אלי פילו
אשר כנפו – מהן אותן מלים-Wonder Women
אשר כנפו – מהן אותן מלים
Wonder Women
בהגיע מרגלית אוזן לגבורות. (השיר המקורי ועוד קצת)
מִי יִמְצָא אֵשֶׁת חַיִל?
מַרְגָּלִית בַּת אֶסְתֵּר בַּת אֲבִיחַיִל!
זָמְמָה שָׂדֶה לְבֵית בּוֹגְרִים
וְתִקָּחֵהוּ, לַלֵּב, לְלֹא אֲחֵרִים.
חָגְרָה בֹּעַז מַתַּנְיָה
בְּנֵי הַכְּפָר, כֻּלָּם הָיוּ בָּנֶיהָ,
קָמוּ בָּנֶיהָ וְיַאַשְׁרוּהָ
הַכֹּל יוֹדְעִים: אֵין כָּמוֹהָ!
רַבּוֹת בָּנוֹת עָשׂוּ חָיִל
אַתְּ מִתְמַסֶּרֶת יוֹמָם וָלַיל
מִי יִתֵּן לָךְ מִפְּרִי יָדָיִךְ
מִי יֵדַע כָּל מַעֲשָׂיִךְ?
אֵשֶׁת חַיִל כָּמוֹךְ מִי יִמְצָא?
מִי כָּמוֹךְ יִפְעַל בְּנֶפֶשׁ חָפְצָה?
יָדֶיךָ שִׁלַּחְתְּ בְּכִשְׁרוֹן
עַל כֵּן תִּצְחָקִי לְיוֹם אַחֲרוֹן
כַּפֶּךְ פָּרָשַׁת לֶעָנִי
מִי יוֹדֵעַ זֹאת כָּמוֹנִי
יְהַלְּלוּךְ בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיךָ
וְיִשְׂמְחוּ בָּךְ כָּל אוֹהֲבַיִךְ
יִשְׂמְחוּ חֲתָנִים בְּחֻפָּתָם
שֶׁיָּצַרְתְּ בְּאַהֲבָה לְמַעֲנָם
יְצִירוֹת רוּחֵךְ וְאֶצְבְּעוֹתַיִךְ
אַפְּלִיקַצְיוֹת וְדֵפְּלִיקַצְיוֹת
צִיּוּר, אֲרִיגָה וְרִקְמָה
מַעֲשֵׂי אָמָּנוּת מֻפְלָאִים
כֻּלָּם מִפָּז מְסֻלָּאִים.
מָה רַבּוּ מַעֲשַׂיִךְ מַרְגָּלִית.
מהן אותם מלים-אשר כנפו- Wonder Women
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador-Brit Mila
Brit Mila
La naissance d’un enfant male, donnait 1’occasion de faire plus de fetes et rejouissances qu'a celle d’une fille.
Cela se comprend, car pour le garcon, il y a trois Mitsva : la circoncision, le Pidione Haben et la Bar Mitsva.
Pour la fille, il n’y a que le Tssmia – L'acte de donner le nom a une petite fille, cette ceremonie se nomme en hebreu Zeved habat et elle n'est pas consideree comme une Mitsva.
D'autant plus que le garçon perpétue le nom de famille du père ; quant à la fille, elle prend le nom de son mari. Il y a des familles qui donnent des grandes fêtes aussi bien, pour la fille que pour les garçons, mais ce n’est pas habituel surtout s'il s'agit d'une fille qui n'est pas l'aînée.
Donc, à la naissance d’un enfant, avant de savoir si c’est un garçon ou une fille, à l’approche de la délivrance et surtout pour le premier enfant, la mère de la future maman, prépare le petit trousseau. La préparation du trousseau est l’occasion d'une fête familiale.
La famille la plus proche, surtout les dames, est conviée à prendre part à la petite cérémonie qui consiste à découper les tissus et les langes. On offre du thé et des gâteaux, et parfois on convoque la sage femme de la famille.
Si c’est un garçon qui naît, il est tout de suite annoncé par le youyou de la sâge femme. La joie éclate dans la maison et chez les membres de la famille qui s’y trouvent. On court donner la bonne nouvelle au mari s’il n’est pas rrésent. Alors, il donne une récompense au porteur de la bonne nouvelle et dès qu’il rentre chez lui, à la sage femme.
Sans attendre, il va au marché et achète tout ce qu’il faut pour les fêtes et ־rejouissances que l’on va décrire :
Le soir on reçoit la famille et les amis intimes qui ont entendu la bonne ouvelle. On sort le thé, les gâteaux, les apéritifs. Mais la fête ne dure pas rngtemps. Tous rentrent chez eux hormis la famille qui veille toute la nuit pour garder l’enfant contre Lilit[Du mot 'nuit', l'ange du mal de la nuit.] et les mauvais esprits qui l’accompagnent.
On dit que le premier soir, le bébé est comme un hôte de passage. Mais à partir du deuxième soir, on procède à une fête tout à fait spéciale. Cette fête, qui à compter de la deuxième nuit dure cinq nuits, s’appelle : Ettehdid du mot Hdid ou Hdada qui veut dire fer ou frontière. Car le mot fer, Hdid . comme en français signifie la guerre, les armes, mettre aux arrêts, mettre fin a quelque maladie, calamité ou autre fléau.
La croyance de nos anciens, voyait dans le garçon qui vient de naître, tant qu'il n’a pas été circoncis et n'a pas reçu de nom, une proie facile pour les mauvais esprits. Aussi pour les éloigner, il faut dresser une frontière entre les mauvais esprits et l’accouchée et son enfant.
Les esprits ne régnent qu’à partir de la tombée de la nuit jusqu’à minuit. Tout d’abord, on prenait une précaution élémentaire contre le mauvais oeil, en marquant l’entrée de la chambre par une main de Fatma, avec ses cinq doigts écartés. (Cette marque était répandue chez les plus arriérés seulement). Puis, on collait sur le mur, des deux côtés du lit ou on épinglait sur la moustiquaire des feuilles de papiers, où étaient inscrits certains versets, certaines prières, et quelques noms des anges les plus puissants. Un avertissement aux esprits et à Lilit d’avoir à s’écarter de ce lit, autrement on – r pelierait tous les saints, dont ils ont une grande peur.
Quand tous les invités étaient présents, le dirigeant de la cérémonie, (cela peut être n’importe qui, mais plutôt la personne qui a l’esprit entreprenant et qui sait lire et chanter ou qui a une influence sur les présents), entame un verset de la Thora, où il est dit qu’après l’entrée de tous les êtres et couples de la création dans l'Arche de Noé, Dieu ferma sur lui la porte de l’arche.
Et, en effet, on ferme les portes de la chambre de l’accouchée et de l'enfant. Le dirigeant et une partie des invités se mettent à chanter quelques Piyoutim, chants religieux où sont évoqués la création du monde, l’alliance de Dieu avec Abraham Avinou et l’espoir de voir l’enfant circoncis et florissant dans sa vie.
Après, tout en reprenant un verset de Tehilim – Les Psaumes, pour la sauvegarde de nos âmes contre les mauvais esprits, il fait le tour de la chambre et trace avec une arme, un sabre ou un coutelas, sur les murs et autour des têtes de la mère et son enfant, une ligne imaginaire. En faisant cela, il a tracé une frontière que les mauvais esprits n’ont pas le droit de franchir.
Il entreprend alors un dialogue chanté avec les personnes restées en dehors de la chambre et fait toutes sortes de vœux et bons souhaits pour l’accouchée, le fils, les parents, les voisins et les amis. Après cela, on ouvre les portes de la chambre et s’il y a un orchestre indigène, il joue, éventuellement en arabe, des morceaux choisis en rapport avec la circonstance. La fête comporte alors l'apéritif, les gâteaux, voire même des repas froids ou chauds, le tout selon l'état des finances du père. Même les plus pauvres offrent du thé ou de la limonade et un gâteau qu’on appelle Palébé, une espèce de cake dont mon père, qui aimait rechercher les origines des mots qui n’ont pas d’explication en arabe, disait que son nom devait provenir du français “pain levé”, car on y mettait de la farine, des œufs et du sucre, le tout bien mélangé et bien battu.
La plus grande de ces soirées que l’on appelle Khams El Kbir – le grand cinquième, se passe l'avant-veille de la circoncision. La fête y atteint son point culminant.
La veille de la circoncision, on fait venir de la synagogue, un grand siège, que l’on appelle le siège d'Eliahou, Kissé Eliahou, c’est là que le Sandac, le parrain, qui tiendra l’enfant, s'assoit. On décore ce siège de belles couvertures, tapis et foulards de soie.
Derrière le siège, on a eu soin de fixer au mur la Parokhét, le rideau en velours brodé d’or qui est devant l'Armoire de la Thora à la synagogue, et on a ajouté de chaque côté les "Robes de la Thora", brodées d’or aussi, qui recouvrent les rouleaux de la Thora. On attachait tellement d’importance à ces ornements, que chaque personne de l’assistance, devait accrocher un de ces objets ou clouer un clou au mur sans oublier d'offrir une obole qui allait à la caisse de Hevrat Eliahou [. La compagnie d'Eliahou qui avait pour but d'aider les parents à mener à bien la circoncision des garçons-nouveaux nés de la ville].
Le lendemain matin, jour de circoncision, le père allait obligatoirement à la synagogue ; le Hazan et le Chamach de la synagogue ainsi que les parents l’accompagnaient, un des garçons de la famille tenait un coussin brodé, sur lequel le nouveau-né sera circoncis.
Une petite procession va ainsi au son des violons et tambourins jusqu’à la synagogue. Après la prière, c'est le retour à la maison de la même manière. Accueilli par les youyous des femmes, le père s’occupait de ses invités qui sont arrivés entre temps. A l’heure dite, (rarement respectée,) les gens de la Hevrat Eliaou commençaient à chanter pendant que le Mohel préparait ses instruments et que l’on vendait aux enchères la Mitsva du Sandac. Le produit de la vente revenait au Hazan de la synagogue, et si le papa voulait honorer son père ou quelque personnage respectable, il devait indemniser le Hazan car il arrivait des fois que cette vente rapportait une petite fortune. Comme par exemple, si une circoncision tombait un jour de Kippour, quand il y avait dans l’assistance des personnes aisées, en mesure d'acheter aux enchères à un prix élevé cette belle Mitsva.
L’acheteur, ou l’heureux élu à qui le père a offert ce beau cadeau, s'assoit sur le Kissé Eliahou et reçoit l’enfant des mains du papa. Ce dernier avait lui-même reçu l'enfant des mains de la sage-femme, ou d’une femme qui a été gâtée par le sort toute sa vie et qui porte- bonheur à tout ce qu’elle touche. Après la prière spéciale, le Mohel procède à la Brit, acte qui ne dure généralement que quelques secondes. Si l'acte se passe très rapidement, c'est le signe que tout est dans l'ordre. Si cela dure plus, c’est qu’il y a eu quelque difficulté et l’on n'est tranquille que quand l’enfant sort des mains du Sandac, bien bandé et bien portant.
En général, le Mohel est accompagné par un disciple qui veut apprendre le métier. Pour le moment, il ne s’occupe que du bébé et des soins qu’il viendra lui donner bénévolement pendant la semaine qui suit l’opération. Le Mohel et son assistant œuvrent uniquement pour la Mitsva et non pour recevoir un salaire. Même si le père offre une petite somme, elle allait à la Hevrat Eliaou ou aux pauvres.
Chaque fois que le Mohel arrivait à sa centième circoncision il offrait aux Rabbins et aux pauvres une Séouda – Repas de remerciements à Dieu.
On n’a jamais vu un Mohel se faire payer, sauf quand il allait en Espagne, où il y avait une petite communauté juive qui n'avait pas de Mohel, et qui invitait le Mohel quand il y avait plusieurs enfants à circoncire. Ainsi, parmi ces enfants, il y en avait qui étaient âgés d'un an, deux ans ou plus. Quand le Mohel revenait d'Espagne, il était nanti d’une belle somme et de nombreux cadeaux.
La fête dure toute la journée, car on déjeune et on assiste au dîner fait avec tout le faste dont on est capable.
Les amis et les parents apportent de nombreux cadeaux car c’est une honte de venir à une circoncision sans cadeaux.
Comme il était d’usage, la maison ne désemplissait pas de parents, d’amis, d’assistants bénévoles, de cuisinières et pâtissières professionnelles payées pour toute la semaine. Tout ce monde là, mange, dort, travaille, cause un dérangement considérable. La maison étant petite par rapport aux gens présents, on répète les uns aux autres en guise d’excuse que, la place est dans le cœur.
Le Shabbat d'avant la circoncision se passe dans l'allégresse.
Le papa va à la synagogue, on l'assied à la place d’honneur. Un grand nombre d'amis et de parents abandonnent leur synagogue pour venir prier avec lui.
D’autres personnes viennent vers la fin de la prière et restent là jusqu’au moment où ils quittent la synagogue, et tout ce monde l’accompagne à la maison, avec le Hazan et le chanteur, car dans toute cérémonie, on a recours aux chanteurs à qui on fait des dons au même titre qu'au Hazan et aux œuvres de bienveillance.
A la maison, on sert l'apéritif au grand public, eau de vie, vins, bières, cognac, whisky et même champagne chez les moins religieux, poisson, saucissons, œufs, petits pains, etc. Les plus intimes sont retenus pour déjeuner.
Structures et organisation de fa communauté juive de Mogador
Fondation de Mogador :Brit Mila
Page 66
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
. ביקור בקורפו
האי קורפו היה בימים ההם תחנה ימית חשובה בדרך לתורכיה. די היה לחצות את המיצר הצר המפריד בין קורפו ליבשת יוון וכבר נמצאת בשטח תורכי. אבל קורפו היתה גם תחנה לממשיכים בדרכם לקושטא או לחבלי המזרח של יוון. קורפו היתה תחת שלטונה של ונציה, וכמו בכל מושבותיה של ונציה היו יהודי האי חופשים מן ההגבלות שהוטלו על היהודים בוונציה גופה, וקהילתם המשגשגת יכולה היתה אפילו לקלוט מספר ניכר של פליטים מספרד, שעברו דרך האי במסעם לתורכיה. אברבנאל בא לקורפו ממסינה, וכפי הנראה התכוון להמתין שם לבואה של משפחתו מנאפולי כדי שיוכלו להמשיך משם יחד את דרכם לסלוניקי.
בקורפו מצא אברבנאל קבוצה גדולה של גולים, ובכללם כמה יהודים נכבדים שבאו היישר מספרד, או ברחו מנאפולי ומשאר הערים האיטלקיות שנפלו בידי הצרפתים. אחד מהם היה דוד אבן יחיא, המטיף מליסבון ואחיין של האחים יחיא, אנשי חצרו של אלפונסו V, שהיה בנאפולי בשעת הפרעות של הצרפתים ועכשיו עשה את דרכו לתורכיה. היו ביניהם גם אליעזר תאנוסי, תלמיד חכם, רופא ומעריץ של אברבנאל, שעתיד לעלות לגדולה בתורכיה, ועוד למדנים. אברבנאל, שהיה במשך חודשים על חודשים מנותק מחברת יהודים, מצא, בלא ספק, עניין ועידוד בשותפות הרוחנית שחש בחברתם של כמה מאנשים אלה. ואולם בו־בזמן נחרד להבחין בשינוי הגדול שחוללו פגעי הגירוש בהרבה אישים נערצים. אם נסתמך על דבריו, נדמה היה לו כאילו סרה ״רוח אלוהים״ מאנשים אלה, וכתוצאה מכך נראו לו עכשיו כמה מהם, שבעבר נחשבו בעיניו כ״גדולי רוח״, כ״חרסים נשברים״ בלבד. יתר על כן, בקורפו עמד אברבנאל על אותה תופעה מוסרית שלילית, שהיא טיפוסית לאנשים שנעקרו משורשיהם –
אותה השתקעות גמורה בערכים חומריים, אותה הסתלקות מכל עניין שמחייב חשיבה מופשטת, אותו בוז גלוי או מסותר לכל מה שהוא רוחני, ואותה ריצה בהולה אחר הנאה ותענוגות, שהיא פרי אמונה ברגע החולף כמו גם פרי הרצון לשכוח את העבר; את כל אלה ראה ונפשו עגמה עליו. לאחר שנה, כשכתב את חיבורו ״נחלת אבות״, נתן ביטוי לצער שחש בזמן שהייתו בקורפו על ירידתה הרוחנית של יהדות ספרד. לדעתו, פגעה בהם ירידה זו יותר מכל הסבל הפיסי שנתנסו בו.
מאחר שהשתחרר משירותו למלכים, חידש אברבנאל את פעילותו הספרותית. לאחר שהשלים את פירושיו לנביאים ראשונים פנה אל ישעיהו, ראשון הנביאים האחרונים לפי הסדר המסורתי של התנ״ך. אולם עד מהרה נפסקה עבודה זו – אולי מפני שהמאורעות המסעירים באיטליה הפנו את תשומת־לבו לבעיות היסטוריות. אפשר שהתחיל באותו זמן בכתיבת ״ימות עולם״, חיבור שבו ביקש לתאר אה האסונות שבאו על העם היהודי ולהראות את הקשר בין אסונות אלה לתהפוכות הגדולות בתולדות האנושות. ואולם אם אמנם כאלה היו פני הדברים, נפסקה גם עבודה זו עד מהרה, והפעם היתה הסיבה מאורע משמח, שהיה בה־במידה גם בלתי צפוי: אברבנאל מצא בקורפו העתק מכתב־היד של פירושו הלא־גמור לספר דברים, שכתב עשרות שנים קודם לכן ואבד מחמת בריחתו מפורטוגל. יתכן שמרוב שמחתו על המציאה ביקש תחילה להתרכז בהשלמתו של חיבור זה. אבל משימה זו לא בוצעה בקורפו, כי בינתיים התרחשו מאורעות ששינו את תוכניותיו של אברבנאל וחייבו את שיבתו לאיטליה.
נראה שלא אברבנאל ולא אף אחד מבניו היה להוט לעקור לארץ מוסלמית. כולם היו חדורים בעקרונות התרבות האירופית והורגלו לאורחות חיים אירופיים. השתקעות בתורכיה פירושה היה לגביהם פרידה מציוויליזציה שבה ראו לא רק חסרונות, אלא גם הרבה יופי וגאונות. על כן אילו נפתח להם פתח להמשך ישיבתם באיטליה, היו ודאי מוכנים בנפש חפצה לזנוח את תוכנית התיישבותם בתורכיה. פתח כגון זה אכן הופיע זמן קצר לאחר שיצא אברבנאל לקורפו.
כשעזב אברבנאל את מסינה, עדיין היתה נאפולי, כפי שציינו, בידי הצרפתים. אולם סמוך לסוף יוני גייס פֶראנטֶה בחופזה, למרות התבוסה הגדולה שנחל בסמינארה, כוח חדש והצליח לעלות על החוף מול שערי נאפולי. בעזרת האוכלוסיה, שהתקוממה לצרפתים, התבסס עד מהרה בעיר. עדיין היה להם, לצרפתים, מעמד בנאפולי בזכות שליטתם במבצרה של העיר, אך באוקטובר נכנע חיל המצב הצרפתי, ופראנטה יכול היה לעזוב את העיר בביטחה ולהמשיך במלחמה באזורים אחרים. בנסיבות אלו החליטה משפחתו של אברבנאל בנאפולי – רעייתו, חתנו יוסף, משפחתו של זה האחרון, ואולי גם משפחתו של יוסף, בנו של אברבנאל – להישאר בנאפולי ולהמתין בה לסיום פעולות האיבה, שעכשיו נראה קרוב למדי.
אולם שיבתו של אברבנאל עצמו לנאפולי היתה כרוכה בסיכון חמור כל עוד שוטטו אוניות צרפתיות בים, לאורך חופיה של ממלכת נאפולי. אבל עכשיו, משזנח את התוכנית התורכית, ביקש בכל זאת להתיישב אי־שם בתחומי נאפולי, במקום שיקל עליו יותר לקיים קשרים עם משפחתו ולהיות קרוב אליה יותר עם גמר המלחמה. אך להיכן יכול היה אברבנאל לפנות? קלבריה עדיין היתה זירת מלחמה. הצרפתים עדיין החזיקו ברובה של אפוליה. נדמה היה לו, שהיה רק מקום מתאים אחד: מונופולי, ואליה שם את פניו.
בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות
עמוד 95
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה-כינורו של ז׳אן
- 7. כינורו של ז׳אן
לעומת אדואר ההולל, אחיו ז׳אן היה שקט ומופנם. היה לו כינור, עליו ניגן במשך שעות רבות מדי יום ביומו. לא יכולתי להאמין למשמע אוזניי כאשר התוודה בפניי שהוא אינו שש לנגן, ושאמו היא המאלצת אותו להתאמן. פעם, לאחר שניגן במשך מספר שעות תחת השגחתה, הוא הורשה סוף סוף לצאת להתאוורר. הוא עלה אל עליית הגג, שם מצא אותי מטפל בשתילי העגבניות שנבטו בארגז ששימש לנו כאדנית על גג ביתנו. הייתי כל כך נלהב מפריצת הנבטים מן האדמה, שנהגתי לרכון עליהם שעה ארוכה בתקווה לראות איך הם גדלים לנגד עיניי. ז׳אן כרע לצדי ומלמל: ״איזה מזל יש לך!״ ״למה אתה אומר את זה?״ שאלתי תמה.
״כי אמך לא מכריחה אותך לנגן במשך שעות ארוכות ואתה עוסק בדבר שאתה אוהב לעשות.״ ״ואני חשבתי כי לך יש מזל!״ ״למה?״
״כי אתה מנגן על כינור, וזה נהדר!" ״אתה אוהב את הנגינה שלי?״ ״כן!״
״הייתי רוצה להתחלף אתך, לתת לך את הכינור שלי ובלבד שייתנו לי לעשות את מה שאני אוהב."
״ואימא שלך תסכים שתיתן לי את הכינור שלך?״ שאלתי כשלבי רוטט,אף שידעתי את התשובה. ״לאאא…״ גיחך במבוכה.
״ומה אתה אוהב לעשות?״
"אני אוהב לטייל, אני אוהב את הטבע, אני אוהב את הים!״ ״אז למה אינך הולך אל הים?״
״אימא לא מרשה לי. היא מפחדת שעורי ישחים ואז אהיה ככל המקומיים כאן.״
על אף שידעתי שהסיכוי שיינתן לי לנגן על כינורו של ז׳אן קלוש ביותר, אמרתי בכל זאת להוריי: ״ז׳אן!״ ״מה ז׳אן?״
״הבן של המהגרים. זה שמנגן! אם נלחץ על הוריו, או אם נשלם להם משהו, אולי ישאילו לי מדי פעם את הכינור, כדי שאקח שיעורים אצל אחד מהכנרים.״
"אתה לא מכיר את גברת לוין. היא רוצה שבנה יהיה כנר בעל שם עולמי. היא אפילו לא תיתן לך לגעת בכינור. לפני כמה ימים התלוננה באוזניי כי עירנו חסרת תרבות ולראיה – אין כאן כנר ברמה גבוהה שאצלו יוכל בנה להשלים את לימודי הכינור שלו.״ "אבא, עירנו חסרת תרבות?"
״להפך! הרבה ערים מתקנאות במוגדור בגלל התרבות שלה. יש כאן מועדונים רבים! יש כאן הרבה משכילים! ישנן הרצאות בתחומים שונים הניתנות על ידי מקומיים או אורחים! הרבה יהודים ממוגדור מקיימים קשרים עם לונדון ומנצ׳סטר ומביאים לנו משם את כל החידושים! תראה את אחי יצחק, דודך! הוא נציג מובהק של התרבות המערבית, הוא צייר, משורר, מחזאי ואפילו במאי תיאטרון!״ ״אז למה אין כאן מי שילמד את ז׳אן ואותי כינור?״ אבא צחק: ״אתה כבר שם את עצמך בשורה אחת עם ז׳אן. קצת מוקדם, לא? אין לנו אפילו מושג איך נשיג כינור בשבילך!״ צמרמורת של קורת רוח עברה בגופי: האומנם הוריי מחפשים דרך להשיג לי כינור? אבא המשיך: ״לעצם העניין, יש כמה ילדים אירופאים שלומדים כינור אצל מורה שהובא מפריז למוגדור במיוחד למטרה הזאת. אם גברת לוין הייתה רוצה באמת, בנה היה לומד גם הוא אצל המורה ההוא. אבל לטענתה, הוא אינו בעל שיעור קומה מספיק כדי ללמד את בנה ונוסף לכך, בעלה מתנגד, כי הוא אינו רוצה כל מגע עם הצרפתים, שבאופיים הם ׳בוגדניים׳ כדבריו.״
והימים ימי ממשלת וישי בצרפת שפעלה בחסות הנאצים. שוב לא חזרתי להטריד את הוריי בעניין הכינור, אך לא הפסקתי לרצות בכל לבי להיות כנר. כל אימת שבקעו צלילי כינורו של ז׳אן, יצאתי מחדרי והקשבתי להם בקשב רב. אמנם צלילים אלה היו רחוקים מהנגינה אשר שמעתי בסרט ״גן העדן האבוד״ שעדיין הדהדה באוזניי, אבל הם העניקו לי את התקווה שגם אני אוכל פעם להחזיק בידי קשת ולהעבירה על מיתרי הכינור ולנגן… לנגן… לנגן.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה–כינורו של ז׳אן
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
קשה להאמין שעכשיו אני בריא ויכול להסתובב. כמעט שכחתי איך הולכים על הרגליים. בפעם הראשונה שהרופא אמר לי לעמוד על הרגליים, התייחסתי לזה בתמיהה. האם אכן אוכל לעמוד וללכת מחדש? הייתי כולי מרוגש ועמדתי בהיסוס. ברגע שעמדתי בשמחה ובהתרגשות גדולה כמו תינוק שהולך בפעם הראשונה, הרגשתי מיד סחרחורת ונפלתי. לאט לאט חלפה הסחרחורת ועמדתי שוב. מאושר כילד קטן הייתי! איזו הרגשת רווחה! אתם מתארים לעצמכם שלהיות בריא זו המתנה הגדולה ביותר בחיים? ואולם, האנשים הבריאים לא שמים לב לזה בכלל, כשמתלוננים על מר גורלם. מתמרמרים על קשיי החיים ולא מעריכים את בריאותם, כמו הייתה בריאותם דבר של מה בכך, כמובן מאליו. קשיים בחיים? ודאי שזה לא נעים, אבל ככה מתחשלים ומגלים כוחות גנוזים ועצומים בתוכנו. על קשיי החיים, כמו על כל מכשול ודבר קשה מתגברים עם רצון עז ונפש חזקה. איך אנחנו מרגישים מבחינה נפשית? זה באמת תלוי בנו. אם הכל הלך על מי מנוחות, החיים יהיו משעממים. כל חיינו, כמו בעולם הטבעי, יש בהם ניגודים, עליות וירידות. אנחנו צריכים, במקרה כזה, לאזור כוח, לשנס מותניים ולגלות תמיד יוזמה ותושייה לפתור את בעיות חיינו באומץ, בנחישות ובהרגשה טובה, כדבר טבעי וכחלק מהחיים שלנו. אסור לתת לחולשה או לייאוש להשתלט עלינו. בזמן כזה אנו נזכרים ומגלים כוחות האצורים בתוכנו שכמעט שכחנו שיש לנו. זוהי הזדמנות נפלאה לגלות אותם מחדש ולהתרענן עקב כך ולהרגיש חזק, בריא וקיים. חגגתי בר מצווה בשמחה ובטוב לבב ובירכתי ברכת הגומל על כל הטוב והחסד שנעשה עמדי. ראיתי את המוות פנים אל פנים וניצלתי מציפורניה ״יסור יסרני יה ולמות לא נתנני״.אין זה דבר מובן מאליו. צריך להודות על כך ולהרגיש מאושר! במה אני טוב מאחרים ? על כן אני שמח וטוב לב! ״אתהלך לפני ה׳ בארצות החיים״,״הודו לה׳ כי טוב כי לעולם חסדו׳׳. יצאתי מחושך וצלמוות, אשירה ואזמרה לה׳ על נפלאותיו אשר עשה עמדי, ואני מוסיף: ״שמחנו כימות עניתנו שנות ראינו רעה״.
האם שכחתי את ספרו עירי? איזו שאלה! בוודאי שלא! מטבעי אני אדם נאמן ושומר על כל דבר חיובי. עם בני ספרו שמרתי על קשר. חשוב לינוק מהשורשים ולהתרענן בזיכרונות ילדות עם ידידים שאתם גדלתי. אני נוסע לעתים קרובות ונפגש עם ידידיי ועם קרובי משפחתי. טוב היה ללכת לספרו, להרגיש מחדש את הקרבה לטבע שחסר לי מאוד בפאס. בספרו, רק תושיט ידך והטבע בהישג ידך מלוא חופניים. בקושי תראה מכונית אחת. אוטובוס? לא נראה כזה! אין בכלל אפילו אוטובוס אחד בכל העיר. אנחנו חסונים ולכל מקום הולכים ברגל, נושמים אוויר נקי וצח ופנינו מקרינים בריאות, צבע עורנו רענן ופנינו אדמדמים. בפאס אנחנו רחוקים מהטבע ולכל מקום נוסעים באוטובוס המזהם את האוויר בגזים מרעילים וברעש מחריש אוזניים. האנשים אצים רצים, חסרי מנוח, עצבניים ומתוחים. בספרו, הכל מתנהל בניחותא, אין לאן למהר. מרחק כל-כך קטן בין ספרו לפאס וקצב החיים שונה כל כך. היכן תשמע ציפורים בפאס? איפה תרגיש את הרוח הקלילה שתלטף אותך ותבשם אותך בלבלובי עצי פרי מהבוסתנים ? רק בספרו, ששם תמיד יש בושם פרי הדר באוויר. אולם בפאס? זאת עיר גדולה והאנשים חיים אחרת. דבר אחד הפליא אותי בפאס – שלא היה לנו בספרו. בכל בית הייתה באר שסיפקה מים. לא היו מים זורמים בבית. הכל נעשה עם מי הבאר או הברז הציבורי ברחוב, שהיה ממוקם על רחבה קטנה מרוצפת באבנים, והאנשים מילאו דליי מים לצורכי ביתם. מסתכלים ומשתאים איך זה שכל בית יושב על באר מים. רק חופרים שניים – שלושה מטרים והנה מים בשפע, כאילו כל העיר יושבת על אגם גדול. מים אלו שימשו לבישול, לשתייה, לכביסה ולרחצה. איך דלינו מים? היה גלגל על פי הבאר ועליו חבל להעלות בו את הדלי, שעשוי היה מגומי. ממש פלא! כאילו גרים על מים.
עכשיו אני תלמיד בכיתה גבוהה של ״אם־הבנים״, מפני שכאן לימדו גם לימודי חול וצרפתית ורציתי להמשיך בלימודי היהדות שלי. איך אמר ר׳ אליעזר בן עזריה ? ״אם אין קמח אין תורה״. מנהיגי הקהילה והרבנים הבינו שבלי לימודי חול כל הנוער ילך ל״אליאנס״ – שם הפנו את גבם לתורה ולמצוות ונותקו משורשיהם. נוכחו גם לדעת שבלי צרפתית ולימודי חול אין פרנסה. לכן, חברו הקודש עם החול והכל בא על מקומו בשלום.
תמיד הייתה לי רגישות למוזיקה ולשירה וגם פה, בפאס, חזרתי להיות ה״מסדר״ בבית הכנסת שלנו ולשיר קטעים במנגינות נעימות מתוך ערבית ושחרית של שבת. התחלתי לקום בחצות ליל שבת ל״בקשות״ שהתקיימו בבתים פרטיים בין פסח לשבועות. היה זה בשבילי מקור של סיפוק גדול, ללמוד לשיר את הפיוטים. ידעתי מעט מנגינות עדינות ורגישות עם מילים נשגבות שנגעו במיתרי נשמתי. שירים נפלאים ממשוררינו שנתנו ביטוי לסבלי הגלות ״יפה נאוה, מה לך דוה?״ על ישראל הכואבת והעצובה, ״יען אלי נס ועזבני וביד שעיר נתנני״. שירי ערגה לגאולה ולארץ ישראל. מי ביטא את זה טוב יותר, בלב נרגש ונפעם כיהודה הלוי, ואנחנו שרנו בהשתפכות נפשית את שיריו שעוררו בנו אהבה עזה לארץ ישראל. ״… יפה נוף משוש תבל קריה למלך רב״. ושרנו ושרנו, והתעלינו מעל המקום והזמן. נשכחו ההשפלות והעלבונות של שונאינו הישמעאלים והנוצרים. אנחנו מתרוממים הלאה בנפשנו ושוכחים את תלאות הגולה. הקשבתי לאנשים מוכשרים עם קול נפלא ששרו ברגש ובטעם. בימי חול שרו עם כלי מוזיקה בכישרון רב, בעיקר בעוד או במנדולינה. גיליתי את ספרי השירה ״שיר ידידות״, ״ישמח ישראל״, ״תחילת ישראל״, ״צלצלי שמע״, ״עת לכל חפץ״ ועוד. שירה נשגבה של רבני ספרד ומרוקו, מלומדים ומשוררים בחסד עליון, אוצר בלום שלא עמדתי על ערכו עד כה. עברית מליצית ונשגבה. פייטנים מפורסמים בעירנו משתתפים בערבי ה״בקשות״ ומנעימים בקולם כל הלילה עד זמן תפילת שחרית. היה זה לא רק בילוי נעים, אלא גם התעלות רוחנית, בשירת ערגה לגאולה, לאהבת ארץ ישראל ולאהבת עם ישראל בכל אתר ואתר. כך בילינו גם בשמחות, בחתונות, בברית מילה, בבר מצווה. תפילה ושירה בחיק המשפחה בחברת ידידים וקרובים. זה קירב את הלבבות. היות ואלו היו סעודות מצווה, נאמרו בהן תמיד דברי תורה המשמחים את הלב ומעוררים לתשובה וליראת שמים, יחד עם העליזות של השירה. מצד אחד הארוחה הטעימה ומצד שני התעלות נפשית בדברי מוסר ותוכחה שנאמרו על ידי הרב שזכה לקשב רב. זה איחד וחיזק את האחווה ואת הרעות בין הנוכחים שנפרדו תמיד ברוח טובה ויצאו בהרגשה טובה, בנפש רעננה ובמצב רוח מרומם. אין זה העיקר בחיים? להיות מאושר? להיות שמח בחלקו? אכן כן, זה העיקר!
מלחמת העולם השנייה הייתה בעיצומה והמצב אצלנו השתנה לאט לאט. המצרכים החלו להיות קצובים והשוק השחור שגשג. רק לבעלי כיס לא חסר דבר. הכל גדל בשפע, אבל הכל נשלח לצרפת, שבה שלטה ממשלת וישי הרשעה שרדפה את יהודי צרפת ועלתה באכזריותה על זו של הנאצים, ואצה ששה להתעלל ביהודים שנואי נפשה. יום אחד נודע לנו על מפקד האוכלוסייה היהודית במרוקו ורישום מדוקדק של רכושם. שמועות משמועות שונות התחילו לבשר שחורות. הצרפתים שנאו אותנו ושיסו בנו את הערבים שהיו בטוחים בניצחון הנאצים. חוצפת הערבים הלכה וגברה והיו מתאנים ליהודים בכל הזדמנות. פוגרומים אירעו בכל ערי מרוקו בעידוד הצרפתים ויהודים נהרגים ונפצעים על ידי תוקפיהם ששמו להם למטרה לפגוע ביהודים בכל מקום. מכל צד צצו אויבינו, חורשי מזימות ומשטמה נגדנו. הצרפתים והערבים חברו יחד להצר את צעדינו ולא הרגשנו עוד בטוחים מחוץ לכותלי המללאח. התחילו להגיע אלינו יהודים שהצליחו לברוח מצרפת ומיתר ארצות אירופה, ומהם התחלנו לשמוע על השמדת היהודים על ידי הנאצים ושותפיהם שונאי ישראל. כמו ששרים בהגדה של פסח: ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם״. גם עכשיו קיווינו לישועה שתבוא אך לא היה רווח או הצלה. רק שמועות רעות שמענו ונמוג לבנו. בשרנו נעשה חידודים חידודים. הלב נצבט. יגון ואנחה היו מנת חלקנו. שמועות איוב על מה שנעשה לאחינו באירופה העיב על כל דבר אחר. עכשיו הבנו למה השלטונות עשו מפקד של היהודים ורישום רכושם. זה ניבא לנו עוד רעות שתבואנה. בכל יום שבת בשחרית הרב קרא איגרת חדשות מוועד הקהילה שבה סופר על הנעשה עם אחינו באירופה, שהגרמנים הולכים ומשמידים בשיטתיות וקהילות שלמות שהולכות ונעלמות. עד מתי רשעים ה׳? עד מתי רשעים יעלוזו?… עמך ה׳ ידכאו ונחלתך יענו… ויתומים ירצחו״. רוצחים, משמידים ובוזזים כחיות טרף צמאי דם שלבם לב אכזר, שצלם אלוהים נעדר מהם. שמחת השבת פינתה את מקומה לתוגה חרישית ולבנו כאב ודמם. לא היה לנו לב לשיר או לשמוח אפילו בשבת. לא פעם הוכרז יום צום ותענית, קיימנו עצרות והתפללנו תפילות מיוחדות בלב נשבר ונדכא, רצוצים ועלובים, על אחינו הנאנקים והסובלים באירופה. גדול הצער כאש תבער יער.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
עמוד 109
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא-מרוקו ויהודיה
דו״ח זה והפעילות סביבו, לפני ואחרי ועידת אטלנטיק סיטי, ביטאו נאמנה את ציפיותיהם ואת מאווייהם של רבבות הצעירים היהודים לשפר את תנאי הקיום של הקהילות היהודיות במרוקו על ידי הממשל הצרפתי במקום, וכן להיפתחות הקהילה לעולם היהודי הרחב על משאביו ועל אפשרויותיו הפוליטיות, דבר שגרם לחיזוק המגמות הציוניות בקרב בני הקהילה. דברי חברי המשלחת ותיאוריהם זכו להד רב גם בעיתונות ול״ליווי״ מודיעיני סמוי של המשטרה.
תקופה זו הייתה נקודת מפגש בין תהליכים סותרים שהעמידו את יהודי מרוקו בפני בעיות חדשות וצורך לקבל החלטות מכריעות.
המאבק הלאומי לעצמאות מרוקו קיבל תנופה חדשה, הן בגלל אובדן היוקרה שהייתה לצרפת בגין כניעתה המשפילה לגרמניה הנאצית, הן בגלל ההליכי הדה־ קולוניזציה וקבלת העיקרון של זכות העמים להגדרה עצמית והן בגלל תמיכתו של המלך מוחמר החמישי בעצמאות מרוקו ובאופן מסויג גם בתנועה הלאומית המרוקאית (האיסטיקלאל).
הצבא האמריקאי, שנחת ב־8 בנובמבר 1942 בקזבלנקה, פגע גם הוא במעמדה של צרפת. נוכחותה של ארצות הברית במרוקו חיזקה את השאיפות המרוקאיות הלאומיות, במיוחד אחרי פגישותיו של המלך עם נשיא ארצות הברית פרנקלין רוזוולט בוועידת אנפה שהתקיימה בקזבלנקה בינואר 1943.
צרפת ראתה במאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות סכנה מוחשית לאובדן שליטתה בצפון־אפריקה. היא פעלה באמצעות רפורמות חלקיות, הפעילה לחץ על המלך מוחמר החמישי ודיכאה אה המגמות הלאומיות שהתעוררו. כל זאת עשתה לביסוס מעמדה ולהמשך שלטונה במרוקו.
הליגה הערבית, שהוקמה במרץ 1945, כרכה את המאבק האנטי־קולוניאלי הכולל של העולם הערבי עם הקונפליקט הערבי־ציוני בפלשתינה ועם המאבק של מרוקו לעצמאות לאומית.
התהליכים הפנימיים בקהילה היהודית במרוקו, כפי שבאו לידי ביטוי בראשית 1945 עם שובה של המשלחת מאטלנטיק סיטי, של קהילה החותרת לשינויים משמעותיים במעמדה היורידי, החינוכי, החברתי והארגוני. המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית, תהליכי הדה־קולוניזציה, מצוקותיה של הקהילה היהודית, היפתחותה של יהדות מרוקו ליהדות העולם, הקמת מדינת ישראל, הכרזת עצמאותה של מרוקו, הצטרפותה של מרוקו העצמאית לליגה הערבית, היוו את הזירה שבמסגרתה התגבשו תהליכי הבחירה של יהודי מרוקו ביחס לצרפת, להגירה לאחת מארצות המערב, להשתלבות במרוקו העצמאית כאזרחים שווים, או למימוש המאוויים המשיחיים בעלייה לא״י בהשתלבות בבנינו של הבית הלאומי. ההגירה והעלייה הפכו להיות דרך המלך של יהודי מרוקו.
הגר הלל במחקרה המשותף עם ירון צור על יהודי קזבלנקה והנהגה היהודית בתפוצה קולוניאלית, וירון צור בספרו קהילה קרועה המרכז ומסכם את מיטב מחקריו בנושא יהדות מרוקו, שפכו אור חדש ופיתחו כלים ומושגים חדשים לניתוחה ולהבנת התפתחותה של יהדות מרוקו בתקופה זו. הם רואים את יהדות מרוקו כישות של מהות ״פזורתית״ מורכבת שרחוקה מלהיות הומוגנית. היא מחולקת, לדעתם, לא רק על פי שכבות חברתיות, כלכליות ואופקיות: עניים, מעמד ביניים ואמידים, אלא גם על פי מגזרים אנכיים: ילידים, מתמערבים ואירופאים, בהתאם לשותפות התרבותית והכלכלית(ולא המשפטית).
החברה היהודית כללה, אם כן, ילידים מקומיים (שהיוו את רוב האוכלוסייה), ילידים שקיבלו חסות אירופאית, יהודים אלג׳ירים עם אזרחות צרפתית, על פי ״צו כרמיה״, יהודים תוניסאים (קבוצה קטנה) שזכו לאזרחות צרפתית (שהייתה אפשרית ליחידים שמילאו מספר תנאים בתוניסיה), יהודים אשכנזים שהגיעו למרוקו עם אזרחות אירופאית ויהודים מטנג׳יר ותטואן בעלי אזרחות אירופאית כלשהי.
גם בקרב הילידים יש להבחין בין היהודים שחיו בערים הגדולות לבין היהודים שחיו בבלד (בכפרים בפנים ובדרום הארץ ובהרי אטלס). חלק הולך וגדל של יהודי הבלד היגרו בתקופה זו לערים הגדולות ובעיקר לקזבלנקה.
מורכבות מגזרית זו השפיעה גם על הזהויות שהתפתחו בקרב יהודי מרוקו, שמתוכן צמחו ההנהגות. לענייננו, הילידים ממעמד הביניים העירוני, שהתחנכו בבתי ספר של ״אליאנס״, יחד עם חלק מן היהודים שהיו בעלי אזרחות אירופאית או חסות אירופאית היוו את ״המתמערבים״. בתהליך הדומה לזרמים הרפורמיסטיים המערביים באירופה, אך עם ״מוטציה קולוניאלית״(אי רצון או חוסר אפשרות מעשית להיקלט בחברה הסובבת המוסלמית והצרפתית כאחד), צמחה בין יתר הזהויות, שלא נדון בהן גם זהות ״רפורמיסטית יהודית לאומית״.
על פי המחקר המוגש כאן בזהות זו כלול רוב רובו של הנוער היהודי,שפעל בקרב תנועות הנוער או שהתחנך ב״יחידות העממיות״ של הדאז׳. אפשר להוסיף, על פי מושגיו של י׳ צור, שזרם רפורמיסטי לאומי זה פיתח גם ענף של ״ציונות מערבית״, דהיינו ציונות ללא עלייה, כמו בארצות המערב, בקרב התנועות הקהילתיות, וגם ענף של ״ציונות מזרחית״, עם עלייה לארץ, כפי שזה התפתח במרכז אירופה בקרב התנועות החלוציות.
גישה זו מעמיקה את ראייתנו את יהדות מרוקו בתקופה זו ומוסיפה ממד ניתוחי חשוב לתיאורן, לפעילותן, לאופי התפתחותן ולהיקפן של תנועות הנוער במרוקו.
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא–מרוקו ויהודיה
עמוד 36
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא
ההקרנות בבית חולים שיבא
(בסרט הזה עוד לא היינו)
בְּרֶגַע שֶׁאַתָּה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ אַפְלָיָה נֶגֶד הַמִּזְרָחִים בְּיִשְׂרָאֵל
מִיָּד שׁוֹאֲלִים אוֹתְךָ
וּמָה עִם הַפָלַסְטִינִים
אוֹ
לָמָּה לֹא שָׁמַעְנוּ אֶת קוֹלְכֶם
(שִׂימוּ לֵב, אֶת קוֹלְכֶם, כְּאִלּוּ אֲנִי מֵאָה מִלְיוֹן)
בְּקֶשֶׁר לָעוֹבְדִים הַזָּרִים
הַמֹּחַ הָאַשְׁכְּנַזִּי לֹא מַפְסִיק לְהַמְצִיא טְרִיקִים
בָּרֶגַע שֶׁמְּדַבְּרִים עַל זֶה שֶׁהֵם עָשׂוּ מַשֶּׁהוּ לֹא בְּסֵדֶר
מָרוֹקָאִים, הִקְרַנְתֶּם?
100,000 יְלָדִים זָכוּ לְהַקְרָנוֹת בִּימֵי טִיּוּלִים
קַרְנֵי X בְּכַמּוּת מְסֻכֶּנֶת, Xמֵאוֹת הַתֶּקֶן הֲמֻתָּר
שֶׁל אָז
אָז לֹא אַתֶּם, לֹא כֻּלְּכֶם, בָּרוּר
אֲבָל לָמָּה אַתֶּם לֹא קָמִים נֶגֶד זֶה
וּמַפְסִיקִים לִקְרֹא לְבֵית חוֹלִים עַל שֵׁם
הַמַּקְרִין הַלְּאֻמִּי
ד"ר שִׁיבַּא
שִׁיבַּא לֹא נַעְנַע
שִׁיבַּא שֵׁם שֶׁל בֵּית חוֹלִים
עַל שְׁמוֹ שֶׁל רוֹפֵא
שֶׁהִקְרִין יְלָדִים מָרוֹקָאִים
כְּדֵי לַעֲשׂוֹת נִסּוּי בִּבְנֵי אָדָם
לְמַעַן מִישֶׁהוּ שָׁם בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית
וּבְנֵי הָאָדָם הָיוּ יְלָדִים מָרוֹקָאִים
לְלֹא הַסְכָּמַת הוֹרֵיהֶם
נִסּוּי שֶׁכְּבָר אָז נְחַשֵּׁב לִמְסּוּכָּן
אָז כָּכָה, שִׁיבַּא אָשֵׁם
וְכָל הָרוֹפְאִים שֶׁעָבְדוּ אִתּוֹ וְכָל הָאֲחָיוֹת
וְכָל הַצֶּוֶת וּמֶמְשֶׁלֶת יִשְׂרָאֵל בְּרָאשׁוּת בֶּן גּוּרְיוֹן
וְהַמַּעֲרֶכֶת הָרְפוּאִית שֶׁל אָז
אֲבָל גַּם הַשּׁוֹתְקִים אֲשֵׁמִים
גַּם הַמַּשְׁתִּיקִים אֲשֵׁמִים
גַּם מִי שֶׁלֹּא מוּכָן לְהוֹדוֹת בְּעַוְלָה אָשֵׁם
כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְשׁוֹתֵק
כַּמָּה אַשְׁכְּנַזִּים זֶה?
הַרְבֵּה
הַרְבֵּה מְאֹד.
אָז תַּפְסִיקוּ לְטַיֵּחַ.
אַחֲרֵי שֶׁעָבַרְנוּ אֶת הַשְּׁאֵלָה הַזּוֹ
אָז
זֶה הָיָה מִזְּמַן.
מִזְּמַן, מָתַי
לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה
הַיְּלָדִים הָאֵלֶּה עָדִין חַיִּים
וְהֵם מִתְבַּיְּשִׁים
נָשִׁים קִרחוֹת מִתְבַּיְּשׁוֹת
בִּמְקוֹם שֶׁהַמַּקְרִינִים
יִסְתַּתְּרוּ
הֵם מְקַבְּלִים פֵּנְסִיּוֹת
וְהַמֻּקְרָנִים לְלֹא שְׂעָרוֹת בַּמִּקְרֶה הַטּוֹב
סַרְטָן בתירואיד אוֹ בְּמֹחַ בַּמִּקְרֶה הָרַע
אֵלֶּה שֶׁמֵּתוּ בְּדֶרֶךְ
הֵם צְרִיכִים לִשְׁתֹּק.
לָמָּה?
לָמָּה מָה?
מָה הַטְּרִיק הַבָּא.
מָה הַתַּרְגִּיל הַבָּא כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לְהַשְׁתִּיק אֶת הָעֲוָלוֹת?
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-ההקרנות בבית חולים שיבא
עמוד 174
Noms dérivés des noms de tribus ou de localités .
Noms dérivés des noms de tribus ou de localités .
Assabti-Esebti-Arabe-de Ceuta.
Ha-Assabti-Ha-Esebti-Hebraeo-Arabe -de Ceuta.
Tanji -Arabe-de Tanger.
Cohen Tanugi– Hebraero-Arabe – de Tanger
Alhyayni-Elhyayni–arabe-des Hyayna
Hyayna (en arabe : الحياينة) est une confédération tribale arabophone marocaine dont le territoire historique se situe au nord-est de Fès, représentant l'une des plus importantes ethnies de la région prérifaine. Elle est formée de trois tribus : les Oulad Amrane, les Oulad Aliane et les Oulad Riab.
Afasi-Elfasi-Ben Alfasi-Ben Elfasi-Arabe-de Fes
Cohen Elfasi- Alfasi- Hebraeo-Arabe-de Fes
Azaoui-Ezaoui-arabe– d'Azaouia dans le district de Fes
Ben-Aazawi-Ezaoui-arabe– d'Azaouia dans le district de Fes
Ben-Hamiam-arabe-de Haniam dans le district de Fes
Ben-Tata-arabo-berbere-de 'Ain Tatta dans le district de Fes
Atazi-Etazi-Ben Atazi-Etazi-Tazi-Ben Tazi-arabe de Taza
Al Mesh'ali-Elmeshali-Ben Mesh'al -arabe-de Dar Ben Mesh'al dans le district de Taza
Qaqun-Kakon-berbere- localite pres de Marrakesh.
KAKON, KAKOUN, CACON, QAQUN
Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name is a toponymic (derived from a geographic name of a town, city, region or country). Surnames that are based on place names do not always testify to direct origin from that place, but may indicate an indirect relation between the name-bearer or his ancestors and the place, such as birth place, temporary residence, trade, or family-relatives.
In some cases Cacon is a Spanish variant the family name Gasgon. Gascon is associated with the French province of Gascogne, also known as the Duchy of Gascony when it was ruled by the English from 1152 to 1453. Jews lived there from the 4th century. Gascon is documented as a Jewish family name in the 16th century with the Jewish scholar, Abraham Gascon of Gascogne. Kakon is also a toponymic, associated with Kakon, a locality in the Mevasheh territory, in the northern area of the river Al-Aujah, Morocco; or with the village of Kakon in the Marrakech region, Morocco. Kakon is recorded as a Jewish family name in the 14th century in Portugal. It is also recorded in 1555, with Samuel Kakon, mentioned in a list of Jews from Portugal, executed in Ancona, Italy.
Asulin-Ben Asulin-arabo-berbere-fraction des Ait Tizgui N'Opasouline de la tribu des Glaoua, versant Sud de l'Atlas
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- בצורת במאראקש-׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]
׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]
כך יזכרו שנתיים של הבצורת שעליהם דובר למעלה. וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת לחם. ואכן זאת היתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכיניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקבלו את ׳המנה׳ במידת האפשר.
הייתי עד למקרה של משפחה בת שישה נפשות, אשר בקושי רב השיגה ידה ק״ג קמח לשתי כיכרות לחם. שלחה אותם למאפיה ולא חזרו משם כי נחטפו בדרך! זה היה החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקוה, השדות קמלים והולכים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.
מאחר וכוחה של התפילה משותף למאמינים בשני העמים, כי ביכולתו של הבורא להושיע. ויהודים בודאי אינם יוצאים מכלל זה. רבני העיר הוציאו מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה. אחינו בית ישראל בעיר מראקש יע״א שמעו! וכו׳ יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יענינו בגשמי ברכה וכו׳.
היום נקבע לאחד מימי השבוע, תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. הדיין רבי מרדכי קורקום, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודבר אל ציבור המתענים, על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. ראוי לציין שלא הכרתי את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, צעיר לימים הייתי בקושי בן שמונה. רבי פנחס הכהן זצ״ל, היה מוכר לי כבר אז בהיותי מתלווה לאדוני אבי ז״ל לתפילת הוותיקין בבית הכנסת במלאח, הרב היה מתפלל קבוע שם בימי החול בלבד.
משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרוני הדל, על פרשה מופלאה בעלת השפעה המלווה אותי לכל ימי חיי, ולא אותי בלבד. כל אלה שזכו למעמד הגדול ההוא, יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי הדור נתבקשו לעמוד ולהתפלל, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענה ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין, הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד ממנו איש. הרבנים נצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבנים דברו אל העם בקול בוכים, וסחפו איתם רבים
- בבכי חרישי. עברו שעות בקריאת תהילים במלואה כמה פעמים, ׳וכל עוד השמש במרומים, אין להתייאש מהרחמים׳. שני מזמורים שיננתי עם הציבור הגדול של אותו יום, פעמים אין ספור. על אחד חזרו כמאה פעמים כך נאמר לי, זה היה כנראה בעצת מקובלים שהיו שם, מזמור שיר לך דומיה ד׳ ולך ישולם נדר שומע תפילה אשרי תבחר ותקרב ישכון חצרך וכו׳ מכין הרים בכוחו[נאזר בגבורת ראה שם במסכת תענית דף 6 עמוד ב׳ בא להזכיר גבורת גשמים.] פקדת הארץ ותעשריה פלג אלוקים מלא מים וכו׳ הקהל גומר את המזמור "ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו"… וחוזר חלילה. אלפי מניפות מרוקאיות, שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש המכה על הראש. ומקררת קצת את הפנים הנוטפים… נדמה היה שהמזמור היה למעגל שראשיתו כהתחלתו ללא סוף, וחוזר חלילה כתחליף למעגל של ׳חוני׳ בשעתו. וכל פעם שחזרו על אותו מזמור, נראה שמשהו משתנה שם למעלה. גוון השמש נשבר אט אט, והמזמור כל פעם מקבל חשיבות עילאית מפי המתפללים. ואם כבר, הרי זה הזמן להתפלל מנחה.
בשעת המנחה שביב של תקוה ובטחון ליווה את המתפללים, אחד המקובלים נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה, הוא היה אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות היתה מעיקה מאד בקולטה את קרני השמש שהיתה מנת חלקם כל היום. הנה זה עתה החילה לפרוק מעליה את החום שפינה מקומו לרוח קרירה, וההמשך ממשמש ובא. קהל האלפים נמצא על רגליו לתפילת ׳שמונה עשרה׳, עומדים ׳צפופים ומשתחווים רווחים׳. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. טיפות הגשם כאלו עמדו במקומם, מבלי לפנות מקום לאחרים שיבואו תחתם. נדמה היה שקהל האלפים שעומדים כעת לתפילה, אינם אותם האנשים חפויי הראש שלחשו מזמורי תהילים לפני כן. הגשם מעליהם הולך והתחזק, לרבים מהם התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת, שזה עתה נפל בחלקו לקדש שם שמים ברבים. אותם אנשים שעד לפני זמן מה נראו כאנשים אפורים שהזמן הכביד עליהם עולו, מתחזקים באמונתם, חוסנם היחיד שזה עתה הוכיח בעליל שלא הכזיב. תמה תפילת מנחה בשירה אדירה של ׳אדון עולם אשר מלך׳. כך ליווה הקהל את הרבנים, משעת מנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה יהודים יצאו איש למלאכתו, ריווח והצלה יעמוד ליהודים הפעם גם שכיניהם הודו בכך.
הרב רבי אברהם חפוטא שליט׳׳א, בן רבי יאיר חפוטא רבה של העיר באר יעקב, נתבקש לטפל בהוצאת ספריו לאור של הדיין רבי מרדכי קורקוס זלה״ה, על ידי המשפחה. כתב על הצדיק הרב מרדכי קורקוס בעניין עצירת הגשמים לעיל: המחבר ז״ל היה עמוד העבודה והתפילה כאחד מצדיקי הדור. מסופר שם מעשה אחד על גדולתו וחסידותו של רבי מרדכי קורקוס, ומעשה שהיה כך היה. היתה שנת בצורת והיה יוקר וצרות רבות בעקבותיה, ואז פנו אליו גם מצד הגויים שיעמוד בתפילה לביטול הגזירה, הוא גזר תענית ציבור. כנם את הציבור הרחב אל בית החיים ליד הרחבה של קברות הצדיקים, רבי חנניה הכהן זיע״א ושאר קברות הצדיקים אשר בארץ המה, בבית החיים הגדול של מראקש. שם אמר דברי התעוררות בבכיה רבה, ותבע מהקהל שישפרו מעשיהם ויטיבו דרכם, וכל העם געו בבכיה. ובגמר התפילה בחזרתם לביתם התקדרו השמים בעבים, וארובות השמים נפתחו, תפס אותם הגשם בדרך, והיה מזה קידוש שם שמים גדול ברבים. כל זה בפשטות ובענווה גדולה המאפיינת חכמי מראקש, כדרכם בקודש ענוותנים ונחבאים אל הכלים״ וכו׳.
לזכרו של הרב סעיד גנון זצ״ל
כשכתבתי את הפרק ״גשם״, נעלם מזיכרוני שמו של אחד המקובלים. האיש היה ידוע רק ליחידי סגולה, מטפחת סודר לראשו העוטפת חלקים מפניו. קומתו קצת נמוכה, כנראה הוא תמיד עשה מאמצים שלא לצאת מאלמוניותו, ורק יודעי חן שחלו את פניו להתפלל מנחה, הם ידעו את שיחו וערכו של האיש. שאלתי כמה מזקני העיר לשמו של האיש והעליתי חרס. ואז בביקורי הראשון שעה שעסקתי בתיעוד בבהע״ל של מראקש, אישה מקומית הגרה עדיין במראקש, באה עם בניה הבוגרים שבאו לחופשת הקיץ במראקש מצרפת, ובן היתר להשתטח על קברי הצדיקים ובני המשפחה. האישה עקבה אחרי מעשי שכנראה סקרנו אותה, והתעניינה מאד לשמוע למה אני מצלם ומקליט את הכתוב על המצבות. עניתי: שאני מתעד מצבות הצדיקים לשם הוצאת ספר בע״ה על מראקש. שאלה אותי אם אני בן המקום? ועניתי שאני ילד מראקש וכו׳. והיא המשיכה לשאול מה אתה זוכר מהימים ההם, החלפנו רשמים על מה שעבר בעיר הזאת, מהתקופה שחייתי וגדלתי כאן עד גיל העשרים כמעט שעלייתי לארץ. שאלה מה אני יודע לספר עצירת הגשם שהיתה בש׳ 1935 ?
תהיתי לרגע ועניתי, הארץ הזאת ידועה בהרבה שנים שחונות, אך אם את מתכוונת לתענית ציבור הגדולה שהיתר. בש׳ תרצ״ו? כן אני יודע. הרמתי עיני והסתכלתי מסביב על הרחבה הגדולה ממש במקום בו עמדנו!. היום כולה מלאה קברים ממחצית המאה- האחרונה עד 1995. לרגע חזרתי בדמיוני לאותו יום הגדול, לאותו רגע המרגש ביותר, לי ולאלפים יהודים מאושרים שתפילתם לא שבה ריקם. עניתי ואמרתי לה, כן כאן במקום הזה ישבו אלפים וקראו תהילים, וגם אני הקטן הייתי כאן! היא הוסיפה לשאול, האם אתה זוכר את הרב שנתבקש ע״י רבי פנחס להתפלל מנחה? השתתקתי לרגע: ואמרת בלבי הנה לכל דבר עת וזמן. התאוששתי קמעה מההלם של השאלה, ועניתי לא- לא זוכר. אאה .. זה היה סבי רבי סעיד גנון! ומי סיפר לך שאלתי? היא הוסיפה, אתה יודע למה אני זוכרת? בגלל שהוא אמר שהוא חושש שבאותה שנה הוא ימות, וכך היה! עוד שאלתי האם תוכלי להצביע לי על קברו? בודאי היא ענתה. לא יכולתי להסתיר את ההתרגשות שלי מההזדמנות שנפלה לידי, ואמרתי בלבי הנה זה עתה יצא ׳הצדיק׳ פעם שניה מאלמוניותו וגלה לי מי הוא, כי עד עתה לא ידעתי. צעדתי בדחילו אחרי הפמליא שלה, לכיוון קברו של הצדיק הנסתר רבי סעיד גנון זצ״ל. זה היה בשעות המאוחרות של היום, בני משפחתה אספו אותי ברכבם חזרה למלון. שעות רבות הרהרתי במפגש הזה של ׳סיעתא דשמיא׳, אחד מני רבים שלוו אותי בדרכי לכתיבת הספר.
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– בצורת במאראקש–׳לעאם דראוז׳ [= שנת האורז]
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.
באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.
א״ק
הגדה של פסח מכנאס; המאה הי׳׳ח דף השער מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן
הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס
(132)
דף מצויר מאותה ההגדה ובו דמותו של ״שפוך״ —• ״סיפוך׳
(133
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
עמוד 83
עֵינַי כַּיְּאוֹרִים / בּוֹכִים וּמְבַכִּים-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן ודוד אליהו (אנדרה) אלבאז
222 קם. עיני כיאורים בוכים
קינה בתבנית מעין אזורית בת שמונה מחרוזות מרובעות המתחילות בפתיחה קבועה, ומדריך בן שני טורים דו-צלעיים. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור.
חריזה: א/ב א/ב גגגב דדדב וכר.
משקל: עשר-אחת עשרה הברות בטור.
כתובת: קינה קוננתי על בחור קטן בשנים וחריף. והיא לתמרור ׳שאי קינה׳. סימן: אני דויד חזק.
מקור: א-סג ע״א; ק־ פא ע״ב.
עֵינַי כַּיְּאוֹרִים / בּוֹכִים וּמְבַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים / יַנִּיק וְחַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים אַזִּיל דִּמְעָתִי
עַרְשִׂי אַמְסֶה אַסְחֶה בְּאַנְחָתִי
5-מְאֹד נְפוּגוֹתִי עַל כֵּן נָתַתִּי
לְחָיַי לְמוֹרְטִים וְגֵוִי לְמַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים נֶחְשְׁכוּ מְאוֹרָי
ה' בְּקִרְבִּי סֶלָה כָּל אַבִּירָי
קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי
אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי הַיְלָדִים רַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים יָפֶה אַף נָעִים
אֶקְרַע מַדַּי לִשְׁנֵים עָשָׂר קְרָעִים
הָיוּ יָמָיו מְעַט וְרָעִים
חָלְפוּ עָבְרוּ כַּטַּל הוֹלֵךְ מַשְׁכִּים
15 עַל חֶמֶד בַּחוּרִים דּוֹמֶה לְעֹפֶר
נַעַר לֹא יָמוּשׁ מִבֵּית הַסֵּפֶר
אַיָּלָה שְׁלוּחָה נוֹתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר
מְתוּקִים מִדְּבַשׁ וּכַמַיִם זַכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים וַתִּגְעַל נַפְשׁוֹ
20-בְּשִׂיחַת הַיְּלָדִים לֹא הֵקֵל רֹאשׁוֹ
כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ
וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה מַעֲרִיב וּמַשְׁכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים יוֹם יוֹם יַבִּיעַ
בִּגְמָרָא מַקְשֶׁה מְתָרֵץ וּמַכְרִיעַ
25-בּוּצִין בּוּצִין מִקַּטְפֵיהּ יְדִיעַ
מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת וּבְלִבּוֹ מַסְכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים דִּין שָׁמַיִם אֶשָּׂא
צַדִּיק הוּא ה' אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה
יְרַחֵם נִשְׁמָתוֹ יַגְדִּיר זֹאת הַפִּרְצָה
30-יְנַחֵם אֲבֵלָיו בְּאֶבְלוֹ מְדֻכִּים
עַל חֶמֶד בַּחוּרִים חַי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה
זֶבֶד טוֹב לוֹ תִּזְבֹּד בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה
קָרְבָּן יֵחָשֵׁב כִּקְטֹרֶת וּלְבוֹנֶה
וְאֶל סְלִיחָתֵךָ אָנוּ מְחַכִּים
עיני כיאורים: עיני מזילות דמעות כנחלים. בוכים ומבכים: בכייה רבה. 2. חמד בחורים: חמד שבבחורים צורה מהופכת ל ׳בחורי חמד׳ (יח׳ כג, ו). יניק וחכים: צעיר וחכם, על-פי קידושין לב ע״ב. 5. מאד נסוגותי: נחלשתי הרבה, על-פי תה׳ לח, ט. 6. על… למכים: ביטוי של צער גדול, על-פי יש׳ נ, ו. 7. נחשכו מאורי: כהו עיני. 9-8. ח׳… בחורי: על-פי איכה א, טו. 10. אדוני… רכים: על-פי בר׳ לג, ג. כאן: ביטוי של צער על מותו של צעיר רך בשנים. 11. יסח אף נעים: על-פי שה״ש א, טז. 12. אקרע… קרעים: לאות אבל, על-פי מל״א יא, ל. 13. היו… ורעים: על־פי שה״ש ב, ט. 16. נער לא ימוש: על-פי שמי לג, יא. 17. איילה… שפר: על-פי בר׳ מט, כב. איילה שלוחה: דומה ביופיו ובקלילותו לאיילה הזריזה במרוצתה. נותן אמרי שפר: אומר דברים יפים. 18. מתוקים מדבש: על-פי תה׳ יט, יא. 19. ותגעל נפשו: ומוסב לפניו מאסה נפשו, על-פי וי׳ כו, יא. כאן: כבר משחר ילדותו גילה התנהגות בוגרת וזנח שיחות ילדים ומעשי נערות. 20. בשיחת… ראשו: על-פי אבות ג, י. בשיחת הילדים: נמשך לפניו ולאחריו. 21. כי… יהגה: על-פי תה׳ א, ב. 22. מעריב ומשכים: לבית המדרש, על-פי עירובין כא ע״א. 23. יום יום יביע: על-פי תה׳ יט, ג, ביטוי ציורי לשקידתו בתורה. 25. בוצין… יריע: על-פי ברכות מח ע״א. 26. מודה על האמת: אחד משבעת הדברים שנאמרו בחכם, על-פי אבות ז, ח. 27. דין שמים אשא: אקבל עלי דין שמים. 28. צדיק הוא ה׳: לשון של צידוק הדין, על-פי איכה א, יח. אשר חפץ עשה: על-פי תה׳ קט, ג. 29. ירחם נשמתו: מנוסח האשכבה. יגדר זאת הפרצה: שנפרצה עם מותו. 30. ינחם אבליו: ישלח להם ניחומים. 31. חי שוכן מעונה: כינוי לה׳, על-פי דב׳ לג. 32. זבד תזבוד: תן לו חלק טוב, על-פי בר׳ ל, כ. בישיבה עליונה: של הצדיקים. ומנוסח האשכבה. 33. קרבן יחשב: כמיתת הצדיקים המכפרת על הדור, על-פי מו״ק כח ע״א. 34. ואל… מחכים: בזכות הקרבן היקר.
תוספת שלי לביאור המושג בוצין בוצין מקטפיה ידיע
מלון הקתא
"אביי ורבא הוו יתבי קמיה דרבה, אמר להו רבה: למי מברכין? אמרי ליה לרחמנא. ורחמנא היכא יתיב? רבא אחוי לשמי טללא, אביי נפק לברא אחוי כלפי שמיא. אמר להו רבה: תרווייכו רבנן הויתו. היינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפיה ידיע" (ברכות, מח ע"א).
פירוש: אביי ורבא הוו יתבי קמיה [לפני] רבה בעודם תינוקות. אמר להו [להם] רבה: למי מברכין? אמרי ליה [אמרו לו]: לרחמנא [לקדוש ברוך הוא] שאל אותם רבה: ורחמנא היכא יתיב [והקדוש ברוך הוא היכן יושב]? רבא אחוי לשמי טללא [הראה לשמי קורה, כלפי התקרה], אביי נפק לברא, אחוי כלפי שמיא [יצא לחוץ, הראה על השמים] אמר להו [להם] רבה: תרוייכו רבנן הויתו [שניכם תהיו חכמים]. והיינו דאמרי אינשי [וזהו שאומרים אנשים] כפתגם עממי: בוצין בוצין מקטפיה ידיע [קישוא קישוא עוד מפריחתו הוא ניכר], כלומר, אפשר להכיר אדם גדול גם בקטנותו (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
"אישה כי תזריע וילדה זכר…מאת: הרב משה אסולין
"אישה כי תזריע וילדה זכר…
וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב א-ג)
אמר רבי יוסי: "הקב"ה מבחין בין טיפה של זכר לטיפה של נקבה,
והוא גוזר עליה אם תהיה זכר או נקבה".
יוצא שההחלטה על בן או בת – היא בידי הקב"ה.
כל זה, לא מונע מהאדם להתפלל לקב"ה לפני ההריון.
מדוע הלידה גורמת לטומאה
לבן – 7 ימים. לבת – 14 ימים.
ימי טהרה: לבן – 33 ימים. לבת 66 ימים?
תשובה: אישה הרה, נושאת בתוכה שתי נשמות.
לאחר לידת התינוק, נוצר וואקום אלוקי
המסמל את הטומאה, לכן צריכים להיטהר.
בלידת הבת – הטומאה והטהרה כפולים משתי סיבות:
א. בבריאה נוצרה פעמים. ב. התינוקת אמורה ללדת בבגרותה.
רבנו-אור-החיים-הק' שלא נפקד בבנים אומר:
"והבנים בני – אלה תלמידי,
לומדים ב"מדרש כנסת ישראל… שותי מימי" (הקדמה ל"פרי תואר").
מאת: הרב משה אסולין
לע"נ הנרצחים בפיגועים האחרונים, ולגאולה בחסד ורחמים,
בניסן הקרוב – מתוך נסים ונפלאות
כאשר האישה יולדת בן זכר, התורה אומרת: "וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא: וביום השמיני ימול בשר עורלתו, ושלושים יום ושלושת ימים תשב בדמי טהרה", ואילו כאשר יולדת בת, התורה מכפילה את ימי טומאתה וטהרתה: "וטמאה שבועיים כנדתה, וששים יום וששת ימים תשב על דמי טהרה" (ויקרא יב ב-ג).
השאלה המתבקשת היא: מדוע בלידת בת, יש צורך בארבעה עשר ימי טומאה ליולדת, וששים ושישה ימי טהרה, בניגוד ללידת בן בו מסתפקת התורה בשבעת ימי טומאה, ושלושים ושלושה ימי טהרה?
שתי תשובות בנידון:
א. זה קשור בתהליך בריאת האישה ע"י הקב"ה. בהתחלה, נבראו זכר ונקבה מחוברים גב אל גב. אח"כ הקב"ה הפרידם מגבם, ובנה {"ויבן את הצלע"} את האישה מחדש מהצלע אותו לקח מהאדם, כך שהאישה נבראה פעמיים. דרך היצירה הנ"ל גב אל גב ע"י ה', נועדה לכך שהאדם יחזר אחרי אבדתו כדי להינשא.
ב. התינוקת נושאת ברחמה את האפשרות ללדת בעתיד, כך ששיש לה מעין שתי נשמות. לכן, בלידת בת, הכל כפול.
בני הזוג מהווים נשמה אחת לפני לידתם, וכשנולדים הם נפרדים עד לתהליך התחברותם מחדש עם נישואיהם. כאשר הם עומדים שמחים ומחייכים תחת החופה, הם שוב מתאחדים כפי שהיו טרם יציאתם לאוויר העולם.
כל זה מסביר, מדוע בשבע ברכות אנחנו מברכים שתי ברכות הקשורות ביצירה. – "יוצר האדם".
בברכה השלישית מברכים "יוצר האדם", ובברכה החמישית "אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו בנין עדי עד, ברוך אתה ה' יוצר האדם".
הברכה הראשונה, רומזת ליצירה החדשה מבחינה גופנית, ואילו הברכה השנייה מתייחסת לחיבור הרוחני דוגמת התבנית שלהם בגן עדן, ע"י מתן הנשמה. לכן, השימוש בזמן הווה – "ברוך אתה… יוצר האדם".
פועל יוצא מכך:
עם הנישואין, הזוג מתחיל את דרכו בחיים, עם נשמה מאוחדת אחת כפי שהוא היה תחת כיסא הכבוד. הזוג יכול לחיות את חייו על מי מנוחות כשהכול "נופת צופים", והכל בבחינת 'אעשה לו עזר' ולא 'כנגדו'. זוגות מבני עליה, יחיו את חייהם בבחינת: 'אעשה לו' = ל"ו צדיקים (ברית הנישואין. הרב יצחק גינזבורג).
במשך ימי "שבע ברכות", האורחים משמחים את הזוג, ומשדרים לו שע"י שמחה, חייו ישגשגו על זרי דפנה המסמלים ניצחון, כך שהתנהלות חיי הנישואין של בני הזוג כ"עזר", או "כנגדו", תלויה אך ורק בהם.
הרמב"ם מונה 37 מצוות הקשורות בהקמת משפחה יהודית, כאשר רובן מופיעות בספר ויקרא, והראשונה שבהן היא "תורת היולדת" הפותחת את פרשת השבוע "תזריע" (רמב"ם, הלכות "איסורי ביאה"). לכאורה, התורה הייתה אמורה להתחיל במצוות איסורי חיתון בין קרובי משפחה, או איסורי "אלמנה וגרושה וחללה לכהן הגדול", ורק אחר כך לעסוק ב"תורת היולדת".
התשובה לכך היא, שתורתנו הקדושה רוצה להעביר לנו מסר חשוב על קדושת המשפחה, ולכן היא פותחת בפסגת חיי הנישואין כאשר במרכזם, הבאת ילדים מתוך טהרה, דבר שמצריך את היולדת להתייצב בפני בוראה בבית המקדש ב"מלאת ימי טהרה".
מבחינה קבלית, הרעיון המרכזי בקיום מצות פריה ורביה, קשור "לחיקוי האדם העליון" העשוי בדמות זכר ונקבה = אב ואם, בן ובת. לכן, כדי ש"זוג היונים" יגיע לשלמות רוחנית בעולם הזה, עליו לזכות בבן + בת המסומלים באותיות ו"ה, וכן לאב ואם המסומלים באותיות י"ה, ובכך נשלם שם הוי"ה על בני הבית. (רעיא מהימנא ח"ג לד/א).
להלכה נפסק: בהולדת בן ובת, מקיימים מצות "פרו ורבו" (אבן העזר, א). מדברי חכמים, מצוה להמשיך בפריה ורביה.
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"וטמאה שבעת ימים, כימי נידת דותה תטמא –
וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב, ב-ג).
טהרת האישה – סגולה לברית מילה.
רבנו-אור-החיים-הק' לומד מסמיכות הכתובים "נידת דותה תטמא" למצות ברית מילה – "ימול בשר עורלתו", "שאים ישמור מצות נידה, יוסיף לזכות עשות מצות מילה… עוד ירמוז הכתוב, לצד שעיקר הבנים היא האישה".
כלומר, עיקר סגולת הולדת בנים, תלויה בעיקר בהתקדשותה של האישה בזמן הזיווג. הרקע לכך הוא: היות והאישה לא חייבת במצות "פרו ורבו", אלא רק הבעל, ועלולה לומר לעצמה מה אני צריכה את כל הצער הזה הכרוך בהריון, בלידה, ובגידול ילדים, אם אני לא זוכה במצוה כמו הבעל. בכל זאת הרי היא נישאת, ואז עלולה לחשוב בעיקר על מילוי תשוקותיה. לכן הקב"ה מבטיח לאישה: "אם תעשה כסדר האמור, יהיה לה יתרון ומעלה כזכר… פירוש, תהיה כוונתה בהזרעתה לתכלית הלידה, ולא לתאווה בהמית" כדברי קדשו.
הרמב"ן: "ההרהור והמחשבה גורמים לוולד להיות צדיק או רשע… כי אותן המחשבות יחולו על הזרע ויציירוהו כצורתם בזיווג". ידוע ומפורסם סיפור בניו הרשעים של חזקיהו, בגלל שאשתו הגתה באיש אחר בזמן הזיווג.
הרה"ג יצחק גינזבורג שליט"א כותב בספרו "מעין גנים" לפרשה ע"פ הרבי מליובאוויטש: תורת היולדת ותורת הצרעת קשורות זו בזו, בכך "שבכוח שמירת הברית – לבטל ולהעביר צרעת מהאדם… כאשר אור המילה דוחה את חושך הצרעת, ופועל בה רפואה. אותיות רפואה = אור פה".
הפה הוא הספירה האחרונה – ספירת המלכות אליה זורם השפע דרך הספירות הקודמות, ולכן רק כאשר נזהרים שלא ל-הוציא-רע = "מצו-רע" מהפה – זוכים לשפע אור אלוקי דרך הפה. אחרת, צנרת הספירות נסתמת.
הגמרא (מגילה יז, ע"ב) שואלת: מדוע ברכת 'רפאנו' היא הברכה השמינית בתפילת 'שמונה עשרה'? היא משיבה: משום שברית המילה המסמלת טוהר, נעשית ביום השמיני ללידה. כלומר, טהרה מובילה לרפואה.
טהרת הפה מתקשרת עם טהרת הברית כאשר הרמז לכך: פה = 85. מילה = 85.
שורש המילה "תזריע" = זרע. שורש המילה "צרעת" = צרע. אותיות ז+צ מתחלפות.
רבנו-אור-החיים-הק': כאשר הזיווג נעשה בטהרה גם ללא אפשרות הולדה כמו אצל אברהם ושרה שהייתה עקרה, מושפעות ממנו נשמות גבוהות המתגיירות של זכרים מצד אברהם, ונשמות גבוהות של נקבות מצד שרה.
גדולי חכמים בעמ"י היו גרים, או מזרע גרים כמו אונקלוס שתירגם את התורה לארמית, ואת פירושו אנו קוראים במסגרת "שניים מקרא ואחד תרגום".
רבי עקיבא בן יוסף עליו נאמר ע"י משה רבנו לקב"ה, שהוא ראוי שהתורה תינתן על ידו, היה מזרע גרים.
רבי מאיר בעל הנס שהאיר עיני חכמים בהלכה, היה גם כן מזרע גרים.
טהרת המחשבה,
סגולה לילדים הגונים.
רבנו-אור-החיים-הק': "כפי הכוונה אשר יכוון המזריע, ימשיך לזרע הנפש. אם יחשוב מחשבות רעות ימשיך לטיפה נפש טמאה. ואם יחשוב בטהרה, ימשיך נפש קדושה. צא ולמד מבניו של הצדיק המופלא חזקיה המלך ע"ה אשר נשא את בת הנביא ישעיה חפצי בה, ולצד שחשבה האישה בעבדי מרודך בלאדן, המשיכה נפש רעה לשני בניה – מנשה ורבשקה". זהו סיפור טראגי של שני גדולי הדור:
החתן: חזקיהו המלך שזכה שמן השמים נלחמו עבורו כאשר המלאך גבריאל הרג 185,000 חיילים ממחנה סנחריב (מ"ב יט, לה). ובימיו, אפילו תינוקות של בית רבן שלטו בדיני טומאה וטהרה.
אבי הכלה: ישעיהו הנביא גדול הנביאים אחרי משה. והנה בגלל מחשבות זרות של האישה בשעת הזיווג, הועברו תכונותיהם לילדיה שעבדו עבודה זרה. מנשה בנה, אף הרג את סבו – הנביא ישעיה. וכך נאמר בגמרא: "לסוף יהב ליה {ישעיהו למלך חזקיהו} ברתיה – (ביתו), נפק מיניה (יצאו מהם), מנשה ורבשקה." (ברכות י ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' כותב בפרשת קדושים (ויקרא יט, ל) שעל האב להיזהר במספר דברים, כך שביתו לא תצא לזנות כפי שנאמר בפסוק הקודם (יט כט): "אל תחלל את בתך להזנתה". והכוונה לדעת רבנו-אוה"ח-הק': "שלא ינהג בה מנהג חולין להראות לפני כל, ולהתנאות לפניהם. אלא כבודה בת מלך פנימה, והגם שיתכוון בה להנאת זיווגה… עם כל זה, יצוו הא-ל כי חילול הוא לה, והיוצא מזה הוא להזנתה".
רבנו-אור-החיים-הק' מונה שלוש סיבות הגורמות להולדת יצירה לא הגונה:
האחד: אם בזיווג יכוון להנאת המשגל ולא לסיבת מצות הבורא, זה יוליד בנולד תגבורת המין".
השני: פירוש, מצד האישה – שמעשיה לא טובים, "רחלא בתר רחלא אזלא" (כתובות סג ע"א).
השלישי: המולידים אב או אם שחשבו בבחינת הרע בהיסח הדעת, וכמעשה חזקיה המלך עליו השלום אשר מחשבתם סבבה הולדת בלתי הגון, הגם היותם יסודי עולם".
פועל יוצא מדברי קדשו:
התורה פתחה בלידת ילדים ככתוב: "אישה כי תזריע וילדה זכר" שזה דבר משמח,
ואילו בהמשך, היא עוסקת בנגעי צרעת. חכמים אומרים שהסיבה לכך היא:
אתם רוצים ילדים בריאים בנפשם ובגופם ללא נגעים, תשמרו על קדושת חיי המשפחה.
הזהר אומר שאין טומאה יותר גדולה מטומאת הנידה. לכן, יש לשמור את גדרי הטהרה.
כח השפעת המחשבה הטובה.
הבעל שם טוב: "במקום מחשבתו של האדם – שם הוא נמצא".
האדמו"ר ה"צמח צדק": "חשוב טוב – יהיה טוב".
האדמו"ר האחרון הרב מנחם שניאורסון, הדגיש את חשיבות המחשבה הטובה, היכולה לשנות את המציאות.
"הרהורי עבירה – קשים מעבירה", כך קבעו רבותינו בגמרא (יומא כט ע"א). נכון שמעשה העבירה חמור יותר מהמחשבה לחטוא. אלא, חכמים דייקו בדבריהם באומרם "קשים מעבירה". כלומר, הרהורי עבירה יכולים להזיק לנפש האדם, ויובילו אותו בסופו של דבר לבצע את העבירה.
התלמוד הירושלמי (יומא פרק ח, הלכה ז) אומר שקרבן עולה מכפר על הרהורי עבירה העולים בלב האדם. מצאנו גם שאיוב, העלה עולות לה', היות ובניו השתתפו במשתה, ופחד שמא חטאו בהרהורי עבירה. וכך נאמר באיוב: "ויהי כי הקיפו ימי המשתה, וישלח איוב ויקדשם, והשכים בבוקר והעלה עולות מספר כולם – כי אמר איוב: אולי חטאו בני וברכו אלוקים – בלבבם" (איוב א, ה).
כמו שקרבן עולה, עולה כל כולו על המזבח, כך המחשבות הטורדניות עולות ומציפות את מח האדם.
סגולה לביטול הרהורי עבירה: א. לעסוק בתורה. ב. לומר: "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה" (ויקרא ו, ו).
מילתא דבדיחותא:
האישה בחדר לידה, והבעל הולך אנה ואנה כשכל כולו דרוך כקפיץ,
ומצפה להתבשר ע"י האחות בברכת מזל טוב להולדת בן זכר.
האחות יוצאת ומבשרת לו: אשתך ילדה הרגע, בת במזל טוב.
האיש שלנו צועק: בת, לי בת, לא יתכן? תבררי עוד פעם.
האחות השניה יוצאת: למה אתה צועק? אשתך ילדה בן.
ידעתי גם ידעתי אחותי, בלי צעקות – לא ניתן להביא בנים לעולם.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
למקובל האלוקי רבי חיים ויטאל,
תלמידו המובהק ומעביר תורתו של רבנו האריז"ל.
יום ההילולא שלו – ל' ניסן – ר"ח אייר ה'ש"ף (1620).
רבנו חיים ויטאל כותב בנושא הסיבות המביאות את הגוי להתגייר:
"כמתגייר, נכנס בתוכו נפש הגר, הנוצרת מקליפת נוגה הכלולה מטוב ורע,
ונעשים מזיווגן של צדיקים בגן עדן בארץ" (שער הגלגולים פ"ט עמ' יט).
כפי שהוסבר במאמר, כמו מביאת אברהם ושרה שהייתה עקרה..
רבי חיים ויטאל החל ללמוד את תורת הנגלה בבית מדרשו של המקובל הרב משה אלשיך בגיל 14, שגם הסמיך אותו לרב. בהמשך, הוא למד בבית מדרשו של המקובל הרב משה קורדברו שם רכש את תורת הקבלה. כאשר מרן רבי יוסף קארו פגש לראשונה את רבי חיים ויטאל בהיותו בגיל 14, הכיר ביכולותיו הרוחניות, וביקש מהרב אלשיך לשים עליו את עינו, היות ונועד לגדולות.
המפנה בחייו, חל עם עלייתו של האר"י הק' ממצרים לצפת בשנת 1570, כאשר הרב ויטאל היה בן 27.
בתחילת דרכו בצפת, האר"י הצטרף לבית מדרשו של הרמ"ק, אבל תוך מספר חודשים הרמ"ק נפטר, ושישה חודשים אח"כ, הרב ויטאל הפך להיות תלמידו המובהק של האר"י הק', אבל רק לתקופה קצרה, היות והאריז"ל נפטר בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 38 בלבד, ביום ה' אב של"ב (1572).
רבנו האריז"ל ציוה שרק תלמידו המובהק רבנו חיים ויטאל, יעסוק ויערוך את תורתו. הוא גם טען שכל מטרת בואו לצפת הייתה – להעביר את תורתו לתלמידו רבי חים ויטאל. במשך 28 שנים, עמל הרב ויטאל על ספר "עץ חיים" הכולל שמונה שערים מתורת רבו: הקדמות, שער הכוונות, שער המצוות, שער הייחודים, שער הגלגולים, שער רוח הקודש, שער מאמרי רשב"י וכו'.
הוא פרסם עוד ספרים כמו "שערי קדושה", "ספר החזיונות" המשמש ספר אוטוביוגרפי בו הוא כותב על התגלויותיו, כח נשמתו, חזיונות להם זכה בחלום וכו'. ספריו האחרים: ספר התכונה, דרך חיים, ספר הגורלות, עץ הדעת טוב.
הרב חיים ויטאל גנז את כתביו, היות וחשש שמא לא הבין נכון את תורת רבו.
אחרי מותו, תלמידיו: בנו רבי שמואל ויטאל, הרב חיים הכהן מארם צובא מחבר "מקור חיים" על שו"ע אורח חיים" בדרך הפרד"ס, רבי ישראל סרוק, הרב יוסף צמח, והרב אברהם אזולאי בעל ה"חסד לאברהם" וכו' שעלה מפס שבמרוקו, עשו שאלת חלום, האם יכולים לפרסם את כתביו. לאחר שנענו בחיוב, הרב אברהם אזולאי אסף את כתביו מהגניזה, והוחל בעריכתם. הרב שמואל ויטאל, בנו של רבי חיים ויטאל היה מגדולי תלמידי אביו, ושימש כמעתיק ומסדר את כתביו וכתבי האר"י, כפי שמעיד החיד"א בספרו "שם הגדולים".
בשער הגלגולים הוא מספר שרבו האריז"ל ביקש ממנו לעבור לגור בירושלים, שם תיקונו. וכך הוא כותב: "אמר לי מורי ז"ל שאלך לדור בעיר הקודש תובב"א ירושלים – כי שם מקום דירתי האמתית, ושם עיקר השגתי וטובתי". אכן, הוא התקבל יפה בירושלים, ויש האומרים שאף הוכתר כרב המקום.
לאחר מס' שנים בירושלים, הוא נאלץ לברוח לדמשק, היות והמושל הטורקי עבר יום אחד מעל נקבת השילוח ושמע פכפוכי מים. כאשר שאל את עוזריו לפשר הדבר, הם סיפרו לו שהמקום חתום וסתום עוד מימי חזקיהו מלך יהודה שחסם את המקום, כאשר הגיע סנחריב מלך אשור כדי לכבוש את ירושלים.
השליט ששמע על גדולת רבי חיים ויטאל, דרש ממנו לפתוח את המקום ע"פ שמות הקודש. הרב ויטאל חשב שבמקרה דנן, אין להשתמש בנסים, וברח לדמשק שם שימש כרבם של היהודים האיטלקים, היות ואביו הרב יוסף ע"ה שהיה מקובל עצום, עלה לצפת מאיטליה.
האריז"ל נגלה אליו בחלום ואמר לו, שהוא גלגולו של חזקיה, והשליט הטורקי של סנחריב, ואם היה פותח את נקבת השילוח, היה מביא את הגאולה.
חז"ל אומרים שחזקיה היה בבחינת משיח, וסנחריב היה בבחינת גוג, ואם חזקיה היה אומר שירה על מפלת סנחריב מתוך נסים ונפלאות, היינו נגאלים.
הרב שמואל בנו של רבי חיים ויטאל, שימש כרב ודיין בדמשק, ופרסם ספרים רבים.
הוא היה נשוי לג'מילה בתו של רבי יאשיה פינטו.
הקשר למשפחת פינטו, מסביר את פעילותו של הרב חיים פינטו – רבה הראשי של קרית מלאכי.
בביקורי בבית העלמין בקרית מלאכי, נאמר לנו שהרב פינטו שליט"א,
העלה במבצע חשאי את עצמותיו של הרב חיים ויטאל ע"ה מדמשק,
אותם הוא קבר במתחם מיוחד בבית העלמין בקרית מלאכי!!!!
"אור זרוע לצדיק"
למידת הענווה של המוהל הרה"צ רבי צדקה חוציין ע"ה,
ורוח הקודש של מרן הראשל"צ הרב מרדכי אליהו ע"ה.
המוהל הצדיק הרה"ג רבי צדקה חוציין ע"ה, התעטר באמנות המילה, וזכה למול אלפי תינוקות בעם ישראל, בנוסף להיותו גדול בתורה, ובעל מידות טובות, כאשר בכתרן – מידת הענווה.
יום אחד, הרב הוזמן לעשות ברית מילה בשבת בשכונת "ימין משה". בגלל המרחק הרב ממקום הברית וקדושת השבת, הרב נאלץ ללכת דרך ארוכה עד למקום הברית, למרות גילו המתקדם. בהגיעו לבית הכנסת בו היתה אמורה להתקיים הברית, התברר לו שאבי הבן הביא מוהל אחר לעריכת הברית. האב שחשש תחילה לספר לרב, הופתע לגלות שהרב חוציין מחל על כבודו, ונענה לבקשת האב שמוהל אחר יעשה את הברית במקומו.
להפתעת האורחים, התברר שהמוהל החדש לא הביא אתו את כלי המילה, וכנראה הסתמך על הכלים של הרב חוציין. האב חסר הבושה, ביקש מהרב חוציין שישאיל למוהל החדש את הכלים. גם לכך הרב נענה בשמחה.
בדרכו חזרה, העוזר שלו כעס על הפגיעה בכבוד הרב. הרב חוציין הסביר לו:
אדם שחשב לעשות מצוה ונאנס, כאילו עשאה. זו מצוה נטו, היות ורק הקב"ה יודע על כך.
מוסר השכל: "לעולם יתפוס אדם ענווה – ואחר כך ישאל בינה מהקב"ה'" (תנא דבי אליהו רבה ה').
מספרים על הראשל"צ מרן הרב מרדכי אליהו ע"ה, שיום אחד, באו אליו מרחוק, בחור ובחורה כדי להתברך לקראת נישואיהם. ע"פ לבושם, הם נראו כחרדים לכל דבר ועניין. הם סיפרו לרב שהם עומדים להינשא, ומבקשים ברכה מהרב להקים בניין עדי עד על אדני התורה.
הרב ביקש מהם ללכת להירשם ברבנות, ואחר כך לבוא להתברך. הם יצאו מאוכזבים מדברי הרב, וביקשו מהשמש שישתדל אצל הרב שבכל זאת יברך אותם, היות והם הגיעו מרחוק.
השמש פנה לרב, היות והיה קשה לו עם זה שכביכול הזוג יצטרך לשוב לירושלים מרחוק, וכל זאת, בגלל ענין טכני של רישום ברבנות. הרב הסביר לשמש שהבחור בכלל לא מהול ואינו יהודי, דבר שהבחורה לא יודעת.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בר רחל לבית בלישע ע"ה, יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. הרב דוד חיים שלוש בן הרב יוסף ודינה שלוש ע"ה, רבי ישראל אביחצירא ע"ה המכונה בבא סאלי ע"ה בן רבי מסעוד ע"ה. רבי יחיא דהן ע"ה נכד האביר יעקב ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. רבי יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. יגאל חיון ע"ה
לברכה והצלחה, בריאות איתנה ונהורא מעליא למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
אורה שהיא תורה ושמחה בעזהי"ת, להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים" שזכה לפרסום רב, והמדורה הראשונה אזלה, ובעזהי"ת נוציא מהדורה נוספת.
שהקב"ה יזכה אותנו שגם הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", יזכה להיות להתפרסם כקודמו מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות, ויתקבל בחן, אהבה ושמחה ע"י הציבור וחכמיו.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
בחודשים אייר וסיוון ת״ש (מאי-יוני 1940) חל המפנה הגדול, והיוו קריסה מהירה של מה שנותר מצרפת כארץ מקלט ליהודי אירופה, ליהודי צפון אפריקה, ואפילו ליהודים שאבותיהם ישבו בצרפת מזה דורות. צבא צרפת נחל תבוסה משפילה ביותר בשדה הקרב, ולאחריו חתמו על שביתת נשק ושיתוף פעולה עם הנאצים, זאת במקום להמשיך להילחם. מכאן הדרך הייתה קצרה לביטול המהיר של הרפובליקה, ומינויו של אנרי פילים פטן לראש שארית המדינה הצרפתית, שמרכזה היה בעיר וישי. הצרפתים היו מושפלים מהאובדן המהיר של כבודם, גאוותם וביטחונם, חיפשו שעיר לעזאזל ומצאו את היהודים. פטן הכריז על ׳מהפכה לאומית׳ שנועדה להפיח חיים באזרחי צרפת, ובמסגרתה אומצה האנטישמיות באורח רשמי כמדיניות הממשלה החדשה.
ביום י״ב בסיוון ה׳ת״ש (18 ביוני 1940), פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת, שצרפת אמנם הפסידה בקרב אך לא במלחמה. ״גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת", כתב. אולם לא היה בכך כדי לעצור את שלטון וישי מכניעתם לגרמניה, ושיתוף הפעולה עם השטן.
היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת, שבה שמו את מבטחם, מובסת עתה, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. הגנרל נוגס, נציב השלטון הצרפתי במרוקו, כתב לחברו בפריז, כי ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.
מול אסון בלתי מוסבר כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונה העזה, והרבו בתפילות בבתי הכנסת. שירותי הביטחון בקזבלנקה דיווחו על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, נאמר להם על ידי מספר יהודים, כי הופיע בחלומם רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו את גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן, זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אך במרחק רב מהמלאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים לפקוד את קברו.
המפנה הראשון, שלא ניתן היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר בצרפת, ביום כ״ב בתשרי ה׳תש״א (24 באוקטובר 1940). בצאתו מהפגישה הכריז פטן לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״.
בתחילה לא היה פטן חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. לימים יספר פרופסור אנדרה אלבז, כי בהיותו בן שלוש היה במשך כמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. ובכל בוקר, לפני כניסתם לכיתה, היו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן, אלא שלא נמשך זה זמן רב.
מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. סימנים ראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה העיר אוז׳דה. אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, הרי שעתה עם עלייתו של שלטון וישי הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים.
בליל ט' באלול ה׳ת״ש (12 בספטמבר 1940), ניפצו פעילים ערביים חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה, ובנוסף לכך הודבקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן!׳. מספר ימים לאחר מכן, ביום י״ז באלול (20 בספטמבר), התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המלאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון, התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. המפקח האזרחי דיווח על כך, כי ״קצין זוטר בלגיון הזרים, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המלאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר, והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה״.
הממשלה החדשה בוישי הזדרזה מיד עם הקמתה להראות שאינה מחכה ללחץ גרמני כדי לנהל מדיניות אנטישמית משלה, והטילה על שרי הפנים והמשפטים להכין את תקנון היהודים, הגרסה הצרפתית של חוקי הגזע של נירנברג שהונהגו כמה שנים קודם לכן ביהודי גרמניה.
שר המשפטים אליבר, שהיה גאה ביד החופשית שניתנה לו, השלים במהרה את נוסח החוק שיישר קו עם תורת הגזע. החוק התקבל בממשלה בראש השנה תש״א (3 באוקטובר 1940). המטרה המוצהרת הייתה ברורה, לשים קץ ׳להשתלטות היהודים על החברה הצרפתית׳, באמצעות הרחקת היהודים מכל עמדות ההשפעה בכל התחומים.
אחד ממעשי החקיקה הראשונים של המשטר החדש, היה ביטולה של פקודת כרמייה, הצו שנתן ליהודים הזדמנות להיות לאזרחים צרפתים. יהודי מרוקו שנהנו בשנים האחרונות מאזרחות צרפתית, מצאו את עצמם תוך לילה מודחים לעולם בו אינם עוד אזרחים, ואבדו את רוב זכויותיהם, אך עדיין כפופים למשפט האזרחי הצרפתי. תקנון זה, שהקיף את כל היהודים בשטחים הכפופים לשלטון צרפתי, הוחל בתיקונים צנועים וללא התנגדות משמעותית, על ידי סולטאן מרוקו.
מכוח חוק זה, נסגרו בפני היהודים כל התפקידים הציבוריים. כך נאסר עליהם לעבוד בשירות הדיפלומטי, לעסוק בהוראה, ולשמש בכל תפקיד ממשלתי או צבאי. בנוסף לכך, תחומי עיסוק שלמים נסגרו בפני היהודים, כמו עיתונות, תיאטרון ושידורי רדיו.
לאחר ההלם הראשוני מהמפנה הטרגי ביחסה של צרפת ליהודי מרוקו, לא נותרה ליהודי מרוקו ברירה, אלא השלמה שקטה ותקווה שהגזירות המכאיבות יעברו במהרה. יעקב אוחיון, עיתונאי מקומי, כתב ביומנו האישי כי ״היהודים מרגישים שצרפת נטשה אותם, תוהים ושואלים את עצמם מה דחף את פטן להשתמש בקלף היהודי. אולי היה זה הקלף החזק ביותר בידו, ועל כן מיהר להטילו על השולחן. אתם עוד תראו! הצורר הזה ילך רחוק יותר מהיטלר".
שינוי האווירה הכללית והעלמת עין מצד השלטונות אל מול העוינות כנגד היהודים, ואת המתח הרב, ניתן היה לחוש מדי יום.
המשטרה ברבאט דיווחה, כי הוזעקה להפריד בין יושבי בית קפה בלב אחת השכונות. הכול התחיל בקריאה מעליבה של מוסלמי מקומי זועם לעבר יהודייה שעברה במקום: ”הה רבקה או ראשל! את יודעת מה שנחוץ למרוקו, זה פוליטיקאי שידע לטפל כמו שצריך ביהודים, ואל דאגה זה לא יאחר לבוא, ואתם תמצאו את סופכם במהרה!". חברו הוסיף על דבריו: ״גם אני חושב כמוך ואהיה מוכן לתת הכול כאשר היום המיוחל הזה יגיע״. היהודייה לא יכלה לספוג את העלבון וסטרה לו. מהומה גדולה פרצה.
הנוהג הזה לקרוא לכל יהודייה רבקה או רחל, היה ביטוי הזלזול הנפוץ ביותר שהחדירה התעמולה האנטישמית במרוקו.
כך גם בעיר מראכש. בעקבות ריב סתמי בין צעירים יהודים לחיילים מרוקאים, ברובע הסמוך למלאח, התדרדר הריב למהומה גדולה בין יהודים למוסלמים, שיצאה מהר מאוד משליטה. המשטרה הפעילה כוח רב כדי להפריד בין הניצים, והשתמשה באש חיה. כתוצאה מכך נפצעו 20 יהודים, 10 מוסלמים וחמישה שוטרים. באווירה הנפיצה של הימים ההם, התפשטה השמועה על התקרית ועל חוצפת היהודים שהתעמתו עם חיילים מוסלמים, ולא הרחק משם, בכיכר המרכזית של העיר, התחדשה המהומה ביתר שאת. החיילים שהוזעקו על ידי חבריהם התנפלו על עוברי אורח יהודים. שני יהודים נהרגו ושבעה נפצעו. גם לאחר התערבות המשטרה והשבת השקט, נמשכה המתיחות מספר ימים, ושומרים חמושים הוצבו בפתח המלאח הנצור ומסביבו.
המתח במראכש עלה לשיאו בעקבות מעשה קונדס של ילדים יהודים, שכנראה כדי לנקום את מותם של שני בני הקהילה, זרקו אבנים על לוייה מוסלמית. ההמון המשולהב רצה לעשות בהם שפטים וניסה לפרוץ לשכונה היהודית. רק בקושי השתלטו כוחות הביטחון על המצב. כתגמול נגד מה שהגדיר כהתגרות בלתי נסלחת, הטיל מושל העיר, הפאשה האגדי אל גלאווי, קנס כבד של 50,000 פרנק על הקהילה היהודית. הנציבות הצרפתית לא הסתפקה בכך, והכפילה את סכום הקנס. וועד הקהילה סבר שהקנס מוגזם ביותר ורצה לערער עליו ישירות בפני הסולטאן. כדי להרגיע את הרוחות, שיגרה הנציבות את המפקח על המוסדות היהודים, שהותיר את הקנס על כנו – 100,000 פרנק.
בעיר סאפי, אילצו ׳החולצות השחורות׳ של לגיון הלוחמים את נכבדי הקהילה להסיר את בגדיהם האירופיים – המגבעת והחליפה, וללבוש במקומם בגדים מסורתיים, גילחו את ראשם וכך הוליכו אותם ברחובות העיר. השפלה זו לא הוסיפה למצב רוחם של היהודים הירוד ממילא…
ז׳ק חרבון, תלמיד בבית הספר בקזבלנקה בזמן המלחמה, סיפר לימים, כי עבור המעטים שעוד הייתה להם רשות להמשיך ללמוד בבית הספר, היה כל יום סיוט, עמידה מחודשת בניסיון. באמצע השיעור, המורים שהיו מורעלים מתעמולת וישי, היו יורקים לעברם ארס אנטישמיות בהערות פוגעניות. אף לא אחד מחה על כך כשהיו מתבדחים על חשבון היהודים לצהלת התלמידים הצרפתים. ביציאה מבית הספר, היו אורבים להם בריונים מהכיתות הגבוהות, ומרביצים להם כהוגן. ״הם תמיד גברו עלינו והיינו חוזרים הביתה פצועים ופגועים. רוב הזמן לא היינו מעיזים אפילו להתגונן, והעדפנו לברוח, מבוישים מחולשתנו תחת הלצותיהם׳׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.