מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.
בשלהי שנת 1945, אליהו דובקין, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, פיזר את הערפל סביב המדיניות שננקטה כלפי העלייה מהמגרב בשנים שנסקרו. הוא הודיע שלרשות הסוכנות היהודית עמדו 11,500 סרטיפיקטים מאושרים, נוסף על 17,000 סרטיפיקטים שלא נוצלו, לפי מדיניות הספר הלבן של שנת 1939. עם ביטול התקנה שהעלייה מותרת רק מארצות אויב, השימוש בסרטיפיקטים יתאפשר מכל ארץ, ו״לכן יילקחו בחשבון רעיונות לא רק להצלת יהודים, אלא גם לבניין הארץ ומצב היהודים בגולה״. הוא קבע סדר עדיפות לחלוקת 28,500 הסרטיפיקטים: ״עליית הנוער, עליית חלוצים, ציונים ותיקים, בעלי מקצוע ובעלי הון וקרובים בקרבה ראשונה״. בפועל, רק 300 סרטיפיקטים הוקצו ליהדות המזרח התיכון – סוריה, מצרים ועיראק, ומהם 60 סרטיפיקטים לצפון אפריקה. בין השאר הוקצו 1,600 סרטיפיקטים לפליטים יהודים אירופים בפורטוגל, בוכרה ופרס, ו־1,200 סרטיפיקטים ליהודי תימן וטורקיה.[ 73. אצ״מ 532/188 . דוח מישיבת החלוץ(23.11.45).]
אפשר להיווכח שעבור אוכלוסייה יהודית בת כחצי מיליון נפש בקהילות יהודיות במגרב הוקצה פחות מאלפית האחוז מכמות הסרטיפיקטים שעמדו לרשות הסוכנות היהודית. למעשה, הקריטריונים שהתווה דובקין הדירו על הסף את יהדות המגרב ולא היו ניתנים ליישום.
מדיניות ניהול העלייה מצפון אפריקה, שהתאפיינה בהקצאה מדודה של רישיונות, בתקצוב מצומצם של שליחים ושל הכשרות ובמאבקים פוליטיים בין התנועות הארץ ישראליות פגעה, ככל הנראה, בפוטנציאל עליית חלוצים מתנועות נוער ציוניות מצפון אפריקה לפלשתינה־א״י. אבל למרות זאת לא דעכה כמיהתם של יהודי צפון אפריקה להכיר את התרבות והשפה העברית המתחדשת, מה שהעיד על זיקתם לארץ ישראל.
לקראת סוף שנת 1947 ותחילת שנת 1948 רישיונות עלייה שנשלחו על ידי הסוכנות היהודית למשרדים הארץ־ישראליים במגרב עבור משפחות ויחידים הגיעו חודשיים לאחר שהונפקו על ידי ממשלת המנדט. לא ברור אם מקבלי הרישיונוה אמנם עלו ארצה, אך התנהלות זו לא ריפתה את ידי הצפון־אפריקאים. כאמור, בעת ההיא פעלו שליחי המוסד לעלייה ב׳ באלג׳יר, במרוקו ובתוניס, אשר ככל הנראה לא עודכנו על ידי הסוכנות היהודית. רוזנשטיין מהוועד הפועל של ההסתדרות זיהה את הפוטנציאל בעלייה זו והמליץ למחלקת העלייה ״לא להשהות אף יום את עליית הנוער והחלוצים״. רוזנשטיין הוא היחיד מבין מנהיגי היישוב המאורגן שהשתמש במונח ״חלוצים״ ביחס ליהודי מרוקו. שבועות אחדים למרות קריאתו של רוזנשטיין ולאחר העפלת ספינת הפורצים החליט המוסד להפסיק את ההעפלה הישירה מהמגרב.
המדיניות של הסוכנות היהודית בהקצאה מינימלית ובמשורה של סרטיפיקטים לקהילות המגרב הייתה עקבית. בארגז התירוצים של הסוכנות היהודית נכללו ההקפדה על מידע מפורט ביחס לעולים פוטנציאליים מצפון אפריקה, בבחינת כלי פיקוח עיקרי על איכות העולים משם. ההערה של מזכיר מחלקת העלייה בדבר הקצאת סרטיפיקטים אחת לחצי שנה לא עמדה במבחן המציאות לנוכח התהליך המינהלי המסורבל של מתן רישיונות עלייה לפלשתינה־א״י, ובעיקר מול מגוון התירוצים שלא להעניק רישיונות עלייה ליהודי המגרב. במהלך השנים קיבלו מחלקות הסוכנות היהודית מידע מפורט על בקשות לרישיונות עלייה מתונים, ולאורך שנים חזרו ונישנו דרישות הסוכנות היהודית למידע נוסף על מועמדים פוטנציאליים לעלייה מהמגרב. יחסה של הסוכנות היהודית התאפיין בחוסר אמון משווע ביהודי המגרב. אחד התירוצים שהעלתה הסוכנות היהודית היה שהממשלה בתוניס גבתה עבור רישיונות עלייה סכום עתק, למרות שסכום זה הושת על העולים ולא עליה. הפדרציות הציוניות בארצות המגרב פעלו לפי תכתיביה של מחלקת העלייה בהקצאת רישיונות עלייה, כנראה כדי לשמור על הסטטוס־קוו הפוליטי של עולים לפלשתינה־א״י, ובעיקר מכיוון שאוכלוסיית העולים לא התאימה להתיישבות בפלשתינה־א״י.
ההירתעות מפני בקשות עלייה מהמגרב של מי שאינם עומדים בקריטריונים הציוניים לעלייה התבטאה בדיווח של משה שפירא מהמדור הדתי במחלקת העלייה לוועד הפועל של הפועל המזרחי: ״כי עקב החשש שאנשי הקהילה המקומית ישתמשו ברישיונות העלייה להעלאת ׳מקרים סוציאליים׳, הגבלנו את גיל העולים ל־25 שנים, והוספנו כי העולים האלה צריכים להיות כאלה שהייתה להם הכשרה חלוצית״. שפירא ציין עוד שהעניינים אינם ״כפי שנהוג באירופה״. מדבריו אפשר להתרשם שלא היה אמון במנהיגות המקומית, אלא התנשאות אירופוצנטרית כלפי יהודי המגרב ביחס לעמידה בדרישות לעלייה לפלשתינה־א״י. ראוי להזכיר שמדובר
בשנת 1945, שבה החלה העלייה הבלתי לגאלית (ההעפלה), ולא הייתה זו אלא עלייה המונית. התנאים המגבילים שהציב שפירא ־ גיל ובעיקר הכשרה חלוצית – הפכו לאבן נגף לעלייה מהמגרב, מכיוון שהסוכנות היהודית לא תקצבה את ההכשרות כראוי.
כשהפציעה נכונות היהודים הצפון־אפריקאים לעלות לפלשתינה־א״י הועלו על ידי הסוכנות היהודית טיעונים מגוונים להצדקת עיכוב הטיפול בבקשות. ביניהם שחלוקת רישיונות עלייה הייתה באחריות ממשלת המנדט, למרות שהסוכנות היהודית הייתה זו שהמליצה על שמות המועמדים לקבלת רישיונות; שהקצאת רישיונות העלייה נעשית בהתאמה להגדרת ארץ כלשהי כארץ אויב או כארץ ידידותית, ולפיכך הגדרת המגרב בתקופה זו שלאחר מלחמת העולם השנייה כאזור ידידותי לא איפשרה להעלות או להעניק רישיונות עלייה מהמגרב; ובעיקר אי־בהירות בנוגע לקריטריונים של גיל, מצב משפחתי ובריאותי.
האבסורד במדיניות העלייה של הסוכנות היהודית ביחס ליהדות המגרב התבטא במזכר פנימי בין לשכות העלייה של ירושלים ותל־ אביב: ״לדאבוננו אין לע״ע [לעת עתה] שום תחבורה משם [מצפון אפריקה!, ולכן החלטנו לפי שעה להפסיק את האישורים בשביל העולים הנ״ל שכבר נשלחו להם רישיונות. לכשישתנה המצב נתחיל שוב באישורים ומשלוח רישיונות״.77 המזכר נכתב באוגוסט 1943, לאחר כיבוש לוב ושחרור אלג׳יר מעול הגרמנים והאיטלקים ומעול שלטון וישי במרוקו. באותו זמן פעל בלוב שליח הקיבוץ הדתי נפתלי בר גיורא (המכונה יששכר) מקיבוץ שדה אליהו. בד בבד פעלו שליחי הקיבוץ המאוחד מקיבוץ בית אורן – ״התאומים״ כהן יגאל ופרידמן אפרים – בתוניס,באלג׳יר ובמרוקו. הסוכנות היהודית לא תיאמה בין מחלקותיה את פעילותה.
אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודיתביחס לעליית יהודי המגרב היו מגוונות:
1-הקצאת רישיונות עלייה ללא יידוע ועדכון שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב׳ באופן שוטף במהלך פעילותם במגרב. התקשורת הלקויה בין המוסד לעלייה ב׳ לבין הסוכנות היהודית נבעה מהפריסה הארגונית הדלילה של כוח האדם מטעמם במגרב, והדבר נוצל בידיה של הסוכנות היהודית. אמנם השליחים נשלחו על ידי הסוכנות היהודית, אך הם ייצגו את תנועותיהם ופנו בהתכתבויותיהם הרבות בעיקר למרכזי תנועתם כדי לפרוק את תסכולם שנגרם בגין מחסור במשאבים וכוח אדם. מחלקת הנוער בסוכנות היהודית הכשירה אותם לשליחות כדי שיעסקו בחינוך ולא בהעפלה, ואילו המוסד לעלייה ב׳ הפעיל אותם בארגון ההגנה וההעפלה. כל צד טען שהם לא שליחיו, ובשל כך אפילו משכורתם התעכבה.
2-השליטה המוחלטת של הסוכנות היהודית בהקצאת סרטיפיקטים למגרב. מאחר שעד 1947 לא הייתה פעילות העפלה במגרב, מדובר בבקשות לרישיוגות עלייה, והמשרדים הארץ־ ישראליים שאוישו בנאמניה האירופים של הסוכנות היהודית הונחו להקצותם במשורה.
3-המידור היה אמצעי שנקטה הסוכנות היהודית כדי לחזק את שליטתה ואת קשריה עם ארגונים שונים שפעלו מטעמה ובחסותה במגרב.
4-חוסר אמון של הסוכנות היהודית במנהיגות המקומית. היא לא סמכה על שיקול דעתם של המנהיגים בשטח ועל כושרם לנהל את ועדות העלייה בארצות שבהן ישבו, ולכן הפקידה את ניהול משרדיה הארץ־ישראליים בידי נאמניה – יהודים אירופים.
עם שחרור המגרב מעול הגרמנים והאיטלקים יצרו חיילים יהודים ששירתו בצבא הבריטי קשר ראשוני עם קהילת יהודי לוב. באותה עת שהו שליחי החלוץ האחיד הארץ־ישראלים בשליחותם הראשונה במגרב, המליצו על רשימות עלייה ותמכו בעליית חלוצים פוטנציאלים שהזדהו עם ערכי תנועתם. אך רק כעבור ארבע שנים(!) החל מפעל ההעפלה שנמשך תקופה קצרה.
במהלך השליחות השנייה של אפרים פרידמן ויגאל כהן לצפון אפריקה, על סף סיום מלחמת העולם השנייה, הודיעה הסוכנות היהודית למשרד האו־ץ־ישראלי באלג׳יר, שהיה המרכז העיקרי לקשר עם יהדות המגרב, את הדברים הבאים:
בגלל המצב שנוצר עם שחרור ארצות אירופה מכיבוש נאצי ועם קבלת הסכמת הממשלה להחזרת הגולים ממאוריציוס לארץ ישראל, היינו נאלצים להקדיש את מרבית הרישיונות שהיו ברשותנו העונה החולפת לפליטים הנמצאים בארצות אלו. משום כך אין באפשרותנו, לצערנו, לשלוח כעת רישיונות לארצות צפון אפריקה.
הסבר אפשרי להודעת הסוכנות היהודית הוא שלמרות שחרור אפריקה הצפונית שלוש שנים לפני תום מלחמת העולם השנייה, העדיפה הסוכנות היהודית את גולי מאוריציוס ויהודי אירופה על פני יהודי צפון אפריקה ולוב שלא הוגדרו כפליטים, וזאת מאחר שדתגוררו במדינות ידידותיות. ההגדרה של ארץ כידידותית או כאויבת שימשה תשובה שרירותית שאיפשרה לסוכנות היהודית לסרב להיענות לבקשות עלייה מהמגרב. ניתן לזהות את ההתפתלויות של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית: מצד אחד חלוקת רישיונות במשורה, ומצד אחר אזהרה שלא לעלות בדרך בלתי לגאלית בנוסח ההמלצה של ורפל – להימנע מעלייה בלתי לגאלית שהייתה משוללת כל יסוד. יש להזכיר שבאותה עת הוכרזה העלייה הבלתי לגאלית בעיקר מאירופה כנשק מדיני של התנועה הציונית במאבקה נגד הבריטים. החששות לאבד את עליית אלפי הפליטים היהודים מאירופה לארץ ישראל ולהימנע מפתיחת השערים בפני קהילות צפון אפריקה הם שהנחו את הכותב לבקש מצעירי טריפולי להימנע מעלייה בלתי לגאלית.
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון- רעיון החלוץ האחיד ותוכנית המיליון.