הראשונים לציון, אברהם אלמליח-הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)-ירושלים במאה ה-15

הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)

רבה של ירושלים אחרי הרב יהונתן שולל היה הרב עובדיה ירא מברטנורא. הוא היה יליד איטליה (בשנת קע״ח), ובגיל המשים שנה עלה לירושלים והתיישב בה בשנת רמ״ח. הוא היה כנראה אלמן וחשוך בנים.

רבנו עובדיה יצא מעיר מולדתו קאסטילו (איטליה) בראש חדש כסלו שנת רמ״ו (סוף 1485) והלך לרומא וממנה לנאפולי שאליה הגיע ביום י״ב בכסלו בשנה ההיא; משם עבר לסאלרנו ולפאלרמו, בה נתעכב יותר משלשה חדשים, ומפאלרמו הגיע לאלכסנדריה. בעיר זו נפגש עם יהודי ״אשר נדר ללכת לירושלים לחוג שם את חג המצות, הוא ואשתו ושני בניו״, והצטרף אליו והלך אתם לקהיר, שאליה הגיע בתחלת חדש אדר רמ״ח (1488). הוא עזב את קהיר ביום כ׳ באדר, הלך בשיירת גמלים דרך מדבר סיני והגיע לעזה ביום ז׳ בניסן רמ״ח (1488)-, מעזה נסע דרך חברון ובית־לחם, והגיע לירושלים ביום י״ג בניסן רמ״ח (1488), שנתים וארבעה חדשים וחצי אחרי צאתו מביתו באיטליה.

בהגיעו לירושלים נתקבל בכבוד גדול, כי שמו הלך לפניו בכל העולם היהודי כמפרש המשנה, שפרושו נתקבל בכל תפוצות ישראל, וכגדול בתורה וביראה וכדרשן מפורסם. הוא היה גם עשיר וע״י כך לא עשה את תורתו קרדום לחפור בו.

מספר התושבים היהודים בירושלים בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא אליה היה קטן מאד, כלם עניים מרודים, ואפילו ספר תורה לא היה להם. מיד ניגש הרב לעבודת קימום הקהלה, ומשנה מרץ השקיע בעמלו הקדוש אחרי שהנגיד הרב נתן שולל הפקידו על ביתו והעמידהו בראש הקהלה. בתחלה לא ראה רבנו עובדיה ברכה רבה במעשיו, אולם במשך הזמן הצליח להקים בירושלים מרכז רוחני חשוב מאד ולישיבתו יצאו מוניטין בכל הסביבה. בודאי היו לו לעזרה הפליטים היהודים הרבים שנהרו לא״י אחרי גרוש ספרד ומביניהם העמיד תלמידים הרבה.

מיד לאחרי בואו והתמנותו לרבה של ירושלים ולמנהיג היהודים בה, התחילה תקופה חדשה ליהודיה.

מצבם של יהודי ארץ־ישראל בכלל, ויהודי ירושלים בפרט, בהגיע הרב עובדיה מבר­טנורא אליה, היה איום ונורא. הנוסע ר׳ משולם מוולטירה שהגיע לירושלים בחדש תמוז רמ"א 1481)) להשטתח על קברות הצדיקים, מצא בירושלים כעשרת אלפים מוסלמים וכמאתיים וחמשים בעלי־בתים — ורבם ר׳ יהונתן שולל שנזכר לעיל.

רבנו עובדיה מברטנורא שהתישב בירושלים כשבע שנים אח״כ (בשנת רמ״ח) מספר באגרתו מירושלים לאביו, באותה שנה, לאמר:

"ומבית לחם לירושלים כשלשה מילים, וכל הדרך מלאה כרמים וזיתים, והכרמים בגליל הזה כעין הכרמים של מחוז רומאניה כי הגפנים שפלי הקומה וגסים, ומרחוק מירושלים כשלשת רבעי מיל, במקום שיש שם כעין מעלות ומתחילים לרדת משם, נגלתה העיר המהוללה, קרית משושנו, ושם קרענו את בגדינו כחובה, וכאשר עברנו

עוד מעט נגלה  אלינו בית קדשנו ותפארתנו ההרוס, וקרענו קריעה שניה על המקדש.

ובאנו עד שערי ירושלים ונכנסנו בה בשלשה עשר לחודש ניסן רמ״ח בצהרים. בעצם היום ההוא עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים. ושם בא לקראתנו רב אשכנזי אחד, אשר נתגדל באיטאליאה, שמו ר׳ יעקב די קולומבאנו והביאני אל ביתו, ונתאכסנתי עמו כל ימי הפסח.

וירושלים רובה חרבה ושוממה, ואין צריך לומר שאין לה חומה סביב. והעם אשר בה, כפי מה שספרו, הם כארבעת אלפים בעלי בתים, ומן היהודים לא נשארו בה היום שבעים בעלי בתים מדלת העם, אשר אין להם המחיה  וכמעט לא נשאר בה איש שלא יחסר לחמו. ואשר יהיה או ימצא לו לחם לשנה אחת, הוא נקרא עשיר במקום הזה לעת כזאת. ואלמנות רבות, זקנות וגלמודות, אשכנזיות ספרדיות ומשאר לשונות, רבות בתוכה, שבע נשים כנגד איש אחד. ועתה הארץ שלוה ושקטה, כי ניחמו הזקנים  על הרעה אשר עשו, כי ראו כי אזלת יד, וגם הם נשארו דלים ומדולדלים יותר מאשר היו בתחלה. והם מקרבים עתה כל הבא לשבת בארץ, ומכבדים ומנשאים אותם ומרבים להתנצל על כל הרעה אשר עשו, באמרם כי הם לא יבקשו רעה אלא למי שירצה להשתרר עליהם, ועד היום הזה לא אוכל לומר (אלא) שעשו עמדי רק טוב ובשלום ובמישור הלכו אתי, וברוך ה׳ יום יום.

ואמנם מן הישמעאלים אין גלות ליהודים כלל במקום הזה. והלכתי בכל הארץ לארכה ולרחבה, ואין פוצה פה ומצפצף, והם מרחמים מאד על איש נכרי, וביותר למי שאינו יודע הלשון, וכי יראו הרבה יהודים יחד, לא יקנאו כלל. ולפי דעתי, אם היה בארץ הזאת איש נבון וחכם בהנהגת המדינות, היה שר ושופט גם ליהודים גם לישמעאלים, כי אין בכל היהודים אשר במחוזות אלו חכם חרשים ונבון דבר להיות דעתו מעורבת עם הבריות, כי כולם אנשים מדבריים, שונאים את הבריות, ואין עיניהם ולבם כי אם אל בצעם.

נעשיתי קובר מתים בירושלים, כי לא ימצא בה נושאים מתים והולכי אחר המטה.וכבר היה מעשה באשה אחת שמתה, ובחצי הדרך הוכרחנו לקרוא לנשים שתבאנה ותשאנה, כי לא היה עמנו איש. ולולי נשים רבות הצובאות ללכת אחרי המטה וקצת בעלי תשובה אשר מזרע האנוסים המה, היה המת מוטל, שאין לו קוברים, כי אנשי הארץ עצמה לא יחמלו ולא ירחמו.

ורעה חולה ראיתי בארץ הזאת, ורבה היא, אשר כשיחלה איש נכרי, כל אוהביו ושכניו וידועיו ייראו מגשת אליו ומלהכנם בביתו, כי יראו מפני הזקנים פן יעלילו עליהם שגנבו או שמו בכליהם, כי הזקנים עיניהם פקוחות ויחלו כמטר שימותו הגרים הבאים בארץ, למען יירשום, כי אומרים שהם גזברים על ההקדש, וממון הנכרים שאין להם יורשים, נכסיהם להקדש, ורוב האנשים והנשים הדרים בירושלים גרים הם, הבאים מארץ רחוקה, ואין להם יורשים ידועים בארץ. וגם כי לפי משפטי המדינה נכסיהם למלך, הם חולקים עם הישמעאלים שרי הארץ ועושים כרצונם. כאשר ידעו באיש שהלך לבקר את רעהו לפני מותו, יעלילו עליו, כי לקח ממונו או הטמין או קבל פקדונות מידו למען הציל אותו מידם, ויביאוהו לפגי השופטים ויכוהו במקלות ובשוטים, עד אשר יתן על פיהם, או עד שתצא נפשו. ובכל יום ויום נופלים ירושות, אם מעט ואם הרבה, להקדש ירושלים מזקנים וזקנות המתים פה, ולוקחים הכל הזקנים, ואומרים שפורעים מהם החובות שעשו בשביל בנין בית־הכנסת זה כמה שנים, ותמיד החובות קיימים, כי עדיין אומרים שיש להם חוב יותר מאלף פרחים זהב בגלל הדבר הזה.

ובית הכנסת של ירושלים היום, אין בה ספרי תורה כי אם מעט מזער, תחת אשר היו בה, לפי הנשמע, יותר משלש מאות ספרי תורה. ואין צריך לומר שאין בה לא מעילים של זהב ולא כלי כסף גם אחד, כי מכרום הזקנים, ועשו במעות כרצונם. ובית הכנסת של ירושלם הוא בנוי על גבי עמודים, וארוך וצד ואפל, ואין נוגה לו, כי אם מן הפתח, ובתוכו בור של מים. ובחצר בית הכנסת, קרוב מאד, יש במה ומוסקיטה [מסגד] לישמעאלים כי היה הבית ההוא בתחילה של יהודי אחד, ומפני קטטה ומחלוקת שהיה לו עם היהודים, נעשה ישמעאל, ובראות אמו כי בנה המיר דתו על כל הכעסים שהכעיסוהו היהודים, עמדה והקדישה את ביתה, אשר בחצר בית הכנסת, לבית תרפות של ישמעאלים ולעשות בו מוסקיטא להנקם מן היהודים. והוא אשר גרם את כל הרעה אשר באה להחריב את בית הכנסת ולאבד ממונם של ישראל. וכמעט אבד זכר ישראל מלשבת בירושלם, לולי רחמי ה׳ אשר נתן אותם לרחמים אז בעיני המלך, ונגד רצון כל שריו ועבדיו וכל עם ארצו, צוה לבנות את הבית כבתחילה, ולרומם האחרון מן הראשון. והחצר אשר בו בית הכנסת, גדולה מאד, ובתוכה בתים רבים וכולם הקדש מאשכנזים, ואשכנזיות אלמנות יגורו בו. וחצרות רבות היו בירושלם ברחוב היהודים, כולן של הקדש, וכולן מכרו הזקנים ולא נשאר בהן אחת, רק הקדש האשכנזים לא יוכלו למכור כי חק לאשכנזים וחלקם הוא, ואין לעניים אחרים חלק בו.

רחוב היהודים ושכונתם היא גדולה מאד, והם יושבים בציון, ובתים רבים היו להם, וכולם נהרסות ונשמות והיו תל עולם ולא תבנינה, כי מדתי הארץ ומשפטיה שלא יוכל היהודי לבנות את ביתו ואת חצרו, אף אם יפלו, שלא ברשות, ופעמים שהרשות צריך הוצאה מרובה יותר משבח של בגין הבית. וכל בתי ירושלם מכפות של אבנים, ־א מתקרה ומעזיבה.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח–הרב עובדיה ירא מברטנורא (הרע״ב)–ירושלים במאה ה-15