חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל


חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-פנים בית הכנסת " רבי דוד " – מכנאס

 

 

תמונה משמאל

פנים בית הכנסת " רבי דוד " – מכנאס

תמונה עליונה מימין

פנים בית הכנסת " דרעי " – פאס

תמונה קטנה למטה מימין

גניזה של ספרי הלכה – סלא

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-שלושה נרות נשמה לבית הכנסת " כאס " או " כאס דסעיל "

חיי היהודים במרוקו

מוזיאון ישראל – ירושלים

שלושה נרות נשמה לבית הכנסת

" כאס " או " כאס דסעיל "

ראשית המאה העשרים

מימין

צרפו

פליז, מעשה יציקה, הקולב בצורת " כמסה

מוזיאון ישראל

 

באמצע

פליז, הקולב עשוי בצורת " כמסה

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס

 

משמאל

כתובת : " מנורת המאור לעילוי נשמת הנפטר תנצב"ה "

פליז, הקולב יוצק בצורת יד – " כמסה " – ומחורר

הכתובת והעיטור צבועים בצבע זהב על הזכוכי

אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-בית כנסת כפרי באמזרו

 

התמונה העליונה

בית כנסת כפרי באמזרו

תצלום משנות החמישים של המאה העשרים

צילם ז.שולמן

 

התמונה התחתונה

בית כנסת " סירירו " בפאס.

תצלום משנת תרצ"ח – 1938 או תרצ"ט – 1939

משאל הרב הראשי מתתיהו סירירו

אוסף מאתייס מויאל, פאריס

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-סד לרגליים – "קרמה "

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מויאון ישראל

תמונה מימין למעלה

סד לרגליים – "קרמה "

מראכש – שנות הארבעים של המאה העשרים

עץ וברזל, שני ווים לסגירה במנעול

 

פריט שני בתמונה העליונה

מכשיר לקשירת הרגליים – " פלקה "

מראכש ראשית המאה העשרים

מוט עץ ובו נקבים שדרכם משתחל חבל מפותל אורך המוט, 64 ס"מ

 

תמונה מימין למטה

בבית הספר של כל ישראל חברים

קאזאבלאנקה, שנות השישים של המאה העשרים

צילם, אסף קוטין, תל אביב

 

תמונה משמאל למעלה

לוחות לשינון האלפבית – " לוחא "

לוחות עץ ועליהם דף של קלף או של נייר

המודבק או מהודק ברצועות עור ובמסמרי ברזל

מראכ שנות הארבעים של המאה העשרין

מוזיאון ישראל

 

תמונה משמאל למטה

טנג'יר , שנות הארבעים של המאה העשרים

כתובת : " לתשוקת הילד שעשועים יעקב בוזגלו ישצ"ו אכי"ר " 

מוזיאון ישראל

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-שולחן כתיבה – " מידה דלכתבה "

 

התמונה העליונה

שולחן כתיבה – " מידה דלכתבה "

המאה הי"ט או העשרים

עץ מצופה – מבחוץ עור שחור, ועליו עיטורים של ניטים

מפליז, ומבפנים אריג ירוק, ובו דגמי פרחים של קטיפה אדומה

מוזיאון ישראל, אוסף אליכס

 

תמונה תחתונה

סידור האר"י – " סידור " או " מצחאף "

תקנ"א – 1791

שם הסופר : מכלוף בן יהודה זהר

דיו שחורה על גבי נייר

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטנגר 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מנורה לבית הכנסת – "הוש" או ג'וש " או ," חליה "

תמונה עליונה

מנורה לבית הכנסת – "הוש" או ג'וש " או ," חליה "

ראשית המאה העשרים

המנורה הייתה תלויה מעל למושבו של בעל השמחה – חתן או בר מצוה

צורת המנורה כצורת מגן דוד, שאליו מחוברים חישוקים להחזקת כוסות לשמן

פליז וזכוכית

מוזיאון : היכל שלמה ירושלים

 

תמונה תחתונה

מנורת זכרון

סוף המאה הי"ט

לפי המסורת מוקדש אחד הנרות לרבי מאיר בעל הנס והאחר לרבי שמעון בר יוחאי

פליז : הכוסות עשויות זכוכית סגולה 

המוזיאון לאמנות יהודית, פאריס, אוסף אביגדור קלגסבלד

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל- כיסוי מזוזה לבית – " ג'יטה דל מזוזה "

  כיסוי מזוזה לבית – " ג'יטה דל מזוזה "

המאה העשרים

מתחת למלה " שדי " מופיע שם הכלה

קטיפה על גבי קרטון :

רקמה של חוטי כסף שיבוץ קטיפה אדומה באפליקציה

אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-מנורות זכרון לבית ולבית הכנסת – " קנדיל

 

מנורות זכרון לבית ולבית הכנסת – " קנדיל ,

דומה כי ייעודם של נרות השמן לא היה מוגדר במדויק והשתנה לפי מנהג המקום

ה " קנדיל " היה מנורת זכרון לנשים שעוד שה " כאס " – מנורת בית הכנסת נועד לזכר גברים

שניהם נמסרו לבית הכנסת עד תום השנה לפטירת המת, אך עד מועד זה היו תלויים בבית והודלקו בעיקר בשבתות ובמועדים. 

התמונה הגדלה מימין

המאה הי"ח או הי"ט .

סוג זה של נרות שמן הוא הסוג העתיק ןהמפואר ביותר

 

התמונה הימנית מתוך השלישייה

מאזאגאן, המאה הי"ט

כותרת עשויה דגמים מעולים הצומח ובראשם ציפור. 

עיטור דומה אך קטן יותר, מופיע מעל לאגן השמן

 

התמונה האמצעית מתוך השלישייה 

המאה הי"ט

אל הדופן האחורית מודבקת ציפור גזורה מלוח פליז

 

התמונה השמאלית מתוך השלישייה

נעשה במוגאדור, המאה העשרים 

הדופן האחרוית דומה לזו של חנוכיות ושל כיסויי מזוזה

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-תרומתה של יהדות מארוקו למורשה היהודית – חיים זעפרני

תרומתה של יהדות מארוקו למורשה היהודית – חיים זעפרני

בראשית דברינו עלינו להדגיש, שעד תחילת המאה העשרים, שהיתה תקופה של תמורות ופתיחת חלון לעולם החיצון — כלומר, לתרבות־המערב — לא חרגה תרומתה של יהדות המזרח, ושל יהדות מארוקו בכלל זה, מתחום מדעי־היהדות המסורתיים והספרות הרבנית בכללותה, ממש כמו ביהדות אירופה שלפני האמאנציפאציה.

נגביל את דיוננו לתקופה בתולדותיהם של יהודי מארוקו שאינה כה ידועה: למן גירוש ספרד ועד ימינו, תקופה המוגדרת תכופות כתקופה של שפל. נדלג אפוא על המאות שלפני־כן, כלומר, על תקופת תור־הזהב באנדאלוסיה ועל נציגיו החשובים ביותר, שעליהם מתייחסים, לדבריהם, צאצאיהם של מגורשי אנדאלוסיה שבמארוקו — תור־הזהב שהקיף את הקהילות התאומות בעלות הקשרים האמיצים שמשני עבריו של מיצר גיבראלטאר: פאס וקורדובה, סוותה ולוסינה, תטואן וגראנאדה ועוד.

ראוי לזכור, שרבני המגרב היו מוריה של יהדות אנדאלוסיה. ממארוקו יצאו במאה הי׳ הדקדקנים הראשונים — כגון יהודה חיוג׳ — וכן בלשנים ומשוררים שמייחסים להם את ייסוד האסכולה האנדאלוסית. דבר זה נכון גם לגבי כמה ממחבריה של ספרות הפוסקים: רבי יצחק אלפאסי הגיע לספרד בהיותו זקן, אחרי שהורה במשך זמן רב במארוקו, מקום שם חיבר את יצירתו החשובה ורבת־ההיקף ״תלמוד קטן״ ואת מרבית השו״ת שלו.

לא נוכל לעמוד על המחשבה היהודית במארוקו אם לא נעמוד על שני תפקידיה העיקריים, כבכל מקום אחר: שמירה על הקיים, מזה, ויצירה, מזה. התפקיד הראשון היה להבטיח, כי תישמר מורשתם הרוחנית של יוצאי אנדאלוסיה ושל התושבים המקומיים. ואכן, קהילות מארוקו, שחיו בבדידות כפולה — זו של ארץ המנותקת מתרבות־המערב וזו של המלאח, שמנעה כל מגע פורה עם העולם החיצון — ידעו לשמור במשך ארבע מאות שנות־החושך שחלפו על אוצרות־התרבות שהופקדו בידיהן כשמור גחלים מתחת לרמץ.

וכאשר התחלפו העתים ובאו שנות־ רווחה ונסיבות מתאימות, הפיחו בהם רוח־חיים וניסו להפרותם. למרות קשיי החיים וחוסר־הבטחון, תוך מאמץ מתמיד לשמור על קיומן הדתי, ואף הפיסי, של קהילותיהם, שהיו נתונות בסכנות מתמידות — של אונס מבחוץ ושל פירוד מבפנים — השתדלו חכמי כל התקופות, הן המנהיגים הרוחניים הן המנהיגים החילוניים, לטפח את התורה ואת המסורת.

במאות אלה של דלות אינטלקטואלית בעולם המוסלמי התרכזה היצירה הרוחנית באמונה ובדת: המשכיל היהודי בעת ההיא היה דיין ומורה־צדק, דרשן, פייטן, פרשן ואיש־קבלה. דרכו האינטלקטואלית הניעה אותו לחבר סוג ספרותי שעלה בקנה אחד עם דאגותיו והתאים לתחומי־התעניינותו העיקריים: חיבור בענייני הלכה, קובץ של שו״ת, אסופת פיוטים או דרשות, פירוש קבלי של הזוהר או של תפילות, חידושים בתנ״ך ובתלמוד וכד׳.

התפקיד השני, זה של יצירה והבעה, קשור קשר אמיץ בתפקיד הראשון, זה של שמירה על הקיים, שהוא בסופו של דבר המסגרת הספרותית שאת קוויה היסודיים שרטטנו.

תפקיד זה, המשמש אספקלריה של הערכים האוניברסאליים של היהדות, משקף בעת ובעונה אחת גם את חיי הקהילה במארוקו — חברה אשר לדאבוננו לא נחקרה עד כה די הצורך, או אף היתה נסתרת לגמרי, חברה יהודית מקורית, שבה הוכיחו הפרט והכלל סולידאריות יחידה במינה עם יתר הקהילות היהודיות בעולם, על־אף בדידותם ודלותם.

לא נוכל למנות כאן את כל יצירות־הרוח של יהדות מארוקו או לדון בצורה שיטתית, ולו בקצרה, בספרות הרבנית הענפה שנתחברה במארוקו, ורק ננסה לזרוע אור על כמה יצירות ודמויות, במגמה להעלותן מתהום הנשייה ולהשיב יצירות לבעליהן.

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-תרומתה של יהדות מארוקו למורשת היהודית-חיים זעפרני

א.      ספרות המסתורין

ספרות זו חובקת תחומים שונים, התלויים אהדדי: הזוהר, הקבלה הלוריאנית והפירושים על דרך הסוד של התנ״ך ואוצר התפילות.

הזוהר, שהועלה למדרגת ספר קדוש, בדומה לתנ״ך ולתלמוד, תופס מקום ראשי בחיי־הדת של קהילות מארוקו. במיוחד השפיע על חיי־הרוח של היהודים בדרום הארץ: בהרי האטלאס, באיזור סוס ועד לפאתי הסאהארה פורחת ספרות קבלית ששורשיה בספר הזוהר, ספרות שזכתה לאישור הן בקרב העדה הספרדית הן בקרב קהילות אשכנז, מקום שם נדפסה ושוננה. יצירות אלו, שנכתבו בידי מחברים שנולדו או התחנכו במארוקו, הן, לדעת מומחי האוניברסיטה העברית בירושלים, מן החשובים שבפירושי הזוהר שראו אור. נזכיר כאן רק מחברים אחדים :

ר׳ אברהם אזולאי, אבי סבו של חיד״א המפורסם, נולד בפאס, שם זכה לחינוך מסורתי וקבלי. ישב בחברון בתחילת המאה הי״ז וחיבר מספר רב של פירושים ותוספות החיוניים להבנת הזוהר. מן החיבורים שראו אור פעמים רבות באירופה ובארץ־ישראל ראוי להזכיר: ״אור החמה״, ״זוהר החמה״, ״אור הלבנה״, ״חסד לאברהם״.

ר׳ שמעון לביא, הידוע בעולם הספרדי בזכות שירו ״בר יוחאי״, אחד ממזמורי שבת, חי בפאס, אשר את מנהגיה השונים הביא בספרו ״כתם פז״ — פירוש מונומנטאלי לזוהר.

בין החיבורים המאוחרים יותר על הזוהר, שנכתבו אחרי התפשטותה של קבלת האר״י, ראוי לציין את פירושי שלם בוזאגלו (חי במאה הי״ח), ״מקדש מלך״, ״כסא מלך״, ״הדרת מלך״ ועוד, שיצאו לאור באמסטרדאם, בלונדון ובפרימיסלא. הם מבוססים בעיקר על תורת רבי אברהם אזולאי, מקובל ממראכש.

בבית־מדרשו של האר״י בצפת היו כמה תלמידים מפורסמים ממוצא מארוקאני. במאה הט״ז נוסדה בעיר זו קהילה חשובה של יוצאי מארוקו, אשר בראשה עמדו אנשי־רוח רבים, שנמשכו אחרי תורת הקבלה, אשר פרחה, כידוע, בגליל בימים ההם. שלושה מהם נתפרסמו: יוסף אבן־טבול, מסעוד אזולאי (סגי נהור) ואבו־חנא מערבי. במחקר שהקדיש פרופי שלום לתלמידי האר״י תופס אבן־טבול מקום חשוב , כן הוא מצוטט תכופות בספרו של פרופ׳ שלום על הקבלה וזרמיה.

נחתום רשימה זו של סופרים מקובלים בשני שמות מני רבים: משה בן מימון אלבז מתארודאנת שבחבל סוס •, חיבר פירוש על התפילות על־פי הזוהר בשם ״היכל הקודש״, שנדפס באמסטרדאם בשנת 1653. תלמידו יעקב בן יצחק (היוצר), המכונה בו איפרגאן, נאלץ לעקור מתארודאנת לאקא שבפאתי הסאהארה, שם חיבר מספר רב של פירושים קבליים על התנ״ך, שכונסו בספר ״מנחה חדשה״ , העתק של הספר משנת 1619, בכתב־ידו של המחבר, שמור במוזיאון של ליוורפול.

ב.      השירה

בתחום זה בולטים עוד יותר שני התפקידים שנמנו, זה של היצירה וזה של השמירה על המורשה הרוחנית. משכילי מארוקו שמרו בדבקות על המורשה השירית הארצישראלית שלאחר הגלות (פיוטי יניי, הקלירי וכר), של האסכולה הספרדית (אבן־עזרא, יהודה הלוי וכר) ושל האסכולה האיטלקית־הישראלית של תחילת העת החדשה (ישראל נג׳ארה), ועם זאת גם העשירוה. הם שמרו בנאמנות על הצורה ועל התוכן, על הנושאים המסורתיים ועל שיטות הקומפוזיציה, ובעיקר על המשקל הערבי, שאפיין את השירה היהודית של אנדאלוסיה.

לצורת־ביטוי זו של יהדות מארוקו — ה״קצידה״ היהודית־הערבית והשיר העברי כאחת — נודעת חשיבות מרובה, הן בשל ערכה האסתיטי הן בשל העובדה, שהיא מעידה עדות נאמנה על ידיעה עמוקה של התרבות היהודית, החל במדרש, באגדה ובקבלה וכלה בפיוט. המבוא של משה אבן־צור לקובץ־השירה שלו ״צלצלי שמע״, שבו מופיעה, בין היתר, הרצאה ארוכה על הדחפים המיסטיים שהניעו את המשורר לשיר את תהילת האל, הוא שיעור מצוין במלאכת־השיר.

השירה היהודית־המארוקאנית, בדומה לשירה בשאר קהילות ישראל (פרט לחיבורים החילוניים של התקופה האנדאלוסית), היא שירה דתית ביסודה, השופעת אמונה לוהטת וספוגה אהבה רבה לארץ־ישראל ולערכי היהדות. רוח זו מורגשת בכל סוגי־השירה: ה״אהבה״, המבטאת את האהבה לאלוהים ואת האמונה בבחירת ישראל; ה״גאולה״, המביעה תקווה משיחית ואמונה באל ־, וה״קינה״, המבכה את חורבן בית־המקדש, את אובדן עצמאותו המדינית של עם ישראל ואת ראשית גלותו.

הקינה היא סוג נפוץ בקרב פייטני מארוקו, מאחר שמתמזגים בה כאב האסון הלאומי בעבר וצרות ההווה. פיוטים אלה תופסים מקום נכבד הן בתפילות שבת ומועד בבית־הכנסת הן בטקסים משפחתיים. כמה משירים אלה קנו את לבה של היהדות הספרדית בירכתי מזרח ובפאתי מערב כאחת. בהקשר זה ראוי להזכיר שיר אפולוגיטי, השר את שבחי העיר טבריה:

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה אעברה נא ואראה / אדמת קודש טבריה

שיר אחר, המוקדש לאליהו הנביא, נאמר בדרך־כלל בשעת ברכת ההבדלה ובטקסי ברית־מילה:

אערוך מהלל ניבי / לפני אלהי אבי לכבוד חמדת לבבי / אליהו הנביא

שני שירים אלה, שחוברו בידי דויד חסין, נפוצו בעולם הספרדי על־ידי שלוחי ארץ־ישראל שביקרו במארוקו. כן הם כלולים בקובצי־שירה רבים ובמחזורים של קהילות המזרח.

ראוי להזכיר בקצרה גם את שפע השירים הדידאקטיים, ששימשו בהוראת ההלכה, הקבלה ולימודי־יהדות אחרים, ובזכות חרוזיהם סייעו לתלמידים לזכור את החומר שלמדו.

רבים נציגיה של השירה העברית במארוקו, שהרי כל משכיל ותלמיד־חכם הוא לפרקים גם משורר. כאן נזכיר רק אחדים מהם:

יעקב, משה ושלום אבן־צור, שיצירותיהם כונסו בספר, שהופיע באלכסנדריה בשנת 1893. יצירותיהם נושאות את השמות האלה: ״עת לכל חפץ״, ״צלצלי שמע״ ו״שיר חדש״.

דוד חסין, ״תהלה לדוד״, אמסטרדאם 1807. יעקב בירדוגו, ״קול יעקב״, לונדון 1844. יעקב בן שבת, ״יגל יעקב״, ליוורנו 1881.

 

מתוך הספר  " תהלה לדוד " לרבי דו בן אהרן חסין

14 – אוחיל יום יום אשתאה – פיוט יסדתי למעלת הלת מערות שבעיר טבריה תוב"ב

 

אוחיל יום יום אשתאה / תמיד עיני צופיה

אעברה נא ואראה / אדמת קדש טבריה

 

נעמה ישיבתה

גם טובה ראיתה

ים כנרת חומתה / שמה העיר בנויה

 

ישרים בלבותם

נחו על משכבותם

בתוכה קבורתם / כלם בני עליה ( אנשי סגולה, גדולי עולם )

 

דרך ההר יתבונן

קבר רבן יוחנן

בן זכאי שם יתלונן / יחיד בדורו היה

 

וחמישה תלמידים

צדיקים וחסידים

מזהב נחמדים / מונה שבחן היה

 

דִּמָה אחד לבור סיד

טפה אחת לא יפסיד

ולחברו קרא חסיד / וחד דחיל יוביה

 

בם חכם בעז גִּבֵּר

כמעין המתגבר

אשרי ילדה על משבר / את בנו של חנניה

 

ראש ההר שם מצבה

קבר רבי עקיבא

עמו עשרים וארב- / עה אלף תלמידיא

 

אשרי ההשם רעיוניו

לראות שם נגד פניו

רבי חִיָּא ובניו / יהודה וחזקיה

 

הר גבוה ורם על

הוקם עליו ממעל

רבי מאיר הוא בעל / אָתַיָּא ותִמְהיָּא

 

רבי יוחנן חנה

שם יחד עם רב הונא

ועמהם רב כהנא / וגם רבי ירמיה

 

נקבר בתוכה טמון

רבי משה בר מימון

הוא מפרש דת אָמוֹן / ורב על כל ככימיה

 

ברם זכור לטובה

הרב ניהו רבא

עץ חיים שר הצבא / ממשפחת אבולעפיא

 

נזר קדש על ראשו

אליו גויים ידרושו

מפיו תורה יבקשו / מצפרא ועד פַּנְיָא

 

חסין יה אין כמוהו

איש אלהים קדוש הוא

בהבל רוח פיהו / רשפי אש שלהבת יה

 

חִדֵּשׁ הָעיִר שִׁכְלְלָהּ

חומתה וגם חילה

בית מדרשו כִּלְכְּלָהּ / כל ימיו אשר היה

 

זרעו לעולם יחיה

בקנין הגוף יהיה

ברכת הדיוט אל תהיה / קלה וגם בזויה

 

קול זמרת רנני

אמרי פי והגיוני

יהיו לפני ה' / כמו סלת נקיה

 

 

 

83 – אערך מהלל ניבי

 

 פיוט מפואר יסדתי לכבוד מעלת מבשר טוב אליהו הנביא ז"ל, ובשעת המילה אומר אותו. סימן אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

 

אערך מהללי לבי

לפני אלהי אבח

לכבוד חמד לבבי

אליהו הנביא

 

נטע האל בישרון

חבצלת השרון

איש מגזע אהרן

משרת צור משגבי

 

כהן לאל עליון הוא

פינחס הוא אליהו

הנביא יקראוהו

הגלעדי התשבי

 

יום קנא קנאת האל

הרג בכח ואל

משיא שבט ישראל

ובת צור שמה כזבי

 

דין שמע מפי רבו

איש ארמית משכבו

קנאים הם פוגעים בו

ויאמר אריק חרבי

 

ויקם מתוך עדה

רמח בידו הדה

ויחרד חרדה

נתגבר כמו לביא

 

דקר בחרבו אותם

כדרך שכיבתם

 על הארץ חבטם

 ולמשה אותם הביא

 

בזכר זאת אל חי עולם

נתן לו שכר משלם

ברית כהנת עולם

ויכפר עלי חובי

 

נסים עשר ושנים

בדבריהם שנויים

עשה לו דר שמים

צור גואלי אבי

 

אמת בפיהו היה

לאלמנה עניה

עת את בנה החיה

ולנפשו אמר שובי

 

השמן גם הוא שרתה

ברכה בו והיתה

כד הקמח לא כלתה

ותגדלי ותרבי

 

רודפים אחרי תהו

הכה בשבט פיהו

ויאמרו : ה' הוא

אמת ואתה נביא

 

וגזר אמר עשה

מספר שנים שלשה

מטר לא נתן ארצה

הוא המוציא המביא

 

נתן לו אל מהלכים

בעולם המלאכים

ולעתות הצריכים

הוא נדמה כערבי

 

בקדשה ובטהרה

עלה עלה בסערה

אלישע אליו קרא

ויאמר : " אבי, אבי

 

נפשי לילה אותהו

מי יתן ימצאהו

פתח ביתי ואראהו

ישקיף בעד אשנבי

 

חסין קדוש אקראה

איש אשר פניו ראה

הן כביר ידו מצאה

תשורה אליו אביא

 

חן חן לו איש לו נגלה

בחלום חזיון לילה

ובברית דם המילה

בו יבא כצבי

 

זכור לטוב יאיר נרי

יבשר ציון עירי

יאמר לה התנערי

מעפר קומי שבי

 

קול זמרת שיר מהללי

ירצה צורי גואלי

ולא דומיה לי

כל-עוד נשמתי בי

 

ג.       ספרות ההלכה

זהו צד אחר של היצירה הרוחנית של רבני מארוקו. לספרות ההלכה, ובמיוחד לזו של השו״ת והתקנות, השפעה מיידית. ספרות זו זורעת אור לא רק על בעיות הלכתיות הנדונות במקורות, אלא אף על מה שאפשר לכנות בשם ״הסביבה החברתית־הכלכלית״. זיקתה הישירה של ספרות זו אל חיי־היומיום ושורשיה העמוקים במציאות מאפשרים לנו להכיר את קהילות מארוקו לפני ולפנים ולהבין הבנה עמוקה יותר צדדים בלתי־ידועים בתולדותיה, שהעלימו אותם מחבריהם של ספרי מסע, סוחרים, סוכנים ודיפלומאטים שתיארו את המלאח המארוקאני.

ד.       פרשנות המקרא, התלמוד, המדרש והאגדה

גם עניינים אלה טופחו במסגרת הדרשנות והוראת ההמונים, בדומה לצורות־ הביטוי האחרות של הספרות הרבנית.

אף בתחום זה מספר היצירות החשובות רב מכדי שאפשר לדון בהן או לנתחן במסגרת רשימה זו, ונסתפק אפוא בהזכרת מחבר אחד בלבד: ר׳ חיים בן עטר — אחת הדמויות הנאורות ביותר של יהדות מארוקו, שכתביו זכו לפרסום רב בקרב אשכנזים וספרדים כאחד. פירושו לחומש, ״אור החיים״, שהוא אחת מיצירות־ המופת של הפרשנות המסורתית, מופיע בהוצאות שונות של התנ״ך — כגון מקראות גדולות — וזכה להסכמה מצד חכמי המזרח והמערב גם יחד.

סמוך לשנת 1739 יצא חיים בן עטר ממארוקו לארץ־־הקודש ועמו קבוצה מתלמידיו. בכל אחת מתחנות מסעו — דרך אלג׳יריה ואיטליה — ניתוספו תלמידים חדשים לקבוצתו, ומספרם הלך ורב. באיטליה קיבל תמיכה כספית, שאיפשרה לו להקים את ישיבת ״כנסת ישראל״ בירושלים, מקום שם נפטר בשנת 1743, זמן מה לאחר שהגיע למחוז־חפצו.

שהותו הקצרה באיטליה הספיקה למלומדים שהשתתפו בחיבור ה־Encyclopedia judaica (כרך ו, עמי 275) כדי לעשותו לרב איטלקי, יליד סלא שבקירבת בריצ׳יה (Brescia). יורשה־נא לנו להחזיר מחבר זה לצור־מחצבתו, מארוקו, ולמנוע על־ידי כך טעות גסה.

במארוקו נתחברו יצירות נוספות דוגמת ״אור החיים״, שראוי למנותם בין החיבורים המרכזיים של הספרות הרבנית האוניברסאלית, אלא שאחדות מהן נשארו בכתובים.

.         הספרות בלשון היהודית־הערבית ובלשון היהודית-הברברית

בסקירה כללית זו של המורשה הרוחנית של יהדות מארוקו ראוי להזכיר גם את הספרות שבלשון היהודית־הערבית ובלשון היהודית־הברברית, הן זו הכתובה הן זו שבעל־פה. סקירות ודיונים על הספרות היהודית־הברברית שבעל־פה אפשר :כמצוא בפרסומינו השונים בכתבי־יד אלה

Revue des Études juives, journal Asia tique, Revue des Études Islamiques, Revue de l'Occident Musulman et de la Méditer ranee

כן פרסמנו בשנת 1970, בהשתתפותה של גב׳ פרנה־גאלאן, גירסה ברברית של הגדה של פסח נוסח טנג׳ר שבטודרה.

בצורת־ספרות זו תופסת ה״קיצה״   מקום נכבד. סוג זה, הרווח בחוגי משכילים ובקרב המוני העם כאחד, עוסק בנושאים שונים: גירסות מחורזות של סיפורים תנ״כיים או של פיוטים, מזמורי־חג או קינות, סיפורים מחורזים על חיי הצדיקים ונפלאותיהם וכן המנונות בשבחם של צדיקי ארץ־ישראל ושל צדיקים מקומיים, הנאמרים בשעת העליות לרגל כדי להשתטח על קבריהם ובשעת הילולות עממיות.

כמו־כן אפשר למצוא דרושים, שירי־חול ושירים לציון אירועים משפחתיים — הן של אבל הן של שמחה — ששפתם קרובה יותר לשפה המדוברת, שלא כ״קיצה״, ששפתה מעודנת יותר. לרשימה זו מן הראוי להוסיף גם את התרגומים שבעל־פה של התנ״ך ושל המשנה, את התפילות ואת השירה בערבית־אנדלוסית, אשר שימשה תמליל למוסיקה הקלאסית המארוקאנית, המכונה מוסיקה אנדאלוסית.

היצירות המעטות שהזכרנו די בהן כדי להוכיח בעליל, מה רבה ומגוונת תרומתה של יהדות מארוקו למורשה הרוחנית של עם ישראל. מן הראוי, שכל שכבות האוכלוסייה של מדינת־ישראל יכירו את המורשה הרוחנית של יהדות מארוקו ואת תולדותיה ויראו אותה באור אובייקטיבי.

חיים זעפרני

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-ספר התורה – סיפור

 

ספר התורה – סיפור

בכמה קהילות היו נוהגים – כמו במקוות אחרים במזרח  – לתת את ספר התורה בתוך " תיק " – הלא הוא קופסה גלילית עטויה קטיפה רקומה. עם זאת היה מקובל יותר לעטוף את ספר התורה באריג רקום, כמו באירופה. 

היה נהוג לרקום בחוטי זהב עץ-חיים, שהוא סמל התורה ( משלי ג; יח ), או עלה דקל, המסמל את עץ החיים, וכן משפטים שחוברו לזכרו של נפטר. יפי האותיות העבריות הוסיף לפאר העטיפה. 

טס לתורה לא היה מקובל במרוקו, אך יש בידנו שתי דוגמאות של קטיפ-ה רקומה בחוטי זהב שנמצאו בישראל, לעומת זאת יש שהמגילות עוטרו באותיות עבריות גדולות של כסף, מאל"ף עד גימ"ל, כדי להנחות את הקריאה. 

א"ק. 

התמונה 

מכנאס ; סוף המאה הי"ח

קלף ועץ, שמשובצים בו חישוקי כסף

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים. 

 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מוזיאון ישראל-נרתיק לספר תורה

 

נרתיק לספר תורה

ראשית המאה העשרים

כתובות : " זה הספר קדש מאת ק"ק ב"הכ אלקים הי"ו " 

" זהו התיק קדש מאת יוסף חיון ואשתו הי"ו "

עץ מצופה קטיפה ירוקה ועליה רקמה של חוטי כסף ; בפנים עיטור צבוע של פרחים על זכוכית

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס. 

חיי היהודים במרוקו – תערוכת מ.ישראל-רקומה מסביב לשוליים ספרי התורה

מתוך הספר " חיי היהודים " – מוזיאון ישראל

התמונה הימנית

צפרו; תרפ״ו / 1926

כתובת רקומה מסביב לשוליים העליונים :

״זאת התורה אשר כתבתי לי לשמי אני ע״ה עמרם אזייני הי״ו

ש׳ התרפ״ו לפ״ג״

הגובה : 67 ס״מ ; הקוטר: 29 ס״מ

מוזיאון ישראל, מתנת שלמה זיני, ע״י הרב יצחק בניזרי, יד־רמב״ם

 

התמונה הימנית

המאה הי׳׳ח או הי״ט

הגובה : 63 ס״מ ; הקוטר: 30

ס״מ מוזיאון ישראל

 

התמונה השמאלית

פאס ; תרנ״ג / 1893

בשוליים העליונים רקומה כתובת :

"זכות התורה תגן בעד שלמה בן שמואל הכהן הי״ו

[השם ישמרהו וינצרהו] פאס יע״א [יכוננה עליון אמן]״; בשוליים התחתונים רקום :

"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאשר"

הגובה : 62 ס״מ ; הקוטר : 27 ס״מ מוזיאון ישראל

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

ספטמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« אוג    
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר