חיי היה. במר. תערוכת מ.ישראל


תכשיטים אצל נשות מרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-סיום הפרק

טבעת־ציפור

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (463)

טבעת־ציפור — ״כאתם טיר״ (ראה גם תמונת השער)

מכנאס; המאה הי״ח או הי״ט דגם הציפור מיוחד ליהודיות, אך לאחרונה ענדו גם מוסלמיות עירוניות טבעות מסוג זה זהב ; מעשה ריקוע וחיקוק ; אבני־אגרנט בכנפיים, אבני־אזמרגד בזנב ואבן־קווארץ במרכז נובה הציפור : 2 ס”מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 12, מס׳ 52 (ראה מס׳ 463) ; הנ״ל, תלבושות, לוח ס, מס׳ 44 (462)

 

מדאליון־ציפור — ״צרדוך״

תטואן; סוף המאה הי״ח

זהב ; עבודת־פיליגראן; פנינים ואבני איזמרגד

הגובה : 13 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ אוסף פרטי, פאריס

ראה : אידל, מילון, עמ׳ 207 (מייחס אותו לתוניסיה בלבד) (464)

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

חייה היהודים במרוקו-תערוכת מוזיאון ישראל-מחזור השנה-חג ומועד

מחזור השנה – חג ומועד

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

ערב החג, מבעוד יום, הבית כבר נקי ומסודר, השולחן ערוך ומקושט במפה חדשה ובדברי זכוכית, כסף או נחושת, הנוצצים בנקיונם. בעלת הבית רוחצת את הבנים, מלבישה אותם בבגדי־חג חדשים לקראת לכתם לבית־הכנסת עם אביהם.

אופייניים במיוחד לחגי היהודים במארוקו הם הפיוטים, שחוברו בידי משוררים מקומיים. בכל הקהילות מושרים פיוטים אלה בניגונים מיוחדים לכל חג ובמקומות קבועים בתפילה (בקהילות אחרות במזרח אין נוהגים להפסיק את התפילה בפיוטים). בדרך־כלל שר פייטן בית־הכנסת את הפיוטים, וכל הקהל מלווה אותו או חוזר אחרי הפזמון. הפיוטים שגורים כמעט בפי הכול. לכבוד החג שרים גם קטעים מסוימים מן התפילה בניגון מיוחד.

אחרי תפילת שחרית נוהגים לבקר אצל קרובים וידידים לברכת ״מועדים לשמחה״ ולסעודת־קידוש. זוהי סעודה קטנה, שבה מגישים מעדני־בשר, סאלאטים ו״מאחייה״ (משקה חריף — כעין ערא מתוצרת־בית). גם סעודה זו מלווה פיוטים מענייני־דיומא.

בסעודת־החג מוגשים מאכלים מיוחדים. לכל חג ולכל משפחה מנהגי־אוכל מיוח­דים, העוברים מדור לדור. בכל החגים מגישים בדרך־כלל מנה ראשונה של כעין חביתה מעורבת בבשר קצוץ, בתפוחי־אדמה ובגזר (תבשיל זה נקרא ״אל־מחממר״ או ״אל־מעקודה״). מוגשים סאלאטים רבים, ותבשילי־הבשר למיניהם עשירים מן הרגיל. יש משפחות שמגישות כמנה שנייה ״כוסכוס״ עם צימוקים, מתובל בקנמון. גם לכיכרות־הלחם צורה חגיגית, שכן בעלת־הבית מקשטת אותן בקישו­טים מיוחדים. אחרי הסעודה נחים מנוחת־צהריים. לקראת מנחה הומה הרחוב מאדם — מברכים איש את רעהו בברכת ״מועדים לשמחה״, ועל כך עונים ״חגים וזמנים לששון״. אווירת חג אופפת את הכול.

חנניה דהן

כתובת לעירוב תבשילין בערב חג מכנאס; המאה הכ׳

קרטון

הגובה : 24 ס״מ ; הרוחב : 31.5 ס״מ צויר בידי הרב משאש אוסף הרב יוסף משאש, חיפה (95) ־'

חיי היהודים במרוקו- תערוכה מוזיאון ישראל 1973-מחזור השנה-חגים ומועדים במארוקו

מחזור השנה – חג ומועד

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

מנורת זכרון {קנדיל) מיוחדת לשבת כנראה ממוגאדור, נמאה העשרים

כסף מעשה קודוח וחיקוק, השווה דפנות החנועיות וכיסויי המזוזות

הגובה 29 ס"מ, הרוחב 14 ס"מ.

אוסף מיכאל קניאל, ירושלים

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכייה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

 

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

 

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

 

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותרו), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן (להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיכלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים. א ״ק

111

המאה הי׳׳ז

הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה.

פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב: 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

עמוד 72

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

המאה הט׳׳ז פליז

הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

 

מנורות״חנוכה

המאה הי׳׳ז

שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים" פליז(ל)

הגובה : 18.5 ס״מ ; הרוחב : 20 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(113)

חנוכיה למעלה

 

המאה הי׳׳ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה

בתחתית הדופן כתובת :

״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]׳׳

פליז; מעשה יציקה

הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380

(114)

חנוכיה למטה מצד ימין

 

המאה הי״ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ;

שמש גדול מתחת לקולב

פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמי 144, מס׳ 379

(115)

חנוכיה למטה מצד שמאל

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי

 

מכנאס: המאה הי"ח

הדופן האחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר ;

הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים

והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ;

במרכז — מקום השמש (חסר)

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 26 ס״מ ; הרוחב: 23 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל (116)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

מנורות״חנוכה

המאה הי׳׳ח

התמונה מימין

מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 48.5 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף טיכו (117)

התמונה משמאל

מראכש; המאה הב׳ כתובת: ”בסמן טוב"

לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב : 22 ס״מ

מוזיאון ישראל (118)

 

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

התמונה מצד ימין למעלה:

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס״מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

 

התמונה מצד ימין האמצעית:

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך : 13 ס״מ ; הרוחב : 4.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

 

התמונה מצד ימין למטה:

המאה הכ׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף אליכס, מתנת גב׳ לארדו ראה : לארדו, עט׳ 148 (124)

 

 

התמונה מצד שמאל:

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ;

עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

תטואן; המאה הי״ט(?)

התמונה מימין:

במרכז — מנורה, ומכל צד שתי ציפורים ושני אגרטלים ; בשני האגרטלים המרכזיים חרותות כתובות בערבית, הכוללות את השם העברי ״יחיה בן…״ (לא פוענח) ואת שם המקום ״תטואן״

פליז; מעשת קידוח וחריטה ; אל הדופן מולחמים שני עמודים, מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 47 ס״מ ; הרוחב : 42 ס״מ מוזיאון ישראל (120)

 

התמונה משמאל:

נעשה במוגאדור ; אמצע המאה הכי

כסף ואבץ ; מעשה ריקוע וקידוח הגובה : 35 ס״מ ; הרוחב : 29 ס״מ מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (121)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה.

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

 

מראכש; המאה הי״ט

עשויה כדוגמת מנורות־חנוכה הולאנדיות מן המאה הי׳׳ח

פליז; מעשה ריקוע, קידוח וחיקוק הגובה : 26.3 ס”מ ; הרוחב : 21.6 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 146, מס׳ 385 (119)

 

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

12/2020

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו.

הפולקלור היהודי במארוקו

כאשר רוצים לנתח תופעה פולקלורית — מנהג, אמונה או סיפור — בקרב יהודי מארוקו ולהגיע למקורה, יש להביא בחשבון את המטען התרבותי שהביאו אתם היהודים לאיזור: שרידים מתקופת המקרא ומתקופת התלמוד, הש­פעות ערביות וברבריות, ולפעמים גם השפעות של קהילות יהודיות שמחוץ לאיזור, כמו, למשל, השפעת הגאונים והשפעת גולי ספרד. ניתוח זה עשוי להעלות קווים אופייניים למנהגים שהתפתחו במארוקו ואף להצביע על מנהגים המיוחדים ליהודי ארץ זו בלבד, המשווים לפולקלור שלהם צביון מיוחד.

 

עצם קיומה של חברה מסורתית וסגורה עד ימינו־אנו (ההשפעה הצרפתית לא היתה רבה במיוחד בקרב יהודי האטלאס) איפשר את התהוותו של מכלול עצום של עובדות פולקלוריות. עובדות אלו משתקפות נאמנה בספרות שבעל־ פה: עד היום ממלאים סיפורי־המעשיות והאגדות תפקיד חשוב בחיי הקהילה. מנהגים רבים במחזור חיי האדם — כגון מנהגי לידה, חתונה ואבילות — מוסיפים להתקיים על־אף המציאות ההיסטורית החדשה שנתונים בה בעלי תרבות זו. מחזור השנה — שבת וימים טובים — עדיין מושרש עמוק אף במקומות מושבותיהם החדשים, ובייחוד המימונה, חגם המיוחד של יהודי מארוקו. הפתגם נפוץ מאוד בקרב יהודי מארוקו, והשימוש בו מעיד על הבנה וחכמת־דורות. הוא מבטא בצורה תמציתית וקולעת מצב מסוים, נסיון־חיים או עמדה מוסרית, והוא אספקלריה טובה של עולמם התרבותי של היהודים. אלפי פתגמים שגורים בפי יהודי מארוקו, ורבים מהם נרשמו בידי החוקרים.

אשר לחידות — תופעה פולקלורית הראויה אף היא למח­קר — הריהן שזורות במנהגים רבים. לדוגמה: בטקס ה״תחדיד״ שלפני ברית־המילה, הנמשך כל הלילה, נשאלות חידות רבות. חידות אלה, שפותרים אותן הנוכחים במסגרת של תחרות, נועדו, ככל הנראה, להפגין חריפות־תפיסה ולהגביר את המתח, במגמה לגרש את השינה.

 

מוסד ה״מקוננות״, הידוע עוד מתקופת המקרא, עדיין קיים, אף־על־פי שנחלש מאוד. הקינות הרבות שהוקלטו בידי החוקרים אינן אלא שרידים מעטים מספרות שירית עשירה מאוד בתחום זה, שרידים המעידים על מנהגים רבים שנעלמו במרוצת הזמן.

בדיקת המנהגים והאמונות בתחום הרפואה העממית מעלה מיגוון רב של נוסחאות־ריפוי. דרכי־ריפוי אלו מבוס­סים על ידיעה טובה של תורת הצמחים ועל נסיון־חיים,מזה ועל אמונות מאגיות, מזה.

 

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

 

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

הוא דינן של מחרוזות־הפנינים ושל אבני־החן השונות — אבן־אבן וסגולותיה המיוחדות. ההשפעה יכולה להיות ישירה, כמו זו של החרב ש״חותכים״ בה את הלילית המזיקה בליל ה״תחדיד״, או עקיפה, כמו זו של המנעול שעונדת אישה הרה במגמה ״לנעול״ את רחמה ולשמור מפני לידה מוקדמת.

הקמיעות והסגולות עדיין לא נרשמו ונחקרו, אף־על־פי שהולך ונעלם הדור האחרון המכיר אותם ונשקפת הסכנה, כי יאבד אוצר של מידע על־אודות תחום־תרבות ששורשיו בראשית התהוותה של החברה האנושית.

יששכר בן־עמי

פולקלור ומסורת

קמיע לבית

כנראה צפרו; המאה הי״ח או הי״ט השבעות נגד מזיקין; האריה, הצבי, הנשר והנמר אל־נכון רומזים לדברי התנא יהודה בן תימא ; השבעות נוספות כתובות ליד עקרב ונחש

צבעי־טמפרה על־גבי נייר הגובה : 45.5 ס״מ ; הרוחב : 36.5 ס׳׳מ אוסף הרב דוד עובדיה, ירושלים (235)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קברי קדושים

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קברי קדושים

לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מארוקו. בשלוש הדתות המונותיאיס­טיות הגדולות אחת התופעות הנפוצות בקרב המאמינים היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו. פולחן־הצדיקים מושרש מאוד בחייהם של יהודי מארוקו מכל השכבות. אין ספק, כי היהודים שאבו הרבה מבטחונם מן התחושה העמוקה, כי הקדוש שומר עליהם, מגן על ביתם וקשוב לכל בקשותיהם. ה״זיארה״ (ביקור אצל קבר הקדוש) גם נתנה ביטוי לרצונם של היהודים לצאת משיגרת היומיום ולבלות כמה ימים בחיק־הטבע. ליד הקבר הקדוש שוררת אווירה של שמחה ועליזות, המזכירה את השמחה החסידית.

הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי נשבע בקדוש ומנשק את ידו־הוא כל־אימת שמזכירים את הקדוש. מלבד ביום ההילו­לה אפשר לעלות לקבר בכל ימות השנה, בין לשם קיום

נדר, בין לרגל ריפוי מופלא ובין כדי לשטח בקשה מיוחדת לפני הצדיק. באים מכל רחבי הארץ. כאשר מגיעים לקבר, מתיישבים בחדרים. שנועדו לכך, וכאשר מתמלא המקום, נוטים אוהלים. ליד מקום־הקבורה מדליקים נרות וקוראים תהילים. נמכרים נרות וכוסות יין, וההכנסה קודש לחלוקה בקרב העניים הרבים הפוקדים את הקבר, תלמידי חכמים והשוחט. אלפי הנרות שדלקו ליד קבר הקדוש היו מצטרפים לפעמים ללהבה גדולה. לא אחת מסרו מבקרים, שראו את דיוקנו של הקדוש מופיע מתוך הלהבות.

אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמה ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם, ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולה.

הזיקה לקדושים והעלייה לרגל אל קברותיהם היא תופעה נפוצה גם בקרב המוסלמים. תכופות מקודשת אותה הדמות לשני העמים — על־פי־רוב הקדוש היהודי — כפי שאפשר למצוא גם בארץ־ישראל.

 

המערה, המעיין והקבר של ר׳ שלמה עמאר

בני מלאל ; תצלום משנות השלושים של המאה הכי

מתוך: פלאמאנד, הקהילות, הלוח שאחרי עמ׳ 32 (237)

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 178 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר