מורשת יהדות מרוקו

מכאן ואילך השתנה היחס כלפיו. אפילו מנשה מאירוביץ׳ שהתקיפו קשות ב-1884, השמיע דברים אחרים לחלוטין לאחר שנתיים. במאמר בהמליץ חזר בו מהאשמותיו הקודמות וכתב עליו ש״מבלי הבט על טרדותיו הרבות לא נמנע לבוא לעזרת חובבי ציון בעת צרה כזו [מותו של מויאל] ובשימת עין יתרה ובדאגה גדולה הוא משגיח על כל דבר קטן או גדול בקולוניות לטובת יושביהן, להביאם אל המנוחה. מאושרים אנחנו כי יש לנו אוהב כזה, איש כמוהו אשר הוא באמת משען חזק לנו״.

הירש מילא את תפקיד יו״ר חובבי ציון בארץ במשך שנה. הוא כיהן כמנהל מקווה ישראל עד שנת 1891. באותה שנה פקד אותו אסון נורא: שניים מילדיו הקטנים מתו ממחלה תוך חודש אחד ונקברו במקווה ישראל. הוא עזב את הארץ ומאוחר יותר ניהל את מושבות הברון הירש בארגנטינה. נפטר בצרפת ב-1925.

הירש כמעט אינה זכור בקורות ההתיישבות ובארץ. אין רחוב או נקודת ציון על שמו, ורק בקיץ 2018 פורסם ערך בוויקיפדיה העוסק בו.

סיפורו של אלעזר רוקח, שותף נוסף של מויאל, שונה לגמרי. הוא נולד בירושלים ב-1854 למשפחה חסידית. סבו מצד אחד היה רב והסב האחר נודע ביישוב היהודי כבעל בית דפוס ועורך. זה היה ישראל ב״ק, איש צפת שעבר לירושלים, פתח בה בית דפוס ראשון והיה העורך הראשון של העיתון השני בירושלים ובארץ – חבצלת.

אחיו הצעיר של אלעזר היה שמעון רוקח, מראשוני התושבים האשכנזים ביפו וממייסדי נווה צדק. אחיינו, ישראל רוקח, בנו של שמעון, ירש את מאיר דיזנגוף כראש עיריית תל־אביב.

אלעזר רוקח היה מרדן כל חייו והצליח לקומם נגדו רבים וטובים בארץ ישראל ובארצות מזרח אירופה. חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב תיארה במילים אחדות את החיוב ואת השלילה שבהתנהגותו: ״רוקח ניחן בכישרונות מצוינים, בבקיאות, בהתלהבות ללא גבול ובדבקות ברעיון אחד, יישוב ארץ ישראל, אך עם זאת היה איש ריב ומדון, שבן לילה היה עלול ליהפך לשונא ידידו מאתמול״.

את ירושלים עזב בגיל בר מצווה, לאחר שהשיאו אותו לנערה צפתית. בהגיעו לגיל 18 יצא נגד הממסד הדתי בצפת, נגד מוסד ה״חלוקה״ ובעד התיישבות חקלאית שתוציא את היהודים מחיי ״שנור״ לחיי יצירה ועבודה. בשל כך הוא הוחרם על ידי רבני צפת ואף היו איומים על חייו.

הוא נמנה עם קבוצת אנשי צפת שהקימה את המושבה החלוצית גיא אוני, אלא שזו לא החזיקה מעמד, וכמו פתח-תקווה שהוקמה באותו זמן – נעזבה. כדי לקדם את נושא ההתיישבות יצא למזרח אירופה והטיף מעל כל במה אפשרית בזכות התיישבות יהודית רחבה בארץ. מרכז פעילותו היה ברומניה, ויש המייחסים לו את יציאת עשרות משפחות מרומניה לעבר ארץ ישראל – אלה שהקימו במחצית השנייה של שנת 1882 את המושבות ראש פינה וזכרון־יעקב. פרופ׳ יוסי בן־ארצי מציין בספרו על הקמת המושבות הראשונות, כי החל מ-1880 ״קמו ברומניה ועדים ואגודות לתמיכה בהתיישבות בארץ (בעיקר תודות לפעולתו של אלעזר רוקח״).

ב-1885, כשחיפש ק״ז ויסוצקי עוזר שיסייע לו במסעו לארץ ישראל בשליחות חובבי ציון, הוא צירף אליו את רוקח. הדבר לא עלה לו בנקל, שכן בחוגי חובבי ציון הכירו את רוקח וטענו שהוא דעתן מדי, אינו נוח לבריות ותככן. ויסוצקי התעקש, משום ״שרצה את רוקח שהכיר את ערי המזרח ומנהגי תושביהן, היה סופר עברי מהיר וידע את השפות שהתהלכו במזרח״.

רוקח, אם כן, התלווה לוויסוצקי וליווה אותו במהלך כל שלושת החודשים שסייר לאורכה ולרוחבה של הארץ. תוך כדי כך התיידד עם מויאל, והשניים מצאו שפה משותפת. עד מהרה החל לפתח פעילות עצמאית, שלא נעדרו ממנה חשבונות העבר ויריבויות. כך לדוגמה הוא גילה עוינות לקבוצת הפעילים הירושלמית, כמו אליעזר בן־יהודה ויחיאל מיכל פינס, בין השאר משום שיצאו נגד דודו, ישראל דוב פרומקין, עורך העיתון חבצלת. בוויכוח שהתנהל בדבר מקום מושבו של הוועד הפועל הארץ־ישראלי של חובבי ציון, שוויסוצקי תכנן להקים, רוקח – בן ירושלים – היה מתומכי יפו דווקא. הוא הסביר, שבירושלים הגדולה והמפולגת, הכול ידוע ומפורסם, והדבר עלול להזיק לפעילות. יתר על כן אמר כי ״בירושלים ימצא ענין הישוב כשושנה בין החוחים. אחדים יאהבוהו ואלפים ישנאוהו ומה זה ימריצנו להכניס ראשנו במעונות אריות ועל הררי נמרים?״ הוא הוסיף בלעג סמוי שאם עניין היישוב חשוב לעסקנים הירושלמים, ״יקבלו עליהם המעמסה לבוא פעם אחת בכל חידש ליפו, לראות ולבקר מעשי חבריהם״.

אין כל ספק שהוא טרפד את רעיון הקמת המרכז המקביל בירושלים, ומנע מאליעזר בן־יהודה לקבל את תפקיד מזכיר המרכז הירושלמי, בשכר נאה(ראו עבר 106-105). דודו של רוקח, ישראל דוב פרומקין, שיבח אותו על הרחקת מרכז חובבי ציון מעסקני ירושלים: ״הוא אשר גדע קרני רשעים ויגרשם מהיכלי חובבי ציון, תהלה יאה לו על הדבר הזה״. לדעתה של ההיסטוריונית שולמית לסקוב היה רוקח סכסכן מטבעו וגרם למתחים רבים. בהיותו מזכירו של ויסוצקי, ״הוא חרחר [ריב] בינו ובין רבים מראשי הציבור בארץ״.

מויאל, ברשותו של ויסוצקי, שיגר את רוקח לשליחויות שונות, כדי לבדוק את התנהלותן של מושבות או שטחים הראויים להתיישבות נוספת. רוקח, ששלט בכל רזי העברית, כתב את מכתביהם של ויסוצקי, ובמיוחד של מויאל, שהכתיב העברי המוכר לו היה רק כתב רש״י. מכתביו הנמלצים של מויאל לפינסקר ולאחרים נושאים בבירור את טביעת האצבעות של רוקח. כתובתו בארץ הייתה: אלעזר רוקח, אצל א' מויאל, יפו.

מכתבים שכתב בעצמו או שסייע בכתיבתם לאחרים היו מלאי פאתוס וציטוטים מהמקורות. כך לדוגמה מכתבו של מויאל לחובבי ציון בוורשה מיולי 1885 נפתח בשורות הבאות: ״אדונים נכבדים, אצילי בני ישראל נ״י [נרם יאיר]. אבוא בקסת סופר וצדתי את ברכתי, ברכת אברהם, על ראשי אלופי יהודה הדורשים טובת ישוב ארץ הקודש, ואת עפרה יחוננו, וחפץ ה׳ בידינו יצלח בעד ערי אלד׳ינו [צורת כתיבה המחליפה את הה״א בדל״ת]״. עם מויאל עבד רוקח בשיתוף פעולה מלא, אולם לא אחת היו ביניהם חילוקי דעות. כך היה למשל בנושא הביל״ויים ומושבתם גדרה. רוקח התנגד להם משום שתיעב את פטרונם, יחיאל מיכל פינס, זכר למאבקים ישנים של ה״עסקונה״ הירושלמית. בנוסף, דעתו הייתה שבהעדפות של חובבי ציון צריכה הכמות (של העולים) לגבור על האיכות (של אנשי ביל״ו), ובמילותיו שלו: ״בנוגע לאידיאל, הנה כל מי שעזב ארצו ויבוא עם כספו להתישב בארץ הקדושה, כבר הראה בזה את אותותיו כי אוהב הוא את הרעיון בלבד בנפשו ובמאידו, ועל כן עלינו לתת היתרון להכמות על האיכות״.

כוונתו הייתה שבוויכוח למי צריכים חובבי לעזור תחילה, לפתח-תקווה או לגדרה, יש להעדיף את הראשונה. איכותם של הביל״ויים לא יכולה לחפות על מספרם המועט. מויאל לא הסכים איתו – הן מפני שחיבב במיוחד את הביל״ויים בעלי ה״אידאלים״ והן משום שחשב שצריך לסייע גם לפתח-תקווה, גם לגדרה וגם ליסוד המעלה. גישתו של מויאל הייתה שוויונית: יש לסייע לכל אחת משלוש המושבות שתחת חסות חובבי ציון, כל אחת כשלעצמה, ללא חשבונות מוקדמים.

רוקח, כפי שאפשר ללמוד מפרק זה, היה אדם שנוי במחלוקת, אולם מויאל נתן בו את אמונו. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר ויסוצקי לפינסקר בינואר 1886, ובו גילה לו שכמה חודשים לפני כן ביקש ממויאל חוות דעת על רוקח, שהיה כזכור מזכירו בעת סיורו בארץ ישראל בקיץ של השנה הקודמת. תשובתו של מויאל הייתה חד־משמעית: ״מיום נסע כבודו מפה, הנני מוצא נחת וקורת רוח בכל מעללי ה׳ רוקח, הן בכתיבת המכתבים והן בדבר החשבונות והפנקסאות״. יתר על כן, מויאל שיבח את רוקח על הדיסקרטיות שלו. נושאים העולים לדיון ביניהם, ״כולם ספונים וטמונים״, כלומר לא מגיעים לאוזן זרה.

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-} השותפים לדרך – שמואל הירש ואלעזר רוקח

ְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA

העמק

עמק הדרע היה אחד מאזורי המסחר החשובים של הסהרה, והוא אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. עמק דְרֶאע היה אחד ממרכזי הסחר שחצה את הסהרה, ןהיה גם אחד העמקים הפוריים בדרום מרוקו. וישבה בו קהילה יהודית שניהלה חלק ניכר מן הסחר בין נאות המדבר בצפון הסהרה ובין החוף של צפון-אפריקה ומצרים.

יהודים והתפתחות הקבלה באזור.

יש הגורסים שתהליך היווצרותה של הקהילה היהודית-ברברית בְּוָאד דְרֶע התרחשה בתקופה שבין תום השלטון הרומי לכיבוש הערבי. בעמק הַדְרֶע פרי הישוב היהודי בימי הביניים המאוחרים. בתעודות מן הגניזה כלולות ידיעות רבות על סחר של יהודים בדרום הָמָגְרֶב בין המאות ה- 9 ל- 11. (רבי יעקב משה טולידנו כתב בספרו "נר המערב" כתב על הממלכה היהודית בְּוָאד דֶרְעָא במאה ה-10 למניינם.  ראו בפרק על יהודי מרוקו במבוא. ש"ט)

    המחבר האנונימי של כְּתָאב אֶל אִיסְתִיכְבּאר כותב במאה ה-12 על מעמדם של היהודים : "אבל עתה הם הסוחרים שבכל המדינה המחזיקים בעושר בעיקר בעיר פָאס וּבְּדְרְעָא ואני עמי ראיתי הרבה מהם שאומרים היו עליהם שהיה להם עושר רב ועמדה מכובדת ".

    ויש מקום לסברה שנותר יישוב יהודי בדרום המגרב גם אחרי גזירת המייחדים. כידוע, חקר ההיסטוריה של קהילות ישראל בדרום המגרב מְתָאפין בחוסר איזון בולט – מחד גיסא יש עיסוק רחב בראשית הנוכחות היהודית באזור בתקופת הפריחה של היישוב היהודי עד מחצית המאה ה-12, ומאידך גיסא שוררת דממה מן המאה ה-13 ואילך.

    אין בידינו מחקר היסטורי על אודות התקופה שבין חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין, ששלטו בשנות 1146 עד 1269, ובין בואם של גולי ספרד בשנת 1391 ובשנת 1492. גם עיקר המחקר על התקופה שלאחר הגירושים מתייחס לצון המגרב ומכרזו וכמעט אינו דן בדרומו.

    לפיכך, השאלה בדבר קיומו של יישוב יהודי רצוף באזור זה מן המאה ה-12 ואילך בעינה עומדת. בסג'למסה – (תאפילאלת), שאינה רחוקה מדרעא, היו יהודים במאה ה-13. כפי שעולה מידיעות עקיפות ממקורות מוסלמיים ונוצריים. ויתכן שניתן להקיש מכך אף על יישוב יהודי שהיה בדרעא בתקופה זו.

    הגיאוגראף יָאקוּט כתב, כאמור, שבשנות 1200 – 1220 רוב הסוחרים שבדרעא היו יהודים. מכאן שנותרה קהילה יהודית מובחנת גם אחרי הגזירות, במאה ה-13. ידוע על רבי יצחק דְרְעִי שבא בשנת 1285 מדרעא לְבָּרְצֶלוֹנָה (עיר בספרד. ש"ט). ועובדה זו מאשרת את קיום הזיקה והקשר בין דְרְעָא לספרד בתקופה זו, קשר שראשיתו במאה ה-11 וה-12. עוד ידוע שמו של המשורר היהודי יהודה בן שמואל בן דראע, שחי כנראה במאה ה-13 או בראשית המאה ה-14.

    הירשברג ציין שבמקורות שונים שוב נזכרים יהודים בדרעא החל מן המאה ה-16. ואנו יכולים להוסיף בוודאות שגם מן המאה ה-15. אין כל סיבה להניח אלה היו מתיישבים חדשים. אלא קרובה יותר ההשערה שהיה בדרעא יישוב יהודי רצוף מורכב מצאצאיהם של הנרדפים.

    ידועות אף עדויות ספורות, שיחוסן הכרונולוגי אינו ברור כל צרכו, המתייחסות לישוב היהודי אחרי חורבן הקהילות בידי הָאֶל-מוּוָאחִידִין (1122-1269), אולם ניתוח התעודות מזמן בואם של מגורשי ספרד למרוקו מעלה בבירור את עובדת קיומו של ישוב יהודי ותיק בדרום המגרב (דרום מרוקו. ש"ט) שתושביו אינם נמנים עם המגורשים.

    יתכן שהעדות המאוחרת ביותר על אותה תקופה, שאין עליה כמעט שום ידיעה, מצויה בקינה אנונימית ממחזור מנהג פָאס שפרסם שירמן, ועיקרה מוקדש לכיבוש אוֹרָאן (עיר באלג'יריה המוכרת גם בשם וִיהְרָאן. ש"ט) בידי הספרדים בשנת 1509. כדרכם של מקוננים מתחיל המשורר המקונן בתיאורן של גזירות קודמות וסוקר את רדיפות היהודים בספרד, פורטוגל ומרוקו, שקדמו לכיבוש אוראן.

    לאחר תיאור גזירות קנ"א (1391), בא קטע המתייחס לרדיפות בדרום המגרב : תחילה אנשי המערב הרגו יחד איש ואישה / וחִללו ספרי תורה / ואחריו בדרעא קם אויב / והרס כל בית תפילה / וגם שמו עליהם חוקים רעים וקשים בלי חמלה. אם אין הדברים מתייחסים לרדיפות האלמואחידין ואם אנו רשאים לייחס רציפות היסטורית לתיאור הגזירות, הרי שהרס בתי התפילה בדרעא אירע אחרי שלהי המאה ה-14. ומכאן שהיה שם ישוב יהודי בתקופה זו.

   עם גירוש סִיבִּילְיָה בשנת קנ"א (1391) ועם פתיחת החוף הצפון אפריקאי לקשר עם אירופה במאה ה-14 וביסוס שלטונם של בני השושלת הָמֶרִינִית (הכוונה לשושלת בְּנִי מְרִין -.1244-1398. ש"ט), הגיעו גלי הגירה יהודית מספרד למגרב.

    מגורשי גזירות קנ"א (התיישבו כידוע באלג'יריה ולאורך החוף וכמעט לא הגיעו לריכוזי היהודים באטלאס העילי ובמורדותיו המשתפלים לעבר הסחרה, אזורים שהגישה אליהם, הייתה קשה ביותר.

    יחד עם זה יתכן שבודדים הגיעו עם מעבר להרי האטלס לעמקי הסוס והדרעא. אף שאיננו יודעים זאת בוודאות. אולם מגורשי ספרד בסוף המאה ה-15, שהגיעו בגלי הגירה גדולים ויסדו קהילות חשובות של הערים: פָאס, מֶקְנָאס, טֽיטְוָואן, סְלָה, אָרְזִילָא, לָארָאשׁ, רָבָּאט, אָסְפִי (ערים במרוקו. ש"ט) תלמסן, ובאוראן (ערים באלג'יריה. ש"ט) ואף הדרימו למרכז הארץ. (הכוונה למרכז  מרוקו. ש"ט)

    בין מגורשי קנ"א – 1391, הגיעו קבוצות גולים לדרום המגרב ולפינותיו המבודדות, כגון הכהנים מהעיר דֶבְּדוּ שנזכרו בקהל יוצאי העיר סיביליה (עיר בספרד. ש"ט), ויתכן כי גם משפחת פרץ שהגיעה עד לואדי דאדס, הסמוך לדרעה (הכוונה לדרום מרוקו. ש"ט), היא ממגורשי קנ"א ולא ממגורשי רנ"ב.

    לא הגיעו ככלל לדרומה הרחוק של המדינה אל מעבר להרי האטלס ולמורדותיו. תחום השפעתם הוגבל בבירור עד מראקש, כפי שעולה מדבריו המפורשים של רבי יהודה אבן עטר, המובאים בכרם חמד.

    מעמק הדרע יצאו מקובלים וחכמים. במוסדות אקדמאיים בארץ פורסם שבעמק הדרע היה המקום בו התפתחה הקבלה יותר מאשר בכל מקום אחר בעולם. אחד הספרים המפורסים שהתפרסם הוא ספרו של רבי שלום בוזאגלו "מקדש מלך" על הזוהר (ראו עליו בערך העיר לונדון שבאנגליה. ש"ט). הפריחה הכלכלית והרוחנית של יהודי דְרֶאע הגיעה לקיצה במאבקים בין הָמוּרָבִּיטוּן לְאֶל-מוָּוחִידוּן במאה ה- 12                                                                                                                           

הספר ״ היכל הקודש לרמב״ם אלבאז.

יהדות מרוקו זכתה להתברך במספר רב של מקובלים שהאירו את העולם בתורתם. גדולי המקובלים בכל הדורות אשר צמחו בספרד, ובראשם הרמב״ן אשר דרכו עברה הקבלה של התנאים וממנו יצאו המקובלים שהגיעו למרוקו ומשם המשיכו מסירת הקבלה לדורות הבאים,

    כבר בזמן הראשונים, במאה 11-71, מרוקו התפרסמה כמרכז תורני שאליו נהרו תלמידי חכמים חשובים וידועים. הרמב״ם עצמו יצא מקורדובה שבספרד על מנת ללמוד תורה מפי רבי יהודה הכהן בן סוסאן שהיה במרוקו. בגירוש ספרד יצאו תלמידי חכמים גדולים והתפזרו

     בכל מדינת מרוקו. בתוכם היו גם כן מקובלים שהציפו את דרום מרוקו הרחק מערי החוף וערי המלוכה הסוערים. שם, כמעט, במדבר יכלו לעבוד את השם ולהגיע למדרגות גבוהות בקדושה. מצב שה התמשך עד דור האחרון של גלות מרוקו שבו ישבו מקובלים גדולים בעלי שם ששלטו בתורתם בעליונים ובתחתונים.

    בכל ערי מרוקו, אנו מוצאים תלמידי חכמים גדולים, אשר עסקו בתורת הסוד שרישומן נשאר לדורות. מפאס יצא רבי אברהם אזולאי בעל ״החסד לאברהם״ סבו של הרב חיד״א, רבי נסים בן מלכא בעל ״צניף מלכות״, וגם גדולי הפוסקים בפאס עסקו בקבלה.

   במראכש התפרסם, רבי אברהם אזולאי תלמידו של רבי יצחק דלוייה. הוא היה רבו של רבי שלום בוזגלו בעל ״המקדש מלך״ וחברים של רבי יעקב פינטו ורבי יעקב גדליה. היו שם חכמי משפחות נחמיאס ואבטאן המפורסמים בקדושתם וחסידותם.

    מסאלי יצא רבי יעקב ששפורטאש ורבי יהודה אסבעוני. גם רבי חיים בן עטר בעל ״האור החיים הקדוש״ יצא מסאלי, רבי משה אבן צור בעל ״מערת שדה המכפלה" – ספר המכיל את קיצור ספר ״אוצרות חיים״ בשיר, ורבי יצחק צבע בעל ״מקום בינה״ ו-״שערי בינה״.

ממוגדור יצאו חכמי שושלת רבי חיים פינטו ועוד.

   באזור הדרום בתארודאנת הייתה קבוצת מקובלים שבראשם עמד מחבר הספר הזה, רבי משה בר מימון אלבאז, אשר חי בתקופת האר״י ז״ל לפני כ-450 שנה, והעמיד תלמידים רבים. מוכרים לנו שני ענקי הרוח המקובלים, רבי יעקב איפרגאן בעח ״ הפרח שושן ״ וגם רבי יוסף הכהן בעל ״ גינות ביתן ״, שני חכמים אלו התגלו לנו על ידי פרסום כתבי היד שלהם שיצאו לאור מקרוב.

   הספר ״היכל הקודשי׳ זכה להתפרסם על ידי רבי יעקב ששפורטאש, והודפס בשנת 1640 עם הגהות רבי יהודה אסבעוני, מחכמי סאלי, שהביא את האר״י ז״ל כי החלה להתפשט בעולם תורת האר״י, ולא הייתה ידועה למחבר ״ היכל הקודש ״, על כן הקפיד רבי יעקב ששפורטאש להכניס בתוך הספר את דעתו של האר״י ז״ל.

הצדיקים

רבי דוד הלוי  דְרָע – ההילולא ז' סיון.

ע"פ המסורת המקומית רבי דוד היה שליח מא"י, גירסה אחרת אומרת שהוא גלה למרוקו מהעיר סִיבִילְיָה (SIVILLIA) שבספרד בשנת רנ״ב (1492) והתיישב במרוקו. למד בעיר פָאס תורה מפי הגאון המפורסם רבי יהודה עוזיאל הראשון שהיה פוסק מוסמך. וּמְפָאס הלך לְתָּאמְגְרוּת באזור דרעא ושימש שם כדיין בקהילה. הוא היה אחד הקדושים המקובלים ביותר בקרב יהודי מרוקו.

    רבי דוד הלוי הוא אחד הקדושים שהיו נערצים על יהודי מרוקו. רבים היו היהודים שנהרו אל קברו של הצדיק בכדי לבקש מזור לסיבלם. ליד קברו של הצדיק ניצבים עצי דקל בעלי ענפים רחבים הסוככים על . הקבר. ויש היו מכנים אותו – הצדיק בעל הדקל הירוק

    הוא נדד מכפר לכפר, כי הקהילות היו דלי-אמצעים ולא תמיד יכלו לתת תרומות ביד נדיבה. תחנתו האחרונה הייתה הכפר דְרָאע המרוחק כ- 30 ק"מ מהעיר דֶמְנָאת (DEMNAT). לשמו נוספה המילה "דְרֶאע", שפירוש אחר "זרוע". רבי דוד דְראע הלוי נערץ גם ע"י המוסלמים וכונה בפיהם: מוּל אְדְרֶע  (בעל או אדון דְרֶע).

     רבי דוד היה מפורסם ונודע בשערים ונחשב לאחד מהצדיקים הקדושים והנערצים ביותר בקרב יהודי מרוקו. העמיד תלמידים רבים שיצקו ממנו את תורת הקבלה, ובניהם רבי מרדכי בוזגאלו ורבי אברהם אסקירא. סביב אישיותו של רבי דוד נרקמו סיפורים ניסים ונפלאות בזכות הצדיק שיסופרו בהמשך..

אלו הם חיבוריו:

"ספר המלכות״ – נדפס כשלימות בירושלים תשנ״ח (1998).

״כסף צרוף״ – נחלק לכ״ד חלקים, נמצא בכת״י בידי רבי משה עמאר שליט״א.

״סגולת מלכים״ ־ בו יבואר מיני האבנים מחולפי המזג.

ספר ״חיה״.

״מאורי אור״ – בירור שמות מלאכים וכוחותם.

ו]. ״השמים והבקעה״ – תכונות האותיות.

    השמועה על פטירת הצדיק הגדול נפוצה, ואט אט אתר קבורתו הפך עד מהרה למקום עליה ולהשתטחות, ואלפים הגיעו אליו מדי שנה, שלא לדבר על יום ההילולא. הרב מכונה גם מוּל נְכְלָא אֶלְכָדְרָא" (בעל  או אדון הדקל  הירוק)  והענפים הגדולים של עץ הדקל סוככים  על קבר

בעבר כמות המשתתפים בהילולא הייתה גדולה והיום, כמות המשתתפים מתמעטת והולכת, כי אל נשכח שהיום אין קהילה גדולה במרוקו. חשוב לציין שמהארץ מגיעות קבוצות מדי שנה להשתתפות  בהילולא.

    מר יצחק אלמאליח ז"ל הוא שטיפל בקבר הצדיק, בנה את קברו ההרוס, בנה כ-90 חדרים לבאי ההילולא, ובכל שנה הוא היה המארגן את העליה והילולא לכבודו.

    ביקרתי  במקום  מספר פעמים ולהפתעתי  לראות שהמקום  מתוחזק בצורה יפה; יש  בית-כנסת,  מספר חדרים לבאי-ההילולא והמעניין שלמרות מיעוט המשתתפים יש אפילו שומר ערבי המתגורר במקום                                                                                                                           

מסיפורי הנסים של הצדיק

סיפור 1 היהודי שהתרפא בציון הצדיק .

מסופר על יהודי בשם יצחק אֶלְעָנְקְרִי שהתגורר בעיר בְּזוּ (BZOU) הקרובה לעיר בְּנִי-מְלָּאל (BENI-MELLAL. יהודי זה  היה עיוור, צולע, מצורע, ולמעשה קיבל את כל המומים שיש בעולם, ותקווה למחלותיו איין. הוצע ליצחק  לעלות לקבר הצדיק, ישא תפילה ואולי שם ימצא מזור למחלותיו.

משפחתו לקחה אותו לצדיק, ובהגיעם פרצו בבכי מר, קראו פרקי-תהלים ואמרו: "אָ רבי דוד למענך ולמען ה' שבשמים! חְן עְלִיה וּסָאפְדְלוֹ רפואה שלמה מְן שְמָא פְחָאל דִי כָּא נְקוֹלוֹ: " ו"רפואת ה' כהרף עין" (שו"ת יוסף אומן סימן ק"ד ד"ה תשובה לפע"ד).  

התרגום לעב רית:  הו רבי דוד! למענך ולמען ה' שבשמים! רחם עליו ושלח לו רפואה שלמה מן השמים! כמו שאנו אומים: "ורפואת ה' כהרף עין".

    למחרת החולה פקח עיניו ונתרפאו מומיו. האנשים שהיו ליד בני-משפחתו  וראו את הנס, החלו לשתות ולשמוח. ולכבוד הצדיק, יצחק בנה מבנה וטיפל בקבר הצדיק מעל 10 שנים (ראה לעיל), וכאשר נולד לו בן קראו דוד ע"ש

סיפור 2 מחלת  הבת שלא נמצא לה מזור אצל הרופאים ובזכות הצדיק הבריאה.

 מסופר על יהודי שבתו חלתה במחלת הטיפוס ומיום ליום גברו מכאוביה עד שהרופאים נואשו  מחייה. אביה החליט  לקחתה  יחד  בני-משפחתו  לצדיק  ונדר:  "אבוא  לצדיק,  אשחט כבש,  אחלק  בשרו  לעניים  ואתן צדקה לנזקקים.

    להפתעת ההורים לפני שהגיעו לצדיק הילדה  החלה להראות סימני התאוששות אך הבן שהיה  עדיין תינוק חלה לפתע והראה סימנם של שיתוק.

    האישה ביקשה לשוב  לביתה, ולא לטלטל את הילד הרך בדרך הארוכה על בהמה עד הצדיק. האב אמר לאשתו:  "נדרתי נדר ועלי לקיימו".        

    כשהמשפחה הגיעה לציון אמר האב: "אה צדיק אל-קדוש! בזכות דְיָאלְק בְּרָאטְלִי בְּנְתִי דִי כָּאנְת מְרִידָה, אוּדָאבָּה זִית נְעְמְל נדר דִי נִידְרְת, כּוּן אַנְתִי שליח דְיָאלוֹ  חְדָא כסא הכבוד בָּאס חְתָּא בְּנִי יִבְּרָא מְן מְרְדוֹ"!

התרגום  לעברית: הו צדיק קדוש! בזכותך התרפאה בתי החולה, ועתה באתי לקיים את נדרי, היה נא מליץ יושר  בעדו לפני כסא  הכבוד שגם  בני  יתרפא  ממחלתו".  

    להפתעתם, התינוק  החל להזיז ידיו ורגליו ופרץ בבכי. הגישו לו אוכל ומצבו השתנה מרגע לרגע כאלו שמעולם לא חלה.

סיפור 3 בזכות תפילה שנישאה בציון הצדיק, העקרה המוסלמיה ילדה בן.

מספר אחד היהודים המקומיים: "גם המוסלמים נהגו לפקוד את קברו של הצדיק. לגיסתי הייתה שכנה מוסלמיה אשתו של המושל, ולהם לא נולדו ילדים. היחסים היו כל כך טובים בינינו עד כדי-כך שאם היו לא אוכלים את הָסְכִינָה (החמין) של השבת העונג שלהם לא היה שלם.

    בעלה של השכנה של גיסתי לא נתן לאשתו מנוח, ותמיד אמר לה שהוא חייב לשאת אישה אחרת דבר שלא כל-כך התלהבה לקבל  ובכתה יום ולילה.

    יום אחד אותה מוסלמיה, ראתה את הקבוצות הגדולות של יהודים שהיו נוהגים לצאת בהמוניהם לצדיק רכובים על בהמות העמוסים מזון, כבשים לשחיטה ואוהלים ובירכה אותם:

"חְמְד אָלָּלאהּ עְלָא סְלָאמְתְּכּוּם אוּתְּקַבֶּל זְיָארְתְּכּוּם"

התרגום לעברית: השבח לאל על הגעתכם בשלום, ושיתמלאו משאלותיכם. הערביה זיהתה את גיסתי שהייתה בין העולות לציון שאיתה, כאמור, מיודדת.  קראה לה בשמה ואמרה לה:

"תּמּו: "טְלְבִּי עְלִיָיא פְלְחְזָן דְיָאלְכּוּם, אוּקוֹלוֹ בָּאס אָנָא דִי אִיסִמִי הָאגְּדָא, אוּמְרָאת רָאזֶל אֶל-פְלָאנִי, וִילָא יכלאקלי סִי וּולְד אוּלָא בְּנְת מְנִּי אָוְו מְן לְמְרָא לוּכְרָה דְי פְיבָּאלוֹ יְזוּוְז מְעָאהָה, אָנָא נְזִיב תְּכְּבִּירָה לְחְזָן, אוּעְטָטְלְהָא תְּסְבִּיק: סְכָּאר, נָעְנָע, אְל-פְרוּטָה, אוּבָּארְכְּתְהוּם מְרָרא אוּכְרָא"  

התירגום לעברית: "בקשי עלי רחמים בחזן (כך מכנים המוסלמים את הצדיקים) שלכם, אמרי לו שאני פלונית, אשתו של פלוני, ואם יוולד בן או בת ממני או מהאישה האחרת שהוא מתכוון לשאת, אני מבטיחה להביא סעודה לחזן" ומסרה לה "מקדמה" סוכר, נָעְנָע, פירות, ובירכה אותם שוב.

    אחרי זמן מה, מאז שחזרנו מהצדיק, הערביה הגיעה לביתה של גיסתי ומיד בכניסתה התחילה בְּזְגָארֶיט בהילולים (יוּ יוּ יוּ המבטא שמחה), גיסתי כמקובל אצל המרוקאים הכינה לה תה ומיד פתחה ואמרה: "תָּמּוּ! עְנְדִי סִי חָאזָה פְכְּרְסִי! התרגום לעברית: תמו! יש לי משהו ברחמי", גיסתי ענתה לה: "זה סימן שרבי דוד דרֶאע קבל את בקשתנו".

    אחרי 9 חודשים נולד בנה, והאישה עמדה בהבטחתה – באה לצדיק עם משפחתה ועם התינוק שזה עתה נולד, עם כיבוד עשיר וגם פר, הזמינה שוחט יהודי ומספר יהודיות שהכשירו את הבשר וכמובן שהשמחה הייתה גדולה הן שלנו היהודים והן של המוסלמים".

סיפור 4 היהודי החולה ששוכנע שהביקור בצדיק עדיף על ביקור אצל רופא.

יהודי מספר על נס שקרה ליצחק אָבּוּטְבּוּל מהעיר בְּזוּ (BZOU) והייתי עד לכך. יצחק נפצע בעורפו והפצע היה גדול, הביאוהו מעירו בְּזוּ לעיר דְמְנָאת (DEMNAT) לרופא. ביותנו בעיר זו אמרתי לו: "למה לך מהצרות, שכחת את הצדיק רבי דוד דְרֶאע הלוי ובאת לרופא?. הצעתי לו ולאשתו שניסע מיד לצדיק ובע"ה שם ימצא מזור למחלתו.

    בלילה חלמתי שאני מורח את גופו מכוס השמן של הצדיק. למחרת לקחתי מהשמן שבכוס והתחלתי למרוח את השמן סביב הפצע.. אחרי כמה ימים הפצע הגדול נעלם ויצחק הבריא לגמרי". נשאנו תפילה וערכנו סעודה לכבוד הצדיק, ומאז כל שנה היה בא ומשתתף בהילולא.

שאול טנג'י- דְרֶע אוֹ ואד דֶרְעָא – VALEE DE DRAA

א. הצגת הנושא

מאות בשנים דיברו יהודי מרוקו ערבית יהודית, ברברית על נִיבֶיהָ (תאריפית בצפון מרוקו, תאמאזיגת במרכזה, תשלחית בדרומה) וחכיתיה. בעברית השתמשו למטרות ליטורגיות כמו תפילות, סדרי חגים, טקסים במעגל החיים, שירה ופיוט. שימוש יומ­יומי בעברית, אם לשם תקשורת בכתב ובעל־פה ואם כשפה לכתיבת חיבורים בעלי גוון דתי, ספרותי או היסטורי, היה נחלתה הבלעדית של האליטה הרבנית. בשליש האחרון של המאה ה־19 החלה לחלחל מאירופה למרוקו העברית המשכילית והיא נפוצה בקרב קבוצה מצומצמת של משכילים מקומיים, צאצאי רבנים ותלמידי חכמים. עיסוקם בשפה היה פרי החלטה עצמאית ומשיכה אישית, ולא נבע מהכשרה מסודרת בחוגים או במוסדות תרבותיים כלשהם. הם היו החלוצים, ופתחו את העולם העברי המודרני בפני מעגלים נוספים שגילו עניין בנושא.

התחזקות הלאומיות היהודית לגווניה, ובכללה בניית תרבות יהודית בשפה העברית, החלה לתת אותותיה במרוקו בראשית המאה ה־20. התרבות העברית התעצמה בהדרגה בין שתי מלחמות העולם, והגיעה לשיאה בתום מלחמת העולם השנייה. העברית, כסימן היכר ייחודי של העם היהודי המתחדש, הייתה גורם מרכזי וחיוני בהתעוררות הלאומית, והשימוש בה למטרות יום־יומיות סימל את שיבת העם למקורותיו ולמצבו הפרימורדיאלי. מעמדה כלשון קודש והיותה משותפת לכלל היהודים בתפוצות העניקו לה פוטנציאל שלא היה לשפות אחרות, מה עוד שהייתה ״לשון גשר״(lingua franca) בין יהודים דוברי שפות שונות.

ספר זה בוחן את היחס לשפה ולתרבות העברית במרוקו בתקופה הקולוניאלית,בין השנים 1956-1912, תוך הצגת התרבות העברית על כל גווניה וערכיה המלכדים כפי שהתפתחה בקהילות היהודיות במרוקו באותן שנים. אני מבקש לתת בספר מענה לשאלות כגון אלה: אילו תרבויות עבריות התקיימו במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20? עם אילו קהילות יהודיות ניהלו סוכני התרבות במרוקו קשרים, ומהיכן יובאו רכיבי תרבות? מה היה היחס בין התפתחות הפעילות הציונית במרוקו לפעילות העברית בה? איזו פעילות עברית התקיימה באגודות העבריות שם? מה היה יחסם של מוסדות החינוך בקהילות השונות לחינוך העברי, ומה היו תוכני הלימוד בבתי הספר? תשובות לשאלות אלה ולאחרות יינתנו בפרקים השונים תחת המטרייה הדיסציפלינרית של היסטוריה חברתית, אינטלקטואלית ותרבותית. איני מתיימר לעסוק כאן בבלשנות או בבלשנות ההיסטורית של הלשון העברית ושל לשונות היהודים, ואיני מבקש לנתח את התפתחותה של השפה העברית במרוקו במאה ה־20.

בספר אבחן את היחס לשפה העברית ולתרבות העברית בקרב יהודי מרוקו ובקרב גורמים נוספים שלקחו חלק בפעילויות שם. מאחר שהקהילה היהודית במרוקו הייתה תפוצה אחת מתוך פזורה יהודית עולמית שהתפתחה בה ״לאומיות פזורה״ לא ניתן לדון בעברית כנושא פנימי של יהודי מרוקו, ויש להביא בחשבון גורמים ותהליכים חיצוניים שהשפיעו על התפתחות התרבות העברית המקומית. אולם אין להתעלם מהעובדה שהתרבות העברית במרוקו, הגם שהתגבשה בהשפעת מגעים תרבותיים עם קהילות אחרות, התפתחה בתוך המרחב היהודי המרוקאי ועל ידי סוכני תרבות בני המקום. משום כך מן הראוי לראותה כיצירה חדשה וייחודית העומדת בפני עצמה, ולא כהעתק בלבד של רעיונות ורכיבים מהתרבות שממנה הושפעה.

דיון בתרבות העברית מחייב תחילה לברר מהי תרבות עברית. איתמר אבן־זהר הגביל את המושג תרבות עברית לתרבות היהודית שנוצרה בארץ ישראל עד קום המדינה. מנגד, יעקב שביט כולל בו גם התפתחויות מחוץ לארץ ישראל, אך מסייג כי רק בישראל התקיימו כל הצורות המודרניות של פעילות תרבותית עברית. בספר זה אני מסתמך על הגדרתו של שביט, ומרחיב את הדיון לתרבות העברית שהתקיימה גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הבחירה במושג ״תרבות עברית״ אינה מנותקת מרוח התקופה ואינה זרה לה: סוכני התרבות במרוקו השתמשו בצירוף ״תרבות עברית״ או ״תרבות עברית מודרנית״, או בצרפתית culture hébraïque moderne, כבר בעשור השני של המאה ה־20. אחת ממטרותיי בספר היא להצביע על הפריטים שנכללו במושג זה ולשרטט את מהלך התפתחותו במרוצת השנים. בדומה למחקרים על התרבות העברית בישראל שערכו זהר שביט ואחרים אציג כאן פלורליזם של תרבות עברית(cultural pluralism) – תרבות הטרוגנית בעלת יסודות משותפים אשר בו בזמן מתרחשים בה גם תהליכים מנוגדים.

תרבות עברית להגדרתי הייתה פעילות מרובת משתתפים שבה נטלו חלק גברים ונשים ואשר במרכזה עמדו התרבות העברית והשפה העברית כשפה כתובה ומדוברת. תרבות זו באה לידי ביטוי במגוון תחומים גם מחוץ לבית הכנסת או לתלמוד התורה, והיא הופצה על ידי סוכנים ומוסדות. לכל חלק בהגדרה נודעת חשיבות בחידוש לשון הקודש: (א) העברית הופכת משפה של אליטה רבנית או משכילית לשפה המשמשת חוגים רחבים יותר; (ב) נשים לומדות עברית, והיא אינה עוד נחלתם הבלעדית של גברים; (ג) מלבד העניין בשפה העברית מתפתחת גם תרבות עברית חדשה, אף אם מגוונת ולא אחידה; (ד) העברית אינה עוד שפת כתיבה בלבד אלא היא גם לשון השיח, התקשורת והנחלת הידע; (ה) העברית יוצאת מתחום הקודש אל החולין; (ו) מוקמים מוסדות וגופים שמטרתם להפיץ את השפה העברית באופן מאורגן. לא כל ששת הרכיבים נדרשים כדי שתתקיים תרבות עברית. במוסדות שהוקמו במרוקו התנהלו פעילויות תרבותיות בעלות אופי מגוון ולכן מרקם הרכיבים והיחסים ביניהם היו שונים ממוסד למוסד, והם אף השתנו מתקופה לתקופה בהתאם לנסיבות הזמן והמקום. בפרקי הספר יקבלו רכיבי ההגדרה ביטוי בדמויות ובחבורות(גברים ונשים), במוסדות חינוך ותרבות וברכיבי רפרטואר של תרבות.

אור במערב-התרבות העברית במרוקו 1956-1912-דוד גדג'- הצגת הנושא

עמוד 17

אָיְית בָּאיוּת – AIT-BAYOUT

רבי נסים בן-נסים.   

תולדות חיי הצדיק רבי נסים בן-נסים לא ידועים, אך מקובלת הסברה שהרב ע"ה הגיע  למרוקו כשליח הכולל (חכם שהגיע מארץ-ישראל, יהודי מרוקו נהגו לכנות ל"חכם דלכולל" – החכם של הכולל. ש"ט) ולמעשה הכוונה לשד"ר שהגיע למרוקו לאסוף כספים  לעניים ולבני-הישיבות.

הרב קבור על פסגת מאוד גבוה הנקרא  גָ'בֶּל לְקָרְיָיא (הר לקרייא), המצוי בגבולות קרקעות השייכות למושל הערבי בשם אֶל-קָאִייד אֶל-מוּכְתָּאר. מסביב לכפר זה כפרים קטנים ופזורים. בין הכפרים האלה נזכור רק את: מְתּוּגָּא, סְיָאדְמָא (METOUGA SIADMA).

מזה עשרות שנים קבורתו הייתה פשוטה ביותר ומוקפת באבנים ורק על אבן קטנה היה כתוב שמו. במרחק מועט מהציון זורמים להם בנחת מימיו של ואדי אָיְית בָּאיוּט, זהו נחל איתן הזורם לו כל ימות השנה. מימיו רבים ואין לחצות אותם על נקלה. יחד עם זאת הצמחייה מסביב עשירה עד מאד.

הגישה לקבר הצדיק הייתה קשה עד מאד ודרושים רצון, אמונה עזה וכוחות גופניים, להיאחז בסלעים בגלל המדרון התלול, והסיכון גדול מאד.

    משפחת קָקוּן מהעיר מוֹגָּדוֹר (אֶסָוִירָה) תרמה ואספה כספים נוספים לשיפור הגישה לאלה הבאים לפקוד את קבר הצדיק, והבאים נהגו לשכור חדרים מערבי הסביבה.

ביקרתי במקום מספר פעמים והופתעתי לראות שלאחרונה נסלל כביש גישה עד אתר הציון, נבנתה מצבה משיש מפואר, מבנה יפה מעל קבר הצדיק, בית-כנסת ומקום לסעודות, מספר חדרים עם כל הריהוט לאלה הרוצים לשהות בציון. אשריכם ישראל!

קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק.

מגן  לכל  החוסים,  יעשה  לנו  נסים.

בזכות הרב בן-נסים, מופת לעמו נקרא.

נפלאותיו  יגידו,  עדים  ולא  כיחדו,

ובפה מלא יעידו, כי לגדולות הוא נברא.

                      מסיפורי הנסים של הצדיק

סיפור 1.  אישה  שהתכוונה להגיע לצדיק והטעו אותה.                                                                                                                                    

מספרת הגברת חנה אָפְרְיָאט: "רציתי לעלות אל קבר הרבי ונסתמו בפני כל האפשרויות והייתי עצובה אל לבי. אז אמר לי אבי: "הקשיבי בתי ודעי לך!, אם ירצה הרבי בעלייתך אליו, בוודאי יבוא אליך בחלומך". ואמנם אחרי ימים מועטים ואני בשנתי העמוקה, בא אלי הצדיק ובידיו שני דליים מלאים חלב ואמר לי: "דלי אחד עבורך, והדלי השני עבור רבי יוסף זְעְפְרָאנִי" (ZAFRANI). למחרת עת סיפרתי את החלום, השיב אבי ואמר: "עתה הכל ילך למישרין". חלף זמן קצר והכל הסתדר בקלות וזכיתי לעלות לציון לבקש ולזכות במשאלות לבי לטובה".

סיפור 2. יהודי שלקה במאור עניו התרפא בזכות הצדיק.                                                                                                                                     

בעלה של גברת חנה אָפְרְיָאט מספר גם הוא: "בימי בחרותי לקיתי, לפתע, במאור עיני ודבר לא ראיתי. אמי הנפעמת לקחה אותי לרבי נסים בן-נסים ואני צעיר לימים. הגענו לצדיק זבחנו, הדלקנו נרות ולנתי ליד הקבר, (בדרך-כלל אלה המגיעים לצדיקים לבקשת רפואה למחלתם או לדבר אחר, נהגו  לישון  ליד  הקבר ולפעמים  שבוע ימים ש.ט.). בבקר כשהתעוררתי, התחלתי לראות שביבי-אור. לנתי שוב ליד הקבר ובבוקר שביבי האור הלכו והתחזקו, אבל יותר טוב ושמחנו על כך. בדרכנו חזרה לכפרנו התעכבנו, קמעא, אצל ידידה ערביה, ובאותה הזדמנות סיפרתי לה את מצבי ומטרת ביקורינו בצדיק. היא השיבה: "החזן שלכם  גדול ורחמן הוא, ואין ספק שיעזור לך להחלמתך המושלמת". כסיימה לדבר ביקשה ממני ליטול את קומקום התה ולמזוג לכוסות. בהתחלה חששתי, אך בכל זאת נטלתי את הקומקום ויצקתי תה לתוך הכוסות ללא כל בעיה, הרגשתי שראייתי חזרה אלי כמקודם ושמחת כולנו הייתה גדולה לאין ערוך.

סיפור 3. סיפורו של מטייל שבהיותו ילד התרפא בזכות הצדיק.                                                                                                                                     

ב- 28.07.96 הדרכתי טיול במרוקו, בטיול זה השתתף *מר יוסף בִּיטוֹן מהישוב עדי. מטרת נסיעתו  למרוקו הייתה כפולה, טיול שורשים ופקידת  קברו של הצדיק רבי נסים בן-נסים זצ"ל.

    הישוב אָיְית בָּאיוּט לא היה כלול במסלול ובהיותנו באזור הכפר, מר יוסף ביקשני למסור לו את המיקרופון כי לו סיפור אישי הקשור בצדיק רבי נסים בן-נסים.  מסרתי למר בִּיטוֹן את המיקרופון ולהלן סיפורו: "אבי סיפר לנו, כשהייתי ילד קטן חליתי וכל גופי התמלא פצעים זבי דם ומוגלה. כל טיפול הן רפואי וגם תרופות ביתיות (מה שאנו מכירים כתרופות סבתא. ש"ט.) לא עזרו לי. אבי התייאש ממצבי והחליט להביאני לקבר הצדיק ולבקש עזרתו. הגענו למקום ומצאנו שם כמה משפחות יהודיות. אבי כיסני בשמיכה, הביאני לשפת הנחל בו עמדו יהודים אחדים. הרים אותי מעלה ואמר: "אָה רבי נסים  בן-נסים אַנְטִי תְּדָאוִוי הָאד אֶל וֶאלְד"! התרגום: הוא רבי נסים בן-נסים! אתה תרפא ילד זה! וזרקני לנהר. יהודים שהיו לידו קפצו למים והוציאוני משם, להפתעת אבי ולהפתעת יתר הנוכחים, כשהורידו ממני הסמיכה גילו שגופי היה כל כך חלק עד שאי-אפשר להאמין שהייתי אי-פעם חולה. זוהי גדולתם של הצדיקים זיכרונם לברכה".

*עלי לציין שתמיד עודדתי מטיילים שהיו להם סיפורים אישיים הקשורים לצדיק זה או אחר, חשוב לי שכל אחד יספר אישית את חוויותיו האישיים או למשפחתו או קהילתו                                       

האבן שנפלה מן השמיים:

פוליפוניה רב תרבותית במקבילות לסיפור הגיוגרפי מטיטואן

הערצת קדושים ופולחן סביב דמותם היא תופעה חברתית־תרבותית נרחבת. מבין הקהילות היהודיות היא רווחת בייחוד בקרב יהודי מרוקו, אשר המשיכו לקיים את המנהג בשינויים מתבקשים גם עם התרחקותם ממקור הולדתם ומקבר הקדוש הנערץ. עד כה תועד פועלם של מאות קדושים במרוקו, והתיעוד עודו נמשך כיוון שכמעט בכל משפחה מורחבת ניתן למצוא אדם הזוכה לתואר צדיק.[ יששכר בן־עמי תיעד את קדושי מרוקו וכשהרשימה מנתה 700 קדושים החליט לחתום את ספרו, בהבינו כי זהו ספר פתוח שגבולותיו חורגים הרבה מעבר לפרויקט התיעודי שנטל על עצמו. ראו: בן־עמי, הערצת הקדושים.] רוב פולחן הקדושים התרכז בהרי האטלס ובדרום מרוקו, אך היה מקובל גם בערים הגדולות, לרבות מראכש, קזבלנקה, רבאט ועוד, כפי שהמחיש יששכר בן־עמי במפת תפוצת הקדושים המובאת בספרו רחב היריעה על אודות פועלם של קדושי מרוקו וצדיקיה. פולחן הקדושים נפוץ גם בקרב המוסלמים במרוקו, ובעיקר אצל הברברים, המהווים את רוב אוכלוסיית ארץ זו. כמו כן ידוע על פולחן משותף ליהודים ולמוסלמים, אם כי המחקר נחלק בשאלת היקפה של התופעה.[ ראו: שיטרית, פולחן הקדושים. ז׳ולייט חסין מערערת על קיומם של קדושים המשותפים ליהדות ולאסלאם בארצות מוסלמיות, כפי שסברו אתנולוגים צרפתים עד סוף המאה התשע עשרה, ומדגישה את ממדיה הזעירים של התופעה. ראו: חסין, עמ^׳ 262. ]

בקרב יהודי צפון מרוקו היו קדושים נערצים ספורים בלבד, וככלל מנהג פולחן הקדושים שם היה מצומצם. מתוך למעלה מ־600 קדושים וקדושות, מונה בן־עמי בספרו רק אחד עשר באזור הריף הצפוני שלאורך רצועת הים התיכון, מתוכם שמונה מן העיר טיטואן. אם נכלול במניין הקדושים בצפון מרוקו את העיר הצפונית טנג׳יר, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, יעלה מספרם לארבעה עשר. מיעוט קברי הקדושים בחבל ארץ זה מוסבר בין השאר במיעוט הקהילות היהודיות באזורים הללו, בהשוואה לקהילות הרבות ששכנו לאורך החוף האטלנטי ובהרי האטלס. רבי עמרם בן דיוואן(1740- 1782) בולט במיוחד בין הקדושים הנודעים של צפון מרוקו. יהודי מרחב זה נהגו לפקוד את קברו, הנמצא בכפר אסע׳אן(הסמוך לעיר ווזאן, המרוחקת כ־130 ק״מ מטיטואן), כחלק מפולחן הקדושים.

עוד ראוי להזכיר בהקשר זה גם את הרב יצחק בן ווליד (1870-1777), רבה הראשי של העיר טיטואן ומחבר ספר השו״ת ׳ויאמר יצחק" ודמות מרכזית באחד מנוסחי הסיפור שניתוחו עומד במרכז הפרק. עוד בחייו נודע בן ווליד כצדיק בעל סגולות מרפא, ויותר מכול כבעל סגולה ללידה קלה. קברו הצנוע של הרב, שאין עליו כל כתובת, ניצב לצד קברי בנו ונכדו בחלקת קבר מופרדת ומתוחמת הצבועה בלבן. זו הסיבה שרבים מן המבקרים משתטחים בטעות על קבר הנכד, שעליו חקוק השם יצחק בן ווליד, כשם סבו. מדי חודש אדר נערכת הילולה גדולה לכבודו של הצדיק בהשתתפות יהודים מכל תפוצות טיטואן. ההערצה לרב והמנהג להשתטח על קברו התקיימו בעיר גם בשנות הפרוטקטורט הספרדי(1956-1912). כחלק מההתייחדות עם קברו של הצדיק, נהגו יהודי טיטואן לערוך באתר סעודות ו׳פיקניקים׳ במתכונת משפחתית מורחבת ולקיים את המנהג המכונה זיארה [zorear al tsadik] בחכֵּתייה, לשונם של יהודי צפון מרוקו), שבמהלכו נהגו להשתטח על קברו של הצדיק.

הערת המחברת:  מחקרה של דולייט חסין מלמד כי בתקופה הנידונה, המאות השמונה עשרה והתשע עשרה במרוקו, לא הייתה כל מניעה לשלב למדנות יתרה ושכלתנית עם עלייה לקברות צדיקים לשם תחינה ותפילה. ראו: חסין, עמ׳ 17.(עד כאן)

מעמדו החשוב של הרב יצחק בן ווליד בקרב יהודי מרוקו הספרדית ניכר גם באורחותיהם  ובמנהגיהם של יהודי הקהילה בישראל, שהנציחו את שמו בדרכים שונות.

הערת המחבר: בית הכנסת על שם יצחק בן ווליד נוסד באשקלון בשנות השישים, עם הגיע יהודי מרוקו הספרדית לישראל ושיכונם בשכונת עתיקות ג בעיר. הוא הוקם באחד מצריפי המעברה בשכונה, וכיום מהווה אחת משתי העדויות האחרונות לצריפי המעברה באשקלון. בית הכנסת ׳עטרת ישועה׳ באשדוד, המקיים את מסורת טיטואן, מקדיש עלונים חודשיים לכבודו של הרב יצחק בן ווליד. נוסף על כן הוקדש בעבר עמוד פייסבוק למטהו של הרב, שחסידיו מאמינים כי הוא נושא סגולות מיוחדות. המטה מצוי דרך קבע בביתו המקורי של הרב בחודרייה (הרובע היהודי) בטיטואן.(עד כאן)

בפרק זה אתחקה אחר גלגוליו של סיפור עלום ומרובה גרסאות על קדוש מטיטואן (שאף לגבי זהותו אין הסכמה) שקברו מכונה ׳האבן שנפלה מן השמיים׳, או בספרדית: la piedra que cayó del cielo. אבן זו גם היא אתר שבו מתקיים פולחן הקדושים, אך כיוון שאתר זה נמצא במעלה בית הקברות, רחוק מחלקות הקבר האחרות, והגישה אליו קשה לזקנים ולילדים, הוא נותר בבידודו ומבקריו מועטים. הסיפור על אודות האבן, או מוטב לומר שבריו, סופר לי עוד בילדותי, וכן הוא נודע להוריי ולמידענים רבים אחרים שראיינתי. הוא סופר תמיד בצורה חלקית וכללית, ללא פרטים, ומעטה של חשאיות היה נסוך עליו, בדומה לאבן המרוחקת מנתיבי המבקרים בבית העלמין והנסתרת מעיניהם.

במחקר זה אתמקד בנרטיבים המצטברים היוצרים את סיפורו של המקום – מקום מושבה של האבן בבית העלמין היהודי בטיטואן – כפי שהם מובאים מנקודת מבטם של בני העיר: יהודים, מוסלמים ונוצרים. אבחן את הסיפור האטיולוגי וההגיוגרפי המבוסס על הנרטיבים השונים שהתפתחו סביב המקום ושמו: ׳האבן שנפלה מן השמיים׳, היוצרים יחד מעין סיפור בנוסח רשומון. אנתח את מניעיהם של בני התרבויות השונות בהציגם את מקור הכוח של האבן בגרסאותיהם לסיפור, ואבדוק את הזהות רבת הפנים של אתר זה לא רק כמקום יהודי אלא כמקום המייצג יחסי עימות, גילויי אלימות ומפגן של כוח בין הדתות השונות.

תחילה אפרוש את עלילת הסיפור במתווה הכללי החוזר במרבית הנוסחים. העלילה בנויה כמעשיית קדושים המתרחשת בטיטואן ומתארת עימות בין רב חכם הנקלע למסגד בעיר לבין ראשי המסגד. המוסלמים כופים עליו לאמץ את דתם, ולא – ייתלה בכיכר העיר. החכם סירב להתאסלם ולכן הוצא להורג. לאחר הירצחו מגיעים אנשי חברה קדישא לבושים ברוחות רפאים ונרות תלויים על ראשם, הם מחלצים את גופת החכם ומביאים אותה לקבורה בבית העלמין היהודי. המוסלמים תרים אחר הגופה אך אינם מצליחים לאתרה, כיוון שבדרך נס אבן גדולה נפלה מן השמיים וכיסתה את הקבר הטרי.

טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים

עמוד 22

יהדות מרוקו-אבותינו ואמותינו ספרו לנו

משה חיים סויסה

בערבי החורף הארוכים, בפינת החדר, מצטופפים יחד בני המשפחה, כדי לשמוע את אותם סיפורים, משלים ומעשיות, העוברים מדור לדור כבר שנים רבות. כל סיפור או משל, מגלם בתוכו יצירה ספרותית מרתקת, המועברת בעל פה מאב לבנו ומסב לנכדו, ומחזירה את השומעים שנים רבות לאחור, לעתים אף לתקופה אחרת שאינה מוכרת. חלק מן הסיפורים נשמעים אולי מופרכים לחלוטין, אך בפועל הם טומנים בתוכם מוסר השכל חשוב לחיי היום יום.

סיפורי-עם אלו, שהיו שגורים על לשונם של אבותינו, הולכים אט אט ונעלמים מן ההיסטוריה. האם המבוגרים זוכרים עדיין את הסיפורים שעל ברכיהם התחנכו וגדלו? האם הם נוהגים עדיין לספרם? האם עדיין יש מי שיאהב להאזין לאותם סיפורים?

ספר זה, הינו מסע מרתק ומרגש, שנכתב בקצב מרתק ועוצר נשימה. סיפורים המעלים חיוך וצחוק, לצד סיפורים שבגינם נזיל דמעה אחת או שתיים. נחווה את חיי העניות והדחקות, לצד שמחת וחכמת החיים של אבותינו ואמותינו. את גדולתם ומעלתם של חכמי וגאוני מרוקו, לצד תמימותם של פשוטי העם. מדוע דילג היהודי על חלק ממילות הקידוש? מה המקור לאמרה ’אין אמונה בגויים^,? מי היא אותה להקה יהודית שניגנה למלך את קינות תשעה באב? כיצד הצליח האיש למכור שלש חנוכיות לאדם שלא חפץ אפילו בחנוכייה אחת? איזו תחבולה סייעה לחכם היהודי אל מול המלך שביקש לגזור גזירה קשה על הקהילה היהודית? כל זאת ועוד בספר שלפנינו.

כך גם נלמד למעלה ממאה פתגמים ואמרות עממיות, שיובאו בשפתם המקורית ובתרגום לעברית של ימינו, תוך השוואה למקורות יהודיים בתלמוד ובמדרשים. הפתגמים טומנים בתוכם תוכחה ומוסר השכל, לצד חכמת חיים. הפתגם הוא משפט קצר, שנולד מתוך ניסיון ארוך.

יהדות מרוקו הינו הכרך השני בסדרה, שעוסק בתולדות ובקורות יהודי מרוקו. זהו ספר מרתק, השובה את לב הקורא למן העמוד הראשון, לצד תמונות מרהיבות עין, ויחד עם זאת משמש כתיעוד היסטורי וחשיפה בעלת חשיבות רבה.

משה חיים סויסה, מחבר סדרת הספרים 'עטרת אבות' על מנהגי מרוקו, ׳שערי הלכה׳, סידור ומחזורי ׳עטרת אבות' כמנהג יהודי מרוקו, ועוד.

קיבל את פרס הרב משאש בשנת תשע״ד על חיבורו, ותעודת הוקרה מעיריית ירושלים. עוסק רבות בחקר יהדות מרוקו.

0 5 2 – 2 2 2 – 8 2 4 8  www.moreshetavot.co.il @ moreshetavott@gmail.com

מבון "מורשת אבות״ בפייסבוק

המרכז למורשת יהדות מרוקו

בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו״לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה״. הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: ״עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה״. בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון – סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו־1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.[ 73. אצ״מ 532/188 . דוח מישיבת החלוץ(23.11.45).]

אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.

מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א״י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.

לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונוה אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב׳ באלג׳יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה ״לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים״. רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח ״חלוצים״ ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.

המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א״י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתונים, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א״י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א״י.

ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: ״כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת ׳מקרים סוציאליים׳, הגבלנו את גיל העולים ל־25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית״. שפירא ציין עוד שהעניינים אינם ״כפי שנהוג באירופה״. מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א״י. ראוי להזכיר שמדובר

בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא ־ גיל ובעיקר הכשרה חלוצית – הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.

כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א״י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.

האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־ אביב: ״לדאבוננו אין לע״ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה!, ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ״ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות״.⁷⁷ המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג׳יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן – ״התאומים״ כהן יגאל ופרידמן אפרים – בתוניס,באלג׳יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.

אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודיתביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:

1-הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב׳ באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב׳ הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.

2-השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיוגות עלייה, והמשרדים הארץ־ ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.

3-המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.

4-חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה – יהודים אירופים.

עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק כעבור ארבע שנים(!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.

במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד האו־ץ־ישראלי באלג׳יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:

בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.

הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שדתגוררו במדינות ידידותיות. ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל – להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.

בְּזוּ – BZOU

הישוב

הישוב נימצא בשיפולי הרי האטלס התיכון בדרך מהעיר בני מלל לקלעה די סראגנה . בישוב אורגים בו עושים את הבד המשובח והיקר ביותר במרוקו, כל מי שמחשיב את עצמו במרוקו קונה לפחות ג'לביה אחת שעשויה מהבד הזה, זהו בד שארוג בעבודת יד של צמר בשילוב עם משי.

    אומרים ששם הישוב נגזר מהמילה בוזה שפירושה  בשפה הברברית "אריגה". כמו כן ידוע בכל מרוקו שבישוב זה גדלים רימונים איכותיים שמש נמסים בפה. גם דבש המיוחד שרודים אותו בו הוא מיוחד ומייחסים לו תכונות רפואיות מיוחדות

    זהו מישור רחב ידיים המבותר ע"י רשת טבעית של שלוחות הנחל הגדול וָאד אֶל עָבִּיד OUED EL-ABID מעיינות ומספר מפלים. בו גנים,

      בְּזוּ נחשבת לעיר בינונית ונמצאת במרכז איזור נרחב עשיר בצמחיה ופורה באדמתו, שדותיו ירוקים וגדלים בו, עצי-פרי, זיתים, רימונים, לימונים ועוד.

    סביבה כפרים רבים וגבעות מיוערים. מצפונה העיר נְּתִיפָא, בדרומה הכפר אָיְית עְתָּאב, ממערבה העיר בְּנִי-מֶלָאל ממנה מרוחקת כ- 80 ק"מ, ממזרחה העיר מָרָאקֶש ממנה מרוחקת כ- 180 ק"מ.

    נשות העיר מצאו מקור פרנסה מעניין, בכמה מערות הן מוכרות נרות שלדבריהן יש בהן סגולה  לפוריות.

    בחלק העליון של הכפר ישנה בריכה טבעית שניקראת "תמדה" היא מתמלאת ממעיין מים זכים ומפל קטן יש אמונה בכפר שכל מי שלא מצליח להתחתן אם יטבול בבריכה של תמדה מובטח לו שיתחתן

יהודים

על פי המלאחים שעד היום כך מכנים אותם המקומיים. ידועים שני מלאחים  המלאח הגדול והמלאח הקטן ולא פחות מ-4 בתי עלמין, דבר המעיד שבישוב התגוררו יהודים רבים, ומביניהם נזכיר את המשפחות:   זגורי, מוריוסף, מלול, אזולאי, דהן, אוחנה, אביטבול, משש, דהן, בן דוד, קדוש,  ועוד.

רבי יצחק ישראל הלוי (מכונה מוּל אֶל בְּרְג' – בעל המגדל) – ההילולא בחשון.

אֵין הַרְבֵּה פְּרָטִים עַל הַצַּדִּיק. לְפִי המסורת הוא נמנה על אותם צדיקים שהגיעו מארץ-ישראל ושמו  ומופיע ברשימת שבעה או עשרה רבנים שבאו מארץ-ישראל למרוקו למטרת גיור כמופיע בספרו של ד"ר יששכר בן-עמי "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם".

    הוא זכה להערצה גדולה מצד המוסלמים ואף נתנו לו שם ערבי "סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מַשְזוּז אוֹ סִידִי מוֹחָמֶּד אֶל מוֹכְפִי". (אזכיר שוב שהיו מספר צדיקים שאומצו ע"י הערבים  אחרי ששמעו על נסיהם או כאשר הם פקדו את קברותיהם , ביקשו מזור למחלתם או תפילה להצלחתם ונענו. ש"ט).

       יהודי מקומי ניסה לספר סיפורו של מוּל אֶל בְּרְג' אך נראה שקשה לדלות ממנו פרטים כלשהם  שישפכו אור על קורות הצדיק, כמו מועד לידתו, פועלו או מועד פטירתו אך ללא הצלחה, לדבריו הפרטים המעטים שהוא יודע, נמסרו לו לפני מספר שנים באורח בלתי כתוב ולא על יסודות כלשהם, ועל דברים נכונים אין מפקפקים מדגיש המספר וכך הוא סיפר: "בהתחלה הקבר היה בשליטת המוסלמים וליהודים הייתה הכניסה אסורה. במקצועי הנני נהג פעם אחת עברתי דרך העיר בְּזוּ, והנה אני פוגש ביהודי בשם  סְלִימָאן, ותוך כדי שיחה סיפר לי כי החכם הנזכר עליו-השלום בא לְקָאיְיד (למושל) בחלום ואמר להם: "אם לא תינתן האפשרות ליהודים לפקוד את קברי, לקיים הילולות כפי רצונם, לאפשר להם להקים במקום בית-כנסת , הוא ידע לנקום בהם. שמעתי את דברי סְלִימָאן ונפרדנו לשלום.

    שוב הייתי באזור עם המשאית, והפעם נכנסתי לתוך העיר ואף קרוב לבית-העלמין. שמעתי שהקָאיְיד חולם החלום נבהל, והחליט לתת הוראה לבטל את האיסור שמנע מהיהודים להגיע לחלקת הקבר ולבנות כל דבר שירצו.

    ניצלתי את ההזדמנות והחלטתי לפנות לָקָאדִי (למושל), שוחחתי אתו אודות בית-העלמין וביקשתי ממנו לסייע בידי להשיג פועלים לשפץ בית-העלמין ואת שכרם אני אשלם. קיבלתי את האישור והתחלתי לשפץ. בשנה הראשונה בניתי בית לבני-משפחתי כך שבמועד ההילולא יהיה לנו היכן להתאכסן וגם שירותים ציבוריים.

    בשנה השניה החלו מבקרים להגיע וההילולא לכבוד הצדיק נערכה בחודש חשוון. הבניה הראשונה נעשתה כולה מכספי. יהודי עשיר מקזבלנקה  הקים מצבה חדשה  ואף דאג לבד מקטיפה לכיסויה.

    בשנה זו התחלנו לראות נסים. בהילולא הראשונה פרץ זרם מים צלולים מהשיש עצמו ואנו לא ידענו מה קורה בפנינו. הקהל הנוכח החל לצעוק: הָא לְמָא הָא לְמָא (הנה מים הנה מים!) וזרימת המים לא פסקה. למחרת התחלנו שוב בשירה ותפילה, והנה שוב החלו המים לצאת, אך הפעם מהמקום בו דלקו כולנו שתקנו והתחלנו לאסוף מים בהם מרחנו את גופנו, למרבה הצער הגיע אחד המבקרים ושאל מאיין יוצאים המים? והפעם למגינת לבנו פסקו המים לנבוע.

    בשנה השלישית בעת ההילולא שנמשכה בדרך-כלל 7 ימים, התחלנו להתפלל ולשמוח, ולפתע אנו רואים זרימה מחודשת של המים, הפעם קמה אישה, אספה מהמים והחלה למרוח את חלקי גופה. אישה חכמה זו נצרה את לשונה, ובשקט ובשקט ניגשה אל כל בני-המשפחה, וכן לאנשים הנוכחים ומרחה את המים על גופם. איש לא צעק אודות זרימת המים והמים המשיכו לזרום במשך כל ימי ההילולא. למחרת בלילה ממשיך האיש מגולל הסיפור ומוסיף: "קמו אנשים ואמרו לי": "רואה אתה את הגבעה ממול?, עלה עליה, כי מסופר ואף ידוע כי על בפסגתה קבור עוד צדיק ושמו רבי שמעון בן-ישמעאל. הגבעה הייתה טרשית ותלולה והגישה אליה קשה. כאמור זה היה בלילה, והחושך עטף את העולם, נטלתי בידי ספר תהלים ופנס, ובקשיים לא מעטים ישבתי למרגלות הקבורה, והנה שוב נס, מהקבורה הזאת החלו מים לצאת. מניסיוני שתקתי, אספתי מהמים ומרחתי את חלקי-גופי. למחרת עלו מספר אנשים ומבלי לומר מילה גם הם מרחו את גופם וירדו".

    במשך 14 שנה הייתי ראש ועד החברה שטיפלה בקבורת הצדיק ואת הכספים שאספתי ממכירת נרות או תרומות שקיבלתי הייתי מחלק בין עניי הקהילה, כל אחד לפי מצבו ולגודל משפחתו. עם הזמן שכרתי ערבי מקומי אשר שמר וטיפח את בית-העלמין.

מסיפורי הנסים של הצדיק.

סיפור 1. הנערה החולה שהתרפאה אחרי שישבה ליד קבר הצדיק.

ממשיך אותו נהג ומספר: "באחד הימים נסעתי לְמָרָאקֶש (MARRAKECH) ופגשתי במשפחה שהתכוונה לנסוע לצדיק בגלל שהייתה לה ילדה חולה במחלה נוראה והתנדבתי להסיעם לקבר הצדיק. כשהגענו, ביקשתי מהשומר הערבי ששכרו נהגתי לשלם מההכנסות בהילולות, שיטפל במשפחה ואחרי מספר ימים אשוב לקחתם. בטרם עוזבי את מקום לבקשת אביה של הילדה החולה, ישבתי לשתות אתם כוס תה, ותוך כדי שיחה אמרתי לאבי הנערה החולה: "אני מכיר את מעשה הנסים והנפלאות של הצדיק, לקחתי את הנערה החולה והושבתיה ליד קבר הצדיק, תוך כדי המשך השיחה עם האב, אנו שומעים את הנערה אומרת: הנה סִידִי מוּל אֶל בֶּרְג' הגיע" (הנה אדוני בעל המגדל הגיע). אמרתי למשפחת הילדה שישאירו אותה ליד קבר הצדיק עד לאחר חצות הלילה. נפרדתי מהמשפחה ואמרתי להם שאחרי שבעה ימים אשוב אליהם ולראות כיצד יפול דבר. חלפו 7 ימים ושבתי אליהם כפי שהבטחתי. והנה כולם עומדים וחפציהם למרגלותיהם. חששתי שמה ברחה להם הנערה החולה או קרה משהו אחר?. אולם חששותי היו לשווא. הנערה התקרבה אלי, חיבקה ונישקה אותי. אמרתי לה: "דברי אתי! האם את בריאה? היא השיבה כי מיום שהשארתי אותה ליד הצדיק היא הבריאה. אספתי את המשפחה והחזרתי אותה לְמָרָאקֶשׁ. ערכנו סעודה לכבוד המאורע ולכבוד הצדיק. חלפו שנים וזכיתי להעמיד נערה זו תחת חופתה ומאוחר יותר אף זכיתי לשמש סנדק לבנה הבכור.

יהודי הישוב.

יש להניח שבכפר התגוררו יהודים בעבר, והראיה; את הקבוצות שאני מדריך במרוקו, לפני הגעתנו לעמק, נהגנו לעמוד בנקודה מסוימת ולהשקיף על כל העמק היפה. ערבי מקומי הגר בכפר טודרה ותמיד התלווה אלי "מעין מדריך מקומי", באחת הפעמים שאלתי אותו אודות היהודים בכפר והוא סיפר לי את הסיפור הבא:, "עְנְדְנָא מָא סָאכְּן חְתָּא יהודי, בְּלְחֶק סְלָא דְלִיהוּד מָשְׁדוּדָא חִית סִידְנָא קָאלְנָא מָא נְדְכְלוּס לְסְלָא דְלִיהוּד לָאמָא יִכּוּן לִיהוּד יִרְזְעוֹ.

התרגום:  אצלנו לא גר אף יהודי, אבל בית-הכנסת היהודי סגור כי אדוננו – (הכוונה למלך מרוקו. ש"ט) , אמר לנו שלא נכנס למקום התפילה של היהודים אולי הם ישובו.

     הכפר טוּדְרָא התפרסם אצלנו בארץ בזכות שירו של שלמה בר "אצלנו בכפר טודרה". שחיבר המחזאי והסופר יהושע סובול. שיר זה הושמע אינספור פעמים וזכה למעמד של נכס תרבותי. השיר מספר על טכס קסום שעובר ילד בכפר טוּדְרָא, כשהוא נלקח בהגיעו לגיל חמש, לבית-הכנסת, שם נותנים לו לוח של עץ, שעליו אותיות עבריות כתובות בדבש, ואומרים לו לילד: "לקק". מכאן יש להניח שבכפר זה אכן התגוררו יהודים                     

השיר *אצלנו  בכפר טודרה.

                                                    השיר אצלנו בכפר טוּדְרָה

    אֶצְלֵנוּ  בכּפר  טוּדְרָה 

    בַּלֵּב  הָאַטְלַס

    הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

    כֶּתֶר  פְּרָחִים  עוֹשִׂים  לוֹ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טוּדְרָה…

    כֶּתֶר בְּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ

    בְּהַגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ

    כָּל  הַיְלָדִים   שֶׁבָּרְחוֹב,

    חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ

    כְּשֶׁהִגִּיעַ   לְגִיל   חָמֵשׁ.

    אֶצְלֵנוּ בּכפר טוּדְרָה…

    לָהּ… לָהּ…

    וְאָז  חָתָן   הַשִּׂמְחָה,

    שֶׁהִגִּיעַ  לְגִיל  חָמֵשׁ…

    מַכְנִיסִים לבית-הכנסת.

    אֶצְלֵנוּ בכפר טוּדְרָה…

    וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ

    בִּדְבָשׁ   מֵאֶלֶף   עַד  תָּו

    אֶת  כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,

    וְאוֹמְרִים לוֹ: "חֲבִיבִי לקק".

    אֶצְלֵנוּ   בכפר   טוּדְרָה…

    וְהָיִיתָה  תּוֹרָה  שֶׁבְּפֶה,

    מְתוּקָה כְּמוֹ טָעַם שֶׁל דְבַשׁ

    אֶצְלֵנוּ  בכפר  טודרה,

    שֶׁבַּלֵּב  בְּאַטְלַס.

    לָהּ… לָהּ…

עמק טודרה מדהים ביופיו, ונחשב לאחד העמקים היפים במרוקו. המקום הוא תופעת טבע נדירה, שנוצרה כתוצאה מתהליכי הקימוט והשבירה של האטלס. הקירות מזדקפים לגובה 300 מטר ומעלה ובימים מסוימים אפשר לראות מטפסים המטפסים לגובה הרב. רוחבו במקומות מסוימים אינו עולה על 10 מטר. בעבר המעבר בתוך מי המעיינות שזרמו עונג היה לעבור בו, חלק עברו בו עם סנדלי גומי, והיו בעלי רעיונות שהעמוסות העוברים על חמור והיו גם שהעבירו את האנשים על הגב וזה היווה הכנסה. היום וחבל, הובאו כמות אדירה של כורכר, הגביהו את המעבר והיום המים זורמים רק משני צידי המעבר וחבל. בקירות המזקפים יש הרבה מערות והערבי המקומי שהצטרף אלי סיפר שבמערות אלה התגוררו בעבר יהודים

האגדה מספרת שבשנת 1920 מפקד ברברי וצבאו האכזר ניסו להשתלט על האזור, אך תושבי הכפרים התנגדו לפלישה והשיבו מלחמה. המפקד בשם טאפילאט החליט לכבוש את הכפרים ביום שישי בערב עם כניסת השבת. מתוך מחשבה כי היהודים לא יילחמו בשבת. אך להפתעתו הרבה היהודים סיכלו את כוונותיו. הם השתתפו בגלוי בלחימה גם בשבתות, תושבי הכפרים היהודים והערבים הצליחו להדוף את הפולש. בהגנה לקחו חלק פעיל גם נשים יהודיות וערביות. היהודים היו מומחים בייצור אבק שריפה שהוטען על כדורי הרובים והתותחים.

הצדיקים אסקלילה.

מדובר בשבעה קברים של שבעה אחים הקבורים אחד ליד השני. שמותיהם הפרטיים לא ידועים השם אֶסְקְלָלִילָה להערכתי הוא ברברי, התקופה בה הם חיו או מועד פטירתם לא ידועים. לפי מסורת שהייתה בפי אנשי המקום, מפאת קדושתם אף אחד לא פקד את קברם לפני שערך טבילה וגזז ציפורניו.

ז. הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס

התפתחותו של עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל והולדתה של ש״ס, קשורים בדמותו ובמעשיו של הרב אלעזר מנחם שך, מנהיג הליטאים בדור האחרון. הרב שך שלט בקבוצה גדולה של ישיבות ובראשן ישיבת ״פוניביץ״ בבני ברק, וכן בישיבות ״גרותא״, ״חברון״, ״עטרת ישראל״, ״קול תורה״, ״מיר״ ועוד מאות ישיבות קטנות ופחות ידועות. הרב שך שלט גם בישיבות ספרדיות רבות, כגון: ״אור ברוך״ בירושלים, ״שארית יוסף״ בבאר יעקב, ״אור תורה״ בבני ברק וברבות מהישיבות הספרדיות הקטנות הפחות ידועות. הרב שך היה גם מנהיגם של הרבנים הספרדים המאורגנים ב״ארגון מרביצי התורה״ שנמנות עליו הדמויות המרכזיות בעולם הישיבות הספרדי. ניתן לומר עליו שהטיל את מרותו על היהדות החרדית כולה במשך שלושים שנים ודמותו האפילה על כל הרבנים הליטאים שסרו למרותו. הרב השתלט על עולם התורה וחייב את כולם לתמוך בעמדותיו, למשל, כשבעקבות ביקורת מסוימת תבע שכל הרבנים הליטאים יצטרפו לחרם שהטיל על ספריו של הרב עדין שטיינזלץ; או כאשר כינס את מועצת החכמים של ״דגל התורה״ לישיבה נדירה בעיצומו של ״התרגיל המסריח״ (ראו להלן), והורה לחברי הכנסת של ״דגל התורה״ להצביע עבור ממשלת ימין.

הרב שך הוכר בקרב החרדים כ״גדול הדור״ וסביב דמותו התפתח פולחן אישיות. לאחר מותו הוציא העיתון יתד נאמן מוסף מפואר מיוחד לזכרו, ושלא כמקובל, עם צילומי צבע. מודעות האבל והמאמרים השונים שכתבו גדולי הרבנים פיארו ותיארו את האיש עד שהקורא חש שקצרו המילים מלהביע את גדולתו. במאמר המערכת המרכזי נגזרה גזירה שווה בינו לבין משה רבנו: הבריאה כולה ביכתה את משה רבנו ע״ה שהגיע למדרגת האדם השלם. כל חלק בבריאה ביכה פן אחד מהחיסרון הגדול. ואילו הבורא עצמו כביכול, מבכה את החיסרון הגדול ביותר שנפער: ״מי יקום לי עם מרעים מי יתייצב עם פועלי און״. דומה כי הדברים מדברים בעד עצמם. בבואנו להספיד ולקונן על הסתלקותו של רבינו הגדול, כלי החמדה, יכולים אנו לנסות ולפרט את כל סגולות האוצר הגדול שנלקח מאיתנו, אך בל נשכח, כי בגנזי מרומים נשמעת כביכול הבכיה הגדולה: ״מי יקום לי עם מרעים, מי יתייצב עם פועלי און״. איה השומר הנאמן של משמרת הקודש לוחם מלחמות ד׳ שעמד בפרץ וביצר חומות התורה והיהדות בדורינו?

מעמדו הרם של הרב שך הוא ללא תקדים בהיסטוריה הרבנית של המאות האחרונות, ומבחינתם של אלפי תלמידיו וקהלו, מעמדו מושווה לזה של הגאון מוילנה. ״אם יוצאים אנו בעקבות ידו של מרן הגרא״מ שך הלא עומדים אנו אצל הגאון מוילנה ולב מי לא יחרד״. השפעתו של הרב חרגה הרחק מעבר לגבולות היהדות החרדית, ופעמים אפילו ניווטה באופן ישיר את ההנהגה הפוליטית של מדינת ישראל.

לאחר שהסכם הרוטציה בבחירות של שנת 1981 לא כובד ולא קוים, ולאחר שהכיר בכך שבני עדות המזרח מקופחים בכל הכרוך בייצוג במוסדות החינוך והציבור למיניהם, ובעקבות רצונו לפגוע בדומיננטיות של החסידים ב״אגודת ישראל״, הוא החליט להקים מפלגה ספרדית חרדית מחוץ ל״אגודת ישראל״. יש המנסים לחשוף נימוק נוסף להחלטתו להקים מפלגה ספרדית, וסוברים שהסיבה נעוצה בחתירתו לגיבוש אחידות אשכנזית ליטאית מוחלטת בעולם הישיבות החרדי, ובכוונה לשלח את גדודי התלמידים הספרדים שגדלו בתלמודי התורה האשכנזים. השתייכותם של צעירים וצעירות מזרחים אלה, שגדלו במערכת החינוך העצמאי, העיקה מאוד על החברה החרדית האשכנזית. על כן סבר הרב שך, שהקמתה של מפלגה קטנטונת, שתיתן בית וגאווה לאותם צעירים ספרדים המבקשים לחוג סביב מעגל הישיבות, עשויה להסיר את הלחץ ממערכת הישיבות הליטאית.

לאחר שצעירים חרדים מחצרו של הרבי מגור היכו את העסקן החרדי הליטאי מנחם פורוש מכות נמרצות, החל הרב שך ואיתו פעילים ליטאים אשכנזים לעודד את הקמת ש״ס, שתהיה מפלגתם של המזרחים בתוך העולם החרדי. היה זה הרב שך, אשר באמצעות תיווכו של אריה דרעי, בוגר ישיבת ״חברון״ הליטאית, ״הכשיר״ את מנהיגותו התורנית של הרב עובדיה יוסף בקרב הרבנים הספרדים ובוגרי הישיבות הליטאיות. בישיבות הליטאיות טענו שפסיקותיו ההלכתיות של הרב עובדיה יוסף חסרות ממד עיוני מעמיק והן שטחיות. כיוון שהתנגד לשיטת הלימוד הליטאית התעוררה התנגדות למנהיגותו בקרב רבנים ספרדים ידועים כמו הרב יהודה עדס, מיכאל טולדנו ואליהו רפול, שאיימו כי לא יתמכו ברשימת ש״ס ואף ינחו את מאות תלמידיהם לנהוג כמותם. הרבנים הספרדים הליטאים לא שכחו שהרב עובדיה יוסף נתן את הסכמתו לכהן כרב ראשי למדינת ישראל, משרה ממלכתית שאין הם מכירים בה. התעקשותו של הרב יוסף לשמור על יהדותו העדתית נראתה להם כהסתייגות מדרכם ומעולם הישיבות הליטאי. הרב שך שכנע את הרבנים האלה להכריז על תמיכתם הפומבית בש״ס.

הרב שך חתר להקים מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית על מנת לבסס את מעמדו בחברה החרדית, ואילו הרב עובדיה יוסף חתר להקמת מפלגה חרדית ספרדית/מזרחית כדי להתנתק במשך הזמן מהפטרונות האשכנזית, בעיקר בתחום החינוך. בנקודת זמן מסוימת היה לשניהם אינטרס משותף.

בראש רשימת המועמדים לכנסת הוצב הרב יצחק פרץ, רבה הראשי של רעננה. הרב פרץ, יליד מרוקו, עלה לישראל ב־1950, התחנך תחילה בפנימיה של עליית הנוער אך מצא את דרכו לישיבת ״חברון״ הליטאית, בה למד שש שנים והתקרב לחצרו של הרב שך. הרב שך היה גם זה ש״שידך״ לש״ס את אורי זוהר כתועמלן הבחירות המרכזי שלה ואישר לה להשתמש במכשיר הטלוויזיה בתשדירי הבחירות לכנסת. ש״ס היתה המפלגה החרדית הראשונה שקיבלה היתר מ״גדול הדור״ להשתמש במכשיר הטמא, שאסור על החרדים להכניסו לביתם. בין היתר ביקש הרב להגיע באמצעות ש״ס לציבורים הרחבים הלא חרדים, אלה המכונים מסורתים. לקראת הבחירות לכנסת האחת־עשרה, ב־12 לספטמבר 1984, החליט הרב לתת פרסום לתמיכתו בש״ס ואף הורה בפירוש, נגד גדולי התורה האחרים שקראו להצביע ל״אגודת ישראל״, להצביע לש״ס. ש״ס זכתה בקולות נאמני שך האשכנזים והספרדימ/מזרחים, ובהופעתה הראשונה בזירה הפוליטית קיבלה ארבעה מנדטים. את שמחת הניצחון ששררה במטה הבחירות של ש״ס בהיוודע התוצאות, תיאר העיתונאי והסופר אריה דיין:

על הניגוד בין דלות התפאורה (במטה הבחירות) לבין שמחת החוגגים נוסף עוד ניגוד אחד, מוסווה יותר. על הקירות היו תלויות כרזות בחירות ובהן תצלומיהם של רבנים מזרחים בלבוש מזרחי מסורתי וכתובות ששיבחו ופיארו את מורשת היהדות המזרחית. האוירה בחדר, לעומת זאת, היתה אשכנזית לחלוטין. לבושם של מרבית החוגגים היה אשכנזי־ליטאי. השירים והניגונים שבפי הצעירים שהניפו את הרב פרץ על כתפיהם היו אשכנזים…

זו היתה לידתה של התנועה הספרדית/מזרחית חרדית ליטאית שהתפתחה ונעשתה המפלגה השלישית בגודלה במדינת ישראל.

ש״ס הקימה ״מועצת חכמי תורה״ המקבילה ל״מועצת גדולי התורה״ של ״אגודת ישראל״. כנשיא המועצה נבחר הרב עובדיה יוסף ולצידו כיהנו הרב שלום כהן, ראש ישיבת ״פורת יוסף״, הרב שבתאי אטון, ראש ישיבת ״ראשית חוכמה״ שבירושלים, והרב שלום בעדני, ראש ישיבת ״תורת חיים״ שבבני ברק, כולם נאמני הרב שך. בשנים הראשונות לאחר הקמת המפלגה נחשב הרב שך למעין סמכות עליונה, ולא אחת ביטל הרב עובדיה יוסף את דעתו מפניו. הוא אף סייע בידי הרב שך במלחמתו ביריבו המושבע הרבי מלובביץ׳ ובתנועת חב״ד כאשר נקט עמדה פומבית המכריזה על עמידה לצידו של הרב שך.

הקמת ש״ס בידי הרב שך חרגה מעבר לרצון הפוליטי שלו להיטיב עם עדות המזרח בחברה החרדית, או לפגוע ב״אגודת ישראל״ שבשליטת יריבו הרבי מגור וב״מועצת גדולי התורה״. כוונתו של הרב היתה להשפיע מבחינה חברתית ופוליטית על שכבות רחבות במדינת ישראל המצויות מחוץ למעגלי ההשפעה הישירה של החברה החרדית. הרב ראה באופן נכון את מאות אלפי בני עדות המזרח המסורתיים שחיים בעולם החילוני ומחללים שבת במגרשי הכדורגל, אבל בחשיבתם לא התנתקו מאמונות היסוד בדבר בורא עולם, השגחה, שכר ועונש, גאולה, מעמד חכמי התורה, מקומה של ארץ־ישראל באמונה והשאיפה לקיום חיי משפחה המבוססים על ערכים יהודיים. אנשים אלו הצביעו עד עתה למפלגות הימין הציוני או למפד״ל. הנחתו היתה שהקמת מפלגה דתית/עדתית המושתתת על ערכים אלו עשויה לקרבם לדת ולתחום השפעתה הישירה והעקיפה. תוצאות הבחירות לכנסת ישראל מיום הקמת ש״ס הוכיחו את צדקת הנחותיו של הרב שך.

אולם, מאז לידתה של ש״ס ועד לשנת 1996, כאשר בריאותו הרופפת ריתקה אותו למיטתו, לא הירפה הרב שך מאחיזתו בתנועה והוא סירב להשלים עם העובדה שלתנועת ש״ס יש סדר יום דתי, חברתי ופוליטי עצמאי ומנהיג משלה. אחיזתו של הרב שך בש״ס היא חוליה בשרשרת היסטורית, שתחילתה בהקמתה של ״אגודת ישראל״ בוועידת קטוביץ (1912), ששמה לה למטרה ״להציל״ את יהודי המזרח מנזקי המודרניזציה, ההתבוללות והאבדון. עמדותיו של הרב שך מייצגות באופן מובהק את גישתם של גדולי התורה הליטאים, המאמינים שבידם נתון גורל העם היהודי ובתוך כך גם גורלם של יהודים ממוצא מזרחי/ספרדי, שאינם תקיפים ואינם מסוגלים (עדיין) לקחת אחריות לגורלם, ועל כן יש לשלוט בהם ולהנחותם.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ הרב אלעזר מנחם שך מקים את ש״ס