מורשת יהדות מרוקו

העיתון הירושלמי חבצלת הביא ידיעה גדולה על מותו של מויאל בעמודו הראשון, תוך שהוא מקיף במסגרת שחורה את המילים ״אבל כבד״. לפי העיתון ״זה ירחים אחדים גברה עליו מחלת הרהעמאטיזם אשר דבקה בו זה כמה שנים, ותפילהו למשכב, וגם בהתהפכו על ערשו ידוע חולי ומכאובים, לא שכח את חובתו להקולוניסטים, ויועץ את סופרו החכם הנכבד ה׳ רוקח נ״י בכל דבר הדרוש להקולוניות העומדות תחת מחסה חובבי ציון, ויפקד על סופרו זה לעשותו. ״לפני שבועות אחדים גברה המחלה מאד, ותטע קנה באחת מרגליו, וביום השבת ד׳ טבת חתכו הרופאים את רגלו למען הרחיק הסכנה מעל כל גופו, וישתעשעו אוהביו בתקוותם כי עתה תסור מחלתו ממנו וירפא, אבל לדאבון לב שבה המחלה שנית ימים אחדים אחרי הניתוח, וביום א׳ י״ב טבת בבוקר השכם שבה נשמתו אל על, ויגווע וימת בדמי ימיו בן ל״ה שנה, לתוגת נפש אשתו וילדיו, אביו ואחיו ואוהביו הרבים״. בין הפרסומים הרבים על מותו הפתאומי של מויאל היה גם דיווחו הנמלץ של הביל״ויי חיים חיסין מגדרה, שכתב: ״בימים האחרונים חלה ה׳ מויאל ברגלו ויפל למשכב; הביאו רופא מומחה מבארות [בירות] והוא החליט לחתוך את הרגל החולה. ביום ד' טבת נקטעה הרגל אבל החולה לא נצול עי״ז [על ידי זה], כי נשקה אש רקבון בעצמותיו והיא הורידתהו בור כעבור לו שבעת ימים במכאובים גדולים ונוראים״.

חיזוק לגרסת קטיעת הרגל והרופא מבירות ניתן למצוא בידיעה מוקדמת שדווחה בעיתון המליץ. ברשימה קצרה, שנשלחה לפני פטירתו של מויאל תחת הכותרת ״ירושלים – בשמיני לירח טבת״ תיאר סופר העיתון יעקב גולדמן את המצב הקשה בירושלים מוכת הבצורת, שפגעה גם במושבות החקלאיות. ״נוסף על חסרון הגשם תעיק על בני הישוב מחלת הגביר הנכבד ה׳ אברהם מויאל הי״ו פקיד חברת חובבי ציון ביפו, אשר לרגלי מחלת הרהעמאטיזמוס נאלץ הרופא – הבא מביירוט בשכר מאה לירא – לחתוך רגלו האחת ומחלתו אנושה״ (כאן באה הערת העורך בדבר פטירתו).

הסכום של 100 לירות ששולם למנתח שהוזעק מבירות על ידי משפחת מויאל הוא סכום עתק, ומשתווה בוודאי לרבבות שקלים בימינו. הוא מוכיח כי משפחת מויאל האמידה עשתה כל מה שניתן כדי להציל את חייו של החולה, שבוודאי לא מחלת השיגרון איימה על חייו, אלא מחלה אחרת.

יש מקום להערכה כי מויאל נפטר ממחלת הצפדת (טטנוס), הנגרמת על ידי רעלן שמפיק החיידק קלוסטרידיום טטני. בכמה מקורות צוין שהוא נפצע ברגלו, ואולי נדקר מעצם חד. בימים ההם מחלת הצפדת הייתה חשוכת מרפא, וכמעט כל מי שנפגע ממנה נפטר בייסורים קשים. חיסון למחלה הומצא רק בתחילת המאה ה-20.

הפתרון בתקופה שבה חלה מויאל, היה להסיר את האיבר הנגוע במהירות האפשרית, ובדרך זו להציל את שאר האיברים. לפי המתואר בדיווחים לעיל, כריתת הרגל הפגועה בוצעה ככל הנראה במועד מאוחר מדי, והחיידק התפשט כבר בכל גופו של החולה וגרם למותו, בייסורים גדולים.

משה סמילנסקי, מראשוני היישוב החדש, איכר וסופר, הסביר את מחלתו של מויאל בדרך קצרה ופשוטה: ״בחליו, בסוף שנת תרמ״ה, אחזהו השבץ וימות״. אברהם מויאל נפטר בי״ב בטבת תרמ״ו, 20 בדצמבר 1885.

הלווייתו של אברהם מויאל ביפו הייתה אירוע יוצא דופן. דומה שכל היישוב היהודי בארץ, ובוודאי היישוב החדש, היה שרוי באבל כבד. בעיתון הירושלמי חבצלת, נכתבו הרבה מילות צער ועצב: ״אבל כבד התאבלה עדת ישראל בקה״ק [קהילת הקודש] יפו, בהובילה לקבורות בראשון לשבוע זה, את הגביר נכבד ומרומם הנודע לשם, סי׳ אברהם מויאל ז״ל… אבדה גדולה אבדו חובבי ציון, וכל החפצים ברעיון ישוב ארצנו הקדושה, כי היה האיש הזה רב כשרון ורב פעלים ואותם הקדיש להוצאת הרעיון הזה לפעולה. עבד נרצע היה למשרתו הנכבדה ויעסוק באמונה ובתום לב בצרכי צבור…״

לפי התיאורים, כל יפו היהודית, וגם הלא יהודית, התאבלה בעת ההלוויה. כמעט כל החנויות בעיר נסגרו. עשרות רבות של מתיישבים מכל מושבות האזור – ראשון־לציון, עקרון, גדרה ופתח-תקווה – הגיעו בעגלות ועל סוסים וחמורים, כדי ללוות את המנוח בדרכו האחרונה. הם הצטרפו לאלפי יפואים, יהודים, מוסלמים ונוצרים, שרבים מהם החזיקו בידיהם נרות שחורים. סגני הקונסולים ביפו ייצגו את מדינותיהם. בהלוויה נכחו גם ראשי השלטון, ראש הבלדיה (עירייה) והקיימקאם (המושל). כל הקרואים ליוו את מסע הארון עד בית העלמין היהודי הסמוך לשכונת עג׳מי.

וכך תיאר העיתון חבצלת את מסע ההלוויה: ״בכבוד גדול מאד הובל ה׳ מויאל לקבורה. מכל הקאלאניען [מושבות] אשר סביבות יפו, פתח תקוה, ראשון לציון, עקרון וגדרה באו, ונרות דונג מכוסים שחור בידיהם. כל הקאנזולען [הקונסולים] אשר להממשלות ביפו שלחו את סריסיהם [הקוואסים] ומטות כסף בידם ללכת לפני המטה, והממשלה הרוממה שלחה לכבוד הנפטר להקת שוטרים ופקיד בראשם. המון אדם רב למאד ובתוכם גם רבים מהמוחמדים [המוסלמים] והנוצרים, סוחרי יפו ונכבדיה, נהרו אחרי מטתו, וילווהו עד בית מועד לכל חי.

שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, הספיד את המנוח, כשהוא אינו מסתיר את יגונו ואת דמעותיו. מזכירו ועוזרו הנאמן של מויאל, אלעזר רוקח, תיאר את מרצו ואת כישרונותיו ואף הוא דיבר תוך כדי פרצי בכי. רוקח, ואיתו יהושע אוסוביצקי, פקיד הברון במושבות ראשון- לציון ועקרון הניחו זרי פרחים – הראשון בשם חובבי ציון והשני בשם מושבות היהודים בארץ ישראל. בראש המלווים את הארון היו אביו של המנוח, אהרון מויאל, אלמנתו, ילדיו, חתנו ובני משפחה.

הצבי, העיתון הירושלמי השני, שנערך על ידי אליעזר בן־יהודה, הקדיש להלווייתו של מויאל שורות מועטות יותר. הידיעה נפתחה בשורה תמוהה למדי: ״מיפו באה לנו בשורה לא טובה…״ בהמשך סופר כי ״הגביר הנכבד אברהם מויאל גוע ויאסף אל עמו… אבדה גדולה לעדת יפו, כי הוא היה אחד מהמצוינים בעדה הזאת. גם לחברת חו״צ [חובבי ציון] אבדה אבדה גדולה במות האיש הזה, אשר בידו הפקידה החברה את כל עניני הישוב ויכלכלם בדעת ותבונה… ללווית המת באו כל גדולי עירנו, וגם מכל הקונסולים ומכל גדולי הערבים, ואנשי המושבות מראשון־לציון, עקרון, פ״ת וגדרה״.

בהצבי היו שתי תוספות מעניינות לגבי מקווה ישראל: הירש הביא עימו את כל תלמידי המוסד ללוות את מויאל בדרכו האחרונה, ואת דברי ההספד שלו נשא בצרפתית, ״וכל העומדים השומעים את השפה הזו הורידו דמעות״, כפי שכתב סופר העיתון ביפו, מאיר אלחמסטר. הידיעה הקצרה הסתיימה בשני משפטים שונים זה מזה: ״ובכלל, כל עדת יפו מתאבלת על ה׳ מויאל״, ו״ביום שני ירד מעט גשם ביפו, אך לא די״.

לפי עדותו של הביל״ויי חיסין, רבים־רבים נטלו חלק במסע הלוויה של אברהם מויאל: ״כל החנויות היהודיות היו נעולות בזמן הלוויתו. לבית עולמו ליווהו כמעט כל אוכלוסי יפו, היהודים והאירופים, סוחרים גדולים, קונסולים, נציגי השלטונות, אנשי כל המושבות. הנהנים מנדיבותו, אלמנות ויתומים, מילאו את האוויר בבכיים ובקינותיהם. התנחלנו אחרי התהלוכה העצובה בראשים מורדים, אדישים, שבורים, מחוסלים. שלא במתכוון עלה בזיכרוננו מותו של קרל נטר. האיש השני שרצה ויכול להיטיב עמנו, הביל״ויים, הלך לעולמו״. ועדות נוספת של חיסין כפי שהתפרסמה בהמליץ: ״ביום הקבורה נסגרו כל החנויות אשר ליהודים ואשר לערביאים. אחרי מיטתו הלכו כל בני ישראל יושבי יפו והקולוניות הסמוכות, הקונסולים ופקידי העיר. הדירקטור ה׳ הירש והמזכיר לחו״צ ה׳ רוקח הספידוהו והעם געו בבכייה״.

מויאל נקבר בבית העלמין היהודי הישן ביפו, הנמצא בקרן הרחובות יהודה הימית ור׳ יהודה הלוי מראגוזה. על פתחו כתוב ״בית עלמין ליהודי יפו, הת״ר – התר״פ״. בית הקברות נעול ומפתחות ניתן להשיג במשרד חברה קדישא של תל-אביב-יפו.

קברו של אברהם מויאל אינו מובדל מאחרים. הוא נמצא במרכזו של בית העלמין, כשמסביבו קבורים נפטרי אותה שנה או שנים סמוכות. נראה שבמותו, כמו בחייו, לא רדף מויאל אחר כבוד, ולא יוחדה לו חלקה שונה מלאחרים. לעומת זאת, טיבה של המצבה אכן מצביע על ייחוסו, או לפחות על היכולת הכספית של מממני המצבה. נראה שהמצבה הינה מן היקרות והמושקעות. לוח השיש עושה רושם איכותי, וכך גם החריטה שעל פניו. מצבה של המצבה מצוין ביחס לשנים שעברו מאז נוצרה, אלא אם כן חודשה בשנים האחרונות. אם זו אכן המצבה המקורית, נראה שהיא הייתה מושקעת ובאיכות טובה, כיוון שהיא שמורה טוב יותר ממצבות רבות אחרות בבית הקברות, מאותה תקופה.

בקרבתו של מויאל קבורים אליהו ברוך ארואץ, משה יוסף בכור יאקוץ, דוד ח׳ משה, אברהם קרקוב, עזריה די־בוטון ומשה בן־שלמה קאלדירון. חלקם, אפשר להניח, בני משפחות מוכרות בקרב הקהילה המקומית(כמו משפחת ארואץ), אך נראה שאחרים היו חסרי ייחוס מיוחד. בכל אופן, הקברים שסביב קברו של מויאל אינם של דמויות ידועות או מכובדות יותר מהרגיל.

כנהוג באותה העת, מופיע על מצבתו כיתוב ארוך, בלשון נמלצת, שחלקו עברית וחלקו ארמית: ״וי להאי שופרא דבלי בארעא [וי לזה היופי שנבל בארץ] איש חסד וכלו מלא חסדים חזרן במצוות יפה פרי תאר וכלו מחמדים. עודנו באבו קראו רבו, עלה לשמים. וי לאזילא, וי לחבילא [וי להולך, וי לחבילה] פרי מחמד על כל תהלה. קצר ימים ושבע רוגז, מדוכא כל ימיו מכאובים, בגזרת עירין, חלה ברגליו ונטו צליליו וירכב על כרוב ויעף, רכב אלהים רבותים, וי לחסרון המון רצ״ו כמה״ר [כבוד מורנו הרב] אברהם מויאל, מ״ק ביום י״ב טבת וילך אברהם כגבר אין איל, שנת הנה ל׳ש׳ל׳ו׳ם׳ מ״ר [תרמ״ו] לפ״ק [לפרט קטן. ציון השנה העברית ללא האלפים] ונמס כל לב ויהי למים, תנצב״ה״.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19}

מספר ציטוטים מהזוהר לא מצאתי את מקורם, ונשאלת השאלה, האם אלו קטעים נוספים שלא הגיעו לידינו או שהחיפוש שלי לא היה דיו, לדוגמה רבי יוסף מזכיר בשם הזוהר שאין לברך ברכת הלבנה לפני שעברו עליה שבעה ימים: ״ומכאן רמז בוצינא קדישא ר׳ שמעון ז״ל, במדרש הזוהר, שאין ראוי לברך על הלבנה עד לאחר שבעה. והביא ראיה מזה הפסוק של וספרה לה שבעת ימים, הסתכל כמה עורר אותנו ז״ל בזה הענין, והכל ענין אחד והבין״(דף 218 ע״ב). הלכה זו אינה לפנינו בזוהר ומביאה ר׳ יוסף קארו(בית יוסף או״ח סי׳ תכו), בשם הגאון המקובל רבי יוסף ג׳יקטיליה, בעל שערי אורה, בתשובה, שעל פי הקבלה אין לברך על הלבנה עד שיעברו עליה שבעה ימים. ונשאלת השאלה האם זכרונו הטעהו, או כך היה כתוב לפניו בחלק מהזוהר שלא הגיע לידינו, או שמא הוא רואה בדברי ר״י ג׳יקטיליה חלק מהזוהר. פעמים מצטט את הזוהר מתוך מקורות משניים.

רבי יוסף שאב מלוא חופניו מתוך פירוש רבי מנחם רקנטי על התורה. הזכירו בשמו פעמים אחדות, והרבה פעמים מביא הדברים בסתם. ואולם בבדיקה מתברר שזה ציטוט מילולי או סיכום דברי הרב הרקנטי. אחד מאלה שלמדו בספר בכת״י זה, חש בכך, כי פעם אחת כתב הערה מהצד: ״אמ״ה זה מספרי הרקאנטי ז״ל״. ופעמים מציינו בשם חכמי הקבלה. את החכמים העוסקים בחכמת הנסתר, הוא מכנה בתארים שונים: ״בעלי רשומות וחכמי התלמוד״ והכוונה לבעלי רשומות לחכמי הקבלה. כמו כן השתמש הרבה בדברי רבי דוד בר יהודה החסיד בספרו אור זרוע. והוא ציין זאת במסכת זבחים (166 ע״א):

שקריאת התורה ובפרט בענין הקורבנות, היא עולה במקום כל הקורבנות. והוא סוד זאת התורה לעולה למנחה וגו׳(ויק׳ ז, לז. מג׳ קי, א), כמו שהודעתיך. ומה שקבעו ברייתא דר׳ ישמעאל, לפי שהיא כוללת יסודי התלמוד, וכמו שאבאר אותם לך בסדר טהרות ב״ה ולא באתי להאריך בפירושן שיאריך הענין, אמנם אפרש אותם בקצרה על דרך הפשט, ובסוף אביא בהם קצת פירוש ממה שפירש בהם בעל אור זרוע. ומעכשיו אני מודיעך, שהרוב ממה שאני מביא מהם מדרך הקבלה הם דבריו ז״ל.

וחזר על דבריו בהקדמה שביעית לסדר טהרות (205 ע״א): ״ואפרש אותם י״ג מידות שהתורה נדרשת בדרך קצור בלי שום פלפול. ואחר כך אפרש אותם על דרך הסוד, כפי מה שפירש אותם בעל ספר אור זרוע. ומעכשיו אני מודיעך, שעיקר מה שאני מפרש בהם על דרך הסוד הוא לקוח מדבריו״; ״וכבר הודעתיך שהסוד שאני מביא במדות הוא מיסודו״ (דף 221 ע״ב), או ״דע לך שסוד עזאזל הוא נשגב מאד, אמנם אביא בענינו הדברים שנאמרו בו מבלתי שאחדש בו סברא מדעתי״(דף 208 ע״ב).

רבי יוסף מציין מאמרים של הראשונים כמאמרי חז״ל, ייתכן שמשום כך התקשיתי למצוא מקור למספר מאמרים שהוא מזכיר. כמו כן מזכיר הרבה מאמרי חז״ל בנוסח הנמצא בספרי חכמי ספרד מהמאות הארבע עשרה והחמש עשרה, ומכאן הסבירות שהוא השתמש בספרים הללו אף על פי שאינו מזכירם בשמם. מתוכם יש להזכיר את פירוש התורה לרבנו בחיי; מנורת המאור לרבי ישראל אלנקאוה;דרשות ר״י אבן שועיב, ותולדות’יצחק לר״י קארו. כמו כן הוא עשה שימוש נרחב בספר ראש אמנה של ר״י אברבנאל, בלי שהזכירו. פעמים נדמה שהוא מצטט מספר, אך לא מציין את המקור.

רבי יוסף נזהר לא להעלות השערות וחידושים משלו בסוגיות קבליות, ובנושאים שלא היו בידיו ספרים שעסקו בהם, העדיף לא להרחיב הדברים, כפי שהוא כותב(202 ע״ב): ״ולפי שלא הקרה השי״ת על ידי לא ספר ולא אדם מקובל שיכוון אותם התמורות, לא רציתי לקשר אותם מצד העיון, שכל אלו הדברים צריכים קבלה מפי סופרים ומפי ספרים״.

אף על פי שאת חיבורו צפנת פענח הועיד לגלות סודות התורה וצפוניה, דומה שלפעמים הוא עשה זאת מתוך אילוץ, מאחר שהבטיח לכתוב על כל הש״ס, לכן לא יכול היה לדלג על נושאים עמוקים שהשתיקה יפה להם. הוא התנצל על העזתו מספר פעמים (דף 63 ע״ב בסופו):

או: לפי שהוא [הייבום] ענין עמוק אצל גאוני עולם עליהם השלום, כל שכן וכ״ש אנו צעירי הצאן אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם, ומן הראוי היה לי טוב שלא אדבר בזה הענין ולסלק עצמי שלא אדבר בזאת המסכתא, אבל מה אעשה ואני מוכרח שאשלם נדרי, אם יגזור בחיים בהשלמת זה החיבור, כמו שיערתי בהקדמת סדר זרעים.

או: ועוד סבה אחרת יש שסוד הקרבן ענין עמוק אצל גאוני עולם, הלא תראה שכל אחד נותן טעם כפי מה שידע או כפי מה שקבל, וכ״ש וכ״ש אנחנו צעירי הצאן, ובפרט אני המחבר שאני נעור ורק מכל השלימות, שלא היה לי לדבר בטעם הקורבנות, אבל מה אעשה כמו שהתנצלתי בסדר נשים, שאני מוכרח לשלם נדרי אם יגזור השם בחיים בהשלמת כל המסכתות וטעמם, כפי אשר תשיג ידי מפי סופרים ומפי ספרים (133 ע״א).

או: והנה עוררו אותנו ז״ל בסוד הפרה יותר משאר המצות שאין ראוי להכנס ולחקור בטעם שלה כי אם מי שמלא כריסו לחם ובשר ואני הצעיר שבחבורה מה שהכנסתי עצמי לדבר בטעם הפרה כבר התנצלתי כמה פעמים שבכל אלו העניינים הנפלאים איני מביא מעצמי שום דבר אלא כמו התלמיד המעתיק דברי רבו ועל כן ראיתי להביא בתחלה דברי הרמב״ן(212 ע״א).

למרות האמור לעיל, דומה שחשש שאינשי דלא מעלי יעשו בדבריו שימוש, לכן במקרים מסוימים רמז על הדברים בלי לפרט: ״והבן אם אתה מן בעלי בינה״(דף 40 ע״א). ״ולזה רמזו ז״ל, ועשרת בני המן צריך למימרינהו בנשימה אחת (מגי׳ טז ע״ב); הנה אם אתה מהמשכילים תבין מזה המאמר מה שאמרנו, ולהורות על היפוך הדין״ (דף 53 ע״ב) או: ׳״ועוד יש לבעלי הקבלה ענין אחד בסוד אלו הנוני״ן, שהם רומזים סוד נעלם והם רמז לשער החמשים, שהוא היובל הגדול, שאז יחזרו כל הדברים לעיקרם ולשרשם, ואין לנו עסק בנסתרות״(דף 84 ע״ב).

לדעת רבי יוסף, גיל עשרים הוא הגיל המתאים לתחילת לימוד הקבלה. ועד אז יעסוק בתורה ובמדעי הטבע: ״בא להזהיר על האדם שדי לו שיתעסק מבן חמש ועד עשרים בחכמת הטבע וחכמת התכונה. אמנם חכמת האלהות שהוא מה שאחר הטבע, אין ראוי להתעסק בו האדם עד שיהיה שלם בשכלו והוא מבן עשרים ולמעלה״(דף 174 ע״ב, בסופו).

דומה כי פרשנות קבלית ליצירות העוסקות בתורת הנגלה הייתה נפוצה בספרד סמוך לגירוש. לדוגמה פירושו של ר׳ אברהם סבע,עד7ד הכסף, פירוש קבלי על ספר הטורים, כפי שניתן ללמוד מהציטוטים שהוא מצטט ממנו(ראה צרור המור, ברא׳ ב, ג; יז, ח; כח, יב; מו, ד ועוד) בגירוש המחבר קבר את חיבוריו מפחד שלטונות פורטוגל.

יהודי אלג'יריה ולוב – משה חלמיש-משה עמאר-מוריס רומני-הו' אורות המגרב תשע"ד-היצירה של רבי יוסף אלאשקר בתלמסאן –עמ' 67

אשר כנפו – מהן אותן מלים

קוֹל עָנֹג

לזכר יוסף ג׳ו עמר

קוֹל עָנֹג, קוֹל מַרְטִיט, קוֹל שְׁמֵימִי

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאַר

קוֹל עָנֹג

עִם סִלְסוּלָיו הַמַּפְתִּיעִים

מְרֻתָּקִים לָרַדְיוֹ 

חִכִּינוּ, דְּרוּכִים וּמְשֻׁלְהָבִים

שֶׁיִּבְקַע מִמֶּנּוּ

כֹּה מְעַט לְצַעֲרֵנוּ

הָיִינוּ אָז בְּחֶסֶר תַּרְבּוּתִי מֻחְלָט

נְזוּפִים וּמְבֻיָּשִׁים

וְהַקּוֹל הַהוּא שֶׁבָּקַע לְפֶתַע

לֹא יָדַעְנוּ מֵאַיִן

לֹא יָדַעְנוּ כֵּיצַד

הָיָה כְּסַם מַרְגּוֹעַ עַל לִבֵּנוּ הַכּוֹאֵב

שֶׁשָּׁקַט וְנִרְפָּא כִּמְעַט

קוֹל שֶׁל פִּיּוּס

קוֹל שֶׁל הַסְכָּמָה

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאַר

קוֹל מַרְטִיט

סִימְפוֹנְיָה פַנְטַסְטִית

שֶׁל מֵיתָרִים

שֶׁלִּוְּתָה אֶת עֲלוּמֵינוּ

קוֹל מַתְוֶה דֶּרֶךְ

אֶל הַהִתְחַדְּשׁוּת

וְהֵשִׁיבָה אֶל הַמַּעְיָן

מִמֶּנּוּ שָׁתוּ אֲבוֹתֵינוּ

אוֹהֲבִים וּמְרֻתָּקִים

הִקְשַׁבְנוּ

שׁוּב וָשׁוּב

'שָׁלוֹם לְבֵן דּוֹדִי'

פִּיּוּט מֻפְלָא

שֶׁעִם 'יִשְׂמַח מֹשֶׁה'

הֵבִיא לְאָשְׁרֵנוּ

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאַר

קוֹל שְׁמֵימִי

מַתַּת מַלְאָכִים

לְמֶלֶךְ דָּוִד חָדָשׁ

שֶׁכָּמוֹהוּ שָׁר

מִזְמוֹרִים נִלְהָבִים

כְּשִׁירַת לְוִיִּים

עוֹמְדִים עַל דּוּכָנָם

שָׂרִים הַלְלוּיָהּ

קוֹל פִּלְאִי

שֶׁבָּקַע פִּתְאוֹם

עִם סִלְסוּלָיו הַזַּכִּים

שִׁירַת קֹדֶשׁ מְזֻקֶּקֶת

לְלֹא הַפְסָקָה

נוֹטֶפֶת אֶל אָזְנֵינוּ

הַכְּמֵהוֹת לְמוּסִיקָה

הַגּוּף נָמוֹג, הַקּוֹל נִשְׁאָר.

אשר כנפו – מהן אותן מלים-קול ענג-לזכר יוסף ג׳ו עמר.

עמוד 44

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס) 1/2

הרה״ג רבי משה מלכא זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס)

רבי משה מלכא זצ״ל נולד בשנת תקצ״ה (1835) לערך, לאביו הצדיק רבי יעקב זצ״ל, בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ״מקנאס״ שבמארוקו, עיר ואם בישראל.

עודנו צעיר לימים עלה רבי משה לירושלים. בהגיעו אליה כבר שמו וטבעו הטוב נודע לשם ולתפארת, וכתלמיד חכם מופלא שפרקו נאה. הוא נתמנה ע״י הרב צוף דב"ש, להיות מורה ראשי בתלמוד תורה של העדה המערבית בירושלים.

רבי משה מלכא זצי׳ל, היה מחונן בכשרונות נעלים, ונתקיים בו ״יפיפית מבני אדם הוצק חן בשפתותיך על כן ברכך אלהים לעולם״.(תהלים מ״ד). דמותו קומתו והדרת פניו היו מלאים הוד, קולו היה ערב ועיניו היו בהירות ומאירות. חן וחסד אלהי מעולם האצילות היו נסוכים על פניו. מראהו כמלאך ה׳ צבאות, כולו אומר כבוד. אלה שזכו לראותו העידו, כי היה כאחד מנסיכי ישראל ומשיירי כנסת הגדולה.

היופי החיצוני שבו, שקף לא במעט את יפי נפשו ושלימות מדותיו. השתלבו בו גינוני מלכות עם ענוה יתירה. תקיף הוא היה בדעתו ורך כקנה. כמנהיג בעל שיעור קומה המורם מעם, הווה דוגמא ומופת לרבים. בחכמתו בצדקתו, בתמימותו, בעדינות נפשו, בנועם דרכיו ובנקיון כפיו, בדאגתו לזולת וכאב רחמן לעדתו. הוא היה מיישר הדורים ומלמד להועיל.

את הכשרונות הרבים בהם חונן רבי משה, ביקש לנצלם לטובת עדתו. לבקשתו של הרב צוף דב״ש, הוא יצא בשליחות העדה לערי אירופה, והצליח מעל למשוער כי בכל מקום אשר דרכה כף רגלו, קבלוהו בכבוד מלכים ונתנו בידו תרומות לפי כבודו. מפרי שליחותו, נבנו בעיר העתיקה בתי מחסה ושני בתי כנסת לעדת המערבים.

כמו"כ העשיר את העדה בהקדשות ובתמיכות קבועות. יש לציין כי בנאמנותו וביושר לבבו, הצליח רבי משה להרים את קרנה של עדת המערבים, משפל מצבה הקודר שהיתה שרויה בראשית דרכה.

חכמי ועד עדת הספרדים אשר ראו את הצלחתו הרבה בשליחות זו, אף הם פנו אליו ובקשוהו להיות ציר נאמן בשליחות מצוה לטובת עדת הספרדים. רבי משה מלכא, אשר היה קשור לחכמי הספרדים בעבותות אהבה, השיב בחיוב ויצא בשליחות בשנת תרל׳׳ג (1873) לערי אירופא אנגליה צרפת ואיטליה. רבי משה הצטייד במכתבי המלצה חמים מועד העדה.

״שרי צבאות ישראל ראשי גולת אריאל רודפי צדק מחזיקי כל בדק…. אשר בכל מדינות מלכות אינגלאנד יר״ה בעיר קרית מלך רב לונדון הבירה, ועיר תהילה מאנשיסטיר יע״א ועיר תהלה ליברפול יע״א וכל מדינות ערי צרפת והנלוה והמתיחס לממשלה האדירה והרוממה כפרים גדולים וקטנים, גם לרבות כל ערי מלכות איטליא יר״ה מדינות ועיירות גדולים וקטנים…

…וראותינו כי תם הכסף ולא השיגה ידינו עוד להביא כסף הק' על ידי מכתבים. אמרנו כי הטוב טוב לשלוח איש מיוחד למען יעורר הלבבות ואשריהם ישראל איש איש ממקומו יפן ברחמיו לעמו… ועלתה הסכמתינו לשלוח למעלת ידידנו ציר אמונים, ברוך מבנים, הדר הוא הרב המובהק, ואח לברק, זר״ק שלם במדות ובדעות, אהוב למעלה ונחמד למטה כמוהר׳׳ר משה מלכא יצ״ו כי ידענו בגויה שלפני מלכים יתיצב וה׳ נתן חינו בעיני כל רואיו, ותמיד כל הימים אשר דרך כף רגלו בשליחותייהו דרבנן ויהי משה איש מצליח באשר ה׳ אתו ומרבים העם להעניק בידו כסף הקדשים… וחשבונו זך ונקי ביראת ה׳ על פניו ״אמרנו כי לו נאה כי לו יאה לדלג על הערים ולערוך שיח ובפיו ובשפתיו צוף ישועות, ובפרט כי שבח לאל יתברך חנן לו ה׳ עושר וכבוד והוא בעצמו מכת הנותנים וטוב ומטיב לבריות וגומל חסד, וסמכנו ידינו עליו ובטחנו שעל ידו תהיה הצלחתינו…״.

וחתומים: הרב אברהם אשכנזי—ראש״ל וחכם באשי. הרב רפאל מאיר פניז׳ל, ראש הועד. משה בן וניסטי— פקיד ירושלים. יעקב ולירו, גבאי עניים.

בכל מקום אשר דרכה כף רגלו של רבי משה מלכא זצ״ל התקבל בסבר פנים יפות ובכבוד מלכים. בדרכו לערי אירופא עבר דרך מצרים. בעיר נא אמון, נפגש עם הגאון המפורסם רבי משה פארדו זצ״ל, מכירו ומוקירו משכבר הימים בירושלים. פגישה זו הוסיפה נדבך לידידותם ואהבתם.

עם יציאתו של רבי משה מלכא, מנא אמון, להמשיך בשליחותו, כתב הרב משה פארדו לטובי וראשי הקהילה בעיר קורפו, והמליץ בפניהם, כי כאשר הרב מלכא יגיע אליהם דרך שליחותו, ימנוהו לרב בקהילתם במקומו של הרב שנפקד מקומו, וכך כותב אליהם רבי משה פארדו:

ח״י לחדש אלול שנת אין מלך בישראל איש הישר בעיניו יעשה לפ״ק.

לקראת מע׳ האיתנים מוסדי ארץ גבורים לעמוד בפרץ, רודפי צדק, מחזיקי כל בדק, העוסקים עם הצבור לשם שמים פרנסי ואמרכלי וממוני ק״ק קורפו יע״א אתה ה׳ תשמרם לעד אמן כי״ר.

אחר עתירת החיים והשלום, ותפי׳ קבע למען יצלחו הצדיקים מלאים זיו ומפיקים נוגה כיר״א. היות אהיה נדרשתי ללא שאלוני, ומן הראוי היה יפה שתיקה. והלואי הזמן יספיק להשיב שואלי דבר, אכן שתי שומי אותותי אלה יען וביען הדברים מגיעים לחפצי שמים רצון שוכני סנה לא עת לחשות אמרתי ויהי מה, אדברה נא שלום למען אחי לגלות אזן אנשים חכמים ונבונים מנהלי עדת ישורון וזכות אבותם מסייעתם והם יבחרו ולא אני.

ידעתי כי נפקד מאתם איש על העדה אשר יצא לפניהם יושב על כסא הרבנות ומבקשים איש ראוי והגון לתת המשרה על שכמו ורצונם ומאויים כי בא יבוא עובר אורח מעטה תהלה דרך ארצם בדרך שליח כולל ויהי אצלם בימים האדירים ימים נוראים הבאים עלינו לשלום וצדיקים ישמחו יעלצו הזה יכשר לעמוד ולשרת בשם ה׳ ואם לאו יעשו עמו כנימוס להעניקו נדבה ראויה והגונה קומץ של ברכה וילך לו. ומה׳ היתה זאת דא דורונא דשדר לכון קב״ה מע׳ הרב המובהק המאיר כברק בהדרת קדש באור פני מלך כמהר״ר משה מלכא נר״ו איש חיל רב פעלים בריא וחזק בשרשי היהדות כי הוא מילידי המערב אשר אין חליפות למו בשרשי ויסודי הדת והאמונה. הגם כי אינו בקי כעת בלשון איטלקי או צרפתי, זולת שפת עברי וערבי לשון המדינה אשר נולד בה. מובטחני בו בקרב ימים משה ידבר לשון הנדרש שם וירגיל פיו ולשונו לדבר צחות איטלקי כאחד מתושבי עירם כי רוח חן ודעת רחבה אשר חנן אלהים בו תלי״ת איש תבונה בחכמה ובדעת ובכשרון אשר כח בו לשרת בקדש לפני מלכים יתיצב זך השכל, נקי הרעיון,

בר הדעת אשר ידיעתו מכרעת, בקי בחכמת התורה המלמד אדם דעת, אשר כח בו ללמד לזולת. כמה הרביץ תורה בתלמידים בתלמוד ופוסקים. הצד השוה אם ילכו ויבקשוהו לא ימצאו כמוהו. וארשת שפתי כי מכירו הייתי הן בעודיני בעיה״ק ירושלם, ועתה ראיתי כי בא לעזרת ה׳ בגבורים פה נא אמון לקבץ על הגבאות נדבה לה׳ להבנין המפואר אשר בונים בקדש בירושלם וראיתיו מלא חכמה. וכליל נוסף על מה שהייתי מכירו כבר זו היא שסמכתני, אשים דברתי להודיע שעורו לרבים כי לדידי ראוי והגון לכל דבר שבקדושה. זה עצור בעמי ושלום.

הצעיר משה פארדו.

זמן רב שהה רבי משה מלכא, בארצות אירופא. בכל מקום אשר דרכה כף רגלו, התקבל בסבר פנים יפות באהבה ובאהדה רבה כיאה לאישיותו הדגולה. בהיותו באיטליה התקבל לראיון אצל המלך. בלונדון, הוזמן לארמונה של המלכה ויקטוריה, אשר כבדה בכבוד מלכים את הרב, ואף מסרה בידו תעודת כבוד.

תעודות והמלצות רבות קבל הרב משה מלכא מראשי הקהילות אותם פקד. במכתבי תהילה אלו, תארו את תפארתו ואישיותו הרמה של הרב מלכא, ואף עודדו את הקהילות האחרות לחלוק לו כבוד, ומהם ילמדו וכן יעשו.

הנה העתק ממכתב שמסרו בידו הרבנים פקידי וממוני ערי הקודש שבעיר אמשטרדם.

״אותותינו אלה יעידון יגידון כי מוביל ספרא דנא הלא הוא הרב השד׳׳ר החכם הכולל כמהר״ר משה מלכא נ״י אחד מיקירי ירושלים תוב״ב ומחכמיה, ישב פה אמשטרדם בתחלה עשרה ימים בחודש אייר תרל״ד,

ובשלהי אלול דהאי שתא בא חכם שנית אל מחננו וכאן נמצא וכאן היה עד היום הזה, ובכל הימים האלה חגר בעוז מתניו להיות ציר אמונים למשלחיו ולא מנע הטוב מהם אף רגע אחד, בהיות לאל ידו לעשות. וה׳ אלקים אשר נתן לו לשון למודים נתן גם חנו בעיני המתנדבים בעם פה עירנו. כבוד גדול עשו לו ככל אשר נאה לעשות לגבר חכם בעז התורה והיראה כמוהו וגם דבריו הנחמדים באו אצלם על אזן שומעת הצליחו וגם עשו פרי ואחד המרבה ואחד הממעיט חשו לעזרת משלחיו באהבה עזה, מבלי לתת בכל זאת מגרעת ח״ו במה שמוכן לסתם א״י…. ועינינו לשמים כי כה יהי ה׳ בעזרתו בכל המקום אשר תדרוך כף רגלו לטובת משלחיו ומאמשטרדם ילמדו אחב״י בכל ערי האללאנד אשכנז ואונגארן יע״א. וכן יעשו לצאת לישע האי שליחא דרחמנא בסבר פנים יפות כבד יכבדו איש כזה לפי מהללו, וכל אשר בכוחם יעשו להקל מעליו טרחו ועמלו, פתוח יפתחו ידם לו במרה גדושה ואיש לאחיו יאמר חזק לעזרתו חושה…. פה ק״ק אמשטרדם יע״א יום ד׳ יו״ד לחודש מר חשון תרל״ה. פקידי ואמרכלי ערי הקודש תובב׳׳א יושבי עי״ת אמשטרדם יע״א״.

עקיבא לעהרין וחבריו.(המגיד).

בתו□ שליחותו של הרב משה מלכא, בארצות הולאנד, בלגיה, אשכנז דנמארק ועיר וארשא, הצטייד שוב במכתב תהלה על נאמנותו ונקיון כפיו משליחות זו. כך כותב שוב הרב עקיבא לעהרן מאמשטרדם.

(נעתק מ׳׳הלבנון׳ גליון ה׳ שנת התרל״ה).

אות לטובה תהלה למשה.

אנחנו אנשי צענטראל קאמיטע על בנין. בתים לעניים ומחסה לאורחים בתוככי ירושלם תובב״א, שמנו אותותינו אלה ביד האי שלוחא דרחמנא, רחימא דנפשתנא, מעלת כבוד הרב המובהק אח לברק, כמוהר״ר משה מלכא נר״ו יאיר ויעלה מעלה מעלה בטובו לירושלם אל המנוחה ואל הנחלה.

א)להעיד עליו עדות נאמנה, כי עשה כל מעשה שליחותו נאמנה, וכי בא חשבון זך ונקי עד פרוטה אחרונה, לפנינו ולפני פקידי ואמרכלי ערי הקודש תובב״א יושבי עי״ת אמשטרדם יע״א מכל הכסף אשר הונף ואשר הורם על ידו ועל ידי השתדלותו החזקה מאת המתנדבים בעם בארצות הולאנד, בלגיה, אשכנז ודנמארק ועיר וארשא יע״א. למן היום אשר הואיל משה להיות לנו ציר אמונים ועד עתה. כל הנותר ממנו אחרי נכוי שכר עמלו והוצאותיו באלה מסעי נתן לו חיש מהר פעם אחר פעם מוצא לידינו עד אשר על פי הרשימות המפורשות והמקוימות מאת הקהלות וגבאי הצדקה במקומותם למושבותם ועל פי הרשום בכתב ספר שליחותו לא נשאר היום לתבוע ממנו עוד מאומה.

ב)להגיד כי ישר פעלו וכי נפלא מעשה תקפו וגבורתו, ביתר שאת ויתר עז, על חזקת שליח עושה שליחותו. כי לא כבא בשכרו לבד ירים משה ידו וגבר ופעל למענהו, כי אם כאדם העושה בשלו נשא את נפשו והגדיל מעשהו. רק להשכיל להטיב עם מקבלי פרי שליחותו, התגבר כארי מראשית יגיעו ועד אחריתו, עד כי נשיר לו היום מזמור לתודה כי כאיש גבורתו, גם שי הובלנו לו למען דעת כי קשה עלינו פרידתו. כשם שאנו שלמנו לו תודות ועוד פינו ימלא תהלתו, כן חיובא רמיא גם על אוכלי פרי מעלליו לאמר ברוך לעומתו.

ולבבנו נכון ובטוח כי כאשר דרש דרש משה טובת שליחותו עד כה באמונה תמימה, כן טהר ידים יוסף אומץ למענה ואת כל אשר בכחו יעשה עוד לקבץ על יד עד בואו אל הקודש פנימה, ושבתו הביתה יבשר לנו חיש מהר, וגם חשבונו האחרון אז לפנינו יטהר. התם ומתמם עם תמימים, ישמרהו בכל דרכיו ויברכהו עוד כל הימים, ונגילה ונשמחה גם יחד עת יבנה בית עולמים. כברכת אוהבו הנאמן הבא על החתום בפקודת ובשם כל חברייא יקירייא אנשי צענטראל קאמיטע הנז׳ למעלה ראש.

עקיבא לעהרן.

אמשטרדם יום שנכפל בו כי טוב כ״ג מנחם אב שנת ״ומצדיקי הרבים ככוכבים״ לפ״ק.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי משה מלכא זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס) 1/2

משליחות זו בנתה עדת הספרדים, בתי גבול אלמנה (ראה ספר אבני זכרון צד 60־12), מלבד נדבות והקדשות רבים לטובת הכוללות.

מטבעו היה רבי משה מלכא איש עדין הנפש, טוב ומטיב עם הבריות ומכבד כל אדם. מדת החסד היתה טבועה בלבו וכל ימיו עסק בגמילות חסדים, בפרנסת עניים, אלמנות ויתומים. באונו ובהונו טרח ויגע רבות כדי לסייע לכל קשי יום, לעזור ולהושיע במתת כסף נדבות לרוב לנחמם ולעודדם. מעולם לא השיב פני אדם ריקם, גם בעת אשר המזומנים לא היו מצויים בכיסו, הוא לוה כסף ומשכן את כלי ביתו כדי לחלצם מן המיצר, ולא אחת בממונו הוא, חתן יתומים והיה להם לאב.

כשם שהיה רבי משה מלכא, אהוב על הבריות, כן היה נערץ על ידי חכמי ירושלים ללא הבדל עדה. הם העריכו את פעילותו הענפה ואת מסירותו הגדולה למען עניי ירושלים ולמען בניניה. על אהדתו וקרבתו בעיני הראש״ל הגאון רבי אברהם אשכנזי זצ״ל, תעיד האגרת המובאת כאן כלשונה, שנשלחה אליו בהיותו שליח בארצות הגולה:

היום ח״י תמוז התרל״ד.

לקראת אור עיני חמדת לבבי הרב הכולל אור גולל, מר שד׳ר לן רצ׳ו משה שפיר, נופך ספיר, יחי שמו לעולם כיר״א.

אחר עתירת החיים והשלום, ספיר ויהלום, ואני תפילה לחיי׳ו כערוגת הבושם, אורך ימים ושנות, אם יוכל איש למנות וזרעו לברכה, מנייהו מלכי מנייהו אפרכי, ידו בצלחת, והיא כפורחת, ובא יבא ברנה על ארצנו ואל נחלת אבותינו ושוליו מלאים אבני שהם ואבני מלואים אכי״ר.

אותותי אלה למרס בדם אהבה כדי שלא יקרוש כי האל יתברך יודע אהבתי אותך וקשורה אהבתך תוך מורשי לבבי. לא כאשר דמית לשעבר או כי הכניסו בלבבך כי נסה לבי חלילה. הס כי לא להזכיר, ותמיד אני דורש שלומו וטובתו ומעתיר בעדך, שהאל יתברך יצליח בידך ויתנך לחן ולחסד בעיני כל רואיך ותחזור לחטו״ל תוככי ירושלם עיר האלהים סלה על התורה ועל העבודה כמאז ומקדם יושב לבטח. תמיד אני מזכיר את שמך הטוב עם כל חו״ר עיר הקדש המבקשים שו״ט באמת ובתמים, ונכון לבך בטוח כי תאריך ימים ושנים על הארץ הטובה בשלוה כי נעים נאוה. וכו״א כל אנשי ביתך העי׳׳א הם ב״ה ש״ל לא תחוש עליהם כלל. רק ורק אין דבר זולת שו״ט יסגה כאות המעתיר בעדך.

מצד הבן יקיר לי כי ביצחק יקרא ישל״א הנהו דשו״ט באהבה רבה וחיץ.והנה אנחנו מצפים לראות פניך הנעימים תוככי ירושלים ת״ו, ונגילה ונשמחה בך ובהצלחתך רכב, רחב. כי אזכרה ימים מקדם ביאת אורך בתוך ביתי, בפרט ביום הששי כהיום הזה נפשי אש להבה מתוך חבתך, כמה דברי תורה היו נאמרים על ידי שאלותיך שאלת חכם. יה״ר אל תחסר לעולם ואל תמוש מתוך ביתי כמו בן ואח. הכ״ד המעתיר בעד הצלחתך לצור עזי ומעזי.

הצעיר אברהם אשכנזי.

גם הגאון הראשון לציון רבי רפאל מאיר פאניזי׳ל זצ״ל, גילה אהדה ואהבה רבה כלפי רבי משה מלכא. הוא החשיב אותו כבן וכאח. בתארי□ מפליגים מזכיר אותו בהקדמת ספרו ״לב מרפא״ (ירושלים תרמ״ז), וכך כותב הראשיל הנז׳:

״ואשימה עיני אל זה הדור נפשי ורוחי דודי לי חמדת לבבי, בן ואח הוא לי,הרב המובהק, מאיר כברק, שמן תורק, נר המערבי כקש״ת כמוהר״ר משה מלכא יאיר נר״ו והיה אדירו כל ימי עולם, ידגו לרוב בקרב הארץ וצאצאיו כחול הים. על יובל החיים ישלח שרשיו בתפארת בנים ובני בנים נטעי נעמנים דשנים ורעננים. זכרה לו אלדי׳ם לטובה על כל החסד הטיב עמדי פעל עשה, וחלף משכורתו, חן וכבוד יתן ה׳ והיה לנצח מוצק עד לקץ הימין סלה ועד״.

במסירותו ובנאמנותו, בחינו וישרו, הצליח רבי משה מלכא זצ״ל להקים מוסדות חינוך וחסד לטובת קהלת הספרדים והמערבים בירושלים. הוא ייצג בכבוד את עניני עדת המערבים, והיה בין מייסדיה. ״המון תלאות אפפוהו מכל עברים בשאתו את משא כל העם הזה אשר יום יום אליו ידרושון ת׳יח עניים אומללים ואלמנות ויתומים אשר יבואו אליו לבקש עזרתו. הוא בטובו ובדבריו הרכים והנעימים יחבוש את פצעי לבבם ולא ישיבם ריקם כיד ה׳ הטובה עליו. אך למותר להגיד להאדם הגדול הזה ישרו, אחרי כי רבים וכן שלמים יעידון יגידון כי רבות פעל ועשה האיש המורם מעם הזה הרב מ׳׳ז יצ״ו באונו והונו…״ (שפת אמת לנכדו ר׳ יוסף בכור מלכא, ירושלים תרנ״ט).

טבעי היה הדבר, שעם פטירתו של הראב״ד לעדת המערבים רבי יששכר אצראף זצ״ל, בחודש אב תרנ״ב(1882), יתמנה למשרה זו רבי משה מלכא. משרה אשר היתה הולמת לאישיותו הרב־גונית ולמנהיגותו. מי כמוהו יודע היטיב כל רזי ה״מנהיגות׳׳, ומבין את רחשי לבס של צאן מרעיתו, ומי כמותו מצטיין בכל המידות הטובות שמנו חכמים, ולא בכדי זכה לתואר ״משה רעיא מהימנא״.

מעניין במיוחד נוסח כתב הרבנות שפרסם הגאון הראשון לציון החכם באשי רבי רפאל מאיר פאניזיל זצ״ל, לרגל מנויו של רבי משה מלכא. כתב המנוי מיוחד במינו, בתוכנו ובסגנונו ועל כן הובא כאן כלשונו.

סמיכה

הנתונה מאת הרה״ג הגדול סבא דמשפטים עט״ר ראשל׳׳צ כמוהר״ר רפאל מאיר פאניז׳יל זצוק״ל.

תעודה בישראל עומדת לעד לעולם.

אנא נפשאי ראש״ל הח״מ בהחלטתי הגמורה והשלמת דעתי בכל רצוני הפשוט הרימותי לראש על כל קהל עדת אחינו המערבים הי׳׳ו את כבוד ידי״ן גבר עוז עמיתי לתורה ולתעודה, איש חיל ורב פעלים הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא, רב גובריה ורב חיליה, וכתר ש״ט עולה, כקש״ת כמוהר״ר משה מלכא יאיר נר״ו והיה אדירו. ושמתיהו בכח המסור בידי מאת ממשלתנו הרמה למנהיג ומפקח ע״כ עניניה ולעשות סדרים בכל כלליה ופרטיה לפי כחו. מהיום הוא מוציא והוא מביא, הוא הראש, הוא המורה וכל הדבר הקשה יביאון אל משה.

והנני מגלה דעתי שאנכי בחרתי בו וצניף תפארה לראש עדת המערבים הי״ו צנפתיהו, נשאתיהו והשיבותיהו על כס רבנות ורק על פיו תשק כל העדה,

יען ידעתיהו והיטיב מאד צרפתיהו במצרף נאמן ומצאתיהו ראוי והגון לכל דבר שבקדושה; לבו רך ונעים, נפשו יפה וברה, יפה וטהורה פניו מוצקות חן, לשונו נופת צופים ושפחותיו אך ממתקים נוטפים. בקי ברוח הזמן, מוכשר ומומחה בהנהגת עדה וכל הליכותיה בחריצות נפלאה. נוח וסבלן במרה גדושה. אמנם אצמצם בשבחיו ואסתפק בתעודות חקרי לב אשר קדמוני ועד אחרון הרה״ג הגדול המפורסם ראש״ל כמהר״א אשכנזי זצוק״ל. ואת היותרת זאת חובתי לקרוא בקול בגזרת עירין ובמימר קדישין דא תהא למיקם ביד אורי וישעי נאמן בכל ביתי בן ואח הוא לי האיש משה שפיר, רעיא מהימנא. שפיו בכל עניני עדתו כפי, וגזרתו כגזרתי ממש אין נגרע. לו יאה המשרה, ולו נאה הכבוד. ואחריו אין לערער מעתה ועד עולם.

וכל הפונה מאחריו וישיא לבו להרהר אחר מדותיו, מארת אלהים רובצת עליו ועל זרעו אחריו. רעה ירדפהו ופגע ושואה יפגשהו והיה לדראון ולחרפת עולם, לשמצה ולקלסה לבוז ולקיקלון ע״ס כל הדורות.

אבל סמוך לבי שכל קהל עדתו צאן מרעיתו יתמכוהו כבוד וידעו להכירו ולהוקירו כאשר יאה לו, ומצדי אברכהו מעמק לבבי יגדל שמו לתהלה ותרומם תפארתו לנס עדתו.

כאות נפשו ואות נפש ידידו נצח, הנאמן באהבתו החותם בש״א לחדש חשון ש, התרנ״ג ליצירה והכל אמת ויציב שו״ב וקיים.

הצעיר רפאל מאיר פאניז׳יל ס״ט.

חכמי ורבני עדת המערבים, חתמו אף הם על כתב המינוי הנז׳ וזה לשונם:

זאת מאתנו הח״מ חו״ר בני מערבא ראינו מה שכתב אחורי תרעא מע׳ מורינו ורבינו הגדול עט׳׳ר הרה״ג מהר״ר מרפ״א ראש״ל נר״ו. וכיהודה ועוד לקרא הננו מקבלים עלינו ספיר גזרתו בלב שלם ונפש חפצה, כי לא נכחד כי לו נאה לשום המשרה הזאת על שכמו כי טובותיו וחסדיו והנהגתו עם עניי כוללנו עומדות נגד עינינו תמיד. יהא רעוא דלא יעדי מינן לעלם ותשרה ברכה במעשה ידיו כיר״א. וע״ד אמו״ץ ח״ש פעה״ק ירושת״ו בשי״א לחודש טבת התרנ״ג והשו״ב וקיים.

יהודה אלבו, חיים ן׳ ואליד, שמ״ח חרוש, לוי יפלח, שמעון אשריקי, יוסף ארוואץ, מסעוד חי בן שמעון, משה ך סמחון, יקותיאל חיים בן שמעון,

יחיא מלכא, מכלוף חזן, מרדכי אסבעוני, חיים סימאנה, האחים שלמה ושמעון עמיאל, שמואל בוחבוט.

כתב תעודה מאת הרב המובהק זקן ונשוא פנים כמהר״ר שלמה אוחיון ז״ל אחד מהרבנים הנכבדים שבק״ק המערבים הי׳׳ו.

הנה נא זקנתי ושבתי, וזה לי כשלשים שנה פעה״ק ירושת״ו ואני מעיד בעדות גמורה וברורה בלתי חנופה ובלתי פנייה מול שכינת עוזנו ולפני הר הזיתים מקום התחיה, שמע׳ הרב כמוהר״ר משה מלכא יצ״ו הוא שהעמיד כוללנו בשליחותיו הידועים ומפורסמים שעל ידו נבנו בתי כנסיות ובתי מחסה לעניים והוא קבע שליחות מערב החיצון כידוע, ומלבד זה הוא יושב מן בקר עד ערב לשום את משא העם הזה עליו מקטון ועד גדול. הוא המסדר המכתבים לבני שד״ר והוא מחפש חפוש מחפוש לקרב התועלת להת״ח ועניים, ואם אבוא לפרט כל טובותיו וחסדיו תכלה היריעה, גם לוקח כסף ברבית על חתימתו לחלק לענייו, והוא החותם הראשון בקהלתנו ובלעדו אין מי שראוי לחתום ראשון, וכל המערער על זה קנאה מדברת מתוך גרונו ונבוך הוא בארץ ומאבד חיי החכמים והעניים. ולכבוד ה׳ ותורתו ח״ש פעה״ק ירושת׳׳ו בח׳ חשון תרנ״ג ברב עז ושלום.

שלמה אוחיון.

שנות רבנותו של רבי משה מלכא, היו מן הזמנים הקשים בתולדות עדת המערבים. המחלוקות והויכוחים הרבים, פלגו את העדה והיו לשני מחנות. הענין הגיע עד כדי הטלת אשמות ברבי משה מלכא, שענייניה הכספיים של העדה לא מסודרים אצלו. רבי משה, דחה בכל תוקף את האשמות נגדו, ואף פרסם את המכתבים שכתבו לו גדולי הדור ופרנסי הקהילות, על יושרו ונאמנותו, ומסקנתם, שאין כאן אלא קנאה ושנאת חנם. נכדו רבי יוסף בכור מלכא. פרסם בשנת תרנ״ט(1889) חוברת בה הוא הגן על כבודו של מר זקנו. כמו כן פרסם תעודות ומכתבים המספרים בשבחיו של הרב. לחוברת הנז׳ קרא בשם ״שפת אמת״, וכך הוא כותב:

״זאת הפעם הראשונה אשר עליתי על במת הסופרים אחרי כי רך בשנים הנני יושב כל היום באהלה של תורה, ולא פללתי כי אאלץ להניח מידי את ספרי למודי ולצאת המערכה לבנות דיק ולשפוך סוללה, להגן על כל אשרי וטובי, נגד החצים וכל אבני קלע אשר יירו האויבים אשר סביב שתו עלי, באמרי להגן על כל אשרי וטובי כוונתי בזה על הרב מר זקני הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא כמוהר״ר משה מלכא שליט״א אשר גדלני ורבני ועל מבועי התורה נהלני. זה ימים אחדים יצאו בני בלי שם מקרב עדתנו בני מערבא וידיחו את בני ההמון, וילכו אחריהם כבהמה בבקעה לרבר תועה על הרב מר זקני יצ״ו למרות כל הטובות אשר פעל ועשה עם כוללות בני מערבא פעיה״ק ירושת׳׳ו מימי עלומיו וער עתה. אבן מקיר בתי המחסה וכל בניני הכוללות תזעק, וכפיס מעציהם יענה כי הוא עשה לנו את כל החיל הזה בהנהגתו הישרה ובאהבתו ובחמלתו הגדולה לעניינו, אשר כאב לבניו דאג להם להקל את רישם, ופעמים לא מעטות בצוק העתים לוה כסף רב בחתימת ידו לחלק ביניהם ולחלצם מן המצר… מה יענו זבובי מות אלה אשר יחשבו להבאיש את שמן המור, ולא ידעו בושת אזובי קיר אלה להתחרות את הארז אשר בלבנון… אתם כפויי הטובה אשר תחת הכיר טובה למטיבכם על כל הטוב והחסד אשר פעל ועשה עמכם, יצאתם לריב נגדו ולא תכירו את ערככם אשר כמוכם אין. ולולא חמלת הרב מ״ז יצ״ו על גורל העניים האובדים, כי אז העלים עיניו מכל עניני הכוללות והיו כלא היו…

שובו לכם בעוד מועד ולא תסבו במעשיכם בחרבן כוללות בני מערבא…

…ואם תחפצו לעשות לכם שם על פני חוצות לא זו הדרך, שפרו מעשיכם והיו בנים נאמנים לקהלתנו, שבתו מריב והאל ישפוט שלום לנו ולכל ישראל אחינו אמן.״.

על אף התערבותם של חכמי ירושלים ובראשם הראש״ל הגאון יש״א ברכה זצ״ל, המחלוקת לא שקטה. כמובן, שהפרסומים הרבים מעל דפי העתונות גרמו סבל רב לרבי משה. די למביט בפרסומים הרבים שהיו באותה עת בעיתון ״חבצלת״ שנת תרנ״ט, ולהתרשם מפרשה עגומה זאת אשר זעזעה בשעתה את הישוב.

עדינות נפשו, אשר נקעה ממחלוקת ריב ומדון, לא עמדה לו לרבי משה. במוצאי שבת קודש כ״ד לחודש מנ״א שנת התרנ״ט, לאחר ששב לביתו מתפילת ערבית והבדיל על היין אחזו השבץ ונתבקש לישיבה של מעלה.

הבשורה המרה הכתה בתדהמה את מעריציו. כאוהביו כך מתנגדיו הלכו חפויי ראש, ובשברון לב ביכו הכל את אבדן גדול העד״ה ורב העליליה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי משה מלכא זצ״ל

ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרנ״ג — תר״ס) 2/2

חברת “אחוזת-בית” לשם בנין תל-אביב * העשיר מוזר מברדפורד * בנין הגימנסיה * ההרפתקאות בבנין הגימנסיה * תפקידו של הבנק הציוני * ההלואה של הקרן הקיימת לישראל * מ. דיזנגוף בראש * האדריכל ברסקי עושה תכניות-נסיונות * הבוררות בענין בנין הגימנסיה * שכונת אחוזת-בית תל-אביב פורחת בן לילה * השם “תל-אביב” * דברי לחג יובלה העשרים של העיר 

בשנת 1906 עלה שוב הרעיון על דבר יסוד ישוב חדש על יד יפו, מחוללו היה ה' עקיבא ויס שאסף אליו מספר חברים וביניהם את כותב הזכרונות האלה, על מנת להתוות את הדרך כיצד להוציא את הרעיון אל הפועל. כששים חברים נאספו מסביב לרעיון זה והיינו מתאספים מידי פעם בפעם בקפה ליפשיץ בנוה שלום תחת נשיאותו של ה' ע. ויס במשך שנה תמימה. הוצאנו תכניות שונות לבנין שכונה מפוארה, סומנו הדרכים, מדרכות, בנינים הגונים וכו' וכן הובעה הדעה להשיג הלואה מקרן הקיימת לישראל בסך מאתים וחמשים אלף פרנק ולבסוף החליטו לגשת לקנית האדמה. הטפול ברכישת שטח אדמה הדרוש נמסר לה' ע. ויס. האדמה שעליה החליט הועד, היתה שייכת למשפחה של יורשים מרובים, שביניהם היה קיים חוזה עם יהודי מירושלים מר ישראל טננבום, אשר אתו בא ה' ע. ויס במו“מ בשם כל החברים והשתוה אתו ע"ד המחיר בתנאי שהקושנים ינתנו לידי החברה כתום סלוק דמי הקניה. כשנחתם החוזה סודרה אספה כללית שאחרי עיון רב החליטו לקרוא את השכונה החדשה בשם “אחוזת בית”.

סכסוכים מרובים התעוררו בין היורשים והיהודי הירושלמי שאתו נחתם החוזה, והרבה ערבים הקימו אהלים על האדמה בטענה שהיא שייכת גם להם. כדי לישב את הסכסוכים האלה, שהם לא ישפיעו על מהלך הקניה היה נאלץ מר טננבום להעניק לערבים הטוענים סכום כסף נוסף על חשבון שלנו. לבסוף נגמרה הקניה בשלמותה על שם שלשה חברים והמחיר נקבע לכל חבר, סך שמונים וחמשה סנטים האדמה. אולם אחרי שחלקו את האדמה לששים החברים נשאר עוד שטח אדמה גדול פי שנים, שהיה זקוק לחברים חדשים.

באותו זמן בא לארץ תיר עשיר מאנגליה ושמו מוזר, בקר את מוסדות היהודים ביפו, ביניהם הגמנסיה שהתקיימה אז בבית שכור השייך לערבי. בהיותו באפ"ק נכנס בשיחה עם הא' ז. ד. ליבונטין והביעו לו את רצונו להקים בית לגמנסיה. הא' מוזר בקש מה' ז. ד. ליבונטין לערוך לו רשימה של חמשה אנשים חשובים מתושבי העיר, שיהיו לו לעזרה בהגשמת מפעל זה ויחדיו יהוו את הועד לבנין הגמנסיה שאליו נכנס גם הרב גסטר מאנגליה. הא' ז.ד. ליבונטין מסר להא' מוזר את רשימת חמשת האנשים והם: ז. ד. ליבונטין, המנוח א. שיינקין, א. ברלין, הד”ר מטמן-כהן ואנכי. והוא הוסיף עליהם את הד"ר ליבונטין והרב גסטר, ובקש מליבונטין להזמין ועדה זו לשעה ארבע באותו יום למשרד אפ"ק. את ההזמנה קבלנו לשעה שלש לשם הכנה מוקדמת שבה הסביר לנו הא‘. ז. ד. ליבונטין את מטרת הועדה. בשעה הרביעית הופיע הא’ מוזר ולפניו הוצגו כל חברי הועדה. הוא פתח בשיחה על דבר המפעל שהוא אומר להקים והביע צערו שעליו לחזור לחו"ל למחרתו, ועל כן הוא מיפה את כחנו לעבד תכנית שתעלה עד מאה אלף פרנק לערך ומסר להא' ז. ד. ליבונטין שיק על הסכום הזה.

כשנסע הא' מוזר נתכנס הועד לכמה ישיבות ואחרי שעובדה תכנית מפורטת בהתיעצות עם מנהלי הגמנסיה הוברר שהסכום שהא' מוזר השאיר יספיק רק לבנין עצמו והתחלנו לטכס עצה בדבר רכישת מגרש מתאים, מאין ינתנו הכספים לצורך מטרה זו. ועלתה הצעה לרכוש מגרש באחוזת בית במקום שיתחיל להתבסס ישוב חדש, שבנין כהגמנסיה יחזקו ויפיח בו רוח חיים. וגם הוא יבטיח את קיום המוסד. הצעה זאת נתקבלה על הלב ומכיון שרוב חברי הועד של אחוזת בית הם גם חברי הועד לבנין הגמנסיה, עלה בנקל התווך על דבר רכישת מקום מתאים לגמנסיה בשטח השייך לאחוזת בית. שני הועדים אחרי שסירו את כל האדמה באחוזת בית ועינו בתשומת לב בתכנית הכללית מצאו שהמקום היותר מוצלח להקמת הגמנסיה הוא המקום שממנו יתחיל רחוב הרצל ובהתחשב עם זה שגם המוסד עצמו יקרא בעתיד “הרצליה”. ברם החלה דאגת הכסף, מחיר המגרש נקבע ע"י ועד אחוזה [אחוזת] בית בלי כל ריוח, לסך שלשים וחמשה אלף פרנק שהוכרח להשתלם בבת אחת, מסבה זו שחברי אחוזת בית לא היה בכחם לחכות עד שסכום כזה ישתלם בשעורים. טעות יסודית עשו חברי הועדה שדמו אז כי במגרש שנקבע לבנין הגמנסיה תגמר השכונה, ולא ראו בחזון רוחם כי עתידה השכונה להתרחב ולהתפשט לארכה ולרחבה ולהיות לעיר חשובה, ויש להצטער על שנבחר מגרש זה שעליו עומד כיום בנין הגמנסיה החוסם את רחוב הרצל.

המגרש סומן והוגדר. אחדים מחברי ועד הגמנסיה הציעו לפנות למוסד ידוע בחו“ל ולבקש ממנו את הסכום הדרוש לקנית המגרש. ההצעה נתקבלה, ונשלח מכתב לאותו מוסד שנענה בחיוב. ברם הא' מוזר שנודע לו מכל זאת, כתב מכתב מלא תרעומות, על שלא הודיעו לו ע”ד הכסף הדרוש לרכישת המגרש והוא שלח המחאה על סכום שלשים וחמשה אלף פרנק והמגרש נקנה על שמו. אחרי זה החלו ההכנות לבנין ותכניתו נעבדה ע"י האדריכל ברסקי.

רבים היו התלאות שמצאו את מחוללי רעיון הישוב החדש על דרכם, ומכשולים על גבי מכשולים עכבו תכופות מלהוציא לפועל את החלטותיהם, מקרב החברים קמה תנועה שרגנה אחרי מעשיו של הא' ע. ויס על ששלם סכומים נוספים להיהודי טננבום ועל דבר החוזה שנחתם ואינו מבטיח כראוי את אינטרסי החברים ועוד טענות וסתם רכילות שהתהלכו בין חברי אחוזת בית. זוכר הנני האספה הכללית שסודרה, שבראשה ישב איש אחר ולא ויס. אחדים מהחברים בקשו את רשות הדבור והתלוננו איש אחרי איש על מעשי הועד ונשיאו הא' ע. ויס, אולם זה האחרון מבלי להתפעל כלל מכל התלונות הבלתי צודקות קם והצטדק על כל האשמות שהטילו עליו ודבר את דבריו בנחת והסביר את הסבות שגרמו שהוא שלם סכומים נוספים והקהל נרגע והביע אמון להא' ויס.

באותה האספה בשר הא' ע. ויס לחברים ע"ד סכום ההלואה שנתקבל בבנק אפ"ק והענין נמסר לידי הא' ויס להוציא את החלוקה לפועל. בינתים נתהוה סכסוך בין א. ספיר המנוח פקיד אפ“ק והא' ויס, שגרם לעכוב הקמת הבנינים של השכונה החדשה. לא הועילה כל התאמצותם של עסקנים שונים להשכין שלום בין שני הצדדים ונמצא שהקהל סובל בגלל מריבה זאת, בעת שכל אחד מהחברים עבד לו תכנית וכל משאת נפשו היתה לגשת מיד לבנין. קצרה רוחם של החברים מלחכות עד שישרור שלום בין שני הצדדים, הפצירו לסדר הגרלות המגרשים למען ידע כל חבר את מגרשו ובשנת תרס”ט סודרה ההגרלה בחגיגיות מרובה.

ימים רבים נסו לתווך בין שני הצדדים וללא תועלת. גם הא' ליבונטין בעצמו התערב בדבר ולא הצליח ועל כן עמד כל ענין ההלואה מבלי כל פעולה ומעשה, למרות שהחברים חכו בקוצר רוח לקבל את ההלואה ולגשת לבנין. באותו הזמן בראותי, עד כמה הסתבך המצב וסבל החברים שנגע עד לבי, באתי בדברים עם הא' ויס להלוות אלי בדרכי לבית הא' ספיר. הוא הסכים מיד אולם טען שהא' ספיר לא יקבלו בביתו. הלכנו יחדיו וקרוב לבית הא' ספיר, המתין הא' ויס קרוב לבית ואני נכנסתי לבדי. דברתי עם הא' ספיר דברים יוצאים מהלב, דברים נמרצים והראיתי לו על סבל החברים, עד שהם עשו את תועלתם הרצויה והא' ספיר הסכים להתראות עם הא' ויס. יצאתי מביתו וקראתי להא' ויס והשלום הושב על כנו. הקול נשמע בעיר על דבר השלום והשמחה רבתה בין החברים. באותו הערב הזמינני הא' ליבונטין אליו לארוחת ערב לאות הוקרה על הצלחתי בדבר השלום, וכך בא ענין ההלואה לידי גמר. כל חבר קבל סך מאתים וחמשים נפוליון לסרוגין במשך תקופת עבודת הבנין, לפי התנאי שחצי מהסכום הדרוש להקמת הבנין עליו להשקיע מכספו וחצי השני יקבל מכספי ההלואה הרשות נתנה בידי כל חבר להשקיע יותר מכספו ואז הוסכם בין הבנק ובין הועד שהבנק ימנה משגיח אחראי מצדו לתת פתקאות לכל חבר בכל שבוע שעל פיה יקבל סכום המגיע לו לפי הפרופורציה ולפי הסכום שהוא משקיע מכספו. האפ"ק בחר בי בתור משגיח כזה לשביעת רצון החברים וקבעו לעבודתי שכר פעוט ולמרות שהעבודה היתה מרובה ואחראית קבלתי עלי תפקיד זה.

במשך הזמן התעוררו שוב תלונות בין החברים ולפי דרישתם סודרה אספה כללית שבחרה בועד החדש ולנשיא את הא' מ. דיזנגוף. הועד החדש עבד תקנות להחברה ולהבנינים שאושרו על ידי החברים כולם באספה הכללית.

גם ועד הגמנסיה היה טרוד בעבוד התכניות שהוצעו לבנין הגמנסיה ולבסוף הוחלט על אחת מהן, שאת העתקה המציאו למר מוזר. הועד הזה הציע לי לקבל עלי את הקמת הבנין ובקש ממני לערוך את התקציב ומכיון שהסכמתי לדבר, הייתי נאלץ להגיש את התפטרותי מהיות חבר הועד.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק י': יסוד תל-אביב ובנין הגימנסיה

חוקי וישי הוחלו על כל המדינות שבשליטת צרפת, כמו לוב ואלג׳יר. אלא שבמרוקו, סבלו היהודים בנוסף מצו מיוחד, שלא נכפה בשום מקום אחר בצפון אפריקה: כל היהודים שעברו לגור בשכונות החדשות המודרניות של הערים הגדולות, גורשו מבתיהם ונאלצו לשוב אל הסמטאות הצרות והרחובות הצפופים של הרובע היהודי המסורתי – המלאח. היה בכך כדי לכנס את כולם אל מקום אחד, כפי שנעשה בגטאות במרכז אירופה, שבבוא היום ישולחו כולם אל הפתרון הסופי.

וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, התאריך שנבחר למועד האחרון שבו נדרשו היהודים להשלים את הציות לצו לעבור אל המלאח, חל ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, ביום כיפור תש״ב (1 באוקטובר 1941). עד לאותו היום, עשרות אלפי יהודים מקזבלנקה, יחד עם אחיהם מרבאט ופאס, צריכים היו למצוא דיור חדש בתוככי הגטו הצפוף. אחת התוצאות לגזירה איומה זו, הייתה התפשטות מואצת של מחלות בחלקים הדחוסים של המלאח. הנציב הצרפתי העליון במרוקו, גנרל אוגוסט פול נוגס, אכף בלהט וביעילות את החוקים האנטי יהודיים של משטר וישי.

יש לזכור, כי לפני מלחמת העולם השנייה, כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בערים הגדולות עברה לגור בשכונות החדשות שמחוץ למלאח. על כך נכתב בעיתון מקומי (Le Maroc Economique) בשנת 1926: ״המשקיף הנוסע מעיר לעיר, אינו יכול אלא להשתומם מצפיפות האוכלוסייה במלאח ומתנאי ההיגיינה הירודים השוררים בהם. לא נדיר לראות משפחות של 15 נפשות הגרות בחדרים קטנים, ללא אוורור, ובתנאי נוחיות מינימליים. מאז כינון שלטון החסות הצרפתי היו השלטונות ערים לחומרת הבעיה. הם ראו בה סכנה פוטנציאלית לציבור מחשש להתפשטות מגפות, והסירו את המכשול החוקי שאסר על היהודים לגור מחוץ לשכונה המיועדת להם מדורי דורות. הם לא ראו פתרון לא בשיקום שכונות המלאח ולא בהתרחבותן, אלא דווקא עודדו את היהודים בעלי האמצעים לעבור לשכונות המודרניות שנבנו עבור האירופים כדי לחזק אותן". ועתה, נאלצו היהודים לפנות את הבתים שאותם שכרו מחוץ לחומות המלאח, ולשוב להתגורר בשכונה היהודית הצפופה. במקרים רבים נאלצו יהודים לעזוב בתים שבנו בעצמם.

אחד המפונים היה אנדרה אלבז, שהוריו נולדו באלג׳יריה הסמוכה והיו בעלי אזרחות צרפתית. ״דהיר (צו) חדש אסר על היהודים להתגורר בערים החדשות, המיועדות רק לאירופים״, תיאר לימים את תחושת ההשפלה, ״עליי אם כן לעזוב את גן הילדים הצרפתי. הורי גורשו מביתם היפה והלבן ועברו מרי נפש למלאח של פאס, ברחוב צר ומוזנח. במשך שנתיים, משפחתנו שמנתה שש נפשות התגוררה בעל כורחה בחדר גדול ללא חלונות, ללא שירותים וללא מים זורמים, בבית גדול עם משפחות אחרות שחלקו יחדיו חצר מרוצפת ללא גג".

כך גם הסופר רוברט אסראף תיאר, כי משפחתו נאלצה לעזוב את שכונת הנוצרים ברבאט ולעבור למלאח, בעוד הבית המרווח בעיר החדשה הושכר לפקיד גבוה של השלטון הצרפתי. וכן בעיר מכנאס, שם היו שני בניינים בסמוך למלאח, שהתגוררו בהם במשותף יהודים ומוסלמים. לאחר פרסום הצו האוסר על יהודים לגור מחוץ למלאח, הזדרז הפאשה של העיר לקרוא לראשי ששת המשפחות היהודיות וביקש מהם להתפנות בהקדם. הם צייתו ללא ערעור, ועברו לגור במלאח, מטרים ספורים מהבתים שעזבו.

יהודי מרוקו, שמזה מאות שנים חיו בין עם מוגן ועם נרדף, הרי שהאיומים הקשים ביותר על החיים והרכוש, נבעו מכך שמדינתם וערש מולדתם נהפכה ממגן לרודף. עם הסרת ההגנה של המדינה נפתחו השערים לאנטישמים של האזור. תעמולה אנטי יהודית עברה מעלונים שוליים לכלי התקשורת הנפוצים – עיתונים, כתבי עת, רדיו ותיאטרון. חיי היומיום של יהודים רבים היו מרתון של פחד. בכל אשר הלכו, עם כל מי שדיברו, בכל מה שכתבו, לא השתחררו מהפחד שמשגיחים עליהם, מאזינים להם, עוקבים אחריהם. לא היו אלו דמיונות בעלמא. אנשי וישי לא באו על סיפוקם, וכל אימת שיהודים הראו סימן קל שבקלים של התאגדות לנוכח היחס האכזרי כלפיהם, מיהרו המשטר וסוכניו המקומיים להתנפל עליהם.

כדוגמה למה שעתיד היה להתרחש בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ניתן ללמוד מאלג׳יריה השכנה, בה אנשי וישי שמו קץ לחינוך הפרטי היהודי. תקנות חדשות של הממשלה אסרו קיום לימודים ללא היתר רשמי, וכן נאסרה פתיחת בתי ספר. בנוסף לכך פרסמו חוק שחייב את כל המורים בבתי הספר, בכלל זה מורים בבתי ספר יהודיים פרטיים, להיות אזרחים צרפתיים. אלא שכאמור, אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה בחוק אחר…

לאחר מכן פנה משטר וישי לטפל בעצמאותה של הקהילה היהודית. בחודש אדר תש״ב (מרץ 1942), הוקם בהוראתו ׳האיחוד הכללי של יהודי אלג׳יריה׳ (UGIA), שמטרתו המפורשת הייתה ליישם את החוקים ואת המדיניות של משטר וישי בנוגע ליהודים. כל יהודי אלג'יריה היו אמורים להירשם כחברים בארגון זה ולהיות מיוצגים על ידו, כפי שהונהג בגטאות היהודים בפולין – שם הוקם ה׳יודנראט׳. כך גם הורה המושל הכללי של אלג׳יריה איב שאטל, שונא היהודים וחסר המעצורים, לייצר סרטי שרוול ועליהם טלאי צהוב לכל יהודי אלג׳יריה. זה היה חידוש שאפילו האנטישמים הנלהבים ביותר של משטר וישי לא הצליחו לכפות על יהודי האזור הלא כבוש בצרפת. רק בואם של חיילי בעלות הברית עצר את חלוקת הטלאי הצהוב. אך לא היה בכך, למרבה הטרגדיה, כדי להפסיק את רדיפת היהודים בארצות הערביות ה׳משוחררות׳ אלג׳יריה ומרוקו.

במשך תקופה זו, עד לבואם של חיילי בעלות הברית, הייתה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. כך היו גם כ־1,200 יהודים מצפון אפריקה, שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ׳הפתרון הסופי׳. וקבוצה נוספת של כאלפיים יהודים, שנכלאו במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בצפון אפריקה. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אך סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.

יהודים שניסו להתקומם נגד הגזירות שהושתו עליהם, שילמו על כך מחיר יקר. אחד מהם הוא יוסף אביטבול, פעיל תנועת נוער בעיר סאפי. כמו יתר חברי התנועה, נשא בגאווה את יהדותו והיה נחוש להילחם באנטישמים, חזקים ככל שיהיו. הדבר בא לידי ביטוי ביום ו׳ בתמה תש״א (1 ביולי 1941). קבוצה של צעירים יהודים, ובהם האחים יוסף ויהודה אביטבול, עשתה דרכה לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט. הצגת הקולנוע נפתחה תמיד ביומן חדשות. באותו היום, על המסך הופיע המרשל פטן. הוא פנה לבני האומה הצרפתית באשר הם, שלא להתגרות בפולש הגרמני, ואם אפשר לשתף אתו פעולה כדי למנוע הרג והרס של האתרים ההיסטוריים, בעיקר

בפריז. יוסף לא היה יכול להתאפק לשמוע את דברי החנופה המבישים של המצביא הגדול. הוא קם מכיסאו, עמד במלוא קומתו התמירה, ירק לעבר המסך וקרא בצרפתית ״בוגד, אתה בוגד פטן!״. באולם קמה מהומה רבתי. הצעירים היהודים נמלטו על נפשם. הם הבינו כי טובה ממעשהו של יוסף לא תצמח. צעירים מוסלמים שישבו ליד יוסף תפסו אותו והזעיקו את המשטרה המקומית שפעלה מטעם משטר שיתוף הפעולה. הסירנות הפרו את השקט בעיר. יוסף עונה קשות בידי חוקריו, ואחר כך נערך לו משפט ראווה ׳למען יראו וייראו׳. גזר דינו היה שנתיים מאסר ועבודת פרך, והוא נכלא באחד מבתי הכלא הקשים במרוקו, שבו נהגו לכלוא את הרוצחים והשודדים המסוכנים ביותר. מעשה זה הובא לימים בספר ׳מסאפי לצפת׳, המספר על חייו של אהרון נחמיאס שעלה לארץ והיה ראש עיריית צפת.

כוחם של עם ישראל בכל הדורות היה בפיהם. בכל עת צרה וצוקה שעמדה לפתחם, היו מרבים בתפילה ובתחינה לפני הקדוש ברוך הוא שיושיע אותם. אף בימים טרופים אלו, לתקווה לנס השזורה בכל סידורי התפילה, התווספו תפילות מיוחדות העונות על מצוקת השעה. רבי יצחק אסבאג, ראש הישיבה הגדולה במכנאס, חיבר תפילה מיוחדת להצלת היהודים מידי הגרמנים הנאצים, שנאמרה בבתי הכנסת בעיר. מאוחר יותר נדפסה תפילה זו בספר ׳תקנות חכמי מכנאס׳.

התפילה שחיבר רבי יצחק אסבאג להצלת היהירים מידי הגרמנים הנאצים– ראש הישיבה הגדולה במכנאס

ריבון העולמים אלהי האלהים ואדוני האדונים… רחם על עם עני ואביון, הנתון ללעג ולביזיון עם רומסי רגליים, מפוזר בין העמים ולא מצאה יונה ישראל מנוח לכף' רגליים, משוד וחמס ורדיפות בהרמת הזרוע והידיים, המעיקים הרשעים הארורים, הגרמנים אשר רצו לבלע, להרוס ולהשחית עם ישראל. מהם רצחו, מהם שללו, מהם עינו בייסורים קשים… ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, הגרמניה הרשעה…

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 226

רד״ב חיבר חמישה פיוטים כאלה על פי תבניות מורכבות של המשקלים, שכולם מבוססים על מנגינות משורשרות ומשולבות מבחינת המלודיה והמודוס המוסיקלי בלא ליווי של תמליל. כשרצף שירי כזה נושא גם תמליל במקור הערבי אין רד״ב משתעבד לטכניקות הפואטיות שלו גם אם הן מקובלות בשירה העברית של יהודי מרוקו. כך, למשל, בפיוט על חזון הגאולה השלמה בירושלים וחידוש עבודת בית המקדש, ״ירושלים, אשרך, ומה רמה קרנך״, המורכב על סדרה של מנגינות מסודרת מן המודוס ״אינציראף קודאם צביהאן, אין המשורר מחקה את צלילי החרזים הערביים ששימשו לו תבנית פואטית ולא את תבנית איות המילים החוזרת על עצמה בחלקים שונים של המקור הערבי. לעומת זאת הוא מצא דרך נאותה לשחזר בשירו העברי את האליטרציות הרבות והמפותחות המופיעות באחד הקטעים של הסדרה הערבית המקורית. כדי להתרשם משליטתו הטכנית של משוררנו אנו מביאים כאן את המקור הערבי ושעתוקו באותיות עבריות במקביל לטורים העבריים שהוא חיבר. רד״ב אף מרחיב את האליטרציה לטור נוסף מעבר למקור הערבי, ומשתמש בטורים השונים בשורשים שונים הנושאים צלילים עיצוריים דומים, וזה לעומת אחידות השורשים השולטת בטורים הערביים.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם  בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

انت الهلك والتهلك، / والهلك والهلك

אַנְתַ אלְ-הַלַכּ וַ-את-תַהַלֻּכּ /  וַ-אלְ-הַלַכּ וַ-אלְ-הֻלְכּ

וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִצִים

انت الملك والتعلك، / والملك والملك

אַנְתֶ אלְ־מַלַכּ וַ־את־תַמַלֻכּ /_וַ־אלְ־מַלַכּ וַ־אלְ־מֻלְכּ.

וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים

انت الذي كل نظرة فيك تسوى الملك

אַנְתַ אלְ־לַדִ׳י כֻּלַּ נַטְ׳־רַה פִ׳כַּ תַסְוַא אלְ־מֻלְכּ.

וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׁלֵמִים

גם מבני הקצידה הערבית־המוסלמית במרוקו מתאפיינים בתבניות פרוזודיות מורכבות כאלה, אולם לעומת משוררים עבריים נוספים שקדמו לו המעיט רד״ב בחיבור שירים על פי סוגה פואטית זו וכתב רק שני שירים בעלי מבנה של קצידה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, על שני נושאים שונים במקצת.[ ראה שד״ה, עמ׳ 360-358 – קצירה על שבחי הבורא וסגולות התשובה בערבית יהודית; עט׳ 362-361 – קצירה עברית על י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן.] הסיבה למיעוט כתיבה זו נעוצה כנראה במבנה הפרוזודי והמוסיקלי הסדיר והחוזר על עצמו בסטרופות השונות של הקצידה, שרק חובבים מיומנים בסוג זה של מתכונת פואטית ומוסיקלית יכלו להפיק ממנו את מלוא ההנאה. גם כאן משיכתו של רד״ב אל ההיבטים המוסיקליים של השירים קודם לכול היא שהטתה כנראה את הכף וגרמה לחוסר התעניינות כזה מצדו.

כמו במבנים המוסיקליים והפרוזודיים של שיריו שמר רד״ב בעיקר על המערכים הלשוניים המסורתיים של השירה היהודית במרוקו, העברית המקראית והרבנית מחד גיסא והערבית היהודית לגווניה הרבים מאידך גיסא. אולם דו־לשוניות זו לבשה בשירים רבים משלו גם מבנים מגוונים של שילוב ותערובת, והיא עושה אותו למשורר הדו־לשוני המובהק שצמח בקרב יהדות מרוקו.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.

נעשה ונשמע

התמסרותו לסוגיות סבוכות וקשות אלו, החל בהם רבנו סמוך להתמנותו לרבנות בירושלים, וזה היה לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף סיפר לו על המתרחש בתחום הנשואין, ובפרט בחו״ל ששם מותר עפ״י החוק להיפרד בפירוד אזרחי ולינשא אח״ב בנשואין אזרחיים. ומספר מרן הרב עובדיה יוסף: שאעפ״י שלא ביקשתי ממנו את עזרתו בענינים אלו, הוא מעצמו לקח הדברים לליבו והחליט להירתם לעזור לנידחים מעם ישראל, וכל הנדונים שהגיעו אליי בנושאים אלו הפנתי אותם לרב משאש, ובאמת על כל מקרה שהגיע אליו לא נחת ולא שקט יומם ולילה, עד שעלתה בידו הכרעה, וכך התיר עשרות עשרות שחלקם כתובים בספריו שמש ומגן, ואף ביממות האחרונות דן וכתב בתיקים ונדונים אלו, וכולם הסכימו לפסקיו ללא עוררין, הוא היה המורה והפוסק של דורנו בעניני יחוס, והוא מענותנותו הגדולה היה מבקש את הסכמתי על הפסקי דין שכתב בענינים אלו, אמיצות יתירה שדרושה לענינים האלו היתה לו מרוב שקידתו בתורה, וזה ניתן רק לגדולי הדור.עכ״ל. (בהספד בשלושים בישיבת פורת יוסף). ועשרות עגונות שהתיר רבנו בדיינות וברבנות במשך יותר מיובל שנים שהיה בדיינות, לא קרה מקרה אחד ששב הבעל לאחר ההיתר…

״ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״

כשהיה דן ופוסק היה מקפיד שהדין יהיה רק אמת לאמיתו, וזה היה על ידי שכל פסק לא היה מודיע את ההחלטה מיד, אלא היה דוחה את הדיון לעוד כמה שעות, ולפעמים לכמה ימים, ואז היה מסתגר בחדרו ושם היה לומד מתוך עמל ויגיעה. כשישב לעיין בגמ^׳ ובפוסקים, ישב ועיין ולמד כאילו לא למד סוגיא זו מעולם, ולכך גם במסקנא ההלכתית היה מבטל את עצמו ואת דעתו לגמרי, מול ההלכה הצרופה. והיה רגיל לומר שלדיין אין בחירה, והוא כמו מלאך שאין לו בחירה, וחייב לעשות ולקבוע הכל על פי מה שכתוב בתורה, וכך היה אומר כל פסקיי הם על פי התורה ולא כפי נטית ליבי, ואכן ידוע היה רבנו בכוחא דהיתרא שהיה לו, אך זה לא אומר שתמיד התיר, ואדרבה הנטיה שלו היתה שיש לנהוג עפ״י מה שההלכה קובעת, אם להחמיר ואם להקל. היה רגיל לומר ולהרגיש את מה שכתוב על הדיינים ׳אלקים ניצב בעדת אל׳ וכך היה אומר: ה׳ אלקים ניצב עימנו היום, כמה פעמים היה יושב באסיפות בענינים חשובים העומדים על הפרק, והיה שומע איך חלק מהנוכחים מצדדים להקל, וחלקם מצדדים להחמיר, והיה דופק ואומר להם ׳מה זה, הרי ה׳ ניצב עימנו? אין אנחנו עושים על פי שכלנו, יש לנו את הקב״ה, וצריכים לדון כפי שהוא מצווה אמת לאמיתה׳ הרי שלצד הרגישות וההתחשבות שלו עם הכלל, היה הוא תקיף באמיתות ההלכה שלא לזוז ממנה כלל. (מבנו הרה״ג רבי דוד שליט״א) וכיון שהרגיש בחוש שה׳ ניצב עמו, אזי מדה כנגד מדה זכה ־ שה׳ ניצב עימו, וסייע לו לפסוק כדין וכהלכה.

אמנם הכרעות אלו דרשו מרבנו אמיצות וכוחות נפש גדולים, וכפי שאמר הראשל׳׳צ הגר״א בקשי שליט״א על רבנו: ׳כמה גבורה הקרין בתחום אבן העזר, שהוא התחום הקשה שבפסיקה, ועוד הוסיף: שרבנו היה לעדות, כמה יגעים בבתי הדין הרבניים, עד שמתירים ממזר או עגונה׳.

וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ בעם׳ רפו׳ וז״ל ״בעסק התורה צריך להיות קשה כארז ועקשן גדול לבל לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה״.

סוף מעשה במחשבה תחילה

פעם בא לפניו ת״ח שהרצה לפניו להתיר ארבעה אחים קטנים מאשה קלת דעת, והיה ידוע לאתו הת״ח שהיה ג״כ הרב המקדש, שישנם סיכויים גדולים שהאשה הזאת לא תשמור על טהרת הנשואין, ואכן נשאה לאיש אחר ללא גט מהראשון, ונולדו לה הילדים האלו, ורבנו לא מצא חן בעיניו ההיתר כלל, וממש זעם ורתח במשך דקות ארוכות, ואמר הרי צפיתם את הבעיה מראש, וידעתם שאשה זו לא רצינית בנישואיה הראשונים, אם כן מדוע פתרתם את הבעיה, והייתם מביאים עדים פסולים לחתונה הראשונה, וכך הייתם פוסלים הקידושין. (מפי עד שמיעה הרב מ.א. רפאלי)

אין בהם נפתל ועיקש

וכמה נחמדים דבריו של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט״א בספרו יביע אומר (ח״י/לז׳) שם הובאו תשובות עיוניות שרבנו זצ״ל ענה לכמה מח״ס שנטו מדבריו, וניסו להסתייע מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף, ורבנו בכוח עיונו חילק בין הפסקים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט״א כותב על דברי רבנו ״ודבריו חיים וקיימים, אין בהם נפתל ועיקש, מר דגברא רבה הוא יודע מה שהוא אומר, וכן עיקר להלכה ולמעשה".

ארי שבחבורה

כשהיה רבנו חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והיה משתתף באסיפות, אחר שהועלו מספר הצעות מספר הרה״ג שמחה כהן ראב״ד רחובות שליט׳׳א שהיו מצפים למוצא פי הרב משאש. כי ידעו שמה שיחליט הרב משאש זה מה שיהיה.

תלמידי חכמים אין להם מנוחה

הרבה תלמידי חכמים הביעו התרגשותם לכל ספר שרבנו היה מוציא, והיו מתפלאים איך הוא מצליח לסדר תשובות לדפוס בסדר מופתי ועיוני, ולא מניח פינה וזוית מכל מה שדברו באותו ענין, הרי הוא ממונה על כל ענייני הדת בירושלים ומכל קצוות תבל מריצים מכתבים אליו בכל חלקי השו״ע, וגם אב״ד וגדולי הפוסקים היו שולחים לשמוע דעתו. אמנם למי שהכיר את לילותיו שעשאם כימים, בעמל ויגיעה מעל כוחות אנוש, אין זו קושיה כלל.

נותנת חיים לעושיה

גם בשעה שפרש באופן רשמי מתפקידו ׳כראש אבות בתי הדין׳ מפאת גילו, המשיכו לזרום לביתו וללישכתו שאלות רבות בהלכה. מריבוי הפניות שפנו אליו נוצר אצלו רושם שהרבנים בארץ ישראל אינם ששים לקחת אחריות של הכרעה ופסיקה, ועל כך התריע שלדעתו רב הנמנע בשיטתיות מלהכריע מיראת הוראה, הוא מועל בתפקידו. (רבי משה עאמר שליט״א) והמשיך ואמר ״מי יודע אולי זכות האומללים שאני נטפל לבעיותיהם היא שעומדת לי להאריך ימים״. פטירתו חלה מספר ימים לפני בחירת הרבנים הראשיים לישראל. והגאון הרב ישראל מאיר לאו הדגיש בהספדו ״כמה יהיה קשה לרבנים הראשיים שיבחרו במקומנו, כי להם לא יהיה כבר את הרב משאש שאותו היו יכולים לשאול בכל דבר המסובך״.

אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.