אלי פילו
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Premiere partie
P R E F A C E
Je publie pour la première fois deux textes écrits en mars 2001 à Bourg-la-Reine (Hauts-de- Seine) où j’ai résidé plusieurs années avec mon épouse Martine et mes deux enfants Olivier Ram et Samuel. C’est une ville pavillonnaire dans le voisinage du Parc de Sceaux et à 6 km de la Porte d’Orléans. Et une station de métro à deux pas de notre domicile pour être en peu de temps au Quartier Latin.
Ces deux textes donnent une idée de l’histoire de la famille Dadia.
C’est une autofiction, terme qui n’est plus employé de nos jours, mais que j’ai gardé dans ma mémoire.
La famille Dadia a été expulsée d’Espagne en 1492, et elle est venue avec d’autres familles s’installer dans le Haut-Atlas à Taourirt de l’Ouarzazate. Ces Juifs expulsés d’Espagne ont acheté toute la région au Sultan de l’époque. Je précise que cette immense région de montagnes n’avait pas été habitée auparavant. Ces familles n’ont pas voulu aller à Fès, à Marrakech et dans d’autres villes de la côte ou de l’intérieur.
Je ne rentre pas dans l’histoire événementielle. Ce n’est pas le thème de cette monographie
Je n’ai plus revu ces deux textes depuis mars 2001.
Joseph DADIA
Kervenic-en-Pluvigner
14 juillet 2020
Le chaudron de cuivre
Stell dnhass
L’âne s’arrêta sous les branches odorantes d’u, chêne ballote, le Querçus Bellota des spécialistes, au bout d’un sommet du Haut-Atlas, surplombant un paysage bucolique. L’enfant, calé sur la croupe de l’animal, en profita pour cueillir quelques glands de l’arbre. La petite sœur, qui conduisait l’âne, caressa son frère et mit dans sa poche les fruits qu’il venait de lui tendre.
A peu de distance, suivaient le père, la mère et deux autres enfants, emboîtant le pas à trois mulets qui croulaient sous leur charge. La cadette tenait solidement dans sa main droite un chaudron de cuivre, unique souvenir ancestral.
La famille profita de cette halte impromptue pour prendre un peu de repos et se désaltérer, à l’ombre du grand chêne, d’une eau fraîche emportée dans une peau de chèvre de leur village natal, Taourirt de l’Ouarzazate.
Trésor légué de génération en génération par les descendants de Shawil Dadia el Kbir, le fondateur de la famille.
Ma famille descendrait du Roi Shaoul de la tribu de Benjamin, tribu réputée pour ses rébellions et son bellicisme envers les autres tribus, lesquelles se liguèrent un moment contre elle pour la faire disparaître d’Israël. Mais ce ne fut pas le cas, heureusement.
Dans la famille Dadia, les aînés portent toujours le prénom Saul. Le jour de ma circoncision, mon père m’a appelé Saul et ma mère Joseph. Ma mère, née à Marrakech, en tant que farouche citadine qu’elle a toujours été, s’est opposée au prénom Saul, le considérant comme le prénom des montagnards. Mon prénom Joseph, je le dois à Rabbi Yossef Pinto Zal, qui a quitté définitivement Marrakech pour venir à Taourirt de l’Ouarzazate où il est enterré.
Epris de leur liberté et farouches de leur indépendance, tout comme leurs ancêtres, les Dadia ont pérégriné de pays en pays après la chute de Jérusalem par les Romains. Chassés d’Espagne, ils se seraient installés dans la vallée de l’Ouarzazate, dans la localité qui portera plus tard le nom de de Taourirt, avec dix autres familles, et y fondirent une Communauté, disparue vers la fin des années 1920.
Je dis toujours Taourirt de l’Ouarzazate car il existe un autre Taourirt dans Le Nord du Maroc.
Le terme taourirt indique un monticule.
En ma qualité d’aîné d’une fratrie de six garçons et une fille, mon père me remit ce chaudron qui a trouvé sa place dans l’âtre de notre chaumière bretonne. Martine le remplit des cendres des bûches qu’elle brûle pour chauffer la maison vers les derniers jours de l’été.
Ma grand-mère paternelle Esther Bar-Hanine, fille d’un Rabbin et sœur d’un Rabbin, m’a raconté l’histoire de ce chaudron, un jour de Chavouot, la Fête des Semaines. Nous étions chez des oncles de mon père dans leur maison de Fédala. Il y avait dans la cour carrelée de zelliges un puits. Cela leur a pris de faire des batailles d’eau mémorables. Ils étaient tous de grands gaillards, haut de taille, et formidablement musclés.
Boby, le chien du petit Babaqo, revenait d’une longue escapade, heureux de revoir son jeune maître, qui lui tendit un morceau de friandise pour apaiser son ardeur et son impatience.
L’enfant tira de l’une des hottes de l’âne un petit joué qu’il avait fabriqué à partir d’un bout de palme. Il le regarda un court instant et le déposa près de lui sur le bout d’une étoffe qui séparait les deux hottes de l’âne. Une nuée d’oiseaux passa tout près de l’âne, en frôlant de leurs ailes les épaules de l’enfant. L’enfant s’émerveilla à leur passage et essaya d’imiter leurs chants. Il suivit de son regard leur vol jusqu’à l’horizon. Revenant à lui, Babaqo prit dans la paume de sa main droite un cédrat qu’il colla à son nez et semblait heureux de sentir le parfum de cette pomme d’or. La petite sœur Biba, sortant de sa rêverie, contempla un moment son frère et l’aida à glisser le long du flanc de l’âne. Elle lui remit dans un petit sac une poignée de glandes du fruit bellotte. L’aînée Izza et sa puinée Zhor s’activaient autour d’un kanoun de fortune pour réchauffer de l’eau pour le thé. La mère des enfants, magnifique dans ses vêtements de juive berbère, l’allure fière, un bâton à la main, lança un regard doux empli d’une tendresse infinie vers son petit benjamin qui s’élança vers elle. Elle le rattrapa dans son giron et noya son visage angélique de caresses et de baisers dans un transport de joie. Le père Shawil suivait la scène tout en se réjouissant de ce qu’il voyait autour de lui. Tout respirait en lui la bonté, l’intelligence et le raffinement. La qualité et la tenue de ses vêtements laissaient paraître que l’homme était d’une rare distinction. Tout lui en respirait la noblesse et la tendresse. D’un simple geste, il fit comprendre à son épouse et ses enfants que c’était l’heure de la prière de l’après-midi, minha.
D’une main sûre il sortit de sa djellaba son livre de prières. A l’ombre d’un arbre, il psalmodia d’une voix mélodieuse les bénédictions avec concentration et recueillement. En ces instants de ferveur et de méditation, la paix et la sérénité descendirent sur terre.
Il lit le Psaume 84 : « Au chef des chantres sur l’instrument Ghittith. Psaume pour les enfants de Korah.
« O que tes demeures sont gracieuses,
Eternel, maître de l’univers !
Mon cœur soupire, languit,
Après le parvis de ton temple ;
Là où le cœur et l’esprit
Célèbrent le D.ieu vivant.
L’oiseau a trouvé sa demeure,
L’hirondelle un nid
Pour y placer ses petits ;
Moi, j’ai trouvé tes autels,
Eternel, mon Roi et mon D.ieu.
Heureux ceux qui habitent ton temple,
Ils Te louent sans cesse, Sélah !
Heureux ceux qui se confient à toi !
Hommes de cœur, leur sentier est droit.
Ils traversent la vallée des larmes,
La transforment en source d’eau vive ;
Et la pluie d’automne est bénie pour eux.
Ils marchent de triomphe en triomphe,
Jusqu’à ce qu’ils arrivent devant D.ieu à Sion.
Eternel ! Maître de l’univers, agrée ma prière,
De grâce écoute-moi, D.ieu de Jacob.
Veille sur notre bouclier, ô mon D. ieu !
Et protège ton Meschiach.
Mieux vaut un jour dans ton parvis,
Que mille partout ailleurs ;
Mieux vaut le seuil de ta maison, mon D. ieu !
Que la demeure fastueuse du crime.
Car l’Eternel est notre salut, notre bouclier ;
Il donne la grâce, les honneurs,
Ne refuse rien à ceux qui suivent sa loi.
Eternel ! ô maître de l’univers,
Heureux celui qui met sa confiance en toi !
Il s’agit d’une belle et émouvante traduction, dont j’ai oublié le nom de l’auteur. Qu’il me pardonne.
Le père Shawil entame après ce psaume la prière des dix-huit bénédictions qui est récitée debout in petto : Ô Éternel, notre D. ieu ouvre mes lèvres, et que ma bouche dira tes louanges.
L’époque était après les Fêtes de Tichri. C’est l’automne, le ciel bleu et l’air embaumé. Les cèdres de l’Atlas en fleurs et les oiseaux qui chantent.
Ceci n’est que la maison du Seigneur et c’est ici la porte du ciel selon les mots de la Tora, Genèse 28 :17.
Izza et Zhor contemplaient avec révérence chaque mouvement et chaque dandinement de leur père, et attendaient tranquillement la fin de la prière pour servir du thé à la menthe avec des dattes en guise de sucre et quelques galettes.
La famille, dans la précipitation de son départ forcé et imposé de sa maison, de ses meubles et ses biens fonciers, a oublié de prendre dans ses bagages les pains de sucre et tout le nécessaire pour ses besoins et ses approvisionnements au quotidien. Le chef du village à l’origine de ce départ, un imposteur impitoyable et autoritaire, un individu sans foi ni loi, soi-disant pieux et croyant. Il a agi par ruse et par convoitise, sans en référer au Conseil local al-jama’a.
Imma. Sti, entourée de ses enfants et des amis, heureuse d’être dans son vaste et confortable demeure, a vu arriver son époux accompagné de deux moqaddem. Elle a vite compris le message. En quelques heures, tout était prêt pour le grand départ vers l’inconnu et pénible voyage, sans destination définie. L’arbitraire imposait sa loi avec tyrannie. Pour cette famille de juifs, c’était l’exil dans l’Exil. En l’espace de quelques heures, cette famille de notables se trouva expropriée, démunie, dépossédée de ses biens fonciers, sans aucun appui ni défense. Sans jugement. Sans recours. Le père Shawil, sa sainte et vénérée épouse Imma Sti, descendante d’une lignée de Rabbins, et leurs enfants, ont pris la route du bannissement.
Les Lamentations 3 :38 : « N’est-ce pas de la bouche de l’Eternel qu’émanent les maux et les biens ?
Le tintement d’une clochette annonce l’arrivée d’un troupeau de brebis que conduisait un pâtre de dix années passées, secondé en cela par deux sloughis vigoureux et vigilants. Shawil et sa famille sortirent de leurs préoccupations et accueillirent le jeune berger par des salutations habituelles et le convièrent à participer à leur repas improvisé. D’autres troupeaux passèrent. Ce qui anima le coin à l’approche du crépuscule. Des jeunes filles, des cruches sur leurs épaules se hâtèrent vers la source toute proche pour puiser de l’eau fraîche et limpide. L’endroit était en activité, des chameliers et des cavaliers étaient déjà sur place en train d’abreuver leurs animaux.
Imma Sti, avec l’aide de ses filles, installa pour la nuit une nouala, une simple hutte en branchages entourée d’une zrîba, haie épineuse pour protéger le sommeil de la famille des mystères de la nuit. Le père Shawil, de son côté, entreprit la construction d’un enclos de fortune, mais sûre, pour les mulets et l’âne, sur lesquels veillera le bon et vaillant Boby. Un feu de camp est resté allumé toute la nuit grâce à des fagots offerts par des bûcherons qui passaient par là. Le feu de bois chassait les ténèbres d’une nuit sans lune, en éclairant le petit campement. Les malheureux spoliés et leurs bêtes pouvaient dormir de leur sommeil de justes.
Tous les hameaux et douars de la palmeraie de Tifoultout savaient que Shawil et sa famille de Taourirt passaient la nuit à la belle étoile. Shawil était connu et estimé de tous les villageois et ksouriens des alentours. Ils réprouvaient tous la décision inique d’avoir éloigné Shawil et sa famille de leurs biens meubles et immeubles.
Dans la nuit, Shawil s’était levé pour éloigner à l’aide d’un brandon encore en ignition un renard qui rôdait par là. Un hérisson avait trouvé un gîte pour la nuit dans le chaudron de cuivre. C’était d’un bon présage.
Dès le point du jour, Shawil se leva et procéda à ses ablutions rituelles. Il entama la prière du matin, shahrit : « Sois béni Eternel notre D.ieu, Roi de l’Univers, qui délivres mes yeux du sommeil et mes paupières de l’Assoupissement. Tu es à jamais Tout-Puissant, Seigneur. Tu ressuscites les morts et tu es prêt pour nous secourir. Tu commandes les vents et tu fais tomber la pluie. Par Ta grâce, tu nourris les vivants, êtres humains et animaux ».
Il s’enveloppa de son châle de prière et noua les phylactères sur son bras gauche au niveau du cœur et sur son front.
Il pria sous le belotta en pensant au chêne majestueux sous lequel Débora, la nourrice de Rébecca fut ensevelie et qu’on a appelé du nom de Chêne-des-Pleurs, Genèse 35 :8. La Bible hébraïque et le Talmud accordent une place de choix, considéré comme l’une des dix espèces du Cidrus libani, dont le nom vernaculaire est érez d’origine sémitique, Isaïe 41 :19.
Des connaissances et amis de la famille apportèrent pour le repas du matin des œufs durs, des olives, des dattes, du sucre, du lait, du beurre et des crêpes fines, moufléta, cuites sans lait et sans œufs. Après le petit déjeuner, la famille avait repris des forces pour reprendre la route.
Les pistes que la famille traversait n’avaient pas encore subies les premiers assauts de la pluie d’automne. Certaines cimes commençaient à blanchir d’une neige poudreuse. Dans le lointain, apparaissent hauts sommets de Drar en Deren coiffés de neige éternelle.
Le petit Babaqo, juché sur son âne sous l’œil protectrice de Biba, récoltait d’autres glands doux du chêne bellotte. Boby était près de l’âne, remuant de bonheur et poussant par saccades des aboiements étouffés, pour signaler à l’âne de ne plus bouger, tant que le jeune maître est accrochés aux branches de l’arbre.
Vers le coup de dix heures, la petite caravane s’ébranla et prit un chemin de traverse pour atteindre par un raccourci ombragé, avant le crépuscule la casbah de Tikirt, deuxième état de leur pérégrination depuis Taourirt. L’âne et les mulets cheminaient un tantinet guillerets, mais à pas sûrs, rendant ainsi agréable la traversée de cette piste de montagne, tracée par les pas de l’homme et des bêtes depuis des siècles.
Zhor tenait fermement dans sa main le chaudron et semblait parler à elle-même.
Des champs de maïs et de blé et le vert de fèves à peine sorties de terre s’étendaient à perte de vue dans les hautes vallées de la montagne, encadrant un chemin muletier, et que le vent d’automne rebrousse et moire. L’atmosphère était limpide et le bled offrait aux passants des paysages d’une merveilleuse grandeur, parfumés de lavande. A l’horizon, les lignes de crête sont couronnées de neige et les villages semblent s’accrocher sur le flanc de la montagne, protégée par un long et étroit ravin.
Tikirt faisait partie d’une constellation de communautés juives de l’oued Ouarzazate et de sa palmeraie : Temasla, Aït Gjeb, Tammaz, Aït Aïcha et Taourirt.
A Taourirt, vivaient au début du 20ème siècle, parmi la population, dix familles juives, et, parmi elles, celle de Shawil, dont la présence en ces lieux remonterait à l’expulsion des Juifs d’Espagne en 1492. D’autres familles expulsées d’Espagne à la même époque se sont établis dans la vallée du Todgha, à Asfalo et à Tinghir/Tinhir. Les mellahs de Tinhir et d’Asfalo étaient proches l’un de l’autre. Le mellah de Taourirt se trouvait à 150 kilomètres au sud d’Asfalo, Tinhir étant plus au nord.
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Premiere partie
חזי כהן-תורכיה – האימפריה העות׳מאנית-הרב חזקיהו מדיני(שדי חמד)
תורכיה – האימפריה העות׳מאנית
הרב חזקיהו מדיני(שדי חמד)
הרב חיים חזקיהו מדיני(1905-1833), מכונה על שם ספרו ״שדי חמד". רבה של העיר קרסו־בזאר שבחצי האי קרים, ובהמשך של העיר חברון. למד אצל הרב החכם באשי הרב יצחק קובו ואצל הרב יוסף חיים בורלא, והוסמך להוראה כבר בגיל שלוש־ עשרה. מאוחר יותר התחנך בישיבות באיסטנבול שבתורכיה. ״שדי חמד״, יצירתו המונומנטלית, היא מעין אנציקלופדיה תלמודית. שמו של הרב מדיני הלך למרחוק, ורבים פנו אליו בשאלות מקהילות רחוקות. לאחר שלושים שנות רבנות עלה ב־1889 לארץ ושימש רבה של חברון.
לא תיקום ולא תיטור
כשהיה הרב חזקיהו מדיני בחור צעיר התבלט כשקדן עצום בתורה. התקנא בו אחד מן האברכים על גאוניותו ושקדנותו וטפל עליו האשמה כאילו את שעות הלימוד הליליות הוא מבלה בחברת גויה אחת שהיתה מנקה את הבית. הרב חזקיהו מדיני הכחיש את הדברים מכול וכול וזכה לתמיכה מרבו, ולאחר זמן־מה שככה המהומה. לאחר כמה שנים, אותה גויה שפותתה להעיד נגדו נפגעה במכות קשות: ביתה נשרף, אחד מבניה מת ומשפחתה ירדה מנכסיה. הבינה האישה כי מן השמים עושים עמה חשבון על מעשיה ופנתה לרב מדיני שכבר היה גדול בתורה, ביקשה את סליחתו, והציעה לחשוף את העלילה שנרקמה נגדו. הרב חזקיהו הסכים למחול לה בתנאי שתנצור בלבה את כל אשר אירע. לימים, הסביר שאם היה מבקש ממנה לספר את האמת, הפרשה היתה מתעוררת שוב ולעז היה יוצא על כך שאחד מתלמידי החכמים נכשל בחטא חמור של הדחת עד. עוד אמר שברגע שביקש זאת מן המנקה חש שמעיינות של חוכמת ה׳ יורדים אליו.
יבוא השלישי ויכריע ביניהם
פעם אחת הביא הסנדלר לרבי חזקיהו מדיני נעליים שתיקן עבורו. הסנדלר נקב בשכרו שהגיע לכדי עשר אגורות, אך לרב מדיני היה רק רובל שלם. הסנדלר סירב לקבל את הרובל משום שלא היה בידו להחזיר עודף לרב והציע שיבוא למחרת לקבל את שכרו. הרב מדיני דחה את הצעתו משום שלא רצה להלין את שכרו של הסנדלר ודרש שייקח הרובל וישיב לו העודף מחר. הם התווכחו זה עם זה דקות ארוכות, עד שבמקרה נכנס למקום אחד מקרובי הרב אשר היה בידו הסכום הנדרש ושילם בעבורו.
מוחל על כבודו
בכל יום שישי נהג בעל ״שדי חמד״ לטבול במקווה לכבוד שבת. כשהיה הולך אל המקווה נהגו בעלי המלאכה וכל הציבור לעמוד לפניו אך הרב מדיני ביקש להימנע מכך, ולפיכך החל ללכת בדרך צדדית. סנדלר אחד עבד בחנות הסמוכה למקווה. בכל פעם שהרב מדיני היה עובר על פניו, היה מפסיק ממלאכתו, עומד לכבודו ומברכו. פנה אליו הרב חזקיהו מדיני ואמר, ״הלכה פסוקה היא שפועל שכיר אסור לו להפסיק מלאכתו כדי לדרוש בשלום העוברים והשבים. ואתה שכיר יום הנך לבני ביתך. לכן אבקש ממך שלא להתבטל ולא לעמוד לכבודי.״ כעבור שבוע בא הרב לטבול והסנדלר שוב עמד לכבודו…
מתרחק מן הכבוד
הרב חזקיהו מדיני היה נוהג להיכנס לבית הכנסת בשעה שהציבור עומד ממילא על רגליו כגון בברכת ״ברוך שאמר״ או ״ה׳ מלך״, כדי שלא יצטרך הקהל לעמוד לכבודו.
ביקור חולים
פעם אחת ראו את הרב חזקיהו מדיני הולך בחום היום ברחובות העיר. שאלוהו להיכן הולך ביום חם שכזה והשיב להם כי הוא בדרכו לקיים מצוות ביקור חולים. שאלוהו מיהו החולה והרב ציין את שמו של אחד מגדולי הרשעים שבעיר. תמהו האנשים, ״הן עבריין הוא, ואל ירבו כמותו בישראל. ומדוע הולך הוא לבקרו ועוד ביום חם שכזה?!״ השיב להם הרב, ״ראשית, נאמר ׳אפילו חוטא שבישראל מלא זכויות כרימון׳; ושנית, לא את החולה בלבד אנו מבקרים אלא גם את השכינה המרחפת מעל מיטתו.״ הצטרפו אליו האנשים והלכו אל החולה הרשע. כשנכנסו הופתע החולה למראה מבקריו ובראשם הרב החשוב, והתיישב על המיטה מפני הכבוד. לימים קם על רגליו והחלים ואף תיקן את מעשיו הרעים.
חזי כהן-תורכיה – האימפריה העות׳מאנית-הרב חזקיהו מדיני(שדי חמד)
עמוד 92
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- הרה״ג רבי נחמן בטיטו זצ״ל
הרה״ג רבי נחמן בטיטו זצ״ל
ראב״ד לעדת המערבים הראשון לציון ומ״מ החכם באשי
רבי נחמן בטיטו זצ״ל, נולד בשנת תר״ו(1846) בעיר הגדולה לאלקים עוב״י מאראקש שבמרוקו.
עודו נער עלה עם הוריו לירושלים וקבל את חינוכו בישיבותיה. שמו נודע בשערים בשל הצטיינותו וגדולתו בתורה. היה ״תלמודי” מובהק ומעמיק בסוגיות הש״ס כדרכם של חכמי מאראקש. בנוסף לכשרונותיו המצויינים בתורה, בעיונו הזך והמעמיק, ובסגנון למודו החד והחלק, היה בעל זכרון נפלא ובלתי שכיח. כן היה בקי גדול בארבעה טורים, וכל רז לא אניס ליה. אלה שהכירוהו העידו כי כל דין קטן וגדול לא נעלם ממנו וידעם על ראשי אצבעותיו ממש.
נועם הליכותיו וצדקותו היה לשם דבר. מטבעו היה רך המזג, מן הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים. האמת והצדק היה אזור מותניו, ושנא את השקר, את המרמה, ואת החנף. דיבורו היה בנחת עם הבריות ובעל נפש רכה ונדיבה חוט של חן וחסד היו נסוכים על פניו ועל כל דבור מדבוריו. ענותנותו היתה גדולה וגם עם הקטנים ממנו בחכמה ובמנין, התנהג בחבה ובענוה יתירה, ומעולם לא ראוהו כועס. הוא התהלך במישור ובכבוד עם חבריו ומעולם לא התכבד בקלונם. צדיק תמים בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.
רבי נחמן בטיטו זצ״ל נחשב לאחד מגדולי התורה שבדור וכל העדות בירושלים כבדוהו והעריצוהו.
בשנת תרל״ב שימש כדיין בביה״ד של הרב צוף דב״ש. עם פטירתו של זה האחרון בשנת תר״מ, נבחר רבי נחמן לאחד ממנהיגי העדה. בשנים תרמ״ד־תרמ״ו (6־1884) הוציא יחד עם חברו רבי חזקיה שבתי זצ״ל (ראב״ד בירושלים) ספר שמות ״מעם לועז״ בלאדינו. חידושי תורתו פורסמו בקבצים ״תורה מציון״ חוברת ב׳ ס׳ כ״ה ירושלים תרמ״ז. כן חיבר קונטרס ״דין ומשפט״ בדבר קידושי רות הגרוזית, ירושלים תר״ע. ראה הספדו על הרב אלעזר בן טובו זצ״ל בס׳ ״פקודת אלעזר״ ח״א. כמו׳׳כ חתם ראשון בכתב האחוד בין עדת הספרדים והאשכנזים בשנת תר׳׳ע. (ראה יהודי המזרח בא״י ח״א דף 8־137). בשנת תרנ״ט נבחר לראב״ד של עדת המערבים. בהתגלע הריב הגדול בין הרבנים לשאלת הרבנות הראשית בשנת תרס״ט. רבי נחמן בטיטו זצ״ל נתמנה ע״י הממשלה המרכזית למשרת ״הראשון לציון״ ולמ״מ ״החכם באשי״, ובמשרה זו כהן עד שנת תרע׳יב. (מיום כ״ה שבט תרס״ט, עד יום ה, חשון תרע״ב). לאחר סבל, ויסורי נפש וגוף, השיב את נשמתו לבוראו ונתבקש בישיבה של מעלה ב־ט״ו אלול שנת תרע״ה (1915), ועל מצבתו נחקקו מלים אלו:
״ציון במר תבכה וירושלים תתן קולה, על האי שופרא דבלי בארעא, דרופתקא דאורייתא, צדיק וענו מדוכא ביסורין, עומד בפרץ ירושלים, ראש רבני בני מערבא, וראש״ל הרב הג. המפורסם כמוה״ר נחמן בטיטו זצ״ל. מ״ק ביום ט״ו אלול ש. תרע״ה ת.נ.צ.ב.ה.
ביתו של רבי נחמן בטיטו זצ״ל, הרבנית מרים נישאה להרב הגאון רבי נסים בנימין אוחנה זצ׳׳ל ששימש בשנים תרצ״ה־תש״ז ראב״ד בקאהיר וסגן ראש רבני מצרים, ובעלותו לא׳יי משאת נפשו, נבחר לרב ראשי בחיפה עד כ׳׳ז אדר בי תשכ״ב שנפטר לבית עולמו.
מצאתי לנכון להביא מדבריו של הסופר ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל, נשיא ועד העדה המערבית ומאישיה הדגולים של ירושלים. אשר הכיר והוקיר את זכרו של הגאון רבי נחמן בטיטו זצ״ל, וכך כתב באחד ממאמריו.
את הרה׳יג נחמן בטיטו הכרתי עוד בהיותי ילד קטן.
זכורני כד הוינא טליא, כשהיה ״הוא,, בא להתפלל בבית־הכנסת הגדול של המערבים היו כל המתפללים עומדים ביראת הכבוד וזה היה עושה עלי, אני הפעוט, שאמנם גדול מאד הוא האיש הזה, ומכובד מאד בעיני כל מכיריו ויודעיו.
שנים אחדות אח״כ כשגדלתי ונהייתי לתלמיד הישיבה הספרדית הגדולה ״תפארת ירושלם״. היו גדולי הרבנים בירושלים באים יום יום לבחון אותנו בש״ס ופוסקים. הבוחן של כל יום רביעי בשבוע היה ״אלחכם רבי נחמן״ (החכם ח״ר נחמן בטיטו, ככה נקרא המנוח בפי רבני הספרדים).
ואל יהא הדבר הזה קל בעיניך!.
כל מי שהכיר את תכונות רבני הספרדים לפנים, כל מי שידע איך היו היחסים לכל העדות שאינן ״ספרדיות טהורות׳׳ (שאינן מדברות אישפניולית), כל מי שזוכר איך הביטו מגבוה על ״המוגראבים״ (מרוקנים) על ה״יימינים״(תימנים) ועל יתר העדות שאינן ספרדיות, הוא יוכל לתאר לעצמו כמה גדולה היתה ״זכותו״ של הרה״ג נחמן בטיטו ״המרוקני״ שזכה להיות בוחן בישיבה הגדולה ״הספרדית״, לולא כשרונותיו המצוינים, לולא גדולתו בתורה ובתלמוד ונושאי־כליו בודאי ובודאי שלא היה חולם לעלות ל״מעלה״ רמה כזו.
הרה״ג נחמן בטיטו היה ידוע בירושלם גם בתור עסקן צבורי, משולח בשם כוללים ומוסדות חסד וצדקה, חבר בי״ד, ראב״ד, רב לעדת המערבים ושנים אחדות שמש גם בתור מ״מ חכם באשי וראש״ל (מיום כ׳׳ה שבט תרס״ט עד ה׳ חשון תרע״ב).
לדברי ימיו של רבי נחמן בטיטו, יש לציין את אחת ההסכמות, ובהם תקנות וסדרים חדשים, שאותם יש לקיים בועד העדה, ההסכמה שלפנינו נעשתה בראשית כהונתו כרב העדה:
בעה״י
אנחנו אנשי הועד החו״מ (החותמים מטה) הנבחרים עם מעלת הרב המופלא כמוהרר״ן הי״ו(כבוד מורינו הרב רבי נחמן, ה׳ ישמרהו ויחייהו), החותם ראשון, דהסכמנו הסכמה גמורה להתנהג עפ׳׳י הסעיפים אשר נבאר להלן. והנה אנחנו מקיימים אותם בכל תוקף וחוזק ככל ההסכמות הנעשות מימות יהושע בן נון עד היום הזה, ומהם לא נזוע כל ימי אשר תהיה המשרה הזאת על שכמנו, ויה״ר(ויהי רצון) שחפץ ה׳ בידינו יצליח מעתה ועד עולם אכי״ר (אמן כן יהי רצון), ואלה הם:
א-כל מין הכנסה שתבוא לכוללנו בין מהארץ בין מחו׳׳ל אפי׳ שתבוא לשם הת״ח (התלמידי חכמים) דוקא או לשם עניים, או למס הגולגולת וכדומה, או אפי׳ לשם לימוד, הכל יבוא לידי הסוכן אשר נסכים עליו, ואז יתחלק כל הבא ליד הסוכן לחמשה חלקים, דהיינו חלק א׳ לת״ח, וחלק ב׳ לעניים,
ושלשה חלקים יהיו למס הגולגולת וכל הוצאות כוללינו, כגון דמי שכר הרבנות ושכר אנשי הועד והסופרים ושמשים ופוסטאס (דואר) ובקו׳׳ח (וביקור חולים) והבראות וצד״ל (וצדקה לעניים) ופרעון החובות, רק בסך אשר יבוא לשם לימוד כנ״ל חיובא רמיא על גבאי הת״ח לעשות רצון המתנדב לעשות לימוד ולפרוע מחלק הת״ח שבידו, והסוכן יקח קבלה מכל אחד ואחד, ובכל ששה חדשים ימסרו חשבון הכנסה והוצאה בפרטות לאנשי הועד מכל הנכנס והיוצא תחת ידם.
ב-ועד יהיה מיוחד להנהיג את כל עניני הקהילה, ולא יהיה פחות משבעה.
ג-השלוחיות אשר ינתנו מהיום והלאה יהיה דוקא במעמד כל אנשי הועד ויוחלט על פי רוב דעות אנשי הועד.
ד-מע׳ הרב הר״ן בטיטו הי׳׳ו חותם ראשון ואב״ד וברישיונו להושיב עמו שני ת״ח אשר יבחר בהם לדון ולהורות את הדרך ילכו בה ושכר הת״ח יהיה כפי ראות עיני אנשי הועד הי״ו.
ה-פנקסי הועד והכולל והחותמות יונחו בבית הועד דוקא.
ו-בענין החתימות מי יחתום שני ומי יחתום שלישי הבחירה בידי אנשי הועד הי״ו.
ז-הועד הנז׳ מחויב לסדר הכנסה והוצאה בכל ששה חדשים.
ח-כתבים הבאים מקר׳׳ח הן בשם הרב נר״ו הנז', הן בשם אנשי הועד, אין רשות לפתוח אותם כי אם הרב חותם ראשון ושנים מאנשי הועד.
ט-קבלה או כתב פרטי או כללי הנוגעים לכולל אם לא יהיו חתומים כל הועד אזי הקבלה והכתבים לא יועילו לכלום אם לא יהיה שום אחד מהם אנוס.
יו״ד. הועד מחוייב להשגיח על כל בתי כנסיות דכוללינו, לסדר בו סדרים נאותים לטובת הכלל.
י״א. הועד מחויב לפקח על עניני כוללינו לא פחות משני ימים בשבוע.
אלו הם סדר כוללינו יכב״ץ אשר תקננו במעמד כולל החו״מ ובטחנו בה׳ כי ע״י הסעיפים הללו תהיה הנהגת כוללינו הנהגה ישרה ויהיה לשם ולתהילה בארץ, יה״ר חפץ ה׳ בידינו יצלח ויעזרנו על דבר כבוד שמו כיר״א, כל זה נעשה ונגמר ביום כ״ה לחו׳ אב רחמן שנת התרס׳׳ב ליצירה בא סי׳ והקימותי לך ברית עולם לפ״ק, והשו״ב (והכל שריר ובריר) וקיים.
הצעיר נחמן בטיטו ס״ט — הצעיר שמעון אשריקי הי״ו ס״ט — הצעיר אליהו יעקב לעג׳ימי ס״ט — הצעיר שמואל קורקוס ס״ט — ע״ה שמואל בוחבוט ס״ט — ע״ה אברהם ארואץ הי״ו — ע״ה ראובן בואינום הי״ו — הצעיר הח״י יקותיאל חיים בן שמעון הי״ו ס״ט.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי נחמן בטיטו זצ״ל
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Deuxieme partie
Taourirt occupa « une cuvette hérissée de blocs de lave et de gara, où le vent galope en rond », écrit François Bonjean. Le grand historien du Maroc, Henri Terrasse, note : « Ouarzazate, au point de vue architectural, forme transition entre le Dra des ksours et le Dadès des tirhemt. Pas d’enceinte proprement dite, les hautes façades servant de rempart.
Le site de l’Ouarzazate est à la fois l’oued et la montagne. J’ajouterai, surtout, la superbe palmeraie, dans la vallée, enserrée entre l’oued et la montagne. Le lit de l’oued Ouarzazate est large de plus d’un kilomètre. Il ne se remplit que tous les six à sept ans. Il n’est jamais tout à fait à sec. Ce qui est une bénédiction du Ciel pour se laver et se purifier. La présence de l’oued permet les mariages entre Juifs et la rédaction de l’acte de mariage, la Kétouba.
L’oued Ouarzazate est appelé encore oued Idermi, en raison de la réunion à Tikirt du cours d’eau nommé Mellah et du cours d’eau nommé Imini, descendus de l’Atlas, et de l’Irhiri, lequel vient de l’énorme massif volcanique du Siroua. Son confluent avec le Dadès, à vingt kilomètres d’ici, forme le Drâ.
L’oasis Ouarzazate s’étend sur cinq kilomètres et elle est partagée entre onze douars, dont le principal est la Casbah de Taourirt, dont les dattes produisent des variétés dites feggous, khelt, et quelques rares bousekri.
Henri Bordeaux de l’Académie française a visité Taourirt et évoque dans « Un printemps au Maroc » que la vue de l’Ouarzazate, une vue panoramique qui lui rappelle celle de Turin d’où l’on distingue toute la chaîne des Alpes : « L’Atlas, de loin, reprend sa beauté et ses neiges étincelant au soleil revenu ».
L’oasis suit le cours de l’Oued avec ses hauts palmiers, ses thuyas, ses tamaris. Les oliviers sont rares. L’amandier, non greffé, donne de petits fruits. Quelques bovins et moutons sont confiés par les ksouriens à des bergers dont la rétribution est le plus souvent en nature.
Là s’arrête mes notes sur 17 pages de mon cahier de notes.
Une page d’histoire : « Une famille Perez, qui se fixe au Maroc vers le 15ème siècle, se réclame d’une lointaine ascendance jérusalémite ; elle répugne à vivre au milieu des coreligionnaires indigènes. Aussi son chef achète-t-il au mérinide de Marrakech une place de Dadès, où se forme un centre exclusivement juif, qui demeure autonome jusqu’à la fin du 17ème siècle. En ce qui concerne l’attitude des sultans à l’égard de la société juive, Abou Saïd interdit à ses membres, vers 1470, de circuler en ville avec des chaussures ou sur une monture ; l’obligation de porter la lévite et la calotte noires doit également remonter à cette époque. Cf. Louis Voinot : Pèlerinages Judéo-Musulmans au Maroc, Editions Larose, 1948, page 116 et page 117.
Rabbi Yehudah ben Yossef Pérets et son livre d’homélies
Perah’ Levanon « Fleur du Liban ». C’est un recueil d’homélies publié à Berlin, en 1712. Professeur Haïm Zafrani nous explique que cet ouvrage raconte « Le périple de Yéhudah Peres, rabbin des vallées du Todgha (Haut-Atlas marocain, au 17ème siècle ». Je résume en me basant sur le texte du Professeur. C’est un texte autobiographique où l’auteur raconte l’expulsion d’Espagne de ses ancêtres venus s’établir dans le Dadès et dans les riantes vallées du Haut-Atlas, dont le territoire a été acheté par la famille. Ils acquirent aussi au roi à un prix très élevé le domaine de Tillit, devenu leur Capitale, (à ne pas confondre avec Tiillit dans le Sud du Maroc). Ils ont fait sortir d’Espagne de grandes richesses. Cf. Professeur Haïm Zafrani : Le monde de la légende – Littérature de prédication juive en occident musulman, Les éditions du Nadir, de l’Alliance Israélite universelle et Maisonneuve & Larose, Paris, 2003, page 49 à page 53.
Professeur Haïm Zafrani a écrit sur Taourirt. Je ne citerai qu’un autre texte de lui : « Le Todgha est situé au-delà des montagnes de l’Atlas. Les Juifs de cette région, dont le nombre atteignait à peine mille deux-cents aux environs de 1920, étaient établis dans trois localités : Asfalo comptait alors six-cents âmes, Tinhir quatre cents, Taourirt 200. A la fin de 1920, Taourirt fut détruite par la guerre et ses habitants juifs allèrent habiter dans les deux autres localités ». Cf. Professeur Haïm Zafrani : Pédagogie juive en terre d’Islam, Librairie d’Amérique et d’Orient – Adrien Maisonneuve, Paris, 1969, page 34 et note 42 : Il s’agit d’une incursion des tribus filaliennes au cours de laquelle furent ravagés les mellahs juifs de cette région. Cette contrée n’a été pacifiée par les troupes françaises que bien plus tard (vers 1930) ».
Je ferme cette parenthèse historique, très intéressante, et je poursuis mon récit.
La famille de Shawil Dadia arriva à un croisement : aller à Marrakech ou aller à Casablanca. Shawil connaissait bien Casablanca, alors en cours de construction. Il y est allé plusieurs fois sur son âne pour gagner sa vie et nourrir les siens. Il a préféré Marrakech où il existait une communauté organisée et plusieurs synagogues. A Marrakech, Shawil a retrouvé des connaissances, des amis, et des membres proches de sa famille. Shawil et son épouse ont été adoptés par la famille Ellouk, qui habitait Derb Scouella, qu’une traboule séparait de Derb Tajer : Joseph Ellouk et son épouse Messody Meloul, et leurs enfants : Jean (Yéhuda), Edmond, Jacob dit Coco, Maurice, Albert dit Bébert, et David.
Je dois ces précieux renseignements à mon cher et estimé ami Maurice, ancien footballeur au Mellah de Marrakech dans l’équipe ASDM (Alliance Sports de Marrakech), sur laquelle je consacre deux textes. Le premier texte est terminé et le second est en cours d’écriture pour l’essentiel.
Maurice m’a parlé de ma grand’mère paternelle Esther Bar Hanine que nous appelions par affection Mama Sti. Il se rappelle qu’il a été blessé à son œil et qu’elle l’avait soigné.
Les frères Ellouk avaient un frère par leur mère, Jacques Zafrany, un homme d’une grande valeur, ancien de la première promotion de la Section Agricole. J’ai eu l’occasion de le rencontrer chez lui à Montréal en octobre 1985. Il m’a dit, et cela m’avait grandement ému, que son meilleur souvenir de Marrakech est ma grand’mère paternelle.
L’important est ceci, et cela m’émeut : J’ai toujours considéré mes amis Ellouk comme mes propres frères et réciproquement.
Je considère ce soir, 18 novembre 2021, que mon texte est terminé, alors qu’il a été écrit depuis plusieurs mois.
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Deuxieme partie
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
היהודים חשו מאוימים ולכן עלה הרב חסדאי אלמוזנינו להתפלל לישועה על קברו של רבי יצחק כהן, כלומר על האבן. מספרים כי מייד בהגיעו לחלקת הקבר התכסו השמיים בעננים וגשם שוטף החל לרדת. בעודו מתפלל, והודות לגשם, הכה ברק לרגלי האבן וסימן את המקום שבו יש לחפור כדי למצוא מים. הבאר הקטנה שנחפרה הייתה מצופה גיר ואפשרה מאז לתושבי טיטואן לאגור מים. נוסח זה של הסיפור מסתיים במשפט: 'וכך זה היה, בזכות הרבנים, הרב חסדאי אלמוזנינו והרב יצחק כהן, הסתיימה הבצורת הטיטואנית.
הערת המחברת: באסע״י קיימים סיפורים מקבילים לזה, בין היתר הסיפור ממרוקו על הרב משה ממן, שמספרו 12112: ׳רב משה ממן היה צדיק הקורא בתורה, נודד ממקום למקום ברחבי מארוקו. יום אחד הגיע אצל היהודים ההרריים, ובאותו מקום היתה בצורת ולא היו מים. הרב אסף את כל יהודי המקום לקריאת התורה – ביום חמישי, התפלל, והנה פרצו מים זכים ממעיין וכל העדה שתתה,. ראו באתר 'ארכיון הסיפור העממי בישראל'
יש לזכור כי ההאשמה בבצורת באה על רקע אמונה נפוצה בארצות האסלאם שלפיה תפילת יהודים מביאה גשם, כפי שמדגים דב נוי במחקרו על הטיפוס הסיפורי ׳תפילת התמים (הצדיק) מורידה גשמים׳.אגדת מקום זו מחזקת את תוקפה של אגדת המקום ההגיוגרפית על אודות האבן, ומעניקה לאבן צביון של מקום קדוש שיש ביכולתו לחולל ניסים. לשני האתרים הסמוכים הללו יש גם הסבר קוסמולוגי: האבן המגיעה מלמעלה והבאר השואבת ממעמקי האדמה מעבות את האקסיס מונדי, את ציר העולם. הקישור בין האבן למים מבוסס על משמעויות סמליות הנטועות בתרבויות העולם ובתרבות היהודית, למשל האבן יכולה לאצור מים חיים בתוכה, כמסופר בשמות יז, ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.
הסיפור המוצג כאן קושר בין שני האתרים, בין האבן לבאר המים, גם בהקשר של עימות ואיום מצד מוסלמים. ייתכן שהפנייה לרב יצחק כהן בהקשר של חיכוך עם בני דת האסלאם היא בשל המטען האסוציאטיווי שנושא הרב, שהיה אהוב על המאמינים משתי הדתות, או לכל הפחות דמות נערצת גם מצידם של מוסלמים, למשל בנוסחו של חקובו ישראל גרסון. הרב יצחק כהן מצטייר כדמות מפשרת ומשכינת שלום בין היהודים לשכניהם.
בין המקבילות המובאות באתר ’Recuerdos de Tetuán‘ מצויה גם גרסה שעניינה חטיפת גופה בעקבות התאסלמות, או כפי שנכתב שם: ׳חיבוק הדת המוסלמית׳. אולם אחריה מובאת גם מקבילה אחרת, מפי ילידים מוסלמים טיטואנים, המכחישים את סיפורי החטיפה ואת התביעה להמיר דת, והטוענים שהאבן שנפלה מן השמיים היא למעשה מטאוריט. השימוש במונח מטאוריט בפי מוסלמים הולם את הסגידה הקיימת בתרבות זו, ובתרבויות אחרות, למדע האסטרונומיה ולאבנים הנופלות מן השמיים. הדוגמה הנודעת ביותר היא המטאוריט של הכעבה במכה.
שתיים מן החלופות העלילתיות שהובאו לעיל – זו של שומר בית הקברות המוסלמי, חסן, וזו של התושבים המוסלמים הגורסים שהאבן היא מטאוריט שנחת על העיר – משלימות שתי מקבילות נוספות, עכשוויות, ששמעתי מפיהם של יהודי ומוסלמי בטיטואן, ואותן אביא בפניכם. את שני הסיפורים הללו רשמתי במהלך טיול מאורגן שהשתתפתי בו במרס 2015, טיול שנערך לקראת יום ההילולה הגדולה לכבודו של הרב יצחק בן ווליד, בן העיר. עם הגיענו לבית הקברות, ניסה כל אחד מן המבקרים לאתר את האדון סמואל בן־טולילה, יהודי תימהוני, אחד מן התושבים היהודים האחרונים שנותרו בטיטואן. המבקרים נוהגים לבקש מיהודי זה שיובילם לקברי אבותיהם, והוא מנתב בקלות בינות למצבות, תוצאת היכרותו רבת השנים עם כל קבר וקבר בבית העלמין, ומכך הוא מתפרנס. בן־טולילה, כמו קומץ היהודים המתגוררים כיום בעיר, אינו מעוניין ליצור מצבי מתח עם אוכלוסיית הרוב המוסלמית ועניין זה משתקף גם בגרסתו לסיפור.
המקבילה של סמואל בן־טולילה לסיפור ׳האבן שנפלה מהשמיים׳ הייתה שונה מכל המקבילות ששמעתי או קראתי, אם כי גם מעט מבולבלת מהן. אביאה כלשונה ולאחר מכן אציע קריאה בדבריו:
אישה אחת שרצתה להרוג אותו, וקרה נס. נפלה האבן וזהו. און חכם (un hacham) מתבונן סביבו, בודק אם מישהו מצותת לו]… זהו,זה מה שמספרים, אני לא יודע אם זו אמת, הם קוראים לזה ׳האבן שנפלה מהשמיים׳, זה מה שאומרים האנשים.
במקבילתו המעורפלת של בן־טולילה לא מוזכרים מוסלמים, אלא מתואר עימות בין'חכם אחד' (un hacham) לבין ׳אישה אחת׳, שאיננו יודעים דבר על אודותיה למעט העובדה שביקשה להורגו. נוסח זה מעלים את המתח בין יהודים למוסלמים ומסב את מקור הרוע לכיוון אחר – אל האישה.
כבר בטקסטים תלמודיים יוחסו לאישה תכונות דמוניות ואולם, בדומה לטענתו של דניאל בויארין בספרו ׳הבשר שברוח׳, הרמוניזציה של האישה אינה נחלתם של חז״ל. אומנם אפשר למצוא בסוגיות תלמודיות אחדות ייחוס של כוחות דמוניים לאישה, כגון באלו הדנות ב׳אישה הקטלנית׳ או בנידה, אך הצגת דמות האישה העולה מדברי חז״ל כאילו היא דמונית בלבד אינה מבטאת נאמנה את תפיסותיהם. ככל הנראה רק בימי הביניים, כאשר גברו החרדות מפני האישה ומיניותה, הלכה והתבססה דמותה כלילית, כמי שצופנת סכנה ׳ו[אף] עלולה לגרום מוות לבעלה׳. על אף שבנוסח הסיפור שלפנינו האישה היא הזוממת להרוג את החכם, מעשה ההריגה עצמו הוא תוצאה של התרחשות ניסית ואינו כרוך בכל פעולה מצידה (מלבד הבעת רצון). אך מתברר כי עובדה זו עצמה, המנקה את ידיה של האישה מאחריות ישירה למעשה ההריגה, היא הקושרת את דמותה אל כוחות דמוניים העשויים בשל רצונה בלבד לגרום באורח פלא למוות.
בנקודה זאת ראוי להדגיש כי המספר שפגשתי הוא יהודי ערירי שנותר בגפו בטיטואן, בלי אישה או משפחה ובלי קהילה יהודית תומכת. משום כך הבחירה באישה כמקור הרוע בסיפורו עשויה להתפרש על ידינו כנובעת ממצבו המשפחתי ואולי גם מהשקפות עולם הכורכות היבטים מיזוגיניים (שנאת נשים) וגינפוביים(בַּעַת נשים) או בהיבטים אחרים הקשורים לחוויות ביוגרפיות שלו עם נשים משמעותיות בעברו. נוסף על כך, נוסח זה של הסיפור חריג מאוד בהתעלמותו המוחלטת מהיחסים המתוחים בין היהודים למוסלמים בעיר טיטואן, יחסים שנמצאים במוקד כל המקבילות האחרות. נראה שגם התעלמות זו אינה מקרית אלא קשורה לעובדה שהמספר הוא כאמור יהודי כמעט יחידי החי בסביבה מוסלמית, ולכן עליו לשמור על יחסים טובים עם שכניו.
ההכרח לטפח יחסי שכנות טובים עם המוסלמים שבמחיצתם חי סמואל בן־טולילה ניכר באירוע ההיגוד עצמו, בחששו שמא מצותתים לדבריו. החשש בא לידי ביטוי בשפת גופו החשדנית, במבטיו הסורקים את הסביבה, בלקוניות הרבה שבה סיפר את גרסתו ובעצירת שטף הדיבור בדיוק ברגע שבו רצה לומר דבר מה על החכם שקבור תחת האבן. מסיבות אלו הוא נראה בעיניי בעת אירוע ההיגוד כמי שמתיירא פן יבוא זר ויגלה את סודו, שהרי ידוע שהאבן מסמנת את העימות וההפרדה בין יהודים למוסלמים. ייתכן כי מסיבה זו, וליתר ביטחון, הוא התנער מכל קשר לסיפור בביטויים: ׳זה מה שמספרים', ׳הם קוראים לזה…׳ רזה מה שאומרים האנשים׳, ואף פקפק באמיתותו באומרו: ׳אני לא יודע אם זו אמת׳. אך לצד ההתנערות מאחריות והטלת הספק, בחזרתו הכפולה על המילה ׳זהו׳ ובארבע החזרות על הכינויים הדאיקטיים ׳זה׳ או ׳זו׳, המצביעים שוב ושוב על גרעין סיפורו ומקנים לו תוקף של אמת, הוא שיווה לדבריו נימה החלטית ופסקנית מאוד. פסקנותו חותרת תחת הספק שהוא מביע, ובכך מתחזקת הסברה כי כל תכליתה של הטלת הספק לבלבל מאזין לא רצוי שייקרה למקום. לפיכך סיפורו של בן־טולילה – הכולל את עלילת הסיפור, את הנרטיב הכללי ואת אופן היגודם – חושף בשפת הגוף ובבחירת המילים את המתיחות הקיימת בין יהודים למוסלמים, אותה מתיחות שעלילת סיפורו מתאמצת להסוות.
בביקורי במתחם בית העלמין פגשתי מידען צעיר נוסף, עלי שאקף, בנו של מוחמר שאקף, שהיה שומר בית הקברות במשך עשרות שנים עד שהוריש את התפקיד לבנו. פרט לתפקידו כשומר בית הקברות, עלי מסייע כיום לחקוק את הכתובות שעל גבי המצבות מן העשורים האחרונים והוא מכיר את רוב החלקות של יהודי המקום הקבורים שם. כמובן אחת ממטרות ביקורי בבית העלמין הייתה להתרשם מן האבן שהאגדה המקומית, זו שאנו דנים בה, מספרת שנפלה מן השמיים. כיוון שבן־טולילה היה עסוק בניתובם של המבקרים אל המצבות השונות, ביקשתי מעלי שיוביל אותי למקום האבן, ויחד עלינו לאתר. בדרך סיפר לי בספרדית רהוטה סיפור אחר לחלוטין, נקי מיסודות מאגיים, על חשיבותה של האבן.
עלי ביסס את הקדושה המיוחסת לאבן על הקשר של הרב יצחק בן ווליד למקום. קברו של רב זה, שהוא כאמור החשוב ברבני טיטואן, שוכן בבית העלמין שעליו מופקד השומר והוא מקור פרנסתו, בהיותו מוקד משיכה למבקרים רבים מדי שנה. לפי גרסתו של עלי, לאבן עצמה אין סיפור מיוחד; היא זכתה למעמדה הקדוש בשל היותה מקום מרגוע, מנוחה ועיון של הרב יצחק בן ווליד. בימים שלקראת יום השנה למותו של הרב מגיעים יהודים מרחבי העולם לטיטואן ומקיימים תפילה משותפת, וביום השנה עצמו עורכים הילולה. עלי עצמו הוא רווק המוצא שלווה בבית הקברות, ולדבריו הוא נהנה שם מריחם הטוב של עשבי המרפא, מן השקט ומן הנוף המרגיע את הנפש. הוא מעדיף את השהות בבית העלמין היהודי על פני בילויים, ומקפיד לנקות את המצבות כך שאין עליהן ולו גרגר חול. מעמדו של הרב יצחק בן ווליד כקדוש שעל קברו משתטחים מדי שנה המוני מתפללים מחזק את מעמדו של בית העלמין, ובכך אף מבטיח את פרנסתו של שאקף, שגם הוא כבן־ טולילה ניזון מכספיהם של המבקרים היהודים המבקשים ממנו לטפח את המצבות, לצבוע אותן ולשמור עליהן. על כן גם לו יש מניע אישי להאדיר את תפקידו של הרב בן ווליד ולפוגג את המתח בין עולמם של היהודים לזה של המוסלמים בטיטואן.
טיטואן-אתר של מגעים בין תרבויות-נינה פינטו-אבקסיס- אבן גדולה נפלה מן השמיים
עמוד 36
פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.
- 1. כתב היד
בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.
- 3. המחברים
הרב יוסף אלמאליח (הוא יוסף אלמאליח השני [בן אהרן]) נולד בתקצ״ט (1819) ברבאט ובגיל שלוש־עשרה עבר לאצווירה (מוגדור). בגיל מוקדם מאוד, בשנת הת״ר (1840), התמנה לאב בית הדין שם ובמקביל שימש קונסול אוסטרייה, מה שמעיד על כישרונות ועל יכולות מגוונים מאוד. ב־15 באוגוסט 1844 נמלט מהעיר בגין פלישת הצרפתים ושוד הברברים והגיע כנראה לגיברלטר, שם שהה זמן מה. אחר כך עבר למראכש. הדיינים שהרב אלמאליח חתום עמם בפסק הדין שבן נאים ראה (מלכי רבנן, דף ס ע״א, סוף הערך) הם ממראכש. בשולי איגרת ב (שורות 26-23) שלהלן הוא חתם על פסקת התמיכה סמוך לאחר שנת תר״ה (1845).
הרב משה בן ג׳ו חי ופעל במאה התשע־עשרה, היה תלמידו של הרב אברהם טולידאנו ושירת ברבנות ובדיינות בטנג׳יר. בן נאים מציין שבפסק דין משנת תקצ״ה (1835) שפרסם רבי יעקב בירדוגו בספרו ״הלכתא למשיחא״, חתום הרב בן ג׳ו יחד עם הרב יצחק בן וואליד ועם הרב יום טוב הלוי. הרב בן ג׳ו חיבר את איגרת ד שלהלן בשנת 1857.
הרב עמור יוסף בן שלמה אביטבול חי ופעל בצפרו (התק״ם-התרי״ד 1854-1782) ושימש בה רב ראשי ואב בית דין. הוא חיבר את הספרים: ״מנחת העמר״ – קובץ שו״ת שלו ושל אביו; ״עמר מן״ (״דרושים נחמדים על פרשות השבוע – מבראשית עד תרומה – ודרשים להספדים״); ו״עט הזמיר״ (איגרות ומליצות), והתכתב עם חכמי דורו, הרב יצחק בן ואליד, הרב יוסף בירדוגו, רבי יעקב אביחצירא ואחרים. הרב אביטבול חיבר את נספח התמיכה הראשון של איגרת ד שלהלן (שורות 21-17), בשנת 1857.
הרב אברהם עמאר (התקע״א-תרל״א, 1871-1811) חי ופעל במכנאס. הוא היה תלמידו וחתנו של הרב יעקב [בן יקותיאל] בירדוגו. ב־1854 התמנה דיין. הוא חיבר שו״ת ״מענה אברהם״ (שהתפרסם רק בזמן האחרון: ירושלים תשמ״ט). בשנת 1861 או סמוך לאחריה הוא חיבר את התוספת השלישית (שורות 42-34) באיגרת ד שלהלן. כזכור, בנו הוא מעתיק האיגרות.
- 4. הלשון והסגנון: דוחק המליצה
האיגרות דומות למדיי זו לזו בתוכנן, והמוטיבים בהן חוזרים על עצמם. ועם זה, סגנונן ולשונן מרשימים עד מאוד. הן כתובות בעברית מליצית גבוהה ושנונה, בסגנון מתוחכם וחריף, סגנון המקאמה, בחרוזים, ובשיבוץ מסוים של ביטויים תלמודיים בארמית בבלית. מפליא במיוחד שסגנונם של חכמים אלו – אחד הוא. אף שבאו מערים שונות, נראה כאילו למדו בבית מדרש אחד ונתנבאו בסגנון אחד, עד כי קשה לאתר סוגל סגנוני אישי. הסגנון עשוי מלאכת מחשבת של שיבוץ אין־ ספור פסוקים וחלקי פסוקים ומימרות חז״ל, לעתים בהתאמה חדשה ובפרשנות שונה מהוראתם המקורית, מה שמכנים בתורת הספרות ״שיבוץ שונה הוראה״. מחברי האיגרות הללו היו גאוני עולם, שכל רז לא אניס להו מכל פינות הספרות העברית והארמית היהודית לתולדותיהן. אפילו ביטוי יחידאי בתלמוד ״שבח המגיע לכתפים״(בבלי בבא קמא צה ע״ב) זכה להשתבץ ברקמה הססגונית שרקמו חכמי מכנאס .
מבחינת מבנה השיח, אחת התופעות המדהימות היא שיחידת השיח המינימאלית ביצירות אלה, היינו הסינטגמה המינימאלית, אינה המילה־הלקסמה או המורפמה אלא הצרף. ניתוח מפורט ומדוקדק של האיגרות להלן, עם נתונים מספריים לאיגרת א, מראה שאבני הבניין של הטקסט הם צרפים שאולים מקטעי פסוקים מקראיים, ופה ושם גם ממימרות תלמודיות או מביטויים מהתפילה שכל מקורותיהם הספרותיים מזוהים, החרוזים זה ליד זה מעשה תשבץ. משל הגביל היוצר את עצמו לשימוש במרכיב זה בלבד וויתר כליל על האפשרות להשתמש במילה העצמאית כיחידת תחביר. מעשה המרכבה של היוצר מורכב מאין כמותו, מפני שלכאורה מספר אפשרויות ההרכבה מוגבל יותר מאשר בצירוף מילים עצמאיות זו עם זו. אבל שאלה זו טעונה בירור וליבון בפני עצמם, גם סטטיסטיים, כי לכאורה אפשר להשקיף על אותם נתונים גם מזווית הפוכה. מכל מקום סך כל הצירופים העומדים לרשות היוצר בסוגת המקאמה הוא סופי, והוא עולה כמניין הצירופים שכבר נוצרו במקרא ובספרות הרבנית, ועד כמה שספרות זו נרחבת (״ים התלמוד״), עדיין היא סופית לעומת מספר הצירופים הפוטנציאלי, מסכום כל המילים (הלקסמות) העצמאיות שמעמיד המילון לרשות היוצר ושהוא לכאורה אין־ סופי.
הניתוח המפורט של כל הצירופים המשובצים באיגרת א שלהלן, בת 516 התיבות, מראה שהיוצר נקט 82 קטעי פסוקים מן המקרא, 25 מימרות וביטויים מהתלמוד, חלקם בארמית, 18 מהספרות הרבנית למן הראשונים ואילך, 10 מובאות מהתפילה, 3 מהפיוט, ו־1 מנוסחי שטרות.
לבד מעצם התשבץ שהעמיד המחבר, בשישה־עשר מקרים הוא גם שינה את המשמעות המקורית; מחציתם נראים חידושים שלו, ובכך הוסיף יצירה על יצירתו. ואין הכוונה לשימושים מטפוריים, כגון ״ירבצון אל מעונותם״ במובן ׳[הברכות] תשרינה בבתיהם׳ ו״לנצח בנגינות״ במובן ׳ללמד תינוקות של בית רבן׳; או מטונימיים כגון ״השרדים״ במובן ׳לובשי בגדי השרד׳, הגלימות ההדורות של הדיינים, אלא חידושים מופלגים, העוקרים את המילה מן השדה האטימולוגי והסמנטי שלה ומעתיקים אותה למחוזות אחרים. הוויתור מדעת על יצירה פשוטה בתחביר של לקסמות עצמאיות, שמעיקרא אינן נתונות בצירופים כבולים, משול למעשה המשורר המטיל על עצמו כבלים מכבלים שונים, דוחק החרוז, דוחק המשקל, דוחק האקרוסטיכון, ופעמים אף צמצום מספר אותיות האל״ף־בי״ת המרכיבות את מילות שירו ושימוש באות קבועה בכל תיבה מתיבות השיר.23 את הקטגוריה שלפנינו ראוי לכנות דוחק המליצה. הדוחק והוויתור נועדו להמריץ את המליץ ואת המשורר להתגבר על קשיים מיוחדים כדי לכתוב כתיבה מכוונת, אסתטית, מרוממת ונשגבה.
להלן נדגים את היצירתיות הזו בכמה מפרטיה ובכמה מכלליה.
4.1 מעבר מהוראה להוראה במילים פוליסמיות או הומונימיות
לשון הפתיחה ״בראש אמי׳ר תכון תפלתנו״ וכו׳(א, 9) שאולה מישעיה יז 6: ונשאר בו עוללת כנקף זית שנים שלשה גרגרים בראש אמיר, אך שם הכוונה לצמרת כאן נדרשת המילה לעניין אמירה, כלומר בראש אמירתנו, בראש דברינו. אם לפנינו גם מטפורה, הרי ראש המכתב דומה לראש העץ. אבל לא ברור אם נתן המחבר את דעתו לכך. וכבר יעב״ץ נקט מליצה זו (עמ׳ 291).
לשון פתיחת החלק הענייני של האיגרת (א, 13): ״האותיות ואשר תבאנה״ וכו', מיוסדת על לשון ישעיה מד 7 : ואתיות ואשר תבאנה. הוראת הביטוי המקורית היא האותות והמופתים העתידים להיות ו״הבאות״ אשר עתידות לבוא. ׳אותיות׳ הוא בינוני רבות של אתה [<אתא], ואילו כאן ׳האותיות׳ מכוון אל האותיות הכתובות, כלומר הטקסט הכתוב עד כאן וזה שיבוא בהמשך האיגרת מיועד למה שיצוין להלן.
פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה-אהרן ממן.
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
רבי אברהם בן חסין
היה רב ומו״ץ במכנאס. והוא נכד להרה״ג המשורר המפורסם רבי דוד בן חסין. נולד בסביבות שנת תק״ץ [1830], ונפטר בחודש אב שנת תרס״ב [1902]. הניח אחריו תשובות רבות עשרות עשרות, כתובים באצבע הק׳ בכתיבה דקה מן הדקה, רובם בנושאים חמורים שאירעו בעירו, וכולם בעיון רב ובקיאות – בשנים האחרונות כונסו אסופה נכבדת מתשובותיו מאוספים שונים, והינם עולים עתה על משב״ח הדפוס. בנר המערב ח״ב ננת״י] כתב שחיבר ספר ״שמע אברהם״ – שו״ת, ביאורי מסכתות, ודרושים, כתב יד במכנאס. בנו הוא רבי אהרן ן׳ חסין שמילא מקומו, וחיבר אף הוא ספר תשובות וקראו בשם ״מסה אהרן״, ונדפס בשנת תשל״א.
קובץ חידושי תורה ״מקבציאל״, גליון כט, תשרי תשסי׳ה
רבי אברהם בן חסין
הרה״ג כמוהר״ר אברהם ן׳ חסין בכהה״ר דוד ז״ל, כך נזכר בטופס כמה פסקי דין משנת תפ״ח ואחר כך עד שנת תצ״ז לפ״ק, ועוד.
אוצר המכתבים, ח״א, עמוד 30
רבי אברהם בן יבגי
החכם השלם כהה״ר אברהם ן׳ יבגי זלה״ה, והחכם השלם כהה״ר מסעוד זלה״ה, והחכם השלם כהה״ר ראובן זלה״ה, נזכרו בהרבה שטרות משנת תקכ״ב עד תקס״ב לפ״ק.
אוצר המכתבים, ח״א, עמוד 30
רבי אברהם בן יהושע אליעזר עזרא חורש
מחכמי ורבני בגדאד. מתלמידיו המובהקים של הרב עבדאללה סומך, רבי שלמה בכור חוצין, מכנהו בשם ״רב הכולל בישראל להלל, נעים זמירות ישראל״, הוא חתום על קבלות עדויות בבגדאד בשנים תרל״א, תרל״ח, תרל״ט ותר״מ יחד עם הרבנים: רבי עזרא יחזקאל אליהו כהן, רבי אלישע נסים ששון דנגור, רבי יצחק ב״ר אברהם שלמה, רבי נסים חי בן יחזקאל בנימין הלוי', ורבי ששון ישראל,
נפטר בחודש שבט תרס״ב.
מתוך מבוא לספר ״זבחי צדק״ תשנ״ה
רבי אברהם בן יו״ט מטודילא
חי בזמן ה״א ק׳ לערך, מחכמי ספרד מתלמידי הרא״ש ז״ל, יש ממנו חיבור בכ״י באוצר הספרים אוקספורד, מזכיר מורי הרא״ש, כמובא לס׳ תוספות הרא״ש על בבא מציעא שנדפס מכ״י.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, כערכו
רבי אברהם בן יוסף קאניטי
עם רבני למורנו נמנה גם רבי אברהם בן יוסף קאניטי, אשר השאיר ספר בשם ״מקיץ בן חי״ נקושטא תקי״ז], הספר כולל שש שאלות ותשובות ופירוש על לשון הרמב״ם בהלכות פרה אדומה [פ״א ה״ז]. בן זמנו היה רבי אברהם יצחק קאשטילו, אשר עבר לליוורנו מאנקונה, ושימש כחזן אחר כך כרב וכדרשן. חיבורו ההלכתי, ״שיח אברהם״, נדפס באופן חלקי בתוך סידור התפילה "תפילה זכה" [ליוורנו תקמ״ט].
סמוך לתפילות באים מאמרים הלכתיים קצרים, כמו הלכות פסוקי דזמרא, נוסח הקדיש, סדר פורים, וכדומה, בסגנון הדומה לזה של היעב״ץ.
״פעמים״, פרקי עיון כמורשת ישראל כמזרח, תשס׳׳א, עמוד־ 271
רבי אברהם בן יעיש
משפחת ן׳ יעיש היתה ידועה וחשובה בשאלוניקי למן גירוש ספרד. "החכם השלם עץ הדעת נטוע בגן החכמה לא ימיש מעשות פרי כלביא ישכון באהלי שם לדרשו את השם הה״ר אברהם ן׳ יעיש יצ״ו״, עזר להדפסת חומש עם פירוש רש״י הרמב״ן ותרגום ירושלמי, על קלף, בשאלוניקי ״בשנת עור״ה. וכנראה הוא עצמו אשר פנה אל רבי אליהו מזרחי בקושטא בנוגע לענין הלכה. זמן מועט אחריו חי בשאלוניקי הרב משה ן׳ יעיש, ״מרביץ תורה בקהל קדוש קהל מאייור והוא היה היוצא והבא ראשון לכל דבר שבקדושה״. חתם על הסכמת החזקות משנת רצ״ג עם רבי יוסף קארו, רבי יוסף טאיטאצאק ואחרים. לונגו הספידו וכתב שתי קינות.
וזה הנוסח הרשום על מצבת קבר רבינו: / ציון הלז הישיש רבי / אברהם ן׳ יוטש(יעיש) נ״ע / נפטר לבית עולמו / כ״א לחדש תשרי / שנת השי״ד [1554].
מצבות שאלוניקי, עמוד 124
רבי אברהם בן יצחק איראי
מחכמי אפריקא בעיר תהרס בשנות תש״ן – ת״ת נמצא שאלותיו בתשובות הגאונים מן רב האי גאון ז״ל.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, בערכו
רבי אברהם בן יצחק אסא
חיבר ספר ״צרכי צבור״ בהלכה נדפס קושטא תצ״ג.
רבי אברהם בן יצחק מטולידו
מחכמי פורטוגל, חי בשנים ה׳ש׳-ש״ס [1540-1600], בקירוב. סבו של הרב עמנואל בן יצחק אבוהב. אצלו התחנך הרב עמנואל בצעירותו, ובהשפעתו חזר הרב עמנואל אל היהדות בגלוי.
רבי אברהם בן יצחק מכיר
מחכמי ספרד בשנות קוף לערך, פייטן ומשורר בספרים זכרו.
אוצר הגדולים, אלופי יעקב, בערכו
רבי אברהם בן כמוס הכהן
בן הרב יוסף הכהן ז״ל חמיו של מוה״ר הרה״ג סבא דמשפטים רבי כלפון משה הכהן ז״ל. חיבר ספר ״חיי אברהם״ מוסרים ועוד יש לו חידושי תורה כתב יד. נלב״ע בקיצור שנים.
רבי אברהם בן מאמאן
מורה צדק במראקש, והוא חותם בשאלה אחת ששאלו בשנת ש׳ עתה פ״ק. רבני מראקש את הגאונים רבי יהודה אבן צור ורבי יהודה בן עטר זלה״ה. ועוד חתום על פסק דין משנת תצ״ב עם רבני מראקש.
רבי אברהם בן מוסה
גדול עד מאוד היה הגאון מגאוני קמאי קדוש עליון ונורא. בקי בחדרי תורה המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל בתורת הנגלה ובחכמת הנסתר. חיבורים רבים חיבר-חידושים על הש״ס ועל כתבי האר״י ז״ל. הגה בתורה גם בעלותו על משכבו, ואז עלו במוחו חידושים ופירושים שלא חידשם בשעת העיון בסוגיא בשעות היום חידושים אלו, שנתגלו לו מלמעלה, הלהיבו את נפשו. סיפורי-פלא רבים סופרו אודותיו.
״מהר״ר אברהם בן מוסה, רב מובהק, מקובל גדול אחד מרבני מערב הפנימי [מרוקו]. חיבר ׳שיטה׳ על סוטה, כתב-יד נחמדת. וראיתי שיטה זו, ובסופה באור להלכות חמץ להרמב״ם, וקצת פירוש ההגדה על דרך האמת [הקבלה] ועל מסכתות אחרות. ובספר ״שיח יצחק״ מביא מחידושיו ליומא. והיו מתווכחים בקבלה עם הרב החסיד מורנו הרב בספר ״אוצרות חיים״-כך כתב מרן החיד״א על הגאון המקובל רבי אברהם בן מוסה זצ״ל, בספרו ״שם הגדולים״.
יניק וחכים
משפחה מפוארת של חכמים וצדיקים היתה משפחת ״בן מוסה״, שמוצאה מספרד. ידוע לנו על רבי משה בן מוסה, שהיה מגדולי חכמי ספרד בתקופתו של הגאון רבי יצחק בר ששת-הריב״ש. הר״מ בן מוסה שאל מהריב״ש כמה שאלות הלכתיות, וחיבר ״פירוש שלש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן״. רבי משה בן מוסא התווכח בשנת קע״ג עם המומר יהושע הלורקי בטורמוסה.
בדור שלפני גירוש ספרד, אנו שומעים על רבי חיים בן רבי יהודה אבן־מוסה, שהיה רופא בחצרות מלכי קאסטיליה. גם הוא התווכח עם הנוצרים על תורת ישראל. בשנת רט״ו חיבר את הספר ״מגן ורומח״, אשר בו השיב על טענות הכומר ניקולוס די-לירה נגד היהדות. בספר זה כתב כללים על דרכי הויכוח עם הנוצרים, וערער על הדרשנים המתפלספים. כן נודע לנו על רבי שמואל בן מוסה שהיה-סופר בליסבון. בשנת רל״ה, הוא העתיק בליסבון תורה, הפטרות וחמש מגילות.
שנה לאחר מכן, העתיק גם ספר תהילים.
בדור שלאחר גירוש ספרד, אנו מוצאים את בני משפחת בן מוסה במרוקו. רבי יצחק בן מוסה ואחיו יעקב-שעלה לארץ ישראל, שלחו איגרת בשנת ש״א בשבח ארץ ישראל, לאביהם במרוקו. רבי יוסף בן נאים מזכיר את החכם רבי דוד בן מוסה שחי במרוקו בדור שלפני רבי אברהם בן מוסה.
רבי אברהם נולד לאביו רבי שלמה בן מוסה בטיטואן שבמרוקו הספרדיות בסביבות שנת הת״ב, והוא נקרא על שם סבו רבי אברהם. רבי אברהם הצטיין בידיעת תורת הנגלה, כפי שראינו שחיבר חיבורים על מסכת סוטה ויומא, והיה בקי גדול גם בחכמת הקבלה.
רבי אברהם למד תורת הנסתר בחבורה של חסידים ומקובלים, שבראשם עמד המקובל רבי יעקב בן מארג׳י, מגדולי המפרשים של ספר הזוהר. רבי אברהם בן מוסה היה רך בשנים, אבל אב בחכמה, החשוב והגדול בחבורה, והוא מכנה את רבי יעקב בן מארג׳י ״אלופי ומיודעי״. בני החבורה הזו הם שעודדו את רבם לחבר את פירושו של ספר הזוהר. וכך כתב רבי יעקב מארג׳י בהקדמה לספרו: ״ויהי היום ויבואו בני האלוהים החברים המקשיבים לקולי מליצי דעי תלמידי ידידי, ובראשם ראש המדברים אברך אב בחכמה ורך בשנים, יניק וחכים, הרב כבוד אברהם בן מוסה נ״י… וכשומעם את דבריהם… אזרתי כגבר חלצי ושמתי קסת הסופר במתני, לבאר ביאור על הספר היקר הזה, שלא ישאר חלילה סתום וחתום״.
פירושו של הגר״י מארג׳י על ספר הזוהר, הוא גדול בכמות ואיכות. הפרופ' מאיר בניהו [שכתב יד של הספר נמצא ברשותו] כתב עליו: ״ספר זה מפליא בהיקפו ורוב ערכו וחשיבותו. בכמותו אינו נופל מספר ״כתם פז״, פירושו של רבי שמעון לביא על ספר הזוהר. הביאור על פרשת בראשית נקרא ״המאור הגדול׳ ויש בו שמונה מאות שבעים וששה דפים צפופים. נשלם בי״ג באדר, ׳חמשת אלפים וארבע מאות ונ״ח מצא חן ליצירה', כלומר הוא משנת תנ״ט, ולא נשתמר אלא החלק השני של ה״מאור הגדול״ וכמה כרכים מן הפירוש לחלק האחר של הזוהר הנקרא ״אמת ליעקב״ באוסף בניהו. וכל מה שנדפס ממנו הוא ׳פירוש על האידרא זוטא קדישא׳ בלבד
[וינה תרמ״ז].
ארזי הלבנון וחכמי ורבני הספרדים ועדות המזרח-שמעון ואנונו
עמוד 87
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Troisieme partie
Shawil a été engagé par un grand commerçant juif, qui avait pignon sur rue, comme homme de confiance et pour gérer la comptabilité.
Le bienfaiteur de Shawil s’appelait Monsieur Raphaël Ben Harboun Zal. Grossiste en épices, importateur exportateur, avec un important dépôt à Casablanca. Il avait un magasin, hanoute en arabe, 1 rue Saka au mellah de Marrakech. C’est là que mon grand-père Shawil a travaillé.
Ce bienfaiteur habitait 12 rue du Souk au mellah.
Nous habitions alors 8 rue Latana à Dar Rabbi Éléazar Halévi.
Il se trouve par une volonté divine qu’un mur de notre grande chambre était aussi le même mur de l’autre côté, dans la maison du généreux rabbi Raphaël Ben Harboun. Alors le généreux bienfaiteur fit appel à un électricien qui a pu passet un fil électrique chez nous. Ainsi là où nous habitions, nous étions les seuls de tous les voisins à nous éclairer par une grande lampe électrique et ce, gratuitement. Le compteur électrique était chez Rabbi Raphaël ben Harboun. Félix, l’un des enfants de Rabbi Raphaël Ben Harboun était un camarade de classe au CM2 de l’école de l’Alliance, à Arset-el-Ma’ach, que dirigeait le distingué Directeur Alfred Goldenberg.
Avec Félix et d’autres camarades nous avons créé une équipe de Football. C’est toute une histoire. Félix a fait sa ‘alia et nous avons gardé le contact.
Ce qui m’a permis de raconter ce que je viens d’écrire, avec l’intention ferme de rendre hommage au généreux rabbi Raphaël Ben Harboun.
Il est évident que ma famille n’avait commis aucune infraction vis-à-vis des autorités locales ou nationales, ou bien à l’égard de tout habitant de la palmeraie et de son environnement. Ma famille a été tout simplement victime d’une injustice, ayant été arbitrairement dépouillée de tous ses biens meubles et immeubles.
C’était le début du Protectorat français au Maroc et de l’insécurité dans bleds es-siba. Comment expliquer cette injustice ? Quelques éléments se trouvent dans le livre de Pierre Flamand : Diaspora en Terre d’Islam, pages 84 à 95 ; page 128 et pages 214-217.
Le paysan français est propriétaire de son lopin de terre, exploitant ou non, ou bien métayer ou bien ouvrier agricole. Ces mêmes situations sociales existent au Maroc, mais elles n’y possèdent pas une définition juridique aussi précise, surtout dans le Maroc berbérophone.
Le droit de propriété foncière des Juifs protégés apparaît plus ou moins légal selon les tribus et même les fractions de tribus. Généralement parlant il n’est nulle part formellement contesté mais nulle part formellement reconnu. La situation de fait aidant, il n’est jamais clairement déterminé. Dans le Sud marocain, beaucoup de choses demeurent en 1950 dans leur état antérieur au Protectorat.
Pour la propriété foncière juive : instabilité, confusion, absence ou imperfection des titres résument son état.
La famille arriva à Marrakech en 1915 et le petit Ya’aqob avait quatre ans. La famille s’installa au mellah au fond de la rue Latana, une impasse, où il n’y avait que deux maisons dont celle du marchand d’eau bouillante qui ne la vendait que le jour de shabbat.
Mon grand-père Shawil, né au Maroc à Ouarzazate au lieu-dit Taourirt est décédé à Marrakech en 1925, et il est enterré dans le cimetière juif.
La Casbah de Taourirt est une enceinte fortifiée, contenant à la fois la demeure du caïd et un ksar où réside la population, avec un mellah et un cimetière juif antique. La Casbah de Taourirt, fief du Glaoui, à 1160 mètres d’altitude, véritable château fort, constituait à elle seule un gros village, composé d’un pittoresque ensemble d’habitations massées et étagées au contour de l’Oued Ouarzazate, avec ses murailles roses, ses tours crénelées et ses maisons de pisé.
En 1948, la population était composée de 1130 musulmans et 124 juifs. Les Juifs sont nombreux dans la région de l’Ouarzazate et ils peuplaient sept mellahs. Le nom d’Ouarzazate s’applique à la fois à l’oued de ce nom et aux rives cultivées qu’il arrose sur une quinzaine de kilomètres entre l’Oued Imini et l’Oued Idermi, lequel se joignant un peu plus loin au Dadès, forme le Dra. L’étroit ruban de palmeraies est jalonné de vingt ksour, parmi lesquels ceux de Taourirt et de Tifoultout sont les plus remarquables.
Le bourg de l’Ouarzazate est une ville de garnison construite en 1928 et où a été préparée, par le Colonel Chardon, la pacification du Dadès, du Dra et du Sargho.
De petites communautés juives entouraient celle de l’Ouarzazate : Témasla, Aït-Gzeb, Tammaz, Takirt, Aït-Aïcha. Au lieu-dit Taourirt, 10 familles dont celle de mes ancêtres y résidaient. Ainsi le miniane, dix personnes était assuré pour faire la prière et réciter qaddish.
Grand-père Shawil avait perdu son père Messaoud, alors qu’il avait à peine une année. L’aïeul Messaoud avait un frère, Abraham, lequel a donné naissance à Shaoul (Shawil), qui a eu un fils Abraham.
Hanna Elharar, nom de jeune fille du grand-père Shawil, étant veuve, se remaria avec Monsieur Hazan (prénom non connu) et eut trois garçons, Chlomo, Makhlouf, Joseph, et une fille Simha.
Les Dadia constituent un groupement de familles issues d’un ancêtre commun, Shaoul-el-Kbir, Shaoul le Grand. Il s’agit d’une parenté agnatique, ou agnation, parenté par les agnats ou parenté par les mâles, à l’exclusion des cognats ou parenté par les femmes.
Il s’agit d’un Chébet, une tribu de parents liés par le sang. D’où l’importance de la généalogie qui relie les Dadia par delà les pays de leur implantation.
Autre caractéristique chez les Dadia : l’aîné porte toujours la prénom Shaoul. Il s’ensuit que les Dadia seraient issus de la Tribu Benjamin, qui a donné au peuple juif le Roi Saül, premier roi d’Israël.
Joseph Dadia-Le chaudron de cuivre-le pain et le sel-Troisieme partie
עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב.
בחירתה של טבריה כמקום מושבם של עולי מכנאס
לאחר המסע הארוך והמייגע ממכנאס לארץ ישראל, היתה טבריה מוקד משיכה טבעי בעבור יהודי מרוקו בכלל ובעבור עולי מכנאס בפרט, עקב הציפיות לישועה, המסורת הרוחנית והקשר הרגשי העמוק לטבריה, ולעתים גם בעקבות נדרים שנדרו יהודים להתפלל על קברו של רמבה״ן. העולים נמשכו לעיר גם כדי להשתטח על קברי הצדיקים והרבנים המפורסמים הקבורים בסביבה, וגם כדי להתיישב סמוך אליהם. נוסעים יהודים ונוצרים ציינו כולם בתיאורי מסעותיהם שיהודים בכלל ומוגרבים בפרט הגיעו לטבריה מתוך האמונה הקושרת את טבריה עם מקום הופעתו של המשיח ועם תהליך הגאולה העתידה לבוא, אמונה הנשענת בין השאר על מסורות שבמקורות: ׳א״ר [אמר רבי] יוחנן ומשם [טבריה] עתידין ליגאל׳ (בבלי ר״ה לא, ע׳׳ב); ׳וקבלה היא שבטבריה עתידין לחזור תחילה ומשם נעתקין למקדש׳ (רמב׳׳ם, משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק יד, הלכה יב). גם בתורת הקבלה שהתפשטה במרוקו, וכן בשירה על הגאולה שנכתבה שם, הגליל, וטבריה בתוכו, תופס מקום נכבד. העולים פקדו את קבריהם של ר׳ עקיבא, הרמב׳׳ם, ר׳ יוחנן בן זכאי ואחרים, אך מעל הכול הגיעו לטבריה כדי לחיות בקרבת ציון הקבר של רמבה׳׳ן, דמות החביבה במיוחד על יהודי המגרב בכלל ועל יהודי דרום מרוקו בפרט. במאה הי״ט הלכו והתפשטו מנהגים הקשורים בקברי צדיקים וכן המסורת הקושרת את ציון הקבר של הדמות הנערצת, רמבה׳׳ן, עם חופי הכינרת ועם טבריה. כך עלתה חשיבותו של ציון זה וגבר זרם המבקרים במקום.
המשיכה לטבריה לא היתה רוחנית בלבד. בפעילות הקהילתית בטבריה מילאו מערבים רבים תפקידים בכירים בתור דיינים, נושאי תפקיד אב בית הדין וראשי ישיבות, גם אם לא היו בעלי התפקיד הראשי בהייררכיה הקהילתית, מקום שהיה שמור לבני משפחת אבואלעפיה. בקרב העולים ממכנאס בלטו במיוחד החכמים ר׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו, [נולד במכנאס, עלה לטבריה בשנת תרכ״ב, נפטר בטבריה בשנת תרמ״ז(יערי]. ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו [נולד במכנאס בשנת תקצ׳׳ה, עלה לטבריה בשבת תרי״ח, ושם כיהן בבית הדין ונשלח כשד״ר למרוקו. בעת שליחותו בתאזא שבמרוקו, בשנת תרל״ז, נפטר שם] ואחיו ר׳ יהודה טולידאנו, [5נולד במכנאס בשנת תר״ח, עלה לטבריה בשנת תרכ׳׳ב, כיהן ברבנות העיר כעשרים שנה, יצא כשד״ר, ובשנת תקס״ד נבחר לנשיא כוללות הספרדים בטבריה. נפטר בטבריה בשנת תרפ״ד (ילה [לעיל, הערה 22], עמ׳ נט; אבישר [לעיל, הערה 47], עמ׳ 299). במפקדים מופיעים שלושה חכמים ששמם ר׳ יהודה טולידאנו, ועל פי הנתונים שבמפקדים, קשה לוודא פרטים על ר׳ יהודה טולידאנו זה.] ר׳ אליעזר בהלול ואחיו ר׳ משה בהלול, [ר׳ אליעזר בהלול נולד במכנאס בשנת תר״ג, עלה לטבריה בשנת תרי׳׳ד ומת שם בשנת תרע׳׳ח. ר׳ משה בהלול נולד במכנאס בשנת תקס׳׳ט, עלה לטבריה בשנת תרי״ד ונפטר שם בשנת תרמ״ג] ר׳ רפאל אוחנא [נולד במכנאס בשנת תר״י, עלה לטבריה בשנת תרכ״ה, נשלח כשד״ר לקהילות צפון אפריקה ולארצות אחרות פעמים אחדות. נפטר בשנת תרס״ב] ורבים אחרים. הנה כי כן יצא לטבריה השם ׳טבריה לתורה׳. כוחם הבלתי מוצהר של המערבים בקהילה היה בוודאי לגורם משמעותי רב חשיבות בעבור עולים מכל קהילות מרוקו והוא משך אותם אל טבריה.
גם גורמים חברתיים ייחודיים ליהודי המגרב בטבריה בכלל וליהודי מכנאס בפרט השפיעו על העולים החדשים והביאו אותם להתיישב בעיר. הימצאותם של ותיקים יוצאי מכנאס שנקלטו היטב בעיר ושל בתי כנסת ייחודיים שהם הקימו היתה גורם מושך בעבור העולים החדשים, וכך, בשל ריבוי העולים מעיר זו, ובמיוחד בשל המספר הגדול של תלמידי החכמים משם, הקנתה לעצמה טבריה בשנות השישים של המאה הי׳׳ט את השם ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל. כינוי זה אף חיזק את הקשר בין אנשי מכנאס לעיר והגביר את כוח המשיכה שלה כיעד התיישבות בעבורם.
יתרון נוסף היה לה לטבריה כאבן שואבת למתיישבים יהודים חדשים, והוא אפשרויות הפרנסה שבה, שהיו רבות מאשר בירושלים ואף בצפת, ויוקר המחיה היה נמוך יותר. בחודש אייר תרל״ו(1876) ביקר ר׳ יוסף חיים אופלטקה בטבריה והעיר: ׳מחייתם בזול מאוד… שכירות הבית אשר לא יעלה לערך רבע מחיר שכירות בית בירושלים׳. העורף החקלאי של העיר המציא מתוצרתו ליושבי טבריה, וכך ׳כל מיני המזון והכלכלה הם בזול הרבה פה, ממש שליש הערך ממה שהוא בירושת״ו׳. ועוד: הכפריים שבסביבה סיפקו גם מקורות פרנסה לרוכלים ולבעלי המלאכה היהודים ׳הסובבים בכפרים׳, כלשון הרישומים במפקדים. עם זאת יהודי העיר היו עניים ושרויים בדוחק תמידי, ורבים מהם נזקקו לסיוע מקופת הקהילה כדי לכלכל את משפחותיהם.
גלי העלייה ממכנאס לטבריה במאה הי״ט
באמצעות עיבוד הנתונים הרשומים בסדרת מפקדים שנערכה בקרב היהודים בארץ ישראל באמצע המאה הי״ט, אפשר לאתר גלי עלייה מוגדרים מצפון־אפריקה בכלל ממרוקו בפרט ואף ממכנאס באופן ממוקד. בגלי העלייה הראשונים שנחשפו מהמגרב במאה הי״ט בשנים 1821-1817 ובשנים 1834-1830, לא נמצאו רישומים של עולים ממכנאס, מפאס או מצפרו. רוב רובם של הרשומים המערבים הם מאלג׳יריה, עקב התמורות שחלו באזור בסמוך לכיבוש הצרפתי, אולם מקצת העולים היו למעשה יהודי מרוקו אשר הצהירו שמוצאם מאלג׳יריה כדי לזכות בחסות צרפתית, ואי אפשר לוודא את מוצאם אל נכון. בשנות הארבעים חל גידול כלשהו במספר היהודים יוצאי מרוקו בטבריה, ושיעור יוצאי מכנאס בהם היה שליש. לעומת זאת במחצית הראשונה של שנות החמישים גדל שיעורם של המערבים בעיר ליותר מארבעים אחוז, ואני מעריכה שבשנת תרט״ו (1855) היו בעיר כארבע־מאות מערבים, וזה היה הרכבם: משפחות (כמאתיים חמישים נפש), אלמנות, יתומים ויתומות ילידי צפון־אפריקה ועוד יהודים שנראה לי כי היו צאצאיהם של המערבים הוותיקים. אלו היו כשני־שלישים של כלל המערבים בעיר.
עלייה תלולה ניכרה במספר העולים המערבים בטבריה בשנים 1866-1855: גידול של יותר משמונים וחמישה אחוז. בהתחשב בשיעורי התמותה הגבוהים בקרב העולים וגם בקרב הוותיקים, בייחוד אלו שנגרמו מן המגפות שפרצו בשנים תרט״ו (1855) ותרכ״ו (1866), הגידול במספר העולים מעיד על זרם מוגבר של עולים בעשור זה: יותר ממחציתם של כלל היהודים יוצאי המגרב בטבריה בשנת תרכ״ו(1866) עלו במשך העשור הזה. לא זו בלבד שעלה מספר העולים ילידי צפון־אפריקה שחיו בעיר, אלא עלה גם חלקם של המערבים בקרב כלל הספרדים, והם היו יותר משבעים ושניים אחוז מכלל הספרדים בעיר. מהם כשמונים אחוז מן העולים הגיעו ממרוקו, ויותר ממחציתם באו מהעיר מכנאס, דהיינו כמעט שלושים אחוז מכלל העולים הספרדים בעיר.
בשנות השבעים חזרו ונשנו המגפות בטבריה, והקהילה הספרדית שם גדלה אך במעט. עם זאת, מספר העולים ממרוקו עלה על מספר הנפטרים. במפקד תרל״ה -1875-היה מספר המערבים שנרשם בעיר דומה לזה שבשנת תרכ״ו(1866): שש־מאות עד שבע־מאות חמישים איש, ושוב: קרוב למחציתם ממכנאם. אמנם לעומת ממדי האוכלוסייה כיום המספרים עצמם אינם נראים מרשימים, אולם בעיר הקטנה של ארץ ישראל במאה הי״ט היה משקלם רב: כאלף שש־מאות יהודים בשנת תרט״ו(1855) ובהם כשש־מאות שישים ספרדים וכשמונה־מאות אשכנזים, וכאלפיים שלוש־מאות יהודים בשנת תרכ״ו (1866) ובהם אלף וארבעים ספרדים ואלף מאתיים שישים אשכנזים. נוכחותם של המערבים בעיר היתה ניכרת אף בעיני נוסעים שביקרו שם. בשנת תרל״ו – 1876- ביקר בעיר רי״ח אופלטקה, וציין ׳כי הספרדים שבעיה״ק [שבעיר הקודש] טבריא ת״ו [תבנה ותכונן]… רובם מערבים מבטן ומהריון כנודע׳.
באשר לרבע האחרון של המאה הי״ט, אין ברשותנו מידע דמוגרפי מפורט על גלי העלייה ועל תת־הקבוצות בקרב הקהילה בטבריה באותו פרק זמן. יהושע בן־אריה מעריך כי בשנת 1900 היו בעיר כארבעת־אלפים ומאה יהודים, כשני־שלישים מכלל האוכלוסייה, שנאמדה בכששת־אלפים תושבים. במשך כל התקופה היה מספר הספרדים דומה למספר האשכנזים. להערכתי המשיך מספר העולים ממרוקו בעיר לגדול, על סמך מגמת הגידול באוכלוסייה היהודית בעיר, כפי שעולה מעדויות על המשך תנועתם של גלי העלייה ממרוקו לארץ, ועל סמך ייסודם של בתי כנסת ייחודיים למערבים בטבריה בשנות השמונים והתשעים של המאה הי״ט. ערי הפנים המסורתיות של מרוקו, מכנאס ופאס, המשיכו להיות המקור העיקרי שממנו קלחו זרמי עלייה מן המגרב לטבריה. בשנת 1904 ציין נחום סלושץ: ׳תנועת ההגירה מערי הפנים של מרוקו אל ארץ־ישראל מתחזקת מיום ליום׳.
עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
עמוד 295
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.
"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.
ומשמעו שאם האדם עמל בתורה מתוך יראת ה׳ ואהבתו יתברך הרי תורתו מתעלה למעלה לעשות נחת רוח ליוצרו. אך חלילה אם העמל לא נעשה בדרך זו הרי תורתו של זה מונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין, ולדעת הרב, ״כל הפוגע בה קוברה״, רח״ל. מכאן פונה הרב לבאר כדרכו את העניינים השונים הצומחים לאדם מלימוד תורה לשמה, ואנכי לא נגעתי אפס קצהו כי אם ב: ׳עד דפרד״ס ביאוריו של כבוד הרב. העולה מכל הנ״ל:
חובה יסודית ללמוד, כי בלעדי הלימוד לא יבוא האדם לקיום ולמעשה המצוות.
הלימוד מרומם את האדם וממתיק את היצר הרע להיות האדם טוב יותר.
לימוד פורה שיש לו קיום הוא:
- לימוד מעוגן בהבנה ובהעמקה.
- לימוד הנעשה לשם מטרה נעלה ־ לשמה בתורה ולשם הלימוד כערך מקודש בפני עצמו.
"ומתלמידי יותר מכולם״
בפרק ד' בספר"זך ונקי" פותח רבי יוסף כנאפו במאמר המובא במהרש״א רמז לעמל בראשי תיבות: ״ללמוד על מנת ללמד׳. ולפי דברי הרב יוסף משמע שזהו עיקר בריאת האדם, מהותו ומגמתו. ועוד מציין הרב מאמר ממסכת מכות י׳, ע״א: "אמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״.
ואומר הרב שעל פי דבריהם משמע שהאדם זוכה לתורה במידה הרבה והמלאה דווקא כשמלמדה לתלמידים, שמהם הופך המלמד למבוע ונעשה כמעיין המתגבר המפיק מים חיים. לדעת הרב על פי הדברים יובנו דברי הפסוק במשלי ה' טו׳: ״שתה־מים מבורך ונוזלים מתוך בארך״.
״שתה-מים מבורך" – שאף על פי שמלמד הרב את התלמיד שהוא בבחינת בור, הרי בעצם לימוד זה הוא -הרב־ לומד ולא רק פשט הדברים שמעביר לתלמיד אלא אף:
"ונוזלים מתור בארך" – שהרב יהיה כמעיין המתגבר ויפיק מהוראתו את התלמידים גם ״מים חיים עמוקים״ דברי חן פנימיים.
וכל זה מתוך שהרב מלמד תורה לבורות שהם התלמידים אשר עדיין לא למדו וזהו:
״שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך".
כי-חיים הם למצאיהם״(משלי ד׳, כ״ב)
על הפסוק הנ״ל דרשו בעירובין דף נד׳ ע״א: "אל תקרי למצאיהם אלא למוצאיהם בפה". ולדברי הרב כנאפו ז״ל:
קשה, שהרי לשון הפסוק היא מצאיהם – מלשון מציאה. ואילו דרשת חכמים בעירובין היא מוצאיהם – מלשון הוצאה. ומה ראו חכמים לשנות פשט הכתובים?
זאת יש להבין על פי מאמר הגמרא במסכת מגילה דף ו׳ ע״ב: ״יגעת ומצאת האמן״. ושם נשאל מה עניין לשון מציאה בתורה, הרי לשון מציאה אינו שייך אלא בדבר שאבד לאדם ועתה מצאו, אבל ביגיעת התורה לא שייך עניין מציאה לאבדה.
ויש לבאר על פי הרב כנאפו שאדם העמל ויגע ביגיעה של תורה זוכה למצוא את אשר אבד. ומהי אבדתו, היא הנחלה שנחל בהר סיני במעמד כל נשמות ישראל כשקיבלו תורה, ומאז הלך ואבד חלקו בתורה ואם מבקש הוא למוצאו עליו לעמול וליגע בעמל ויגיעת התורה. ומכאן אפשר להבין איך דרשו מצאיהם למוצאיהם. כי אין מי שימצא תורה אלא מי שמוציאה מפיו ועמל בה, שאין אפשרות למצוא את התורה בלא עמל וטורח ומכאן ששתי הלשונות שייכות בתורה, הן לשון מציאה והן לשון הוצאה: ״כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא״
סיכום
העולה מפרק זה (עלפי פרק ד׳ ת׳זך ונקי״)
א. הלימוד הראוי והמעולה ביותר הוא הלימוד העובר דרך ג׳ הערוצים והם:
ערוץ החכמה מרבותיו.
ערוץ החכמה מחבריו.
ערוץ החכמה מתלמידיו.
כללו של דבר: כל לומד, בין אם מורה ובין אם תלמיד, אם רוצה הוא לעמוד על אמיתה של תורה ועל סודו של הלימוד הראוי, ראוי לו שיקבץ כל חכמתו מג׳ הערוצים.
ואף המתלמד יעשה כן בקבצו חכמת רבו וחכמת חברו, אך בוודאי יצרף להם לימוד לאחרים שבזה הוא מועיל לנפשו בהיותו נכנס לקטגוריה של ר׳ חנינא שאמר:
״הרבה תורה למדתי מרבותי ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״(מכות י', ע״א)
המלמד לאחרים לא ייגרע כוחו ולימודו ואדרבה יגדל ויפרח יותר ממה שהיה. ״בהעלֹתך את הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, ו"ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״.
יש לשאוף ללמוד את התורה בכל רבדיה השונים בפשט, ברמז, בדרש ובסוד – הפרד״ס.
כל החפץ למצוא תורה וחיים חייב הוא לעמול וליגע בעמל התורה.
״כי־חיים הם למצאיהם״. אל תקרי מצאיהם אלא מוציאהם.
בחיתוך הדברים מפיו וביגיעת הלימוד, ימצא האדם תורה והיא היא הנותנת לבשרו מרפא. "כי-חיים הם למצאיהם ולכל-בשרו מרפא״.
"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:
סיום המאמר- עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
ההרכב הדמוגרפי של העולים
אחד המאפיינים הבולטים של הגירת היהודים הוא ההרכב המשפחתי בה, ואלו היו פני הדברים גם בעלייה מצפון־אפריקה לארץ ישראל במאה הי״ט. בתיאוריו של ר׳ יוסף משאש את העלייה ממכנאס, גם אם תיאוריו ספרותיים בלבד, חוזר וניכר מאפיין זה: ׳שבכל שנה היו עולים משפחות שלמות׳. נוסף על משפחות גרעיניות, בתיאוריו, וגם במפקדים, אפשר לזהות גם משפחות מורחבות שעלו יחד. בשנת תרי״ג (1853), למשל, יצאה ממכנאס שיירה של שמונה משפחות, שהיו בה כשבעים נפש ובהם הוא ציין את אלו: ׳מסעוד בן עמארא וביתו ובית אביו, עשרה עשרה [!] נפשות, מכלוף בן יזרי וביתו ובית אביו, וחמיו וחמותו עשרה נפשות, שמעון מלכא ואחיו וכל בית אביו שמונה נפשות, רבי חיים רוומי וביתו וחמיו רבי מודי ראגונץ וביתו י׳ב נפשות׳. הרישומים במפקדים מאשרים את התיאור של הרב משאש: משפחות שלמות עלו ארצה. רישום במפקד שנערך בשנת תרכ״ו (1866), למשל, מעיד על יהודי ושמו גיגי, בן ארבעים ושש, שעלה ארצה ממכנאס בשנת תרכ״א עם אשתו אסתר וארבעת ילדיהם; במפקד משנת תרל״ה (1875) נמצא יצחק אריה, בן שלושים וחמש, שעלה ארצה ממכנאס כשמונה שנים קודם לכן, עם אשתו קארין ושניים או שלושה מארבעת ילדיהם. האלמנות, האמהות והחמיות שעלו עם בני משפחותיהן רשומות בלוח נפרד, ברשימות האלמנות.
שלמה דשן חישב את גודל המשפחה הממוצעת במכנאס בסוף המאה הי״ט והגיע לכ־5.3 נפשות למשפחה, ובהתחשב בנסיבות נוספות הסיק שהיו כשלושה ילדים למשפחה. בארץ היתה המשפחה היהודית המערבית (ולמעשה המשפחה היהודית בכלל) קטנה יותר. מעיבוד הנתונים על כלל יהודי צפון־אפריקה הרשומים במפקדי מונטיפיורי בעיר טבריה עולה כי הגודל הממוצע של משפחה שבה ראש המשפחה הוא גבר נשוי בן עשרים־ארבעים ותשע היה כשלוש נפשות בלבד, דהיינו זוג וילד אחד. מכך אפשר לשער ששיעורי התמותה בארץ היו גבוהים מאלה שהיו במכנאס באותה תקופה. אם כי, כמו שאפשר לראות בדוגמאות לעיל, היו גם משפחות גדולות יותר.
זהותם האתנית של יוצאי מכנאס והשתלבותם בחברה היהודית בטבריה
כשהגיעו לטבריה שמרו העולים ממכנאס על השתייכותם המקורית, המבוססת על עיר מוצאם, ולא יצרו קבוצה חדשה בעלת זהות ׳מערבית׳ רחבה. הם הביאו אתם מקהילתם במרוקו לא רק את שפתם ואת מלבושיהם, אלא גם את דפוסי ניהול הקהילה ואת דפוסי הפעילות החברתית שלהם. עם הגידול במספר העולים בעיר במחצית השנייה של המאה הקימו יוצאי מכנאס בתי כנסת ייחודיים, אם כי לעתים באופן זמני בלבד. בתי הכנסת, בתי המדרש וחברות הלימוד האלה התאפיינו בסגנון התפילה והלימוד וכן בדרכי המימון של מוסדות הקהילה ושל נתמכיה.
כמה גורמים סייעו לשמר את הזהות הקבוצתית של יוצאי מכנאס בטבריה: המספר הנדרש של בני הקבוצה (׳המסה הקריטית׳) שאפשר את קיומם של חיים קהילתיים; דמויותיהם המיוחדות של המנהיגים בני הקבוצה; והכוח הכלכלי של מקצת בני הקבוצה, שסייע לאחרים ולהחזקת מוסדות. עם זאת לא היתה היבדלות זו שלמה או מוחלטת, והיא אף לא נמשכה יותר מאשר בזמנם של בני דור העולים עצמם. כמו כן, בד בבד עם שמירת זהותם הייחודית ופעילותם הבדלנית הם לא פרשו מן הקהילה הספרדית. המערבים לא נדחקו אל שוליו של המבנה החברתי, הרוחני או הפוליטי. אדרבה, הם השתלבו בפעילותה של הקהילה היהודית בעיר בכללה; חכמים מערבים בעלי שיעור קומה ממשפחות רבניות ידועות מילאו תפקידים ציבוריים מרכזיים בחיי הקהילה היהודית בעיר והטביעו עליה את חותמם. הם הנהיגו אותה, הם קבעו את דרכי פעילותה, הם ייצגו אותה בחוץ לארץ כשד׳׳רים, והם מילאו את מוסדותיה ואת רחובותיה. בשנים תרל״ג-תרמ״א, למשל, כיהן בה ר׳ רפאל ב׳׳ר שלמה ממאן כרב הראשי. בשנות השבעים כיהנו בה ר׳ יהודה ב׳׳ר יוסף בירדוגו, ר׳ יהודה אסמג״א ור׳ רפאל מאמאן בדייני בית הדין, כאבות בית הדין, כפרנסי בתי הכנסת וגבאיהם, כראשי הישיבות וכשד״רים.
אמנם בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה נוקטים קיפוח ואפליה כלפי החכמים המערבים, בעיקר כלפי היהודים יוצאי מכנאס, והכוונה לאפליה בחלוקת כספי התרומות ללומדים בעיר, אך התלונה התמקדה בבעיה הכספית בלבד, ולא נשמעו בצדה תלונות על קיפוח בחלוקת התפקידים או על אפליה חברתית: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית לחו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳. נראה לי שהסיבות לכך שהמערבים, ובמיוחד יוצאי מכנאס, השתלבו בקהילה הספרדית שילוב מלא היו לא רק פועל יוצא של שיעורם הגבוה באוכלוסייה ושל כוח מנהיגותם הרוחנית. מצב זה נוצר כנראה משילובם של הגורמים הללו באווירה הכללית של סובלנות ששררה אז בקהילה היהודית בעיר ובעיר בכלל.
בתי כנסת ובתי מדרש של יהודי מכנאס בטבריה
בתי הכנסת הספרדיים הוותיקים בעיר, בית הכנסת ׳עץ חיים׳ מייסודו של ר׳ חיים אבואלעפיה במאה הי״ח ובית הכנסת ׳הסניור׳ שהקים סניור ר׳ שמואל הכהן קונורטי בראשית המאה הי׳׳ט, נבנו מתחילתם כמבנים שאכן נועדו לשמש בתי כנסת, ולהם אולמות גדולים, מקורים בכיפות, ארונות קודש מעוצבים בעיצוב מיוחד, וכל אחד מהם נתון בתוך קיר מעוצב אף הוא בעיצוב מיוחד. כצפוי, עם הגידול באוכלוסייה בעיר במאה הי״ט, נוסדו עוד בתי כנסת, רובם ארעיים וממוקמים בחדרים או במבנים קיימים בעיר. במרוקו הלכה והתרחבה באותה עת התופעה של בתי כנסת פרטיים, ובמחצית השנייה של המאה הי״ט קיבלה תופעה זו את אישורם של החכמים. כך, בעת בואם של יהודי מכנאס לטבריה הביאו אתם העולים אופי חדש זה של בתי כנסת. נוסף על בתי כנסת של הציבור ושל היחיד נוסדו בטבריה גם בתי כנסת מסוג ביניים, בתי כנסת שהקימו אגודות של חכמים, מעין בתי כנסת של קבוצת יחידים; לא של ציבור. ייתכן שהמחסור באמצעים אצל כל אחד מיחידים אלו בנפרד הביא את שיתוף הפעולה ביניהם. ייתכן גם שהקמת בתי הכנסת האלה לא היתה אלא תוצאה של פילוג כלשהו בין תלמידי החכמים בעיר. בהקשר זה יש מקום לציין את הקמתם של בתי כנסת ייחודיים לעולי מכנאס, שהיה בה כדי לבטא את גיבושם החברתי של עולי מכנאס בטבריה גם במרחב הפיזי.
בבית הכנסת הוותיק ׳עץ חיים׳ נשמר היסוד ה׳ספרדי טהור׳, אם כי התפללו בו גם מערבים, והם אף מילאו תפקידים כגון בעל קורא או שמש. כמו כן הסתננו אליו השפעות מוגרביות – פיוטים שנאמרו בבית הכנסת, פיוטים על טבריה ועל רמבה׳׳ן שנכתבו עוד במגרב. החל משנות השישים והשבעים, כאשר גבר זרם העולים ממרוקו ונוסדו בתי כנסת ייחודיים להם, עברו רבים מן המתפללים המוגרבים לבתי הכנסת העדתיים.
בית כנסת נפרד ייסד חכם יחיד בקומה השנייה של ׳עץ חיים׳, מעל המכלול של בית הכנסת ששירת, כאמור, ציבור כלל־ספרדי. החכם שייסד את בית הכנסת הנפרד היה ר׳ עקיבא חייא בהלול, תלמיד חכם, גדול בתורת הקבלה, יליד טבריה, בנו של הרב משה בהלול שעלה ממכנאם. הוא קיבץ סביבו תלמידים ואתם התפלל. נראה שבית כנסת זה פעל בעשור האחרון של המאה הי״ט ובראשית המאה העשרים.
על מסעוד דהאן כמעט אין לנו פרטים ביוגרפיים, אך ידוע כי גם הוא הקים בית כנסת בשנות השבעים של המאה הי׳׳ט. בית כנסת זה היה ממוקם בקומה השנייה של בניין שהתגוררה בו משפחת דהאן. בשנת 1946 אמנם תוארו הבימה והרהיטים כ׳פשוטים ודלים׳, אך עם זאת נדרשו שני ארונות קודש כדי להכיל את כל ספרי התורה בו. מספר ספרי התורה מעיד על עושר, לפחות בזמן כלשהו בתולדות בית הכנסת. אולם התפילה שבו הספיק להכיל כשלושים או ארבעים מתפללים (שלושה או ארבעה מניינים). בין המתפללים היו בני משפחות עבו ודהאן וכמה מבני המשפחות ועקנין ואבואלעפיה, כולן משפחות בעלות אמצעים. מקום בית הכנסת בשכונה הצפונית ושייכותם החברתית־הכלכלית של המתפללים בו מעידים על מעמד כלכלי־חברתי ברור – אמידי הקהילה.
׳בית הכנסת של המערבים׳ מייצג את דגם בתי הכנסת של קבוצה. בשנת תרל״ה (1875)רכשו הרבנים המערבים דוד ועקנין, יהודה טולידאנו ומנשה חמווי דירה כדי שתשמש בית כנסת. המקום היה קטן(שלושים ושישה מטר רבוע) ונמצא במרתף בניין בתוך השוק, שלשם התפשט הרובע היהודי עם גידולו של היישוב היהודי בעיר. ייתכן שחכמי טבריה רמזו גם על בית הכנסת הזה במכתבם לרבני מכנאס מחודש סיוון תרל״ו (1876) כשתיארו את התנאים הקשים בעיר ואת העומס שהוטל על קופת הקהילה, רמה גם כי בימים האלה בפו״י [בן פורת יוסף] נתוספו ספסלים בבי מדרשא רבא דטבריא ת״ו וירבו ויעצמו עם בנ״י [בני ישראל] הבאים מקרית חוצות לשכון כבוד בארצנו׳.ככל הנראה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה פסקה לפעול הישיבה במקום, ובשנים תש״ח־תש״ט נהרס הבניין.
גם במתחם ציון הקבר של רמבה׳׳ן, ׳רחוק מן העיר מיל, למעלה מחמי טבר״, הוקמו ישיבה ובית הכנסת, והוא נקרא ׳שער השמים׳. תולדות האתר שבציון קברו של ר׳ מאיר והתפתחותו כרוכות עם תולדות היהודים המערבים, אך לא עמן בלבד. ליהודי המגרב זיקה רגשית עמוקה לזכרו של ר׳ מאיר בעל הנס, ולצד העולים הרבים שהשתקעו בטבריה במאה הי״ט כדי להיות בקרבתו, היו גם רבים שבאו להשתטח על קברו: ׳כל איש אשר בשרו עליו יכאב, ילך להתפלל על קבר רבי מאיר בעל הנס ורבי זכריה אקאנא׳.ואשר ליהודי מכנאס, אף כי השתתפו בהקמת האתר והיו מהלומדים בישיבה שם, קשה להצביע על ייחודם.
חכמי טבריה הספרדים ייחסו חשיבות רבה לבניית ציון מכובד לקבר. במקום הוצבה אבן גדולה בדומה לאבן ריחיים, והיא עמדה במקום כמאה שנה, עד לרעש שהתחולל בשנת תקצ״ז. בשנת תרכ״ו(1866) קנתה הקהילה את חלקת הקרקע שמסביב לקברו של ר׳ מאיר, וחילקה אותו בין האשכנזים ובין הספרדים. בשנת תרכ״ז(1867) יצא ׳קול קורא׳ לתפוצות הגולה, הקורא לתרום כספים לבנייה במקום. על הכרוז חתמו שמונים ושלושה מרבני טבריה הספרדים ורבנים אחדים מירושלים, מחברון ומצפת. קרוב למחצית החותמים מטבריה היו מערבים. בתוך התנופה של התחלת הבנייה באתר יצאו שלוחים מיוחדים למרוקו: בשנים תרכ״ח-תרכ״ט יצאו ר׳ שלמה אבואלעפיה ור׳ יהודה רבוח, ובשנת תרל״א יצא ר׳ יעקב סיקלי הכהן. בעזרת התרומות שגייסו שד״רים אלה במרוקו ובעזרת תרומות אחרות, הושלמה בניית בית הכנסת, ויום־יום למדו בו חכמים מטבריה, מרביתם מערבים.
ככל הנראה את מסורת ההילולה של רבי מאיר החלו להנהיג ביום י״ד בניסן רק בסוף שנות השישים של המאה הי״ט, כאשר יושבי העיר הזאת בראותם כי גדל כח בעל הנס ובקנאתם לאחיהם יושבי צפת, אשר עדת הספרדים בהעיר [!] הזאת תאסוף כסף רב שנה שנה מההדלקה וההלולא אשר יחוגו על קבר רשב״י, גמרו אמר לעשות גם הם הדלקה והלולא על הקבר הזה שלשת ימים עוד לפני ה׳הלולא דרשב״י.
וכך, החל משנות השבעים של המאה הי״ט, היתה ההילולה של רמבה״ן לחלק חשוב בחיי העיר, ובטקס שהתפתח סביבה מילאו המערבים תפקידים מרכזיים, אם כי באופן רשמי החכם באשי של טבריה הוא שניהל את הטקס.
סיכום
גישתם של החכמים במכנאס לארץ ישראל בכלל ולטבריה בפרט והאווירה החברתית שם במאה הי״ט חיזקו את הקשר עם הארץ ועם העיר טבריה. הפיוטים על טבריה ששרו היהודים במכנאס בשבתות, במועדים ובאירועים משפחתיים, התרומות שנאספו מהם לקופת רמבה״ן והתלהבותם של בני העיר מעצם נוכחותם של השד״רים הרבים מטבריה, לצד דרשות הרבנים בשבח ארץ ישראל ופסקי ההלכה הקושרים את היחיד׳ עם ארץ ישראל, כל אלו הפכו את טבריה ליסוד קרוב ורוטט בחייהם של יהודי מכנאס. בעידודם של הרבנים, ובראשם חכמים ממשפחות טולידאנו ובירדוגו, שאחדים מבניהם אף התיישבו בטבריה, עלו אליה רבים מן העיר. גלי העלייה שפיכּו אליה ניכרו מאמצע שנות החמישים ונמשכו כל שנות השישים של המאה הי״ט.
קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקבוע את מניעיו של כל יהודי ויהודייה בהחלטה לעלות ארצה ולבחור בטבריה כיעד התיישבות, אולם מעיון במאפייניה של עליית יהודי מכנאס לטבריה עולה כי בבואם של העולים להחליט על עצם העלייה ועל בחירת מקום המגורים בארץ ישראל הושפעו רבות מתפיסות תרבותיות. מדובר במושגים של מקום במציאות ובדמיון (real and imagined place), שיש להם השפעה על תהליכי הגירה וכן על הכרעותיהם של מהגרים בבחירת מקום מגורים. ולענייננו, נראה שאצל יהודי מכנאס התמזגו הפרשנות האישית שלהם על התמורות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות שהתרחשו באותה עת עם תפיסותיהם בקשר לארץ ישראל ולסגולותיה המיסטיות. גורמים אלו, כאמור, הם שהצטלבו במרחב ובזמן והביאו לעלייה המוגברת של יהודי מכנאס במחצית השנייה של המאה הי״ט.
אמנם לעתים קרובות לחצים חיצוניים יוצרים את הדחף להגירה, אולם הבנתו של היחיד את המציאות שהוא נתון בה במקום המוצא ותפיסותיו הסובייקטיביות באשר אליו ובאשר למציאות שימצא במקום היעד שלו הן שקובעות את כיוון ההגירה ואת יעדו, מקום מגוריו החדש, ואלה היו פני הדברים בעניין שאנו דנים בו כאן. אהבת ארץ ישראל והדבקות במצוות הכרוכות בהתיישבות בה פיעמו בלבותיהם של יהודי מכנאס במאה הי״ט, וכך גם האמונות המיסטיות, ואלו התפתחו בקרב בני הקהילה לכלל תפיסות ייחודיות של מרחב וקדושה.
כשהגיעו ארצה שאפו עולי מכנאס להגשים את חלומותיהם בטבריה, ובעצם ההתיישבות בה הטביעו את חותמם עליה לא רק בריבוים הניכר, אלא גם ברוחם ובתפיסותיהם. הם השתתפו בחיים התורניים בעיר ותרמו את חלקם בחוכמתם ובכוח מנהיגותם וכן בהקמת בתי כנסת ובתי מדרש. מסורות קהילתיות ממכנאס מצאו את ביטוין בפיוטים שנאמרו בבתי הכנסת, במנהגים בקברי הצדיקים, ובראשם בציון הקבר של ר׳ מאיר בעל הנס, באופן ניהולה של הקהילה לרווחתם של בניה. העולים הוותיקים קלטו יפה את החדשים והקלו עליהם את התאקלמותם בארץ, וההדים החיוביים על כך הגיעו אל בני קהילתם בחוץ לארץ בגדר של ׳סיפורי נפלאות׳ על סגולותיה של טבריה, ׳מכנאס הקטנה׳ של ארץ ישראל, וכל אלו כנראה עוד הגבירו את עוצמת פעימותיהם של גלי העלייה הנוספים.
סיום המאמר– עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
עמוד 301
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
היום הראשון ללימודים
"סוזן" פנתה אלי אחותי הגדולה אנט, הגדולה ממני בעשר שנים, ״רק אתמול מלאו לך שש שנים. לקחתי יוזמה ורשמתי אותך לכיתה א,… עלייך לבוא עמי אל ביתי בכדי למדוד את החלוק הוורוד שאני תופרת לך״. והוסיפה בצחוק רם, ״את תלבשי אותו מדי יום מעל בגדייך ותשתדלי לשמור על ניקיונו, כי אין אחר״. השבתי, ״יכולה אני לבוא אתך כעת וללכת כבר לכיתה א׳?״ ״ידעתי שמיד תתלהבי! את יכולה למדוד את החלוק עוד היום, אך שנת הלימודים תיפתח רק בשבוע הבא. עלייך להבטיח לי שלימודייך יהיו רציניים ביותר ושתכיני את השיעורים כפי שתידרשי לעשות. אחרת, שנת לימודים אחת תספיק לך ואת תישארי בבית עד שתגדלי ותצאי לעבוד כתופרת או כשוליה לתופרת. האמיני לי. קשה מאוד להעביר ימים שלמים מול מכונת תפירה שאינה מדברת ושמגיבה רק לתנועות ידייך הזריזות. אני עושה זאת וזה לא משעשע כלל. בזמני לא הייתה תכנית לימודים מסודרת, ונאלצתי להשלים את המעט שאני יודעת בכוחות עצמי. זה חבל מאוד כי אני צמאה ללמוד, אבל כעת כשאני נשואה והרה, כבר אין באפשרותי לעשות זאת. אך את יכולה. ברגע שפתחו את הכיתה הראשונה במלאח, הזדרזתי לרשום אותך כי אני מרגישה שאת צמאה כמוני לדעת כל דבר ורק אינך מעיזה לשאול. כל שנת לימודים מוצלחת שתסיימי, תקנה לך חיים אחרים ומעניינים, וכך, במקום לעבוד בעתיד אצל אחרים, אחרים יעבדו עבורך והחיים שלך יהיו מעניינים יותר! בואי עמי כעת!״ נתלוויתי אליה בדילוגים מהירים, חסרת סבלנות וסקרנית לגלות כבר איך תיראה התלבושת האחידה הראשונה שלי, שתלוויני, כך הבטחתי לעצמי, בחמש השנים הבאות. הגענו אל ביתה של אנט, שלאחר נישואיה לז׳קוב, עברה לגור בדירה גדולה ברובע היהודי, במלאה של מראכש. אהבתי לבקרה בביתה החדש והשונה כל כך מכל הבתים שהכרתי במלאח שלנו. עיצובו היה יוצא דופן. השילוב של אבנים עם מרצפות ססגוניות, המובלט על ידי חרסינות המעוטרות בציורי פרחים ומקשטות את הקירות עד למחצית גובהם, יצרו מיזוג מדהים ומלא קסם. ארבעה חדרי שינה היו בדירה. פינת האוכל הייתה מוארת באמצעות קרני שמש המסתננות דרך ויטראז׳ים צבעוניים של חלון עגול חצוב בתקרה היישר אל מרכזו של שולחן גדול ממדים בצבעי בורדו ולבן, מסביבו כיסאות מרופדים בעור כחול כהה. משחק האורות הפנט אותי. שעות ארוכות הייתי עומדת במרכז החדר, עוקבת אחרי ריצוד הצבעים מעל השולחן המלבני עד כי לא היה צריך להשגיח עלי כלל.
החלוק הוורוד והחדש שלי חיכה לי ליד מכונת תפירה חדשה, ידנית, שניצבה בצד השולחן. מיששתי את הבד שהיה נוקשה מעט בשל תמיסת העמילן המרוכזת מדי שהוא הוטבל בתוכה, ונהניתי להרגיש את מגעו על החלקים החשופים של גופי. מיד ניגשה אנט למכונה להשלים את מלאכת התפירה בה היא שלטה היטב, וכעבור זמן קצר היה החלוק מוכן. עמדתי כמהופנטת מול בבואתי שבראי הגדול הניצב במרכז חדר השינה מעל כוננית מעץ בוק כהה. מאחוריי השתקפה לה דמותי דרך מראה נוספת הקבועה בדלת ארון הבגדים, ואני, כמו טווס, התהלכתי בין שתיהן והצגתי את עצמי לעיני אחותי שהייתה מרוצה מהתוצאה וצחקה בקול רם נוכח התלהבותי.
הימים חלפו להם באיטיות והלילות היו ארוכים ומלאי חלומות, דמיוני הפרוע החל לעבוד שעות נוספות. כיצד ייראו הכיתה ובית הספר, מיהן המורה והמנהלת, האם אשאר שם במשך כל היממה או רק בחלק ממנה? שום דבר לא היה ברור וידוע לי אך לא העזתי לשאול. העדפתי לחכות ולגלות בעצמי את הנסתר.
בוקר היום הראשון הגיע. השעה עדין מוקדמת מאוד ואמי לא מיהרה להתעורר. אבי כבר מזמן הלך לבית הכנסת מבלי שהעיר אותי. יושבת אני במיטתי וממתינה בסבלנות לבואה של אנט, אחותי, אשר אמורה ללוותני לבית הספר. אבי ישוב בוודאי עם צרור הספנג׳ ואני עודני מחכה. הייתכן ששכחה היא שזהו היום הראשון ללימודיי? היא אכן נראתה כל כך טרודה בזמן האחרון בבעיות כלשהן שעליהן שוחחה עם אמי, למרות שאני לא הבנתי ולו מילה אחת מדבריהן. אך לא, היא לא שכחה, והנה אני כבר שומעת את צעדיה הנמרצים. היא ניגשה אלי, מתנשפת עדיין, והתחילה לסרק את שערי שנחפף יום קודם על ידי אמי, קולעת אותו לשתי צמות דקיקות, שאותן קשרה בשני סרטים רחבים וורודים כצבעו של החלוק החדש. היא הניחה לרגליי זוג נעליים חדשות שאותן רכשה עבורי מבלי שמדדתי קודם, ובקפיצה קלה התלוויתי אליה לגיגית הגדולה כדי לרחוץ את פניי. לא היה לי צורך במברשת שיניים וגם לא במשחה. באותם ימים, לא הייתה מודעות לנושא, ואכן סבלתי, כמו רבים, לא מעט מכאבי שיניים עזים שחלפו להם בייאוש בעת שלעסתי מעֵשֶׂב השִׁיבָּה או העראק שאמי דאגה לקנות לצורך העניין. אחרי הרחיצה, הלכנו לביתה של אנט ואכלנו עם ז׳אקוב בעלה ארוחת בוקר: פרוסה מרוחה במעט חמאה ודבש, וכוס תה. ויצאנו לדרך.
בדרכנו חלפנו על פני השוק, ״אל גזארין, שהתחיל כבר להתמלא בגברים השבים מהתפילה ונושאים בידיהם שרוך נצרים עליו מושחל צרור ספנג׳, סופגניות זהובות, המפיצות ניחוח בכל הסביבה. הרוכלים המוסלמים החלו להציב את מרכולתם ברחבת השוק שהלכה והצטמצמה בהדרגה, מתפצלת למעברים צרים המתעקלים בין ערימות הסחורה. חנויות מודרניות שוכנות בנינוחות לצד חנויות עתיקות ומיושנות התלויות מעל שתי מדרגות, ומתוך חלון אחת מהן בצבץ ראשו של מוכר חסר שיניים שלא היסס לחייך ולחשוף את שיניו הבודדות שמזכירות מעבר חצייה. תכשיטנים, סנדלרים וירקנים עמדו לצד חנויותיהם ושוחחו ביניהם בשלווה. שום תחרות לא ניכרה ביניהם, גם לאחר שנפתחו עוד ועוד חנויות. הייתה פרנסה לכולם. הם אף הצטערו כשאחד מהם סגר את העסק שלו ועזב מסיבות שהיו שמורות עמו. לקוחות יכלו להתהלך כאוות נפשם בין החנויות ולשוחח עם בעלי הדוכנים והמוכרים על צרותיהם או על מזג האוויר, לעתים מבלי לקנות מאומה, ומבלי שמישהו יראה בזה פגם. היו ימים בהם הפרנסה פרחה, והיו גם ימים אפורים יותר. הכול היה מקובל שם. הכול בידי שמיים. גם הטוב וגם הרע. הייתה לידה? ״תודה לאל!״ הייתה פטירה? ״אלוקים נתן ואלוקים לקח!״
הכול אפשר היה למצוא בחממה של המלאח במראכש, העיר האדומה שלי. הסחורה הייתה תלויה מעל פתחי החנויות הצרות, ההבדלים הגדולים באופי הסחורה נראו הגיוניים ואף יצרו הרמוניה אדירה, כזו שאפשר למצוא רק שם.
בית הספר היסודי הראשון ברחוב קורקוס
אנט ואני התקרבנו לבית הספר. ציירתי אותו בדמיוני כמבנה רחב ומלא בכיתות ובתלמידים המחכים לבואי בכדי להתחיל את יום הלימודים הראשון. חשבתי שהדרך אליו תהיה ארוכה מאוד, אך להפתעתי, כבר בעיקול הראשון באמצע רחוב קורקוס, הגענו לדירה קטנה. כן. דירה רגילה עם שער ומזוזה. היססתי והרמתי מבטי אל אחותי שעודדה אותי להיכנס.
״היכנסי״, היא אומרת, ״הכירי את המנהלת ואת המורה שלך. את מכירה חלק מהתלמידים כי כולם שכנים. יש כאן אה הבת של גב׳ כהן, התופרת שלנו, ואת הבת של פינטו, וגם הבת של אלקיים. אל תחששי…״
מנהלת בית הספר התקרבה אלי, ליטפה את ראשי, ודחפה אותי בעדינות לתוך כיתה שבה ישבו כעשרים תלמידות. כולן היו לבושות בחלוק ורוד ולראשן סרט מגוחך הנראה כמו פרפר המאיים להתעופף באוויר אך שהוא מרותק לקודקוד על ידי סיכה רחבה, בדיוק במרכז הראשים, ראשים שיקבעו מעתה והלאה את עתידנו. דלת הכיתה ננעלה בטריקה מאחורי המנהלת הפונה אל המורה שעומדת בפינה, זקופה כסרגל, ורק עיניה מתרוצצות מצד לצד כאילו מחפשות לשווא מפלט. נוכחותה של המנהלת היא שגרמה לחוסר הנוחות שניכר בה. עובדה שכאשר כבודה יצאה מן הכיתה, התעשתה המורה ובן רגע פתחה בשיעור.
״בוקר טוב ילדים!״, ״בוקר טוב המורה¡״, כך נפתח השיעור. ומייד: ״אנו נתחיל בלוח הכפל… נכפיל בספרה שתיים את כל הספרות שעל הלוח עד שנלמד אותן בעל פה…״ והמורה פצחה בדקלום: ״שניים כפול אחד הם שניים, שניים כפול שניים הם ארבע…״ חזרנו על הדקלום שוב ושוב כמו מנטרה במשך כל שעות הבוקר. המורה לא הרפתה עד אשר ידענו זאת בעל פה. גם בלילה, כשעליתי על יצועי, חזרתי ללא הרף בחלומי על לוח הכפל ומלמלתי את השיעור הראשון מתוך שינה. למחרת היום, כשאמי העירה אותי, מייד דקלמתי באוזניה את לוח הכפל. היא לא הבינה מה אני שחה, והתפלאה שכבר לאחר יום לימודים אחד הצלחתי ללמוד צרפתית, שפה שהייתה זרה לה לחלוטין. היא הרימה מבטה לשמיים והודתה על כך לבורא עולם, וכמובן גם לאנט אחותי שבאה לבקר בהמשך ולראות אם התאקלמתי בלימודים.
למדנו יום, למדנו יומיים, עברו חודשיים, עד שבוקר סגרירי אחד, באמצע השיעור, הרגשנו שהאדמה רועדת והתקרה התמוטטה מעל ראשינו הקטנים. הכיתה התמלאה באבק, ונדמה היה כאילו האדמה פערה את פיה. תוך דקות ספורות מצאנו את עצמנו, כל חברותיי לכיתה יחד עם המורה והמנהלת, מחוץ לכותלי בית הספר שהמשיך להתמוטט. הכל קרה במהירות הבזק ולא הספקנו לעכל מה קרה. לא ידענו רעידת אדמה מהי ולכן גם לא נבהלנו. להיפך, היינו משועשעות מכך שהשיעור המשעמם כל כך נקטע פתאום ושהמורה הקשוחה נראתה מבולבלת ואיבדה את עשתונותיה. היא הרימה את שתי ידיה מעל ראשה כדי להגן עליו. מפני מה ? לא הבנתי. חיקיתי אותה והבטתי סביבי לראות אם חברותיי עושות כמוני. לא קיבלנו שום הוראה מפורשת ורק שמענו את קריאותיה הצורמניות של המנהלת פורצות מן החצר ודורשות לפנות את כל הכיתות כי בית הספר לבנות מתמוטט, ועלינו לעבור מייד לבית ספר אחר. הבית הרעוע ששימש לנו כבית כפר לא החזיק מעמד ופשוט קרס מבלי לחכות שנעזוב. שימחה אותי המחשבה שהעברתנו לבית ספר אחר תימשך שבוע או שבועיים לפחות, בהם נוכל לבלות בחצר או ברחובות המלאח, ושעוד ימי לימודים בוודאי יתבזבזו בהיערכות ובמיון ופיזור מחדש של התלמידות לכיתות.
בינתיים, מורתנו, ששיערה וריסיה האפירו מכמויות האבק שנשר מהתקרה ונראתה קשישה, התעשתה, העמידה את כולנו בשורה אחת, .זוגות זוגות, והובילה אותנו באמצע היום, מבלי להתייעץ עם הורינו, לבית ספר בשם ״ז׳אק בִּיגאר״.
המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא
עמוד29
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש
ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914
מאת
משה עובדיה
המחלקה לתולדות ישראל
ע"ש ישראל וגולדה קושיצקי
חיבור לקבלת התואר "דוקטור לפילוסופיה"
הוגש לסינט של אוניברסיטת בר-אילן
תשרי תש"ע
חיבור זה נכתב בהדרכתו של
פרופ' משה אורפלי
מן המחלקה לתולדות ישראל
באוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן
תקציר
'היהודים המערבים' הוא כינוים של יהודי צפון אפריקה, מהם שהגיעו לשם מארץ ישראל לאחר חורבן שני) בתי המקדש, מהם שהגיעו מספרד בעקבות גזרות קנ"א 1391 -( וגירוש ספרד בשנת רנ"ב 1492
יהודים מערבים הגיעו לארץ ישראל והתיישבו בה החל מהמאה ה 11- . הכינוי 'מערבים' בא להם על שום
שהגיעו מהמגרב – ארצות צפון אפריקה. רוב חוקרי המגרב נוהגים לכלול בו את מרוקו, אלג'יריה,
תוניסיה ולוב, כאשר בתעודות שעניינן הקהילות היהודיות במגרב נהגו ראשי הקהילות היהודיות לחלק את המגרב למערב הפנימי, שכלל את מרוקו, ולמערב החיצון, שכלל את אלג'יריה, תוניסיה ולוב.
מ 1830- החלו להגיע בודדים, משפחות וקבוצות של מערבים מהמגרב לארץ ישראל כדי להתיישב בה,
בעיקר ב'ארבע ארצות הקודש', כלומר בארבע הערים המקודשות לעם ישראל: ירושלים, חברון, צפת
וטבריה. בחברון, בטבריה ובצפת נמנו המערבים עם העדות הספרדיות והמזרחיות, כאשר הכוללים וראשי הכוללים היו מנהיגים ספרדים ומערבים. לא כן בירושלים: במחצית השנייה של המאה ה 19- חל תהליך פירוד בן הספרדים למערבים בהנהגתו וביזמתו של הרב דוד בן-שמעון, שהגיע ב 1854- מרבאט שבמרוקו, וסיבתו קיפוח המערבים על ידי ועד העדה הספרדית ואי-שוויון בחלוקת תרומות שהגיעו מהמגרב. המערבים הקימו קהילה משלהם, וזו הוכרה על-ידי השלטון העות'מאני והשלטון הבריטי שירש אותו. למן השליש הראשון של המאה ה 19- חלו תמורות ניכרות בארצות המוצא של היהודים המערבים בעקבות החלת שלטון פרוטקטורט אירופי במקום שלטון מוסלמי.
מחקרנו דן בחיי יהודים המערבים בארבע ערי הקודש מ 1914- , ערב מלחמת העולם הראשונה ועד תום
המנדט הבריטי ב -1948- תקופה רבת תמורות ותהפוכות בתולדות עם ישראל בגולה ובארץ ישראל בעקבות מלחמת העולם הראשונה 1918-1914, מלחמת העולם השנייה 1945-1939, שואת יהודי אירופה והמגרב, חילופי שלטון בארץ ישראל – משלטון עות'מאני לאחר 401 שנים 1918-1517 לשלטון בריטי שנמשך 30שנים 1948-1918. באותם ימים עלו יהודים רבים לארץ ישראל בעלייה השלישית, הרביעית והחמישית, בין 1919 ל 1935- , והיה עליהם לחיות לצד תושבי הארץ הוותיקים-יהודים ולא יהודים, ולקבל את מרות השלטון הבריטי בימים של מתחים חוזרים ונשנים בין יהודים לערבים בשל הגושפנקא שנתנה בריטניה ב'הצהרת בלפור' ב 1917- להקמת בית לאומי ליהודים בארץ וסירוב הערבים להכיר בהצהרה זו.
באותה עת החלו לקום בעזרת הבריטים מסגרות הגנה על היישובים ועל התושבים היהודים מפני פורעים
ערבים. תנועות יהודיות אחרות פעלו במחתרת נגד המוסלמים והשלטון הבריטי. אז גבר גם המתח בין
תושבי הארץ הערבים ובין יהודי הארץ מכ"ט בנובמבר 1947 , יום הכרזת האומות המאוחדות על הקמת
. מדינה יהודית בארץ ישראל, ועד תום השלטון הבריטי בארץ ישראל ופרוץ המלחמה במאי 1948
על היהודים המערבים היה להתמודד עם האירועים ההיסטוריים שהתחוללו באותם ימים. במלחמת
העולם הראשונה חיו יהודי הארץ בתנאי הישרדות – גיוס לצבא העות'מאני, מציאת מקומות מסתור,
הוצאות להורג וגירוש מהארץ. לא כן המערבים. הם החזיקו בדרכונים זרים שהצילו אותם מגיוס לצבא
העות'מאני בימי מלחמת העולם הראשונה. הם גורשו מהארץ והועברו לטיפול הקונסוליות שאליהן
השתייכו וכך שוב ניצלו מידי העות'מאנים. בימי המלחמה היו מערבים מעטים בגולה שהשתתפו בעזרה
חומרית ליישוב היהודי בארץ ישראל ולמערבים שגורשו והגיעו לגולה.
למערבים כמו לחלק מהיהודים מבני העדות האחרות בתקופה הנדונה היה דפוס של ארגון הקהילה כמו
של בני היישוב הישן, שהיה נתון למרות ועדי הכוללים – העדות.
ואולם לאחר המלחמה ועם החלת השלטון הבריטי חל שינוי ניכר אצל המערבים לא כעדה הנתונה למרות
ועד הקהילה אלא כאנשים עצמאיים החיים ככלל היישוב היהודי בארץ, השינוי שהתאפיין בהשתלבות
המערבים בחיי החברה היהודית בפרט ובחיי התושבים ה נָ כרים בתחומים רבים: מקומות מגורים
מעורבים, בתי כנסת מעורבים, בתי דין מעורבים – מערבים, ספרדים ואשכנזים, כאשר בירושלים בית הדין היה ייחודי בהשתייכותו לעדה המערבית, מכיוון שעדה זו הייתה עצמאית ולא תחת המרות של ועד העדה הספרדית או ועד אחר ולכן הייתה לה פריבילגיה כשאר העדות בקיום בית דין עצמאי הכפוף לרבנות הראשית. בחברון צפת וטבריה מנהיגי המערבים היו מבני העדה הספרדית והמערבית, ואילו בירושלים רק מבני העדה המערבית; השתלבות בחיי הכלכלה; קשרים עם יהודי התפוצות ועם חלק מתושבי ארץ ישראל; המערבים השתלבו גם במערך ההגנה והלחימה של היישוב על ידי הצטרפות למסגרות במחתרת ושלא במחתרת; השתלבות במערך החינוכי הרחב קרי במוסדות החינוך המסורתיים, הצטרפות למסגרות חינוכיות שכלל בנים ובנות, ובכלל זה בתי ספר של המיסיון שבו למדו גם נכרים לצד היהודים. אבל לצד מסגרות חינוכיות חדשות נשארו גם המסגרות הייחודיות של תלמודי התורה והישיבות, שבהם היו לרוב ספרדים – בני עדות המזרח ומעט מערבים.
מעט מהנשים המערביות השתלבו בחיי החברה והכלכלה, וגם סגנון לבושן השתנה. המטבח המערבי החל
להשתנות, ולצד מעט מאכלים ייחודיים למערבים חדרו למטבח מאכלים של עדות אחרות. המערבים
נקראו בדרך כלל בשמות יהודיים מסורתיים, אך היו גם שמות שהשתמרו מגירוש ספרד ומארצות מוצאם
במגרב.
היהודים המערבים בארבע ערי הקודש ממלחמת העולם הראשונה עד תום השלטון
הבריטי -1948-1914-משה עובדיה