המקובלים במרוקו


עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם

לדעת תשבי, חבלי המשיח בקבלת האר"י מבטאים תקופה קשה בחזון הגאולה לפני בואו של המשיח. הם הביטוי לבירור הניצוצות שמלווה בייסורי הגלות, כי הגלות נועדה לאיסוף הניצוצות והנשמות שנפלו בין הקליפות.  נקודת המוקד של המשיחיות הלוריאנית היא בעיית הרע, ומבחינה זו אפשר לומר שקבלת האר"י סופה נעוץ בתחילתה, כי מציאותו הנעלמת של הרע באלוהות מצריכה את התחלת ההוויה ואת ששת ימי בראשית כדי להוציא את שורשי הרע מהאלוהות: "התהליכים האלוהיים מן הצמצום ועד השבירה מתרחשים לשם בירור הרע מתחומי האלוהות, והתהליכים הרוחניים וההיסטוריים של השבירה ועד הגאולה מכוונים לביטול מציאות הרע בכלל".

עם ישראל הוא נציג האלוהות בעולם ואומות העולם הם נציגי הסיטרא אחרא, ולכן הגלות אינה עונש לעם ישראל אלא שליחות קדושה. מציאות ישראל מכוונת לתיקון העולם ולא לתיקון העמים, ושליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה אלא להוציא את הקדושה מתוכם ועל ידי כך להרוס אותם ולהשמידם. התיקון החשוב ביותר הוא בתחום האלוהות, שבו ראשית הקלקול, וכך ההתפזרות של עם ישראל בין הגויים היא רק למטרת התיקון ואיסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות. דבר זה נעשה על ידי בני אדם בהבאת הזיווג בין המלך והמלכה בעולם, שהוא הפעולה העיקרית בחיי האלוהות. בקבלת האר"י יש אנלוגיה בין פעולת היחיד מישראל לבין הפעולה הכוללת של עם ישראל. כמו שפעולת האדם מישראל פועלת על העולם העליון, כך גם מעלתה הדתית של האומה הישראלית כולה קובעת את מעמדן של הספירות ושל הפרצופים בעולמות העליונים.

ובכן, עד בואו של האר"י לצפת שלטה בעולם הקבלה קבלת רבי משה קורדוברו, שנתפסה כקבלה תאורטית שמרנית, ואילו השיטה שהנחיל האר"י, המכונה על שמו הקבלה הלוריאנית, נתפסה כחדשנית ופורצת דרך בהגות הקבלית; קבלת האר"י נתפסה כקבלה מעשית ששייכת לעולם התיקון, ואילו קבלת רבי משה קורדוברו נתפסת כקבלה שמרנית ותאורטית ששייכת לעולם התוהו. ואולם מרוז רואה דווקא בקבלת רבי משה קורדוברו ורבי שלמה אלקבץ קבלה חדשנית וסבורה כי הם "פורצי הדרך בקבלה ובהנחלתה לשדרות רחבות של העם",  ואף אידל רואה בקבלת האר"י המשך של מסורת שמרנית ולא מהפכה, כפי שטוענים הוגים אחרים: "התפיסה שאני מציע בדיון זה על הקבלה הלוריאנית רואה בזרם זה המשך, שמרנות בדרך כלל בניגוד לתפיסה השלטת במחקר הרואה באר"י בראש ובראשונה מהפכן בהגות הקבלית".

שלום גם הוא סבור כי רבי משה קורדוברו היה הגדול בתאורטיקנים של המיסטיקה היהודית, שכן עד לקבלת האר"י עסקה החשיבה הקבלית בעולם הרמוני שצריך לחזור אליו, ואילו קבלת האר"י עניינה חזרה לעולם שהיה טרם הקלקול בעולמות העליונים, קלקול שנוצר כבר בשלב הבריאה, שאז נשברו הכלים שלא יכלו להכיל את האור האלוהי.

עניין נוסף שיש להידרש אליו הוא דעיכתה של קבלת רבי משה קורדוברו בעקבות התפשטותה של קבלת האר"י וזניחתם של חסידיו את תורתו למען קבלת האר"י. רבי חיים ויטאל מביא לחיזוק טענתו שקבלת האר"י עליונה מקבלת קורדוברו את דברי האר"י, שהזהיר כביכול את שומעיו מכל המקובלים, החל מן הרמב"ן ועד לזמנו שלו, משום שהנביא אליהו לא התגלה להם. ואולם על פי מרוז, היחס של האר"י לתורתו של רבי משה קורדוברו היה מורכב: האר"י למד מתורתו של רבי משה קורדוברו והתעמק בכתביו, שאל ממנו פרטים וניסוחים רבים, התעמת והתווכח עם תורתו, אבל התנגד לפתיחותו של רבי משה קורדוברו בהבאת הקבלה לציבור הרחב וגם לאופני החשיבה הפילוסופיים בתורתו.

בן-שלמה רואה בהתמקדות בגלות ובגאולה בקבלת האר"י את הסיבות לניצחונה ולהתפשטותה על קבלת רבי משה קורדוברו, כי בעיניו נושאים אלו של גלות וגאולה אינם תופסים מקום חשוב בקבלת קורדוברו: "טעם עיקרי לכוחה העדיף של קבלת האר"י, שכולה סובבת על הציר של גלות וגאולה, ואילו בשיטתו של ר' משה קורדוברו אין בעיות הגאולה תופסות מקום חשוב".  זק חולקת עליו ומציינת כי ארץ ישראל מקבלת ביטוי מרכזי בהגותו של קורדוברו, לעומת קבלת האר"י, שבה ארץ ישראל הממשית שולית.

רק כמה עשרות שנים לאחר מותו של האר"י החלה הקבלה הלוריאנית להתפשט באירופה ובארצות המזרח. בתקופה זו גם נפוצה תופעת השבתאות, אך לאחר דעיכתה יצרה אכזבה גדולה מלימוד הקבלה. הרבנים הזהירו מלימודי הקבלה ומקצתם אף ראו בקבלת האר"י זרז לתנועת השבתאות.

התפיסה הרווחת במחקר הייתה כי הקבלה הלוריאנית עמדה ביסוד התאולוגיה השבתאית, ובגללה נוצרה רתיעה מלימודי קבלה, אולם אידל תוקף את שלום על קביעתו כי השבתאות היא תוצר של משיחיות הקבלה הלוריאנית, וטוען כי ההשפעה הקבלית במאה השש עשרה הייתה קורדובריאנית: "לדעתנו קרוב לוודאי שחלק הארי של ספרות הקבלה שהופצה בסוף המאה השש עשרה ובתחילת המאה ה– 17 והשפיעה על הציבור מוצאה דווקא מקבלת רבי משה קורדוברו".

אם כן, התפשטות הקבלה הלוריאנית באירופה ובמזרח החלה בתקופה מאוחרת להתפרצות השבתאות. אידל מדגים משבתאי צבי עצמו, שלא למד טקסטים בקבלת האר"י אלא התרכז בלימוד ספר הזוהר, ספרה"פליאה" ו"הקנה".  גם גריס סבור כי ההשפעה החזקה של קבלת האר"י החלה רק במחצית השנייה של המאה השבע עשרה ובתחילת המאה השמונה עשרה.

שלום רואה בגלות ובגאולה בתפיסתו הקבלית של האר"י את הרעיון המרכזי. הגלות היא שבר בעולמות העליונים שנוצר עקב שבירת הכלים, והאדם נברא כדי לתקן את השבר הזה ולהביא לגאולה ולתיקון הפגם בעולמות העליונים. הגלות והגאולה הם הסיכום של תורת הקבלה ומסבירים את הדרמה בהוויה האלוהית לאחר שבירת הכלים, בעידן הגאולה המשיחית: תיקון הפגם והחזרת כל ההוויה למקומה מהגלות ההיסטורית של עם ישראל; "ומהגלות הפנימית שבתוכה כל הבריאה גונחת".

על פי תשבי, עיקר הגאולה השלמה הוא הבטחת השלטון המוחלט של הטוב וביטול הרע בכל ההוויה. לכן החשת הגאולה היא תפקידו המרכזי של האדם, הגאולה הקוסמית של העלאת הניצוצות על פי האר"י מתלכדת עם הגאולה הלאומית של עם ישראל וקיבוץ הגלויות הוא קיבוץ כל הניצוצות הללו ששבויים בגלות. זמן הגאולה הוא בגמר התהליך של העלאת ניצוצות הקדושה, ולכן הגאולה קשורה לבירור האחרון של הנשמות ששבויות בקליפות. שאיפת הגאולה בקבלה הלוריאנית אינה פרק מסוים לצד פרקים אחרים אלא היא הרוח החיה באלוהות, בעולם ובאדם.

ימות המשיח הם גולת הכותרת וסיום תהליך הגאולה, שעיקרה הוא הבטחת השלטון המוחלט של הטוב וביטול הרע בכל ההוויה, לכן זמנה של הגאולה הוא בגמר התהליך של העלאת ניצוצות הקדושה. המשיח לא יבוא כל עוד לא יתוקנו כל הנשמות, כולל הנשמות הפחותות, כמו נשמת בלעם, והגאולה הקוסמית של העלאת הניצוצות תתלכד עם הגאולה הלאומית של עם ישראל.

תורת הגאולה של האר"י, על פי מרוז, קשורה קשר הדוק לתפיסת ראשית העולמות ולמושגי הרע והקליפה: העולם מראשיתו היה אמור להתפתח ולזרום אל עבר גאולתו, ומאפייני הגאולה בקבלת האר"י מבטאים את הגאולה המדינית-לאומית, הקוסמית-רוחנית ואת גאולת הנפש. בניגוד לאסלאם ולנצרות, ביהדות לדורותיה יש פן לאומי חזק בכל מה שקשור לגאולה, ואילו בקבלת האר"י ההיבט הקוסמי רוחני הוא העיקר. צירוף זה אופייני במיוחד לקבלה שבה גאולה וגלות בעולם הזה אינן אלא שיקוף של ההרמוניה האלוהית או הפרתה, וההיבט הקוסמי-רוחני של הגאולה הוא העיקר והוא העילה והמסובב לכל התופעות האחרות המאפיינות אותה. הגאולה הקוסמית הזו תבוא לידי ביטוי בגאולה לאומית, חברתית ודתית של עם ישראל. מאחר שהאר"י מתמקד בגאולה הקוסמית, נמצא בכתביו ובכתבי תלמידיו רק שורות אחדות המתארות את ההיבטים הארציים של הגאולה.

מרוז סבורה כי אין בקבלת האר"י הדגשה של ארץ ישראל כמקום שמשקף את הגאולה הפיזית של עם ישראל; העיקר הוא הגאולה הקוסמית והתיקון בעולמות העליונים, והם יבואו לידי ביטוי במציאות ארצית מקבילה. התיאור של המציאות הארצית בעת הגאולה קצר ואין בו חדש, ועיקרו תחייה רוחנית ולאומית מחודשת של עם ישראל בארצו: "והוא סוד הכנעת הקליפות והחיצונים באופן שתהיה המלכות דומה לאמא עילאה וכדוגמא זה למטה עולם השפל הייתה אומה הישראלית גוברת על כל האומות וכולם נכנעים תחתיה".

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

עוד היא טוענת כי אף שהאר"י מתעניין גם בגאולת הפרט, הרי לפי שיטתו אין אדם יכול להגיע לגאולה במנותק מגאולתם של אחרים, כי כל ישראל ערבים זה לזה. על האדם לטרוח בגאולת עצמו, אולם להגשמתה המלאה של הגאולה יגיע עם כולם. לדעת האר"י, משיח בן דוד יהיה בעל תפקידים מדיניים, אך עם זאת תיאור ההיבט המדיני של הגאולה בכתבי האר"י עומד על משפטים אחדים, וכך גם תפקידיו המדיניים של המשיח.

לעומת זאת שלום סבור כי הופעת המשיח בקבלת האר"י היא השלמת התהליך של תקומה ותיקון. הטבע האמיתי של הגאולה הוא מיסטי, וההיבטים ההיסטוריים והלאומיים הם תסמונות חזותיות להשלמתה של גאולת ישראל, המסיימת את גאולתו של כל דבר ודבר, מכיוון שמשמעות הגאולה היא הצבת כל דבר במקום המתאים לו. לכן עולם התיקון הוא עולם הפעולה המשיחית, ובואו של המשיח משמעותו שעולם התיקון זוכה לצורתו הסופית".

לעומתו טוען אידל כי הקבלה הלוריאנית מכוונת לתיקון בעולמות העליונים וכי המשיחיות שולית בתפיסתו של האר"י בתפיסת הגאולה. הוא אומר כי ניסיונו של שלום להדגיש את האופי המשיחי של קבלת האר"י כמפתח להבנת התופעה השבתאית מבוסס על הצגה סלקטיבית של החומר, מכיוון שהחוקרים קיבלו את הדברים שכתב ללא בדיקה רצינית, וכך נמנע דיון היסטורי-סוציולוגי של ממש בעניין זה.

תשבי סבור כי המשיח נזכר בקבלת האר"י כמעט תמיד כמושג מופשט בלבד, והופעתו של המשיח היא רק סמל ותוצאה הכרחית להשלמת התיקון: יסוד בולט בקבלת האר"י הוא תיאורה של שאיפה משיחית עצומה, ללא עניין במשיח עצמו. המשיחיות היא ביטוי לגאולה פיזית של עם ישראל, שהועברה מהחיים הפיזיים בעולם הזה לעולמות רוחניים פנימיים, ולכן האדישות בקבלת האר"י כלפי כל מה שקשור לחבלי המשיח. גם דמותו של המשיח ומעשיו אינם מקבלים כמעט ביטוי בקבלת האר"י, ולפי פרשנותו של תשבי, בקבלת האר"י יש משיחיות בלי משיח. לעומת זאת לפי שלום, בואו של המשיח מסמן את השלמת התיקון, כך שלמשיח יש תפקיד מרכזי וממשי. לפי אידל, העיקר ברעיון המשיחי הוא המלחמה ברע והתיקון בעולמות העליונים.

לסיכום תפיסת האר"י בנושא גלות, גאולה וארץ ישראל, גלות השכינה מרכזית בהגותו ומסמלת את השבר בעולמות העליונים ואת איסוף הניצוצות שנפלו בין הקליפות בשבירת הכלים וחטא אדם הראשון. הגאולה תבוא רק לאחר שייאספו כל הניצוצות שמפוזרים בין הקליפות, בין העמים, ועבודה זו מוטלת על כל אדם מישראל. התיקון בעולמות העליונים בתהליך הגאולה, על פי האר"י, הוא העיקר, והגלות והגאולה בעולם הזה הם רק שיקוף של ההרמוניה האלוהית.

מושג הרע מרכזי בתפיסת הגאולה, ותפקידו של המשיח בגאולה השלמה הוא ניצחון הטוב וביטול הרע. זהו תפקידו המרכזי של האדם, לתפיסת האר"י, כי הגאולה הקוסמית של תיקון העולמות העליונים על ידי העלאת הניצוצות מתלכדת עם הגאולה הלאומית של עם ישראל, וקיבוץ הגלויות הוא קיבוץ כל הניצוצות שנפלו בין העמים בגלות.

בתורת האר"י יש חלוקה ברורה בין טוב לרע. עם ישראל הוא נציג האלוהות בעולם ואומות העולם הם נציגי הסיטרא אחרא. הגלות אינה עונש לעם ישראל אלא שליחות קדושה שנועדה לתיקון העולם ולא לתיקון העמים: שליחות ישראל אינה לקרב את העמים אל הקדושה אלא להוציא את הקדושה מתוכם ולהשמידם. המשיח וההיבט המדיני בתהליך הגאולה ומבוטאים במשפטים אחדים בלבד: לתפיסת האר"י, המשיח מסמל את השלמת תהליך התקומה ותיקון העולם. תיקון העולם הוא פעולה משיחית, ובתורת האר"י נראית שאיפה משיחית עצומה ללא עניין במשיח עצמו, כי העיקר ברעיון המשיחי הוא המלחמה ברע והתיקון בעולמות העליונים.

פרק שני: גלות, גאולה וארץ ישראל בהגות חכמי מרוקו

המחקר שנעשה על הקבלה בצפון אפריקה מועט אף על פי שהיצירה הקבלית שם התפתחה במשך תקופה ארוכה, החל במאה השלוש עשרה. שלום ותשבי היו הראשונים שחקרו בתחום זה, ושניהם פתחו ביצירה הקבלית של המקובל רבי אברהם אדרוטיאל, שהגיע לפאס בגירוש ספרד. כמו כן ראוי להזכיר את מחקרו של הירשברג על תולדות היהודים בצפון אפריקה, את מחקריו של חלמיש, הסוקרים את היצירה הקבלית במרוקו מהמאה השבע עשרה, את הקבלה הקדומה במרוקו, את השפעת מגורשי ספרד ואת ההשפעה הלוריאנית מבית מדרשו של האר"י על הקבלה במרוקו, את מחקרה של אליאור על הקבלה הקדומה במרוקו, את מחקרו של מנור על הגותו של רבי יעקב אבוחצירא, שהיה מנהיג ומקובל ומגדולי מקובלי מרוקו במאה התשע עשרה, את מחקרו של הוס על הספר "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא ועל חשיבות ספר הזוהר במרוקו  ועוד כתבים חשובים של חכמי מרוקו, כגון "כתר מלכות" של רבי דוד הלוי, "מלכי רבנן" ו"נר המערב", המוכיחים את קדימותה ומקוריותה של קבלת מרוקו.

המצב הכלכליחברתי במרוקו

מרוקו, ובשמה המקורי ממלכת המגרב, שוכנת בצפון אפריקה ואוכלוסייתה מונה היום כ- 33 מיליון נפש ומורכבת מערבים, ברברים ויהודים, שהיו מראשוני המתיישבים במרוקו. היום נותרו במרוקו כשלושת אלפים יהודים בלבד. השלטון במרוקו התאפיין לאורך השנים במאבקי שליטה רבים, והם גרמו לשינויים מדיניים תכופים ושינויים טריטוריאליים.

הקהילה היהודית במרוקו, לדעת חלק מהחוקרים, ראשיתה כבר בימי בית ראשון, וב"שיר השירים רבא" מתוארת גלותם העתידית של ישראל לצפון אפריקה. בתיאור זה המשיח אומר לבני ישראל כי הם עתידים לגלות למדינת ברבריה, שהיא מרוקו: "המשיח אומר לבני ישראל כי אחד מכם גולה לברבריה ואחד מכם גולה לסימטריה".  חלק מהחוקרים מציינים את תקופת בית שני כתחילתה של הקהילה היהודית במרוקו, ואומרים כי הגולים באו לצפון אפריקה לאחר חורבן הבית.

כמו כן ראוי לציון ביקורו של רבי עקיבא באפריקה לפני המרד הגדול של בר כוכבא, שכן הוא מעיד על הקשר שהיה בין יהודי ארץ ישראל ליהודי המגרב כבר בתקופה מוקדמת זו. הירשברג מעריך את ראשית שהייתם של היהודים בצפון אפריקה בתקופת שלמה המלך: "כי ימי היהודים באפריקה הצפונית כימי אנשי צור וצידון",  ועל פי הערכה זו הקהילה היהודית במרוקו קיימת כ- 2,700 שנה.

האסלאם הגיע למרוקו עם הכיבוש הערבי, בתחילת המאה השמינית, ואילץ את התושבים הברברים לקבל עליהם את דת האסלאם. מאז ועד היום השלטון במרוקו אסלאמי. החל מהמאה השלוש עשרה שלטו במרוקו כמה שושלות של ברברים וערבים, ומאבקי השליטה ביניהן נגמרו בדרך כלל במרחץ דמים ובהטלת מיסים דרקוניים על היהודים.

בשנת 1244 עלו לשלטון המרינים, שמוצאם משבטים ברברים בצפון אפריקה. שושלת זו שלטה כמעט על כל המגרב. המרינים ניהלו קשרים ותמכו בממלכת גרנדה ובממלכות מוסלמיות אחרות בספרד, ובשנים  1244 – 1248 הצליחו לכבוש את הערים תאזה, רבאט, סלא, מכנס ופאס. בשנת 1276 ייסדו המרינים את פאס החדשה. היא נהפכה למרכז אינטלקטואלי חשוב והוקמו בה המדרסות הראשונות. בשנת 1465 פרץ מרד נגד השלטון המריני בפאס בעקבות תלונות נגד כוחו הרב של הווזיר היהודי, וטבח המוני נערך ביהודי פאס. מקהילה ששגשגה בתקופה המרינית נותרו בעיר חמישה גברים ושש נשים בלבד. השושלת המרינית הופלה באותה שנה במרד שיזמו הווטאסים, שהיו מקושרים למרינים בקשרי משפחה.

הווטאסים היו מבני שבט הזנאטה הברברית. הסולטאן הווטאסי הראשון היה מוחמד א-שייח 1472          (1505 –  והשושלת שלטה רק בחלק הצפוני של מרוקו, ואילו הדרום חולק בין כמה שליטים מקומיים . מרוקו הייתה במגמת דעיכה כאשר עלתה לשלטון השושלת הווטאסית, ושליטי הווטאסים נכשלו בניסיונם להגן על מרוקו מפני פלישות זרות, בעיקר מצד הפורטוגלים, שהגבירו את נוכחותם בחופי מרוקו. הווטאסים ניסו כמה פעמים בראשית המאה השש עשרה להחזיר את שליטתם על ערי החוף ובפרט על טנג'יר ואסילה, אך לא נחלו הצלחה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

השושלת הסעידית, שהייתה שושלת מוסלמית סונית ממוצא ערבי, שלטה על מרוקו בשנים 1554 – 1659 , ובתקופתה היה אפשר למצוא במדינה יהודים שמילאו תפקידים כלכליים ומדיניים. יחסה של השושלת הסעידית ליהודים היה חיובי, וביהודים שמונו לתפקידים בממשל ובדיפלומטיה היה השגריר היהודי דון שמואל פאלאג'י, שחתם בשם הסעידים על הסכם עם הולנד. הסכם זה היה ההסכם הראשון של מרוקו עם מדינה אירופית. הסעידים העבירו את עיר הבירה של מרוקו למרקש ובנו בה מלאח ליהודים. לצד הפתיחות כלפי היהודים הכבידה עליהם השושלת הסעידית את נטל המס ומעמדם נשאר כשל ד'ימי, בני חסות של שלטון האסלאם.

עד לגירוש הגדול מספרד ב- 1492 היו מרוקו וספרד יחידה גאוגרפית אחת, והיה ביניהן מעבר כמעט חופשי והגירה פנימית. כשהתחילו רדיפות היהודים עוד לפני הגירוש עצמו עברו יהודים מספרד לצפון אפריקה:"כשגדלה והלכה מצוקתם של יהודי ספרד התחילו עוברים למדינת ברבריה שממנה באו רבים מאבותיהם לפני מאות שנים".  על הקשר הבלתי אמצעי בין היהודים בספרד ליהודי המגרב כתב הירשברג כי על פי הגניזה הקהירית, יהודי ספרד היו במקור יהודים מצפון אפריקה שבגירוש חזרו למקום שממנו באו. לפי אומדנים, מתוך כשלוש מאות אלף הגולים מספרד ומפורטוגל רק שלושים–ארבעים אלף התיישבו במרוקו, שהגיעו אליה דרך נמלי סאלי, אספי, לארש וארזילה. מגורשי ספרד הגיעו לערים הגדולות וגם לכפרים באטלס והתרכזו באזור החוף, שממנו יכלו לקיים קשרי מסחר עם אנגלייה וספרד, בדרום המדינה, ששם הייתה השפעה חזקה של הברברים והיהודים עסקו ברוכלות ובחקלאות, ובמרכז המדינה, ושם התפרנסו ממסחר קמעונאי וממלאכה זעירה.

את הקשיים, ההשפלות והייסורים שהיו מנת חלקם של מקצת המגורשים שהגיעו לפאס ולסאלי תיאר רבי אברהם אדרוטיאל, שכתב כי בנות ישראל חוללו ורבים בפאס מתו בצמא: "ומהם אכלו האריות ושאריות הפליטה באה לפאס ונאספו שם כל העדרים יחד גדולים כקטנים חכמים ונבונים".  ואולם אדרוטיאל מרעיף תשבחות על המלך מולאי מנסור, שעזר ליהודים להגיע לפאס, ומכנה אותו "חסיד אומות העולם".

המאה השש עשרה במרוקו התאפיינה באירועים דרמטיים שהשפיעו השפעה חדה על יהודי מרוקו הוותיקים. כאמור, עשרות אלפי יהודים היגרו למרוקו מספרד ומפורטוגל, ומאבקי השליטה בבית המלוכה הביאו עימם הטלת מיסים דרקוניים. היהודים חיו במעמד של בני חסות, "ד'ימי",  והוטלו עליהם מגבלות על אורח החיים: בלבוש, באיסור רכיבה על סוס ובחיוב לבישת בגד מזהה. במקומות מסוימים כמו בפאס היו ניסיונות לאסלם יהודים בכוח ולגרשם מערים ומכפרים. הבצורת, הרעב והמצוקה הכלכלית והחברתית היו אפוא כר נרחב לתסיסה משיחית-קבלית, וברבות השנים גרמה התסיסה לתנועה השבתאית לתקוע יתד במרוקו.

אירוע מכונן בתולדות מרוקו באותה התקופה היה קרב שלושת המלכים. הקרב נערך בקסר אל כביר שבצפון מרוקו ב- 4 באוגוסט 1578 בין מלך פורטוגל סבסטיאן, שרצה דריסת רגל במרוקו וכרת ברית עם השליט המודח של מרוקו אבו עבדללה מחמד השני, ובין סולטאן מרוקו עבד אל מלכ הראשון. את הקואליציה של מלך פורטוגל והשליט המודח הביס צבאו של עבד אל מלכ הראשון, ובקרב נהרג אבו עבדאללה מחמד. גם מלך פורטוגל נהרג, והסולטאן המכהן עבד אל מלכ מת בקרב מוות טבעי. על מרוקו הומלך אפוא סולטאן חדש: אחמד אל-מנסור, בן משפחתו של הסולטאן שנהרג. אחמד אל-מנסור מלך עשרים וחמש שנה  (1578 – 1603), וכונה אל-מנסור המנצח. על קרב שלושת המלכים וסיומו בהצלחה לטובת היהודים נכתב בספר "דברי הימים" של רבי שאול סיררו מפאס: "והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ח יום ב' לרח' אלול ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא בקרוב".  התקופה שקדמה לשנת עלייתו של אל-מנסור לשלטון הייתה סוערת ולוותה באנדרלמוסיה גדולה ובמאבקי שליטה בתוך בית המלוכה שגרמו לפגיעות ביהודים ולהטלת מיסים ומגבלות על חיי היהודים בכלל. לעומת זאת הייתה תקופת שלטונו אחת התקופות היפות של יהודי מרוקו, כמו שכתב בר אשר: "משנת 1578 עד שנת 1603 תחשב מלכותו הארוכה של אחמד אל מנצור כנוה מדבר ליהודים ]…[ לעיתים נדירות ידעה מרוקו שקט ושגשוג כאלה שידעה תחת שלטונו".

לאחר מותו של אל-מנסור בשנת 1603 החלו מאבקי שליטה בין יורשיו, והם עוררו מחדש את האלימות שנרגעה בתקופת שלטונו. מלחמת הכול בכול פרצה: מכל עבר צצו מנהיגים דתיים, נלחמו ביניהם וזרעו הרס וחורבן. נוסף על השבטים הברבריים גם השבטים הערביים השתתפו בקרבות, וזו הייתה תקופת האנרכיה הקודרת ביותר שידעה מרוקו. בתקופה זו גם ערים מבוססות ושלוות בדרך כלל, כמו פאס, היו טרף לקבוצות אלימות. הפילוג בין יורשיו של אל-מנסור לווה במלחמת אחים ובירידה איטית של בית המלוכה, והן בישרו את קיצה של השושלת הסעידית: "לאחר מותו של המלך התחילה מלחמה על כיסא המלוכה בין בנו ויורשו מוחמד ובין שני אחי אביו, הקרב הזה לווה בהתקפות על היהודים, הטלת מיסים כבדים, גירוש של יהודים כפי שכותב רבי שאול סיררו בספר דברי הימים".

סיררו, כותב הכרוניקה של יהדות פאס, מתאר את השנים שס"ד–שס"ו  (1604 – 1606)( וכן שע"ד–שפ"ג -( 1614 – 1623)  כשנים של בצורת ורעב שהביאו למותם של שבעת אלפים איש. מחירי מצרכי מזון כמו חיטה האמירו והגיעו למחיר של שלוש מאות אוקיות. זה היה רצף של שנים קשות לתושבי מרוקו בכלל וליהודים בפרט, שמאות מהם מתו ברעב: "בני פאס היקרים נפוחים כנאד מזי רעב, ויתר משש מאות אנשים נשים ובחורות בתולות שהמירו דתם".

בשנים אלו הייתה הגירה של יהודים מפאס בגלל המאורעות, ובהם היו רא"א ורבי סולימאן אוחנה, שעלו לארץ ישראל: "מספר רב של רבני המערב עזבו את ארצם ]…[ בעיר הקבלה היו גם רבנים אחרים מארץ הדרעא שבה מצאה חוכמת הקבלה קן, והתוודעו לגדולי המקובלים רבי חיים ויטאל והאר"י, אליהם הצטרפו הרבנים יוסף המערבי בן טבול ורבי סולימאן אוחנה מפאס, בירושלים התיישבו הרב שמואל חאגיז ורבי יעקב צבאח ובחברון הרב אברהם אזולאי".

בשנת שס"ט  (1609)  כבש השליט עבדאללה בן מולאי את פאס וגרם סבל רב ליהודי פאס. הוא העלה את מחירי המזון והוריד את ערך הכסף, וכך גורם הפסד גדול לבעלי הון ולאנשים אמידים, שמקצתם היו יהודים. סיררו כתב על שנת שע"א  (1611)  שהייתה קשה ליהודי פאס, ותיאר את הסחיטה של השליט את היהודים בדרישתו לשלם לו סכום עצום כמס שיוכפל אם יאחרו לשלם ביום אחד: "מולאי זיידאן אשר חשבנו בצלו נחיה יצא הקצף מלפניו, בא השר הצורר ואמר שייתנו היהודים עשרת אלפים אוקיות ]…[ ואמר שאם לא יתנום קודם הלילה שיתנו למחר כפליים והתחיל לגבות ולא הספיק היום,למחר אמר שייתנו לו עשרים אלף אוקיות".  בשנים הללו גורשו היהודים גם מתרודאנט שבדרום מרוקו. רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט, המקובל שכתב את הספר "מנחה חדשה", תיאר בהקדמה לספרו את הייסורים ואת הגירוש שעברו: "בימים ההם התקדרו עוד שמי יהודי מרוקו מפני סכסוכים מדיניים ומקרים רעים, בחבל שוש בעיר תארודאנט היו בשנת שנ"ח [ 1598 ] רעב ומגפה שמפניהם נאלצו יהודי העיר לגלות ממנה ילכו ויתישבו בעיר אקה".

פאס נחשבת לאחת מארבע הערים המקודשות לאסלאם. הייתה בה קהילה יהודית חזקה וגדולי הרבנים ישבו בה, ועימם כותבי הכרוניקה היהודית במרוקו, כמו רבי שאול סיררו, ומכאן התיאור הסלקטיבי של ההיסטוריה של יהדות מרוקו, שהתמקד בעיקר בקורות קהילה זו. לכן התמונה המתקבלת אינה תמיד אמינה בהכרח, כי היא צובעת את חיי כל היהודים במרוקו בגוונים שחורים על בסיס תיאור האירועים בפאס בלבד.

הירשברג מבקר את כותבי האירועים בפאס ומציין כי האירועים הקשים היו נחלת כולם, ולא רק היהודים סבלו: "בכולם התעללו השלטונות וגבו מהם את המחיר של מאבקי הירושה ]…[ תיאור התקופה לאור המקורות היהודיים והידיעות על מה שקורה במרוקו היו על ידי אנשי פאס ששמו את המיקוד על מה שקורה בפאס". לדעת הירשברג, אנשי פאס התעלמו מהקורות את היהודים במקומות אחרים, והאנרכיה ששלטה במאה השש עשרה, עם שלטון השריפים, פגעה בכולם, ערבים, ברברים ויהודים.

מארמול, היסטוריון ספרדי ששהה במחצית המאה השש עשרה בצפון אפריקה, העריך שמספר היהודים בפאס היה עשרת אלפים נפש ואבחן את רובם כמגורשי ספרד. הוא מתאר את יהודי פאס כמושפלים שהמוסלמים פוגעים בהם ותוקפים אותם ברחוב, ומציין כי נאסר עליהם לנעול נעלי עור, אבל היהודים נחשבים משכילים והמלך מפקיד בידיהם את ניהול ענייני בית המלוכה.

לסיכום, המצב הכלכלי-חברתי-דתי של יהודי מרוקו הושפע ממאבקי שליטה תכופים מצד הטוענים לכתר. מאבקים אלו לוו בהטלת מיסים דרקוניים על היהודים, ואפליה וגזרות על חיי הדת של היהודים מאפיינות את מצבם ברוב הזמן. השנים 1603 – 1612 , שלדעת החוקרים היו השנים שבהן עזב רא"א את פאס, מאופיינות במצוקה כלכלית, בבצורת וברעב, בכאוס ובמאבקי שליטה.

עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

נובמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוק    
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

רשימת הנושאים באתר