הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".
תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.
אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך
בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.
כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.
לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.
ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :
1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.
2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.
ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל.
דמי הכופר והפיצויים שולמו.
בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.
בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.
דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.
סיכום.
פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.
בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.
יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.
דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.
כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.
יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים
בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.
לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא נענש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.
דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.
למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 1882 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".
לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.
שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.
קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.
לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.
ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר.
יהודי נרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.
פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.
כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.
הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.
סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".
מנפלאות האדמו"ר הקדוש רבי שלום בר-חנין
מנפלאות האדמו"ר הקדוש רבי שלום בר-חנין
מרפא חולים, מוציא עין הרע, מברך וכותב להצלחה, לפרנסה, שלום בית, זיווג, עקרות ועוד ועוד….
הצדיק בחייו
שוחט, מוהל,סופר סת"ם, כתב ספרים רבים, לימד תלמידי חכמים והרביץ תורה ברבים, דיין בצעירותו, רב העיר נטיפה ובעיר אסקורה (שבתפיללאת). בהמשך היה אב בית דין, למד באותו בית מדרש עם הצדיק רבי רפאל אנקווה זצוק"ל. היתה לו התגלות של אליהו הנביא זכור לטוב ועם מלאכים משמיים שלמדו יחד איתו. (הוא הצאצא של הראבד אברהם בן דוד).
מס' ימים לפני מותו קיבץ הצדיק רבי שלום בר חנין זצ"ל את תלמידיו ואת כל בני משפחתו ואמר להם כי ב-כ"ב בטבת רחצ"ת אני הולך לעולמי, וכך זה קרה, ביום מותו, ירדה משמיים מנורה מקושטת וכולה זהב טהור לביתו של הצדיק, שהאירה את כל ביתו של הצדיק.
בהלוויתו של הצדיק ליוו אותו לעולמים אלפי בני אדם יהודים ולא יהודים כאחד, מכל הרי האטלס שבמרוקו ומחוצה לה. האבדה היתה קשה עד עומק נשמתם על אובדן צדיק גדול שהיה בשבילם הכל, אי אפשר לתאר במילים את גדולתו וסגולתו של הצדיק בחייו עפ"י עדויות של אנשים רבים מכל קצוות הארץ והעולם.
העתק מהמצבה הקודמת מהעיר נטיפה שבהרי האטלס שבמרוקו
שר' היה נטמן איש נטע נעמן ישר ונאמן לגן עדן מזומן הדיין המציין עד זקנה ושיבה עובד ה' באהבה וכל חייו נלהב מלמד תינוקות של בית רבן והרביץ תורה ברבים זה שמו הטוב והישר, החכם השלם כבוד הרב רבי שלום בר-חנין זצ"ל היו ימיו צ"פ תשעים ושמונה שנלב"ע יום א' בשבת כ"ב לחודש טבת שנת רחצ"ת ת.נ.צ.ב.ה.
Histoire des Juifs de Foum Jemaa au Maroc en 1943
Histoire des Juifs de Foum Jemaa au Maroc en 1943 .
Plainte à Foum Jmaa – 1943.
Cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.
Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au Maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".
Casablanca, le 4 août I943
Monsieur le Directeur
des Affaires Politiques
Rabat
Monsieur le Directeur,
Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour
La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.
Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.
Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :
Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.
Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943
Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.
Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.
La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.
Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.
Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.
Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:
Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.
Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).
Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.
Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.
Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.
David ASSOULINE Chimmoune David BENISTI
Mouchi FEDIDA Yahia PINTO
Youssif TORDJMAN Chemaoun IFRAH
Lieutenant Chemier, 1er Cuirassiers sur Pancrace, Championnat du cheval d'armée 1908 : [photographie de presse] / [Agence Rol]
אשרי האיש תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו
אשרי האיש
תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו
עורך ומחבר : יצחק מויאל
יוצא לאוא ע"י המכון להוצאת ספרים וכתבי יד
מלכי רבנן-אשדוד
בפתח דברי זמר אזמר את אשר שמעתי בילדותי מאבותי וזקני על ייחום משפחתנו, אבותינו ועירנו.
ראש ועטרה ראש משפחתנו הוא רבי משה מויאל המכונה ״דדא משה״ אשר היה מקובל וצדיק אזורי וכל יהודי האזור ואף מבני הילידים הנכרים היו באים אליו לשמוע עצה ותושיה. היה הוא כעין שופט ובורר בין יהודים ונכרים ואף בין נכרים לנכרים מרוב הערצתם את חכמתו ואישיותו המרתקת. בנוסף לחכמתו ויראתו היה גם איש עשיר וסוחר גדול בפרט בתחום הקטניות ודגנים יבשים, רצוי לרוב אחיו ונערץ על בני המקום, בהיותו איש חסד ובעל נתינה גדולה, צדקה וחסד היו מנת חלקו.
הסבא הגדול רבי משה מויאל הנקרא ״דדא משה״ הגיע מעמק הדרעא לעיר ״איית עתאב״. הוא היה אדם אמיד וסוחר מפורסם ב״איית עתאב״, ואך טבעי כי היה חברם ומבאי ביתם של גדולי הישמעאלים באזורו.
יום אחד המושל האזורי ״אלקאייד״ קרא לרבי משה לשיחה אישית פתח ואמר בעזות מצח נחושה : ״רבי משה אהובי. ראיתי את ביתך היפהפייה בת השש עשרה ונפשי חשקה בה מאוד לאישה ומאז ראיתי אותה איני מרגיש טוב ונטרפת עליי דעתי. תן לי אותה לאישה ואעשה אותך לעשיר גדול יותר ממה שהנך, וכל השערים בממלכה ייפתחו בפניך״.
הדברים הקשים הללו הם בעצם איום נורא שאם רבי משה לא יסכים אחת דינו והוא ובני ביתו להמית. רבי משה שמר על קור רוח ואמר למושל, תן לי יומיים או שלושה ואתן לך תשובה. אין בעיה אמר המושל. ביומיים הקריטיים הללו רבי משה הבריח את אשתו ובנו יצחק לעיר בזו הרחוקה. ביום השלישי, כשידע שהגיעו למקום מבטחים, בא אל המושל ואמר לו, הלילה בחצות אבוא אליך לביתך עם ביתי היפיפייה ומאחר והיא יהודיה ואיני רוצה שהיהודים יידעו על מעשיי ומאחר וגם אתה תהיה ללעג בפני ההמון הישמעאלי מדוע בחרת בילדה יהודיה, כשיש הרבה בנות ישמעאליות יפות. לכן רק אני ואתה וביתי נהיה ביחד ונעשה קידושין כדת משה וישראל ותחיה אתה כאשתך, ולכולם אתה יכול להגיד שהיא הסכימה להתאסלם.
המושל הסכים לתנאו של רבי משה, וציווה שאף אחד מבני ביתו ומהשומרים לא יהיה בבית בלילה ההוא. רבי משה הגיע כמובן לבדו וכשנכנס לבית המושל שהיה ריק מבני אדם ושומרים חיש מהרה הלך לחבק את המושל כשהוא נועץ בגופו סיכה מצופה בסמים מרדימים. המושל נפל שדוד על הקרקע ורבי משה נמלט כל הלילה ההוא על הפרדה עד שהגיע לעיר בזו. כך ניצלו רבי משה וביתו ובני ביתו מצרת המושל העריץ החמדן. כן יאבדו כל אויבך ה'.
וירא מנוחה כי טוב והארץ כי נעמה ויתאו עיר זו למושב לו, שם בילה את רוב שנות חייו ותהי מנוחתו כבוד בעיר איית עתאב. בעיר בזו נולד בנו הגדיל רבי יצחק מויאל בן רבי משה המכונה דדא משה, כך כינוהו, שמו כשם רבו. רבי יצחק המשיך את מסורת אביו, היה תלמיד חכם גדול ואיש צדקה וחסד, והיה גב ומשענת לאנשים רבים קשי יום.
בהיותי בביקור מולדת בעירנו עיר בזו, עשיתי עבודת בילוש ומחקר מקיף עז שהגעתי וגליתי את אחוזתו של הסבא רבא רבי יצחק בן דדא משה, גליתי אחוזה במרומי הגבעה משקיפה על כל העמק הירוק הפורה בעצי תמרים ועצי זיתים שנטע הוא במו ידיו, ונחל מים מתוקים (לוואד) עובר בעמק. המקום נקרא בשם תאגונית׳.
האחוזה בת שתי קומות וארבעה עשר חדרים, כיאות לאיש גביר ועשיר כמוהו. ביתו היה בית ועד לחכמים ולכל עני וקשה יום שם היתה הכתובת לעזור לאביונים. מול הבית נבנה בית כנסת שיכלו להתפלל בו לא יותר מעשרים וחמישה איש. הבית נבנה בשנת 1912.
נקראתי יצחק וזאת בעקבות סיפור מדהים העובר במשפחה מדור לדור, אותו סיפר לי סבא שמעון ואמי אישרה אותו.
אבי סבי, הסבא רבא רבי יצחק בן דדא משה, בערוב ימיו שאיפתו וחלומו היו שהנכד הראשון אשר יוולד לאחד מצאצאיו ייקרא על שמו. כלת בנו, אמי סוזן שתחיה, נכנסה להריון, ואז פנה אליה הצדיק יצחק וביקש מאמא לקרוא על שמו. אך אמא חלמה מספר פעמים שאביה מבקש ממנה שתקרא את שם בנה שיוולד לה על שמו, דהיינו שלום, סבי מצד אמי.
בצר לה פנתה לסבתא מסעודה ושטחה בפניה את צערה ודאגתה, הרי אביה בא בחלום שוב ושוב ומבקש שתקרא את שם בנה הנולד על שמו. כולם פחדו ממנו והיתה יראה גדולה ממנו. הסבתא עם האמא פנו לרבי יצחק ואמרו לו את כל הקורות איתם ואת דברי החלום. רבי יצחק אמר לסוזן, אני מבטיחך כי הוולד הראשון יהיה זכר, אך מבין אני ללבך ולמשאלת ליבו של אביך המנוח, לכן את בנך הראשון קראי בשם אביך שלום, אך אני מבטיחך שהוולד השני שלך יהיה גם כן בן זכר ותקראי לו כשמי יצחק, והיה אם תמלאי משאלתי זו כל בניך ויוצאי חלציך ילדו בנים בכורים.
וכך היה, נולד אחי הבכור ונקרא שמו בישראל(צ׳ארלי) שלום, ואחריו נולדתי אני וקראוני יצחק, וסבא יצחק היה הסנדק, ואני יודע ש״שמא גרים״, השם משפיע, ובזכות זה שנקראת׳ על שמו של אבי סבי, הזכות והאנרגיות שבשמו הם אלה שמנעורי הדריכוני וקדמוני לתפקידים הרבים אותם מלאתי עד היום, זכותו היא שעמדה לי.
גדלתי ונהייתי לאיש, נשאתי אשה, וכשהתעברה חשקה נפשי לקרוא לבני שיוולד על שם סבא רבי שמעון מויאל ע״ה, אך סבי הקפיד שלא יקראו שום נכד על שמו בחייו. על אף שיש לאבי אחים רבים ולכולם יש ילדים ב״ה, לאף אחד מהם אין בן על שם הסבא, וכל מי שפנה אליו נענה בשלילה מיד, והוא לא הסכים בשום פנים ואופן למרות כל התחנונים של כולם.
ביודעי את סיפור לידתי ובקשתו של אבי סבי שאקרא על שמו, הלכתי לבית סבי רבי שמעון שכבר היה זקן, נכנסתי אליו בשעה 23:00 בלילה ובשרתיו, נולד לי בן, אני רוצה לקרותו על שמו.
הייתי בלחץ ובפחד מתגובתו, אך פלא, הוא אמר לי, כן תקרא אותו על שמי, בשמחה, לך אני מסכים, הגיע הזמן. יצאתי מחדרו וספרתי לסבתא, והיא אמרה לי, לא יכול להיות שהוא הסכים, בטח לא הבנת היטב. הלכה היא, העירה אותו וצעקה באזניו, האם הסכמת ליצחק שיקרא שם בנו על שמך? ענה לה, כן, אני רוצה. ושוב קרא לי והוא ברך אותי. לא היה קץ לשמחתה של סבתא על הבשורה וההסכמה. וכן היה, נולד שמעון בני, שמו כשם סבו שמעון.
גדל ונהיה לאיש, נשא אשה והתעברה, אבי רבי עמרם הבטיחו שיהי לו בן זכר ראשון כי כך היא הברכה והמסורת מברכת רבי דדא משה, וביקש שאת הבן שיוולד יקרא על שמו. ואכן, כך היה, נולדו לשמעון תאומים אחרי הריון לא פשוט ועתיר חששות, והראשון נקרא עמרם עילאי על שם אבי ז"ל, והשני אלדר ינון. כך הברכה של רבי יצחק מתקיימת עד היום, ותמשיך בע״ה לדורי דורות.
גדלנו בעיירת פיתוח דרומית משפחה בפ״י מרובת ילדים עם הורים קשי יום ופרנסה, אך הערכים אותם שאבנו וחונכנו עליהם בבית הורינו היא שעמדה לנו להמשיך את מורשת המשפחה שהדבר העיקרי בצוואתה, ״עשות צדקה וחסד עם הזולת״, וסיוע לנזקקים, ״דע מאין באת ולאן אתה הולך״, וזה סוד ההצלחה שלנו. תובנות רבות ירשנו מהורינו ומזקנינו, בעיקר תכונת הכתיבה בשירה, בפיוט ורעיונות יצירתיים.
כצאתי את הקודש, אברך את אמי האשה הכבודה והחשובה מרת סוזן מויאל, אמא שעמדה וגדלה עשרה ילדים לתפארת משפחת מויאל הקדושה ועם ישראל. ה׳ יחייה ויזכה אותה לראות בשמחת בניה ובנותיה נכדיה וניניה וכל יוצאי חלציה, ויהי רצון שישלח לה הקב״ה רפואה שלמה והחלמה מהירה ושתאריך ימים ושנים בבריאות איתנה, אם הבנים שמחה.
אבא ז״ל עבד קשה כל חייו עד שיצא לפנסיה, חיים קלים לא היו לו. גידל משפחה לתפארת, לא יצא מגבולות ארץ ישראל מאז הגיע ממרוקו. חלה במחלה קשה ונפטר בייסורים רבים.
כמי שהמשיך דרכו של אבינו המנוח הקמנו עמותה על שמו־זוהי צוואתו. העמותה מתמקדת בסיוע לנזקקים בחגים, בחלוקת תפילין וציצית לחתני בר מצוה יתומים ומעוטי יכולת, ועוד. ספר תורה נתרם לבית כנסת לזכרו. ספר זה נכתב עבור המשפחה, לספר על שושלת מויאל. כאן מספר צ׳רלי את כל הביוגרפיה של אבא מיום לידתו עד יום פטירתו.
ופה המקום להזכיר לברכה את ידידי משכבר הימים, יפים רבים, הרב אליהו פרץ שליט״א יו״ר מכון מלכי רבנן, שעזר לנו בהפקת והדפסת הספר הזה, יזכר לטוב ויבורך משמים בזכות אבותינו הקדושים זיע״א.
רוב ברכות לאחי הבכור שלום (צ׳ארלי) מויאל על כתיבתו היפה על אבינו ועל משפחתנו, חן חן לאיש נבון וחכם, יבורך הוא וכל אחי ואחיותי וכל צאצאי שושלת בית משפחתנו.
דעו נא אחים ואחיות, נכדים ונכדות, נינים ונינות, דודים ומשפחת מויאל היקרה, כי באים אנו משורש משפחה רמה חשובה וקדושה, שושלת רבנים וצדיקים ואישים חשובים וידועים, יש לכם ממי ללמוד, הם לנו מורי דרך להמשיך במורשתם הקדושה.
החותם ברוב התרגשות ושמחה, יצחק ב״ר עמרם ב״ר שמעון בר רבי יצחק בן הרב משה מויאל, המכונה ״דדא משה״.
כסלו ה׳תשע״ו, אשדוד
אשרי האיש -תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו
רבנים ואישים במשפחת מויאל המעטירה לדורותיה
משפחתנו ־ משפחת מויאל, הינה משפחה בעלת שורשים עמוקים ואיתנים, אשר בתולדות ימי יהדות מרוקו וספרד נחקק שם משפחה זה באותיות של זהב, שכן במשך השנים כיהנו רבים מבניה כרבני ערים וקהילות שונות, וכן היו מבני המשפחה ששימשו כאישי-ציבור שפעלו גדולות ונצורות לטובת הכלל והפרט, כך ששם משפחה זה שימש כסמל ודוגמא של לימוד תורה, התנהגות למופת ועזרה לזולת, מתוך אהבת חסד וטוב לב.
בשורות הבאות ננסה בעז"ה לשרטט קווים קצרים מתומצתים אודות חשובי ונכבדי המשפחה במשך השנים, כמו גם קורות חייהם וציוני דרך משמעותיים אשר אירעו עימם ברבות הימים, למען ידעו דור אחרון כור מחצבתם, ועל השורשים המוצקים המסתעפים באילן רב-פארות זה של משפחת מויאל.
הרב מכלוף ן׳ מוייאל זצ״ל – דיין בתארודנת ומחכמי מוגאדור
רבי מפלוף בן רבי יהודה מויאל זצ״ל, התגורר בצעירותו בעיר ״תארודנת״, שם אף כיהן כדיין ומורה צדק. לאחר מכן, עקב מחלוקת שהתגלעה בקהילת תארודנת, עקר משם רבי מכלוף ועבר להתגורר בעיר מוגאדור, שם הוא נמנה על חכמי העיר, והיה ידוע כבעל מופת (״בעל מעשים״ – כפי שהגדירו זאת), וכמה וכמה סיפורי פלא והוד סופרו אודותיו. כן התבלט בחסידותו ובפרישותו היתירה.
אודות יחוסו הרם סיפרה נינתו, בת נכדו הדיין הרה״ג רבי מסעוד מויאל זצ׳׳ל, שמאביה ולמעלה בקודש היו במשפחה כ״ב דיינים!
בהסכמה על הספר ״רוח יעקב״ (לר״י בן שבת, ליוורנו תרמ״א) מכונה רבי מכלוף: ״הרב חסידא קדישא״ – תואר המלמדינו על מעמדו הרם והנישא, והערצת בני דורו אותו. בספר ״מלכי רבנן״ כותב עליו בערכו: ״מו"ה מכלוף מוייאל זצ׳׳ל, אחד מחכמי מוגאדור… והוא היה מתחסד עם קונו ובעל מעשים, וחי למעלה מתשעים שנה״. עכ״ל.
פטירתו מן העולם הייתה מתוך מסירות נפש והקרבה למען הכלל, ומעשה שהיה כך היה: באחת השנים הייתה עצירת גשמים ממושכת רח"ל, ובצורת איומה שררה שם באזור. אשר על כן ערכו יהודי הסביבה עצרת תפילה וזעקה בבית העלמין המקומי, בכדי לעורר רחמי שמים, כשלפני התיבה עובר רבי מכלוף הישיש זצ״ל כשליח ציבור, לאור בקשת בני הקהילה. שעות ארוכות עמד רבי מכלוף והעתיר בתפילה לפני שוכן מרומים, עד אשר תקפתו צינה ממנה נפל למשכב, שממנו לא קם. נטמן בבית העלמין במוגאדור. יצוין בזאת, כי אודות לשני ימי חייו יש אומרים, כי הוא אף עבר את גיל המאה (זאת בניגוד למובא לעיל מהספר מלכי רבנן שהוא חי ׳למעלה מתשעים שנה׳). זכותו תגן עלינו.
רבי מסעוד בן מוייאל זצ״ל – מו"ץ באלקצר
לא נודעו פרטים רבים אודות רבי מסעוד זצ״ל, כי אם מה שכתב עליו בערכו בספר ״מלכי רבנן; ונצטט בזה את לשונו של מלכי רבנן אודותיו:
״מורינו הרב מסעוד בן מוייאל זצ״ל, מורה-צדק בעיר אלקצר וחי במאה החמישי, ויש פסק-דין ממנו בספר ״משפט וצב״י״ חלק א׳ סימן רמט זמנו ש׳ תפ״ט, ובחלק ב׳ סימן י״ז. ובשו"ת ״ויאמר יצחק״ חלק א׳ דף כ״ט ע״ג, מזכיר שאלות ותשובות מהרב הנזכר. ונתבקש בישיבה של מעלה בטבת שנת ת"ץ, וראיתיו חותם בפסק-דין אחד בשנת תפ״ו פ״ק. ובאיזה זמן היה בטיטואן, ראה בשו"ת ״משפט וצב״י״ חלק ב׳ סימן י״ח שחותם בטיטואן בפסק־דין.
הרב יהודה בן מוייאל זצ״ל – ראב׳׳ד מוגאדור
רבי יהודה בן רבי מכלוף מויאל זצ״ל, נולד בעיר תארודנת בין השנים תקפ״ח-תק״צ, לאביו (ראה בערך הקודם אודותיו) הדגול, ולאמו הרבנית לבית שבת (מצאצאי רבי יעקב בן שבת זצ״ל – הקדמון).
כבר מנעוריו קיבל על עצםו עול תורה ויראה מתוך שקידה והתמדה, עד שבעודו נער צעיר סיים ללמוד את כל הש״ס, ואף נבחן עליו אצל גדולי תלמידי החכמים, ועמד בכור המבחן בהצלחה יתירה.
למד בישיבתו של דודו אחי-אמו הגאון רבי יעקב בן שבת זצ״ל, שקירבו איליו מתוך חיבה יתירה ואהבה גדולה, וכלשון רבי יהודה זצ״ל בהסכמה לספר ״רוח יעקב״ שחיבר דודו-רבו: ״..הרב המחבר זלה״ה גדלני כאב את בן ירצה… וכה דיבר אלי בחייו, לשום את שמי שם האחד יקטן, ולעשות רצונו חפצתי, זכותו תעמוד לי..״ עכ״ל שם.
כבר בשנות בחרותו הוטלה על שכמו של רבי יהודה אדרת הדיינות, כאשר נתמנה לדיין ומורה צדק בקהילת סאפי. בין השנים תרל״ז-תרל״ט העביר רבי יהודה את מקום משכנו מקהילת סאפי לעיר מוגאדור, בה נתמנה תחילה לרבנות במקביל לרבנים נכבדים אחרים, כשלאחר מכן – בשנת תרס״ב בערך ־ עלה לכהן פאר כראש אב בית דין ומרא דאתרא של קהילת מוגאדור.
בנוסף לגאונותו המופלאה ובקיאותו הרחבה בכל מכמני התורה, היה גם כן בקי וגאון בחשבון ומתמטיקה, אף שכמובן לא למד אף פעם מקצוע זה באוניברסיטה. כן היה אציל נפש, שתקן, ודבורו עם הבריות בנחת ובענוותנות יתירה, מתוך הכנעה בפני כל אדם.
רבים נושעו על ידי תפילותיו וברכותיו, וסיפורי פלא רבים נשתמרו בפי יוצאי מוגאדור על כך. ונביא בזה סיפור אחד מיני רבים, שסופר ע״י בן־זקוניו רבי יצחק זצ״ל. פעם באו אליו תושבי המללאח (-השכונה היהודית) של מוגאדור ותינו בפניו את צרתם, אשר מדי שנה בתקופת הגאות, עולים המים ומציפים את בתיהם, כך שישנם משפחות עניות הנשארות ללא קורת גג לראשם. יצא איתם רבי יהודה אל שפת הים ומקלו בידו, וכאשר הגיע! לים נטה רבי יהודה קו בחול, ואמר לים: ״עד כאן תעבור!״. ואכן, מיני אז והלאה לא עברו המים קו זה, ויהי לפלא.
בסוף ימיו עלה לארץ ישראל בעקבות חלום מופלא שחלם, כשהוא ממנה את בנו רבי מסעוד זצ״ל לממלא מקומו וממשיך דרכו. בבואו לארץ התיישב בעיר הקודש ירושלים, שם מונה ־לאחר הפצרות מרובות – כחבר בית דין, עד שלאחר ארבעה חדשים בלבד השיב את נשמתו הטהורה לבוראה באופן פלאי, אחר לימוד משותף עם מנין נכבדים וטבילה במקווה טהרה, במוצש׳׳ק כ״ט טבת שנת תרע״א, ונטמן בחלקת המערביים שבהר הזיתים. על קברו נחקק: ״פה נמס נר המערבי״. זכותו תגן עלינו.
כתבי יד מרובים בכל מקצועות התורה נותרו בעזבונו של רבי יהודה, חלקם הגדול נדפסו על ידי נכדיו בספר ״שבט יהודה״ – שדת ודרושים.
הותיר אחריו את ילדיו: רבי דוד, מרת מסעודא, מרת שרה, רבי מסעוד, מרת מזל, מרת ציפורה, רבי יצחק ורבי יהושע, זכרונם לברכה.
רבנים ואישים במשפחת מויאל המעטירה לדורותיה
ר׳ אהרן מויאל ז״ל – מבוני הישוב היהודי ביפו
ר אהרן בן ר משה מויאל ז״ל, נולד בעיר רבאט שבמרוקו בשנת 1813 למניינם. משפחתו היתה משפחת רבנים מוכרת, מצאצאי מגורשי ספרד.בבית הוריו קיבל חינוך יהודי מסורתי, ובד בבד השתלם גם בשפות זרות ובנבכי עולם המסחר. כשבגר והיה לאיש נשא לאישה את מסעודה לבית עמיאל, והחל לשלוח ידיו במסחר, עד שצבר ממון רב וקנה לו מקום של כבוד בין עשיריה ונכבדיה של קהילת יהודי רבאט, והיה לאחד ממנהיגיה הבולטים של הקהילה.
בשנת 1860, כשהיה בן ארבעים ושבע, מכר את רכושו הרב שכלל בניינים וקרקעות מרובים, ועלה לארץ ישראל בספינתו הפרטית יחד עם כל משפחתו, כשאליהם מצטרפים עוד עשרות מבני קהילת רבאט. בהגיעם לארץ איווה למושב לו בעיר חיפה, שם התגורר יחד עם משפחתו במשך שלוש שנים. לאחר מכן, עברו להתגורר בעיר יפו, שם רכש ר אהרן אדמות רבות, מבנים וחנויות, והיה ליהודי הראשון שבנה בית גדול ומפואר מחוץ לכותלי יפו העתיקה.
ביפו ייסד ר' אהרן מוסדות קהילתיים שונים, ביניהם תלמוד שרה לבני עדות המזרח. בביתו הגדול שמחוץ לעיר הקים בית-כנסת מפואר, במסגרתו אף פעלה ישיבה לבחורים. ר' אהרן סייע רבות לקליטת עולים נוספים ממדינות ערב, ופעל גדולות ונצורות לביסוס והרחבת הקהילה היהודית בעיר.
באחרית ימיו התיישב בשכונת נחלת שבעה שבעיר הקודש ירושלים. אף בירושלים המשיך ר אהרן בפעליו המרובים לתורה ולקדושה, כשהקדיש את ביתו עבור כולל לעדת המערביים בעיר.
נפטר בירושלים בז׳ באב שנת תרנ״ט, כשהוא מותיר אחריו את ארבעת ילדיו: יוסף, אברהם, שלום ואליהו. יהי זכרו ברוך.
רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל ־ ׳הצדיק של מנאוס׳
רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל ־ ׳הצדיק של מנאוס׳
הצדיק רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל, נמנה על יוצאי מרוקו שנדדו והגיעו אל הכפרים שעל גדות נהר האמזונס המרוחק שבמדינת ברזיל, ושם קבעו את משכנם. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו של רבי שלום עמנואל, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.
אך זאת נודע, כי בערוב ימיו, אחר הגעתם של מאות מיהודי מחקו להתגורר בערים השונות שעל שפת נהר האמזונס, נשלח רבי שלום עמנואל – ככל הנראה על ידי רבה הראשי של מרוקו, הרב רפאל אנקאווה זצ״ל – לנדוד למרחקים ולעבור לגור אי-שם בג'ונגל הרחוק, כדי לנסות ולקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות גשם אלו והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, וכן בכדי לשמש כסמכות רוחנית ודמות רבנית עבור המשפחות המקומיות.
היה זה בשנת תרס׳יח (1908), כאשר יצא רבי שלום עמנואל את מרוקו, והחל במסע המפרך אל עבר נהר האמזונס עבור מילוי השליחות הקדושה שהוטלה על כתפיו, ולמען ביצוע המטרה הנעלה. לא קלה היתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עשה את דרכו לאט במעלה הנהר החל מהעיר בֶּלֵיים, עד שבשנת תר"ע(1910) הוא צלח את הדרך הארוכה עד לעיר מנאוס, דרך המשתרעת על פני קרוב ל-2,000 קילומטר, ושם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.
אולם, לא הרבה הספיק הרב לפעול, עד שתקפה אותו המחלה האיומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה רח"ל, והוא נפל למשכב.
הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו איליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. ברם, אישה אחת בשם קוטה ישראל לקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט שנת תר״ע.
לאחר פטירתו נטמן רבי שלום עמנואל בבית הקברות העירוני שם בעיר, זאת מכיוון שעד לשנת תרפ׳׳ח(1928) לא היה במקום בית קברות יהודי.
מעשי ניסים וסיפורי פלא מסופרים בפי הנכרים המקומיים, שאימצו את קברו של הרב למקום תפילה אשר רואים בו עין בעין ישועות מופלאות. ״סנטו חודאו מילגררו דה מנאוס״(-הקדוש היהודי, עושה הנסים של מנאיס) – זהו הכימי שהודבק לרב ע״י המקומיים.
מסופר, כי סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונים, כגון נקעים ובעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, וכשהחלו לייחס לה כוחות על-טבעיים, היא טענה ואמרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי הרב מויאל טרם פטירתו, ובכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכל לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.
דמותו של הרב הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה מחודשת בארץ ישראל, נאלצו לגנוז את התכנית לאור התנגדותם העזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.
מנאוס (בפורטוגזית: Manaus) היא בירתה של מדינת אמזונאס שבצפון מערב ברזיל, הגדולה ביותר בשטחה במדינות ברזיל. העיר שוכנת על גדת נהר הריו נגרו, מעט מערבית למקום הישפכו אל נהר האמזונאס, והיא משמשת נמל עיקרי ומרכז כלכלי באזור. אוכלוסייתה מונה כ-2,020,301 בני אדם, נכון לשנת .2014
אשרי האיש -תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו-ר' יוסף מויאל – סוחר מצליח מבוני הארץ
ר' יוסף מויאל – סוחר פצליח מבוני הארץ
ר' יוסף בן ר' אהרן מויאל ז"ל, נולד בשנת תר״ג (1843) בעיר רבאט שבמרוקו, לאביו שהיה סוחר עשיר ומוצלח (ראה אודותיו לעיל), ולאמו מרת סעדה לבית עמיאל.
הוריו של יוסף העניקו לו חינוך יהודי מסורתי טהור, והוא למד והתחנך בתלמוד התורה ובישיבה המקומיים, כשבד בבד ללימודיו התורניים השתלם גם ברכישת ידע בשפות זרות ועוד.
בשנת 1860 מכר אבי המשפחה את כל רכושו הרב, ועלה יחד עם משפחתו לארץ הקודש, שם התיישבו תחילה שלוש שנים בחיפה, ולאחר מכן קבעו את משכנם בעיר יפו, כמסופר לעיל בארוכה. כאשר הגיע יוסף לפרקו, נשא לאישה את שמחה, בתו של הרה״ג רבי משה פרדו זצ״ל – רבה הראשי של אלכסנדריה שבמצרים.
לאחר פטירת אביו ירש יוסף את נכסי אביו, וניהל אותם בתבונה יתירה, כשבמקביל לעסקיו השתלב בראש מנהיגי עדת המערביים (-כינוי ליהודים יוצאי המגרב), והיה לאחד מהבולטים מהם. במסגרת פעליו הרבים הוא גאל אדמות רבות בסביבת תל-אביב של ימינו, בהם אזור שכונת מחנה יוסף – שמכונה כך על שמו, וכן שכונות נוה צדק, נווה שלום, מחנה ישראל וחלק משכונת כרם התימנים.
במהלך פעילותו הבלתי נלאית לטובת יהודי העיר טווה יוסף קשרים אדוקים עם השלטונות העות'מאניים ועם נציגי המעצמות הזרות כאן בארץ. בשנת תרל׳׳ד – 1874 – הוא מונה לסגן קונסול ספרד ביפו, ובכך הפך לאחד מהיהודים הראשונים ששימשו במשרה נכבדה כזו מטעם ממשלת ספרד – מאז שנות גירוש ספרד. בממשלת ספרד העריכו מאוד את עבודתו ואת צורת תפקודו במשרה שהוטלה על שכמו, אותה מילא בנאמנות ובמסירות, ואף העניקו לו אותות של כבוד על כך (אות ״קארלוס השלישי״, ואות ״איזבלה קתוליקה״).
לאחר שסיים את משרתו עבור ממשלת ספרד שימש נתמנה כקונסול פרס ביפו, והממשל העות׳מאני נתן לו את התואר ״ביי״, ואת ״אות הכבוד׳ מסדר המג׳ידיה דרגה ג׳.
את קשריו הרבים וכישוריו הטובים ניצל יוסף כדי לעזור ולסייע למען העלייה היהודית לארץ ישראל, שהתחזקה בתקופה ההיא. כמו כן הקים בית כנסת ויזם הקמת מבנים שונים ביפו, שהבולטים בהם העם מגדל השעון וכיכר השעון שבתל־אביב, שהוקמו ביזמתו.
ר יוסף נפטר ביום ט״ו אב תרע״ד (7 באוגוסט 1914), כשהוא מותיר אחריו את תשעת ילדיו שנולדו לו משתי נשותיו, ואת פעליו הרבים שפעל במשך ימות חייו ללא ליאות, לטובת אחיו היהודים. יהי זכרו ברוך.
מתוך ויקיפדיה
יוסף ביי מויאל
יוסף "ביי" מויאל (1843, תר"ג – 7 באוגוסט 1914, ט"ו באב תרע"ד) היה סוחר מצליח וממנהיגי עדת המערביים ביישוב היהודי ביפו, האחראי לגאולת אדמות רבות באזור תל אביב של ימינו, בהם באזור שכונת מחנה יוסף הקרויה על שמו. היה היזם העיקרי של מגדל השעון וכיכר השעון ביפו.
יוסף מויאל נולד ברבאט שבמרוקו בשנת 1843. אביו היה אהרן מויאל, סוחר עשיר ממנהיגי קהילת יהודי רבאט, ואמו הייתה סעדה לבית עמיאל. יוסף קיבל חינוך מסורתי בתלמוד תורה ובישיבהברבאט, וכמו כן השתלם בשפות זרות. בשנת 1860 מכרה המשפחה את רכושה במרוקו ועלתה לארץ ישראל. לאחר שלוש שנות מגורים בחיפה, המשפחה התיישבה סופית ביפו ורכשה בה מספר חנויות ובתי מגורים.
יוסף נשא לאישה את שמחה, בתו של הרב משה פרדו, הרב הראשי של יהודי אלכסנדריה.
לאחר פטירתו של אביו ירש וניהל בהצלחה את הון המשפחה, ועסק במסחר בשמן ותבואות. הוא היה הבולט שבמנהיגי עדת המערביים (כינוי ליהודים יוצאי המגרב) ביפו, שבתקופה זאת נמנו עמה רוב יהודי העיר, וכן היה בין האישים הבולטים ביפו בקרב יהודים ולא-יהודים כאחד. הוא ניהל קשרים טובים עם השלטונות העות'מאניים ועם נציגי המעצמות הזרות. בשנת תרל"ד הוא מונה לסגן קונסול ספרד ביפו, והיה כנראה בין היהודים הראשונים במשרה מסוג זה עבור ממשלת ספרד מאז גירוש ספרד. הוא קיבל מממשלת ספרד את אותות הכבוד "קארלוס השלישי" ו"איזבלה קתוליקה", וכנראה היה גם ראשון היהודים בקבלת אותות אלה.
לאחר שהתפטר משירות ספרד נתמנה לקונסול פרס ביפו, והממשל העות'מאני נתן לו את התואר "ביי" ואת אות הכבוד "מסדר המג'ידיה" דרגה ג'.
הוא ניצל את קשריו הטובים עם השלטון כדי להתערב לטובת עלייה יהודית לארץ ישראל. הוא הקים בית כנסת ויזם הקמת מבנים ומוסדות שונים ביפו, כולל כיכר השעון ומגדל השעון המפורסמים של יפו. ביחד עם אהרון שלוש וחיים אמזלג, הוא היה אחראי לגאולת אדמות רבות באזור תל אביב של ימינו, כולל השכונות נווה צדק, נווה שלום, חלק ממחנה יהודה ושכונת אהרן. הוא לבדו היה אחראי לרכישת האדמות של שכונות מחנה ישראל ומחנה יוסף (הקרויה על שמו) וכן חלק משכונת כרם התימנים.
הוא נפטר ביפו ב-7 באוגוסט 1914.
היו לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, בהם ד"ר שמעון מויאל ועו"ד דוד מויאל, מסעודה וסולטנה. לאחר פטירתה הוא נשא לאישה את רחל לבית רג ונס, ולהם חמישה ילדים נוספים: נסים, אברהם, אהרן, משה ואסתר. היו לו שלושה אחים, בהם אברהם מויאל, נציג תנועת "חובבי ציון" בארץ ישראל
אשרי האיש תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בזו עורך ומחבר : יצחק מויאל
דוד מויאל – עו"ד ועסקן נמרץ לטובת היישוב היהודי
דוד מויאל נולד ביפו בשנת תרפ״א (1880 לפני׳), לאביו יוסף מויאל (לאמו מרת שמחה – בתו של הרה״ג רבי פשה פארדו זצ״ל – רבה הראשי של אלכסנדריה.
בבית הוריו קיבל דוד חינוך יהודי מסורתי טהור, כשהוא עושה חיל בלימודיו בתלמודי התורה השונים של הקהילה הספרדית-מרוקאית ביפו. כשהתבגר דוד הוא נסע לביירות, שם למד בבית הספר היהודי ’׳תפארת ישראל". לאחר מכן המשיך לפריז בירת צרפת, שם למד משפטים והוסמך לעורך דין.
בחזרתו לארץ התפרסם עד מהרה שמו של דוד כעורך דין מוצלח וממולח, שהתמצא בחוקי המקרקעין בפרט, ובכלל – בכל נבכי החוקה העות׳מאנית, עובדה שהועילה לו לטווית קשרים טובים ואדוקים עם השלטון העות׳מאני ששלט אז בארץ. כן היה בקיא בשפה הערבית אותה הכיר על בוריה, והוא הוסיף להשתלם בלימוד הספרות הערבית, ואודות לכך זכה לידידות והוקרה מצד בכירי הממשל העות׳מאני ונכבדי הערבים.
את קשריו הטובים ניצל דוד כדי לסייע ברכישת אדמות וקרקעות לטובת היישוב היהודי. הוא היה שותף פעיל ברכישת עשרות אלפי דונמים של אדמה, וסייע בהקמת שכונות ויישובים יהודיים רבים בארץ ישראל, בעיקר באזור תל-אביב של ימינו.
כמו כן באו לידי ביטוי קשריו האדוקים עם בכירי הממשל כאשר אירעו רחמנא ליצלן התקפות ומעשי חבלה מצד פורעים ערביים ליהודי הסביבה, או אז פנה דוד לידידיו הערביים ופעל אצלם שימנעו התקפות כאלו שוב, וכן שיעמידו לדין את הפורעים. בד בבד פעל גם דוד ליצור יחסי שכנות טובים עם השכנים הערביים, ולהשכנת שלום בין שני הצדדים.
כישורי הכתיבה הטובים של דוד נוצלו אף הם עד תום, כאשר פרסם לא אחת מאמרים בענייני השעה בעיתונות היהודית, ואף בעיתונים הערביים הופיעו פדי פעם מאמרים שונים פרי עטו, שמטרתם הייתה לרכך את ההסתה הפרועה האנטי-יהודית והאנטי-ציונית שהשתוללה אז.
במשך השנים חיבר דוד חיבורי פרשנות שונים על התנ״ך, כפו ״אור ממזרח על ספר בראשית, חיבורים על ספר איוב ותהילים, ועוד. נפטר בתאריך י״ג שבט תשי״ג.
יהי זכרו בחך.
את מרבית החומר ליריעה זו שאבנו מתוך התולדות המורחבות שבראש הספר שבט יהודה, ותשואות חן למחבר.
תמצית תולדות אבינו ז"ל
כור מחצבתו
אבינו הרב עמרם חיים מויאל זכרונו לברכה, נולד בעיירה בז'ו שבמרוקו בשנת תרצ׳ץ(1936 למניינם), לאביו הצדיק הרב שמעון זצ״ל – שכיהן שנים רבות כרב בקהילה היהודית בבז׳ו, ולאמו החשובה אשת החיל מרת מסעודה ע״ה. רבי שמעון מויאל היה ידוע בצדקותו ובתום ליבו, וכהן כרב, שוחט, מוהל, ראש המועצה הדתית בקזבלנקה ואיש חברה קדישא.
תמיד היתה שגורה בפיו האמרה:
דע מאין באת-״תערפ מנאיין ז׳יתו.
העיירה בז'ו
עיירת מכורתו, בדו, נמצאת בשיפולי הרי האטלס התיכון, על אם הדרך מהעיר בני פלל לקלעה דסרננה. שם העיירה נגזר מהמילה ״בודה״ שפירושה בשפה המקומית הינה – אריגה, וזאת על שם הבדים המשובחים שנארגו בידיהם הזריזות והמיומנות של תושבי המקום, שהתפרסמו בכל הסביבה באיכותם ובטיבם, עד שכל מי שכיבד את עצמו קנה לו לפחות ג׳לביה אחת העשויה מבד משובח זה. בעיירה פיכו חיים יהודיים טהורים, ומאות היהודים שהתגוררו בה ניהלו חיי קהילה תוססים ופוריים, מתוך שלום ושלווה ואהבת רעים.
בבית הקברות המקומי טמונים שני צדיקים גדולים, אחד הוא הצדיק רבי יצחק ישראל הלוי זצ״ל המכונה ״סידי פמול לברז״(-בעל המגדל), והשני שטמון בבית הקברות הקדום ׳תזרוט; הוא הצדיק רבי שמעון בן שמאעיל שריף לוי זצ״ל.
בחלקו העליון של הכפר נמצא בריכה טבעית הפכונה ׳׳תמדה״, המתמלאת מים ממפל מים קטן הנובע ממעיין מים זכים. ישנה מסורת רבת שנים בקרב תושבי המקום, כי הטבילה בבריכת מים זו מסוגלת למציאת זיווג-הגון.
שנות נעוריו
בעיירה קסומה זו גדל אבינו, באווירה החמימה של בית הוריו, שחינכו את ילדיהם לתורה ומצוות ומעשים טובים. אביו רבי שמעון עבד למחייתו כסנדלר, שזה היה עיקר עיסוקו במשך שעות היום, ואילו את שעות הלילה הקדיש עבור לימוד התורה והזוהר הקדוש, כשהוא שוקד על תלמודו שעות רבות מדי לילה, ובכך הוא הטמיע בלב ילדיו אהבת תורה ויראת שפים.
נישואיו
בהגיע אבינו לגיל של ׳׳בן שמונה עשרה לחופה׳׳ מצא אבינו את בת-זוגו – אמא, כשהיא אך בגיל 15, והיא יתומה משני הוריה. ויחדיו נולדו להם אז שני בנים ושני בנות. לפרות המצב הכלכלי
הקשה ששרר אז במרוקו הצליח אבא בדרכים לא דרכים להשיג פרנסה מספקת כדי מחייתו בכבוד, ועבד כסנדלר נעלי נשים, כשהוא אינו חוסך מאומה ואינו בוחל בעבודה קשה ומאומצת – הכל כדי לכלכל את ילדיו. עברנו לבית סרטי ליד סבא וסבתא,ברח‘ דרב וגבס בקזבלנקה.
בשנת 1962 עלה סבא – רבי שמעון לארץ הקודש יחד עם בני משפחתו הישר לבאר שבע, ואילו אבא עדיין נותר אז במרוקו, והמשיך לבדו בגידול ילדיו ופרנסתם, כשהוא מקדיש מעתותיו ללימוד התורה.
העלייה לארץ
שנה אחר כך – בשנת 1963 עלה אבא גם הוא – בעקבות אביו – יחד עם משפחתו, לארץ ישראל. את דרכו לארץ עשה באנייה ׳׳פלמינה׳׳, אתה הגיעו לנמל חיפה. בהגיעם לארץ קיבלו את פניהם נציגי הסוכנות היהודית, שהעניקו להם מספר חפצים בסיסיים, והציעו להם כמה מקופמות בהם יוכלו להתיישב, ואבא קיבל את ההצעה לקבוע את משכנו בשכונת הגבעה שבכפר ירוחם. נציגי הסוכנות עבדו על אבא בסיפורים על בן גוריון והבטיחו, אתם תהיו השכנים שלו… אבא התרשם ורצה לגור לידו.
פרנסתו ומקום מגוריו
גם כאן בארץ ניגש אבא בפרץ לעבוד ולפרנס את ביתו, כשהוא עובד במשפרות במפעל סיבי דיפונה. לאחר סגירת המפעל סיבי דימונה עבר לעבוד במפעל נגב קרמיקה שנפתח בשנת 1975 , כמפעל לעיבוד חומרי גלם לייצור אריחי קרמיקה. עם השנים היה אחד העובדים המצטיינים שם.
לפרות עבודתו הקשה והמאומצת במשך היום מכל מקום לא זנח אבא את חוק לימודו, ובשעות הערב והלילה היה שוקד על לימודו מתוך התמדה עד לשעות המאוחרות של הלילה. במיוחד אהב אבא את לימוד ספר הזוהר הקדוש שחיבר רבי שמעון בן יוחאי, והיה מתענג ומתעמק רבות בלימוד הזוהר. אבא אף היה שליח ציבור בבית כנסת.
אשרי האיש-תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-תשע"ו
חנוך הילדים
במשך השונים נולדו לו שאר הילדים, הוא גידל את כלם יחד עם אמא באהבה ומסירות אין קץ. יחדיי השקיעו רבות למען חינוך ילדיהם וטיפוחם הרוחני והגשמי גם יחד.
ברבות הימים, כאשר הבית הפך לצפוף מדי, עברו להתגורר בבית 4 חדרים בשכונת ״אלי כהן״. גם שם התאקלמו הורינו חיש מהר, והמשיכו בשגרת חייהם המבורכים והמלאים בתורה ומצוות ועזרה לזולת מתוך מאור פנים והקרנת אהבה לכל אחד.
סוף ימיו ופטירתו
בשנותיו האחרונות חלה אבא וסבל ייסורים קשים, וקיבלם באהבה וללא טרוניה, ביודעו שכך רצונו יתברך, ונפטר למחרת חג חנוכה, ביום ד בטבת שנת תשס״ה (ששה עשר בדצמבר 2004 למנינם), כשהוא אך בגיל שישים ושמונה. הלוויתו התקיימה בירוחם בהשתתפות עשות רבות מבני משפחתו ידידיו מכריו ומוקיריו, אל עבר בית העלמין המקומי שם נטמן.
קוים לדמותו של אבא ז"ל
רבי עמרם מויאל זצ״ל נולד בבז׳ו שבמרוקו בשנת 1936 למשפחת מויאל. אביו רבי שמעון מויאל היה צדיק גדול, ששימש כרב הקהילה בעירו שבבזו שנים רבות, ובהן אף שימש כרב בחלקת הקבר הצדיק המפורסם הנקרא סידנא מול ברג׳ (בעל המגדל), הקבור בבזו, והנקרא גם רבי יצחק ישראל הלוי זצ׳׳ל.
בילדותו היה אבא חולה, ושום תרופה לא עזרה. כל מה שעשו וניסו לחפש מרפא-לא נמצא דבר. אביו, רבי שמעון מויאל הצדיק, לא מאס בכלום וניסה בכל מיני דרכים, עד שהחליט יום אחד לקחת את בנו רבי עמרם לקברו של הצדיק הגדול והקדוש מול ברג׳, שעליו מספרים רבות שעשה ניסים ונפלאות, וזכותו תגן עלינו. ישב על קברו והתחנן והתפלל ימים ולילות כדי שבנו יבריא. לאחר מספר ימים של בקשות ותחנונים מול הקבר של הצדיק מול ברג׳. והנה קרה נס ופלא, למחרת בבוקר קם רבי עמרם מויאל ממיטתו, ונתגלה שכל מחלתו נעלמה ואיננה. מאז אבא והמשפחה שקעו בלימוד תורה ובמעשים טובים, וכל שנה פקדו את הקבר ועשו הילולה בהודיה לצדיק.
אבא גדל ועבד כסנדלר ביום, ובלילה היה שקוע בלימוד תורה. בגיל שמונה עשרה אבא הכיר את אשתו שהיתה בת ארבע עשרה, יתומה מהוריה, ונישא לה, גידל אותה, ונולדו לו שני בנים ושתי בנות, שאחת מהבנות נקראה על שם אמא פיבי ואחד הבנים נקרא על שם אביה שלום. בתנאים לא תנאים, עקב המשטר וידה של הממשלה, למרות שהמצב במרוקו היה קשה, הצליח לפרנס את המשפחה בכבוד ולא חסך מאומה. המשפחה חיה בבית קטן בתנאים קשים, וכל מה שחסך במשך היום מעבודתו קנה אוכל כדי להביא הביתה.
בשנת 1952 עלה רבי שמעון מויאל לקזבלנקה שבמרוקו, לאחר שקיבל בחלום את ברכתו של הרב הקדוש סידנא מול ברג׳ זצ״ל ורק עם קבלת הסכמתו יצא לדרך. הוא עלה עם משפחתו והשתקע שם. בקזבלנקה שימש רבי שמעון מויאל כרב דגול ופעיל בחברת קדישא, וכבר אז סופרו עליו מעשה ניסים. בין היתר שימש רבי שמעון מויאל כשליח בקברו של הצדיק הגדול הקבור בקזבלנקה רבי אליהו זצ״ל. בשנת 1962 עלה רבי שמעון מויאל לארץ ישראל עם בני משפחתו והשתקע בעיר האבות בבאר שבע. הוא עזב אחריו את בנו בכורו רבי עמרם מויאל זצ״ל במרוקו עם משפחתו. אבא המשיך לבדו לקיים את לימוד התורה ולגדל את ילדיו לבד ביחד עם אשתו בערך כשנה. בשנת 1963 אבא עלה לארץ ישראל באונייה בשם פלמינה לנמל חיפה. כשהגיע לנמל חיפה עם משפחתו וכמה פריטים פשוטים קיבל חבילה מהסוכנות היהודית כמה שמיכות, מיטת תינוק, ושאלו אותו היכן הוא רוצה לגור, ובנוסף הציעו לו לגור ליד משפחתו בעיר האבות באר שבע, וסירב. הציעו לו לגור בכפר ירוחם קרוב לבן גוריון, והסכים. אבא עם משפחתו הגיע לכפר ירוחם, מקום נידח וקט, שאחד לא מכיר את השני, והתמקם בשכונת הגבעה, כך קראו לה.
אבא במשך הזמן התרגל ואהב את המקום, והתחיל לעבוד במפעל סיבי דימונה במשמרות, ואמא גידלה את הילדים לבדה. בלילות שאבא היה עובד, היתה נשארת לבדה עם ילדיה ולא פחדה כלל. אבא, למרות העבודה הקשה והלילות, שנשאר ער עד לשעות המאוחרות, לא הזניח את לימוד התורה, ובמיוחד את ספר הקודש הזוהר, שהתחיל ללמוד את סודות הזוהר ופירושן.
אבא אהב מאוד את רבי שמעון בר יוחאי בליבו, והחליט לקיים את ההילולה שלו מדי שנה בשנה. במשך הזמן נולדו לו עוד בנים בנות וגידל אותם בנחת ונטע בהם חינוך מצוין.
בימי שישי, ערב יום השבת הקדוש, אמא נערכה לקראת שבת המלכה עם המאכלים הטעימים והלחמים החמים, והכינה את הנרות לקראת בוא השבת. היתה שוררת בבית אוירה של אור ושמחת חיים, כשכל הילדים לבושים בהדרת קודש ומתכוננים ללכת לבית הכנסת עם אבא בגבעה.
כשחוזרים הביתה מבית הכנסת עם אבא היינו מסובים מסביב לשולחן ואפמא יושבת מכוסת ראש, ואבא יושב בראש השולחן, ומתחיל לפייט שירי שבת לקולו נעים הזמירות, ואנו בניו ובנותיו מצטרפים לשירה המתחילה בקבלת המלאכים(סדר ליל שבת).
לאחר מכן היה מהלל ומשבח את אשתו מפסוקים סדר ליל שבת: אשת חיל פי ימצא. היה שר את הפיוט הזה לפי סדר הא-ב בצורה טובה ובשפחה ומסביבו יושבים ילדיו ושרים ביחד אתו והשולחן הערוך עם כל המטעמים הטעימים שאימא הכינה ולא חסך מילה אחת ממנה לשבח את אמא ואת שבת המלכה.
יום שבת היה בשביל אבא היום הכי מאושר מתחילת שישי ועד שיצאה שבת. במוצאי שבת חור אבא מבית הכנסת, עשה הבדלה וברך אחד לאחד בברכות מכל הלב. אבא כמנהגו אחרי כל שבת בחיק משפחתו חזר לעבודתו אשר עבד בסיבי דימונה הרבה שנים, ולפני יציאתו לעבודה היה הולך לבית הכנסת השכם בבוקר לתפילת שחרית, ודואג כל בוקר להביא מצרכים לילדיו. גם בימי הקור והגשם הוא תמיד דאג שלא יחסר מאומה. בשעות הערב חזר לביתו, ובידיו סלים עם כל המטעמים שהביא עימו בדרך מעבודתו, ואמא היתה מכינה ארוחת ערב ביחד עם כל ילדיה מהקטן ועד הגדול בצניעות, ואף אחד לא ראה ולא ידע, הכל היה שמור במשפחה. אבא ואמא לא חסכו מאתנו הילדים כלום, כל מה שרצינו קיבלנו. הולבשנו כראוי, וכמובן בתקופת החגים אבא דאג לכל אחד ואחד לבגדים חדשים, נעליים חדשות, והיינו הולכים אתו הבנים לבית הכנסת מהודרים ולבושים בהדרת קודש, וזאת הגאוה שאבא אהב תמיד לראות את בניו ובנותיו מסודרים ולבושים יפה.
אשרי האיש-תולדות הרבנים ואישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-תשע"ו-עמ' 29-22
אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל
בכל תקופת חגים, בראש השנה ובחג הפסח היינו כל אחד ואחד מתכוננים ומכינים את המטעמים והדברים הטובים, כשאמא במטבח, אבא עושה קניות, וכל הילדים עורכים שולחנות, והבנות היו מנקות את הבית. כשהכל היה מבריק ומצוחצח היו יושבים כל המשפחה מסביב לשולחן לבושים בבגדי חג מהודרים, ובראש השולחן אבא לבוש בחליפתו ואמא לבושה בחלוק חדש שאבא קנה לה, ומתחילים את פזמוני החג, לקבלתו במזמורי הלל ובשירי זימרה. אחרי כל הפזמונים אמא מגישה לנו את מטעמיה הטעימים שהכינה אחד לאחד, ומתענגים על הכל, לא קמים מהשולחן עד שאבא היה מסיים לאכול ומברך ברכת המזון, זה הי כבוד בשביל אבא ולא יעזור כלום, האחיות קמות מהשולחן למרות גילן הקטן, היו עוזרות לאמא לנקות את השולחן ולשטוף כלים ולהחזיר כל דבר לקדמותו. הבנים היו ממשיכים לשבת בשולחן עם אבא ולשמוע סיפורים ומעשיות שהיה מספר לנו מתוך ספרי התורה שלמד מהם, ובחוכמתו לימד אותנו הרבה דברים. היינו מתענגים לשמוע את אבא מספר לנו מעשיות וסיפורים בתקופת ילדותו במרוקו ועל חכמי הדת שהיו במרוקו כל אחד והניסים שלו והגדולה שלהם.
אט אט שנים עברו, והילדים למדו בבתי ספר דתיים. הבן הבכור והשני למדו בירושלים בישיבה לפי בקשת האבא, שכל כך רצה בחינוך ילדיו קודם הכל, ואת הבנות שלח לבתי ספר דתיים בירוחם, והתחנכו בלימוד התורה הקדושה. למרות הקושי בגידול המשפחה מרובת ילדים, אבא תמיד חייך ולקח הכל בקלות, ותמיד אמר, ברוך השם, הכל בסדר, אין בעיות. לא נתן לאדם להרגיש כלום, הכל בתוך הבית. מתייעץ עם אמא, וביחד היו פותרים כל בעיה וכל שאלה.
שכונת הגבעה בתקופת החגים היתה שכונה מלאה בהרבה אנשים טובים, שאחד מבקר את השני, אחד עוזר לשני, וכולם היו כמשפחה אחת. גם בשבתות וחגים היה המנהג לחם סכינה שהיו משוגעים עליו, והיה להיט בשכונת הגבעה. אבא, למרות הכל שהתנהל סביבו, עסק תמיד בתורה ולמד יום ולילה, והיה מפרש הכל בזוהר, גם באותיות הקטנות ורשי׳י, ותמיד אמר את המילים בצורה ברורה, שכל אדם ששאל אותו אבא היה בקיא בתורה.
הדבר הכי חשוב שאבא התמקד בו היה ללמד את שני בניו צ׳רלי ויצחק דרשות והכנות לבר מצוה שאבא ערך בהוד והדר לשני בניו. אבא עשה מסיבה גדולה עם הרבה משתתפים באולם גזול בכפר ירוחם, עם תזמורת ואוכל, וחב האנשים שהכיר היו מוזמנים לזכות הבר מצווה לחגוג עם בני משפחתו וכל אחיו ואחיותיו, ועם אביו רבי שמעון מויאל הצדיק בדורותיו ואמו הרבנית הקדושה מסעודה מויאל, שהיו שמחים ששני הנכדים שלהם גדלו. אבא גם עשה שבת חתן בבית הכנסת שבו התפלל, וערך משתה גדול, וחילק סוכריות מכל טוב לבאי בית הכנסת (לשכונה, ובל המשפחה רקדה ושמחה עד לשעות הבוקר אחרי האירוע.
אבא תמיד היה מלמד אותנו הרבה דברים כדי לעשותם ולקיימם בהיותנו גדולים ותמיד סיפר לנו, שכדי להצליח כדאי להיות אדם צנוע ושקט, וללמוד את תורת אלוהים, כמצוותה תעשו ותכבד! איש את רעהו, את אחיו ואת אחיותיו, וכבד את אביר ואת אפך למען יאריכו ימיך.
תקופה ארוכה גרנו בגבעה ולמדנו הרבה על החיים, כיצד להתמודד איתם לצאת לדרך חיים חדשה כשנהיה גדולים, וזה פה שאבא תמיד רצה. אבא כזה אין עוד בעולם את הנשמה ואת השקל האחרון תמיד הוציא למטרה אחת, לגדל ולטפח את ילדיו וגם אמא. תמיד גדלנו בצניעות והסתפקנו רק במועט כך למדנו וחונכנו במשפחה. הילדים גדלו, הבן הבכור עזר במשפחה, והכל על דרך לימוד התורה וחינוך של אבא שנטע בנו, מהאח הקטן ועד הגדול. היינו ביחד הולכים לבית הכנסת ביפי שישי ושבת ובימי חול, ולאחר הלימודים היינו יושבים מסביבו של אבא ולומדים ממנו דברי תורה וחוכמת חיים, זה היה אבא שלנו.
אחרי גיל המצוות כבר הפכנו לבוגרים. הקטנים בבית היו לומדים בבתי ספר דתיים וקיבלנו חינוך טוב במיוחד, כי אבא תמיד דגל ורצה שכל בניו ובנותיו יהיו בעתיד משהו מיוחד שיוכל להתפאר בו, לא חסך מאומה מאתנו. הבן הבכור צ׳רלי היה עובד ולומד, ובכסף שקיבל עזר בבית גם לאבא לאמא, והשתדל לעשות את המקסימום כדי שכולם יהיו שבעי רצון.
אבא תמיד קיים את המצוות על דרך התורה. תמיד התפלל יום יום שלוש תפילות, לא החסיר אפילו פעם אחת. בשבתות ובחגים תמיד לבוש בהדרת קודש, הולך לבית הכנסת וחוזר עם חיוך על שפתיו, וכל פי שפגש בדרך ברך אותו בברכת שלום. אהב את הזולת ותמיד שאל את שכניו אם הכל בסדר, וטרח להתעניין בשכן זה או אחר. השכונה הקטנה שגרנו בה היתה שכונה למופת, כל אנשיה היו דתיים ושומרי מסורת, וכולם היו נפגשים בבתי הכנסת. אם היתה שבת חתן או אירוע משמח היו מברכים אחד את השני. כאשר המשפחה של אבא היתה באה לבקר בשכונה או בביתנו דאג אבא שאותה שבת או חג יעברו בהילולה ושמחה רבה, כי הכנסת אורחים זה היה המצווה הגדולה של אבא. הוא דאג שיהיו מטעמים טובים והרבה שפע, וכל פי שבא לביתו קיבל אותו מכל הלב והכניסו לביתו בחיוך רחב ודלת פתוחה לכל הnי וnה שהגיעו אליו.
היה יושב ומספר סיפורים מדהימים מתוך ספר הזוהר הקדוש ומעשיו של רבי שמעון בר יוחאי, שאותו אהב ולו הקדיש כל שנה ושנה את סעודת הזוהר שעשה לכבודו. כולם היו מוזמנים להילולה ומתענגים לטעמים והכיבודים שאימא הכינה לכבוד רבי שפעו! בר יוחאי. תמיד אבא דאג שיהיו כל הפירות והעוגיות הטובות והשתייה המרובה על שולחנות שהכין ודאג שיהיו עטופים כפפות לבנות והשפע היה רב, לא חסך בכלום, תמיד קנה את הדברים הטובים והיקרים, מהשתיה החריפה ועד המתוקה, וזה עשה לו טוב משפה. את אמא, שהכינה את הדברים הטעימים במו ידיה, תמיד דאג במיוחד לשבח ולהלל על מעשיה לכבוד ההילולה של הצדיק רבי שפעו בר יוחאי. הילדים היו עוזרים בסדר וניקיון הבית לפני כניסת האורחים, ובעת צאתם היתה שפחת חיים בביתו של אבא, והבית היה מלא יום יום ובשבתות באורחים שמגיעים מבית הכנסת, כל השכנים מצטרפים לשולחן של אבא ושרים ומברכים כל דבר.
אט אט הילדים התחילו לגדול, הבן הבכור צ׳רלי התגייס לצבא למשמר הגבול ושירת רחוק מהבית. אבא היה נורא מתגעגע כי בנו בכורו נמצא בצבא, ואמא היתה לפעמים יושבת ובוכה מרוב געגועים. אבל כשהבן היה בא הביתה אחרי תקופה היתה שמחה בבית, ואבא יושב ליד השולחן. כשראה את הבן חוזר עם מדים כולו התמלא גאוה לראות את הבן הראשון וכל האחים הקטנים היו קופצים עליו כשנכנס הביתה. גם הבן השני יצחק התגייס לצבא אחרי זמן מה, וכבר לאבא היו שני בנים בצבא, וזה עשה טוב לאבא, ותמיד שמח ברגע שהבנים הגיעו הביתה וכולו מתמלא בגאווה וגם אמא.
לאחר מספר שנים אחי אבי הגיע לגיל מצוות, גם הוא קיבל את מה שאבא נתן לשני בניו הראשונים, עשה בשבילו מסיבה מפוארת, הרבה אורחים ואוכל בשפע, ולא חסך מאומה, כל המשפחה חגגה לצלילי המוסיקה שהרקידה את כולם, ואבי הבן השלישי קיבל את ברכתו של אבא לצאת לדרך חדשה ובהצלחה במעשה ידיו. אבא הצדיק לא חסך מאום, ונתן את כל כולו למען משפחתו מעל ומעבר, ותמיד ישב בפינתו הקבועה ושקע בלימודי התורה שלמד והקפיד לא יחסיר אפילו דקה מזמנו לבזבוז תמיד ידע שתורת בורא עולם חשובה בעיניו ולמד ממנה הרבה.
לאחר תקופה ארוכה בה המשפחה גרה בשכונת הגבעה בצפיפות רבה ובצניעות, אבא החליט להתקדם קצת ולחפש בית יותר גדול ומרווח, שבו יכולים בני המשפחה לחיות את חייהם. הוא הצליח למצוא בית גדול בשכונת אלי כהן בן ארבעה חדרים וזה היה החלום שלו ושל אמא, שהיו עדיין צעירים ויכולים להמשיך ולגדל את המשפחה לטובה. היה קשה מאוד לעזוב את שכונת הגבעה עם האנשים היפים והטובים, ולעבור לשכונה עם שכנים חדשים ומנטליות אחרת, אבל אבא המשיך בשלו, ובשביל משפחתו.
אבא עבד קשה יום ולילה, והשתדל לתת את כל כולו למען משפחתו, והדבר הכי חשוב בעיניו היה כל הזמן לראות את ילדיו שמחים ומאושרים, וזה נתן לו הרגשה טובה. אבא היקר מכל, שחיוכו לא נמוג מעיני המשפחה, כל בוקר קם ומתפלל לבורא עולם בתפילה ובזמרה ויוצא לעבודתו השכם בבוקר עם חיוך על פניו ליום חדש. ילדיו כיבדו את אבא ואמא מעל המצופה כמו שכתוב בתורה כבד את אביך ואת אמך למען יאריכו ימיך. ואת זה נתן לילדיו, את הכבוד והדרך שבה לימד אותנו וגידל אותנו בנחת, באהבה, נטע בנו תקוות והסביר לנו אחד לאחד מסיפוריו המופלאים בילדותו אך שהוא גדל למשפחה צדיקה. חכמת החיים שהיתה לאבא לא היתה למישהו אחר, כל דבר שבתורה ישב והסביר לנו את מקור החוכמה ואת המעשים הטובים שאדם צריך לעשות כדי להצליח בכל. הכל היה על כתפיו ולקח את החיים בחיוך רחב ובשלווה. לא נתן לאדם להרגיש עליו כלום אם עבר תקופה קשה או אחרת, רק תמיד בירך את כולם. גם כשהיה בשבתות בבית הכנסת שאינו שלו תמיד זימר ושר לכבוד החתנים, ׳והדבר החשוב ביותר־ התחיל לחלק סוכריות לכל הילדים הקטנים שראה בדרכו מבית הכנסת לבית, וזה עוד בתקופתו הראשונה שגר בשכונת אלי כהן התחיל להכיר את כל האנשים והילדים וכך סלל דרך לתוך ליבם. גם כשהגיע לבית היה עליז ושמח, יושב מסביב לשולחן ושר שירי שבת ומקדש על היין בקול רם, שכל השכונה שמעה אותו עם קולו הערב. גם בחגים בימים חורפים וקייצים היה האדם הכי מאושר, שהיה ישוב ומסביבו כל בניו ובנותיו היקרים.
אבא היה אופר, עליכם להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, כי ׳׳הכי מאושר״ כחיים זה סי שזוכה לאמונה ברורה ומזוככת. אנחנו רואים בני אדם מסתובבים בזה העולם שבורים ורצוצים, ומרגישים שהנה זה סוף העולם. הנה קץ כל בשר. הנה תמו חייהם. והכל מרוב יאוש ודיכאון שאוכלים בהם בכל פה, וכל זה בא מחסרון אמונה, כי המאמץ האמתי שמאמין שהוא יתברך נמצא ואץ בלעדיו נמצא הוא ״הכי מאושר״, כי מה יש לו לאבד בזה העולם. הרי נמצא פה בשביל תכלית אחת, כמו שכתוב בזוהר(כ״א מב.) בנץ דישתמודעון ליה: כדי שנזכה להכירו יתברך, ואכן, אדם יכול לחיות בזה הועלם חיים נצחיים חיים אמתיים. חיים דבוקים באין סוף ברוך הוא. אדם יכול לזכות בזה העולם להיות הכי מאושר בחיים, אם רק יזכה להתבונן לרגע מה עושה כאן.
הרבה סיפורים ומעשיות שאבא סיפר לנו מתוך הזוהר ופירש מילה במילה נתן בנו אמונה שלמה, שכל אדם הרוצה להצליח, צריך להיות אדם הכי מאושר בחייו, ואז ולא יחסר לו מאומה.
בשכונת אלי כהן התרחבה המשפחה עוד בבנים ובנות, והפכנו למשפחה ברוכת ילדים. אבא ואמא היו לבד עובדים !מתרוצצים כדי להביא לנו פת לחם כדי שנוכל לאכול בנחת, ולא חסכו מאתנו כלום. בחגים היינו יושבים מסביבו של אבא. בערב ראש השנה, לאחר שחזרנו מבית הכנסת, היינו נכנסים לבית ומברכים את אמא בברכת חג שמח, ומנשקים את ידה וראשה, ומתכוננים לקראת האוכל הטעים שאימא הכינה לכבודנו ולכבוד החג. כך היה בשכונת אלי כהן שרוב שכנינו היו עוזרים אחד לשני, ובחגים היו נכנסים אחד לשני, ומברכים בשנה טובה ובחג שמח. הבית היה מלא אור ושמחה, וכולם היו לבושים בבגדים חדשים ונעליים חדשות שאבא קנה לנו, ומתכוננים לקראת כניסת החג בברכה, והולכים אבא והבנים לבית הכנסת ברחוב הדורים ולבושים בגדי חג וכל אנשי השכונה גם הם יוצאים מבתיהם לכיוון בית הכנסת עם ילדיהם.
אחרי התפילה כולם חוזרים לביתם עליזים ושמחים, כל הדרך מברכים איש את רעהו, וכל אחד עולה לביתו. אבא עולה לביתו עם ילדיו, מברך את אשתו ואת כל משפחתו, וכולם מסובים מסביב לשולחן לריח המטעמים והסלטים הטעימים שאימא הכינה, וכולם שרים לכבוד החג, הקטנים והגדולים. לאחר הקידוש מתחילים לאכול ולהתענג על האוכל. לאחר כל המאכלים המרוקאים שאימא הכינה, אבא פותח ספר ברכת המזון ומברך על האוכל שנתן לנו ה׳ יתברך שמו, ולאחר הברכה אבא פותח לנו במעשיות וסיפורים מהממים על החגים שאנו עוברים, ועל מצוות הצדקה שאדם צריך לעשות, כי זו המצווה הגדולה והחשובה בעיני אלוהים. כל אדם הנותן צדקה לעני זוכה ברוב מצוות העולם הבא כפי שמובא כאן.
אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 32-30
אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל
פה תועלת יש בנתינת פרוטה לצדקה
אומר רבא האי מילתא אשתעי לי עולה משמיה דר׳ אלעזר, מאי דכתיב ״וילבש צדקה כשריון׳׳, לומר לך מה שכיון זה שכל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול.
מה יעשה אדם שאין לו מעות. ורוצה לזכות במצוות צדקה:
אסר רבי יצחק מאי דכתיב ׳׳רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד׳. משום דרודף צדקה ימצא צדקה. אלא לומר לך, כל הרודף אחר צדקה הקב״ה ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה.
מפני מה העושה צדקה בסתר גדול ממשה רבינו.
אמר רבי אלעזר, גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה דאילו במשה רבינו כתיב ׳׳כי יגורתי מפני האף והחמה׳׳. ואילו בעושה צדקה כתיב ׳׳מתן בסתר יכפה אף ושחד בחיק חמה עזה׳׳.
לפי מה משתלמת הצדקה:
אמר רבי אלעזר אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה שנאמר זרעו לכם צדקה וקצרו לפי חסד שבה. וברש״י אלא פי גמילות חסדים שבה ־ הנתינה היא צדקה והטורח הוא החסד כגון מוליכה לביתו או טורח שתעלה לו להרבה. כגון נותן לו פת אפויה או בגד ללבוש, או מעות בעת שהתבואה מצויה שלא יוציא מעותיו לאיבוד. שנותן לבו ודעתו לטובתו של עני.
האם כל אחד יכול לזכות לתת צדקה לעניים מהוגנים:
ואמר רבי אלעזר, כל העושה צדקה ומשפט כאלו מילא כל העולם כולו חסד, שנאמר ״אוהב צדקה ומשפט חסד ה׳ מלאה הארץ׳׳. שמא תאמר כל הבא לקטוף קוטף, תלמדו לומר ״מה יקר חסדך אלקים וגו׳״ יכול אף ירא שמים כן, תלמוד לומר ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראי!״ שמא כל הבא לקפוף, ולעשות צדקה וחסד, קופף ומספיקין וממציאין לו אנשים מהוגנים לכך, תלמוד מה יקר, צריך לתת לב ולטרוח ולרדוף אחריה לסי שאינה מצויה תמיד לזכות בה למהוגנים.
אבא ברוב חוכמתו ופירוש הזוהר הקדוש שבו קרא רוב ימיו, אמר, הנותן צדקה לעניים וחילק את ממונו עם עני ואביון, אין מצווה גדולה מזו. בכל הסיפורים שלו שסיפר נתן לנו את הידע בקבלת המצוות שאדם צריך לעשות ולקיים מדי יום. תמיד דאג לקיים את מצוות הצדקה ודגל בה תמיד כל אדם הדופק על דלתו לא יוצא ריקם.
אמא האישה הצדיקה ושומרת המצוות היתה גם היא שותפה למצווה גדולה מעין זו, ותמיד כשהלכה לעבודה שלה ובהיותה בריאה וראייתה טובה נתנה גם היא צדקה לעניים וגם חילקה מזון לעניים שהכירה ושלא הכירה, ותמיד עודדה את אבא בכל מהלכיו מאז ומתמיד. כשאבא היה יושב מסביב לשולחן תמיד נתן לנו כמה דרשות בנושא הצדקה שצריך אדם לתת ולהשתתף במצווה זו כסי שאבא הקריא לנו כמה פסוקים אלו:
האם גם כשמתבייש העני, מקבל שכר על כך:
״כי את כל מעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע״ מאי אם טוב אם רע אמרי דבי ר׳ ינאי זה הנותן צדקה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי ינאי שראה לאותו איש שנתן זוז לעני בפרהסיא אמר לו, מוטב שלא נתת לו, מעכשיו שנתת לו וביישתו.
האם רשאים למנוע רגלי עניים בטענת ״עניי עירך קודמיך
וחדשים מקרוב באו. שמונעין רגלי עניים הלכו אל פתחי בעלי בתים, ואין דואג עליהם לחיותם ברעב, ותירוצים לפניהם, שכוונתם לטובה. כי ע׳׳י שמתרבים העניים יש היזק לאביוני העיר ענייך ועניי עיר אחרת קודמין, דזה שייך ביחיד שרוצה לתן צדקה, ויודע בנפשו שאין בכוחו לתן רק לאחד, על זה אמרו: ענייך קודמין, אבל לתת פלס ומאזני משפט על כל העיר ולומר שאין בכוחם לתן רק לעניי עירם, ולסגור בשביל זה הדלת על כל עניי עולם, זה לא נמצינו.
האם הכוונה שלאחר זמן יתמלא חסרונו, או שבשעת נתינת הצדקה לא נחסר כלום:
פעמים שאדם מחשב בלבו לעשות צדקה, אך יצר הרע שבתוכו אומר: מה לך לעשות מצוה ומחסר את נכסיך – עד שאתה נותן לאחרים, תן לבנך, ויצר הטוב אומר תן מצוה ראה מה כתיב כי נר מצוה, מה הנר הזה כשהוא דולק אפילו אלף אלפים קרוינין (נרות שעווה) וסבקין (נרות חלב) מדליקין הימנו אור במקומו. כך כל מי שיתן למצוה אינו מחסר את נכסיו, לכן נאמר כי נר מצוה ותורה אור.
מה גדול ממה, צדקה או קרבנות:
אמר רבי אלעזר גדול העושה צדקה יותר מכל הקרבנות שנאמר ׳׳עושה צדקה ומשפט נבחר לה׳ מזבח׳׳.
היחסר אדם מממונו בנתינת צדקה:
לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ולא דבר רע ולא היזק מתגלגל על ידה שנאמר ׳׳והי ה מעשה הצדקה שלום״.
איזה יום עולה על כל יפי השנה במצות צדקה:
ומה נכבד היום הזה(פורים) והוא העולה על כל שאר ימות השנה, במצות הצדקה, כי ביום הזה עושה אדם במצות הצדקה תיקונים נפלאים גדולים ונוראים במדות ובעולמות העליונים הקדושים לאין תכלית, יותר מבשאר הימים, לכן ירבה אדם בצדקה ומתנות לאביונים אף יותר מהשגת ידו, וכל הפושט יד לטול, אף שיודעין בו שאינו צריך לטול צדקה, נותנים כי במידה זו של ותרנות ביום זה עושה תיקונים גדולים בעולמות העליונים הקודשים. והמעיין בכתבי הארי ז״ל, יראה פעולות בוטחות בה׳ ועושים חסד וצדקה ביום הזה, בודאי יעורר נדבת לבו הטהור לזה.
כסה פעמים מחויב האדם להפריש צדקה:
נתון תיתן לו, אפילו מאה פעמים.
האם מותר לנסות את הקב״ה בדבר זה:
הצדקה דוחה את הגזרות הקשות וברעב תציל ממצוות כפו שאירע לצרפית: הגה והיא מעשרת ואסור לנסות הקב׳׳ה כי אם בדבר זה שנאמר ובחנוני נא בזאת וגו' וי״א דווקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב״ה אבל לא בשאר צדקה.
מה בין הנותן ״מעשר׳ לנותן ״חומש״:
כל השומר מעשר מובטח בכך שלא יבוא לידי היזק כלל. והשומר חומש מובטח שיתעשר. וישרש בזה מדת הביטחון והלואי כל ישראל היו שופרים מעשר היה מתקיים הפסוק: "אפס כי לא יהיה בך אביון׳.
היכן נצטווינו בתורה במצות הצדקה:
מצות עשה ליתן צדקה כפי השגת יד וכפה פעמים נצטווינו בה במצות עשה, ויש לא תעשה במעלים עיניו ממנה שנאמר "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" וכל המעלים עיניו ממנה נקרא בליעל וכאלו עובד אלילים ואמד יש להיזהר בה כי אפשר שיבא לידי שפיכת דמים שימות העני המבקש אם לא ייתן לו מיד, כעובדא דנחום איש גם זו.
אבא העניק לנו חינוך פעולה, הוא ואמא עשו הכל כדי שנוכל ללמוד ממנו דברים מיוחדים שכל חייו עשה למען אחרים. הוא עשה את כל הדברים מתוך ליבו ובשמחה, ונטע בנו אמונה שלמה להאמין במי שמנהל את העולם. אבא עשה מעל ומעבר ונטל הכל על כתפיו, הביא את בניו לגיל מצוות וללא עזרה של אף אחד. כשהחליט לעשות אירוע משפחתי הוא דאג לכל ולא החסיר כלום, רק הזמין את כל המשפחה שלו, אביו ואמו, ואחיו ואחיותיו, ואת כל פי שהכיר, כדי שיבואו לחגוג עימו את השמחה.
לאחר בר המצווה של אברהם בנו, התכונן לבר מצוה של בנו משה, חסך וקנה דברים כדי להרים אירוע מעין כמוהו לבנו השלישי. התכונן נפשית, הוא ואמא טרחו עבדו והשקיעו את ממונם והתכוננו לאירוע בצורה טובה, ולפני הבר מצוה לימד את משה את עול המצות ואת התורה מילה במילה, וישב אתו ימים ולילות ללמדו, כדי שיוכל לעמוד בגאוה מול כל האורחים והמשפחה ולהתפאר במעשה ידיו. אבא ואמא דאגו מראש לכל הילדים לבגדים חדשים, נעליים חדשות ולכל הדברים הנחוצים, והדבר הכי חשוב שאבא הקפיד לקנות, שתיה אם חריפה או מתוקה, ולשמור לאירועים אלו או אחרים, ומילא את המחסן בכל טוב, בסכו״ם, בצלחות ובציוד, והתכונן בצורה יסודית.
זה האבא שלנו, וממנו למדנו שהשמחה העיקרית שנטע בנו הניבה פרי, ולא נתן לנו להיות עצובים, וכך למדנו ממנו עוד כשהיה אדם בריא, שאת כל הסידורים הקניות עשה בעצמו, ולא נתן לאמא לעבוד קשה. זאת הסגולה והחוכמה שלו. עוד בהיותו צעיר ישב ללמוד בלילות, והחדיר בנו פה גדולה של התורה שה׳ נתן לנו, ונטע אותה בנשמתנו, אם בתפילות וקריאת תהילים, הנחת תפילין כל בוקר תפילת שחרית מנחה וערבית.
אשרי האיש-תולדות הרבנים והאישים לשושלת מויאל והעיר בז'ו-יצחק מויאל-עמ' 35