מורשת יהדות מרוקו

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

תטואן; המאה הי״ט(?)

במרכז — מנורה, ומכל צד שתי ציפורים ושני אגרטלים ; בשני האגרטלים המרכזיים חרותות כתובות בערבית, הכוללות את השם העברי ״יחיה בן…״ (לא פוענח) ואת שם המקום "תטואן״

פליז; מעשה קידוח וחריטה ; אל הדופן מולחמים שני עמודים, מעשה יציקה וחקיקה

הגובה : 47 ס׳׳מ ; הרוחב: 42 ס״מ מוזיאון ישראל (120)

נעשה במוגאדור ; אמצע המאה הכ'

כסף ואבץ ; מעשה ריקוע וקידוח

הגובה : 35 ס״מ ; הרוחב : 29 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (121)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

מנורות־חנוכה כפריות

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט

עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס”מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך: 13 ס״מ ; הרוחב: 4.5 י אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

המאה הכ^׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב: 9 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס,

מתנת גב׳ לאז ראה : לארדו, עמ^׳ 148 (124)

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ; עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

עמוד 79

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.

המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

ערב החג, מבעוד יום, הבית כבר נקי ומסודר, השולחן ערוך ומקושט במפה חדשה ובדברי זכוכית, כסף או נחושת, הנוצצים בנקיונם. בעלת הבית רוחצת את הבנים, מלבישה אותם בבגדי־חג חדשים לקראת לכתם לבית־הכנסת עם אביהם.

אופייניים במיוחד לחגי היהודים במארוקו הם הפיוטים, שחוברו בידי משוררים מקומיים. בכל הקהילות מושרים פיוטים אלה בניגונים מיוחדים לכל חג ובמקומות קבועים בתפילה (בקהילות אחרות במזרח אין נוהגים להפסיק את התפילה בפיוטים). בדרך־כלל שר פייטן בית־הכנסת את הפיוטים, וכל הקהל מלווה אותו או חוזר אחרי הפזמון. הפיוטים שגורים כמעט בפי הכול. לכבוד החג שרים גם קטעים מסוימים מן התפילה בניגון מיוחד.

אחרי תפילת שחרית נוהגים לבקר אצל קרובים וידידים לברכת ״מועדים לשמחה״ ולסעודת־קידוש. זוהי סעודה קטנה, שבה מגישים מעדני־בשר, סאלאטים ו״מאחייה״ (משקה חריף — כעין עראק מתוצרת־בית). גם סעודה זו מלווה פיוטים מענייני־דיומא.

בסעודת־החג מוגשים מאכלים מיוחדים. לכל חג ולכל משפחה מנהגי־אוכל מיוח­ם, העוברים מדור לדור. בכל החגים מגישים בדרך־כלל מנה ראשונה של כעין חביתה מעורבת בבשר קצוץ, בתפוחי־אדמה ובגזר (תבשיל זה נקרא ״אל־מחממר״ (״אל־מעקודה״). מוגשים סאלאטים רבים, ותבשילי־הבשר למיניהם עשירים מן הרגיל. יש משפחות שמגישות כמנה שנייה ״כוסכוס״ עם צימוקים, מתובל בקנמון. גם לכיכרות־הלחם צורה חגיגית, שכן בעלת־הבית מקשטת אותן בקישוטים מיוחדים. אחרי הסעודה נחים מנוחת־צהריים. לקראת מנחה הומה הרחוב אדם — מברכים איש את רעהו בברכת ״מועדים לשמחה״, ועל כך עונים ״חגים ימנים לששון״. אווירת חג אופפת את הכול.

חנניה דהן

פורים

צפרו; המאה הי׳׳ח או הי״ט

עור מגולל על מוט מעץ־ארז; משובץ חוטי־כסף

אורך העץ : 53 ס׳׳מ ; רוחב הקלף : 23 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל (126)

מגילת אסתר

מגילות אסתר ממארוקו על־פי־רוב אינן מאוירות. עם זאת אפשר למצוא מגילות־ קלף מעוטרות ומאוירות. הקשת המאורית, שהיא המוטיב העיקרי באמנות היהודית במארוקו, משמשת יסוד עיטורי גם במגילת אסתר מן המאה הט״ז או הי״ז(מס׳ 127).

משום הסבר למציאותה של הקשת במגילת אסתר אפשר למצוא בסיפור־העלילה עצמו המתנהל, למעשה, בשני ארמונות־מלוכה — זה של המלך וזה של המלכה. ואכן, מערכת־ הקשתות אמנם מזכירה ארמון ספרדי־מאורי.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה.

המצה; הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

התמונה העליונה בצד שמאל

רעשן — ״זלזיל״

רעשני פורים היו של עץ או של קנה־סוף חלול שמולא בחצץ

מאחר שלא נמצא רעשן באוספים או בידי יוצאי מארוקו, מובא כאן תיאור מצויר שהכין במיוחד כבוד הרב יוסף משאש, חיפה האורך המקובל: כ־20 ס״מ

(128)

התמונה העליונה בצד ימין

גלגלת לחירור עוגות ומצות — ״זררארה״ המאה הכ׳

עץ, פליז וברזל

האורך : 18 ס״מ ; קוטר הגלגל : 4.5 או 6 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס

(129)

התמונה התחתונה בצד ימין

עוגת־פורים "כבזה די פורים״ או ״בויוזה״

לחם שמוכנסות בו חמש ביצים בקליפתן, מהודקות ברצועות־בצק אומרים : מספר הביצים כמספר הילדים במשפחה ; ועוד : כאשר מוציאים ביצה, תולשים את "עינו של המן"

הקוטר: 25 ס״מ

(130)

התמונה התחתונה בצד שמאל

עוגיות־פורים — ”אזלג״ (למחרוזת)

צורות־מאפה שונות הקרויות מגן־דויד, תוף, דג, ציפור, חלזון, סולם וכד׳; נוהגים לתלות אותן בצרור בחדרי הילדים

האורך המירבי: 15 ס״מ

(131)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פורים

עמוד 85

ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.

באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.

א״ק

הגדה של פסח מכנאס; המאה הי׳׳ח דף השער מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(132)

דף מצויר מאותה ההגדה ובו דמותו של ״שפוך״ —• ״סיפוך׳

(133

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח

עמוד 83

ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.

באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.

א״ק

הגדה בתרגום ערבי־יהודי תשכ״ג / 1963

הסופר : הרב חותא מצפרו

כתב־יד על נייר

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס׳׳מ

אוסף יששכר בן־עמי, ירושלים (134)

צלחות לסדר פסח—׳ "צינייא די פיסח״

קאזאבלאנקה ; תר״צ / 1930

בשוליים כתובת : ״מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. לשנה הבאה — ציון ציון — בירושלים תוב׳׳בא״ ; במרכז כתובת: "ג מצות זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס חזרת קערה"

פליז; מעשה ריקוע ;

הכתובות והעיטור הם מעשי חקיקה וטביעה

הקוטר: 46 ס״מ

אוסף יוסף לוגאסי, ירושלים

(135)

ראשית המאה הכ׳

בשוליים כתובת : "אלה מועדי "יי" מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם סברי מרנן ברוך אתה "יי״ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל״ ; במעגל החיצון כתובת : ״לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו "יי" אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת את יום חג המצות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה זמן חרותנו באהבה מקראי קדש זכר ליצאת [כך] מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבתות ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ״יי״ מקדש השבת וישראל והזמנים ברוך אתה "יי" אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוצאי [כך !] מצה מרור כורך שולחן ע׳׳צ״ב״ה״נ״ ״ ; מסביב למרכז כתובת : ״ג״ מצות ביצה כרפס מרור חרוסת זרוע״ ; במרכז בקבוק, ולצדדיו גביעים עם הכתובת : ״יין ישן׳ ופעמיים המלה ״כוס"

פליז; מעשה ריקוע, חיקוק וטביעה

הקוטר: 48 ס״מ

אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים

(136)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח

חיי היהודים במרוקו.

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

 התמונה העליונה: כלים בזעיר־אנפין, הניתנים לילדים בחג הפסח — ״מנדרה״ או ״תמסרקת״ איזור הריף ; ראשית המאה הכ׳

חרס מחופה חיפוי בהיר ועיטור חום המידות : 3—5 ס״מ מוזיאון האדם, פאריס (137)

התמונה האמצעית: נרות־שמן

גולמימה ; ראשית המאה הכ^׳(?) מיוחדים לקריאת ההגדה בליל הסדר

חרס חום בהיר ; זיגוג חום, שאינו מכסה את צלוחית הבסיס

הגובה : 11—14 ס׳׳מ ; קוטר הבסיס : 7—8 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל, מתנת מר אילוז (138)

התמונה התחתונה: כלים להכנת מצות — ״מאכינה דל־קטיע ודזוואק״

חישוק רחב לחיתוך בצק ותבנית עגולה בעלת שתי ידיות לחירור בצק

ברזל, עץ ופליז

אורך הידית : 7 ס׳׳מ ; קוטר החישוק : 19 ס״מ ; קוטר התבנית : 17 ס״מ מוזיאון ישראל (139)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו.

עמוד 86

חיי היהודים במרוקו.

זהו איננו עוד ספר במורשת והיסטורית יהודי מרוקו, זהו ספר מיוחד שהתמזל מזלי ונפל בחלקי. הספר הוצא לאור על ידי מוזיאון ישראל בירושלים בשנת 1973 קטלוג מספר 103. הספר משלב היסטוריה, סיפורים ובעיקר תמונות מרהיבות של המוצרים המוצגים במוזיאון עם פירוט והסבר אודות כל חפץ וחפץ.

מיטב החוקרים והידענים השתתפו בכתיבתו, כל אחד ותחומו הוא, חיים בנטוב, חנניה דהאן, אנדרי נתן שוראקי, ועוד רבים וטובים.

ידידי מוזיאון ישראל בפאריס התארגנו מחדש כדי לסייע למוזיאון ישראל לערוך את התערוכה על יהדות מארוקו, במגמה לשפוך אור על חלקה של יהדות זו בתרבות היהודית, על כל גילוייה — הן בהווי, בפולקלור ובמלאכת־מחשבת הן בחיי־הרוח.

לא הייתה זו משימה קלה, ולצערנו אין הביצוע מושלם, שכן היינו זקוקים לזמן רב יותר, למקום נרחב יותר ואף לתקציב נכבד יותר. משום כך לא יוכלו התערוכה, הקטלוג והאמצעים האור־קוליים — שנועדו לשקף את הצדדים שאין אפשרות להציגם בדרך אחרת — להביא אלא אפס קצה מתרבותה של עדה כה עתיקה ומגוונת כמו יהדות מארוקו.

יהודי מארוקו פזורים היום על־פני ארצות רבות ובכל שכבות החברה — באירופה, באמריקה ובישראל. אל כל חוגיה של תפוצה חדשה זו פנינו כדי לבקש עזרה, ואכן, הידיעה על התערוכה נתקבלה לעתים בספקנות, לעתים קרובות בהתלהבות, אך מעולם לא באדישות.