רבי יהודה הלוי- מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!- ביאור אפרים חזן.

מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!

עיון בפיוט סליחות לרבי יהודה הלו׳

רעיון התשובה זכה למקום מרכזי בפיוט העברי לדורותיו. כמעט שאין לך פייטן שלא גילה דעתו בנושא מהותי זה, אם בקצרה ואם בארוכה, אם בסליחותיו ואם בשאר סוגי הפיוט. מנהג אמירת הסליחות כמה פנים לו. הספרדים ובני עדות המזרח מתחילים לומר סליחות למחרת ר״ח אלול ועד לערב יום הכיפורים, והם אומרים אותו סדר סליחות, פחות או יותר, מדי יום ביומו. פיוטי הסליחות וסדרי הפסוקים מושרים בנעימותיהם המיוחדות, ואמירת הסליחות מתחילה שעה ארוכה לפני עלות השחר.

כנגדם אומרים בני אשכנז סליחות בעשרת ימי תשובה ובשבוע שלפני ראש השנה, וכאשר ר״ה חל קרוב לשבת (ביום שני או שלישי) מתחילים שבוע קודם לכן. בשני המנהגים הללו אין אומרים סליחות בשבתות ובימי ראש השנה עצמם. כנגד זאת, במנהג יהודי ג׳רבה וטריפולי ישנן סליחות מיוחדות לשבתות ולאשמורת של ר״ה. מנהג זה, המכונס בקובץ הסליחות המיוחד ׳שפתי רננות׳, מציע פיוטים רבים השונים מאלה שבסדר הסליחות (הרבה מהם פיוטי ר׳ יצחק אבן גיאת). כתבי יד רבים של סליחות מציגים מגוון רחב של פיוטי סליחות למשוררי ספרד. המשורר ר׳ משה אבן עזרא נתכנה בשם ׳הסלח׳, בזכות פיוטי הסליחות המרובים שכתב. הצורך בפיוטי סליחות רבים נבע ממנהגם של הספרדים בימים ההם לומר פיוטים שונים מיום ליום. ואף זאת: קהילות שונות בחרו פיוטים שונים מקהילה לקהילה מתוך הסליחות הרבות שנכתבו בידי משוררים שונים.

בכל המבחרים הללו בולט באופן טבעי מקומו של גדול משוררי ספרד, רבי יהודה הלוי(ריה״ל). כחמישים פיוטי סליחות לאשמורות אלול ולימים נוראים יש בידינו ממורשתו של ריה״ל ובכולם ניכר חותמו של אמן גדול ונפלא, המביע עולם שלם במילות שיר, רגשות שבין האדם לקונו ובין אומה לאלוהיה בשורות קצרות.

אחד היסודות הבולטים בפיוטי הסליחות הוא ההתעוררות, היקיצה משנת הסכלות, מהבלי העולם הזה,אל התשובה ואל המעשים הטובים. והנה המעמד הפיזי, הממשי של היקיצה מן השינה בעוד לילה, נעשה לסמל ליקיצה הרוחנית. בתוך כך מדגיש המשורר את ההתעוררות העצמית, ההתעוררות וההתנערות הבאות מתוך האדם.

ציור זה חוזר בפיוטים רבים ונעשה אחד מסמלי התשתית וממראות השתייה של המשורר. היקיצה התגבשה לסמל ברור כל כך עד שהמשורר העמיד את היצר הרע ה״נלחם״ ביקיצה כדמות ממשית בפיוט ׳אל ביתך רצים צבאות׳ הכול נוהרים לבית הכנסת, ויצר הרע מוצא שהוא במצוקה: אין נשמעים לו. מתוך כך הוא מנסה להעמיד ״פני צדיק״ ופונה לא רק לחולשת האדם אלא מנסה גם טיעון אידיאולוגי. וזו לשון השיר:

יִצְרִי בְּעָמְדוֹ בְּרַב מְצוּקָה / שִׁכְבָה שְׁנָתְךָ, אֱנוֹשׁ מְתוּקָה… /

הֵן הָלְמוּ לִבְּךָ תְּלָאוֹת… /

הִנֵּה אֱלֹהַּ בְּתוֹךְ לְבָבְךָ / סָפוּן, וְעֻזּוֹ כְּנֵר סְבָבְךָ…

ובמילים אחרות: אינך צריך להתעורר, אינך צריך ״לרוץ״ לבית הכנסת, האל מצוי בלבבך, ״שוב שכב״ שנתך המתוקה, ולבך הלום תלאות!

והדובר בשיר? הוא דוחה באחת את כל טענות היצר ופיתוייו ואומר: וָאֶנְעֲרָה אָז אֲנִי שְׁנָתִי ׳, ובכך מדגיש את ההתערות העצמית ״ ואנערה… אני״. וה״עלילה״ הממשית הזו, היסוסיו של האדם לפני היקיצה המוקדמת, בולטת בסמליותה וממחישה מאין כמוה כי ההתעוררות הרוחנית מיוצגת ביקיצה הממשית.

מבין הפיוטים הרבים שנכתבו על נושא התשובה נעסוק בשני פיוטים שנכתבו לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט הראשון – ׳ישן אל תרדם׳, לרבי יהודה הלוי, והפיוט השני ׳בזכרי על משכבי׳ לרבי יהודה אבן בלעם.

יָשֵׁן, אַל תֵּרָדַם / וַעֲזֹב הִתְלַהְלְהֶךָ

הַרְחֵק דַּרְכֵי אָדָם / וְשׁוּר דַרְכֵי גְבֹהֶיךָ

וְרוּץ לַעֲבֹד צוּר קָדָם / כְרוּץ כּוֹכְבֵי נְגֹהֶיךָ.

דֵי לָךְ, מַה‑ לְךָ נִרְדָּם? / קוּם, קְרָא אֶל‑ אֱלֹהֶיךָ!

5-הָקֵץ לִרְאוֹת שָׁמָיו / וְאֶת‑ מַעֲשֵׂה אֵצְבְּעוֹתָיו

וְהַבֵּט אָהֳלֵי מְרוֹמָיו / תְּלוּיִם בִּזְרוֹעוֹתָיו,

וְכוֹכָבִים חוֹתָמָיו‑ / פִּתּוּחֵי טַבְּעוֹתָיו,

וּפְחַד מִפְּנֵי אֵימָיו / וְיַחֵל אֶת‑ יְשׁוּעוֹתָיו,

פֶּן זְמָן יַגְבִּיהֶךָ / וְרָם לְבָבְךָ בְּגָבְהֶךָ.

10-וְצֵא בַּחֲצוֹת הַלֵּילוֹת / בְּעִקְבֵי אַנְשֵׁי שֵׁמוֹת,

אֲשֶׁר בִלְשׁוֹנַם תְּהִלּוֹת / וְאֵין תּוֹכָם תֹּך וּמִרְמוֹת,

לֵילוֹתֵיהֶם תְּפִלּוֹת / וִימוֹתֵיהֶם צוֹמוֹת,

לָאֵל בְּלִבָּם מְסִלּוֹת / וְלָהֶם בְּכִסְאוֹ מְקוֹמוֹת

דַּרְכָּם – סֻלָּם לַעֲלוֹת / עַד אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ.

15-דְּמָעוֹת תַּזִּיל עֵינְךָ / וְתִתְחָרֵט עַל פְּשָׁעִים,

וְהִתְחַנֵּן לְמוּל קוֹנְךָ / וְאַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים,

וְהַשְׁפֵל מְאֹד אֶת‑ גְּאוֹנְךָ / וְקַח הַטּוֹב כִּי נָעִים.

כַּבֵּד אֵל מַהוֹנְךָ / לְעֵת יַעֲלוּ מוֹשִׁיעִים

וְיִשׂאוּ קוֹל הֲמוֹנְךָ: / הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ!

20-דַּלִּים – עָפָר יְסוֹדָם / הַחָכְמָה מֵאָיִן?

וּמוֹתַר הָאָדָם / מִן‑ הַבְּהֵמָה אָיִן‑

רַק לִרְאוֹת צוּר כְּבוֹדָם, / רְאוּת לֵב לֹא רְאוּת עָיִן,

וּמוֹצָא מַעְיְנֵי סוֹדָם / הַטּוֹבִים מִיָּיִן,

כִּי כֵן, בָּשָׂר וָדָם / תִּמְצָא אֶת‑ אֱלֹהֶיךָ!

25-יָהּ, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה, / אֲשֶׁר כָּל‑ חֶפְצוֹ פָּעָל,

הַמֵּמִית וּמְחַיֶּה / מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיַּעַל,

עֲמֹד לְמִשְׁפָּטוֹ וֶחְיֵה / וַעֲזֹב מֶרֶד וּמָעַל

לֵאמֹר “מָתַי וְאַיֵּה / וּמַה‑ לְמַטָּה וּמַה‑ לְמָעַל?”

וְאוּלָם תָּמִים תִּהְיֶה / עִם אֲדֹנָי אֱלֹהֶיךָ!

1. 1. ישן: קריאה אל האדם השקוע בהבלי העולם הזה, והוא דומה לישן שאינו רואה את המתרחש סביבו, הביטוי מציין גם את הקריאה לישן ממש להתעורר משנתו ולצעוד לבית הכנסת לאמירת הסליחות, וכן בהמשך השיר (טור 10). התלהלהך: על דרך: כְּמִתְלַהְלֵהַּ, הַיֹּרֶה זִקִּים–    חִצִּים וָמָוֶת., כֵּן-אִישׁ, רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ;    וְאָמַר, הֲלֹא-מְשַׂחֵק אָנִי ״, מש׳ כו, יח־ יט. ופירש ראב׳״ע: ׳כמשתטה״… התלהלהך יהא פירושו השתטותך, כלומר, העוסק בהבלי העולם הזה אינו אלא משתטה, ורמז המשורר כי השתטות זו משחק היא בכלי מוות. 2. דרכי אדם: עניינים שבחומרנות. שור: ראה והבט. דרכי גבוהיך: דרכו של הקב״״ה שהוא גבוה מעל גבוה. 3. ורוץ: אחר שראית דרכי גבוהיך, רוץ בהם ואל תתאחר, כמו שנאמר: ^׳ דֶּרֶךְ מַצּוֹתֶיךָ אָרוּץ ׳ (תה׳ קיט, לב). צור קדם: הקב״ה שקדם לכל. כרוץ כוכבי נגוהיך: כפי שהכוכבים במסילותם נעים וסובבים במהלכם על פי מה שקבע להם הבורא, כנאמר ביש׳ מ, כו. 4. מה… אלהיך: אלה דברי רב החובל אל יונה הנביא, שירד אל ירכתי הספינה ונרדם בשעה שהים סוער והכל בסכנה גדולה(יונה א, ו), ורמז המשורר שכך מצבו של השקוע בהבלי העולם. 5. הקץ: התעורר לחשוב על דרכך וחייך וראה גדולת האל בטבע וממנה תלמד מוסר. לראות… אצבעותיו: על דרך: כִּי-אֶרְאֶה שָׁמֶיךָ, מַעֲשֵׂה אֶצְבְּעֹתֶיךָ יָרֵחַ וְכוֹכָבִים,    אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה תה/ ח, ד. 6. אהלי מרומיו: הם השמים הפרושים על העולם כאוהל וכדברי יש׳ מ, כב: ״ הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם, וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת ׳. תלויים בזרועותיו: שהקב״ה נושא בזרועותיו את העולם, ככתוב: ׳ומתחת זרעת עולם׳(דב׳ לג, כז), וראו חגיגה יב, ע״ב: ׳… סערה תלויה בזרועו של הקב״ה׳. 7. וכוכבים… טבעותיו: הכוכבים הם חותמו של הקב״ה, שהם מלמדים על גדולתו; הבריאה מעידה על בוראה. 8. ופחד מפני אימיו: על דרך: ׳נָשָׂאתִי אֵמֶיך, תה׳ פח, טז, ופירש הרד״ק: ׳נשאתי פחדך, אני מפחד תמיד פן יקרני כך וכך…׳. ויחל את ישועותיו: למרות היראה והאימה מן העתיד לקרות, עליך לבטוח בה׳ ולייחל לישועתו. 9. זמן: הוא הגורל ומהלך חיי אדם: כך הוא בכלל שירת ספרד. יגביהך: יביא להצלחתך הרבה, והצלחה זו עשויה לגרום לך להתגאות ולהתנשא. ורם לבבך בגבהך: על דרך: ׳וְרָם לְבָבו בְּגָבְהוֹ׳, יח׳ לא, י. 10. וצא בחצות הלילות: אל אמירת הסליחות באשמורת. אנשי שמות: אנשי תורה ויראה. 11. תהלות: שירות ותשבחות לקב״ה. ואין… ומרמות: פיהם ולבם שווים, שבלבם אין כל מחשבות של תככים (תך) או רמאות. 12. לילותיהם תפלות: שבלילות אלה של חודש הרחמים והסליחות ובימי הדין שלאחריהם עוסקים בתפילה ובתחנונים. וימותיהם צומות: חסידים ואנשי מעשה נהגו לצום בחודש אלול ובעשרת ימי תשובה. 13. לאל בלבם מסילות: על דרך: ׳מְסִלוֹת בִּלְבָבָם תה׳ פד, ו, ופירש״י: ׳מחשב בלבו מסלות דרכיו ליישר את דרכו׳. ולהם בכסאו מקומות: שכן ׳נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד׳(שבת קנב, ע״ב). 14. דרכם: דרך חייהם והתנהגותם היא דרך ה/ וראו טור 2. דמעות… פשעים: החרטה על החטא ועזיבתו הן מעיקרי התשובה. 16. והתחנן למול קונך: שא תפילה לבוראך. ואל תתחר במרעים: על פי תה׳ לז, א, אל תקנא ברשעים המצליחים בקנייני החומר. 17. והשפל… גאונך: ותר על גאוותך והתוודה על חטאיך. וקח… נעים: שנה דרכיך לטובה; כאן רמז לעזיבת החטא ובחירת הטוב, והשוו טור 18.2. מהונך: זו מצוות צדקה, שאף היא מדרכי התשובה ומעבירה את רוע הגזירה. לעת יעלו מושיעים: שתהיה מוכן ומזומן לעת בוא המשיח. 19. וישאו… אלהיך: ובאותה עת של גאולה ישאו קול לכלל המון ישראל לאמור, הכינו עצמכם לקראת האל. הכון לקראת אלהיך: על פי עמוס ד, יב. דלים: כינוי לבני האדם העומדים בידיים ריקות. אשר… מאין: על פי איוב כח, יב, כלומר, מניין תימצא לאדם החכמה, והוא אינו אלא מעפר. 21. ומותר… אין: אין לאדם יתרון על הבהמה, על פי קהי ג, יט. 22. רק: זו גדולתו היחידה של האדם. לראות… עין: שאם יזכה וילד בדרך ה' ויהיה ראוי, עשוי הוא להגיע להארה פנימית של תחושת כבוד הבורא. 23. ומוצא מעיני סודם: היכולת לעמוד על סודות התורה במקורם, והם טובים מיין(על פי שה׳׳ש א, ב). 24. כי כן: בדרכים אלה שנמנו כאן – תשובה, תפילה, צדקה ותורה – תגיע אל הקב״ה ודרכיו, והשווה ׳יה אנה אמצאך׳ לריה״ל(השירה העברית, א, עמי 525־524); והלשון שיבוץ חריף על פי בר׳ לא, לב: ׳עם אשר תמצא את אלהיך׳, ושם ׳אלהיך חול הוא, ועניינו התרפים הגנובים. 25. אהיה אשר אהיה: כינוי לקב״ה על פי שמ' ג, יד; והשוו הכוזרי ד, ג: ׳…אני הוא הנמצא ואני הוא שאמצא לכם בל עת שתדרשוני…׳. 26. הממית… ויעל: על פי שמי״א ב, ו. 27. עמד למשפטו: קבל את דינו של הקב״ה והמליכהו עליך. ועזוב מרד ומעל: הנח מידך כל הרהור ומחשבה שהם בבחינת מרד בקב״ה, והשוו יהוש׳ כב, כב: ׳אם בנע־ ד ואם במעלי. 28. לאמר… למעל: זהו המרד, שאדם שואל שאלות שהן למעלה מבינתו, והדברים על פי המשנה בחגיגה ב, א. ואולם… אלהיך: שתהיה אמונתך בו תמימה ושלמה בלי חשבונות ומחשבות תוהו, על פי דב׳ יח, יג.

עיון ודיון

הפיוט שלפנינו הוא אחד מפיוטי הסליחות הרבים שכתב ר׳ יהודה הלוי לאשמורת חודש אלול ולימים הנוראים. הפיוט בנוי משש מחרוזות בנות חמישה טורים. מחרוזת הפתיחה קצרה בטור אחד משאר המחרוזות, וחריזתה היא אותה חריזה שאנו מוצאים בטור האחרון שבכל מחרוזת. הטור האחרון של מחרוזת זו מיוחד בכך שהקהל חוזר עליו בסוף כל מחרוזת ומחרוזת, לטור מעין זה קוראים רֶפְרֵין והוא מעין ׳פזמון חוזר׳ במונחים המוכרים לנו.

כל טור מתחלק לשתי צלעיות סימטריות בנות שש הברות כל אחת. ואכן יפה סימטריה זו לתוכנם של פיוטי הסליחות, המביעים דברי הגות ומחשבה וקוראים לאדם לשוב בתשובה שלמה, ושוקלים דבריהם אלה כנגד אלה, עניין מול עניין ונושא מול נושא, ועיקרו לשכנע את הקורא ולהביאו לתשובה, לדבר אל הנפש ולקרבה אל בוראה, לפנות אל ה׳ ולבקשו סיוע להגיע לשלמות. כך אנו רואים במחרוזת הפתיחה, שבה פונה הדובר הסמכותי אל האדם, ומצווהו על ההתעוררות ועל התשובה; דבריו סדורים, נמרצים ונחרצים והם נאמרים בלשון ציווי באופן מלא קצוב וקצר: א. אל תרדם. ב. עזוב התלהלהך. ג. הרחק דרכי אדם. ד. רוץ לעבוד צור. ה. דימוי לריצה. ו. תמיהה גדולה: ׳מה לך נרדם?!׳. ז. ציווי: ׳קום קרא אל אלהיך!׳

החלוקה לצלעיות תואמת, אפוא, להפליא את מהלך העניינים בפיוטי הסליחות, והיא בנויה בסימטריה ובתקבולות המבליטות את הרעיון ומצרפות אמצעים נוספים לצורך כך. בטור ב׳, שם נאמר ׳הרחק דרכי אדם ' ושור דרכי גבוהיך׳, העמיד המשורר זה כנגד זה את ׳דרכי האדם׳, שיש להרחיקן, לעומת ׳דרכי גבוהיך, שאותן יש לראות לנגד עינינו. החזרה על המילה ׳דרכי׳ מעמידה את הניגוד על חריפותו. יתר על כן, על ידי כך מתבהרת המשמעות השונה של המילה ׳דרכי׳ התנהגותם של בני אדם, כנגד ׳דרך גבוהים׳, דהיינו, המסלול שצבאות השמים הולכים בו יום יום.

השימוש בחזרה בולט גם בטור הבא, ׳ורוץ לעבוד צור קדם / כרוץ כוכבי נגוהך. הציווי משתמש באותה לשון ׳רוץ׳ שתבוא אחר כך בדימוי לריצה זו, ואף כאן יש הבדל בין הפעם הראשונה, ׳רוץ׳(לשון ציווי), לבין הפעם השנייה, ׳כרוץ׳ (צורת מקור). ועוד קשר המשורר את הציווי ׳רוץ׳ אל מטרת הריצה ׳צור׳, שלפנינו אותה המילה בשינוי סדר האותיות (׳צימוד הפוך׳). דבר דומה נמצא בסוף מחרוזת ד׳, שם נאמר ׳כבד אל מהונך… וישאו קול המונך, ושוב אותן אותיות בשינוי הסדר. משחק המילים יוצר קשר נוסף בין חלקי הטור. משחק מילים נוסף נמצא בטור 11, בתיאור ׳אנשי שמות׳ ש׳אין תוכם תך ומרמות׳(ראו בביאור).

אווירת הסליחות וההשכמה לאמירתן באשמורת הבוקר, בעוד השמים זרועי כוכבים ולאדם קשה היקיצה, אווירה זו משתלבת להפליא בפיוט שלנו ויוצרת קשרים מעניינים מאוד בין התפאורה הריאלית במציאות לבין המסר הרוחני של השיר. הפנייה ישן והציווי ״אל תרדם׳ קשורים לעצם היקיצה הפיסית. ההמשך ׳ועזב התלהלהך מחזיר אותנו אל התחום המטאפורי, אל השינה ה׳רוחנית׳ המציינת את השקיעה בתעתועי העולם הזה ובהבליו. השיבוץ הפעיל מספר יונה (א, ו) הוא שיבוץ טעון משמעות רבה לגבי שירנו, לפי שהוא מביא אל השיר את התמונה שברקע המקראי: ׳ וַיְהִי סַעַר גָּדוֹל בַּיָּם וְהָאֳנִיָּה חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר… וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים וְיִזְעֲקוּ… וַיָּטִלוּ אֶת הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה… וְיוֹנָה יָרַד אֶל יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וְיִשְׁכַּב _וַיֵּרָדַם ׳(שם, ד־ה). תמונה זו מתארת עתה גם את הישן ׳שנת הסתכלות׳. מצוי הוא בתוך ספינה העומדת בפני סער גדול, והיא מחשבת להישבר, וכל זה נעשה משל לעולם הזה ולתעתועיו. וכאן באה זעקת רב החובל: ׳ מָה לְךָ נִרְדָּם?! קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ!׳ תוך כדי כך קיבל ציור השינה משמעות כפולה ומכופלת, יתרה מזו; גם ציור מרכזי אחר בשיר מתקשר אל הסמל ׳שינה יקיצה׳. המשורר קורא ליישן׳ ׳שור דרכי גבוהיך… רוץ לעבוד צור קדם כרוץ כוכבי נגוהיך׳, ובסטרופה ב׳: ׳הקץ לראות שמיו ואת מעשי אצבעותיו וכו״ – כל הציורים הללו משתלבים יפה בתפאורה הממשית של המקיץ באשמורת הבוקר אל שמים זרועים כוכבים, כדי להגיע לבית ה׳ ו׳להתעורר משנתו׳; וכל זה בתוך ההתבוננות בבריאה, מעשי אצבעותיו של הבורא.

יתר על כן, השיבוץ ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך׳ משמש רפרין לשיר, והקהל חוזר עליו בכל מחרוזת. נמצא טור זה מביע את עיקר המסר בשיר.

לשון הציווי ברפרין מצטרפת לפנייה הפותחת את השיר ׳ישן, אל תרדם׳, וללשונות הציווי לאורך הפיוט ׳ע*ב׳, ׳הרחק׳, ׳רוץ׳, ׳הקץ׳, ׳פחד׳, ׳יצא׳, ׳תזיל׳, ׳תתחרט׳, ׳התחנן׳, ׳אל תתחר׳, ׳השפל׳, ׳קח׳, ׳כבד׳, ׳עכ(ד׳, ׳עזב׳, ׳תמים תהיה׳, ובסך הכל ח״י לשונות של ציווי ושל עתיד בהוראת ציווי; הם מרכזים את משפטי השיר ואת כיווניהם ומעמידים שיר אחיד ומגובש, בכיוון אל מסר מוגדר וברור.

לצורת הציווי מצטרפים הכינויים לנוכח הבאים בשיר: ׳התלהלהך׳, ׳גבוהיך׳, ׳נגוהיך׳, יאלהיך המילה האחרונה גם מסיימת את טורי האיזור (הטור האחרון) שבכל מחרוזת והיא משפיעה כמילה חוזרת בשיר, המכוונת אותנו אל הרפרין החוזר ׳מה לך נרדם קום קרא אל אלהיך. מלבד הרפרין קיימות זיקות רבות ומעניינות לפסוקי מקרא המשובצים או נרמזים בשירנו, כפי שניתן לראות מן הפירוש. קשר מעניין למקורות נמצא בסוף הפיוט, המתקשר אל דברי חז״ל במשנת חגיגה ב, א: ׳כל המסתכל בארבעה דברים ראוי לו(נוח לו) שלא בא לעולם: מה למעלה, מה למטה, מה לפנים, מה לאחרו, וכל שלא חס על כבוד קונו ראוי לו שלא בא לעולם״. מעניינת ההשוואה בין המקור לבין השיר, שהשיר מפרש מצד אחד את ימה לפנים ומה לאחור׳ כשאלות המתייחסות לזמן ולמקום, ועוד המילה ׳למעלה׳ באה בצורה שונה ׳למעל׳ שהיא באותה משמעות, אך מתקשרת היא יפה למילה מעל, שפירושה מעילה. נמצאת ההשוואה בין השיר למקורות מאלפת ביותר מצד התוכן ומצד העניין הספרותי. הפיוט שראינו עתה כל כולו פונה אל היחיד ודורש ממנו להתעורר לתקן דרכיו, להתחזק באמונתו, לחזור בתשובה ולשאוף לשלמות ככל יכולתו כיחיד.

רבי יהודה הלוי- מַה לְךָ נִרְדָּם? קוּם, קְרָא אַל אֱלֹהֶיךָ!- ביאור אפרים חזן-