musulmans; elle possédait un grand saint qui est célèbre, encore aujourd’hui, dans tous les pays mahoniétans. C’était Sîdî bel-' Abbés es-Sebtî, grand saint qui fait des miracles. Parmi ces miracles on cite les suivants :
« Quand le cultivateur commence à labourer, il fait l'aumône d’une kharroûba (décalitre) de semence aux pauvres en l’honneur de Sîdî bel-' Abbés, et celui-ci protège alors sa récolte contre les fléaux. — Quand on met une poule à couver un certain nombre d'oeufs, on fait une marque à l'un de ces oeufs, en disant : « celui-ci est pour Sîdî bel-' Abbés, » avec l'idée que si les poussins éclosent tous et sont sauvés, on fera cadeau aux pauvres du poussin qui avait été promis à Sîdî bel-' Abbés.
« Ce saint est enterré à Marrakèch. Il a un cénotaphe à Ceuta ainsi que dans d’autres villes. Les habitants de Ceuta le méprisaient; c'est pourquoi Sîdî bel-' Abbés vendît cette place aux Espagnols ou plutôt leur fit cadeau. Dès lors, les Espagnols passèrent leur temps à faire la guerre aux indigènes de l’Endjera, jusqu’à ce que, les ayant vaincus, ils s’installèrent dans la ville. Les habitants de Ceuta se retirèrent dans le Djebel Endjera et ils y habitent actuellement. Voilà pourquoi les Espagnols et les gens de l' Endjera s'exècrent encore de nos jours. Salut »
Dans cette légende, il y a un point épineux, c’est la question de savoir si le saint a vendu Ceuta aux Espagnols ou s’il leur en a fait cadeau. C'est à cette question que répond une autre tradition recueillie par le capitaine J. Erckmann'. D’après cette tradition, Sîdî bel-' Abbés, prévoyant que Ceuta allait être prise par les chrétiens, la vendit à un juif pour la valeur d’un pain, à fin de pouvoir dire qu elle n’avait pas été enlevée aux musulmans.
Il est assez curieux d’observer que Ceuta tomba au pouvoir des Portugais en 1415 et que ce ne fut qu’à partir de 1580 que les Espagnols l’occupèrent définitivement. Sîdî bel-'Abbès était donc mort depuis plusieurs siècles quand ces événements se passèrent.
Nous ne devons pas être étonnés de cet anachronisme; dans l’hagiographie musulmane de l’Afrique du Nord, la chronologie joue un rôle tout à fait insignifiant, à supposer qu’elle ne fasse pas totalement défaut.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sidi bel- Abbés.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
הבדלה
מנהג הנשים שאינם טועמות מכוס של הבדלה. ראיתי בבית מנוחה, בדינים השייכים לכוס הבדלה דף רפט ע״א, שכ׳ משם השל״ה, וז״ל: נהגו שלא לטעום לנשים מכוס הבדלה, מטעם דעץ הדעת גפן היה. וע״י החטא ניתנה לה דם נדות להבדילה מן האדם, של״ה עכ״ל. ועיין בס׳ קרית חנה דוד, הנד״מ ח״ב סי׳ לז, שנתן טעם אחר לזה. ועיין במרדכי ריש מס׳ יומא, שהאריר בזה. ומג״ א סי׳ רצו סק״ד, כתב דגם לשאר ב ״ב אינם נוהגים ליתן מכוס הבדלה והטעם הפשוט בזה בכדי שישתה הבעה״ב כל הכוס. ויוכל לברך ברכה אחרונה. דאם ישתה רק מלא לוגמיו יהיה בזה ספק ברבה אחרונה, וכשו״ע או״ח, סי׳ רי סעיך א, והובא במשנה ברורה רצו ס״ק ו. עיין במאסף, חוברת ה, סי׳ נה, מ״ש מו״ה שבתי סופר ז״ל.
מנהג על הרוב מברכין ברכת הבשמים על ההדס, זולת אם לא היה מצוי. ומצאתי בתשב״ץ החדש, לרבינו שמשון בר צדוק ז״ל, שאסר מרבו מהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני הבדלה, אות פו, וז״ל: ואני ברור קבלתי על ההדס מצוה מן המובחר, וסמך לדבר ותחת הסרפד יעל ההדס וסמיך ליה כל שומר שבת וכו׳. ושמעתי מאיש אחד שראה באיזה ספר שהטעם שבחרו בהדס, דאין ריחו נודר אם לא ע״י חיכוך בידים ובהכי לא תהוי ברכה לבטלה שיריח קודם הברכה בשאר מיני בשמים.
מ נ ה ג ליל מוצאי שבת שחל ביו״ט, וליל קריאת המגילה שחל במוצאי שבת, וליל ת״ב שחל במוצאי שבת, אני זוכר שבליל מוצאי יו״ט לעולם הש״ץ מכריז קודם העמידה ותודיענו, וכשמגיע הש״ץ לותודיענו הוא מסדר אותו בקול רם והקהל נמשכים אחריו. וכ״ז עושים לפי שלא הדליקו הנר ויש מן הצבור שאינו יודע ותודיענו בע״פ, לכן מסדר אותה הש״ץ. וכן היום נתפשט בכל בתי כנסיות שמאחרין ערבית עד שהשמש מתפלל ערבית, וכשגומר תפלתו מברך ברכת מאורי האש, ואח״כ מתחילין הצבור להתפלל מתוך הסדור. ועם כל זה אומרים כל הקהל בקול רם ותודיענו. וחפשתי ומצאתי להרב החסיד מוהר״א הלוי בן טובו זיע״א, בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רצ״ב, שעמד על זה ולא הניח זוית ופנה ופוסקים ראשונים ואחרונים בזה וחילוקי דעות, ולבסוף הלכה העלה דיברו בורא מאורי האש תחילה בליל מוצאי יו״ט ובליל פורים ובליל ת״ב. ואין מה לדבר אחריו כמו שיראה הרואה בדבריו הקדושים. ואני עני כבר כתבתי בזה בספרי שארית הצאן, חוברת ראשונה, סי׳ קט, ועיין להחבי״ף, ז״ל בס׳ מועד לכל חי, סי׳ י, אות מו, וז״ל: ואם חל במ״ש יזהרו לברך בורא מאורי האש קודם קריאת מגילת איכה, עיין ע״ש ד׳ עג ע״א, וגו״א, וערך השלחן, ומ״ז בפריו והוא מהגי׳ משם אבודרהם ועיין הטעם בט״ז, ועיין בס׳ הנז׳ סי׳ יג, אות ה, שב׳ בליל ר״ה שחל במוצאי שבת מתפללין מן הסידור ולא יהיה חושש בשביל שעדיין לא אמרו בורא מאורי האש דיש להקל בדבר, שערי תשובה, סי׳ תקצט.
מנהג שצוחקין במוצאי שבת כשאומרים בהבדלה ברכת בפה״ג, ויש שצוחקין בשרואין ומסתכלים בצפורניהם בברכת מאורי האש. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שכ׳ שזה מנהג עיה״ק ירושלים ת״ו, וציין להרב נפש חיים, מערכת צי, אות כג, וכתב וזכורני שכתוב אצלי סגולה למנוע השחוק שיסתכל בצפרניו.
הגעלה
מנהג במחז״ק פאס יע״א, יש חצר אחת הנקראת ע״ש הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל (הוא הרב המחבר ס׳ ויאמר שמואל, עיין בספרי מלכי רבנן מ״ש אודותיו), שקודם פסח עושים שם הגעלה, שקורא כרוז בכל העיר ההגעלה בחצר פלונית, וכל בני אדם מביאים שם כליהם ועושים הגעלה. ועומדים שם איש נבון וחכם לראות סדר ההגעלה שתהיה ע״פ הדין. ומנהג זה נתייסד ע״י הרב הנז׳ בחצירו הנז׳ הנקראת על שמו. ועד היום אחד מצאצאי הרב הנז', מוציא מכיסו וממונו הוצאה הצריכה לזה, יזכרהו השם לטובה וישלם לו גמולו.
הטלת מים
מנהג בני אדם נזהרין שאין להטיל מים בלילה בשדה או באיזה מקום.
מצאתי בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קנו, אות טו, וז״ל: אזהרה שמענו מהמקובלים, דאין להשתין בלילה בשדה ובגינה אפי׳ בחצר במקום שאינו עשוי לבית הכסא, דמעותד לפגוע בו מזיקים. וכן שלא לזרוק שום דבר חלילה חוץ לביתו לשוק או לגינה ושדה, ואפי׳ לחצר דימצאון שם מזיקים וחובלים בו, כמ״ש בס׳ עיני כל חי ז״ל, דף קטו ע״ב, ואפי׳ לשפוך מים צלולים. ואם הוא צריך לשפוך איזה דבר בלילה חוץ לבית, יאמר קודם ברשות בלחש ובלשון שיהיה ואח״ב על הארץ תשפכנו כמים בנחת. ועיין בזוה״ק, ואתחנן, דך סה ע״ב, וכו׳ עיי״ש מה שציין עוד.
הלולא
מנהג בהילולת הרשב״י זצ״ל וזיע״א, נוהגים להדליק שמן זית בעששיות בבתי כנסיות ובבתים. ואנשי חברת גו״ח נאספים בבית הכנסת הידועה להם נקראת ע״ש הרשב״י זצ״ל, ומתפללים שם ערבית בפיוטים וזמירות וניגונים ושמחים הרבה, ולומדים אדרא זוטא — ומזמינים לשם אנשי שורה אגשים עשירים. ומדליקים עששיות, ומוכרים ע״י הכרזה בסרסור מי שיזכה להדליק בידו, ומהנקבץ עושים סגולה לחילוק צדקה, והייתי אומר כי הדלקת שמן זית לעילוי נשמת הרשב״י ע״ה שנתבש״ם ביום ההוא. ומן השמים זכו לי שמצאתי בס׳ שערי תורה; בקונטריס קרא משה, אות ה/ למו״ה זקן משה מאגוז זצ״ל, וז״ל: הלולא הנה נהגו בכל ישראל להדליק את הנרות בשמן לכבוד הרשב״י ביומא דהלולא, אפ״ל כי שמן ר״ת שבת מילה נידה, וכנודע כי רשב״י ע״ה בטל את גזרת מלכות הרשעה באלו, וכמ״ש בש״ס דמעילה, עכ״ל. ובני ידידי הי״ו שם רמז במ״ש בפזמון לכבודו שמן ששון מחברך, שמן ר״ת הנד, עכ״ל.
הנקה
מנהג גם הגרושה תטול חצי הנקה כמורדת. עיין בס׳ התקנות, סי׳ קמה, ועיין בליקוטים שבסיר ס׳ אשר לשלמה, אות ב וג (וכעת הסכימו במועצת הרבנים שהגרושה תטול שכר הנקה במושלם).
הספד וצדוק הדין
מנהג אין עושין הספד וצדוק הדין בר״ח, בחנוכה ופורים. והרשב״ש[שלמה בן שמעון דוראן], סי׳ שס״ו, השיב לשואלו הנח להם לישראל כמו שנוהגין ומנהגינו לאומרו, עיי״ש. ועיין זרע אמת, ח׳ יוד״ע, סי׳ תקנו, מ״ש בזה. ובעתון התורני המאסף כ׳ הרב שמעון משה פסח ז״ל, וציין בזה לעיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו ז״ל,[ רבי אליעזר פאפו] בדיני צדוק הדין בר״ח וחנוכה ובפורים וביו״כ ובחו״ה, דזה תלוי במנהגי העיירות. ועיין גם כן בס׳ הנז' בדיני הקדיש, דין כב, והביאו הרב קנין פירות, דף לח ע״א, דין נב, ושם בדף צט ע״א, דין יד משם שו״ת יכין ובועז וכו'. ושם בדמש״א הנז׳ בדין וכו׳ וכ״כ השו״ג או״ח, סי׳ תכב דף ב ע״ב, בסיום דבריו שם, וז״ל: כי מנהג קדמון בשאלוניקי להספיד בפני המת כדרכו בחול בין ת״ח בין ע״ה, וכמ״ש רבינו ז״ל ביוד״ע, סי׳ תא סעיר ו, וז״ל: אומרים על המת צה״ד וקדיש דרבנן וכן ביו״ט שני וכ״ש בניסן וכו׳. ושם בס״ק ז, פסק וז״ל: ע״מ שפסק מור״ם ז״ל, אין אומרים צה״ד בכל חודש ניסן פסק השו״ג הנ״ל כאלה הדברים במלכותו קאמר, דאלו במקומינו המנהג לאומרו בפני המת כמ״ש בסמוך. וכ׳׳כ זכו״ל, או״ח סי׳ קכט, דר פד ע״א, משם השו״ג הנ״ל, עכ״ל. (ובענין סעודת הבראה בחנוכה עיין בש״ס ירושלמי במ״ק, פ״ג הל׳ ב, דנראה דאין מברין. ועיין בס׳ שדה יהושע, דכתב דעכשיו נוהגין לעשות הבראה בחנוכה ופורים ולא בחו״ה, יע״ש. ועיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו, ח׳ יוד״ע, בדיני אבילות לפורים, דין ו, מ״ש ע״ז ומה שציין בסו״ד) ועיין לעיל אות אבל, מ״ש בעניו הבראה בחוה״מ. והכלל הוא מה שאנו נוהגים בהספד לת״ח דמספידין אותו בפניו בר״ח ובחנוכה ובפורים ובחוה״מ, ואין מספידין להמונים אפי׳ אם יהיה אדם כשר. וסעודת הבראה עושים בבל הימים הללו, אלא שבחוה״מ עושים שינוי קצת, דאם הם מברין בביצים וזיתים שחורים, משנים ומברין בפת הבאה בכסנין. וביו״ ט שני של גלויות מברים בזה הדרך שאומרים לאיזה שכן של האבל או קרובו להביא לו איזה דבר מאכל או לשתות קפה עם פת הבאה בכיסנין או רקיקיו [וכ׳ הכלבו, הלכות אבילות, דה פז ע״ה, דנוהגים לומר צידוק הדיו בחול המועד ולהברות אבלים, מ״ע].
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
חכמת ערב-1001 משלים, אמרות ופתגמים ערביים-רחמים רג'ואן
פתגם מצרי
كلب سايب ولا سبع مربوط
כַּאלְבּ סָאֵייבּ וֹלָא סְבְּעְ מַרְבּוט
Kelb sayib ula sebe3 marbut
מוטב כלב חופשי מאשר אריה קשור
מוטב לחיות חיים עלובים ( חיי כלב ) אך חופשיים, מאשר לחיות חיים טובים אך נטולי חופש
פתגם כלל ערבי
لا يستقيم الظل إذا اعوج العود
לָא יֵסְתָאקיִם ל-טַ'ל, אִידָ'א אַעוּאָגְ' לְ-עוֹד
La yistakim e-d'el, ida a3uaj' el3ud
אין הצל יכול להיות ישר, אם המקל הוא עקום
לא ניתן להסתיר מעשים רעים.
לא ניתן לחפות על מגרעת או על מום
פתגם מצרי
الشمش ما تتغطاش بالكف
ל-שַמְס מַא תִתְעַ'טַאש בִּאלְכַּף
El shemsh ma tatag'tash bel-kaf
את השמש לא ניתן לכסות בכף היד
השמש גדולה ומפיצה אור, ואין שום אפשרות להסתירה
דבר ברור וגלוי – טוב או רע – לא ניתן להסתירו ולטשטשו
נ.ב: הניקוד והאותיות הלועזיות הם תוספת שלי לפתגם המקורי א.פ
רבי דוד בן אהרן חסין-מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ
מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ
פיוט
נועם: שבעה שחקים
סימן: אני דוד חזק
רשות ובה פזמון וז׳ בתים, ובכל בית ג' :וענף וטור מעין אזור, ומשקל הטורים עשר הברות לטור:
מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ(ב), יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ(ג)
אוֹדֶה ה' גָּדוֹל וְנוֹרָא, בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה(ד), אֶת רֹב חֲסָדָיו בְּפִי אֶזְכְּרָה, כְּעַל כָּל אֲשֶׁר גָּמָל אוֹתָנוּ(ה):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
נָאוֹר וְאַדִּיר שׁוֹכֵן שָׁמַיִם(ז) , הוֹדִיעַ לְאָב הֲמוֹן כָּל גּוֹיִם(ח), כִּי גֵּרִים יִהְיוּ בָּנָיו(ט) וְשׁוֹבִים(י) , יַעַבְדוּ בָּהֶם וְגַם יֵעָנוּ(יא):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
יָהּ נִשָּׂא וְרָם(יב) יוֹצֵר יְצוּרִים(יג), קִיֵּם גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, וְהוֹרִיד אִישׁ תָּם(יד) לְבֵין הַמְּצָרִים(טו), הוּא וְכָל זַרְעוֹ(טז), עַד תֹּם קִצֵּנוּ(יז):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
דָּן הַגּוֹי אֲשֶׁר שִׁעְבְּדוּ בָּהֶם(יח), וְהוֹצִיאָם בְּטֶרֶם זְמַנֵּיהֶם, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָהֶם(יט), עֲדַיִן אָנוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ(כ):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
וַיְהִי בַּחֲצִי לַיְלָה בְּעָצְמָה(כא), הִכָּה כָּל בְּכוֹר(כב) אֶל שׁוֹכֵן רוּמָה(כג), מִבְּכוֹר פַּרְעֹה עַד בְּכוֹר הָאָמָה(כד), וְעַל בָּתֵּינוּ פָּסַח יוֹצְרֵנוּ(כה):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
דְּבָרוֹ הֵקִים(כו) צוּר חוֹצֵב לַהַב(כז), וְהוֹצִיא עִמִּי מֵאֶרֶץ רַהַב(כח), בִּשְׂמָלוֹת לָרֹב כֶּסֶף וְזָהָב(כט), לֹא נִשְׁאַר דָּבָר אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ(ל):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
חַנּוּן וְרַחוּם וְטוֹב וּסְלַח(לא), זְכֹר בְּרִית תַּם לְעַם נֶאֱלָח(לב), קָמָיו הַעֲבֵר מַהֵר בַּשֶּׁלַח(לג), יִרְאוּ עֵינֵינוּ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ(לד):
יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ
ביאור הפיוט: רינת יעקב
ב. ראה דברים ז, ח ושם ת ו: ג. ע״פ נוסח שבח ״ישתבח״: ד. ע”פ נוסח הנ״ל: ה. ע״פ ישעיה סג, ז: ו. מא- העולם ואדיר מכל, והמליצה ע״פ תהלים עו, ה: ז. השוה עם ׳ושכינת עזו בגב- מרוטים': ח. הוא אברהם אבינו ע״ה, ראה בראשית יז, ה: ט. בארץ לא להם: י. המה המצרים: יא. ע״פ בראשית טו, יג: יב. ע”פ ישעיה ו, א: יג. ׳יוצר׳ הוא הוא הפועל ויצורים׳ הם הנפעלים. והשוה עם תפילת ראש השנה ’ויבין כל יצור כי אתה יצרתו יד. הוא כינוי ליעקב אבינו ע״ה: טו. כינוי למצרים, שהמקום ״צר״ לבני ישראל מפד הטומאה, כי שם ערות הארץ: טז. שבא למצרים הוא וכל זרעו לא נותר אחד שדא.
בא, כי היו כולם בכלל הגזירה: יז. עד אשר נשלם קץ הגלות: יח: ע"פ בראשית טו, יד, ובביאור להגדש׳׳פ הארכתי לבאר מדוע נענשו מצרים, הלא היה בגזירת מלך, ע׳׳ש. וראה מש״ב רבנו הרמב׳׳ן בפי' התורה על הפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד): יט. ע״פ תהלים קכד, ב:
כ.משועבדים לפרעה במצרים, והמליצה ע״פ נוסח הגדש״פ: כא. בעיצומו של חצי הלילה ראה שמות יב, כט, ודברי הגמ' ברכות ג, ב והבן: כב. שמות יב, כט: כג. ע"פ לג, טז: כד. ע״פ שמות יב, כט: כה. שם שם, כז: כו. ראה מ״א יב, טו:
: כז: ע"פ תהלים כט, ז: כח. כינוי למצרים, ראה ישעיה ל, ז: כט. ע״פ שמות יב, לה:
ל: דברי הגט׳ ברכות ט, ב ופסחים קיט, א שכשיצאו ישראל ממצרים עשו את _ כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים: לא. ע”פ נוסח ברכת ׳חנון ־ לסלוח׳: לב. לעם שהשחיתו בו האויבים הרבה, ראה תהלים יד, ג: לג. תפילה —ת על בני ישראל הגולים שימהר לשלחם ולהוציאם מגלותם: לד. ע״פ נוסח ברכת "יראו עיננו״ שאומרים בתפילת ערבית, ונדפסה בכל סדורי ליוורנו, וראה תוס׳ ברכות ב, א ד״ה מברך, ושם ד, ב ד״ה דאמר:
ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט
ישיר ישראל המפואר
נכתב, נערך, עוצב והוגה ע"י שלמה סויסה הי"ו
סֵדֶר שְׁלֹשִׁים מִינֵי פֵּרוֹת
עֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הֵם פְּרִי גָּמוּר, וְאֵין בָּהֶם קְלִפָּה, לֹא בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלָם הַבְּרִיאָה.
וַעֲשָׂרָה מִינִים הֵם, הַפְּרִי מִבַּחוּץ, וְהַגַּרְעִין שֶׁלָּהֶם בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְּצִירָה.
וַעֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הַקְּלִפָּה שֶׁלָּהֶם מִבְּחוּץ, וְהַפְּרִי בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, וְאֵלּוּ הֵם:
עֲשָׂרָה שֶׁכְּלָם פְּרִי:
עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים,חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבַּשׁ (חוזרר), חֲרוּבִין.
עֲשָׂרָה שֶׁהַגַּרְעִין בִּפְנִים:
זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגֵדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפָאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשֶּׁמֵּשִׂים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְרָדִין (זערור אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.
עֶשְׂרֵה שֶׁהַקְּלִפָּה בַּחוּץ:
רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁין (קוֹקוֹס), עַרְמוֹנִים,
לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פִּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר האורן), בְּטָמָה (פְּרִי אֵלָה).
עמוד 135
ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה
ויכוח ראווה בטורטוסה
בינתיים פעל אפיפיור ספרדי מודח להשלים את המערכה להמרת היהודים, ולשם כך ארגן פולמוס ראווה תיאטרלי ומתוקשר היטב בעיר טורטוסה (Tortosa)
בנדיקטוס ה־13 היה כומר ספרדי מאראגון, פדרו דה לונה שמו, שעלה על כס האנטי־אפיפיור באוויניון סמוך לסוף תקופת הפילוג(הסְכיזמה) בכנסייה הקתולית, ומאז ייחד את רוב מרצו להגנת המיטרה(מצנפת האפיפיור) שעל ראשו. עם חידוש האחדות הקתולית הודח בנדיקטוס מכיסאו(ב־1407), אבל הוא סירב לקבל את הדין וחזר לארצו אראגון מתוך מטרה להקים לו בה מעוז פוליטי. את ויכוח טורטוסה ארגן בעצה אחת עם רופאו, המומר יהושע הלורקי. הלורקי נקרא אחרי התנצרותו חרונימו דה סנטה פה (Gerónimo de Santa Fe, ״איש האמונה הקדושה״), ואילו היהודים כינו אותו ״מגד״ף״(ראשי תיבות, ״מאסטרה גירונימו די סנטה פה״). זה האיש שעשרים שנה לפני כן טען כנגד שלמה הלוי כשהלה המיר את דתו, אבל לא זו בלבד שלא החזיר את ידידו אל היהדות אלא בסופו של דבר הלך בעקבותיו והתנצר גם הוא, ומאז פיעמה גם בו התשוקה להעביר עוד יהודים על דתם. נראה שהלורקי פנה אל האפיפיור באמצעות ידידו לשעבר שלמה הלוי, עכשיו בישוף בורגוס, שהיה מקורב לבנדיקטוס ה־13 מן הימים ששהה באוויניון. דומה שהוא הגה את הרעיון לנצח את ראשי היהודים בוויכוח פומבי ולהעבירם על דתם, בתקווה ששאר היהודים ילכו בעקבותיהם. הלורקי הוא שקבע גם את מטרת הוויכוח – להוכיח שהמשיח כבר בא לפי מקורותיהם של היהודים עצמם. זה בדיוק הנושא שהעסיק אותו בהתכתבותו עם שלמה הלוי, ובינתיים היה לו פנאי רב להעמיק בו.
ויכוח טורטוסה נועד ללחוץ על שארית היהודים להמיר את דתם באמצעות אווירה של תבוסה אידיאולוגית, וכך להמשיך את תנופת ההתנצרות ולהשלים את המפולת שהחלה בשנת 1391. התוכנית עלתה יפה יותר מן הצפוי, לא רק בגלל הוויכוח עצמו אלא גם בגלל ״חוקי הכופרים״ שנחקקו סמוך לאותו הזמן. יחד חוללו שני הגורמים האלה גל חדש של מתנצרים. קשה לדעת אם ראוי לכנות את הנוצרים החדשים האלה מומרים בכפייה או מרצון, שכן המרתם נבעה מהתמוטטות מוראלית ומן הרצון להימלט מרדיפות ולא מסכנת מוות דווקא.
הכנסייה הקתולית ידעה תמיד לנצל את הקשר הפנימי שבין דת ופולחן ובין עולם התיאטרון, ועם הזמן קנתה לה מיומנות רבה בתחום הזה. אבל רק בהזדמנויות מעטות באה היכולת הזאת לכלל ביטוי יוצא דופן וחדשני כל כך כמו בשנים ההן(1414-1411), כשהנזיר החריג פרד ערך את חזיונות האימה שלו ברחובות, והאפיפיור החריג בנדיקטוס ה־13 העלה על הבימה הצגת חצר ראוותנית למשכילים ולרמי מעלה. החיבור בין קנאות דתית לתיאטרון עתיד לבוא לידי ביטוי ייחודי לספרד בסוף המאה בדמות ה״אוטו דה פה״.
הוויכוח הגדול נפתח ברוב פאר והדר ב־7 בפברואר 1412 בנוכחות חשמנים, בישופים ופקידים בכירים שישבו על כיסאות מצופים זהב, ודעך לקראת סופו, 21 חודשים לאחר מכן. בנדיקטוס קבע את כללי המשחק: עיקרי הנצרות נעלים מכל ספק ולכן לא יעמדו לוויכוח; מטרת הדיון היא לפקוח את עיני היהודים, כדי שיראו שהאמת הנוצרית מצויה כבר בספריהם. היהודים רשאים להביע את ספקותיהם (כדי שיהיה אפשר להשיב עליהם), אבל עליהם לעשות זאת בנימוס ובלי לחרף את הנצרות.
המגבלות התאולוגיות שהטיל בנדיקטוס ה־13 על הוויכוח לא היו יוצאות דופן בימי הביניים. בעידן שהעמיד את אמת ההתגלות מעל לשיקולי השכל היה כל ויכוח תאולוגי בגדר עימות בין שתי מסורות התגלות, שאחת מחזיקה בכוח הארצי והאחרת כפופה לה. אופי העימות נקבע אפוא בידי התנאים הפוליטיים, ובטורטוסה היו התנאים האלה קשים ליהודים.
המלך החדש של אראגון, פרננדו הראשון, היה נסיך מקסטיליה שעלה על כס המלוכה בעסקת פשרה, שגם בנדיקטוס ה־13 והנזיר ויסנטה פרר היו שותפים לה, ואלה הניעו את המלך הטרי להחיל את ״חוקי הכופרים״ גם בממלכת אראגון. אף על פי שפרננדו לא היה שותף לדחף האנטי־יהודי הכפייתי של בנדיקטוס ולא להרגשת השליחות המוחלטת של פרר, שיתף איתם פעולה משיקולי תועלת. הוא סייע לאפיפיור להפיק את ההצגה בטורטוסה, ויש מסמכים המעידים שהיה שולח לפרר מעין דוחות מודיעין ומודיע לו היכן יוכל למצוא יהודים שהבשילו להמרת דת. כל זה לא הפריע למלך לעמוד בקשרים עם יהודים ולהגן עליהם בשעת הצורך. יותר משהיה קנאי ידע לעשות חשבון פוליטי. לכן לא הייתה סתירה במעשיו כשפעל למתן את החקיקה הלא־מרוסנת נגד יהודים ומוסלמים בקסטיליה, ואילו באראגון חוקק חוקים שכאלה בעצמו, אמנם בגרסה מתונה.
מול יהושע הלורקי ניצבה חבורה של חכמים יהודים שהוא עצמו בחר. יחד עמם נאלצו לבוא לטורטוסה, בצו המלך, ראשי ציבור ומשכילים מקהילות רבות. אבל ליהודים חסר מנהיג ראוי לשמו. בין החכמים היהודים היה הרב יוסף אלבו, שעתיד להתפרסם בעולם היהודי בזכות ספר העיקרים שלו, אבל המתווכח המוכשר ביותר בצד היהודים היה רבי אַסטרוק הלוי, רב לא מוכר, בן עירו של הלורקי, שכבר התווכח איתו בעבר. לעתים דומה היה ששני המכרים הוותיקים אלה, הרב והמומר, ממשיכים בתוך התפאורה המפוארת של טורטוסה את ויכוחם משכבר הימים. עוד דובר יהודי מוכשר היה דון וידאל בן בנבנישתי דה לה קבאייריה (בן לביא), משורר עברי ויועץ למלך, נצר למשפחה היהודית העתיקה והאצילה ביותר באראגון; כמה מבניה כבר התנצרו ב־1391, ודון וידאל עצמו, שעמד בראש הדיפלומטיה היהודית בטורטוסה, עתיד לצאת מן העיר כשהוא נוצרי.
צִלם הכבד של ״חוקי הכופרים״ קבע את האווירה בכל תקופת הוויכוח. סנטה פה שאב מהם ביטחון ואילו ראשי היהודים נתקפו פסימיות והרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. בתנאים אלה של חרדה ואי־ודאות – חוץ מן הוודאות שיהיה רע – ובהיעדר מנהיג טבעי, אין פלא שבין חברי המשלחת היהודית פרצו מחלוקות קשות ומריבות עצבניות.
בלב הוויכוח עמדה סוגיית המשיח. סנטה פה ציטט מאמר תלמודי שגרם ליהודים קושי רב – האגדה שהמשיח נולד ביום שחרב המקדש. האין כאן עדות שהמשיח כבר בא? כמה רבנים טענו שדברי האגדה בתלמוד אינם אלא משל, ולידת המשיח היא רמז אלגורי שהגאולה טמונה בעצם החורבן ואין כוונתה למשיח ממש. לעומתם טענו רבנים אחרים שיש לפרש את הדברים כפשוטם, כלומר המשיח אמנם כבר נולד, אבל עדיין לא בא והוא ממתין לשעתו.
מכיוון שכך נוצר צורך דוחק, תאולוגי ודיפלומטי, להגדיר את ההבדל בין האמונה במשיח אצל היהודים ואצל הנוצרים בלי לפגוע בדת המתחרה. על השאלה הזאת ענה רבי אסטרוק: המשיח הנוצרי הוא אל שנעשה אדם; לידתו בנס, הוא נותן תורה חדשה ומכפר על החטא הקדמון, ובעיקר הוא גואל את הנשמות מן הגיהינום. לעומת זה המשיח היהודי הוא אדם ולא אל; אין הוא גואל את הנשמה אלא את הגוף בלבד, כלומר הוא מביא ישועה למצבו הפוליטי של עם ישראל. נשמת היהודי נגאלת על ידי קיום המצוות, וזה מה שמבטיח לה מקום בעולם הבא, בין שהמשיח בא ובין שלא; בזכות הישועה הפוליטית שיביא המשיח יוכלו היהודים לקיים את תורת משה בלי רדיפות ובלי השפלה, וגם הגויים יקבלו אותה עליהם. יש כאן אפוא שתי תפיסות שונות שאינן נוגעות זו בזו, ולכן אין סתירה בין טענת הנוצרים, שמשיח בן אלוהים גאל את הנשמות, ובין טענת היהודים, שמשיח בשר ודם עדיין לא גאל את עם ישראל מן השעבוד הפוליטי בגלות.
האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Enríquez- Ayalon
- אטיג'אר (Atejar) Etejar
Etedjar
Nom arabe: «Les commerçants».
אטיזאר, אתיג'ארAutres graphies:
Graphies dans les anciens documents espagnols : Atjar, Atejar.
Magaluf Atjar, de Majorque, fait l’objet d’une enquête ordonnée par le roi d’Aragon, en date du 5 décembre 1390, à Saragosse
Sentó Atejar, habitant de Deleitosa (Trujillo), figure dans un! procès de l’année 1487
Mosheh Atejar, habitant Fès, rabbin membre du Tribunal Rab- binique au XVIe s
Ben Etampsi, Ben Etnapsi
בן אטאנפצי
Gentilé de אטאנפץ, graphie hébraïque de la ville d’Etampes, dans le- département de Seine-et-Oise, en France, qui fut le siège d’une Communauté juive dès le Xlle s. Les rabbins de cette ville prirent part au. Synode de Troyes en 1160.
בן טנאפסי, בן אטנפצי, בן אטנאפצי Autres graphies:
Ayllon:
Ayalon, Aillon, Ailon
איילון
Nom d’une ville de l’évêché de Sigüenza, dans le Royaume de Castille qui fut un centre juif aux Xlle et XIII s. La tradition des juifs- espagnols prétend que cette ville fut fondée par leurs ancêtres et ils font dériver son nom de celui d’Ayalon , ville ancienne de Palestine. «Aillon» est aussi le nom d’une ville dans la province de Segovia.
Salomon Ayllon, fils de Jacob, rabbin né à Safed (Palestine) en 1664, mort à Amsterdam en 1724. Il séjourna quelque temps à Salonique et à Livourne et adhéra au mouvement du pseudomessie Shabbétaï Zebi. En 1696, il succéda à Isaac Abendana au Rabbinat de la Communauté Portugaise de Londres, mais en 1710 il présenta sa démission et accepta le Rabbinat de la Communauté Portugaise d’Amsterdam. Auteur de Teshubot «Réponses à des Consultations» contenues dans plusieurs :recueils d’auteurs différents, et d’un ouvrage sur la Cabale dont un manuscrit est conservé à la Bibliothèque du Jew’s College à Londres
אינביטו Enbito
En Vito, Envito, Enbito
Nom composé de אין «En» (dont le sens est «Monsieur» dans les dialectes catalan, majorquin et valencien) et «Bito», orthographe judéo- espagnole du mot latin «Vito» ou «Vïta», traduction datant des premiers siècles de l’ère chrétienne de : חיים Hayyim (Vie). De nombreuses traductions de cet appellatif ainsi que plusieurs de ses dérivés sont de- venus des noms de famille dans presque tous les pays. Voir: Aben Hayyim
Chez les Juifs d’Espagne aux Xlle et XHIe s., le préfixe «en» fut souvent uni à des prénoms dont quelques-uns sont devenus sous cette forme des noms patronymiques par la suite: Enyuce (Monsieur Joseph), Enjuda (Monsieur Judah), Enisac (Monsieur Isaac), etc.
Enrîquez
Henriquez, Henriques
אנריקס
Patronyme du nom espagnol Enrique : «Fils d’Henri». Plusieurs familles ayant conservé la coutume espagnole d’associer officiellement le nom de la mère à celui du père, le nom d’Enriquez se retrouve fréquemment combiné avec d’autres noms portés par des juifs : Bueno-Enriquez, Gômez-Enriquez, Gabbay-Enriquez, etc.
Ce nom a été porté principalement en Espagne et au Portugal par des marranes dont plusieurs sont revenus publiquement au judaïsme aussitôt émigrés à Amsterdam, Londres, la Jamaïque, Surinam, Les Barbades et New-York. Il est donc permis de penser qu’il s’agit du nom de baptême emprunté au parrain lors de la conversion forcée.
Abraham Barukh Henrîquez, surnommé «Aventurero», membre de l’Académie Poétique fondée par Manuel de Belmonte à Amsterdam en 1676. En 1683, il fut Administrateur de la Société de Bienfaisance «Maskil ha-Dal» dans cette ville
Abraham Nùnez Enrîquez, administrateur de l’institution charitable «Abi Yetomim» à Amsterdam, au XVIIe s
Jacob Nunez Enrîquez, riche commerçant à Amsterdam au XVIIe siècle, chez qui furent déposés longtemps les bijoux de la Couronne de Suède
Jacob Gabay Enrîquez, conjointement avec Jacob Cohen, adressa un pamphlet à Menasseh Ben Israël en 1642
Isaac Nunez Enrîquez, premier Enrîquez qui figure à Hambourg au XVIIe s
Antonio Enrîquez Gômez, juif converti de Ségovie, qui s’appela dans sa jeunesse Enrique Enrîquez de Paz et fut Capitaine de l’Armée. En 1363, il se rendit en France où il devint secrétaire de Louis XIII, puis il vécut en Hollande. En 1660, l’Inquisition fit brûler son buste comme judaïsant. Poète satirique auteur de nombreuses poésies et comédies
Isabel Enrîquez, poétesse espagnole morte à Madrid après 1680. Isaac Cardoso lui dédia son ouvrage Del Color Verde comme un symbole d’espérance (Madrid, 1634). Elle finit par s’établir à Amsterdam où elle revint publiquement au judaïsme
Aaron Méndez Enrîquez, médecin à Amsterdam, en 1680
Isaac Enrîquez, rabbin à Salé au XVIIIe s
Isaac Nunez Enrîquez, habitait la Géorgie en 1733. C’est probablement le même Isaac qui s’établit à New York en 1741
Jacob Nùnez Enrîquez, habitait la Jamaïque en 1744
Abraham Nùnez Enrîquez, planteur à la Jamaïque en 1760
Isaac Nùnez Enrîquez, émigré à Savannah (U. S. A.), mort à Philadelphie en 1767
David Quixano Henriques, réformateur anglo-israélite, né en 1804, mort à Londres en 1870. Il fut directeur de la City Bank et de la Bank of Australasia. Il se consacra activement pendant plusieurs années au travail de la Synagogue Portugaise de Londres et fut un des pionniers de la fondation de la West London Synagogue, dont il fut un des principaux dirigeants et le trésorier de 1847 à 1862
Jacob Quixano Enriques, commerçant des Indes Occidentales né à la Jamaïque en 1811, mort à Londres en 1898, frère de David (14). Fondateur à la Jamaïque d’une école juive, il contribua par ses libéralités à toutes les institutions juives et à la fondation de la West London Synagogue, ayant fait partie de son Conseil d’Administration. Il fut également Directeur de la Colonial Bank et membre du Conseil d’Administration de la London Chartered Bank of Australasia, à Londres
Amos Henriques, médecin anglais, né à la Jamaïque en 1812, mort en 1880. Lorsqu’il était étudiant à Paris, il prit part à des émeutes: contre Louis-Philippe. Il visita l’Italie, exerça sa profession à Athènes: et s’établit à Constantinople où il reçut la mission du gouvernement turc d’organiser le personnel médical de l’armée. A la défaite des Turcs à la bataille de Nezid en 1839, il fut fait prisonnier mais réussit à s’évader. En 1840, il vint à Londres d’où il s’embarqua pour la Jamaïque. Quelque temps après, il retourna à Londres pour exercer, avec succès, sa profession. Il écrivit certains ouvrages parmi lesquels de nombreux pamphlets sur la nature du choléra, en 1849, attirèrent l’attention publique.. Il fut décoré de l’Ordre turc de Medjidie et de celui de Charles III d’Espagne
Robert Martin LIenriques, musicien, compositeur et éditeur de- musique, né à Cophenhague en 1858
Parmi les familles de marranes du nom d’ENRÍQUEZ, victimes de l’Inquisition, figurent les suivantes :
Rafaela, Juana, Micaela et Beatriz Enríquez furent haranguées: par l’Inquisition et le portrait de leur mère décédée, Blanca Enríquez,. fut brûlé en effigie en 1642
Antonio, Violante et María Enríquez et le mari de celle-ci furent brûlés au bûcher en 1680
Luis Enríquez et la veuve d’un autre Luis Enríquez, âgée de- 60 ans, avec sa fille, furent condamnés à la prison perpétuelle
Luis Enríquez, fermier des domaines royaux, fut déporté au Brésil le 10 mai 1682
Blanca Enríquez, de Cadix, et Beatriz Núñez Enríquez, de La Guardia, furent brûlées en effigie, la première à Séville, le 14 octobre 1721, la seconde à Valladolid le 26 janvier 1724
Josefa Enríquez, du Chili, habitant Malaga, femme du martyr Simon Andrade, qui fut brûlé le 30 novembre 1721, et Catalina Enríquez, de Séville, celle-ci âgée 73 ans, furent également brûlées à Grenade le 25 janvier 1724
Gaspar Enríquez, de Cuenca, fut condamné à la prison perpétuelle par le Tribunal de Cordoue le 23 avril 1724
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Enríquez– Ayalon
ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט למוצאי שבת קודש
86) פיוט – סי׳ לסעדיה
לְנֵר וְלִבְשָׂמִים / נַפְשִׁי מְיַחֵלָה
אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה
סֹלּוּ דְּרָכִים לִי פָּנוּ לְנָבֹכָה
פִּתְּחוּ שְׁעָרִים לִי כָּל מַלְאֲכֵי מַעְלָה
אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה
עֵינַי אֲנִי אֶשָּׂא אֶל אֵ־ל, בְּלֵב כֹּסֵף
מַמְצִיא צְרָכַי לִי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה
אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה
דֵּי מַחְסוֹר, תֵּן לִי מֵאוֹצְרוֹת טוּבְךָ
כִּי לַחֲסָדֶיךָ אֵין קֵץ, וְאֵין תִּכְלָה
אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה
יִתְחַדְּשָׁה גִּילִי טַרְפִּי וְטוֹבָתִי
תָּסִיר יְגוֹנוֹתַי מִכְּאֵב וּמֵאֲפֵלָה
אִם תִּתְּנוּ לִי, כּוֹס / יַיִן לְהַבְדָּלָה
הִנֵּה, יְמֵי מַעֲשֶׂה מִתְחַדְּשִׁים תָּמִיד
יִתְחַדְּשָׁה בָּהֶם שָׁלוֹם, וְטוֹב סֶלָה
ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט למוצאי שבת קודש
Temoignages-souvenirs et reflexions sur l'œuvre de L'Alliance Israelite Universelle-L'école de l'Alliance à Marrakech-Fiby Bensoussan
L'école de l'Alliance à Marrakech
Fiby Bensoussan
Avant l'ouverture des écoles de l'Alliance israélite à Marrakech, mon père racontait que les leçons de français étaient enseignées dans une chambre vide sans bancs ni tableau. Parfois, les élèves étaient plus âgés que les professeurs. Il n'y avait bien entendu que l'élément masculin, les filles se consacrant à l'apprentissage de leur rôle de femmes au foyer ou apprenant des métiers tels que la couture, la broderie, la finition de vêtements, de caftans rutilants de fils d'or et d'argent, de sérouals artistement piqués à la machine à coudre qui venait de faire son apparition dans les foyers, etc.
Puis ce fut l'événement extraordinaire de la construction de deux écoles une pour les filles, l'autre pour les garçons dans les jardins de Znuma et Afia (une partie du merveilleux Agdal royal). Le jour de l'inscription, ce fut la ruée. C'était surtout les mères qui amenaient leurs filles et leurs garçons. Les mères qui regrettaient de ne savoir ni lire, ni écrire désiraient voir leurs filles avoir accès à l'instruction.
Les jeunes garçons aiguisés par l'étude de l'hébreu font de rapides progrès sautant souvent de classe. Les filles rivalisaient entre elles et parvenaient à suivre facilement les leçons. Seul restait l'accent impossible du Français, poussé parfois jusqu'au ridicule.
Accompagnée de ma mère et de ma grande sœur, nous attendons fébrilement l'appel de nos noms. Quelle émotion, nous voilà inscrites ! Il faudra revenir munies d'ardoise, de craies et revêtues d'un tablier beige garni de bleu, la tenue uniforme pour toutes les petites filles, les garçons eux sont en tablier noir.
En rang, la maîtresse armée d'une règle, inspecte les cheveux. S'il y a des lentes, c'est qu'elles ont des mères. Renvoyées chez elles pour arracher les lentes une à une et ne revenir que la tête parfaitement propre. Les ongles en deuil subissent le même traitement. Dans les petites classes, nous n'avons pas toujours la même maîtresse et des monitrices ou des remplaçantes se relaient autour de nous. Malgré cela, j'apprends facilement et plus tard, je vais aimer avec passion la langue française, riche et élégante. C'est l'aventure la plus exaltante pour les petites filles.
La récréation nous trouve excitées, bavardes et pressées de courir et de jouer. Je me souviens de nos premières maîtresses que nous admirions pour leur beauté et leur élégance. Leur parasol était souvent assorti à leurs robes C'était les filles du grand Rabbin Pinhas Cohen. La grande s'était mariée et partit habiter Mazagan. Nina la cadette s'était mariée à M. Cohen qui enseignait aux garçons. On l'appelait Hérode, ses cheveux roux étaient flamboyants.
Pour se rendre à l'école, on pouvait y aller soit du Mellah ou encore à partir de la Médina (beaucoup de familles habitaient dans les quartiers des Arabes), en longeant l'austère cimetière juif. Les mendiants venus souvent de l'Atlas sont accroupis contre les murs. Devant le cimetière, une immense montagne que nous grimpons et dévalons avec des cris de Sioux. Une cantine distribue aux pauvres soupe ou riz.
En 3ème, nous avons eu Mme Cami grassouillette aux yeux aussi bleus que le ciel de Marrakech au printemps. Elle était pétrie de bonté et de gentillesse. Pendant l'heure de la gymnastique, elles nous faisait faire des huit avec nos bras ou puiser l'eau des puits, alors que nous avions des ailes aux pieds et ne rêvions que de courir et de jouer. Nous étouffions nos fous rires pour ne pas lui déplaire, car nous toutes l'aimions. Mme Cami était aussi tendre qu'une maman. Nous attendions impatiemment l'heure de la récréation pour nous livrer à nos jeux favoris : en sautant à la corde en chantant "l'aéroplane de St-Malo", en jouant à l'escargot en poussant la palette du pied, en jouant à saute-mouton, à "la balle jolie balle..ou encore aux ânes, soit en contournant sans les toucher un grand nombre de zéros tracés sur l'ardoise, en tapant sur le dos de la main de celui qui ne la retire pas assez vite de la paume de son adversaire et qui reçoit alors une tape cuisante, ou encore "à la ronde des muets".
En 2ème classe, ce fut Mme Abou. Nous lui devons tout ce que nous avons appris en dehors des leçons. Grande, autoritaire, elle avait le sens de la justice et de l'humour. Un jour que nous ne connaissions du mot qu'une femme enceinte, elle fit venir son fils Lucien, âgé de six ou sept ans, pour nous apprendre que le mot enceinte voulait dire aussi un rempart autour d'une ville.
Un première, l'année de l'examen final, ce fut Mlle Tolédano toujours bien habillée et bien coiffée. Elle était la seule à venir à l’école dans sa voiture. Un matin, nous avons trouvé l'école en effervescence. Mlle Tolédano est morte dans un accident de voiture sur la route de Casablanca. Nous sommes bouleversées, d'autant que cette année est l'année où nous espérons réussir à obtenir notre diplôme. M. Bibas, le directeur des deux écoles est venu nous voir pour nous annoncer que nous aurions Mme Abou pour terminer l'année. M. Bibas est très près de ses élèves et couvait presque tous nos parents. En cette année 1935 il fait une chaleur accablante, mais nous, les enfants, ne ressentons ni la canicule, ni le froid cinglant de l'hiver.
Nous travaillons sérieusement, Mme Abou ne supportant ni bavardage ni paresse. A la récréation, quand elle nous surprenait en train de parler en arabe, nous devions payer deux sous pour chaque oubli. C'est grâce à elle que notre promotion a connu 80 pour cent de réussites. J'ai une mention bien ce qui déplaît à mon frère qui attend les résultats. Il voulait pour moi une mention très bien.
Enfin, c'est la joie, la liberté. Les familles aisées jamais opulentes, envoient leurs enfants pour les vacances au bord de la mer, à Mogador ou à Mazagan. Les jeunes se baignent jouent, apprennent à vivre en société. Une expérience fantastique. Connaître une autre ville, ses habitants et son climat. Malgré le vent de l'alizé, Mogador demeure cette petite ville bleue et blanche, où l'on vit chaque heure comme un cadeau du ciel.
Nous sommes sorties de cette première école riches de poésies. Des fables de La Fontaine (le par cœur est obligatoire). Même le Cid que je peux encore réciter au grand ahurissement de mes enfants.
Les enfants de famille nanties avaient droit à l'écolage alors que les autres avaient droit à la cantine. Durant la Seconde Guerre mondiale et sous le régime de Vichy, certaines élèves qui fréquentaient le lycée français en furent renvoyées.
Je suis et resterai toujours reconnaissante à l'Alliance où j'ai appris une langue raffinée qui comble ma soif de culture et qui m'a aidé à évoluer dans la vie. Je remercie de tout cœur l'organisation, l'école et nos maîtresses si dévouées.
Temoignages-souvenirs et reflexions sur l'œuvre de L'Alliance Israelite Universelle-L'école de l'Alliance à Marrakech-Fiby Bensoussan
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
אחד הרופאים לא אהב יהודים, וזכור לי שתמיד דיבר אלינו בגסות ובזלזול. היו אלה רופאים שזה עתה סיימו ללמוד ושלחו אותם לבית החולים כחלק משירותם הצבאי. אני לא יודע אם היו בקיאים בכל רזי הרפואה, שכן הרבה מאוד אנשים מתו תחת ידם. והנה מקרה שקרה: באחד הימים הגיע אלינו בחור צעיר, בן עשרים לערך, וגיבסו אותו בדיוק כמו את חיים. בדומה לחיים, גם לו הותירו רק חלון קטן מרובע מעל חזהו כדי שיוכל לנשום. ואולם, נראה היה לנו שהבחור אינו שליו וחם מזג הוא, כי מקץ שלושה ימים התחיל לצעוק שאינו יכול לחיות ככה. שם את ידיו כל אחת בצד אחר של חלון הגבס בחזהו וקרע את הגבס! הרופא בא בבהלה, ראה מה שהבחור עשה, קילל אותו, צעק, רגז על כולנו היהודים, ונתן מיד הוראה להוריד לו את הגבס ולזרוק אותו מבית החולים. כולנו נבהלנו ואמו בכתה והתחננה לרופא שירחם עליה וישאיר אותו בבית החולים, ואולם הרופא בשלו. וכך היה. דאגנו מאוד לבחור הזה, ותהינו מה יעלה בגורלו. כאשר יצאתי מבית החולים לאחר שנים, פגשתי אותו ברחוב. ממש התפלאתי לראות שהוא הולך כרגיל. ניגשתי אליו ושאלתי אותו בתמיהה מה קרה לאחר שזרקו אותו מבית החולים, והוא ענה ״כלום״! חשבתי שאולי הלך לבית חולים בעיר אחרת. ואולם, לא! הוא חזר ואמר: ״אתה רואה, אין לי כלום״. התפלאתי והתפעלתי, ולתמהוני לא היה גבול. לא הייתי משוכנע בדבר בריאותו, אך כאשר ראיתיו שוב לאחר שנים רבות ושאלתיו שוב בנוגע לבריאותו, ענה נחרצות ״אין לי כלום, יימח שם אותו רופא! סתם ממזר!״ ואני חשבתי על חיים המסכן, ששכב כך שלוש שנים ואולי לא היה זה נחוץ כלל וכלל – ואף לא בעבורי. לאחר שדיברתי עם הבחור הזה נזכרתי בבת דודתי יקות ז״ל, שלה הקדשתי סיפור בספרי(״שערי ספרו״, הוצאת כרמל, ירושלים תשמ״ח 1988, ע׳ 116) שהגיעה לבית החולים בעקבות הפלה, ומתה לאחר הטיפול הרפואי שקיבלה. השמועה אז סיפרה שתוך כדי טיפול קרעו את רחמה ומזה נפטרה. צעירה כבת עשרים, יפהפייה בגוף ובנפש, צנועה וענווה. את כאב מותה נשאתי אתי כל השנים מפני שהרגשתי שהרופאים הרגו אותה ברשלנותם. בזמן כתיבת הסיפור עליה עיניי זלגו דמעות ללא הפסק כאילו רק עכשיו נפטרה. הייתה עוד עלמה צעירה ויפה בעלת חיוך מקסים שהייתה באה מביתן הנשים לשבת אתנו, וכולנו אהבנו אותה.
יום אחד ישבה אתנו משוחחת ומחייכת כרגיל. היה לה קול נעים והייתה עליזה תמיד. פתאום התלוננה שהיא מרגישה חולשה. אמא שלה לקחה אותה לחדרה לנוח ואמרה שתחזור מאוחר יותר. נפרדנו ממנה בצחוק והמשכנו בשיחתנו על כוס תה. לא עברה שעה קלה ושמענו צעקה גדולה ומרה, קורעת לב ומבשרת רעות. צווחה לא רגילה שביטאה זעזוע וייאוש, שפילחה את האוויר והגיעה אלינו. לרגע השתתקנו בדממה של חרדה. אמא רצה מהר לראות מה קרה ובחזרה הודיעה שהעלמה נפטרה! כך פתאום, פרלה הלכה לעולמה. נשארנו המומים מכאב ויגון והתחלנו כולנו לבכות בשקט על תעלולי החיים ועל הלא נודע הצפון בהם. דמעות נוזלות ללא הרף וללא מעצור על התאכזרות החיים לעלובים ולנדכאים, לטהורים ולתמימים. הנה עלמה בדמי ימיה, בימי פריחתה, נקטפה כפרח לפני שלבלב במלוא יופיו והדרו. כשמה כן היא – פנינה טהורה. בא המוות וקטע את חייה. ככה, ללא הודעה מוקדמת. עדינה ששבתה את לבנו בהתנהגותה האצילית והפשוטה. סבלה כאבים וייסורים בשקט ובלי תרעומת. היא גרמה לנו עונג ונחמה בנוכחותה. חכמה וצנועה, והנה פתאום – איננה! דיכאון וקדרות אפפוני ימים רבים. כך היה גם עם נער בן גילי שמת לעינינו. מעודי הייתי רגיש ובעל לב רך, וכאבם של אחרים נגע בי מאוד. השתתפתי בצערם עם כל הלב. לא פעם ראיתי את המוות עומד למולי וכל כמה שזה כאב, לא נפלתי ברוחי. על כל אסון היינו אומרים מה שלמדנו במסכת ברכות כ׳ וכן ״ה׳ נתן ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך״. כך קיבלנו את כל מה שפקד אותנו – בהכנעה ובלב כואב. התגברתי על כאבי וצרת נפשי באמצעות קריאה בתהלים, שבהם תמיד מצאתי עידוד ונחמה. אין כמו מזמורי תהלים לרומם את הנפש ולחדור לנשמה, ללמד ענווה ואמונה בה׳. רק נסו לקרוא את מזמור כ״ז בכל פעם שמצב נפשכם ירוד, כפי שאני עושה, ותיווכחו במזור ללבכם!
״לדוד אדוני אורי וישעי ממי אירא״. מילים נשגבות ונפלאות. אני נושא אתי תמיד ספר כיס של תחלים וקורא בו בכל עת כשאני בחוץ ואין לי מה לעשות, כמו לחכות בתור לרופא וכו'. התגברתי על כאבי ועל צרת נפשי והתעודדתי להמשיך לשאת באחריות כבן אדם וכיהודי. התמסרתי ללימודיי ולקריאת הספרים שבלעתי בזה אחר זה. יום אחד עמדנו בפני הפתעה נעימה. מי מופיע בביתנו להחליף תחבושות ולחלק תרופות? לא אחר מאשר ידידי הגדול, סי לכדר, בן סי מוחמר בעל הבית והשכן שלנו מספרו. אמא ואני שמחנו כל כך לראות אותו, כמו שנפגשנו בבן משפחה. הוא חייך תמיד כמו שהיה צעיר. מתברר שהוא גר עכשיו בפאס. הוא למד להיות אח ועכשיו התחיל לעבוד בבית החולים. עזרתו למחלתי הייתה גדולה לאין ערוך ולא מעט הבראתי בזכותו. הוא היה לנו לעזר רב בכל המובנים, וכל יום בא לבקר אחרי העבודה. הוא ידע מה קרה לי וכל משפחתו הצטערה על המקרה. לא פעם הוא בא לבקר אותנו כשחזר מבית הוריו בספרו והביא לנו סל פירות מהמובחר.
בבית החולים נתנו לנו מנות, שזה ביצים, לחם וחלב. מהם היינו צריכים להתקיים, אבל בזכות ידידינו, הנזירות וסי לכדר היינו מקבלים מנות נוספות. מהחלב המיותר עשינו גבינה, חמאה וכל מיני מטעמים שלמדנו מאחרים. הקרובים והידידים שבאו לבקר אותנו הביאו לנו אוכל מבושל או עוף ובשר שאמא בישלה בחצר. ידידים של אבא מערים אחרות באו לבקר והיו נותנים לאמא סכומי כסף שעזרו למחייתנו, כי באותו זמן, למרבית הצרה, גם אבא היה חולה ולא הייתה פרנסה. לקראת סוף השנה השלישית שוחררתי מבית החולים והייתי הולך פעם בחודש לביקור אצל הרופא.
מה עושה ילד בן תשע בבית עם גבס על הרגל? מלחמת העולם הייתה עדיין בעיצומה ואז היו קבלנים שונים שהיו ספקים של הצבא לדברי לבוש. הקבלנים חילקו את העבודות לנשות המללאח – תפירת מדים, סריגה של סודרים, כפפות וגרביים בחתיכה אחת. כל משפחה עבדה כדי לעזור בפרנסת הבית. אני למדתי לתפור במכונת תפירה ידנית מדים, מכנסיים ומעיל, וכן סריגה בחמישה מחטים. עזרתי לאמא גם בבישול ובאפיית לחם יום יום. עסקתי בזה בנוסף על הלימודים שהתמדתי בהם וקריאת ספרים. כמו כן תפרתי וסרגתי, תיקנתי וגיהצתי, וכל זה בישיבה. כשגמרתי את העבודות האלה הייתי נוהג לשבת ברחוב שלנו והייתי קורא בספר או עושה שיעורים. בין הילדים הרבים שהכרתי הייתה גרסיה לוי, ילדה חיננית בשמה, חכמה כמו שהייתה יפה ומקסימה. חייכה תמיד והקרינה טוב לב וגדלות נפש כבר בגיל זה. היא הייתה באה לשבת על ידי ולדבר אתי בקולה הנעים, מתעניינת ושואלת מה אני לומד ומקשיבה בערנות. היא דובבה אותי וזה עזר לי, כי הייתי ביישן. לימים דרכנו תיפרדנה ויעברו כחמישים שנה עד שניפגש שוב בארץ, לגמרי במקרה. כעת היא הפכה ללבנה אלבז. חשבתי עליה תמיד בחיבה ובגעגועים. היא הביאה לי שמחה בלב בחברתה הנעימה. כך עברו להן השנים, ולא האמנתי כאשר בביקור האחרון, כשהרופא הוריד לי את הגבס, הוא בישר לי שאני בריא ושאוכל ללכת הביתה. חיים הלך הביתה לפניי אבל הוא לא שכח אותי. המשכנו להתראות והוא המשיך לעזור לי בלימודיי. אם ייסורי נגמרו, הרי שייסוריו לא תמו. אף על פי שעזב את בית החולים הוא לא הבריא לחלוטין. דרכינו נפגשו עוד בעולמנו הקטן הזה. לימים, כשעזבתי את פאס, שמרתי אתו על קשר עד שעליתי ממרוקו לארץ. יום אחד כשהייתי בפריז, שבה שהיתי כעיתונאי, שמעתי מפי ידיד נעורים שפגשתי שם, שחיים נמצא לצורך ניתוחים בבית החולים האמריקאי המפורסם. הלכתי לבקר אותו ולשמחתי לא היה גבול. כמו אח גדול הוא היה לי. אהבתי אותו בכל לבי. מה דאב לבי לשמוע שהוא עוד עובר ניתוחים למכביר שעלו הון ובכל זאת שום דבר לא עוזר. עברו שנים ואני עדיין בחו״ל ובביקור אחד מיני רבים בארץ, רואיינתי בקול ישראל. הוא הקשיב לשידור ודרך התחנה נודע לו כיצד להתקשר אתי. נפגשנו שוב, בשמחה גדולה, ומאז אנחנו בקשר. ייסוריו תמו רק כשקטעו לו את הרגל מהירך שגרמה לו ייסורים כל ימי חייו. כשראיתי אותו בלי רגל, חשבתי לעצמי שמישהו אחר היה בוכה לבטח על מר גורלו, אבל לא הוא. אותו החיוך, אותה חדוות החיים, שלא סרה ממנו כל חייו. הוא חי בשיבה טובה ובמצב רוח מרומם, כדרכו. סוף סוף יצא לי לשאול אותו: ״מדוע היית מכה אותי במקל על היד?״ והוא ענה בחכמתו כרגיל: ״רציתי לדעת עד כמה חשוב לך ללמוד. אבל אל תגיד שהכאבתי לך!״. ״לא, באמת לא״, עניתי. נפרדנו בחיוך ובתקווה שנמשיך להתראות, ושמרנו על קשר עד שנפטר בשיבה טובה.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
Sid Maleh-Le chantre des murs blancs
Le chantre des murs blancs
Sid Maleh
Au début du XXe siècle, Casablanca attirait des migrants des quatre coins du Maroc. En deux décennies, la Maison blanche située sur une colline se donnait un port et s’entourait de quartiers modernes, de médinas et d’un mellah – quartier juif – qui accueillait les plus valeureux parias des autres mellahs séduits par les promesses de la France. Les listes d’attente pour les écoles ne cessaient de s’allonger et la ville, où se croisaient les architectures et les arts, exerçait ses charmes délétères sur des personnages partiellement aveuglés par les lumières coloniales. C’est dans cette ambiance, plus délurée que désabusée, que grandit la légende de celui qui devait devenir le plus grand chantre du judaïsme marocain. Sa renommée ne se démentit pas même quand il choisit, après être devenu aveugle, de se ranger et de se consacrer à la musique liturgique pour expier ses nombreux péchés.
Ce livre reconstitue la saga de ce « mellah des mellahs » où se déversa l’histoire du judaïsme marocain avant de se débander dans tous les sens. C’est la biographie musicale d’une communauté parmi les mieux intégrées à leur environnement et les plus sournoises et dessillées. C’est aussi le récit de la protection coloniale sous laquelle est né le Maroc pluriel qui intrigue et séduit tant de nos jours.
Jean Maleh, né à Casablanca, est médecin. Il se passionne pour les littératures maghrébines auxquelles il consacre désormais ses recherches. Le Chantre des murs blancs est son deuxième roman.
הראשונים לציון, אברהם אלמליח-הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)-ירושלים במאה ה-15
הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)
רבה של ירושלים אחרי הרב יהונתן שולל היה הרב עובדיה ירא מברטנורא. הוא היה יליד איטליה (בשנת קע״ח), ובגיל המשים שנה עלה לירושלים והתיישב בה בשנת רמ״ח. הוא היה כנראה אלמן וחשוך בנים.
רבנו עובדיה יצא מעיר מולדתו קאסטילו (איטליה) בראש חדש כסלו שנת רמ״ו (סוף 1485) והלך לרומא וממנה לנאפולי שאליה הגיע ביום י״ב בכסלו בשנה ההיא; משם עבר לסאלרנו ולפאלרמו, בה נתעכב יותר משלשה חדשים, ומפאלרמו הגיע לאלכסנדריה. בעיר זו נפגש עם יהודי ״אשר נדר ללכת לירושלים לחוג שם את חג המצות, הוא ואשתו ושני בניו״, והצטרף אליו והלך אתם לקהיר, שאליה הגיע בתחלת חדש אדר רמ״ח (1488). הוא עזב את קהיר ביום כ׳ באדר, הלך בשיירת גמלים דרך מדבר סיני והגיע לעזה ביום ז׳ בניסן רמ״ח (1488)-, מעזה נסע דרך חברון ובית־לחם, והגיע לירושלים ביום י״ג בניסן רמ״ח (1488), שנתים וארבעה חדשים וחצי אחרי צאתו מביתו באיטליה.
בהגיעו לירושלים נתקבל בכבוד גדול, כי שמו הלך לפניו בכל העולם היהודי כמפרש המשנה, שפרושו נתקבל בכל תפוצות ישראל, וכגדול בתורה וביראה וכדרשן מפורסם. הוא היה גם עשיר וע״י כך לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו.
מספר התושבים היהודים בירושלים בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא אליה היה קטן מאד, כלם עניים מרודים, ואפילו ספר תורה לא היה להם. מיד ניגש הרב לעבודת קימום הקהלה, ומשנה מרץ השקיע בעמלו הקדוש אחרי שהנגיד הרב נתן שולל הפקידו על ביתו והעמידהו בראש הקהלה. בתחלה לא ראה רבנו עובדיה ברכה רבה במעשיו, אולם במשך הזמן הצליח להקים בירושלים מרכז רוחני חשוב מאד ולישיבתו יצאו מוניטין בכל הסביבה. בודאי היו לו לעזרה הפליטים היהודים הרבים שנהרו לא״י אחרי גרוש ספרד ומביניהם העמיד תלמידים הרבה.
מיד לאחרי בואו והתמנותו לרבה של ירושלים ולמנהיג היהודים בה, התחילה תקופה חדשה ליהודיה.
מצבם של יהודי ארץ־ישראל בכלל, ויהודי ירושלים בפרט, בהגיע הרב עובדיה מברטנורא אליה, היה איום ונורא. הנוסע ר׳ משולם מוולטירה שהגיע לירושלים בחדש תמוז רמ"א 1481)) להשטתח על קברות הצדיקים, מצא בירושלים כעשרת אלפים מוסלמים וכמאתיים וחמשים בעלי־בתים — ורבם ר׳ יהונתן שולל שנזכר לעיל.
רבנו עובדיה מברטנורא שהתישב בירושלים כשבע שנים אח״כ (בשנת רמ״ח) מספר באגרתו מירושלים לאביו, באותה שנה, לאמר:
"ומבית לחם לירושלים כשלשה מילים, וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים, והכרמים בגליל הזה כעין הכרמים של מחוז רומאניה כי הגפנים שפלי הקומה וגסים, ומרחוק מירושלים כשלשת רבעי מיל, במקום שיש שם כעין מעלות ומתחילים לרדת משם, נגלתה העיר המהוללה, קרית משושנו, ושם קרענו את בגדינו כחובה, וכאשר עברנו
עוד מעט נגלה אלינו בית קדשנו ותפארתנו ההרוס, וקרענו קריעה שניה על המקדש.
ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה עשר לחודש ניסן רמ״ח בצהרים. בעצם היום ההוא עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ושם בא לקראתנו רב אשכנזי אחד, אשר נתגדל באיטאליאה, שמו ר׳ יעקב די קולומבאנו והביאני אל ביתו, ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח.
וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב. והעם אשר בה, כפי מה שספרו, הם כארבעת אלפים בעלי בתים, ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם, אשר אין להם המחיה וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו. ואשר יהיה או ימצא לו לחם לשנה אחת, הוא נקרא עשיר במקום הזה לעת כזאת. ואלמנות רבות, זקנות וגלמודות, אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות, רבות בתוכה, שבע נשים כנגד איש אחד. ועתה הארץ שלוה ושקטה, כי ניחמו הזקנים על הרעה אשר עשו, כי ראו כי אזלת יד, וגם הם נשארו דלים ומדולדלים יותר מאשר היו בתחלה. והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ, ומכבדים ומנשאים אותם ומרבים להתנצל על כל הרעה אשר עשו, באמרם כי הם לא יבקשו רעה אלא למי שירצה להשתרר עליהם, ועד היום הזה לא אוכל לומר (אלא) שעשו עמדי רק טוב ובשלום ובמישור הלכו אתי, וברוך ה׳ יום יום.
ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה. והלכתי בכל הארץ לארכה ולרחבה, ואין פוצה פה ומצפצף, והם מרחמים מאד על איש נכרי, וביותר למי שאינו יודע הלשון, וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל. ולפי דעתי, אם היה בארץ הזאת איש נבון וחכם בהנהגת המדינות, היה שר ושופט גם ליהודים גם לישמעאלים, כי אין בכל היהודים אשר במחוזות אלו חכם חרשים ונבון דבר להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כי כולם אנשים מדבריים, שונאים את הבריות, ואין עיניהם ולבם כי אם אל בצעם.
נעשיתי קובר מתים בירושלים, כי לא ימצא בה נושאים מתים והולכי אחר המטה.וכבר היה מעשה באשה אחת שמתה, ובחצי הדרך הוכרחנו לקרוא לנשים שתבאנה ותשאנה, כי לא היה עמנו איש. ולולי נשים רבות הצובאות ללכת אחרי המטה וקצת בעלי תשובה אשר מזרע האנוסים המה, היה המת מוטל, שאין לו קוברים, כי אנשי הארץ עצמה לא יחמלו ולא ירחמו.
ורעה חולה ראיתי בארץ הזאת, ורבה היא, אשר כשיחלה איש נכרי, כל אוהביו ושכניו וידועיו ייראו מגשת אליו ומלהכנם בביתו, כי יראו מפני הזקנים פן יעלילו עליהם שגנבו או שמו בכליהם, כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו כמטר שימותו הגרים הבאים בארץ, למען יירשום, כי אומרים שהם גזברים על ההקדש, וממון הנכרים שאין להם יורשים, נכסיהם להקדש, ורוב האנשים והנשים הדרים בירושלים גרים הם, הבאים מארץ רחוקה, ואין להם יורשים ידועים בארץ. וגם כי לפי משפטי המדינה נכסיהם למלך, הם חולקים עם הישמעאלים שרי הארץ ועושים כרצונם. כאשר ידעו באיש שהלך לבקר את רעהו לפני מותו, יעלילו עליו, כי לקח ממונו או הטמין או קבל פקדונות מידו למען הציל אותו מידם, ויביאוהו לפגי השופטים ויכוהו במקלות ובשוטים, עד אשר יתן על פיהם, או עד שתצא נפשו. ובכל יום ויום נופלים ירושות, אם מעט ואם הרבה, להקדש ירושלים מזקנים וזקנות המתים פה, ולוקחים הכל הזקנים, ואומרים שפורעים מהם החובות שעשו בשביל בנין בית־הכנסת זה כמה שנים, ותמיד החובות קיימים, כי עדיין אומרים שיש להם חוב יותר מאלף פרחים זהב בגלל הדבר הזה.
ובית הכנסת של ירושלים היום, אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזער, תחת אשר היו בה, לפי הנשמע, יותר משלש מאות ספרי תורה. ואין צריך לומר שאין בה לא מעילים של זהב ולא כלי כסף גם אחד, כי מכרום הזקנים, ועשו במעות כרצונם. ובית הכנסת של ירושלם הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצד ואפל, ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים. ובחצר בית הכנסת, קרוב מאד, יש במה ומוסקיטה [מסגד] לישמעאלים כי היה הבית ההוא בתחילה של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים, נעשה ישמעאל, ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה, אשר בחצר בית הכנסת, לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטא להנקם מן היהודים. והוא אשר גרם את כל הרעה אשר באה להחריב את בית הכנסת ולאבד ממונם של ישראל. וכמעט אבד זכר ישראל מלשבת בירושלם, לולי רחמי ה׳ אשר נתן אותם לרחמים אז בעיני המלך, ונגד רצון כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו, צוה לבנות את הבית כבתחילה, ולרומם האחרון מן הראשון. והחצר אשר בו בית הכנסת, גדולה מאד, ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים, ואשכנזיות אלמנות יגורו בו. וחצרות רבות היו בירושלם ברחוב היהודים, כולן של הקדש, וכולן מכרו הזקנים ולא נשאר בהן אחת, רק הקדש האשכנזים לא יוכלו למכור כי חק לאשכנזים וחלקם הוא, ואין לעניים אחרים חלק בו.
רחוב היהודים ושכונתם היא גדולה מאד, והם יושבים בציון, ובתים רבים היו להם, וכולם נהרסות ונשמות והיו תל עולם ולא תבנינה, כי מדתי הארץ ומשפטיה שלא יוכל היהודי לבנות את ביתו ואת חצרו, אף אם יפלו, שלא ברשות, ופעמים שהרשות צריך הוצאה מרובה יותר משבח של בגין הבית. וכל בתי ירושלם מכפות של אבנים, ־א מתקרה ומעזיבה.
הראשונים לציון, אברהם אלמליח–הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)–ירושלים במאה ה-15
Le rocher d'origine-Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
Le rocher d'origine
Haim Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman
La Companie Litteraire
2013
Le Rocher d’origine, c’est l’histoire, racontée à la première personne, d’un garçon pauvre issu de l’ancien mellah de Meknès.
« Ce sont les rêves qui m’ont porté, qui m’ont poussé, qui m’ont orienté. »
Par delà le récit de son enfance, c’est aussi Meknès avec ses deux mellahs et ses trois communautés – la juive, l’arabe et la française – qui nous est racontée avec une tendresse parfois mordante et non exempte d’amertume. Le héros y connaît la pauvreté, l’amitié, l’amour, mais aussi l’Autre, l’arabe, tant de choses qui marqueront sa vie, fertile en expériences. Toujours attaché à sa ville natale, il saura saisir les clins d’œil du destin et débarquera à Paris où son acharnement et ses dons pour le théâtre lui permettront d’entamer une carrière artistique qu’il développera avec succès en Israël.
« En face du vrai bonheur, les richesses valent l’ombre d’une fumée. » Sophocle, Antigone
Le Rocher d’origine est un chant de liberté envoûtant empreint d’une grande sagesse. C’est un parcours initiatique haut en couleur, une envolée dans le monde du théâtre et une incursion surprenante dans le coeur d’un homme : Haim Shiran.
J’ai commencé ce récit en parlant de la nécessité qui s’est imposée à moi de porter sur mon passé un regard plus objectif, plus vrai et plus personnel que je ne l’avais fait dans mes films. »
Haïm Shiran a dirigé le théâtre Inbal à Tel Aviv après avoir été metteur en scène pendant plus de 30 ans à la télévision éducative israélienne.
Ce livre est le fruit d’une collaboration entre Haïm Shiran, dont l’histoire est contée ici, et Fabienne Bergmann, traductrice, comédienne, historienne et écrivain.
Il est tellement facile d'ecrire ses souvenirs quand on a une mauvaise memoire.
Arthur Schnitzler
Preface d'Albert Memi
Merci, cher Haïm Shiran, de m ,avoir confié le manuscrit de votre livre. Je l’ai lu non seulement avec plaisir, mais pour mon édification : Ainsi il a existé une condition commune a tous les juifs du Maghreb.
Il n’y a pratiquement plus de juifs en Afrique du nord ; il en demeure plus que la mémoire : vous avez apporté une pierre à cette mémoire.
Vous avez fait mieux : votre héros (vous-même) a gagné la France où il s’est construit une seconde vie. Peut-être que l'exil n’est pas exclusivement négatif. Vous êtes devenu un cinéaste. Le seriez-vous devenu si vous étiez resté à Meknez ?
Puis vous avez gagné Israël, dernière étape de votre itinéraire, où vous avez entrepris une troisième dimension.
Votre livre sera certainement consulté par ceux qui voudront se souvenir de ce que nous fûmes, ce que nous ne sommes plus, ce que nous sommes tout de même encore.
Je vous souhaite tout le succès que mérite votre courageuse entreprise.
Soyez-en remerciés
Akbert Memmi Paris, Août 2013
Le Comédien
LE NOUVEAU MELLAH de Meknès avait déjà abrité un théâtre juif et ce, dès les années vingt. J’ai d’ailleurs moi- même inséré dans un film de retour aux sources, des photos de la pièce Joseph et ses frères, créée par les anciens de l’Alliance Israélite. Ce théâtre amateur, comme la plupart des troupes de théâtre juif qui fonctionnaient alors au Maroc, s’inspirait presque exclusivement de thèmes bibliques.
Melpothalie, le nouveau théâtre créé par Maurice Ben- hamou vers 1951, se voulait, lui, délibérément français. Il monta des pièces classiques comme Ruy Blas, Andromaque, Le malade imaginaire ou Les fourberies de Scapin ainsi que des comédies modernes de Labiche, Feydeau et Courteline. Cette orientation reflétait l’esprit de ses mécènes, tous des anciens élèves de l’Alliance Israélite Universelle, qui désiraient par-dessus tout s’assimiler à la culture française.
Évoquant aujourd’hui la Meknès de mon adolescence, je me flatte toujours de cette extraordinaire richesse culturelle et cultuelle qui y régnait et imprégnait l’ensemble de la communauté juive qui vivait alors, selon moi, son véritable âge d’or. Sans doute ai-je puisé dans ce foisonnement d’expériences la fierté de mes origines et ce patriotisme de clocher qui ne m’ont jamais quitté.
Meknès avait été la capitale administrative du Maroc sous le règne de Moulay Ismail. Ce sultan alaouite construisit ses édifices, ses jardins, ses portes monumentales, ses remparts, ses gigantesques murailles sur plus de 40 kilomètres et ses nombreuses mosquées qui lui valent son appellation de “ville aux cent minarets”. C’était certainement aussi la ville aux cent synagogues et on disait que c’est à Meknès que se trouvaient les rabbins les plus savants du Maroc. En effet, les mellahs – tant l’ancien que le nouveau – étaient de hauts lieux d’études talmudiques et les yechivot y abondaient. On y côtoyait tous les jours d’éminents chefs spirituels, comme cet ancien élève de mon grand-père, rabbi Yehochoua Berdugo, qui plus tard présidera le tribunal rabbinique de Casablanca. Les commerçants étaient régulièrement harangués par les deux rabbins Baroukh Tolédano – le Petit et le Grand, comme on les appelait – qui les sommaient d’avancer l’heure de clôture de leurs échoppes le vendredi après-midi. Mon père, toujours le dernier à fermer boutique, était particulièrement fustigé. Je voyais souvent rabbi Yossef Messas, d’autant que j’ai travaillé un temps comme tailleur chez son fils, Elie. Le rabbin Shalom Messas, ancien directeur du Talmud Tora, qui lui aussi présidera la Haute cour rabbinique de Casablanca, était un cousin de ma grand-mère. Son fils, David Messas, était avec moi aux scouts. Rabbi Aharon Hassine, qui professait à Meknès, puis à Mogador, avait écrit une élégie à la mort de mon grand-père.
Voici la traduction de l’hébreu qu’en a faite le Professeur Yossef Chetrit : "Ce poème élégiaque, je l’ai écrit en premier lors du premier anniversaire de la mort du sage parfait et érudit, qui a enseigné la Torah à un grand nombre de disciples, qui a montré la voie aux repentants, qui était un homme pieux, saint et vertueux, notre honorable maître et rabbin HAIM MORIGON, que sa mémoire soit bénie, qui est décédé après avoir souffert d’une grave maladie le mercredi 22 du mois de Heshvan 5684 [soit le 1er novembre 1923].
L’air de l’élégie est celui du poème: “Lorsque se sont émues mes entrailles…”. Acrostiche: ’ANI ’AHARON BEN HASIN.
Ce maître merveilleux était un descendant de rabbi David Hassine, grand poète du dix-huitième siècle sur lequel j'ai eu plus tard le privilège de réaliser une dramatique, inspiree deson livre Hommage à David. Longtemps, Meknès s'avère avoir été une véritable pépinière de dirigeants religieux pour Israël et le monde juif en général.
Par ailleurs, à quelques kilomètres de distance du niellah et cependant si loin, la ville nouvelle regorgeait de vitalité culturelle. Ce que nous appelions “la ville nouvelle” etait le quartier européen de Meknès où vivaient plus de cinquante mille ressortissants français. Les musulmans en riaient pratiquement absents et seuls quelques rares Juifs y habitaient. Ceux-ci étaient, pour la plupart, des riches commerçants, des avocats ou des fonctionnaires qui n’en étaient pas moins actifs au mellah et certains, comme les berdugo ou les Mrejen, présidaient même à la bonne marche de la communauté. La plupart des Juifs n’avaient en général que peu de contact avec les Européens, en raison de la distance considérable qui séparait le quartier juif du reste de la ville.
La France avait établi à Meknès une base d’aviation, à l’ouest de la cité. Celle-ci était la deuxième en importance, outremer. Son école de pilotage avait d’ailleurs eu ses heures de gloire. Les pilotes et l’ensemble du personnel n’entendaient pas renoncer aux agréments de la vie en métropole. Les femmes s’habillaient à la dernière mode parisienne et le niveau de vie de ces gens, qui voulaient recréer sur place “un petit Paris”, était élevé. Naturellement, la vie culturelle se devait d’être très riche et le gouvernement français, par le biais de ses institutions, finançait sans lésiner. L’Alliance Française avait créé des cercles d’études, des chorales et un excellent ciné-club à qui je dois une grande partie de ma culture cinématographique. On y projetait des films italiens, français et américains. Souvent, le film était suivi d’un débat auquel j’aimais participer.
Le rocher d'origine
Haimm Shiran (Shkerane)&Fabienne Bergman