הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".

תביעת השגרירים : ארבעת אלפים דולר פיצויים וכופר דם.

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו....יהי זכרו ברוך

אבי ז"ל שהשנה ימלאו לו חמישים שנה לפטירתו….יהי זכרו ברוך

בו ביום, שני ביוני, הודיע וייט לשר החוץ על קבלת ההוראה מהסולטאן על תשלום דמי כופר ופיצויים. דרומונד האי יחד עם שגריר איטליה מק סקובאסו האיצו בממשלת מרוקו לשלם למשפחת הנרצח לא פחות מ-4000 דולר.

כיוון שההפרש אינו גדול, הציעו השגרירים לבן הנרצח לקבל את הסכום המוצע. ובזמן שהסכום ישולם, רצוי להזכיר שמצפים שההבטחות של הסולטאן על פיטורי המושל וענישתו יבוצעו.

לאחר 27 ימים אישר שר החוץ את מכתבו הנ"ל של וייט, והסכים להחלטתו בשני הנושאים הנזכרים : תשלום לבן הנרצח ותביעה לפיטורין וענישה. במשך חודש יוני נוהלה התכתבות בין משרד החוץ ובין האגודות היהודיות בלונדון.

ב – 17 בינוי אישר א. לוי המזכיר של " אגודת אחים " קבלחת מכתבו של שר החוץ, בכולל העתק תזכירו של דרומונד האי בנושאים הבאים :

1 – למרות התזכירים של דרומונד האי לסולטאן, מושל אנתיפה לא פוטר ולא נענש.

2 – דרומונד האי ימליץ בפני הסולטאן על ביטול ההוראה שיהודים חייבים לחלות נעליהם ברובעים המוסלמים.

ב- 23 ביוני העביר משרד החוץ לפי הוראת השר לועד שליחי הקהילות, מידע מהממונה על הקונסוליה הכללית במרוקו בדבר תשלום 3700 הדולרים למשפחת הנרצח. אבל אינו נוגע בעיית הפיטורין והענישה. מכתבו האחרון בנושא זה של וייט, הוא מה-6 ביולי 1881, ועדיין אין אישור לביצוע התשלום למשפחה, וההבטחה בקשר לפיטורי המושל.

דמי הכופר והפיצויים שולמו.

בדוחו"ת של " אגודת אחים " ושל ועד שליחי הקהילות נאמר שביולי שילם מושל אנתיפה, חפי פקודת הסולטאן 3700 דולרים בתור פיצויים לבן הנרצח. על כך הביעו תודתם לממשלת בריטניה. אבל ההבטחה לפיטוריו וענישתו של המושל לא בוצעה.

בשם שתי האגודות נכתב ב – 12 באוגוסט מכתב הערכה לממשלת בריטניה ולנציגיה במרוקו, על פעולותיהם למען יהודי מרוקו, שאינם מסוגלים להיאבק על זכויותיהם.

דרוונד האי התייחס לפרשה זו לאחרונה ב – 23 באוגוסט במכתבו לשר החוץ, שהעביר אליו תודת ועד שליחי הקהילות על פעולותיו לביצוע התשלום של הפיצויים לבן דהאן " שהולקה עד מוות על ידי המושל ". זו התעודה האחרונה בשנה זו שמצאנו בנושא.

סיכום.

פרשה זו אופיינית למצבם של יהודים במרוקו במשך דורות רבים. הם היו נתונים לשבט או לחסד של המושל המקומי והשלטונות המרכזיים, וגורלם תלוי בשרירות לבם של הפונקציונרים השונים. הישגיהם הכלכליים לא תמיד עמדו לימינם ולעתים היו אובייקט לסחטנות או לחיסול על ידי תקיפים, שחמדו את ממונם.

 בקלות ניתן היה להעליל עליהם עלילה שבגללה הם חייבים מיתה, וידו של היהודי על התחתונה בכל ערכאה משפטית. החנופה למושל האכזר תוך עיוות האמת על ידי יהודי המקום, מעידה על התלות שלהם והפחד מפני נקמנות, כשאין בידם להגיע למיצוי הצדק.

יהודי מרוקו היו חסרי אונים להיאבק למען עצמם מול עושי העוולה. למזלם, החל משנת 1860 כל ישראל חברים בפריס ומשנת 1871 " אגודת אחים " בלונדון, היו כתובות לתלונותיהם, ואלה היו מפעילים את הגורמים הדיפלומטיים לשם הפסקת ההתנכלויות ו/או ענישת עבריינים שפגעו ביהודים.

דומה שהסולטאנים היו מעוניינים ביציבות, והסתפקו בכל שהיהודים משלמים מס גולגולת ועומדים בהגבלות המתחייבות מ " תנאי עומאר ". הם רצו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא שלטו על מושלים עריצים ובייחוד במקומות רחוקים בין הרי האטלס.

כפי שפרשה זו מעידה, גם יהודים במקומות נידחים זכו לטיפול על ידי המוסדות היהודים באירופה על ועל ידי השגרירים והקונסולים הזרים, ומעל כולם ג'והן דרומונד האי שבמשל ארבעים ואחת שנות כהונתו עשה רבות למען יהודי מרוקו.

יחס המערכת המשפטית והשלטונית לרציחת יהודים

בהקשר לרצח זה, כמו במקרים דומים, עולה השאלה : האם המוסלם הרוצח נענש על רציחת ד'מי ? התשובה היא כי בדרך כלל לא היה נענש.

לפי אמרה עממית הנפוצה במרוקו " מוסלם רשאי להרוג שבעה יהודים ". לועידת מדריד שהתכנסה בשנת 1880 הובאה ידיעה כי 14 יהודים נרצחו, ואף אחד מהרוצחים לא נענש. לפי תנאי ההפליה החלים על הד'מים, אין מוסלם נענש בעונש מיתה על רציחתו של ד'מי.

דרומונד האי כתב לשר החוץ כי לפי הדין של השריעה אין הקאדי רשאי לדון למוות מוסלמי שהרג נוצרי.

למרות שמבחינת המשפט המוסלמי נוצרים ויהודים נחשבים לד'מים, בפועל היה הבדל ביניהם. דרומונד האי כתב לשר החוץ ב – 16 במרס 1882 כי " מוסלם לא ייענש בעונש מוות על רציחתו של יהודי ".

לעומת זאת, לפי רישומים בארכיון משרד החוץ הבריטי משנות ה-60 של המאה ה-19, מוסלמים שרצחו נוצרים אירופאים נדונו למוות בדרך כלל בעקבות לחץ דיפלומטי.

שפיטתו של מוסלמי הרוח יהודי היא בעייתית. שום מוסלם לא יעיד בפני קאדי נגד בן דתו על שהרג היודי, ואם יעשה זאת, ייענש המעיד. עדותו של ד'מי המפלילה מוסלם, אינה קבילה, ואף אם יעיז לעשות זאת הוא עלול להיענש ולא הרוצח.

קנס כספי : העונש המירבי אשר עשוי לחול על מוסלם הרוצח יהודי הוא קנס כספי. ואף ענישה זו הייתה תלויה בשרירותו של הסולטאן, במעמדו של הנרצח, אם הוא בעל חסות של מדינה זרה, ובלחץ המופעל על ידי הנציג הדיפלומטי על השלטונות.

לפי מידע משנת 1892, יש חוק בכמה מקומות במרוקו שאם מוסלם הורג יהודי, הוא נקנס בלירה אחת, שהרוצח משלם לשלטונות.

ענישה סביבתית : היו מקרים בהם נקנסו תושבי הכפר הסמוך למקום בו נרצח יהודי, או בעלי החנויות בסביבת המקום בו בוצע הרצח, על שלא מנעו את המעשה ולא עצרו את הרוצח. לפי השריעה, אם הרוצח לא נמצא, על תושבי הסביבה להישבע שידם לא הייתה במעל, אבל עליהם לשלם דמי כופר. 

יהודי נרצח בשנות ה-80 בסביבת העיר טנג'יר, והרוצחים נתפשו, הוחרם חלק מרכושם ונמכר, והוטל קנס על תושבי הסביבה. ההכנסות הועברו למושל טנג'יר.

פיטורי מושל : בעקבות לחץ דיפלומטי, היה הסולטאן מפטר מושלים אכזריים שידם הייתה מעורבת ברצח יהודים, האופן ישיר או בעקיפין, בכך העלימו עין או לא מנעו את הרצח.

כופר דם ( דיאת ) למשפחת הנרצח : חובה זו מעוגנת בשריעה המוסלמית. אך רק לגבי מוסלמים. למרות זאת, היו סולטאנים שהורו לעתים על תשלום פיצוי לאלמנה או לבנים של הנרצח היהודי. לפי מקור משנת 1888 על משפחת הנרצח היה לקבל מהרוצח 60 לי"ש ועד שלא פרע את הקנס, ישב בבית הסוהר.

הביצוע היה תלוי בלחץ שהפעיל השגריר על הסולטאן. גם במקרה הנדון כופר הדם והתביעה לפיטורי המושל וענישתו היו נושאים להתכתבות בין הדיפלומט הבריטי ובין השלטונות. לא הייתה אפוא עקביות ואחידות ביחס המערכת המשפטית והשלטונות במרוקו, לרציחת יהודים.

סוף הפרק " הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה ".

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2016
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר