אלי פילו
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano- Une ville assiegee
Au sujet du livre
En nous attaquant à la tâche de retracer quelque peu les voies de notre Grand Maître, nous nous sommes basés uniquement sur des sources sûres et précises, à la fois pour la description de l’époque, pour les actions, les conceptions et principes de Rabbi Baroukh.
Deux écrits remarquables nous ont aidés dans cette tâche : le premier, de la plume de Rabbi Avraham Amar, époux d’une petite-fille de Rabbi Baroukh, qui avait noté, encore du vivant de Rabbi Baroukh, des faits et des conduites qu’il avait vus de ses yeux et entendus de ses oreilles. Le second a été écrit par Rabbi David Schnéor, qui a fait des recherches pour connaître l’histoire de la vie de Rabbi Baroukh en interrogeant les membres de la famille et les anciens élèves. De notre côté, nous avons poursuivi les recherches et les interrogations auprès des membres de la famille parmi lesquels Rabbi Yossef, fils de Rabbi Baroukh zatsal, sa fille, la rabbanith Myriam Merzbach, et de nombreux petits-fils et petites-filles, ainsi que des disciples et gens proches qui vivaient dans son entourage.
De façon un peu plus large, certains de ses élèves et de ses proches connaissances nous ont fait partager eux aussi quelques souvenirs. À côté de chaque anecdote rapportée, nous avons essayé d’en signaler la source. Même lorsque tel n’est pas le cas, nous portons témoignage que toutes sans exception ont été écrites après une recherche et une investigation précises.
Signalons qu’étant donné que Rabbi Baroukh avait adopté des comportements qui dépassaient les strictes obligations de la Loi et qu’en outre, du fait de son extrême humilité, il restait discret quant à bon nombre de ses conceptions et conduites en matière religieuse, nous avons pris soin, de ce fait, de ne pas mentionner certains points, pour ne pas aller contre sa volonté profonde, surtout lorsqu’il s’agissait de procédés qui ne sont pas accessibles à tout un chacun.
Ajoutons que toute remarque sera accueillie favorablement et nous demandons même à celui qui aurait connaissance de récits et témoignages ne figurant pas dans le livre de nous les faire parvenir pour qu’ils soient publiés s’il plaît à D., dans une prochaine édition.
C’est avec plaisir que nous signalons qu’une édition de ce livre, en anglais et en espagnol, est également en projet.
Introduction
Une ville assiegee
La ville de Meknès, située en plein cœur du Maroc, entre des forêts de cèdres verdoyants et des sources d’eau vive, jouissait d’un climat méditerranéen agréable.
Au printemps, les champs voisins de la ville se couvraient d’un tapis bigarré de fleurs sauvages, de narcisses et d’iris. Des amandiers, des térébinthes et des néfliers fleurissaient en toute splendeur et à travers le feuillage bruissant des nerpruns, on voyait percer de petites baies rouges. Leffluve de l’aneth, qui emplissait l’air, parvenait jusqu’à l’intérieur des murs entourant le quartier juif, le mellah. Dans les ruelles étroites où s’ébattaient gaiement les enfants, les parfums enivrants des alentours embaumaient l’air, pénétraient dans les boutiques des cordonniers, des tailleurs, des brodeurs et des orfèvres, et s’infiltraient jusque dans les batei'Midrach, les lieux de prière et d’étude où les érudits en djellaba se réunissaient pour étudier.
À cette époque de l’année, les portails de bois du mellah s’ouvraient tout grand, comme si la méfiance et les restrictions, qui avaient cours en hiver, n’étaient plus de mise, à la période où le peuple juif se préparait à la fête de la liberté. Les premiers à sortir étaient les enfants dont les cris pleins d’entrain étaient renvoyés par l’écho tandis qu’ils se précipitaient, ravis, vers le grand terrain vague qui séparait le mellah de la Médina, la vieille ville musulmane de Meknès. Des femmes chargées de grands bacs et de ballots de linge sortaient à leur suite. C’étaient les laveuses qui allaient faire leur grande lessive, amidonner le linge, puis le repasser à l’approche de la fête des matsoth. Et finalement, c’était le tour des notables qui sortaient sans se presser, conformément à leur dignité de Talmidei 'hakhamim posés et polis.
Le printemps se ressentait également dans la ville musulmane jouxtant le mellah. Les âniers et les chameliers saluaient leurs voisins juifs plus amicalement que de coutume. Les charifim eux-mêmes – ces musulmans extrémistes ׳ toujours maussades à l’accoutumée et plus emplis de haine contre les Juifs que les gens du peuple semblaient s’adoucir. Un souffle printanier de fraternité paisible enveloppait les êtres.
Telle était l’atmosphère qui se renouvelait chaque année, mais tout allait changer à l’approche de la fête de Pessa’h de l’année 5663 (1903).La situation des Juifs du Maroc avait toujours été précaire : il suffisait d’un léger souffle pour faire tomber le voile d’amitié de leurs voisins musulmans et déclencher des pogromes ensanglantés qu’on appelait tritel. Une fois par an, des membres fanatiques des tribus arabes et des Berbères se réunissaient en masse à Meknès pour fêter leur grand jour, la issaouwa.
C’étaient des journées de calamité et de frayeur durant lesquelles les Juifs se calfeutraient derrière les murs du mellah et attendaient que les troubles prennent fin. On versait des sommes énormes pour amadouer le gouverneur afin qu’il éloigne la foule déchaînée du quartier juif, ce qui n’empêchait pas, certaines années, les Juifs, dont les boutiques étaient situées dans le quartier arabe, de se retrouver dépouillés de tous leurs biens après la fête, parce que la foule avait saccagé leurs échoppes.
Les Juifs, hélas, étaient donc déjà habitués à cette réalité, et une fois la tempête passée, la vie reprenait généralement son cours.
Mais cette année-là, il règne dans l’air une sensation d’oppression plus forte que jamais. Des vents de changement soufflent un peu partout dans le monde, et au Maroc, tout changement signifie le malheur des Juifs. Le Maroc, en effet, est en effervescence du fait de l’immixtion des puissances européennes, l’Espagne, l’Angleterre et la France, qui revendiquent une part d'influence sur le royaume qui va en s’effritant. La situation, de plus en plus délicate, finit par exploser. Les tribus berbères en révolte contre le sultan légitime Moulay ,Hafid, accusé de céder aux pressions européennes, s'étaient rassemblées autour de Meknès et avaient proclamé un nouveau roi, Moulay Azin.
Les Juifs bouclent immédiatement les portes du mellah.
En très peu de temps, les abords de Meknès se remplissent d’une foule de révoltés formée de cavaliers montés sur des chameaux, de guerriers masqués, d’hommes robustes armés de poignards et de fusils datant de l’Antiquité, d’une racaille munie de haches et autres sortes d’armes improvisées. L'immense troupe se dirige d’abord vers Fès, la capitale où demeure le roi, distante d’une journée à cheval de Meknès, mais elle est repoussée par les combattants de la « garde noire », la garde rapprochée du roi. Les insurgés, changeant de direction, décident alors d’investir Meknès, la seconde ville du royaume. À l’intérieur du mellah, l’angoisse va en grandissant. Les Juifs évitent soigneusement de prendre parti dans cette querelle où deux souverains se disputent la couronne, mais tout le monde sait que lorsque les fondements du régime s’écroulent, c’est sur eux que tous déversent leur colère. Les Juifs, par définition, sont des dhimmis, des étrangers tolérés par le roi, dont toute l’existence n’est due qu’à la grâce du souverain. Qui veut s’en prendre au roi s’attaque donc d’abord aux Juifs, ses protégés…
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano– Une ville assiegee
Page 28
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר
שירת האבנים
אשר כנפו-שלום אלדר
שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור
ספר זה נקרא ’שירת האבנים' על שום השירה הנפלאה בשפה העברית שנמצאה חקוקה על גבי מאות המצבות בשני בתי העלמין היהודיים במוגדור שבמרוקו. המלאכה החלה לפני יותר מעשור ביוזמתו של הסופר אשד כנפו, בן העיר מוגדור. ראשית הדרך לא הייתה אקדמית כלל, אלא כללה עבודה סיזיפית בשמש הקופחת של חילוץ המצבות מבין שיני הזמן ונזקי הטבע. המצבות היו מכוסות באדמה ובצמחייה וכן – בלשלשת שחפים, שבהם התברכה העיר מוגדוד, וחלק מן הכתובות דהו או הושחתו והבלאי המואץ ניכר בהן.
אך עם חשיפת המצבות, התגלה הפלא ־ השירה החקוקה באבן הייתה על רמה עילאית ושאבה את השראתה משירת תור הזהב בספרד. ,
רק עם תום החפירות, אפשר היה לעבור אל החקירות, אל המחקר המדעי ואל הפרשנות. לשם כך נרתם בהתלהבות לעזרתו של אשר כנפו חוקר הספרות העברית ד׳יר שלום אלדד, מומחה לשירת ימי הביניים, ויחד החלו השניים במלאכת הפענוח, הניקוד והביאור של השירה, וכן – בזיהויים של הנפטרים וגילוי סיפורי חייהם כדי להפיח חיים חדשים במתי גולה אלו.
ספד זה מנציח חיי קהילה יהודית עשירה מזווית מקורית ובלתי מוכרת. עד כה. השירה הגדולה שבו, המוסיפה נדבך מרשים בחקר תרבותם של יהודי מרוקו, הייתה נותרת קבורה באדמה ואבודה לעד אילולי יוזמתם הברוכה של אשר כנפו ושלום אלדר שהקדישו למפעל אדירים זה עשר שנים מחייהם.
להשיג אצל מר אשר כנפו
הנייד: 054-7339293
מחיר מומלץ 120 ₪ בתוספת של 30 ₪ דמי משלוח בדואר רשום.
זכורה לי תמונתו של מר אשר כנפו, שצולמה מאחוריו, רכון כולו על קבר מנסה וכמובן מצליח לרוב לפענח את הכתוב…
לספר את סיפורה של עדה שלמה בכלל ועיר בפרט, דרך הכתובות על גבי המצבות, רק אשר כפנו יכול ומסוגל לעשות כן
עבודה סזיפית זו של מר אשר כנפו, הניבה את התיעוד המופלא שלו ושל מר שלום אלדר על אודות כתובות של קברים בבתי העלמין במוגדור….
דובב שפתי ישנים, ואלה לא היו אתמול או שלשום, אלא עשרות שנים ואף יותר מזה…
בשפתו המליצית והעשירה פורש לפנינו מר אשר כנפו, דרך הכתובות האלו, סיפורה של עיר ואם בארץ מארוק, ודרכה אנו למדים על עברה העשיר של עיר חשובה זו…
גם אלה כמוני למשל שאינם בני העיר הזו, נשבה בהיסטוריה שלה ושל אנשיה, רבניה, חכמיה ובעיקר משוררייה….
מר אשר כנפו נותן "במה, וכבוד לכל נפטר ונפטרת ובכמה שורות משרטט הוא את סיפורה של העיר..
ספר מומלץ ביותר
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
HAÏM appuya ses mains en se prélassant sur la palissade du balcon qui dominait les deux mers. .11 regarda vers la grande mer, yam hagadol, observa les vagues qui se relayaient sans arrêt, à 1 assaut de la côte. Il fixa une vague, la poursuivit du regard. Elle lui parut décidée à ensevelir le monde entier. Mais, à peine toucha-t-elle le rivage que sa force faiblit et elle se disloqua. D’autres vagues la suivirent dans le même élan,
répétant le même manège comme si elles n’avaient rien appris, chacune, de celle qui la précédait.
Tanger lui apparut comme une vaste vulve ouverte sur le détroit, abreuvée par l’Espagne toute proche, par le Rif imprenable et les profondeurs des terres du Sud. Le détroit, quant à lui, malgré le rugissement de ses vagues n’avait jamais pu séparer le Maroc de l’Espagne.
Haïm tourna son regard vers la porte du souk. Il vit la foule mélangée. Il n’y avait aucune frontière fixe dans les visages. Les traits rifains croisaient les traits espagnols et sahariens et les complétaient. Tout teint blafard était relevé d’une touche brune et tout teint sombre traversé par une vague blanche. Son oreille fut sollicitée par les discussions des gens. Les mots berbères glissaient dans
les expressions arabes à l’accent du djebel qui géminé les sons, tord la syntaxe, la prosodie et rajoute des mots venus de Castille ou de Lusitanie; et tout le monde comprenait tout le monde.
Haïm aimait tout le monde, dans la mesure de ce qu il pouvait aimer. Il avait la vague impression que le même sang mélangé coulait dans toutes les veines. Le même sang berbère, espagnol, gothique, vandale, phénicien, hartani, noir… coulait aussi dans ses veines et dans les veines de ses enfants.
Il avait acquis, avec le temps, la conviction que ceux qui s’appelaient Abdallah descendaient d’Alberto ou de Benyamin. Et, il en était de même pour ceux qui s’appelaient autrement.
Dans son intimité la plus profonde, ses prières, ses devisements et ses pratiques, il avait compris que l’Éternel ne pouvait préférer un individu à un autre, une tribu à une autre, un peuple à un autre ; et qu’il était vain de convertir quelqu’un à une religion.
Il était convaincu qu’inciter les gens par la violence physique ou morale à adopter une religion pour la renforcer face aux autres religions n’était que ruine et illusion. Toujours appuyé sur la balustrade, il se tourna vers la ville, et la vit abritée derrière les rochers qui surplombent la mer, défendue par les hautes murailles portugaises. Il observa les tours et les bastions restaurés par les Anglais et distingua, de loin, la porte de la mer, la porte du souk des céréales, la porte des orfèvres et la porte de la kasbah qui projetait son ombre sur les vieilles maisons.
Les nuages pressés dans leur course se disloquaient et laissaient entrevoir au-delà du détroit, le rocher de Gibraltar, Jbel Tarr dans la désignation locale ; à peine plus loin qu’une pierre lancée par une fronde. Il avait l’impression qu’il pouvait toucher la montagne, les rochers et les arbres. Haïm soupira et ressentit une douleur profonde qu’il connaissait bien, depuis longtemps ; une blessure cicatrisée, mais toujours douloureuse. Il y était habitué, savait distinguer ses symptômes des autres douleurs. La moitié de son entité était détachée et demeurait de l’autre côté ; la moitié de son identité.
Il en restait des traces, dans son accent, sa façon de manger; commencer le repas avec des potages chauds, avant de passer aux plats, épicés, de viande ou de volaille; finir avec les pâtisseries faites de pâte d’amandes, de noix, de miel, farcies de pistaches et les fruits délicieux.
Il en restait sa façon de se faire coiffer, de rabattre les cheveux au-dessus du front et le tour des oreilles.
Il en restait sa préférence pour les vêtements blancs ; en soie, l’été, colorés au printemps ; puis en laine doublée vers la fin de l’automne et en hiver.
Il en reflait la clef de la maison espagnole qui n’avait pas quitté la sacoche des Hachuel dans leurs pérégrinations jusqu’à leur établissement de ce côté-ci du détroit.
Il en refiait aussi,les traditions des Megourashim en matière de règles de kashrout qui autorisait la npihah, souffler dans les poumons de l’animal sacrifié. Tradition qui finit par être adoptée par les Toushabim après d’âpres discordes. Absorbé qu’il était dans ses méditations, Haïm faillit ne pas voir le rabbin Tolédano qui arrivait, devancé par sa barbe blanche et trébuchant dans sa djellaba noire.
Où allez-vous comme ça, Monsieur le rabbin ?
-Je me promène un peu, question d’alléger le cœur.
C’est la grande canicule !
C’est vrai, le ciel ne semble pas prêt à ouvrir ses mannes. Demain, le soleil brûlera, de nouveau, la terre…
Le Seigneur seul en est le maître. Et, de toute façon, le soleil est mieux que la pluie. Au moins, le monde reste lumineux.
Arrête de blasphémer. La pluie est plus importante que la Torah. La Torah est faite pour les fils d’Israël, la pluie est faite pour le monde entier.
Le rabbin n’avait pas fini ses mots qu’une grande déflagration tonna. Les nuages noirs et denses se bousculèrent dans le ciel. De grosses gouttes, lourdes et éparses commencèrent à tomber. Suivirent des averses épaisses qui confondirent terre et ciel. Les torrents traînèrent sables, pierres, branches d’arbres et ordures.
Les deux hommes se précipitèrent pour se mettre à l’abri de cette manne en colère.
Que disais-tu rabbin pressé ?
Moi, j’ai parlé de demain, pas d’aujourd’hui…
Ils éclatèrent de rire, les visages et les barbes trempés; quittèrent leurs babouches et accoururent sous les travées du souk où s’étaient agglutinés, dans une bruyante gaîté, enfants, femmes, hommes admirant les eaux, entraînant les eaux.
Sur le chemin du retour, ils entendirent des pleurs d’enfant. Ils regardèrent dans la direction d’où venaient les lamentations et virent un homme tirant, avec sa main droite, l’oreille d’un garçon, comme s’il avait l’intention de l’arracher à la racine. Il le tenait vigoureusement par la natte tressée pendante derrière la tête. L’enfant emmitouflé dans une djellaba sale, rapiécée, en lambeaux recouvrant les genoux avait les pieds nus et sanglotait. Ses yeux coulaient de larmes chaudes, son nez se vidait. Lui, s’essuyait avec la manche déchirée de sa djellaba tout en essayant de se dégager de la prise implacable de l’homme. Celui-ci lâcha la natte et appliqua une forte claque sur la tempe de l’enfant.
Pourquoi, fils de… tu fuis le msid? Tu n’as pas honte ?
L’enfant en sanglots dit :
Le fquih nous frappe comme s’il battait des ânes…
Le fquih a le droit de te tuer, et moi, je t’enterre. Espèce de fils d’âne…
Moi, j'veux pas aller à l’école coranique…
Et qu’est-ce que tu veux faire ?
-Je veux travailler chez le marchand de viande hachée…
Haïm dit : « Tous les enfants sont pareils, surtout quand ils ont le ventre vide. »
Il dit cela et le goût de la kafta envahit sa bouche. Un goût qu’il n’a plus jamais retrouvé. D’un coup, les souvenirs et les sensations le submergèrent.
La kafta de Moulay Idris du Zerhoun. La kafta du hacheur, comme on disait à l’époque. Il crut avoir oublié le nom, mais pas sa façon de travailler:
Sa façon de découper le kif, de nettoyer le sebsi, pipe, le fourneau, chkef la lenteur de ses gestes, sa façon de passer du kif à la viande hachée sans perdre le fil de ses histoires qui ne se terminaient jamais…
Hmimsa, le petit pois chiche, le nom lui revint et avec lui ce qu’il lui avait dit dans ce qui ressemblait à l’aveu d’un secret indicible :
Les vrais chérifs ce sont les juifs !
Saïd Sayagh L'autre Juive Roman
Page 77
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי- רבי משה דלויה
רבי משה דלויה היה אחיו של רבי יצחק נתבש״ט בחודש אב הת״ם ליצירה (1700). תנחומים ששלח לו היעב״ץ זצ׳׳ל, כתב: לחכם החסיד כמוה״ר יצחק דלויה במארויקם.
סימן משה לתמרור יום קינה
מ׳עיל בוז תעטו/ וגיל שכחו וגם / בכו קהל במר / לחסרון איש גביר.
ש׳מו משה ורב / מאד חכם ועיר / פטירתו הלא / כחרבן הדביר.
ה׳כי נקטף ונ/חטף נעעב בעת/ חגיגתו וא/־חרי דרגה תביר.
שמו יעקב רשום בראש הבתים.
יגון נאנחה ואנייה מר ומגינה/ כלם נקבצו באו־
ובבתי כלאי חדרי משכיות לבבנו לב רגז וסחרחר הוחבאו.
אנן וכל קהלא קדישא שם ישבנו גם בכינו הרבה בכו / עד אשר אם הרים שאו / ברחה השמחה וגם הששון ופניו לא יראו.
ופרחי ציצי ניצני הנחמה, יצאו מהעם ללקוט ולא מצאו: ומשתות מי המרים/ ושאוב מים באסו׳ן ממעייני הרצוע״ה כפולה ומכופלת – ותשואות הזוועה עולת ויורדות בה / ירעבו ולא יצמאו:
כל שומעי זאת יחרדו /ציפור יומם ימששו/ חשך והפך לילה וידכאו, לאמור: איך עלה מות בחלוננו /בא בארמונותינו: כמלוה/ כנושה/ וימת שם משה:
על זאת נהמה כרובים כולנו/ועל דא ודאי קא בכינא
דבלי בארעא האי שופרא .ומשה ניגש אל הערפל:
ביום זעם ועברה, עליו ננעלו שערי העזרה יש אם למקרא.
קרא בגרון וי דאתבר כסא דמוקרא: מנרתא דכיתא דנפיש וזהיר נהורה (נשבר הכוס היקר והמנורה הזכה ששבת אורה.) מרבה ישיבה מרבה חכמה: אב״א קרא אב״א גמרא וסברא,
המהר״י טולידאנו מוסיף יש אגרת ׳בלשון לימודים׳ שנשלחה לו מחכם אחד מבני חברתו. רבי יחיא ויזמאן זצ״ל, בשנת תנ״ו.
אבני זכרון לקהילת מראקש
קלד
וביופי המידות והמעשים לו זרוע עם גבורה: ידיו שגיות׳ לתומה וענוה, ועסקניות בדבר מצוה וספר תורה
בדיל חובין [־בעוונותינו] רגיז רחמנא דלא יהביה לן ויהביה לעפרא:
על כן יאות להגדיל ולהרבות בלב מר ונקשה ימי בכי אבל משה.
קולנו מצפצף בבתי כנסיות בתפילה ותחינה
יהא רעוא קמיה דרחמנא. דניחות נפשיה דהאי צדיקא
ליתחשב כריבדא דכוסליתא בדרועה דימינא:
ברזא דקרא דכתיב, ובחבורתו נרפא לנו
למיהב אסותא לכל שייפנא. ומשה עלה אל האלוקים:
לאשה ריח ניחוח וקרבן כפרה וחטאת שמינה
בעד נפש בניו ואחיו וכל משפחתו ולכל קהל ישראל עדה נאמנה: ונשמתו תעלה למקורה ומכונה ליהנות מזיו השכינה
וברוב טוב הצפון לצדיקים תהיה לו עדנה:
תתעדן בדשן נפשו ברכה טעונה
דאיידי דחביב לגבי קב״ה אסקיה להתם עם נפשות חסידיו כרבינא-ורב אשי: ויקרא אל משה.
ביושר לבב שפכנו שיח, ונצעק אל ה׳ אלוקי אבותינו הנותן בים דרך, ובמים עזים נתיבה:
מושל בים ובחרבה ברחמיו וחסדיו, יגדור הפרץ. וודו שבצדיקי אמינא חכה ושלהבת וחורבה:
יצו ה׳ אתכם את הברכה/ ויהיה לכם למעוז ולמסתור ולחומה- נשגבה/
למיהב ליכון חיי אריכי עד זקנה ושיבה:
ומזוני רויחי ובני הגוגי זכאי קשוט וברכתא טובא
וישקיכם נחמה ממעייני הישועה במדת תשלומי כפל, ומדה טובה מרובה: והיה לכם ה׳ לאור עולם, ושלמו ימי אבלכם ולא תוסיפו לדאבה. עיניכם תראינה ירושלים גוה שאגן בצביונה ובקומתה, ותשמחו בשמחת בית השואבה בזכותיה דרב המנונא סבא:
ולבניו אחריו יהיה מחסה והותירם ה׳ לטובה
כל נטעיו ושתיליו יהיו בתורה ובתעודה ובכל מידה חמודה: כנפיים פורשי – עוד בישראל כמשה.
נאם: אחיכם המדוכאים אשר תוגת האבל הזה בקרבם צפונה, ועל לוח לבם כתובה. החותמים פה פאס בשנת כל הנשמה תה״לל 1הת״ס] ליצירה בס׳ למען ייטב לך ובאת וירשתה את הארץ הטובה.
נאם יעב״ץ נרבי יעקב אבן צור זצ״ל]
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי– רבי משה דלויה
עמוד קלה
יגל יעקב למורנו ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א-פיוט על סוליכה הצדקת
יגל יעקב
פיוט המוצב בראש כל מהדורה של "יגל יעקב" לרבי יעקב אביחצירא…בן 27 היה במותה של סוליקה הצדקת, ופיוט זה הוא מן הידועים שנכתבו אודותיה…מובא כאן לפניכם, מנוקד ומבואר
יגל יעקב השלם
פיוט סימן אני יעקב אביחצירא נר יחידה רעיה
פיוטים יגל יעקב ־ של הצדיק המלוב״ן ר׳ יעקב אביחצירא זלה״ה והמשפחה
א. נראה כוונתו בשיר הזה על המעשה המפורסם בערי מרוקו על הנערה סוליכה ז״ל שמסרה נפשה על קידוש ה' הקבורה בעיר פאס במרוקו. והיא מופת ודוגמא לבנות ישראל הכשרות.
אֶת גֹּדֶל שֶׁבַח נַעֲרָה אֲשָׁרִיהָ. אֲסַפֵּר אֲשֶׁר קִדְּשָׁה
לֶאֱלֹהֶיהָ. "רָאוּהָ "בָּנוֹת וְיַאַשְׁרוּהָ. מְלָכוֹת
וּפִילַגְשִׁים וִיהַלְּלוּהָ:
נְשָׁמָה זָכָה בְּקִרְבָה טְהוֹרָה. אֲשֶׁר זָכְתָה אֶל מָעֲלָה
הֲדוּרָה. "אֲשֶׁר זָכוּ לָהּ הֲרוּגִים עֲשָׂרָה. גַּם חַנָּה
עִם שִׁבְעָה בָּנֶיהָ:
יָעְצוּ עֵצוֹת גּוֹיִם אַכְזָרִים. לְהַעֲבִיר עַל דָּת בַּת
הַכְּשֵׁרִים. "בִּרְאוֹתָם "יָפְיָהּ וּפָנִים הֲדוּרִים. וְחוּט
שֶׁל חֶסֶד מָשׁוּךְ עָלֶיהָ:
יַחְדָּו לְהָעִיד שֶׁקֶר הִסְכִּימוּ. אָמְרוּ הָמִירָה לְדָת הֶבֶל
לָמוֹ. "קֶשֶׁר "רְשָׁעִים כָּתְבוּ וְחָתְמוּ. וְהִיא חָלִילָה
לֹא נִשְׁמַע בְּפִיהָ:
עַד בֵּית–הַמַּלְכוּת הַגִּיעוּהָ רָצִים. פִּתּוּהָ בְּכָל מִינֵי
חֲפָצִים. "מָה-"שְׁאֵלָתֵךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים. מָה–
בַּקָּשָׁתְךָ וְנַעֲשֶׂהָ
קִשּׁוּטִים נָאִים נַעֲשֶׂה–לָךְ נוֹסִיף. נִבְחַר לָךְ אִישׁ
אֲשֶׁר לִבֵּךְ כֹּסֶף. "תּוֹרֵי "זָהָב "עִם נְקֻדּוֹת הַכַּסֵּף.
לַאֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה נַפְשֵׁךְ תִּמְצָאִיהָ:
בְּמִסְפַּר שְׁנֵי חֲדָשִׁים וְהֵמָּה. מְפַתִּים אוֹתָהּ וְתֹאמַר
נְעִימָה. "הֵן "אַתֶּם "לָמָּה. וְדָבְרֵיכֶם לָמָּה. הֹלְכִים
חֲשֵׁכִים דֶּרֶךְ לֹא–נְגֹהָה:
אֱמֶת בְּפִיהָ עָנְתָה אֲהוּבָה. אַהֲבַת הַשֵּׁם עַזָּה וְגַם רַבָּה.
"מַיִם "רַבִּים "לֹא יְכַבּוּ הָאַהֲבָה. וְגַם נְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ:
בַּיִת וָהוֹן אִם יִתֵּן אִישׁ וּמְחוֹזוֹ. בְּחִבַּת הָאֵל בּוֹז לֹא
יָבוּזוּ. "תּוֹרַת "אֱמֶת "בָּהּ. חֲסִידִים יַעֲלֹזוּ. אַשְׁרֵי הַחוֹסָה בְּצֵל כְּנָפֶיהָ:
בָּחוּר הוּא דּוֹדִי כֻּלּוֹ מַחֲמַדִּים. הוּא אָדוֹן לָנוּ אֲנַחְנוּ
עֲבָדִים. "לֹא "כְּעַם "אֲשֶׁר רָדַף רוּחַ קָדִים. כָּל הַיּוֹם כָּזָב וְדִבְרֵי גְּבֹהָה:
יָשְׁבוּ לְדוּנָהּ כְּסִיל בָּעַר נָבָל. בְּחֶרֶב דָּנוּ לָהּ בְּדִין
מְבֻלְבָּל. "יְחִידָה "כְּשֶׂה לַטֶּבַח יוּבָל. וּכְרָחֵל אֲשֶׁר לִפְנֵי גֹּזְזֶיהָ:
חֶרֶב עַל צַוָּארָהּ נִתְּנָה. יָצְאָה נִשְׁמָתָהּ עָלְתָה לִמְקוֹם
עֶדְנָה. "לַחֲזוֹת "בַּנֹּעַם פְּנֵי שְׁכִינָה. בְּבֵית אָבִיהָ
כִּנְעוּרֶיהָ:
צוּרֵנוּ הַבֵּט וּנְקֹם נִקַּמְתֵּנוּ. מִצְרַיִם זֵדִים רֹדְפֵי נַפְשֵׁנוּ.
"כִּי "עָלֶיךָ "כָּל–הַיּוֹם הֹרַגְנוּ. עַל הַתּוֹרָה וְעַל
מַצּוֹתֶיהָ:
יַעֲלֶה לִפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדֵךְ. דָּמָהּ שֶׁל רִיבָה זֹאת אֲמָתְךָ.
שֶׁמָּסְרָה עַצְמָהּ עַל קְדֵשָׁתְךָ. וּזְכֹר זְכוּתָהּ לִבְנִי
קְהָלִיהָ:
רַנְּנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כֻּלְּכֶם. אַתֶּם וּבְנֵיכֶם נָשֵׁיכֶם טַפְּכֶם.
"אֲשֶׁר "צַדֶּקֶת זֹאת עָמְדָה מִכֶּם. בְּדוֹר יָתוֹם זֶה
יגִּיעוּ מַעֲשֶׂיהָ:
אַל חַי רְאֵה יַד עַמְּךָ כִּי–מַטֶּה. וְחֹן עַל
שְׁאֵרִית–הַפְּלִיטָה. "כִּי "יִשְׂרָאֵל הוּא אַף–עַל–פִּי
שֶׁחָטָא. וְתִגְזַר–אֹמֶר לְצָרָה דַּיֵּהָ:
פירוש אברהם יגל
אשר קדשה ־ מסרה נפשה על קידוש ה׳. הרוגים עשרה – כלו׳ זכתה לעמוד בשורה עם עשרה הרוגי מלכות, וחנה ושבעה בניה. להעיד שקר – כלו׳ קשרו קשר להעיד עליה עדות שקר. המירה – (הה׳ ־ בצירה) כלו׳ שאמרה להמיר דתה לדת האיסלם, דת ההבל. פתוה ־ פיתו אותה בכל מיני דברים שתסכים להמיר דתה. נבחר לך איש – נבחר לך חתן מהגויים. במספר שני חדשים – כלומר חדשים, והמה מפתים אותה. למה – טעות בניקוד (וצ״ל למה) ופירושו לכלום כמו ונחנו מה וכן הוא על משקל השיר. לא נגהה -לא מוארה. ומחוזו ־ וכל אשר לו בגבולו. לא יבוזו ־ ט״ס וצ״ל לו יבוזו, ככתוב בשה״ש בוז יבוזו לו. בצל כנפיה – זו תוה״ק. רוח קדים – דת הגויים. ודברי גבהה ־ דברי גאוה. כסיל וכו. השופט שדן אותה למקום עדנה – לגן עדן. בבית אביה כנעוריה – בעולם הנשמות. מצרים – (טעות בניקוד, וצ״ל מצרים) ל׳ צר ואויב, כלומר מאויבים. ריבה ־ נערה. עמדה מכם ־ שזכיתם להעמיד כזו צדקת. בדור יתום ־ יתום מצדיקים. מטה ־ נחלשה. דיה מספיק, ולא תוסיף.
יגל יעקב למורנו ורבנו יעקב אביחצירא זיע"א-פיוט על סוליכה הצדקת
La famille L’khihel- Ben Aouizer
La famille L’khihel est une famille noble et distinguée, qui descend de la famille Ben Ako. Elle figure dans l' Epitre généalogique de Fès (Cf. Fès véhakhaméha> vol. 1, p. 138).
Rabbi Yaâkov Marciano (surnommé L’khihel)
Cet homme valeureux s'est forgé une excellente réputation, car il joignit son hospitalité légendaire à une grande pieté. Le nom de ses enfants est :
Rafael-Yosscf-Itshac-Chlomo-David-Freha
Rabbi Rafael Marciano L’khihel
Malgré son dur labeur, cet être fut toujours présent à la prière. Il demeura sensible à la condition des pauvres et prit soin des dépouilles des morts. Le prénom de ses enfants fut :
Eliahou-Hayim-Chemtov-Saadia-Alisa
Rabbi Yossef Marciano L’khihel
Ce rabbin cumula un nombre impressionnant de vertus qui toutes ne le cédèrent en rien à sa dévotion. Il rendit hommage à la Torah et aux rabbins. Ses enfants furent :
Itshac -Yaâkov-Aouïcha -Maha
Rabbi Itshac Marciano L’khihel
Cet homme au cœur pur et raffiné fut victime d*un meurtre, avant même d'avoir pu laisser de progéniture.
Rabbi Chlomo Marciano L’khihel
Cet être accomplit les bonnes œuvres avec grand zèle, ne ménageant ni sa santé ni son argent. I.e nom de ses enfants fut :
Yaâkov-Rahel-Aouïcha
Rabbi David Marciano L’khihel
Cet homme fut étranger au mal. Il fut bon, droit, tolérant ce généreux. Ses enfants sont :
Chalom-Juliette
La famille Ben Aouizer
Le nom illustre de la famille Ben Aouïzer apparaît dans le mandat conféré à l’émissaire de Jérusalem, Rabbi Avrahain Z.TS.L. Au XIX׳ siècle, cette famille s’est rendue dans un premier temps à Taza et à Fès, puis par la suite à Tétouan et à Tanger.
Rabbi Moche Marciano (surnomme Ben Aouïzer)
Cet homme fut l’arbre prolifique et majestueux qui donna naissance aux ramifications de la famille. Grandiose et patriarcal, il rayonna de sainteté. Son fils s’appelle :
David
Rabbi David Marciano Ben Aouïzcr
Cette personne fut un être de grande envergure. Il fut un notable distingué, un trésorier scrupuleux et actif dans bien des domaines. Scs enfants se nomment :
Elazar (surnommé Aouïzcr)-Yaâkov (surnomme Ako)-Ben (surnommé L’chguer)-Avraham (surnommé Bibi)-David (surnommé Alouga) 7
Rabbi Elazar Marciano Ben Aouïzer
Ce rabbin incarna l’image du doyen vénérable. Scs enfants se nomment :
Mordekhaï-Yossef
Rabbi Mordékhaï Marciano Ben Aouïzer
Cette personne cachait derrière sa grande modestie un art de vivre à nul autre pareil. Ses enfants s’appellent :
Aharon-David
Rabbi Yosscf Marciano Ben Aouïzer
Cet etre juste et équitable fut vaillant, entreprenant et prodigue. Son fils sec nomme :
Chmouel
Rabbi David Marciano Ben Aouïzer
Ce rabbin fut humble et modeste. Le nom de ses enfants est :
Mordékhaï-Freha-S’Itana -Miryam
Rabbi Chmouel Marciano Ben Aouïzer
La présence de cette personne passa quasi inaperçue tant elle fut effacée. Son fils se nomme :
Yossef
Rabbi Mordékhaï Marciano Ben Aouïzer
Cette personne fut ennemi de l’oisiveté. Malgré ses responsabilités, il n’oublia jamais les pauvres. Ses enfants s’appellent :
David -Dîna-Rahel-Hassiba-Mazal-Tov
Rabbi Yossef Marciano Ben Aouïzcr
Cette personne fut fidèle à D-ieu et dévouée envers ses frères. Il n’usurpa point sa bonne renommée. Le nom de son fils est :
Chmoucl
Rabbi Chmoucl Marciano Ben Aouïzcr
Cet homme sage et lucide, fut membre du Conseil et trésorier de la communauté de Fès. Son hospitalité fut notoire. Ses enfants s'appellent :
Pinhas-Tsion-Yossef-Saïda-Alice
Rabbi Tsion Marciano Ben Aouizer
Cette personne n'a laissé aucune progéniture.
Rabbi Yossef Marciano Ben Aouizer
Cet etre eut l'âme charitaAble et le coeur sur la train. Ses enfants se nomment :
Chmouel-Tsion-Eva
Rabbi Pinhas Marciano Ben Aouizer
Ce rabbin fut un homme de culture. Erudit en Torah, il rédigea et corrigea des articles. Toutefois, il consacra le plus clair de son temps à la pédagogie. Ses enfants s'appellent :
Eliahou-Itshac-Chmouel-Esther -Hanna-Myriam-Jacqueline-Marcelle
La famille L’khihel– Ben Aouizer
Page 233
02/01/2024
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
נספח
א. מי שהיו לו שתי נשים ומתה אחת מהן, היאך תהיה דין חלוקתם כפי התקנה.
כתב מוהר״ר מנחם סירירו זלה״ה וז״ל, נוסחת שאלה שהשיב מהר״ר סעדיה אבן דנאן להחכם כה״ר משה ן' חמו נר״ו על ענין מי שהיה נשוי שתי נשים וכתובתן למנהג קהלות המגורשים, ומתה האחרונה בחיי הבעל והראשונה, היאך יהיה דין חלוקתם כפי התקנה.
תשובה לא נמצאת תקנה ע״ז, ומסתברא לי שיחלוקו כמו שחולקין כשמת הבעל והניח שתי נשים ויורשים שחייבים באבלו, שהתקינו שיחלוקו הנכסים על זה הדרך שכל מה שימצא מעזבונו בין קרקע בין טלטל וכל מאי דמתקרי נכסי, יחלק לעשרה חלקים ותטול הא׳ הואיל וכתובתה קדמה ד׳ חלקים, וששה חלקים הנשארים, תטול הב׳ ג׳ חלקים, ויורשיו ג׳ חלקים, וכן נ״ל לדון בנ״ד וטעמא כי אעפ״י שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים מ״מ דין בעל חוב מוקדם יש לה.
וכבר ידעת מה שפסק הש״ע ח״מ ק״ד סעיף א׳ וז״ל מי שיש עליו בעלי חובות הרבה כל מי שקדם זמן קנין שטרו קודם הוא לגבות בין קרקע בין טלטל, ואפי׳ אם הגיע זמן פרעון המאוחר קודם וכו׳, ולזה גם שלא הגיע זמן כתובת הא׳ ליגבות לפי שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים, אין כח לשניה לגבות כתובתה לפי שהגיע זמנה, ועוד כי נדוניית הא׳ אינה משועבדת לשום בעל חוב וכ״ש לכתובת אשה, וה״ה לסבלונות שפסק לה הבעל, כדאיתא בטור חו״מ סי׳ צ״ז ס״ט (וכ״ה בשו״ע שם סעיף ל״ב) וז״ל אבל מה שהכניסה לו בין נ״מי' בין נצ״ב (נכסי צאן ברזל) אין בעל חוב גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה היא או משעה שפסק הבעל לה בשעת נישואין, ע״כ.
ואפי׳ הנכסים שאינם מנדונייתה אלא ממה שפסק לה אלא שהם של בעל ואפי׳ לא נתברר בעדים שאותם המטלטלים היו בידו קודם שנשא השניה דמחזיקינן להו כלוה ולוה ואח״כ קנה, דקי״ל דיחלוקו, הדין נותן שכל מה שתפסה תחת ידיה שזכתה בהם, ולא יורע כחה מפני שעדין לא הגיע זמן כתובתה ליגבות, וק״ו הוא אם בעל חוב מאוחר שהורע כחו בפני בעל חוב מוקדם שכשבאין לגבות שניהם, בעל חוב מוקדם קודם אפי׳ לא הגיע זמנו, אמרינן ראם קדם וגבה בנכסים שאינם ידועים אם קנה אותם הלוה קודם שלוה מהמלוה הב׳ שכבר נשתעבד לראשון שקנה אותם אחר שלוה מהשני ונשתעבדו לשניהם, ומה שגבה גבה, בעל חוב מוקדם שיפה כחו לא כל שכן.
נמצא לפי זה כל מה שתחת יד הראשונה בין מנדונייתה בין ממה שפסק לה הבעל בין ממה שקנה קודם שנשא השניה בין ממה שקנה אחר שנשאה, הכל משועבד לכתובתה ואין השניה גובה ממנו, ולא נשאר ממה לגבות השניה כ״א נדונייתה ומה שקנה הבעל אחר שנשאה והוא תחת ידה, אמנם מה שאינו תחת ידה ולא תחת יד הראשונה הוא משועבד לשתיהן, ולכן נטיתי לבי לעשות כדמות פשרה שיחלקו הכל על דרך התקנה הנז', לפי שנחשוב כאילו מת הבעל כמו שהוא הדין בעיקר התקנה של כתובת הקהלות המגורשים ישצ״ו, כי מן הדין הבעל יורש את אשתו אלא שאנו חושבים כאלו מת הבעל וזכתה היא או יורשיה במחצית הכל מכח כתובתה, ע״כ. וזאת התשובה היתה ע״י אני הסופר
וחתום כמהר״מ סירירו זלה״ה__
תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה
נספח א' תקנה מט
עמוד תמ
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז- קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי
על ישיבתו של נבונאיד בתימא כבר נודע ממגילת ״נבונאיד־כורש׳׳, שהוצאה לאוד ע״י ט. ג. פינצ׳ס בשנת 1882 א, ואילו עכשיו הועמדו לרשותנו פרטים חדשים וחשובים. נביא איפוא כאן כמה קטעים מתוך האסטילות הנזכרות:
א) באסטילד. של נבונאיד ־H, טור ו, שורות 14—27: ״המלך, שזורז על־ידי חלום, ציווה לעמו לגשת לשיקומו של מקדש הירח בחרן, אולם הם [אנשי בבל] סירבו. סכסוכים פנימיים, וכן דבר ורעב, השתררו בערי בבל…
אולם אנוכי נחבאתי הדחק מבבל עירי, בדרך לתימא (Tema), דדנו (Dadänu), פדככו (Padakku), ח׳ברא (Hibrä), ידיע (Iadihu), עד יתרב. עשר שנים סובבתי בתוכן ולבבל עירי לא נכנסתי — במצוות סין־ ננר, שמש, אישתר, אד (הדד) ונרגל״.
ב) בטור ו, שורה 45, עד טור 11, שורה 9: ״העם, תושבי ערב, שנשקם… לפי פקודת אלוהי הירח נרגל שבר את נשקם וכולם השתחוו לרגלי״.
ג) ובטור 11, שורות 9—14 : ״העם מילא את פקודתי להתרחק ממסילות רחוקות ומדרכים סגורות, בהן עברתי. [כעבור] עשר שנים בא הזמן המיועד, שקבע ננר מלך האלים. היום הי״ז בחודש תשרי, ביום בו הבטיח סין את התגלותו…
שיבתי מגלותי לא באה אלא…״.
ד) בטור ווו, שורות 3—6: ״בשעת לילה חלומות יבחלו עד אשד דבר… נשלמה השנה, הגיע העידן המיועד, מתימא [שבתי], לבבל עיר ממלכתי נכנסתי״.
ה) וב־ווו, שורות 14—17 : ״בעושר ובשפע לעמי במסילות הדחוקות הפיצותי מסביב וברוב פאר והדר עשיתי דרכי לארצי… עד כאן״.
נעיין בשמות נאות־המדבר, בהם התבצר נבונאיד והושיב את חייליו:
בראש וראשונה: תימא — Tema, מרכזו של נבונאיד, בצפונה של חג׳אז, וסמוך לה דדן — Dadänu. שני מקומות אלה ידועים לנו יפה מן המקרא, ואסתפק כאן בהבאת שני קטעים, המרמזים על המאורעות הנדונים. בישעיהו (כא: יג—טז): — ״משא בערב, ביער בערב תלינו אורחות דדנים. לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא, בלחמו קדמו נודד! כי מפני חרבות נדדו, מפני חרב נטושה, ומפני קשת דרוכה ומפני כבד מלחמה. כי כה אמר אדני אלי: בעוד שנה כשני שכיר, וכלה כל כבוד קדר״. ובירמיהו (פרק כה, פסוקים כ, כב, כד): ״ואת כל הערב, ואת כל מלכי ארץ העוץ… את דדן ואת תימא ואת בוז… ואת כל מלכי הערב השכנים במדבר…״. ונשווה באיוב: ״ארץ עוץ״, ״אליפז התימני״ ו״אליהוא הבוזי״ — כולם מתושבי נאות־המדבר בערב.
אשר לדדן מזכיר הפרופ׳ גאד את אל־עולא, מקום, הנמצא במרחק של 70 מיל מדרום לתימא, ואת פדככו, היא פדך של זמננו, מדרום לתימא ומצפון לח׳יבר, שניים־שלושה ימי־מעבר בגמלים. היא ידועה מתולדות מלחמות מוחמד כמקום־מושב קבוע של אחד משבטי־ישראל, שקיימו קשרים עם אנשי ח'יבר. אין ספק בדבר ש־HIBRA היא ח׳יבר, שאנשיה הצטיינו בגבורתם במלחמתם במוחמד בשנים 6—7 להג׳רה.
כאן המקום להזכיר את המסורת העברית העממית, המייחסת את J,יבר לחבר, אבי שוכו משבט יהודה (דהי״א ד, יח), או לחבר הקיני, מבני חובב חותן משה, שנפרד מקין (שופטים ד, יא). לפי מסורת ידועה, התיישבו יהודים בח'יבר סמוך לכיבושה של ירושלים על־ידי נבוכדנאצר.
מתוך המדיה
המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת, בינואר שנת 587 (או דצמבר 589) לפנה"ס, והסתיים בט' בתמוז, יוני 586 לפנה"ס בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. ספר מלכים מתאר רק את שלביה האחרונים של המערכה על ירושלים ואת חורבן העיר, אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.
לבסוף יש לציין שני מקומות נוספים: ידיע, שהוא מחוז בין פדך לח׳יבר, ויתרב, היא אל־מדינה, המרכז היהודי החשוב ביותר עד מוחמד. זוהי הנקודה הדרומית, שאליה הגיע נבונאיד בכיבושיו בערב. המרחק בין תימא ליתרב הוא 250 קילומטרים בקו האויר, ורחבו של פם־הכיבוש הוא כ־100 קילומטר.
נבונאיד היה מלך בבל, משנת 556 לפנה"ס ועד שנת 539 לפנה"ס. הוא היה המלך הבבלי השישי, ואחד לפני האחרון, של התקופה הנאו בבלית.
לאחר שובו של נבונאיד לבבל בירתו השאיר בכל נאות המדבר הנזכרים חיל־מצב קבוע. הפרופ׳ גאד אומר בצדק, כי קשה להניח, שהיו אלה חיילים בבליים! מסתבר, שהם היו מבני העמים הנכבשים, היינו, מאנשי אכד וארץ ח׳תי, וחלק גדול מהם היו משבויי יהודה שישבו בבבל או שהוגלו ישר לכאן מארץ־מולדתם. שיטה זו של הפקדת בטחון המדינה בידי מתישבים־חיילים יהודיים היתה נהוגה גם אצל מלכי פרס, יורשיהם של שליטי בבל. למשל, יישובו של חיל־המצב היהודי ביֵב שבמצרים העליונה. ואמנם מטעים המחבר, שכל המקומות הנזכרים אצל נבונאיד, כמעט ללא יוצא מן הכלל, הם מקומות־יישובם של שבטי היהודים בתקופה הסמוכה להופעת מוחמד.
המתישבים החדשים נהנו בימי־קדם, ממש כבתקופת הכיבוש של האיסלאם, הן מהקרקע הפוריה והן מדרכי המסחר (״ארחות תימא״) המפותחות, ונטלו חלק חשוב במסחר שבין סוריה לבין ״ערב המאושרת״. בבואו של נבונאיד לתימא ולדדן הסתייע בצבא, שגייס מהמחוזות המערביים של בבל ולא מקרב ילידי הסביבה. בהתקפתו על תימא ועל שאר נאות־ המדבר השתתף, כאמור, מספר רב של יהודים, כלוחמים וכמתישבים.
כאן יש להזכיר את ייסודן של המושבות הצבאיות היהודיות, ״חילא יהודיא״, ביֵב, בדרומה של מצרים, מול סְוֵנה, שאף הן הוקמו סמוך לאותו פרק זמן, תהילה תחת השלטון המצרי ולאחר־מכן תחת שלטון מלכי פרס, שכבשו את מצרים, ורוב מפקדיהם נושאים שמות בבליים ופרסיים.
ראיה נוספת ליישובם הקדום של יהודים באותה תקופה בצפונה של ערב יש למצוא, לדעתי, בס׳ איוב שלנו. ספר זה מלא תיאורים נפלאים של טבע המדבר ומנהגי תושביו הנודדים, תיאורים, שהם פרי עטו של תושב רגיל בתנאי המדבר, אם באדום או במדין, ואולי של אחד מבני השבטים היהודיים, שישבו במחיצתם של ערבים בצפונו של חצי האי ערב. עובדה זו משמשת חיזוק לסברה על קדמותו של הישוב היהודי בערב, ששרשיו נעוצים, לפחות, בתקופת גלות בבל.
על ס׳ איוב ועל לשונו אעמוד ביתר פרטות בפרק הבא.
מושבות נבונאיד בנאות־חג'אז– קדמות ישובם של שבטי ישראל בערב-יצחק בן צבי
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה-הרב משה אסולין שמיר
שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,
כדגם לגאולתנו בחסד ורחמים, על פי:
רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,
הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו-אור-החיים-הקדוש.
וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק':
"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,
ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…
והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".
"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…
"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},
והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"
רבנו-אור-החיים-הק'. (שמות א, יב)
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".
בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.
הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.
בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתנו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עמ"י, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".
לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל.
התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.
רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,
כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.
ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.
ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"
שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):
- שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.
30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".
87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".
ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.
הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.
עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?
כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.
השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?
בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.
בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".
בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.
בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.
יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.
גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.
כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.
ניתן גם למצוא רמז לכפילות של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:
באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.
הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ.
בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.
יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).
כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.
זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו.
הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.
"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)
המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?
.
לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).
לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).
הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.
על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט) "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.
הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).
האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).
רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.
המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.
הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.
גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.
השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).
בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".
רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.
הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.
רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.
פועל יוצא מדברי קודשו:
גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.
כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,
ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).
המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?
בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.
משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה
אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.
לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.
בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).
חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.
המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.
רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.
רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"
רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".
"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).
"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.
ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,
ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).
"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.
פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.
הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.
על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.
הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".
"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),
לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.
משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –
בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').
תהליך השעבוד במצרים.
שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.
שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.
"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.
ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).
מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה".
בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".
בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.
משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.
מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.
זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".
האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.
שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).
הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).
דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.
תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.
למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.
גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.
"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,
וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).
הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.
הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').
רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.
"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל.
הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".
המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.
רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".
חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.
ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.
תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.
תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.
מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.
על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.
לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?
רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".
"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).
מטה האלוקים – ומטה הקסם.
"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"
הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).
רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?
רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?
הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).
עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו.
רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.
לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".
נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.
כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.
כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.
סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.
"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.
.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב). מטה – מלשון הטיה.
מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .
כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.
"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.
על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
גאולת עם ישראל – אז והיום.
גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).
רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.
היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.
הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.
א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.
ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".
ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".
ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.
ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".
גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).
א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".
ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".
ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".
ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".
ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).
הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".
"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).
"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).
"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,
אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).
גאולתנו כיום – תלויה בעיקר בלימוד תורה מתוך קדושה
בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".
רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).
רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".
"ו-א-ל-ה ש-מ-ו-ת" =
"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".
"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,
חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).
הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:
ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.
כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.
ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.
"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):
ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.
רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא
לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.
"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).
"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…
כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…
כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…
המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).
בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:
- כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.
א. תיקון כוח התורה.
הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע" (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).
פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).
רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).
בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".
"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).
ב. תיקון כוח הטהרה.
"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" = שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה: י – ע – ק – ב: י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.
יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.
ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.
קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;
ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".
"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).
"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:
ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.
רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.
ג. תיקון כוח התפילה.
עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,
שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.
רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)
א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.
ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.
ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.
ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…
עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.
אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.
רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.
רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.
הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.
רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.
ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.
אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.
שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו
ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו
ב. דוגמת מכתב המלצה לראשי הקהילות ונכבדיהן
הועד הכללי לעדת הספרדים בירושלם.
ירושלם ח״י תמוז תרפ״ב לכבוד מעלת הגביר הנכבד סי׳ יצחק אביחצירה יצ״ו
בעי״ת פאס
גביר נכבד,
בפעם הראשונה, אחרי שמונה שנים של תלאות וצרות רבות, היתה לנו האפשרות הטובה לשלח אל מחוז כבודו את מעלת הרב הגדול ר׳ אברהם פינטו יצ״ו לתאר לכם את המצב הקשה של עדתנו בעיר הקדש ירושלים אשר אלפי נפשות רבנים, עניים, יתומים ואלמנות מוטלות עלינו ואין לאל ידנו לבוא לעזרתם; כי אהה! רב התרבו לדאבוננו, הזקוקים לתמיכה מפאת המלחמה ומאירופא ורוסיה החרבות אין פרוטת נדבה מגיעה משם. נשענים אנו לנדיבות לבם של אחינו במערב פנימי אשר עוד מימי הרמב״ן ז״ל קבועה אצלם נדבות ירושת״ו.
אנו תקוה כי כבודו בטוב לבו ובאהבתו לארץ הקדש, יעזר בידי הרב השד״ר אשר עזב את ביתו וארצו וכתת רגליו עדיכם, להצליחו בשליחותו לקבץ נדבה הגונה לפי צרך השעה אשר שאר מקורות העדה נתדלדלו לגמרי ועניינו רבו ובעד כל אלו השנים אשר לא דרכה כף רגל שדרנ״ו אצלכם.
ואנו תפלה וברכה כי אלקי ציון וירושלים ישלם לב׳ כחסדו עם אחיו העניים שבעיה״ק ויזכה לחיים ארכים הוא וכל בני ביתו בעשר ואשר וכל טוב ועיניו תחזינה את ירושלים הבנויה בעתירת החותמים בברכת ציון ובכבוד רב
ראש הרבנים בעיה״ק נשיא העדה
[חתימת] הצעיר חיים משה אלישר ס״ט
חותמת
הערות המחבר:
סניור — אדון בניגוד לרב.
יצחק אביחצירא- איש עשיר בעל בתים ומקנה. ביתו בפאם שימש אכסניה לשליחים מארץ ישראל. נפטר בתרצ״א — עדות נכדו, אליהו אביחצירה, תושב ירושלים.
בעיר תהלה.
משה אלישר-בנו בכורו של הרב יעקב שאול אלישר (היש״א ברכה). נולד בירושלים בשנת תר״ד. ונפטר בה בשנת תרפ״ד. בשנים תרע״ט—תרפ״א כיהן כרב ראשי לעדת הספרדים עם התואר ״ראשון לציון״ — ראה גאון, ב, עט׳ 59—60.
אברהם חיים-שליחותו של הרב אברהם פינטו למארוקו-ממזרח וממערב כרך ב'
עמוד 179
פירוט החצרות ברחבי העיר מכנאס.אוצר המכתבים כרך א'
קח
פירוט החצרות ברחבי העיר מכנאס.אוצר המכתבים כרך א'
ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו. שלום, שלום, קח נא ידידי, מה שהשיגה ידי, והנני מתחיל משער האלמללא״ח (כך נקרא מקום משכן היהודים בכללותו), הפתח הוא בנוי בנין חזק בכפה כמין קשת, ולו דלתיים ובריח חזקים מאד, והוא עומד לצד מערב, ובצדו מימין לפנים יש עוד פתח כמוהו בכפתו ושעריו ובריחיו, שהיה מבוא לרחוב גדול שהיה מלא חנויות ורפתים ובתי תבן ופחמין ועצים, ובתים ועליות לדירה, ושם היו מוכרים בשר ודגים וכל מין ירק, וזה מעט בשנים שנפל הכל מזוקן ונעשה תל עפר, ועתה הוא סגור לא יפתח. ובצדו, יש בית הסוהר קטן, שם הרבנים אוסרים את החוטאים נגד הדת ע״פ הממשלה, אשר הפקידה שם ישמעאלי אחד ממשרתיה, להיות יושב שוער שם כל היום וכל הלילה בכלי זיינו, ויש עוד שנים אחרים, כל ,אחד משמר שבוע, ויש להם צו מהמושל, לקיים דברי הרבנים, לאסור ולהתיר, וסמוך לו שש חנויות של מוכרי תבלין וקופת הרוכלים, וסמוך להם מבוי קטן נקרא בשם מבוי העניים, כי יש בסופו חצר גדולה, דרים בה הרבה עניים, וגם כל עובר אוחר עני מתאכסן שם בשני בתים מיוחדים מהקהל לכך, ומביאים להם מהקופה ארוחתם בבקר ובערב, יש בו שלוש חצרות עוד מצד ימין, נקראים בשם ״חצר צאייג״ ״חצר בנימין״ ״חצר בן ידיר״, שמות משפחות שהיו דרים בהם מקדם. יש בו עוד משמאל, ביתהבד לשעוה של דבורים, ותולמ״ד.
סמוך לו יש ד׳ חנויות מוכרי דגים ופירות, וסמוך להם מבוי גדול, נקרא בשם מבוי לברגא [מגדל בעברית], ע״ש מגדל גדול שיש בסופו שהיה עשוי לשמירת העיר בשנים קדמוניות. יש בו הרבה חצרות מימין ומשמאל, ואלה שמותם:
א׳, חצר אדהאבי״ן [צורפי זהב בעברית], שם היו דרים מקדם.
ב׳, חצר בן ארפפאס.
ג׳, חצר אברהם עטייא.
ר׳, חצר בן עמראן
ה׳, חצר חיים מאמאן.
ו', חצר היתום.
ז׳, חצר ברוך טולידאנו.
ח׳, חצר עטייא,
ט׳, חצר לוי קאבאליר.
יו״ד, חצר אולברנוסייא.
י״א, חצר מכלוף אדרעי.
י״ב, פאריינטי.
י״ג, חצר רבי שלמה מחפוזא ז״ל.
י״ד, חצר וואעיש.
ט״ו, חצר ד׳ עזוז ז״ל.
ט״ז, חצר רבי מוסי ז״ל.
י״ז, חצר לגראבלי.
י״ח, חצר עייסא.
י״ט, חצר ר׳ משה ן׳ וואעיש ז״ל.
ך, חצר מימונא.
כ״א, חצר ביטון.
כ״ב, חצר ששון.
כ״ג, חצר אסתר סמחון.
כ״ד, חצר מוסי.
כ״ה, חצר אסתר לגולא.
כ״ו, חצר לוי,
כ״ז, חצר צאייג.
כ״ח, חצר לכוואהנא [הכהנים].
כ״ט, חצר ביהכ״נ הקטנה.
ל׳, חצר רפאל טולידאנו.
ל״א, חצר ר׳ ראובן טולידאנו ז״ל.
סמוך לו יש שורה של חנויות, מוכרי פירות, ירקות, קצבים, ספרים, וסמוך להם מבוי מקוה טהרה. יש בו אלו החצרות:
א' חצר יצחק שישו.
ב׳, חצר אסקאייא.
ג' חצר מזור.
ד, חצר בן סמחון.
ה: חצר אלמעדא.
ו׳, חצר ר׳ חביב טולידאנו ז״ל.
ז׳, חצר ר׳ חיים משאש זצ״ל.
ח׳, חצר דוד עאטייא.
ט׳, חצר משד. עטאר.
יו״ד, חצר ראובן אסבאג.
י״א, חצר ר׳ שלמה בן הרוש ז״ל.
י״ב, חצר ר׳ אברהם הלחמי ז״ל.
י׳׳ג, חצר ימין ן׳ שטרית. י״ד, חצר ר׳ רפאל בירדוגוזצ׳יל.
ט״ו, חצר ר׳ אבא בירדוגו ז״ל.
סמוך לו יש ב׳ חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם, מבוי החכם, ונכחו מבוי קטן מפולש נקרא מבוי אלכראזין [רצענים בעברית]. יש בהם אלו החצרות:
א' חצר ר׳ יעקב בירדוגו זצ״ל.
בי, חצר אברהם אוחנא.
ג׳, חצר החכם.
ד׳, חצר ר׳ אלישע נחמני.
הי, חצר שלמה ן׳ שטרית.
ו', חצר מימון ן׳ הרוש.
ז׳, חצר אליהו ן׳ שטרית.
ח' חצר יוסף ן׳ שטרית.
ט׳, חצר יעקב ך הרוס.
יו״ד, חצר רבי רפאל טולידאנו ז״ל.
י״א, חצר אברהם ן׳ אשיך.
י״ב, חצר יוסף ן׳ אשיר.
י״ג, חצר מרדכי אטובי.
י״ד, חצר ר׳ מאיר בירדוגו ז״ל.
ט״ו, חצר יהודה אזוגי.
ט״ז, חצר שלמה עטייא.
סמוך לו, חנויות מוכרי קמח, וסמוך להם מבוי לגנדור, ובכללו החצרות שבמבוי הרחב, הנקרא מבוי בתי כנסיות, ואלו הם:
א׳, חצר מנחם ן׳ עבו.
בי, חצר משה ן׳ לחסין.
ג' חצר חיים בוטבול.
ד' חצר יהודה עמאר.
ה׳, חצר ר׳ שלמה ן׳ הרוש ז״ל.
ו' חצר מימון עמאר.
ז׳, חצר ר׳ מתתיה בירדוגו ז״ל,
ח׳, חצר מרדכי עמאר.
ט', חצר ר׳ יוסף לוי.
י׳, חצר סאמנא.
י״א, חצר שלמה בווידיר.
י״ב, חצר ר׳ שמואל טולידאנו ישצ״ו.
י״ג, חצר ר׳ אברהם עמאר ז״ל.
י״ד, חצר ר׳ שמואל עמאר ז״ל.
ט״ו, חצר ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל.
ט״ז, חצר יהודה בווידיר.
י״ז, חצר אסולין.
י״ח, חצר ן׳ עמימיר.
י״ט, חצר ן׳ סמחון.
ך' חצר מכלוף עטייא.
כ״א, חצר אלבאז.
כ״ב, חצר ן׳ באגא.
כ״ג, חצר אלכפפארי.
כ״ד, חצר ן׳ סעדון.
כ״ה, חצר ן׳ זיתון.
כ״ו, חצר פחימאת.
כ״ז, חצר אסריקי.
כ״ח, חצר אלמסעאלי.
כ״ט, חצר ן׳ שלוש.
ל׳, חצר ן׳ אגריר.
ל״א, חצר יחייא אודאי.
ל״ב, חצר עמאר.
ל״ג, חצר פינטו.
ל״ד, חצר ן׳ חפי. הרבה מהם חרבות.
סמוך לו, הרבה חנויות מוכרי קמח וקצבים, וסמוך להם מבוי בן עטאר ז״ל. ואלה שמות החצרות שיש בו: א' חצר חביב דאנינו.
ב׳, חצר ר׳ חביב טולידאנו ז״ל.
ג' חצר מרדכי לובאטון.
ד' חצר אלעזר אטובי.
ה׳, חצר ר׳ חיים טולידאנו ז׳יל.
ו', חצר שמואל הלוי.
ז' חצר ר׳ אברהם עמאד ישצ״ו.
ח', חצר ן׳ אודיז.
ט׳, חצר ן׳ עאטייא.
יו״ד, חצר אלפילאלי. י״א, חצר ן׳ עמאר. י״ב, חצר ר׳ שלום משאש זצ״ל.
סמוך לו מבוי המערה, בכלל מבוי אלמטאמר [מגורות חטים בעברית], ויש קורים לו מבוי ר׳ אלישע ז״ל, לא ידעתי מי הוא. ואלה שמות החצרות שבהם: א׳, חצר ר׳ יעקב ן׳ סמחון ז״ל. ב' חצר יצחק וואקראט. ג׳, חצר אברהם בוטבול. ד׳, חצר ר׳ יעקב אדהאן ז״ל. ה', ן׳ הרוש. ו', חצר ר׳ אברהם חסין ז״ל. ז׳, חצר ן׳ עזרא. ח׳, חצר שמואל בירדוגו, ט׳, חצר ר יוסף כהן ז״ל. יו״ד, חצר למטאמר. י״א, חצר וואענונו. י״ב, חצר אדאלייא. י״ג, חצר לפראן, י״ד, חצר קשיש. ט״ו, חצר ן׳ שטרית. י״ד, חצר דוד״ טולידאנו. ט״ו, חצר אלעזר ן׳ הדוש. ט״ז, חצר ר׳ יוסף בירדוגו זצ״ל. י״ז, חצר ר׳ יוסף חלואה ז״ל. י״ח, חצר אבן צור. י״ט, חצר ר׳ דוד חלואה. ך, חצר יוסף בודוך. כ״א, חצר בן ארבאייבי. כ״ב, חצר שמחה אלכחאלא. כ״ג, חצר יהודה אלחפאף. כ״ד, חצר ן׳ זיתון. כ״ה, חצר ר׳ דוד בוסידאן זצ״ל. זהו מחצית העיר לארכה, לימין הנכנס לעיר, במכתב אחר אפנה על שמאל בע״ה, ושלום.
היו״ם ס״ט
07/01/2024
תעודה מספר 45-בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-הסדרת שכר המלמדים והשוחטים.
תעודה מספר 45
בע״ה התקמ׳׳ג -1783
בראותינו אנחנו החתומים כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכמייא למהוי כעמא דארעא לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה מא נשנפעוסי מן צבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה ומא נקריוולהום אדרארי דייאלהום גיר אידא יכון בשרט די כיף כא יקבדו פלמדינה די הווא דבר המספיק ויכון בתשביק דהיינו חתא ישבקו אלמלמדים קימת כל צהר בצהרו ודיך אשעה יקריוולהום אדארי דייאלהום, וראיין אלמלמדים יכונו כלהום בשותפות אחת בלימוד הנערים, ועוד ע״ע השחיטה מא נדבחולהום סי כלל ואידא הכריחונו באש נדבחולהום מא נדבחולהום גיר אידא יכון בהאד תנאי דהיינו יעטיוו עלא אתור ־אם־ ועלא לכבש ־דת־ די כיף כא יעטיוו פלמדון ופתשור, וג׳דאד יעטיוו עליהום ששה פש״ן אלוואחדא ומא נדבחו גיר אידא שבקולנא ליזארא ודיך אשעא נדבחו די כיף מביין פתקנת קדמונינו נ״ע וכל החוזר בו וכו' כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות מא יקבדוהום בש״ח גיר חתא ישבקו ליזארא די כיף כא יעטיוו פלמדון דהינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות פחות שבערכים ־אם־ וידא כאן אסר מרובה יעטיוו עלא שום שמנה פש״ן אלמתקאל לפחות, ושטר דשכירות דליתומים ולאלמנות יקבד אסופר ־ת־ אלמתקאל וידא ווקף סי ת״ח יחאשב סי שותפים וכיוצא אוו יזממלהום סי זמאם מא יחאשב אוו יזמם גיר התא יקבד שט״ו וצריך לאודועי באיין אידא תק'ארא סי יתום מעא סי חד ודהרלנא אנקסולו מן סך־דת־ די יעטי פחקו נקדרו אנקסולו אוו נסמחולו כפי ראות עינינו, ושכר הספרות כלו כנז' הוא בשותפות בינינו, חלק כחלק יתחלק בינינו וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הגנז׳ פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכוי ולראיה שכך הסכמנו חת״פ בשבעה ימים לחדש תשרי שנת אם שכיר הוא בא בשכרו לפ׳׳ק וקיים.
שלמה א״א מימון נ״ע אביטבול יעקב א״א כהה״ר יוסף זלה״ה ארהאן ס״ט
אהרן אפרייאט סיל״ט ישועה א״א יהודה נ׳׳ע אזולאי ס״ט מסעוד א״א עמור ן׳ יתאה סי״ט ישראל יעקב א״א מרדכי׳ עולייל ס״ט
בה״ו
יפה עשו ויפה תקנו בני תורה סייג לתורה והצנועים מושכים את ידיהם ומה נעים גורלם לקוה רחמי שמים ליהנות מיגיע כפם, ולא ישמעו עוד חרפת אנוש וגידופיהם אשר מתנתם מעוטה ובשעת חרפתם מחריפין במתנה מרובה, ואם הם לא חשו לבזיון התורה ולא ידעו תועי רוח בינה שאין תרופה למכתם ונזרקה בהם אפיקורוסות בזלזול התורה ולומדיה כי זה הוא אפיקורוס שאין לו חלק לעולם הבא, עמדו בני תורה ומחלו להם מנתם, אולי בהמנע מתנתם, תמנע חרפתם, וכראותי טוב כוונתם, אף ידי תכון אתם, והולך ומסכים על הסכמתם, והאיש אשר יעשה בזדון לגרוע כחם, משכר טרחם, מלבד דקאי בארור אשר לא יקים את דברי התורה ותורה חוגרת שק לנקום נקמתם, עוד קאי באיסור מוסיף דלא תעשוק שכיר עני ואביון, והתורה תתבע עלבונה וממרחק תביא לחמה לתת לבניה לחם לאכול ובגד ללבוש ולראיה בידם חתמתי וסלקתי גם אנכי עצמי מליטפל בצרכי צבור כאחד מהם.
שאול ישועה ס״ט
תרגום
בראותינו אנחנו החתומים מטה כבוד התורה שאזלא ונדלדלה ושרו חכימייא למהוי כעמא דארעא, לכן גזרנו אומר והסכמנו הסכמה גמורה דלא למהדר בה לעלמין שמהיום הזה והלאה לא נהנה מן הצבור כלל וכלל משוה פרוטה ומעלה. שמתנתם מעוטה וחרפתם מרובה. ולא נלמד את ילדיהם רק בתנאי שהשכר לימוד יהיה דבר המספיק כפי מה שמקבלים המלמדים בשאר ערי המדינה וישתלם לאלתר במוקדם כל חודש בחדשו. ואחרי שיתקיימו התנאים הללו אז נלמד את הילדים שלהם ושכל המלמדים יהיו לאגודה אחת בלימוד הנערים. ועל ענין השחיטה לא נשחוט כלל ואם יכריחונו שנשחט לא נשחוט רק על פי התנאים הללו שישלמו על שחיטת שור ־אם־ ועל כבש ־דת־ כמו שמשלמים בשאר ערי וכפרי המדינה וששה פרוטות של נחושת על כל עוף והשוחט לא ישחט כ״א עד שיקבל שכרו במוקדם כמו שמבואר בתקנות קדמונינו נוחי עדן. וכל החוזר בו וכר כדלקמן, וכן ע״ע השטרות בין שטרי חובות בין שטרי שכירות אדם ובהמה ובתים בין שטרי קרקעות שום סופר לא ימסור סודרו בקנין ושבועה חמורה רק עד שישלמו במוקדם את שכר סופר כפי מה שמשלמים בשאר המדינות דהיינו ־אם־ לכל שטר ושטר ושטרי קרקעות אם יהיה בסכום גדול ישלמו עליו לפחות שמנה פרוטות של נחושת לכל מתקאל ובסכום מועט ישלמו עליו ככלל לפחות סך קצוב — אם — ושטר שכירות השייך ליתומים יקח הסופר בשכרו — ת — לכל מתקאל, ואם איזה תלמיד חכם יהיה כמתווך בין שותפים ויפנקס, או יסדר להם חשבונות לא יעשה שום עבודה מהעבודות הנ״ל רק עד שיקבל שכרו שכר הטורח והעמל־ וצריך להודיע שאם איזה יתום נשכר כפועל אצל מי שהוא ובאו אצל הסופר לכתוב שטר שכירות ונראה לסופר להוריד מן סר — דת — שעל היתום הנשכר לתת בחלקו. אי לוותר לו, הרשות בידו לעשות כפי ראות עיניו, וכל שכר הספרות יהיה בשותפות בין כולנו חלק כחלק וכל החוזר בו מאיזה פרט מהפרטים הנזכרים פתו פת גויים ויינו יין נסך והרי הוא מובדל מעדת ישראל ורבצה בו כל האלה וכו' ולראיה שכך הסכמנו חתמנו פה בשבעה ימים לחדש תשרי שנת התקמ׳׳ג וקיים.
תעודה מספר 45–בע״ה התקצ"ג-רבי דוד עובדיה-הסדרת שכרהמלמדים והשוחטים.
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי-
אבני זכרון לקהילת מראקש
רבי יצחק דילויה השני נוסח מצבה: האי שופרא דבלי בארעא הלך החבל אחרי הדלי, ירא ה׳ מנעוריו ממשפחת רם בן אחי טוב. הח׳ הש׳ החזן הזקן הכשר זרע קודש חכם ובר אוריין, רבי יצחק נתבש״ם ד׳ בש׳ לחו׳ טבת תר׳׳ח לפ״ק (1888) .
רבי יצחק דלויה השלישי נוסח המצבה : מצבת קבורת החה״ש כמוה״ר יצחק דלויה, נלב״ע בן שבעים זב׳ לחודש טבת שנת התרע״ה (1915).
רבי אליהו דלויה מצבה הרוסה: נשאר תאריך תרצ״ז(1937).
רבי משה דלויה השני נוסח המצבה: עד הגל הזה ועדה המצבה שתחתה טמון איש תם, ממשפחת רם. הוא האיש הנקרא משה דלויה ממשפחת הרב הקדוש כמוה״ר יצחק דלויה זצ״ל. נלב״ע יום הושענה רבה שנת תש״ב (1942).
רבי משה דנינו נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר״ר משה דנינו נלב״ע שנת תער״ב לפ״ק (1912).
רבי דוד דרעי נוסח מצבה קטנה: כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ המשכיל הנבון והחשוב כמה״ר דוד דרעי, משנת תקוי״ם (1796).
רבי שלמה דרעי דיין במראקש, חתום עם רבני דורו בפס״ד בשנת התרמ״א (1881 מל״ר, קיד טור ג.
רבי ברוך דרעי הא׳ נוסח המצבה: "חסידא קדישא ופרישא אחד מבני עליה הישרים השקדנים בעולם התורה ויראה ללא לאות, הח׳ הש׳ והכולל כמוהר״ר ברוך דרעי הראשון, נלב״ע ר״ח ניסן שנת סת״ר ((1900
רבי יעקב דרעי נוסח המצבה: ״אבן שיש מאירה עין תדמע, ועל כל אלה רפו ידיים עת נלקח הבחור רבי יעקב דרעי נין ונכד לח׳ הש׳ רבי אהרן דרעי. ומסטרא דנוקבא להרב הגדול סבא דמשפטים אדמו״ר יעקב סמאנה, נולד תרל״ד נלב״ע י׳ תמוז תרס״ו לפ״ק׳ (1906).
רבי ברוך דרעי הב׳ נוסח המצבה:
״בוציגא חסידא קדישא ופרישא סבא דמשפטים מהאריות בחבורה / סוד תורתו לכל נגלה / ויישק וגם דלוה דלה מימיו נאמנים. הרב הגדול, רב העיר. תלמידיו יבואו ויגידו, ענוותן כהלל. הרב המהולל, כמוה״ר ברוך דרעי: נתבש״מ ביום ב׳ בשבת׳ ש׳ התרפ״ח 19281)
קינת חגי דרעי ז״ל על בנו שטבע בימה של מוגדור
מצבה בעלת שפה של טיח לה מסביב כעין מסגרת. מצבת שיש שחור מכריזה:
אל תנודו לי/ אל תפריעוני ממנוחתי – האת עלי עובר כי ממעציבה אל תנחמוני:
ורק מותי למצר ארחיבה / הן בעזרתו חי-חי עלי אדמות- ועוד חיו נגעו נפשי באיבה:
רדפוני גלי הים עד מות עתר לי- מכאוב ומריבה רגעי יגון וימי עמל היו לי- בלילות אשכב למעציבה:
יעדו עלי עת עלה המוות בגרזנו- וכרת בן ארזיי שם חטיבה את גוזלי טרף לקח לעיני, בצור נחצבה / לסלע בא- על מה לעד לא בא:
והנער לא הרחק מחול ים אבד, ומשם אני בא- ועל זה בצלו חמדתי ואיישבה/ ובעד זה הקימותי מצבה:
כי דמו משוך בדמי – עד אין קץ אהבה / ולו אשא- עד אשר משכני אעזובה:
בחודש זיו לאלף השישי ימי המועד בו שתיתי כוס יגונים-
ומבעד לחגי נדבה: חגי דרעי מגולת מראכש, ושבט יהודה לעד לא יסור ש׳
תרצ״א (1931).
אות ו
- רבי אברהם בן ואעיש להלן נוסח המצבה: חי במאה הרביעית, שמש במשרת ׳נגיד׳ במראקש בש׳ שס׳׳ו. והוא ששלח את הרב אברהם בר בנחמן אבוזגלו לקנות כלים יקרים למלך מויניציה.( ראה להלן בר נחמן המכונה אבוזגלו. גם ראה רבני המאה הרביעית פרק א׳, בספרי ב״ד מצאתי בבירור שבן ועיש הוא כנוי ושם משפחה הוא בוזאגלו).
רבי יחיא ויזמן נוסח המצבה: אחד מבני חברתו של רבי יצחק דילויה, נתבש״מ בשנת תנ״ו (1696), יש אגרת ניחומים ׳בלשון לימודים׳ שנשלחה מחכמי פאס לרבי יצחק דלויה, כתוב: רבי יחיא ויזמאן מו״ץ בעיר מראקש, שימש ברבנות עם מו״ה יצחק דילויה ורבי אברהם בן מאמן. הרב הנז׳ היה חריף גדול ונחל נובע מקור חכמה וגוזר ים התלמוד לגזרים מרוב עיונו וחריפותו, וגם דלוה דלה בחכמת הקבלה. (פאס וחכמיה, מכתב קס״ד, עמוד (242).
- רבי יוסף ויזמאן נוסח המצבה: הח׳ הש׳ והכו׳ בר אבהן ובר אוריין והוא מזומן לשכון ליד באבא יהודה ויזמאן, כמוה״ר יוסף ויזמאן, בן הח׳ הש׳ והכו׳ יהודה ויזמאן. נתבש״מ ביום ש״ק כ׳ אב ש׳ פור״ת יוסף (1926). (משפחת חכמים ׳מתרודנת׳ עיירה מרכזית בעמק הסוס, נראה שהשתקעה במראקש מתחילת המאה התשע עשרה.)
רבי יעקב ויזמאן נוסח המצבה: המו״ץ הח׳ הש׳ והכולל כהר״ר יעקב ויזמאן, אשרי מי שבא ותלמודו בידו. הרב הגדול בן לרב הדיין המצוין כמוה״ר אברהם ויזמאן, זרע קודש המיומן נטע נעמן כמוה״ר יעקב ויזמאן, נתבש״מ י׳ אדר תשכ״ו(1966), בשיבה טובה. רבי יעקב הרביץ תורה לילדי ישראל, ורבים מההורים נהרו אליו עם ילדיהם, זכה להעמיד תלמידים. בשעות הערב היתד. לו קביעות לימוד עם הרבנים רבי לעזיז לוק, רבי אהרן אבוזגלו, ורבי יעקב חזוט זצ״ל.
רבי אברהם ויזמאן נוסח המצבה: נפשו בטוב תלין וזרעו ירש ארץ, צנצנת המן/ נטע נעמן/ ממשפחת באבא יהודה ראובן ויזמאן. בן לאו״ץ הח׳ הש׳ והכולל ענוותן כהלל, כמוה״ר יעקב ויזמאן, וימת אברהם יום ו׳ ח׳ באדר תשי״ד ליצירה ( 1954).
רבי יעקב ועקנין נוסח המצבה: עד הגל ועדה המצבה שתחתה טמון כהר״ר יעקב ועקנין, נלב״ע ב׳ לחודש אבר״ח שנת ורצ״ת (1936).
שושלת חכמי ורבני מראקש -חביב אבגי–
עמוד קלז