חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-הערות מבוא

לשונות היהודים והעברית

הערות מבוא

מחקר לשונות היהודים מלווה כמעט תמיד בשני מסלולי חקירה נוספים: (א) בחינת הזיקות של הלשון היהודית ללשון הסביבה הלא־יהודית, בין שמדובר בשתי לשונות שהן דיאלקטים שונים של לשון אחת, כגון הערבית היהודית בתוניסיה ליד הערבית המוסלמית, ובין שמדובר בשתי לשונות, שאין להן זהות מוצא, כגון ספרדית יהודית בארצות הבלקן; (ב) בחינת הקשרים של הלשון היהודית עם העברית, היא הלשון שהייתה כמעט תמיד לשון התרבות והחיים היהודיים של עם ישראל בתפוצות הגולה. מובן שהדבר הזה היה תקף במיוחד במקום שהייתה שכבה משכילה ושכבה של יודעי קרוא וכתוב שהיה לה קשר קבוע עם העברית.

בעיון הזה אני בא להתמקד בבחינה של הקשרים בין לשונות היהודים והלשון העברית. עיון זה ייעשה תוך דיון קצר בנושאים אחדים שהמחקר עסק בהם מאז הוחל במחקר הלשונות הללו. מובן שבעיון הזה אעלה גם את זווית הראייה שלי בנושאים האלה. בסיכום מוקדם שערכתי לי לפני זמן מה ריכזתי שורה ארוכה של נושאים שהעסיקו את מחקר הקשרים בין לשונות היהודים לעברית. מחמת צמצום היריעה אדון כאן בקצרה רק בשמונה מהנושאים הללו, ואלו הם: (א) חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והעברית; (ב) לשונות יהודים עתיקות ולשונות חדשות; (ג) מעמדה המיוחד של הארמית; (ד) המרכיב העברי והארמי והיקפו; (ה) השדות הסמנטיים שבהם משמש המרכיב העברי; (ו) לשונות סתר; (ז) מסורות הלשון הניבטות מהמרכיב העברי; (ח) העברית כלשון חיה בתוך הלשון היהודית. מן הראוי היה לעסוק גם בהיבטים ובנושאים אחרים חשובים ביותר, כגון מקומן של לשונות היהודים בתחיית הדיבור העברי, אך צמצום היריעה אינו מאפשר לי לעשות זאת במסגרת הזאת.

הערת המחבר:חלק מהפרק הזה נישא כהרצאה הנעילה בכינוס על לשונות היהודים שהיה במכון למדעי היהדות של אוניברסיטת אנטוורפן בי״ט בתמוז תשע״ג, 28 ביוני 2013 (נוסח אנגלי של הפרק נתפרסם ב־(2016) 4,2 jjl עבד 140-125).ע"כ

נושאים שנידונו במחקר התחום

א. חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והלשון העברית בכל קהילה יהודית

נושא חשוב הוא חלוקת התפקידים בין הלשון היהודית והעברית. ברוב הקהילות הלשון היהודית הייתה לשון הדיבור, ובה התנהלו החיים היהודיים בכל התחומים. יש לשונות דיבור יהודיות שלא הפכו מעולם ללשון כתובה. עם זאת, לא מעט לשונות יהודיות זכו להיכתב, ואלו שהועלו על הכתב נכתבו על פי רוב בכתב עברי. בכמה מהלשונות הכתיבה הצטמצמה לענייני יום־יום, כגון מכתבים וסיפורי עם, ושירים וקינות שהועלו על הכתב. ויש לשונות יהודים שנכתבה בהן ספרות תורנית ענפה, הכוללת דרשות וענייני הלכה, וגם נושאים אחרים, כגון הספדים, שירה דתית ופזמונים לחגים ולשמחות ועוד.

בזמן החדש יש לשונות שנכתבה בהן גם עיתונות ברמה טובה וספרות יפה הכוללת רומנים וספרות אחרת. דוגמות מובהקות לכתיבה משוכללת בלשונות כאלה הן היצירות של גדולי הסופרים ביידיש – מנדלי מוכר ספרים, י״ל פרץ, שלום עליכם ואחרים – שנכתבו במאות התשע־עשרה והעשרים ונחשבות לקלסיקה. וכך הן הספרות הענפה והעיתונות שנכתבו בספרדית יהודית בארצות הבלקן ובטורקיה ובערבית יהודית בארצות המזרח ובארצות המגרב.

בלא מעט לשונות יהודיות נתגבשה ספרות בעל פה בעלת ערך לא מבוטל, כגון הספרות שכללה חומרי לימוד שנועדו לילדים ולמבוגרים כאחד. הכוונה לספרות שהעבירה בעל פה מדור לדור במשך מאות בשנים טקסטים מתורגמים מהעברית ללשון היהודית – כמו השרח, שהוא התרגום למקרא ולספרות יהודית אחרת, שנהג בהרבה מהקהילות היהודיות במזרח ובמערב ונתחבר בדיאלקטים של הערבית היהודית, וכמו תרגומי המקרא ללאדינו. גם סיפורי עם רבים הילכו בעל פה בכל לשונות היהודים. על פי רוב, ספרות זו לא עלתה על הכתב אלא בהיקפים מועטים ביותר, אבל במאות השנים האחרונות הלכה וגדלה כתיבת הטקסטים האלה ואף נדפסה בידי בני הקהילות או בידי חוקרים שתיעדו אותה.

לעומת זאת, העברית הייתה לשון התרבות ששימשה בעבודת הקודש בבית הכנסת. בכל הדורות התפללו יהודים בעברית, ורק טקסטים מועטים שלשונם לא הייתה עברית נכנסו לתפילה. ברוב תפוצות ישראל לימדו את הבנים את קריאת העברית, וזו שימשה אותם קודם כול בתפילה בבית הכנסת. רוב הציבור שידע קרוא וכתוב לא נדרש לעברית מחוץ לשימוש בה בבית הכנסת.

עם זאת בכל מקום שהקהילה הייתה קהילה גדולה או קהילה בעלת ערך שזכתה להנהגה רוחנית, היו בה גם לימודים בשלבים מתקדמים. לימדו ולמדו תנ״ך ומשנה ותלמוד וטקסטים אחרים. קהילות חשובות היו בהן גם בתי מדרש וישיבות, וגדולי יודעי העברית בקהילות הללו כתבו חיבורים מסוגים שונים בעברית. רבים מהם פרסמו ספרים בסוגות שונות, בהלכה ובאגדה, בשירה ובלשון ובתחומים אחרים. כך נבנתה הספרייה היהודית הגדולה שנוצרה בעברית בימי ישיבת ישראל בגלות.

דווקא בדור האחרון הולכת ומתמעטת ידיעת העברית בחוץ לארץ גם בקרב הציבור הדתי והחרדי. אפשר לקרוא לציבור הזה ציבור ״צרכני התרגום״, הדואג לקרוא הכול בלשונו שלו ולא בעברית. לא רק ספרות עברית מודרנית אלא גם ספרי הלכה וספרים שנועדו לציבור שומרי המצוות מתורגמים לשפות אחרות, למשל ספרי ההלכה המהלכים, כגון ״משנה ברורה״ בשביל הקהל האשכנזי ו״ילקוט יוסף״ בשביל הספרדים, תורגמו לאנגלית, לצרפתית, לספרדית ולשפות אחרות.

בכל הדורות יצר לימוד העברית בידי שכבת המשכילים מאגר מתמיד שהזין את הלשון היהודית באוצר מילים עברי וארמי, נוסף על אוצר מילים בסיסי עברי וארמי שכבר היה בכל לשון יהודית, משחר המעבר מהעברית ללשון דיבור זרה כלפני אלפיים שנה. כידוע, המעבר הראשון של מילים עבריות אל לשון יהודית שאנחנו יכולים לעקוב אחריו התרחש בסמוך לשנת 200 לספירה, כאשר פסק הדיבור העברי והיהודים עברו לדבר ארמית, והעבירו לדיבורם הרבה מילים עבריות השייכות לאורח החיים היהודי.

אפשר לומר כי גם לשונות היהודים הזינו במידת־מה או במידה נרחבת את הכתיבה העברית ואת הדיבור בעברית שהיה מתקיים לעת מצוא. השפעות של לשונות הדיבור של היהודים על העברית ניכרו בעיקר באוצר מילים מחיי היומיום שחדרו לכתיבה העברית והפכו חלק מאוצר המילים שרווח בהרבה מהתפוצות. דוגמה מובהקת היא המילה יארצייט שחדרה לכתיבה ולדיבור היהודי גם בארצות ערב. ופעמים שמוצאים גם השפעות בדקדוק, כמו שינוי המין הדקדוקי של שם עברי, כגון ״לילה ראשונה״ בנקבה במקום ״ליל ראשון״ בלשונו של רש״י בהשפעת המין הדקדוקי של השם המקביל בצרפתית שהייתה בפיו, או ״בית הכנסת הגדולה״ בכתיבה(ובדיבור) של תלמידי חכמים במרוקו, בהשפעת המין הדקדוקי של צלא/ sla (=בית כנסת) בערבית.

ההבחנה בין לשונות יהודיות עתיקות ללשונות חדשות

בכל נושא הנוגע לקשרים בין לשונות היהודים והעברית הכרחי להבדיל בין לשונות יהודיות עתיקות ולשונות יהודיות חדשות. הלשונות העתיקות, ככל שהן ידועות לנו, מוכרות לנו רק מטקסטים כתובים. ואף אם הנתונים שלהן מרובים, לא כל מה שנהג בהן יכול להיות ידוע לנו. לעומת זאת הלשונות החדשות, במיוחד אלו שתועדו מפי דוברים אותנטיים שלהן לפני היעלמותן, כמעט כל סוגיה בלשנית בהן ניתנת לחקירה וללימוד. כמובן, הקביעה הזאת נכונה רק לגבי שפות שיש בידינו תיעוד נרחב שלהן. במיוחד ניתן לתאר משָׁלֵם את תורת ההגה ואת מערכת התצורה שלהן. תיאורים כאלה הם בלתי־אפשריים, ובמקרה הטוב עשויים להיות מצומצמים בהיקפם, כאשר מדובר בלשונות העתיקות.

ברור שיש לשונות יהודים עתיקות רבות־ערך, כגון הלשון היוונית של יהודי מצרים שהותירה ספרות ענפה המשתקפת בתרגום השבעים, בכתבי פילון האלכסנדרוני ובחיבורים אחרים. אינני בטוח אם אפשר בכלל להציג את היוונית הזאת כלשון יהודית בכל מרכיביה. מסתבר שהיא חלק מהיוונית שהילכה במזרח במאות האחרונות לפני הספירה ולאחריה. הסימנים היהודיים בה וזיקתה לעברית מצטמצמים לצדדים אחדים בלבד, כגון קיומה כלשון תרגום למקרא שמציגה את הפסוק המקראי כסדר מילותיו בעברית, ובשל כך מהדהדים בה קווי תחביר של העברית. ומצויות בה גם מעט מילים מהעברית ומהארמית, כגון גיורא, פסחא.

וידועות גם לשונות אחרות עתיקות שהיו בפי יהודים. כאלה הן הצרפתית והפרובנסלית של ימי הביניים, שיהודים דיברו בהן ועשו בהן שימוש מרובה בכתיבתם העברית. לשונות אלו ידועות לנו בעיקר מגלוסרים מקיפים שיהודים כתבו, וגם משפע של מילים ושל צורות דקדוק שפרשנים למקרא הביאו בפירושיהם בתרגומן של מילים עבריות ובביאורן של צורות דקדוק מהעברית. דוגמה אחת מני רבות היא השימוש שרש״י עשה בלעז הצרפתי בפירושיו. טובי החוקרים עסקו גם בלשונות אלו וביררו בהן סוגיות חשובות. האחרון שבהם היה פרופ׳ מנחם בנית המנוח.

משה בר-אשר-לשונות היהודים והעברית-הערות מבוא

עמוד 37