הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2
הכמיהה לארץ ישראל, העלייה וההתאקלמות
הספינה שלא הגיעה ליעדה
ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם משאת נפשם של אבותינו, שציפו וייחלו ליום שבו ישובו אל ארץ אבותיהם. ואכן, למעלה מיובל שנים שנפתחו שערי ארץ ישראל, והתקיימה בנו נבואת ישעיה(ישעיה ס,ד): ׳ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ.
אולם למרבה האכזבה, מיד עם קום המדינה הכבידו שלטונות המדינות הערביות את עולן על תושביהן היהודים, ומנעו בכל דרך את עלייתם ארצה. וכך אף במרוקו, שכל עוד ששלטו הצרפתים היה ניתן לחלץ יהודים להעלותם לארץ, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956 הוחמר מצבם של היהודים ונאסר עליהם לעזוב את המדינה.
אך למרות שההגירה היהודית וכל פעילות הקשורה לישראל נאסרו לחלוטין במרוקו, החליטה ממשלת ישראל לפעול במאמצים אדירים לחלץ את יהודי מרוקו ולהביאם לישראל. לצורך כך הוטל על ׳המוסד׳ בשיתוף עם מחלקת העלייה של ׳הסוכנות היהודית׳ להקים במרוקו מחתרת יהודית שתפעל לעליית היהודים ארצה, בין השנים 1961-1956. שם הצופן שלה היה ׳המסגרת', ובמסגרתה היו מעלים את היהודים באופן חשאי. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. באופן זה עלו כ־30,000 יהודים במהלך תקופה זו.
אחת הפעילויות הנועזות של המחתרת היהודית הייתה להעלות את היהודים ממרוקו באמצעות ספינות קטנות שנשכרו להעברת יהודים בחשאיות מוחלטת מחוף אל־חוסיימה ליעדים באירופה ומשם לישראל. על סיפונה של הספינה היו לרוב כ־50 יהודים. אחת הספינות הקטנות שנשכרו בשנת 1960 לצורך פעולה זו, נקראה ’אגוז׳.
תכנון הפלגתה ה־13 של אגוז, נעשה בעיצומו של ביקור נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקזבלנקה, ובצל מעצרם של כ־500 יהודים בערי מרוקו השונות, שכל חטאם בכך שרצו ופעלו לעלות אל ארץ אבותיהם. כחלק מהתכנון, נועד בגיברלטר ז׳ילבר, שנתמנה לרכז את פעולות העלייה במרוקו, יחד עם חיים צרפתי, האלחוטן הוותיק של אגוז, שהשתתף במרבית הפלגותיה של אגוז, וביקש ז׳ילבר ללמוד מניסיונו ולעמוד על הבעיות הקשורות בשיטה זו של הברחת יהודים. חיים לא העלה בדעתו כי זו ההפלגה שממנה לא ישוב עוד…
חיים צרפתי נולד בפאס בשנת 1932 למשפחה ברוכת ילדים. אביו שימש כמלמד ב׳אם הבנים׳ בפאס. בשנת 1951 עלה ארצה בעקבות אחיו הבכור, ובשירותו הצבאי עבר קורס קציני קשר. בגלל שליטתו הטובה בשפה הצרפתית, נקרא במבצע קדש בשנת 1956 לשמש קצין קישור עם היחידות הצרפתיות שנחתו באזור תעלת סואץ. לאחר המלחמה, התנדב חיים לפעולת העלאתם ארצה של יהודי מרוקו כאלחוטן בספינת אגוז, והשתתף במרבית הפלגותיה.
בשיחתו עם ז׳ילבר, תיאר חיים כי לפני כל הפלגה הוא נתקף בפחד גדול, שמא הספינה לא תעמוד בסערות הים. בעיקר חשש הוא פן במקרה של אסון, הוא לא יצליח לשדר בזמן קריאות אזעקה, כדי להזעיק עזרה ולהציל את נוסעיה. אך למרות זאת, ידע הוא לכבוש את פחדו, הן מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה והן מתוך אחריות למלאכת הצלתם של יהודי מרוקו להביאם ארצה אל אדמת אבותיהם, ולהגשים להם את חלומם אחרי אלפיים שנות גלות. ולמעשה, חיים כבר סיים את שירותו במרוקו, ועמד לשוב ארצה כדי להינשא ולהקים משפחה, אלא שרגש אחריותו הוא שכפה עליו להשתתף בהפלגתה האחרונה של אגוז. התרגשותו הרבה מנישואיו לבחירת לבו הקרבים, נמהלו בשמחתו על הגשמת חלומם של אחיו במרוקו. בכיס מעילו בגיברלטר, שנמסר לאחיו הבכור לאחר האסון, נמצא כרטיס טיסה לישראל בחברת ׳אל־על׳.
־אחי", כתב חיים לאחיו, "אני מבטיח לך שזוהי באמת ההפלגה האחרונה, הפעם אני חוזר ארצה״…
תכנון הפלגתה של אגוז נעשה במשותף על ידי ז׳ילבר. בלילה האחרון שלפני המבצע, נבדקה התכנית גם על ידי אלכם, שעמד בראש ׳המסגרת׳ בהתנדבות, וביקש להבטיח כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים ונקבעו קודים מוצפנים לקשר ולדיווח. אלכם הורה, כי אותם יהודים שעשו כבר פעמיים את הדרך הארוכה מקזבלנקה לאל־חוסיימה ונאלצו לשוב לבתיהם, אם מחמת תנאי מזג אוויר קשים שלא ניתן להפליג בגלל הים הסוער, ואם משום אמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו לקראת ביקורו של נאצר בקזבלנקה, יהיו הם הראשונים להפלגה. רק אם יישארו מקומות פנויים, ניתן יהיה להעלות לאגוז יהודים נוספים. וכך, ברשימה הסופית של הנוסעים נכללו: הקברניט ושני אנשי צוותו, חיים צרפתי, 42 מעפילים שמתוכם היו 21 ילדים מגיל שנה עד שש עשרה.
ואז הגיע יומם הגדול של העולים. ביום כ״ג בטבת תשכ״א (10 בינואר 1961), בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו פעילי ה׳מסגרת׳ לבתיהם של היהודים בסמטאות הצרות של ה׳מלאח׳ בקזבלנקה, והחלו להעביר בחשאי את המועמדים להעפלה למקום הריכוז הקבוע.
ריכוז המשפחות לא הייתה מלאכה קלה. נשים עזבו את קדירות הבישול, גברים היו בדרכם לעבודה, ונערים נאספו מבית ספרם. רק גברת אחת, אסתר ליברטי, רווקה כבת ארבעים, לא נמצאה בביתה. היהודים ישבו כבר מכורבלים במכוניות, המנועים פועלים, אך ההוראה של אלכס הייתה חד משמעית: אין להותיר את אסתר ליברטי בקזבלנקה. מספר יהודים התנדבו לאתרה, ויצאו בהולים לשוק המרכזי, שם מצאו את אסתר ליד דוכן ירקות. הם רמזו לה, ומיד השליכה את הסלים מידיה ואצה רצה עם השליחים לעבר המכוניות. אפילו את ביתה לא הספיקה לנעול, למקרה שתאלץ לשוב אליו במידה ותהיה תקלה כל שהיא שלא תאפשר את ההפלגה.
דקות מעטות לפני שמכונית העולים האחרונה יצאה מקזבלנקה, יצאו לדרך שתי מכוניות של חברי ׳חוליית החוף; לאבטח את אזור ההעפלה. אחריהן יצאה מכונית המטה, בה נסעו רונן, סאמי וז׳ילבר, שלשת האחראים למבצע. המכוניות יצאו לדרכם, מרחק של כ־800 ק״מ. מזג האוויר היה בהיר וחמים, השמים כחולים והשמש זרחה כביום אביב, ונראה כי הים שקט ומזג האוויר נוח, שהביא לתחושתם של האחראים כי הפעם אגוז תפליג לגיברלטר ללא תקלה ותגיע בבטחה ליעדה.
לפני היציאה מקזבלנקה, תודרכו העולים על ידי נהגיהם, כי במקרה של תקלה יש לספר לשוטרים שהם בדרכם לוואזאן, להשתטח על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. אך לאחר שחצו את וואזאן, ניתן לעולים סיפור כיסוי אחר, שנוסעים הם לחתונה משפחתית ליד אל־חוסיימה. בין העולים היו כאלה שזו הייתה להם פעם ראשונה בחייהם שיצאו מתחומי עירם, ועל כן רב היה החשש פן במקרה של מעצר חלילה לא יוכלו לעמוד בלחץ החוקרים. אך לשמחתם הדרך עברה ללא תקלות.
מכונית המטה התעכבה לשעה קלה בוואזאן, כדי לדווח לאלכס שהכל כשורה. לאחר מכן המשיכו רונן, סאמי וזי׳לבר במסעם בהרי הריף. הכביש היה צר ופתלתל והוא עלה וירד חליפות. תהום עמוקה הייתה פעורה משני צידי הדרך, ובמדרונים התלולים והמושלגים ביצבצו כמה עצים. השעה הייתה כבר לקראת ערב, וערפל סמיך כיסה את האזור, מה שחייב נסיעה איטית. מזג האוויר הפך להיות סגרירי, ולמרות תחזיתו האופטימית של החזאי בקזבלנקה שבישר להם כי מזג האוויר יהיה נאה, הרי שעתה היה חשש לגשם. אולם חשש זה התבדה במהירות.
כעבור זמן קצר, נעצרה מכונית המטה ב׳פראדור דה־קטמה׳, מלון קטן בעיבורה של קטמה. בטרקלין המרווח בערה אח, והאש הדיפה ריח מתקתק של שרף עצים. המרחק מכאן ועד למקום המפגש, ליד העיירה אל־חוסיימה, לא היה גדול במיוחד, ועל כן היה הכרח להתקשר עם אלכס כדי לברר אם תכנית ההפלגה נותרה בעינה. אלכס הורה להם להמשיך במבצע, וליתר בטחון ביקש מסאמי ליצור עמו קשר פעם נוספת מהחוף באל־חוסיימה.
כשישבו ב׳פראדור דה־קטמה׳, הביטו בחלונות הצופים אל הכביש, וראו את מכוניות העולים חולפות על פניהם בדרכן אל החוף. מכאן והלאה לא נתקלו בהם עוד, אלא בנקודת המפגש, ליד הגשר האחרון לפני אל־ חוסיימה. הכל מסביב היה שקט, השמים חשוכים והתנועה בכביש אפסית, שכן מי יעלה בדעתו לצאת מביתו בלילה קר וחשוך זה של שיא החורף, כשבכל רגע עלולה להתרגש סופת שלג.
מפאת הערפל נסעו באיטיות, כשפנסי המכוניות מבקיעות את האפלה שמסביב. אך כשירדו לשפלת החוף, השלג נעלם ומזג האוויר הפך להיות חמים יותר. עתה גם לא היו הם בודדים בכביש. למרות החשיכה, מכוניות נסעו מעיר חוף אחת לרעותה, ומפעם לפעם חלפה על פניהם גם מכונית משטרה. כשהתקרבו אל הגשר, כיבו את פנסי המכוניות, ונסעו עד לגשר כשאורות הדרך כבויים.
סאמי וז׳ילבר עטו על ראשם כובעי גרב. ליד הגשר, המתינו להם שבעת אנשי חוליית החוף, בראשותו של ראמון. שיניהם נקשו זו בזו וגופם רעד מקור. לאחר שעה קלה ראו הם הבהוב אור מכיוון מערב, ונשמע מרחוק טרטור של מנוע. מכונית התקרבה לעברם. "האם היא שלנו, או שמא זו מכונית משטרה?״, תהו לעצמם. המכונית התקרבה וכיבתה את פנסיה. הם נשמו לרווחה. עתה כבר היו משוכנעים כי ראשוני העולים הגיעו אל הגשר.
תוך פרקי זמן קצובים ועל פי לוח זמנים מדוקדק, הגיעו בזו אחר זו יתר המכוניות – שבע במספר. אנשי חוליית החוף תצפתו לראות כי אין איש רואה אותם או עוקב אחריהם, כשבזמן זה ירדו המשפחות מן המכוניות בסדר מופתי, וצעדו אל מקום הריכוז בוואדי. חברי חוליית החוף, בסיועם של צעירי העולים, הורידו את מעט החפצים שהביאו עמם כל אחת מהמשפחות, והעבירו אותם גם כן למקום הריכוז. העולים היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק בדממה. הם ידעו כי נמצאים הם בידיים טובות ונאמנות, ומאחר שחשו בגודל האחריות והסכנה, לא רצו להכביד על חברי ׳המסגרת׳ בשאלות מיותרות. ואכן, חברי'המסגרת׳ פעלו במהירות ובזריזות. המבוגרים הנרגשים קיבלו כדורי הרגעה, התינוקות קיבלו בקבוקי חלב, והילדים פונקו בסוכריות.
במקביל, הושלמה סריקת השביל שבו ינועו העולים. אחד מחברי החוליה נותר לתצפית ליד הגשר. ראמון וחבריו נעו בערוץ הוואדי, עד לחוף, כשהם שבים וסורקים את השטח, כדי לוודא שאין בו נפש חיה. לאחר מכן עמד ומסר לעולים הוראות אחרונות, וארגן אותם לקראת תזוזה. כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים – נאסר עליהם לדבר או להדליק פנס. בראש השיירה צעדו שני ׳גששים׳ מחברי החוליה, שהכירו היטב כל אבן לאורך השביל, ואחריהם הלכו סאמי ורונן. ז׳ילבר עמד בסוף השיירה, ושימש כמאסף. מעת לעת, נעצרה השיירה כדי לאפשר לשני הגששים לבדוק עצמים חשודים ולוודא שהדרך נקיה. האימהות שבין העולים, צעדו כשהן חובקות בזרועותיהן את בניהן המכוסים בשמיכות. הילדים אחזו בידי אבותיהם או החזיקו בשולי שמלותיהן של אמותיהם. את המבוגרת שבעולים, בת למעלה מ־80 שנה, נשאו אותה חברי ה׳מסגרת׳ כל הדרך על כתפיהם, והעלו אותה ראשונה על הסירה שהשיטה אותם לעבר ספינת אגוז.
השיירה הגיעה לחוף. חברי חוליית האבטחה התפזרו בפינות שונות של החוף, בעוד שהעולים עצמם שכבו לנוח על החול הרטוב. עתה הגיעה שעת פרידתו של עדי מבני משפחתו. עדי, אחד מחברי חוליית החוף, שהה בימים האחרונים עם בני משפחתו בקזבלנקה, ואף השתתף בחתונת אחיו הבכור יעקב. עתה נפגשו כולם שוב על החוף. דניז, רעייתו הטריה של יעקב. סיפרה בהתרגשות רבה כי אביה התעקש שתינשא ליעקב עוד לפני עלייתם ארצה. עדי היה נרגש מאוד, וליבו היה מלא גאווה על כי נתגלגלה לידיו הזכות לסייע בהעלאת הוריו לארץ הקודש. הוא הרים בזרועותיו את אחיו הצעיר גבריאל, שרק לפני תקופה קצרה חגג את בר המצווה, נפרד מיקיריו בהתרגשות והבטיח להם כי בקרוב יתראו בישראל. לאחר שנפרד מהוריו ובני משפחתו, מיהר לתפוס עמדת תצפית באחת מפינות החוף, בעיר שחבריו הם שסייעו למשפחתו לעלות לסירה.
בבינה אחרת של החוף, עמדו דוד דדון ושני ילדיו דניאלה ויעקב. חודשיים קודם לכן, נתפס בשדה התעופה של קזבלנקה כשברשותו דרכון מזויף, אשתו ושני ילדים אחרים שהיו מצוידים אף הם בדרכונים מזויפים, הצליחו לחמוק קודם לכן ממרוקו. דדון נעצר על ידי המשטרה, וכעבור מספר ימים שוחרר, אך המשטרה המשיכה לעקוב אחריו מתוך תקווה להגיע אל פעילי מסגרתי. על כן, כשביקשו חברי החוליה להודיע לו על הפלגת אגוז,לא הלכו לביתו, אלא ארבו לו ברחוב, כיסו את ראשו בשק והכניסו אותו למכונית שמיהרה להסתלק מהמקום. ׳החטיפה׳ בוצעה במהירות רבה. עתה עמד דוד דדון בחוף אל־חוסיימה, שמח ועליז כי הפעם יגיע אל ארץ הקודש בשלום.
עתה הגיעה שעת העלייה לספינה. הים היה שקט וחשכת הליל סייעה במבצע ההעפלה. השמים היו בהירים, ומפעם לפעם ריצדו כוכבים ברקיע. בקו האופק ניתן היה להבחין בצלליתה של ספינת אגוז, שעגנה במרחק כמאה מטרים מהחוף. ראמון שלף פנס מכיסו, ואותת לספינה. חיים צרפתי, האלחוטן של הספינה, קלט את האיתות.
הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2
הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2
תוך דקות ספורות התקרבה סירת משוטים לחוף ובה שני מלחים – אחיו וגיסו של הקברניט. ראמון נכנס למים ואחז בדופן הסירה, בעוד שיתר חברי החוליה סייעו בידי העולים לעלות לכלי השייט. הייתה זו סירת הצלה קטנה, שהכילה עד שישה נוסעים בלבד. על כן, היא עשתה את דרכה מהחוף לספינה ומהספינה אל החוף הלוך ושוב. כל אחד מהעולים קיבל חגורת הצלה, והזקנים בירכו במעמד מרגש זה את ברכת ׳שהחיינו׳. כאשר התמלאה הסירה, נגרר אחריה ראמון עד לספינת אגוז, כדי לוודא שלא נפלו ממנה נשים ותינוקות. המים היו קרים מאוד, בתקופה זו של שיא החורף, אך ליבו היה מלא אושר שנפלה בחלקו הזכות לסייע בהעפלת יהודים לציון. עתה משהגיעו כל המעפילים אל הספינה, לחץ ראמון את ידיו של חיים צרפתי, ונפרד לשלום גם מהקברניט.
לא קל לתאר את ההתרגשות שאחזה בנוסעי הספינה, שבחרו לעזוב את ביתם ומולדתם אל הלא נודע, והכל כדי לשוב אל ארץ אבותיהם, אל האדמה שכל כך התגעגעה לשובם של בניה במשך אלפיים שנות גלות. ממש כמו אברהם אבינו בשעתו שנצטווה (בראשית יב, א): 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך:
המבצע תם במהירות, כשהוא נמשך כמחצית השעה. סאמי, שכבר השתתף בעבר במבצעים כגון אלה, אמר לז׳ילבר ולרונן כי מעולם לא התנהל המבצע בצורה כה חלקה כמו באותו לילה. הם לא חזו את הבאות. עתה חברי החוליה, כשבגדיהם רטובים, יצאו ליער הסמוך כדי להודיע לנהגים שיכולים הם לשוב לקזבלנקה. סאמי וז׳ילבר, רטובים עד לשד עצמותיהם, בדקו את החוף והעיפו מבט אחרון לעבר ספינת אגוז, שהלכה והתרחקה לאיטה. לאחר מכן, נכנסו יחד עם רונן לרכבם אל עבר טנג׳יר, בדרכם חזרה לקזבלנקה. בקטמה עשו עצירה קלה, וראמון ניצל זאת כדי לטלפן לאשתו ולבקש ממנה שתודיע לאלכס כי המבצע עבר בשלום. לאחר מכן התעכבו בוואזאן, שם השתטחו על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. בשעה 8:00 בבוקר הם הגיעו בשלום לקזבלנקה.
ראמון נפרד מחבריו, ושם פעמיו אל ביתו כדי לחטוף תנומה קלה. אלא שמיד עם הגיעו לביתו, ציפתה לו ההודעה שהוא נקרא בדחיפות ל׳מטה', שם המתינו לו אלכס וכמה מחברי ה׳מסגרת׳. לפי הבעת פניו של אלכס הבין כי משהו אינו כשורה. אלכס בעיניים מושפלות נעמד על רגליו, והודיע קצרות: ׳הספינה טבעה. כנראה שאין ניצולים. גם חיים צרפתי בין הנעדרים’.
נסיבות טביעתה של אגוז אינן ברורות בשלב זה. הקברניט פרנצ׳סקו מורייה יספר מאוחר יותר, כי הספינה נקלעה לסערה עזה, דפנותיה נבקעו ומי ים רבים חדרו לתוך הספינה, והחלו צעקות שבר של הנוסעים. תוך זמן קצר ביותר, צללה הספינה לתהומות, וכל נוסעיה טבעו במצולות ים. הספינה טבעה במרחק לא רב ממפרץ אל־חוסיימה, אך במקום לשוב לחוף – הפקיר הקברניט את נוסעיו. לקח את סירת ההצלה היחידה, ויחד עם גיסו מיהר להפליג מן המקום. חיים צרפתי, שנודע כשחיין מצטיין, יכול היה בנקל למלט את נפשו מהספינה הטובעת, אך הוא העדיף להישאר כדי לשדר קריאות נואשות לעזרה. על מסירותו למען אחיו, הוא שילם בחייו.
ספינת משא ספרדית שהגיעה למקום בעקבות קריאות האזעקה של צרפתי, משתה מן המים את הקברניט ואת גיסו, אך הם לא ידעו להצביע על מקום טביעתה המדויק של הספינה, מה שהביא לבזבוז שעות חיפושים ארוכות ויקרות. ביומיים הבאים חיפשו ספינות בריטיות, צרפתיות, ספרדיות ומרוקניות אחר ניצולים. בתום חיפושים מפרכים, נפלטו מן הים 22 גופות חללים, שהיו חגורים בחגורות הצלה, ומתו ככל הנראה מפחד ומקור. שוועתם של הטבועים האחרים, מרביתם ילדים ותינוקות, נבלעה בחשכת הלילה, בין גלי הים הסוערים, והמצולה סגרה עליהם לצמיתות.
לדאבון הלב, כך הסתיימה הפלגתם של 44 מנוסעי ספינת אגוז, בלילה הארור ההוא שבין כ׳׳ג ל־כ״ד בטבת תשכ״א(11-10 בינואר 1961), כשהפליגה בפעם ה־13 אל חוף צוק גיברלטר שבספרד.
טביעתה של ספינת אגוז הכתה בתדהמה את יהודי מרוקו, וגרמה זעזוע עמוק בתפוצות ישראל, בכל רחבי העולם. נדמה היה כי שארית תקוותם של הנותרים במרוקו לעלייה לציון תיגנז. האווירה בקזבלנקה הייתה קשה מאוד, ושמועות התרוצצו על מעצרים ועינויים שמבצעת המשטרה בחשודים שסייעו למעפילים להבריח את הגבול בדרכם אל ארץ ישראל. אווירה זו שהשליטה המשטרה, נועדה לסייע בלכידת פעילי ה׳מסגרת׳ והמסייעים להם במבצעי העלייה. המשטרה פשטה על בתיהם של קרובי הנספים, חקרה אותם ביסודיות ולעתים אף עינתה אותם באכזריות.
הידיעה אודות טביעתה של ספינת אגוז, פורסמה אף בעיתונות המקומית, תוך שהדיווחים מלווים בהתקפה חריפה על הציונות, ואיומים כלפי אלה מבין יהודי מרוקו המשתפים עימם פעולה. שר ההסברה המרוקני, אחמד עלווי, פרסם הודעה שבה האשים את הארגונים הציוניים המסיתים את יהודי מרוקו לעלות לישראל, ויציאה זו מהווה עריקה על כל המשתמע. את דבריו סיים כי ״מרוקו לעולם לא תניח לאזרחיה ליישב מדינה השייכת לעם הפלשתיני".
העיתון ׳אל פג׳ר', בטאון הממשלה הרשמי, תקף בחריפות רבה את יהודי מרוקו במאמר המערכת, בו נכתב: ׳אנו הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות אזרחי, אף כי הם לא התחלקו עמנו בקרבנות, בתקופת המאבק לעצמאות. אדרבה, הקימו היהודים ארגונים ציוניים והטיפו לחינוך ציוני. הם הסתננו למנגנון הממשלתי ותפסו בו עמדות בכירות, דבר שאפשר להם לגלות כמה מסודותיה של המדינה. הארגונים היהודיים, במקום שישתלבו במאמץ לשיקומה של המדינה, הפכו מרכזים לריגול ולחבלה, והם קושרים קשר נגד בטחונה של המדינה. המצב הוא הרבה יותר חמור מכפי שדימינו לעצמנו. על כן יש לבחון מחדש את השאלה היהודית ולנקוט בצעדים חמורים נגד אלה הרומסים את כבוד המדינה, עושקים את חוקיה ומערערים את יסודותיה המקודשים׳.
באווירה זו של הסתה ושנאה כלפי היהודים, נועד יורש העצר מולאי חסן, ביום כ״ו בטבת תשכ׳׳א (13 בינואר 1961) – יומיים לאחר האסון הנורא, עם משלחת נכבדים יהודיים בראשות רבה של קזבלנקה רבי שלום משאש נ״ע. הוא הביע בשם אביו צער על ההתפרצויות האנטי יהודיות, והבטיח לפעול להרגעת הרוחות ולהענשת האחראים. כתוצאה ממפגש זה, התאפשר להנהגה היהודית לטפל בקבורתם של החללים, להביאם למנוחת עולמים.
הקהילה היהודית בטיטואן נטלה על עצמה את המצווה הגדולה, חסד של אמת, להביא את הנספים לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי בעיירת אל־חוסיימה. אל המלאכה הצטרפו מזכיר ועד הקהילה יצחק חלימה, רבה הראשי של טיטואן הרב ביבס, ושלושה מאנשי החברה קדישא. בבואם אל בית העלמין באל־חוסיימה, הנמצא בסמיכות לחוף, קיימו את מנהג הרחיצה והטהרה לנספים, ערכו תפילה קצרה לעילוי נשמתם, וההלוויה התקיימה ללא נוכחות יהודים. בסיום הקבורה וסתימת הגולל, אמר הרב ביבס קדיש. לפני הקבורה צילמו את גופות החללים, ועל סמך התמונות התירו מאוחר יותר בבית הדין הרבני כמה מנשות הנספים, שיוכלו להינשא ולא יוותרו עגונות.
הרבנות הראשית בישראל הכריזה על יום צום ותפילה למען יהודי מרוקו. גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, הטילה את האחריות לאסון על ממשלת מרוקו, בכך שמטילה היא פחד ואימה בקרב יהודי מרוקו, ושאינה מאפשרת להם לשוב אל ארץ אבותיהם. את נאומה בכנסת סיימה בהצהרה: ״יידעו יהודי מרוקו כי הם אינם בודדים במערכה״…
אולם למרות הכאב הרב בטביעתה של ספינת אגוז, לא פסקה שאיפתם וחלומם של יהודי מרוקו לעלות ארצה. בשבוע שאחרי האסון, על אף הפיקוח המשטרתי המוגבר, הצליחו 117 יהודים לברוח בספינות דייג קטנות ורעועות, מטנג׳יר לגיברלטר. לאיש בממשלת מרוקו לא היה עוד ספק כי ההגירה היהודית תמשך, וכי גבורתם של חללי אגוז מאירה כלפיד את נתיב ההעפלה של היהודים הבאים אחריהם. בעקבות האסון, אף הושג הסכם ליציאת יהודים ממרוקו, במסגרתו ממשלת ישראל תשלם כופר עבור כל יהודי העולה ארצה, והעלייה תתבצע דרך תחנת ביניים ולא במסלול נסיעה ישירה לישראל.
במשך שנים רבות, היו הקברים באל־חוסיימה נטושים, ללא טיפול הולם. רק בחודש אייר תשמ״ג (מאי 1983), למעלה מעשרים שנה מאז נטמנו החללים באל־חוסיימה, ביקר שם מר סם בן שטרית, כיום ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, והיה הוא הישראלי הראשון שהשתטח על קברם של חללי ספינת אגוז, שם הדליק נרות על כל אחד מהקברים. באותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה להביא את החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל – אל המקום שמסרו את נפשם ביציאתם ממרוקו ולא זכו להגשים את חלומם.
מאמצים רבים חובקי עולם הופעלו אל מול השלטונות במרוקו שיאפשרו להעלות את עצמות הנספים ארצה. המפנה חל בחודש ספטמבר 1992, עת פנה ראש ממשלת ישראל יצחק רבין למלך מרוקו חסן השני, שאישר את העברת החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל. ואכן, ביום רביעי, ז׳ בכסלו תשנ׳׳ג (2 בדצמבר 1992) הועלו עצמותיהם של 22 המעפילים לישראל, במסגרת מבצע ׳איילת השחר׳. צה״ל והרבנות הצבאית נערכו לטקסים הממלכתיים. ובתאריך י״ט בכסלו(14 בדצמבר 1992) הגיעו מעפילי אגוז למנוחתם האחרונה בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות ראשי המדינה והמוני בית ישראל.
בסמוך ל־22 קברי הנספים, נבנתה עוד חלקת מצבות לזכר הנעדרים, שלא זכו להגיע למנוחת עולמים.
ייזכר לטוב דוד אמי ג׳וג׳ו (יוסף) בן הרוש ז׳׳ל, יליד פאס, שבעת כתיבת פרק זה כתב לי בין היתר: "פעלנו גם בעלייה חשאית, ובה לצערנו טבעו 44 יהודים באוניית ׳אגוז׳. בעזיבתי את מרוקו העברתי כל הנושא לבן אדם אחר". ביקשתי לקבל ממנו פרטים נוספים על חלקו בהעלאת יהודי מרוקו ארצה ובחלק שנטל בהפלגתה של ספינת אגוז, אך תוך ימים ספורים חלה והחזיר נשמתו לבוראו. לצערי לא אוכל לשמוע ממנו יותר את סיפורה של הספינה כמי שהיה שותף לה…
הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 1/5
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה
תחילת המאה ה־20, שנת תער׳׳ב (1912).
הימים הם ימי מאבק בין מעצמות אירופה על השליטה במרוקו. כבר בסוף המאה ה־19 חמדו המעצמות להשתלט על מרוקו, שהייתה תחת שליטתו של הסולטאן מולאי אלחסן, בשל משאבי הטבע שלה, ומיקומה האסטרטגי בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי, וכן בגלל חולשתו של היורש הצעיר, הסולטאן עבד אלעזיז. את הבלבול מנצלת צרפת כדי להגביר את אחיזתה במרוקו. המעצמות האירופיות לא שמחו על הצלחתה של צרפת במרוקו, מה שהוסיף ליריבות בין צרפת, גרמניה, אנגליה וספרד, שחפצו כולן לכבוש את מרוקו.
ביום י׳׳ט בטבת תרס״ו(16 בינואר 1906), התקיימה וועידת אלג׳זירס בספרד, בה נטלו חלק המעצמות האירופיות וארצות הברית. במסגרת הוועידה הוסכם, כי צרפת תקבל מנדט על מרוקו, שאותו היא הסכימה לחלוק עם ספרד. ברבאט ובקזבלנקה הוקמה תחנת משטרה צרפתית, ובטנג׳יר תחנת משטרה צרפתית וספרדית. כתוצאה מכך, החלה התמרמרות רבה בקרב האוכלוסייה המרוקנית, שראתה בכך השפלה רבה על כניעתם.
עם חדירת צרפת למרוקו, הקהילה היהודית בקזבלנקה, שמנתה כ־6,000 אנשים, החלה להתפתח. הצרפתים החלו לבצע עבודות פיתוח בנמל קזבלנקה, כחלק מאחיזתם באזור, וכן בנייה של מסילת רכבת. אולם מאות מוסלמים מאזורי מרכז מרוקו, שלא יכלו להשלים עם עובדת כניעתם לצרפתים, פרצו ביום י״ט באב תרס״ז (30 ביולי 1907) לאתר הבנייה של מסילת הרכבת, החריבו אותו וטבחו בפועלים האירופים. תגובתה של צרפת לא אחרה לבוא, וביום כ״ה באב (5 באוגוסט) הפציצה ספינת המלחמה הצרפתית את העיר, וההפצצה עוררה פרעות בקזבלנקה.
וכמו במקרים רבים בעבר, היהודים הם הקרבן של אי הסדר וחוסר היציבות השלטונית. שנים אלו היו מהשנים הקשות שידעו יהודי מרוקו, והם היו השעיר לעזאזל המסורתי של כל התסיסות.
כחלק מהפרעות בקזבלנקה, פרצו שבטים מוסלמים אל המלאח, ובמשך שלשה ימים בזזו, שדדו, הרגו ואנסו. 30 יהודים נרצחו בפוגרום זה, כ־10 נפצעו פצעים אנושים, והנשים והילדות היהודיות סבלו מהתעללות פראית. כ־4,000 יהודים שנותרו חסרי כל, נטשו את המלאח והצטופפו סביב בניין הקונסוליה הצרפתית כדי למצוא מחסה. אחדים מהם הצליחו לנוס אל הנמל, אך שם הם הוכו ונרדפו עד לתוך המים, הם עלו על סיפונן של אניות שעגנו לרוחב הנמל, ונשארו שם ללא מזון ושתייה במשך כמה ימים. התושבים העניים ביותר התבצרו במלאח, אשר נהרס לחלוטין, ומאות פליטים יהודים ברחו ומצאו מקלט ביישובים סמוכים. רבים לא הצליחו להימלט ואותם שבטים מוסלמים התעללו בהם עד זוב דם. מכתבים מאותה תקופה מתארים את קבוצות החירום שהתאגדו כדי לחפש בתנאים מסוכנים ובאזורים מרוחקים שבויות יהודיות, שנישבו על ידי אותם פורעים, וכמה מהן אף הוכרחו להתאסלם.
בעקבות המהומות בקזבלנקה, עלו גדודים של חיילים צרפתים לחוף העיר מספינת המלחמה, כדי להגן על בניין הקונסוליה ועל אנשיהם, שהיו נצורים על ידי השבטים המוסלמים המורדים. אך אותם שבטים ניצלו את המצב, ופלשו לבתי התושבים כדי לשדוד את המקום. כיבוש העיר קזבלנקה והסביבה על ידי הצרפתים, העצימה את העוינות באוכלוסייה המוסלמית. העוינות הזאת התפשטה במחוז כולו ואיימה גם על היהודים, ומצבם הפך מסוכן אפילו בערים הגדולות.
כאשר הושב לבסוף הסדר על כנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע. המראה היה נורא. ברחובות המלאח היו גופות הקרבנות מושלכות בביזיון על פני האדמה, וכך גם תכולות הבתים כמו בגדי כותנה ומזון מקולקל. בתים רבים היו שרופים. יהודים רבים שהתחבאו במקומות מסתור מאז ההפגזה הראשונה, יצאו עתה אל הלא נודע. רבים מהם פצועים, חיוורים ומיוסרים. כמה מהם התגלו רק לאחר החפירה בהריסות. אחת היהודיות שהתחבאה במרתף בית, חילצוה והעלוה לאניית הצלה אל העיר טנג׳יר, היא הייתה מפוחדת ומבוהלת ולא הצליחה להוציא הגה. רק כשהגיעה אל מקום מבטחים סיפרה על בנה התינוק שהחביאה בפינת המרתף במשך שלושה ימים, ללא אוכל ומים, כדי להצילו ממוות.
היה זה רק תחילתו של פרעות ביהודים, שאיש לא צפה את אשר עתיד להתחולל על היהודים במרוקו
בתקופה שלאחר הפרעות בקזבלנקה, תוארו במכתבים שנשלחו על ידי נציגי כי״ח(כל ישראל חברים) למשרדי הארגון בפריז, את הפגיעות שנערכו ביהודי מרוקו, ההתקפות, הרציחות והטבח בערים ובכפרים רבים, והם נפוצו ברחבי הממלכה. בין היתר באזימור, בדמנאת, בפאס, במראכש, במכנאס ובצפרו. השבטים המורדים במרוקו שעל חוף האוקיינוס האטלנטי איימו כי יקיפו את הערים במצור, מה שהביא לגלות המונית של האוכלוסייה היהודית במזאגאן. כמו יהודי קזבלנקה, גם הם מצאו מקלט בסטאת, הממוקמת 70 ק״מ מדרום לקזבלנקה, ובה ניהלה צרפת מלחמה ממושכת כדי להשליט את הסדר.
כבר קודם לכן, ביום ח׳ בטבת תרס״ד (27 בדצמבר 1903), פלשו לעיר סטאת שבטים אחדים של ברברים, רועים וחורשים, שניצלו את המצב שהיה באותה העת במרוקו. השליט עזב את העיר ערב לפני הפרעות, והביזה החלה ביום חמישי בבוקר. על אף שאף אחד לא חמק – ערבים ויהודים, מוגנים ושאינם מוגנים, כשכולם נשדדו מרכושם ללא רחמים, עדיין היהודים סבלו במיוחד מן ההתקפות הללו.
אותם פורעים נכנסו לחנויות ולבתים, עצרו את האנשים שנתקלו בהם, הפשיטו אותם כדי לוודא שלא הסתירו שום דבר על גופם, הותירו אותם בחולצה בלבד וסילקו אותם. כל מי שגילה התנגדות, איימו עליו ברצח. הפורעים שברו את דלתות החנויות במכות קת, ירו במנעולים שלא נשברו ובזזו הכל.
אך כאן לא הסתיימו פשעיהם. שני יהודים אומללים, אישה בת 60 וגבר צעיר בן 30, נמחצו למוות תחת פרסות סוסיהם. מעשי אלימות נוספים התרחשו. ילדה בת 12, חוותה התעללות כה אכזרית בידי אחד הפורעים, עד שפניה היו מעוותות וכמעט שלא היה אפשר לזהות שהיא יצור אנושי. נשים שילדו כמה ימים לפני הביזה, הופשטו באכזריות נוראה על ידי הפורעים ונחשפו עם תינוקן הרך לרעב, לקור ולגשם.
בתוך ההמולה של הרגעים הראשונים, גברים נשים וילדים ניסו להימלט. בתוך הבהלה הכללית אבדו ילדים, ונשים איבדו את עקבות בעליהן. אחד הילדים אותר רק כעבור 24 ימים, כשהוא רעב ללחם ורועד מקור. רבים מן הפליטים, כ־700 במספר, צעדו בצעידה נוראית עד לקזבלנקה, בקור וללא פת לחם, כדי להימלט מזעמם של הפורעים.
מספר שנים לאחר מכן, ביום ט׳ בשבט תרס׳׳ח (12 בינואר 1908), אחד מהגדודים הצרפתים בפיקודו של הגנרל אלבר ד׳אמד, עזב את קזבלנקה והמשיך לעבר סטאת. לאחר שהצליח לסלק את הגדודים המרוקניים, נכנס חיל הרגלים הצרפתי מספר ימים לאחר מכן לסטאת, שהייתה נטושה, פרט ליהודים. הם לא נסו עם המוסלמים, אלא בחרו להפקיד את גורלם בידי החיילים הצרפתים, מחשש שאף הם ינדדו אל הלא נודע, וחיכו להם בדגלים לבנים. עם עזיבת הצרפתים, התפרצו הערבים לתוך המלאח כדי לחסל את היהודים, בשל קבלת הפנים שערכו לצרפתים. כ־40 יהודים נשחטו ונטבחו בפרעות אלו. כשהצבא הצרפתי עבר שוב דרך סטאת, שבועיים לאחר מכן, הוא גילה אלמנות ויתומים אומללים מתחננים לפניהם שייקחו אותם לקזבלנקה, תוך שהם כלואים בתוך מבנה, מפוחדים וגוועים מרעב.
עלייתו של הסולטאן מולאי אלחאפיד לשלטון, לא שיפרה ולו במקצת את מצב היהודים בעיר הבירה פאס. באוכלוסייה של כ־100,000 נפשות, היהודים מנו כעשירית מן התושבים, כ־12,000 נפשות. ביום י׳ בטבת תרס״ח (15 בדצמבר 1907), המורדים שחברו למולאי אלחאפיד נכנסו בכוח לפאס, בזזו את בנייני המיסים, את השווקים, את הדואר הצרפתי ואת המלאח הייתה זו תחילתה של תקופה שהתרחשו בה פגיעות אכזריות ביהודים של פאס, שכן המורדים ראו בהם משרתים של הכובש הצרפתי, שנואי נפשם. הסולטאן היפר את כתב הזכויות שהעניק אביו למשה מונטיפיורי בשנת 1864, ולמרות הבטחות הסובלנות שהוגשו בכתב לציר הצרפתי בפאס, הוא אילץ את היהודים לעבוד במפעלי אבק שריפה ובאורוות, ללא שכר וללא מזון ושתייה. הווזיר שלו רדף אותם, הכריח אותם לעבוד בשבת, ואפילו ביום הכיפורים, ולא היסס להעניש אותם במלקות.
מאוחר יותר נאסר על תושבי המלאח, שמחלונות בתיהם ומהגגות הייתה להם תצפית על פנים הארמון, להביט בו. העונש על הפרת האיסור היה מוות. בעקבות גזירה זו נמנעו היהודים מלפתוח חלונות ברובע היהודי, מחשש שמא מי מהם יציץ אל עבר הארמון ויסתכן בגזר דין מוות, וכך נפסקה כניסה של אור ושל אוויר צח לבתיהם. בחלק מן התקופה היו היהודים נצורים בבתיהם, מנועים מכל תקשורת ומסחר עם הרובע המוסלמי השכן.
בתחילת שנת 1911 נחטף נכדו של הרב הראשי בפאס, רפאל אבן צור, והומר בכוח לאסלאם. הילד האומלל הובא לביתו של הקאדי, והקאדי סירב להחזירו. חששם של הקהילה היהודית הייתה כבדה ביותר לשלומו של הילד, והשמועות על המרת דתו בכוח רק הוסיפו צער ויגון לבני הקהילה. רק לאחר התערבות של הקונסול הבריטי והקונסול הצרפתי, הושב הילד לחיק הוריו המתגעגעים, ולעמו שכה ייחלו והתפללו לשובו בשלום.
למהומות הקשות של תחילת שנת תרעי׳א (1911) היו השלכות עגומות על מצב היהודים. אזורים רבים הופקרו בשל חוסר האונים של המושל, והיו כפופים לשבטים שוחרי מדון. על הסולטאן הוטלה פקודה לפצות על הנזקים שנגרמו לאירופים בקזבלנקה, ולשם כך הוא הטיל על נתיניו מיסים כבדים, מה שעורר יותר את הזעם וההתמרדות של המוסלמים. ואכן, בתחילת חודש אדר(מרץ 1911) התמרד אחד השבטים כנגד השלטון, הוא ליכד סביבו את רוב שבטי הצפון, צעד לעבר פאס וצר על העיר. היהודים עקבו בחרדה מגגות בתיהם אחרי ההתפתחויות. הרעב, שתמיד הורגש במלאח, חדר עתה ביתר שאת לבתי היהודים. אין יוצא ואין בא, ואין לאבי המשפחה מהיכן להביא לחם לכלכל את ילדיו.
אך על אף רפיון ידיהם של היהודים, הם החליטו להילחם. במכתב שנשלח לכי״ח על ידי עמרם אלמליח, כשנה לפני פרעות התריתל, כתב: "על חומות המלאח שומרות קבוצות של צעירים יהודים חמושים, נחושים להגן עליו ואף לחרף את נפשותיהם. הרובה שלי טעון ובהישג ידי".
הפעם דרש מולאי אלחאפיד את סיועה של ממשלת צרפת, בנימוק שעליהם לסייע בהגנה על תושבי פאס האירופים. אולם למעשה היה לו בכך עניין אישי, להציל את כס שלטונו. ובאותו הזמן, התאחדו שבטים ברברים במצור על מכנאס בערב פסח, ודרשו את הדחת הסולטאן מולאי אלחאפיד, כדי למנות תחתיו את אחיו, מולאי אלזין. המוסלמים במדינה סירבו לכך, מתוך זהירות שאם מולאי אלחאפיד ינצח לבסוף הרי שיעניש אותם. אהרון מויאל, המנהל הצעיר של בית הספר של כי׳׳ח במכנאס, חשש שבמקרה של תקיפת המלאה הרי שבית הספר יהיה היעד הראשון, ולכך ארגן בקרב בני קהילתו את ההגנה עליו: הוא חילק להם רובים ותחמושת, וגייס כ־50 שומרים ערבים, כשהוא מציב את כולם לאורך חומות המלאה. ואכן ביום שני י"ט בניסן (17 באפריל), בעיצומו של חג הפסח, תקפו המורדים במעדרים את חומות המלאח. היהודים השיבו אש עזה, וכך עד הערב התגברו על אחת המתקפות המחודשות, כשבבוקר נסוגו הברברים.
פעולות הגנה אלו מצד יהודי פאס ומכנאס היו יוצאות דופן בהיסטוריה של יהודי מרוקו, שבדרך כלל היו כנועים לנוכח הרדיפות. אומץ הלב במעשה ההתנגדות מתוככי חומות הגטו תחת מצור, גבורתם ותושייתם, הם שמלווים אותנו עד היום הזה בהגנה על אויבינו הבאים לכלותנו.
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 2/5
כזכור, בוועידת אלג׳זירס קיבלה צרפת מנדט על מרוקו, אלא שהיעדר הסכם רשמי עם הסולטאן מנע מצרפת לחזק את שליטתה בה, וטרם הצליחה צרפת להפוך את מרוקו למדינת חסות שלה. זאת הייתה תקוותם הגדולה של יהודי מרוקו, כפי שנכתב בעת ההיא בעיתונות היהודית דוברת הצרפתית: ׳כשההפקר שלט, המרוקנים בוודאי לא היו מחמיצים את ההזדמנות להתעלל ביהודים במעשי ביזה וטבח. ואילו היום, תחת החסות של צרפת, היהודים המסכנים הללו, שמתייחסים אליהם באיבה קשה, יוכלו להזדקף בחיק האומה הזאת, שבה איימו האינטרסים, חוסר הסובלנות והשנאה לסלק אותם׳.
הגנרל ליאוטי, שנתמנה על ידי ממשלת צרפת לפקד על אחד הגדודם הצרפתים במרוקו, סבר כי צרפת צריכה להשיב את הסדר על כנו ולמצוא דרך ליישב את הסכסוך עם השבטים מחרחרי הריב, שחיפשו בכל דרך להיפטר מנטל השלטון הרודני. הוא היה משוכנע בכך שכיבוש פאס, הבירר המלכותית, תביא לסוף התקופה רוויית התהפוכות. וכך, מלווה בגנרל מואניה, ששימש כציר צרפת בטנג׳יר, הגיע לפאס ביום ו׳ בניסן תער"ב (24 במרץ 1912) במטרה לכפות על הסולטאן את הסכם החסות, שבו תועבר הסמכות הפוליטית לשלטונות צרפת. מאוחר יותר סיפר, כי כשהגיע לעיר הריעה לכבודו האוכלוסייה היהודית בהתלהבות, וילדי המלאח קיבלו אותם בשירת ההמנון הלאומי של צרפת. היה זה רגע של שמחה עצומר עבור יהודי פאס, שראו בכך את קץ הפרעות שהתרחשו בהם מעת לעת.
בתום שבוע של מסע שכנועים מפרך, כשמולאי אלחאפיד עמד חסר אונים אל מול הכוחות הזרים, ובה בעת הוא נחשד כמי שמשתף פעולה עם הצרפתים, חתם בעל כרחו ביום שבת י״ב בניסן (30 במרץ 1912) על ׳הסכם פאס׳, זאת לאחר לחץ שהופעל עליו בעזרת 5,000 חיילים צרפתים שחנו לרגלי חומות ארמונו. לאחר חתימתו על הסכם זה, הפכה מרוקו באופן רשמי למדינת חסות של צרפת. במסגרת זו מינו נציב עליון צרפתי, וכן פקידים צרפתים רבים על משרדי הממשלה. הוסכם כי צרפת תכבד את הדת המוסלמית ואת המעמד של הסולטאן, וכן תהיה אחראית לביטחון האזרחים ולענייני המשטרה במרוקו, ואילו הסולטאן מצדו יכיר בזכותה של צרפת להחנות את צבאה בכל שטחי מרוקו.
רבים מתושבי מרוקו המוסלמים ראו בכך בגידה של הסולטאן בכך שחתם על הסכם זה. הסולטאן, שהיה מודע לאווירה הסוערת, דרש בתמורה לחתימתו שההסכם יישאר חשאי עד אחרי שיעזוב את פאס, למקלט ברבאט. ואולם, בעקבות הדלפות התפשטה הידיעה כמעט מיד, כאש בשדה קוצים.
על תגובת האוכלוסייה לידיעה על חתימת ההסכם נכתב, כי הייתה זו תדהמה כללית, כשהסכם זה נתפס כשטר מכירה, וכל העיר מהמשפחות המיוחסות וחכמי הדת ועד אחרון מוכרי הירקות, גינתה את העסקה, שבה האימאם, מנהיג המאמינים, מכר לנוצרים חלק מאדמתם לאסלאם. שקט כבד עטוי אימים עטף את העיר.
ומאידך, הקהילה היהודית בפאס שעד כה ניצלו פעמים רבות מן הפרעות אודות לחומות המלאח שסיפקו הגנה, עתה משנוספה נוכחותם של הגדודים הצרפתיים, העניק הדבר ביטחון רב לתושביה היהודים, עד שלא חששו עוד ולא הסתירו את חפצי הערך שלהם, מבלי שחזו את העתיד לבוא עליהם…
עוד לפני הפרעות בפאס, אירע מאורע שהשלכותיו הכבדות התבררו רק לאחר מכן. ביום שישי ח׳ בניסן תער׳׳ב (5 באפריל 1912), בעיצומם של ימי חול המועד פסח, חג חירותנו, כשבחג זה אנו מסמלים לעצמנו ולעולם כולו את בשורת החירות, הרי שבאותם ימים הפחד והדאגה קינן בלבם של יהודי המלאח בפאס, וימי השמחה הוחלפו בעצב ובדאגה. ביום זה עבר הצבא המרוקני מבית לבית, בהוראת הצרפתים בעלי חסותם, והחרים את כל הרובים והתחמושת שהיו בידי האוכלוסייה בפאס. אלא, כאילו במקרה, החיפושים הראשונים של החיילים התבצעו בקרב תושבי המלאח דווקא, בטענה שאלה סיפקו את הנשק לשבט הברברים. הייתה זו האשמה שפלה ביותר, שהרי היה ידוע היטב שהעוינות של השבטים הללו הופנתה בראש ובראשונה כלפי היהודים.
כדי לעודד את יעילות הפעילות של החיילים המרוקנים, הבטיחו להם המפקדים הצרפתים סך 50 פרנק אם ימצאו מסתור נשק או תחמושת. החיילים המרוקנים שהיו חדורי שנאה כלפי היהודים, נהגו בהם בבריונות והשליטו טרור. הם לא הסתפקו בחיפוש רגיל, אלא עקרו את דלתות החנויות והבתים במלאת, תקפו את הנשים והיכו את התושבים במקלות כפי שניתן היה לצפות מראש, החיפוש הזה הביא לשלל מועט ביותר לעומת חיפושים דומים שהתבצעו בבתי המוסלמים לאחר ההתקומות, שם התגלו למעלה מ־30,000 רובים.
מאוחר יותר סיפר עמרם אלמליח, מנהל בית הספר של כי״ח בפאס המרוקנים הטמינו בערמומיות תרמילי תחמושת בחנויות היהודים כדי לסחוט כסף מבעליהן. חנווני צעיר שהואשם בהסתרת תחמושת, הובל באלימות רבה בליל שבת לחנותו, ושם לפי פקודת הקצין הצרפתי ׳במסגרת החקירה׳ נענש בהלקאה אכזרית שהותירה אותו מת יותר מחי.
נקדים ונספר, כי עדותו של עמרם אלמליח לאחר הפרעות, ערכו לא יסולא בפז. הוא תיאר במכתביו למשרדי כי׳׳ח בפריז את התריתל שעה אחר שעה, יום אחרי יום. התכתבותו היא עדות ייחודית, לא רק בשל תיאור ההתרחשויות, אלא גם בשל אומץ לבו של אדם שטרם מלאו לו 34 שנים. הוא הגיע לפאס רק לפני שלוש שנים, אך חש מחויבות עמוקה לקהילה.
מקרי האלימות הללו עוררו סערה במלאח, שתושביו כזכור קיבלו בהתלהבות לא רק את הגדודים של הצרפתים אלא גם את השגרירות החדשה. אלמליח פנה במחאה חריפה לנציב העליון, ובדרישה לפעולות עונשין חמורות כנגד החיילים האשמים, אולם לא נערכה שום חקירה, ומחאותיו רק ליבו את רגשות הנקמה והכעס בקרב החיילים המוסלמים. שפע הסחורות שהתגלו לעיניהם בעת החיפוש בחנויות היהודים ובבתיהם רק עוררו את חמדנותם. התמרמרות היהודים, שנותרו עתה חסרי הגנה, נבלעה רק ימים אחדים לאחר מכן בתוך אירוע איום הרבה יותר.
אזהרות רבות הגיעו אל הצרפתים לקראת התקוממות שתתפרץ. הסולטאן עתיד היה לעזוב את העיר ביום רביעי ל׳ בניסן תער״ב (17 באפריל 1912), כשבוע לאחר חג הפסח, ולעבור לרבאט. הידיעה על עזיבתו עוררה זעם רב בקרב הקהילה המוסלמית בפאס, שעדיין הייתה שרויה בהלם מעצם חתימת הסכם החסות לפני כן. הזעם נבע בין היתר מחשש מפיחות במעמדה של הבירה ואבדן הזכויות המיוחדות של תושביה. נפוצה שמועה שהסולטאן ביקש לנטוש את הבירה כדי להימלט מהמהומות שבוודאי תתחוללנה ברגע שהחתימה על ההסכם תיוודע ברבים. הגנרל מואניה שעזב עמו, הותיר מאחוריו פחות מ־1,500 חיילים במחנה ׳דאר אלדביבג׳, במרחק שני קילומטרים מהמלאח. גדודי הצבא המרוקני, שהיו תחת פיקודם של מפקדים צרפתים, מנו כ־5,000 איש.
ביום רביעי, היום הצפוי לעזיבתו של הסולטאן לרבאט, נודע לגדודים המרוקנים על כללים חדשים שנקבעו במועצה הצבאית, ובעיקר החיוב לשאת מעתה תרמיל על גבם, וכן את האוהל וכלי הבישול, בדומה לגדודים הצרפתים. עד עתה, המוסלמים המרוקנים לא נהגו לשאת משא על גבם, ומעמסה זו באופן מסורתי הייתה שמורה ליהודים שחויבו לשאת את משאיהם. נוסף על כך, מעתה קיבלו את ארוחותיהם במתקן הצבאי, ולכך הופחתה משכורתם. הדבר השפיע על כמות הכסף שנותר להם לבזבז ברובע הנודע לשמצה מולאי עבדאללה, ועובדה זו הכעיסה אותם עד מאוד.
החיילים המרוקנים שלא יכלו לסבול השפלה זו, קיללו את מפקדם הצרפתי והודיעו שהם מסרבים לסחוב את ה׳ברדע׳ (אוכף הפרדה) של בהמות המשא: "אנו איננו חיילי היהודים", הם הצהירו, "אלא חיילי הסולטאן". הגידופים הידרדרו במהרה להתקוממות. באכזריות רבה הם ערפו את ראשם של מדריכיהם הצרפתים, שיפדו את ראשם במוטות ונופפו בהם ברחובות. בהתפזרותם בעיר המוסלמית הם צרחו: ״נגמר האסלאם!" וקראו למלחמת ג׳יהאד – מלחמת קודש.
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5
קריאותיהם האלימות לג׳יהאד נשמעו מצריחי המסגדים וזירזו את המורדים, ובמהרה התפשטה ההתקוממות למהומה עממית. עידודי האימאמים התערבבו בקריאות צווחניות של מקהלות נשים ממעלה המרפסות כדי להלהיב את המתקוממים, והורו בידיהם על האירופים הנמלטים שצריך לטבוח בהם. לאחר ששחטו 18 ממדריכיהם מהמשלחת הצבאית הצרפתית, פנו ההמונים לעבר רובע הקונסולים בפאס. בריצתם הפרועה רצחו כל אירופי שנתקלו בו, ולא הסתפקו בכך אלא אף חיללו את גווייתו, הכול כדי לזרוע פחד ובהלה. אחדים מהאירופים הנמלטים הופשטו מבגדיהם, נמרחו בזפת ונשרפו חיים, לאחרים ערפו את הראשים וזרקו אותם לנחל פאס. הם המשיכו ופרצו למלון ’צרפת׳ שבפאס, שם ניקבו בכדורי רובים את הכומר פביה, פרנסיסקני ספרדי, ידיד המוסלמים. לאחר מכן המשיכו לצעוד אל עבר בניין השגרירות הצרפתית, אך שם התעשתו הכוח הצרפתי ששהה במקום, והצליחו להתבצר בעמדותיהם, ואף פתחו בירי כבד כנגד המורדים. משראו המורדים כי מתקשים הם לפעול כנגד הצרפתים, נסוגו לכיוון המלאח היהודי.
יהודים אחדים ששהו בעיר והופתעו מן ההתקוממות, הצליחו למצוא מחסה בקרב הסוחרים המוסלמים, שהיו עמם ביחסי ידידות. אחרים נטבחו באכזריות. אחד הנרצחים היהודים היה אברהם בנג׳יו מהעיר טנג׳יר, שהיה מנהל של בית מסחר בקרבת המקום. רבי יוסף בן נאים סיפר, כי היה זה בעת ששהה אברהם בחצרו של ברינגו, ידידו האירופי, לשם פרצו הפורעים ורצחו את מארחו ואת אשתו, ולאחר מכן רצחו אותו.
רבי יוסף בן נאים, שהיה עד לפרעות, ואף חווה אותם על בשרו כפי שנראה בהמשך, העלה את זכרונותיו ביומן אישי שטרם פורסם. רבי יוסף נולד בפאס, נצר לשושלת רבנים מפורסמים. הוא למד בבית המדרש המפורסם של משפחת סרירו והקים בעצמו ישיבה. מתוך יומנו, שנדפס בספר 'הפרעות בפאס או התריתל', הבאנו בפרק זה כמה מן התיאורים המחרידים שתיעד. וכך גם רבי שאול אבן דנאן, יליד פאס אף הוא, בנו של רבי שלמה אבן דנאן, שבשנים מאוחרות יותר נתמנה לדיין במראכש ולאחר מכן לרבה הראשי של מרוקו. בסוף ספרו שו״ת ׳הגם שאול׳ הוסיף נספח, בו תיאר בפירוט מחריד את הפרעות ואת הימים הקשים שעברו עליהם.
כשעברו המתקוממים בשכונת ׳בו ג׳לוד', בו התגוררו עניי המוסלמים, הצטרף אליהם אספסוף ממורמר. הפרשנות אודות סיבת עזיבתו של הסולטאן את פאס רק הגבירה את הזעם. בכל התקופות ובכל הערים במרוקו, המלאח עורר את החמדנות של דלת האוכלוסייה המוסלמית, אולם הפעם נחשף מלאח של 12,000 תושבים מחוסרי הגנה לזעם המוכר של הבוזזים.
בסביבות השעה 12:30, ברגע שניתנה ההתרעה במלאח, ניסו היהודים תושבי המלאח לסגור את שערי כניסתה היחידה, בתקווה שיעמדו בהתקפות. אחרי שעתיים הותקפו השערים בכדורי רובים, בחניתות ובגרזנים, ולבסוף הועלו באש. משלא היה בידי היהודים כלי נשק וחפצים כדי להגן על עצמם מפני הפורעים, הם נסו לבתיהם. השומרים הערבים, שהקהילה היהודית שילמה להם בעבור שמירה על המלאח, הפנו עורף ליהודים שעליהם הופקדו להגן, ויחד עם הנחתומים הערבים הדריכו את הפורעים בסמטאות.
המתקפה הייתה פתאומית ולא צפויה, כך שהיהודים לא הספיקו להתארגן להגן על עצמם. רבי שאול אבן דנאן העיד על כן, שהנשקים שהחרימו הגדודים המרוקנים נאגרו במחסן נשק במלאת. היהודים פרצו למקום, אבל מפאת המהירות הם לקחו תחמושת שלא התאימה לרובים. היהודים שהתחבאו בבתים ניסו להתבצר, אך הדלתות נפרצו. אחוזי אימה הם נמלטו מבית לבית דרך הגגות, כשכל אחד מנסה לאחוז את ילדיו בידיו ולברוח יחד עמהם מפני הפורעים. ואילו הפורעים התעכבו על השלל, כשהם בוזזים הכול: ריהוט, תכשיטים, כלים ובגדים. כל מה שלפי משקלו ונפחו לא היה אפשר לחטוף, נשבר במקום. הם ירדו למרתפים כדי לקחת מוצרי מזון, ולסיום, העלו באש את הבתים.
כל יהודי שנתפס בידיהם, הפשיטוהו מבגדיו. מי שניסה לגלות התנגדות, נרצח בקור רוח. הנשים והילדות חוו את הסבל הנורא ביותר. הנשים הצעירות מרחו אפר על פניהן כדי לכער את עצמן ולהימנע מאונס. היו נשים שאף שרפו לעצמן את הפנים כדי להרתיע את האנסים. והנשים ההרות, רועדות מאימה, ילדו לידות מוקדמות או הפילו.
זעקות הגוססים הגיעו לאוזניו של אלמליח, והוא רשם תיאור מרטיט של הסיוט שעה אחרי שעה במהלך האירועים הנוראים. רק כמה שבועות לפני המתקפה הקטלנית, נפתח פתח בחומה הדרומית של הרובע היהודי. הפתח פנה לנתיב שהוליך למחנה הצרפתי ’דאר אלדביבג׳ במרחק שני קילומטרים. דרך פתח זה ניסה אלמליח לשלוח שליחים למחנה הצבא, אך ללא הצלחה.
אכזריותם הרבה של הפורעים, לא ניתנים לתיאור. לפי עדותו של רבי שאול אבן דנאן, הפורעים תפסו את אחת הנשים היהודיות ואנסוה, ולאחר שביצעו את זממם ביתרו את גופתה כשהיא עודנה בחיים, ובתוך גופתה המדמם הניחו חתול. על פי טלגרף שנשלח לפריז נכתב, כי הפורעים כרתו ראשי ילדים לעיני אביהם ואמם, כשאילצו אותם הפורעים להביט בעיניים כלות על יקיריהם שנגזרה עליהם מיתה משונה, ילדים שלא טעמו טעם חטא. כך גם אחד היהודים שנס על נפשו, כשהוא אוחז בידו את בנו רך בשנים, ובדרכו נתפס על ידי אחד הפורעים. הוא התחנן לפניו כי ירחם עליו ולא יהרוג את בנו התינוק, בתמורה לכופר כספי. לאחר שנתן לו את כל כספו, הלה ביקש ממנו סכום נוסף, ומשלא היה לאב לתת, דרך את נשקו וירה למוות בראשו של התינוק כשהוא בידי אביו. האכזריות של ההמון המתפרע ברובע היהודי הייתה זוועתית. אוי לאוזניים שכך שומעות.
היהודים המשיכו לקוות ששלטונות הצבא הצרפתי ישלחו פלוגות למלאח כדי להצילם. ואכן הידיעות הראשונות על הפרעות הגיעו אל המחנה הצבאי הצרפתי, שפיקד עליו הגנרל ברולר. לרשותו של ברולר עמדו כ־800 חיילים, ומשימתו העיקרית הייתה לסייע לצרפתים שהתגוררו במדינה, אך במקום לחצות את המלאח, ולבחור בדרך הקצרה ביותר אשר הייתה מצילה את היהודים, הוא פקד על הכוחות לעקוף את המלאח. פלוגה של כ־100 צלפים הייתה מספיקה, אולי, למנוע את הזוועות שבוצעו בתוך המלאח, אלא שהפלוגות עקפו את חומות המלאח דרך השדות. הצרפתים הותירו את היהודים חסרי הגנה, שעירים לעזאזל, אל מול זעמם של הבוזזים.
הפרעות החלו ביום רביעי בצהריים, ונמשכו במשך שלושה ימים, עד ליום שישי ב׳ באייר (19 באפריל). במשך כל הלילה שדדו ושרפו הפורעים את הבתים ואת החנויות. היהודים התחננו לפניהם שייקחו את נכסיהם וכספם ויחוסו על חייהם. אך הם ענו להם: "ראשית נשדוד אתכם, מחר נחזור כדי להרוג אתכם״.
הלילה שבין רביעי לחמישי היה איום ונורא. היהודים משותקים מאימה עמדו על המשמר קרובים למשפחותיהם המפוחדות, שומעים את היריות, את צרחות הקרבנות, ברובע שהיה מואר באור קלוש של השריפות העגומות, מצפים בכל רגע להירצח על ידי ההמון הפראי ולהיטבח עם קרוביהם. ההמולה הייתה רבה, רבים חיפשו את קרוביהם תוך אי וודאות אם חיים הם או שמא נרצחו אף הם בידי הפורעים.
ילד ממשפחת אבן דנאן סיפר מאוחר יותר את זיכרונותיו מן האירוע ההוא, שכאשר שמע את כניסתם של הפורעים למלאח, ברח לביתו, שם מצא את אמו ואחיו בוכים מפחד, כשאינם יודעים על גורל אביהם. רק מאוחר יותר התברר כי מצא מקלט והסתתר. בבית התחתון נשמעו צעקות איומות, קריאות קורעות לב, כשהפורעים חדרו לשם. האמא אספה מיד את כל ילדיה ונכנסו אל החדר הפנימי הקטן, שם הצטופפו בני המשפחה כולם. זמן מה לאחר מכן שמעו את הפורעים עולים אל ביתם, תוך שהם אומרים האחד לרעהו כי זהו ביתם של משפחת אבן דנאן. הפורעים פרצו אל החדר שבו הסתתרו, וזעקו לעברם: "אנו יודעים כי אתם סייעתם בידי הצרפתים לכפות את חסותם עלינו, לכך קודם נשסף את גרונכם, לא לפני שנבזוז את רכושכם". אולם למרבה המזל, גיסו הראה להם את התכשיטים והממון של אביו, תחת איום של מוות, והם הסתפקו בשלל כשהם מותירים אותם פצועים בנפשם אך בריאים בגופם. אותו נער נס כל עוד נפשו בו, אולם בדרכו תפסו אותו שני פורעים. הם ציוו עליו להתפשט מבגדיו. בתחילה נתן להם את חולצתו, וקיווה לשמור על מכנסיו. הוא התגלגל על הרצפה, בוכה וחבול, אך הם אילצוהו לתת להם את בגדיו האחרונים. בפינת הסמטה הוא מצא מטלית כחולה, אותה עטף לגופו, אולם לא היה בכך כדי לחמם את גופו הצנום מפני הקור העז. הוא המשיך במנוסתו ונכנס לאחד הבתים, שם שכבו שני הרוגים על הארץ מתבוססים בדמם. כששמע צעדים מתקרבים לעבר החדר, מיהר לשכב בין הגופות ועצר את נשמתו. היו אלו הפורעים שנכנסו, ושמע את האחד אומר לחברו: ״יש כאן שלושה הרוגים והבית ריק, אין לנו מה לחפש כאן״, ויצאו מן הבית. הוא ניצל בעור שיניו, וכך נותר לשכב בין הגופות עד יעבור זעם.
למחרת ביום חמישי א׳ באייר (18 באפריל), שבו הבוזזים בשעה 6:00 בבוקר. לשורותיהם התווספו המוני איכרים שהגיעו לשוק של יום חמישי, וגם חלק מן האוכלוסייה המוסלמית. כמה מהם באו כדי למחוק כל זכר לתעודות חוב שלהם, שתושבי המלאח החזיקו. תושבים אחדים שהגנו על עצמם באומץ שנבע מייאוש נכנעו לבסוף לכדורים וללהבות. אברהם בוטבול, אשר שירת בצבא הצרפתי, הגן על הכניסה לסמטה צרה במשך שעות אחדות עד שנגמרה לו אספקת הכדורים ואחר כך נמלט דרך הגגות. בחורים יהודים הוצבו על חומות המלאח וזרקו אבנים על השודדים. התוקפים המרוגזים רצחו אותם וכרתו איברים לחיים ולמתים, אנסו את הנשים והנערות, ולקחו כמה מהן בשבי כדי למכור אותן כשפחות. ילדים בני שלוש נזרקו ממעלה הבתים או נרצחו באכזריות מול הוריהם המזועזעים. כדי להתחמק מן המוות הסתתרו יהודים במרתפים ובתמרים או קפצו לתוך בארות. וכך במשך שלושת הימים הבאים בזזו את החנויות, ואת בתיהם הפרטיים של היהודים. בתי הכנסת שבמלאח נשרפו ונהרסו, ספרי התורה נקרעו והושלכו לרחובות, וגופות יהודים הוטלו בבוץ למרמס. ׳על זה היה דוה לבנו, על אלה חשכו עינינו׳(איכה ה, יז).
נחרדים מן הזוועות שכבר התרחשו הם החלו לברוח, כשהפורעים רודפים אחריהם ומנסים ללכוד אותם. אחדים ברחו לעבר בית הקברות. כך לדוגמה רבי יוסף בן נאים ורבו רבי יהודה סרירו, שהופשטו מבגדיהם לחלוטין, נסו על נפשם כשהם עירומים אל בית הקברות כדי להשתטח על קברי המתים לבקש רחמי שמים. את רבו פגש במנוסתו לבית הקברות, וראהו כשהוא לבוש שק, לאחר שהפשיטו מעליו את בגדיו ולקחו ממנו את כל רכושו. כשהגיעו לבית הקברות, כאילו לא די בכך שהיו ערומים וחסרי כל, החל גשם זלעפות לרדת, אך לא היה להם היכן להסתתר מפני הגשם והקור.
למזלם של רבים מן הבורחים, נפתח באחרונה שער חדש בחומת הרובע, שאפשר להגיע ממנו הישר לדרך של דאר אלדביבג. מבעד לפתח זה כמעט כולם הצליחו לברוח כשהמון הבוזזים היה עסוק בשוד. על כך אמרו חכמינו ז׳׳ל בתלמוד: ׳אין הקדוש ברוך הוא מכה את ישראל אלא אם כן בורא להם רפואה תחילה׳(מגילה דף יג ע"ב) שמקדים רפואה למכה.
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 3/5
עמוד 198
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5
איזו ריצה מבוהלת! בפרק זמן של שעות אחדות בלבד התרוקן הגטו היהודי, שהיה מלא ושוקק חיים, מ־12,000 תושביו. הניצולים נמלטו בחירוף נפש דרך שער נוסף שהיה צמוד לחומת הגן של הסולטאן, שם נתקלו בשערים הסגורים של הארמון. הם התקהלו במשך שעות בערבוביה שאין לתארה, נשאו ונתנו עם השוערים המוסלמים, מתחננים לסיוע של הסולטאן. הסולטאן הביט ממרפסת ארמונו על אירועי השוד במלאת, אך לא נקף אצבע כדי להציל את היהודים האומללים. רק מאוחר יותר, לקראת הערב, הוא פקד לפתוח את אחד השערים, תמורת סכום כסף הגון שנתנו היהודים לשומר הסף המוסלמי, ושלח כרוז כדי להציע לפליטים היהודים מקלט בחצרו.
מאותו הרגע נהרו היהודים, שהיו פזורים בפינות המלאח, לעבר הארמון. אלפי יהודים מצאו מקלט באותו הערב בתוך החצר הצרה. לרוע מזלם פרצה סופה וגשם חזק החל לרדת. הם היו רטובים עד לשד עצמותיהם, פצועים ומורעבים, שכן אוכל לא בא לפיהם מאז תחילת הפרעות ביום רביעי בבוקר. הורים עמדו חסרי אונים אל מול בכייתם של ילדיהם שזעקו והתחננו ללחם ולמעט מים, ואין לאל ידם.
רק ביום שישי ב׳ באייר (19 באפריל), החל הצבא הצרפתי להפגיז את העיר, אך במלאת הביזה נמשכה. כך הושלכו פצצות גם על המלאח, והרסו חלקים ממנו. פצצות אחרות נפלו על בית הקברות היהודי, שהביאו למותם של יהודים שמצאו מקלט בו. הפליטים המשיכו להגיע לארמון, והסולטאן ציווה לחפש את שאר היהודים הפזורים בבית הקברות ובשדות ולקבל אותם בחצר ארמונו. ביום זה הם הצטופפו בחצר מסוגרת וצרה, אך למחרת ביום השבת הורשו לשהות בחצרות פנימיות גדולות של הארמון, וכן במתחם גן החיות של הארמון, כשהכלובים הריקים בו שימשו מחסה לפליטים בני מזל.
לקראת כניסת השבת, היום השלישי לפרעות, שלח הסולטאן ליהודים לחם וזיתים שחורים, שבמשך כל זמן הפרעות כמעט שלא הגיע מזון לפיהם. אלא שרק לחזקים ולבריאים נותר כוח ללכת לקחת את ההקצבה של רבע לחם ולחלק לילדיהם. כך ערב אחד הוקל מעט הרעב של אותם אודים מוצלים מאש, אך כבר בימים לאחר מכן שוב נותרו אלפי יהודים בלי אוכל.
בשבת ביקר הנציב הצרפתי העליון את הניצולים שמצאו מקלט בגן החיות של הסולטאן, ופנה אליהם בדברי פיוס. בעת המפגש התמוטטו כמה יהודים מרוב רעב ונפחו את נשמתם, כשלא ניתן היה לסייע להם. הצבא הצרפתי נקט במהירות צעדים ראשונים כדי לשפר את המצב הנורא, וחילק 1,000 כיכרות לחם, וכך גם הקונסול הבריטי חילק 1,200 כיכרות. כמו כן ננקטו צעדים דחופים כדי לענות מהר ככל האפשר על הצרכים המיידים של הקהילה שמצאה מקלט בארמון. הפצועים קשה פונו לבית החולים האזרחי. מצבם הנפשי והגופני הקשה של הנפגעים והיעדר תנאי טיפול הולמים, עוררו חשש להתפרצות מגפות.
בשבת עדיין נשארה האוכלוסייה היהודית בארמון והתקיימה בזכות חלוקת מזון. מאות שהו שם, האחד על רעהו, בחצרות גדולות, במסדרונות, בתוך מחסנים ישנים, באורוות ובכל מקום שמצאו. רובם היו מעתה חסרי בית, בלא בגדים, שכבו ערומים על הקרקע או סגורים בכלובי האריות, ששימשו בעבורם מקלט, רועדים מקור וסובלים מחרפת רעב. מניין ההרוגים בפרעות עמד על 51 נרצחים, מהם 18 נשים ו־10 ילדים, כשכמה מהם נרצחו בחיק אמותיהן יחד. מספר הפצועים קשה עמד על 72 איש.
ביום ראשון ד׳ באייר (21 באפריל), עם אור ראשון, חזרו קומץ פליטים למלאח כדי לחפש את בני משפחותיהם, וכן כדי לחטט בהריסות למצוא מעט מזון עבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב.
הארמון היה רק מקלט ארעי. ולצורך שיקום הקהילה, הוקמה וועדה שחבריה היו מוסלמים, יהודים וצרפתים, כדי לפעול להשבתם לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח, שהיה חבר בוועדה זו, הגיע לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים, כדי להעריך את המצב. במשך שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד והותירה אחריה עיי חורבות. הם הביטו בהלם על ההרס הנורא, השממה והחורבן. בבתים שכל החזית שלהם נפלה, אפשר היה לראות את הקירות והמחיצות החשופות. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח, משער המלאח עד שער בית הקברות, הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בסים חסמו את המעבר.
האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית שלמה נעלמה בעשן, כשבתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו ומנורות השמן נופצו. ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. שלמה הכהן, גזבר הקהילה היהודית בפאס, תיאר ביומנו בלשון הערבית את הפרעות הללו: "בתי כנסת מהם נשרפו ונהרסו, ספרי תורה קרועים מתגלגלים ברחוב בתוך הבוץ וגויים דורכים עליהם בעוונותינו הרבים, וספרי תורה שלא נשרפו הוציאו אותם החוצה קרעו אותם, והשליכו אותם כדי שיהיו למרמס לעוברים ושבים, ושברו הכוסות (כוסות של שמן זית לתאורה שבבתי כנסת) וספסלי בתי הכנסת. היהודים, מבוגרים וקטנים, ילדים ותינוקות, לא אכלו ולא שתו במשך שלשה ימים, והולכים נודדים ללחם ואין, ׳ הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת ׳ (איכה ד, ה). גופות יהודים הרוגים מושלכות בטיט, ועוברי דרך דורכים עליהן״. יומנו של שלמה הכהן נדפס תחת השם ׳יומן פאס׳, בתוך הספר ׳פאס וחכמיה׳ כרך ראשון, לרבי דוד עובדיה זצ״ל.
כך גם הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי כתבי יד וספרים של רבותינו חכמי המערב, נחרבה ונשרפה עד היסוד. מאוחר יותר, ביום כ״ו באייר(13 במאי) שלח רבי מתתיה סרירו מכתב לכיי׳ח בדבר שריפת ספרייתו. הוא פותח בתיאור המאורעות ש׳׳נפלנו בידי אדונים קשים פראי אדם אשר לא ידעו חנינה כאשר נודע בכל קצווי תבל אשר חלפו עלינו צרות רבות אשר ילאה עט לתארם וילאה שכל לציירם". במכתבו הוא ממשיך ומספר את צערו הגדול, שמלבד כך שבזזו את רכושו כפי שעשו לשכניו, עוד שרפו את ספרייתו ששכנה בבית הכנסת, שהכילה ספרים רבים אשר אין מחיר לשוויים, כשבהם 57 ספרים כתבי יד מאבות אבותיו עד חמישה דורות, וכן אחד עשר ספרי תורה העלו באש, "ונשארתי כסומה בארובה וכגוף בלי נשמה". את מכתבו הוא מסיים, כי תקוותו שריח עשן הספרים יעלה לפניהם ויעמדו לעזרתו. מאוחר יותר יספר רבי יוסף בן נאים ביומנו, כי למעלה מחמשת אלפים ספרים נשרפו, עד שבית הכנסת הפך לתל עפר. כשפינו את ההריסות, לא נותר ולו דף אחד מן הספרייה ההיא. כך שגם חלק ניכר מתורתם של רבותינו נשמתם עדן איבדנו באסון הנורא ההוא.
במשך כשבועיים, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל), נשארו כל תושבי המלאח בחצרות הארמון. שם נרכשו להם בדי קנבס כדי להקים מקלטים זמניים, ומחצלות מקני סוף חולקו לשוהים ושימשו להם למיטות.
ביום שלישי ו׳ באייר (23 באפריל), הגיע ראש הוועדה מוחמד תאזי לגן החיות, וזימן את הרבנים והאחראים. הוא ביקש מהם שיעמידו לרשותו 100 יהודים, שתמורת תשלום יפנו את הריסות המלאח. אנשים אלו חולקו לקבוצות של עשרה, ובראש כל צוות העמידו אחראי. הצבא הצרפתי העמיד לרשותם גם משמר צבאי.
הם החלו לפנות את מפולת ההריסות ולהחריב את המבנים שהיו על סף התמוססות. במשך עבודות אלו נאסרה הכניסה למלאח, בשל חשש מפני ביזה בבתים. הרשות הצרפתית הודיעה בעיר שיוטל עונש מוות על כל מי שיימצאו ברשותו נכסים יהודים. ואכן, חפצים פגומים הונחו ברחובות, ולמחרת אספו אותם חיילים והעבירו אותם לשער המלאח. לא נמצאו שם חפצי ערך, כלי נחושת או שטיחים יקרים.
עבודת הפינוי הראשונית נמשכה שבוע, עד יום ראשון י״א באייר (28 באפריל). אז יכלו היהודים לעזוב את חצרות הארמון. מי שבתיהם היו ראויים למגורים חזרו לגור בהם, ומי שבתיהם נחרבו התגוררו אצל קרוביהם או אצל חברים. בזכות הסיוע מבחוץ יכלו תושבי המלאח לשוב בהדרגה לבתיהם, אשר תוקנו בחפזה, באופן זמני, ולחזור לחיים אומללים לאחר שנשדדו לחלוטין. כמובן שהחזרה לא הייתה קלה. הזוועות שסבלו מהן יצרו בעיות חברתיות וטרגדיות קורעות לב. אלמליח כתב על כך: ״היהודים ישובו למלאח כעדר קרבנות תמימים ששילמו בחייהם ובנכסיהם את כופר האירופים שניצלו מטבח. למעשה, ביזת המלאח, שלא נעשה דבר כדי למונעה, ושבה במשך שלושה ימים הוציאו החיילים המורדים וכל שודדי העיר את זעמם, היא שהצילה מאסון מוחלט את הרובע האירופי״.
ביום רביעי כ״א באייר (8 במאי), כשלושה שבועות לאחר האסון הנורא, הוכרז יום אבל כללי. כל הקהילה היהודית התאספה כדי לקבור את ספרי התורה המחוללים. כאשר מסע הלוויה הגדול התקדם לעבר בית הקברות, פתחו הגברים עטופי הטליתות פיהם בקינות, התייפחו ופרצו בבכי, ומעיניהם זלגו דמעות חמות על יקיריהם שנספו. לפני קריאת תהלים ווידוי עוונות שרו את הקינות ׳אקום במר נפשי׳, ׳קול יללה׳ ו׳איכה צאן ההריגה' – קינות תשעה באב לזכר חורבן בית המקדש. אחד מחכמי העיר, רבי חיים הכהן, דיבר לפני הציבור דברי מוסר ושעליהם להתעורר בתשובה. על הלוויתם של הקרבנות כתב רבי שאול אבן דנאן: ״ימתקו להם רגבי אדמתם, ותהיה נפשם צרורה בצרור החיים״.
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 4/5
עמוד 204
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 5/5
וועדת השיקום טיפלה בהיגיינה ובניקיון הרובע, ובאחד מבתי הכנסת הקימה מרפאה, שם השכיבו את החולים שלא היה אפשר לטפל בהם בבית. מאוחר יותר פתח אלמליח את דלתות בית הספר של כי״ח, ששימש גם מקום לחלוקת מזון. כך חולקו גם מחצלות לנזקקים, משום שכלי מיטה, שמיכות ומזרנים נגנבו מהבתים בעת הביזה. הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו ובאירופה, כששמעו על האסון הנורא שפקד את אחיהם בפאס, נחלצו והתחילו באיסוף תרומות עבורם. אחווה נפלאה זו של יהודים שנחלצו לעזרת אחיהם, נטעה תקווה חדשה בפליטים היהודים, אך החזרה לחיי שגרה התעכבה עקב התגברות העוינות המקומית. טרם כלו קללות השנה הקטלנית, וחרב חדה עדיין הייתה מונחת על צוואריהם של יהודי המלאח במשך שבועות ארוכים.
הקרע בין היהודים לשכניהם המוסלמים היה מר ביותר, לפי שהטרגדיה אירעה זמן מועט לאחר חג המימונה. בחג זה היהודים היו מחליפים מתנות עם שכניהם המוסלמים, דבר המבטא הדדיות חברתית מסוימת.
בתי דין צבאיים הוקמו כדי להעניש את יוזמי ההתקוממות שהשתתפו בביזה וברציחות. אחדים מן האשמים הוצאו להורג ועל אחרים נגזרו עבודות כפייה. כך גם ארבעים ושמונה פורעים שנתפסו, הוליכו אותם כשהם כבולים בשרשראות ברזל דרך המלאח, שם הרגו אותם בעופרת רותחת לפני כל העם. שלטונות צרפת הטילו על האוכלוסייה המוסלמית בפאס קנס של מיליון פרנק. אף שהיה בכך מקצת מן הצדק להשיב לפורעים כגמולם, עדיין לא היה בכך נחמה לקהילה היהודית שהמשיכה לשאת את צלקות האסון על בשרם ונשמתם.
החזרת הביטחון לסביבות העיר אפשרה לרוכלים היהודים לסייר בכפרים ולמצוא פרנסה. הסוחרים שבו לחנויותיהם בעיר ובעלי המלאכה לסדנאותיהם, ולאט לאט שבה הפעילות המסחרית של המלאח לסדרה. ואולם, המשאבים היו דלים מאוד, בידי התושבים לא היה כסף לרכוש מחדש רהיטים, אף לא חפצים נחוצים ביותר, וזמן רב הבתים נותרו ריקים.
בחודשים שלאחר מכן החלו עבודות השיקום של המלאח, וחלו בו שינויים ושיפורים: ניצלו את ההזדמנות להרחיב את הרובע היהודי כדי לאפשר בו תנועת כלי רכב בצירים המרכזיים, ובפעם הראשונה בקורות המלאח הוקם בו בית מרחץ, שעד כה אסרו המוסלמים על הקמתו. כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתית.
הדיו של האירוע המזעזע הגיעו לעיתונות היהודית והבינלאומית, בארצות האסלאם ובארצות אירופה, וקיבלו תהודה רבה. בימים הראשונים לאחר ההתקוממות חסמה הצנזורה הצבאית ביד ברזל כל זליגת מידע לתקשורת, וגם היא עצמה טרם ידעה בדיוק מה הם ממדי האסון. עם שוך הסערה, תיאר אחד העיתונאים את ׳ההריסות המעשנות, שמהן הזדקרו קורות שרופות ושיירי גוויות׳. הוא הגיע לגן החיות של הסולטאן רק כמה שעות לאחר תום הקרבות, כדי לאסוף מידע ממקור ראשון. בעקבות חשיפתו לממדי האסון, שלח מברק מרגש במיוחד ובו תיאור על מה ששמע שם.
הוא כתב על אלפי אומללים אשר הופקרו ללא הגנה לפראות הבוזזים, על תחינותיהם שיחוסו על חייהם, על בריחתם המבוהלת לארמון, שבו מוטלים זה על גבי זה ומופקדים לרעב הם מצאו מקלט ארעי.
במבט לאחור, שאלות רבות נותרו פתוחות ללא מענה: דיפלומטים ואנשי הצבא הצרפתי האשימו זה את זה בעיוורון על שלא חזו את הסימנים המקדימים לתנועת המרד, ואיך ייתכן שהסמכות הצבאית הצרפתית בחרה להעלים עין מאותות אלו בתואנה של ׳היעדר ראיות מוצקות להישען עליהן?׳. מדוע הניחו לרוב הגדודים לעזוב את העיר, בעוד שאנשי המודיעין הצרפתי ידעו היטב שהידיעה על עזיבתם הקרובה הופצה לשבטים העוינים סביב העיר?
האם היה זה חלק מהתכנון של הסולטאן וצרפת לייעד את היהודים לשמש פורקן לתסכולה של האוכלוסייה המוסלמית כדי להסיט הן מן הסולטאן והן מן הצרפתים את הזעם הבלתי נמנע שעמד להתפרץ כתוצאה מן הגילוי על הסכם החסות? להשערה זו תורמת העובדה של פריקת היהודים מנשקם על ידי הצרפתים, שכן רק שנה לפני כן היהודים הגנו באומץ רב על הרובע שלהם בעת מתקפת השבטים המורדים, ומשום כך הפעם היה צריך לוודא שהערבים יוכלו לחדור ללא עיכוב למלאת. יש להזכיר גם את הפתח המסתורי שפתחו הצרפתים בחומת המלאח חודש קודם לכן ושנותר ללא דלת. לכאורה היה זה צעד של רצון טוב, שמטרתו להקל על הסוחרים היהודים את הגישה למחנה ׳דאר אלדביבג׳. אלא שכבר רבי שאול אבן דנאן הבין זאת היטב, כשתיאר שהיהודים נחרדו מן המחשבה שהדלת הפעורה, ללא מגדל הגנה, תשמש דרך גישה לפורעים הערבים.
גם כוונותיו של הסולטאן מוטלות בסימן שאלה גדול. לכאורה הוא סייע בהגנה על היהודים כשהכניסם לחצר ארמונו. אך ראוי לזכור שבתחילת שלטונו הוא כפה עליהם לעבוד בבתי המלאכה שלו, בימים הקדושים ביותר בלוח היהודי. פעולת ההרס של הרובע היהודי שירתה את מטרת הצרפתים, ולכן השלטונות הצבאיים הזמינו צלמים מקצועיים מקומיים, כך שהמאורעות ותוצאותיהם תועדו בתמונות רבות. מתמונות אלו הפיקו פנקסי גלויות, כשבאותה תקופה הייתה הגלויה אמצעי תעמולה רב השפעה.
יש לציין, כי התודעה ההיסטורית של העם היהודי מכירה את המילה הרוסית ׳פוגרום', אולם אינה מכירה את המילה הערבית ’תריתל׳. פירושה של מילה זו היא לנסות לגלות ולבזוז חפצים שמוסתרים באדמה. בעבר מונח זה היה מתאר את הפשיטות של השבטים על אסמי הדגן, והורחב להתקפות מזדמנות על שכונות יהודיות בערים ובכפרים ערביים במרוקו. לרוע המזל, בצפון אפריקה נערכו תריתלים ביהודי המלאח מעת לעת. היו תיירים מערביים שביקרו במרוקו וידעו לתאר את צערם העמוק על סבלותיהם של היהודים במרוקו, ועל הפרעות שערכו בהם מעת לעת. עוד במאה ה־19 ניתן למצוא ביטוי זה ככינוי לפשיטות של גדודי צבא מרוקאים על המלאח בערים השונות של מרוקו, כפי שתיאר הארכיאולוג הצרפתי לאון גודראד את אשר ראה בביקורו במרוקו באמצע המאה ה־19, שכאשר היה עיכוב כל שהוא במשכורות גדודי הצבא, היו פושטים במעשי ביזה על המלאח: 'כך נוצר מנהג של ממש, להשלים מעת לעת את הפיגור במשכורות הגדודים באמצעות תריתל ביהודים',
תריתל אינה תופעה בודדה בהיסטוריה של יהדות מרוקו ואף לא בהיסטוריה של יהודי פאס. ואולם, התריתל שחל בשלהי חודש ניסן תער״ב, שתיאורו הובא בפרק זה, הוא ׳ה-תריתל׳ בתוספת ה׳׳א הידיעה, כדי להדגיש את היקף האסון שאירע בו.
עוד יש לציין, כי מספר שנים קודם לכן, בשנת 1903, התחוללו פרעות ביהודי קישינב שהייתה תחת שלטון הרוסים בעת ההיא, אירוע שהיה בעל היקף דומה מאוד ונספו בו 49 יהודים, וכן יהודים רבים נותרו ללא קורת גת בעקבות הרס בתיהן. מעשי הטבח בקישינב הולידו ספרות ענפה, נחרטו בתודעה היהודית, ונלמד בהרחבה במסגרת לימודי היסטוריה בבתי הספר בישראל כיום. לשתי הטרגדיות היו מאפיינים משותפים: בשני המקרים היהודים היו חסרי הגנה, השלטונות היו שותפים בעידוד הפרעות, ועונשים לא הוטלו על כלל מבצעי הפשעים כנגד היהודים. החיבור בין שני האירועים נעשה כבר באותה התקופה בעיתונות שבשפת האידיש ובדיווחיה על הפרעות בפאס. יותר מכך, בעיתון ׳דער פריינד׳ שיצא לאור בסנט פטרבורג שברוסיה בשפת האידיש, נכתב מספר ימים לאחר הפרעות בפאס, בתאריך 29 באפריל 1912, כי ׳קישינב הייתה משחק ילדים בהשוואה למרחץ הדמים שהיה בפאס’.
אלא שבעוד ש׳פרעות קישינב׳ נצרבו עמוק בתודעה היהדית, הרי שפרעות ׳התריתל׳ נשכחו כלא היו. ייזכר לטוב פרופ׳ יוסף ינון פנטון, חוקר יהדות האסלאם ומומחה לקורות התרבות היהודית בארצות האסלאם, שחקר בהיקף רב את פרעות התריתל בספרו ׳הפרעות בפאס או התריתל; בספרו ליקט מכתבים ועדויות רבות מן האירוע ההוא, רובם בשפה הצרפתית, וספרו זה שימש עבורי את היסוד ועמוד התווך של כתיבת פרק זה, כשבלעדי מחקרו כמעט והיה נשכח אירוע זה מהיסטוריית העם היהודי.
יש שהסבירו שהטרגדיה בפאס נשכחה כמעט לחלוטין, עקב הסיפורים הדרמטיים על אסון טביעת אניית ה׳טיטניק׳ יומיים קודם לכן, ביום שני כ״ח בניסן (15 באפריל). לאחר מכן התחוללו משפט בייליס – עלילת דם נגד יהודי רוסיה, וכן מלחמת העולם הראשונה. אלא שבקרב יהודי פאס, זכר הטרגדיה הזאת, המלווה בפחד איום, הועבר מדור לדור בשירים ובסיפורים אישיים. עד לפני שנים אחדות רק האזכור של המילה ׳תריתל׳ עוד עורר צמרמורת בקרב מי ששמעו על המאורעות מהוריהם ומן הסבים והסבתות שלהם. עדיין בערבי חורף ארוכים, בפינת חדר קר, מצטופפים סביב תנוך דועך ונזכרים באירועים ההם, ומדברים עליהם בשעות הערות למראשותיו של חולה.
עם ההרס של חלק ניכר מן הרובע היהודי בפאס, נעלם גם עולם שלם. החברה במלאח השתנתה לחלוטין בעקבות נוכחות הצרפתים בעיר. זו אחת הסיבות שהביאוני לכתיבת ספר זה, למען יידעו דורות עדתנו הבאים את אשר עברו אבותינו במרוקו.
אין ראוי מלסיים פרק מטלטל זה, בקטעים מתוך הקינה ׳איכה צאן ההריגה׳. קינה זו על תיאור מצוקתן של ישראל בזמן חורבן בית המקדש, חיברה רבי יהודה הלו,, ממשוררי ספרד הקדמונים, ונאמרת בתחילת הקינות לשחרית של תשעה באב. קינה זו מבטאת בעבור יהודי פאס את הטרגדיה הנוראה שחוו, ואף נאמרה בעת הלווית הנספים.
אֵיכָה צֹאן הַהֲרִגָה מֵרִבְצֵיהֶן נְפוּצוֹת,
פְּנֵיהֶם קָבְצוּ פָּארוּר וְהִתְגּוֹלְלוּ בַּבִּצּוֹת.
וּלְעֵין כָּל רוֹאֵיהֶם מִתְנַכְּרוֹת בַּחוּצוֹת,
חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת.
הַחֶרֶב יוֹם נָגְעָה עַד כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה,
וְאֵשׁ אָכְלָה וּבֹעֵרָה וַיִצְעֲקוּ וְאֵין עוֹנֶה.
מֵהֶם נָפְלוּ לְתוֹךְ אֵשׁ וּמֵהֶם לְחֶרֶב שׂוֹנֵא,
יָדְעוּ כִּי כֵן נִגְזַר מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן סְנֶה.
תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.
וִילָדִים מוּצָאִים עֲרֻמִּים רְעֵבִים יְחֵפִים,
שׁוֹאֲלִים לֶחֶם וְאַיֵּה וּבַצָּמָא מִתְעַלְּפִים.
מִתְחַנְּנִים לְשׁוֹבֵיהֶם מוּל אַכְזָרִים חֲנֵפִים,
וְעוֹדָם פַּת אֵין לָהֶם וְרַחֲמֵי יוֹצְרָם שׁוֹאֲפִים.
עוֹלְלִים הָעֲטוּפִים בְּרָעָב בְּרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת.
דָּרַךְ אֱלֹהַּ קַשְׁתּוֹ וַיְבַצַּע כָּל אֵלֶּה,
וְאֵין נֶעְתַּר לְקוֹל מַעְתִּיר יוֹם הָחֵל וַיְכַלֶּה.
וּבָנִים נָטוּ עֲרָפָם בְּיַד עוֹרְפָם כְּמוֹ טָלֶה,
וּרְחוֹבוֹת עִיר קֹדֶשׁ בִּדְמֵי חֲסִידָיו מִלֵּא.
וּפִגְרֵי נַעַר וְזָקֵן יָשְׁבוּ לָאָרֶץ חוּצוֹת.
פרעות התריתל בפאס- משה חיים סויסה-פרק 5/5
אוחילה לאל יחיש ישועה-רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם-הרמ"א אלבאז).
אוחילה לאל יחיש ישועה
מחבר: רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם אלבאז).
מקור: שיר ידידות – קצירה לפרשת בא.
אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה, .יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ.
אֶרֶךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה, נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים.
נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֶׂה רִשְׁעָה, פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ.
תִּרְדֹּף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה, לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים.
יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה, חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ.
חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה, לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים.
יִרְעַם בְּקוֹלוֹ, כִּי עָלָה כַעְסוֹ.
אֶת עֹל סִבְלוֹ, נִלְאֵיתִי נְשֹׁא.
כָּל קִצִּין כָּלוּ, חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ.
רָאָה עֲנִיֵּי כִּי עֵת לְחֶנְנָה, בָּא מוֹעֵד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא.
אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, גָּמַר חֲסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים.
פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה, חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה.
אִישׁ לְבַצְּעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה, אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים.
אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.
לֹא נוֹךֵעַ כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים.
בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל.
אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.
אָב וָאֵם יַמְרֶה, כְּבוֹדָם חִלֵּל.
לֹא יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים, אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ.
בַּת בְּאִמָּהּ קָמָה יָדָהּ תָּרִים, כַּלָּה בְּחַמּוֹת תָּעֵז פָּנִים.
מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ.
שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים, חָכָם חֳרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים.
שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעֱדָרִים, יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.
וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים, מֵסִיר שָׂפָה לַנֶּאֱמָנִים.
יֹקֶר יַאֲמִיר, מָצוֹק וּמָצוֹר.
חָזָק מִשָּׁמִיר, וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר.
שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר, עָזוּב וְעָצוּר.
הָעָם בָּחַרְתָּ לָךְ לְנַחֲלָה, הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה.
דְּלָא כְּמָאן אַזְּלָא מִדַּלְדְּלָא, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים.
לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה, נוֹרָא עֲלִילָה, קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלְעָה.
תַּעֲלֶה לָהּ רְפֻאוֹת תְּעָלָה, וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים.
תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נָעֲלָה, יוֹרֶה דֵּעָה יָבִין שְׁמוּעָה.
רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה, אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים.
אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא, תְּנַשֵּׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. .
יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה, גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים.
רבי רפאל משה אלבאז
1896-1823
נולד לאביו המשורר רבי שמואל אלבאז, בעיר צפרו שבמרוקו, בן למשפחת רבנים ומלומדים חשובה. בגיל צעיר התייתם מאביו, ולמד תורה אצל דודו רבי עמרם אלבאז. מאוחר יותר, בהיותו כבן 28, נתמנה לרב ודיין של עיר הולדתו. לא היו לו ילדים עד יום מותו, ולכך אימץ בת, שלה הוריש את נכסיו.
את חייו הקדיש לספרות ושירה, ושיריו הרבים פרוסים בספר 'שיר ידידות' המושר על ידי קהילות יהודי מרוקו בשבתות החורף.
מלבד זאת הותיר אחריו ספרים רבים: 'הלכה למשה' שו"ת בארבעת חלקי השלחן ערוך; 'עדן מקדם׳ על מונחים ביהדות, בו מתאר אף מנהגים רבים מקהילות יהודי מרוקו; ׳כיסא המלכים' בו סוקר את המלכויות השונות מבריאת העולם ועד ימיו; ’עטרת פז' על חכמת הנסתר, ועוד ספרים רבים.
נפטר ביום כ״ב תמוז תרנ״ו (1896), ונטמן בבית העלמין בעירו צפרו.
על השיר
פיוט זה, חיברו המשורר הנודע רבי רפאל משה אלבאז, שחי בעיר צפרו במאה ה־19, והתפרסם בכינויו: הרמב״ם אלבאז; הרמ״א. את שמו חתם בראשי הבתים: אני רפאל משה.
בפיוט זה מתאר המשורר בחריפות רבה את מצב האומה בדורו. בניגוד לפיוטים רבים אחרים המבכים על הגלות ומדגישים בעיקר את סבלם של ישראל בין האומות, הרי שפיוט זה נותן ביטוי גם לזווית מבט נוסף על המציאות: הוא מציג את עם ישראל כמי שהתדרדר והגיע לשפל המדרגה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דתית. תיאוריו הקשים, מכים בשומע ואינם נותנים מנוח, כמו: ׳ אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.
׳, בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל. אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.
לכאורה יש בפיוט זה כדי להוכיח את עם ישראל על מצבם הרוחני הירוד, שאיבדו את כל הערכים והמוסר. אלא שבפועל, באופן מפתיע, פיוט זה אופטימי למדי, ונערך לאור מקורות ספרות של חכמינו ז״ל, שבדור עקבתא דמשיחא, כלומר בדור בו עקבי המשיח כבר נשמעים והנה הוא סמוך ונראה: ׳דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו׳ (סנהדרין צז, א). הרי שמחבר הפיוט מבהיר כי אכן הדור כולו חייב, אך עתה הגיע זמנו של משיח בן דוד להתגלות ולהביא עמו את הגאולה השלמה.
פיוט זה מזכיר בתוכנו את המעשה המובא בתלמוד (מכות כד,ב), כשרבי עקיבא עלה להר הצופים יחד עם חכמים נוספים, וראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים. מחזה מבעית זה גרם לחכמים לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. כששאלוהו לפשר כך, השיבם: ״נאמר בנביא ׳ וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ.׳(ישעיה ח, ב), והרי אוריה חי בתקופת בית המקדש הראשון ואילו זכריה בתקופת בית המקדש השני, ומדוע מזכירם הנביא כאחד?! אלא שתלה הכתוב את נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר ׳ לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.׳ (מיכה ג, יב); ובזכריה נאמר ׳ עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם׳(זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, חששתי שלא תתקיים נבואתו של זכריה, אך עתה שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים״. על כך השיבו לו החכמים: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!״.
כך גם בתיאוריו של מחבר הפיוט, שמתוך מצבם הירוד של עם ישראל, מנחמם שזהו הסימן לבוא הגואל, במהרה בימינו אמן.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה
אילו הייתי נדרש לתת שם משני לפרק זה, הייתי מכנה אותו בשם "הסיפור שלא סופר". כפי שניווכח בפרק זה, השואה האיומה של העם היהודי, אולי האסון הגדול ביותר שאירע מאז חורבן בית המקדש, שמלווה אותנו בכל צעד ושעל עד היום הזה ממש, לא פסח גם על יהודי צפון אפריקה בכלל ועל יהודי מרוקו בפרס. אלא שהמודעות לכך דלה ביותר.
רק בשנים האחרונות, החלו רבים להיחשף לסיפור השואה של יהודי ארצות הספרדים והמזרח. כך לדוגמה, השואה שהתחוללה ביהודי טריפולי וביהודי תוניס, קיבלה במה ותהודה רק בעשורים האחרונים. כל מי שפגש אי פעם באדם מבוגר שעלה ארצה בנערותו, היה שומע ממנו על ימי נערותו בין עולים מאירופה, שהיו מביטים בו בתחושה לאמר: ׳אנחנו אלו שסבלנו׳…
לעולם אין לערוך השוואה בין אסונות שפקדו את העם היהודי. אנשים אחים אנחנו, וסבלם של אחינו יהודי אירופה מלווה אף אותנו ומשפיע עד היום הזה. אילולא נעצרה חרבו של השטן, הרי שהייתה ממשיכה אף לארצות הספרדים והמזרח במלא המובן, כפי שנראה בהמשך הפרק. ועם זאת, גם יהודי צפון אפריקה חוו על בשרם מאותם מאורעות, אך המודעות לכך טרם קיבלה את מעמדה ומקומה.
בשנת תש״ע (2010), הכירה גרמניה ביהודי מרוקו כמי שחוו אף הם את מאורעות השואה, והחליטה להעניק להם פיצוי כספי חד־פעמי. הכרה מאוחרת זו הסבה את תשומת הלב לתקופה דרמטית בתולדות יהודי מרוקו, גם אם קצרה ופחות ידועה. הכרה זו אכן מפתיעה במבט ראשון, שכן הצבא הגרמני לא דרך בפועל על אדמת מרוקו, ואף יישום המדיניות האנטישמית לא היה באחריותה הישירה של גרמניה הנאצית. אלא שגם אם אין ספק שמשטר וישי היה האחראי הישיר על רדיפות יהודי מרוקו, הרי שהוא הושפע עמוקות מרוח הנאצים, דגל בשיתוף פעולה הדוק עם גרמניה ואיחל לניצחונה. שלטון וישי אף ניצל את מאורעות המלחמה כדי להרחיב את מדיניותו האנטישמית לצפון אפריקה, בניסיון לרצות את גרמניה. בפרק זה ניחשף למקצת מאותם מאורעות שחוו יהודי מרוקו על בשרם.
בפתח פרק זה, אזכיר לטובה את יוסף טולדנו, מומחה לתולדות יהדות המגרב, שכתב את הספר ׳רדיפה והצלה׳ המתאר את סיפורם של יהודי מרוקו תחת שלטון וישי. וכן את הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, מומחה לפוליטיקה ערבית ואסלאמית ולמדיניות המזרח התיכון, שכתב את הספר ׳בין צלב הקרס לסהרה׳, ותורגם לעברית על ידי ׳יד ושם׳. ספרים אלו חשפו בהרחבה את השואה שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו, וחלק נכבד מפרק זה מסתמך עליהם.
בשלהי חודש אדר ב׳ תשע׳׳ט (סוף מרץ 2019), זכיתי בפעם השנייה לצאת למסע 'עדים במדים' לפולין, בה שימשתי כרב משלחת צה״ל. מפקד המשלחת היה ידידי תא׳׳ל יאיר ברקת. המלצתי לו כי 'ערב המפקד' ביום הרביעי למסע, יוקדש לסיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. המפקד קיבל את המלצתי, ונתן את משימת ההיערכות לצוות 3 בראשות אל״מ ד. זהו היה אחד הרגעים המרגשים בחיי, לפתוח את הערב במספר מילות פתיחה, ולחשוף בפני המשלחת כולה את סיפור יהדות צפון אפריקה בשואה. הצוות נערך לקראת ערב זה, בקטעי עדות ושירה מן הניצולים ששרדו, ולראשונה נחשפו רבים ל׳סיפור שלא סופר'. עם שובי לארץ, הבנתי כי עלי להביא סיפור זה לידיעת הכלל, וזהו הפרק שלפניכם.
העשורים הראשונים של תחילת המאה ה־20, היו רגעים משמחים ביותר בהיסטוריית יהודי מרוקו. הצרפתים כבשו את מרוקו, ופרשו עליה את חסותם. לראשונה נשמו היהודים את סיסמת צרפת 'חופש, שוויון, אחווה׳ (Liberté, Égalité, Fraternité), לאחר שנים כה רבות שהיו תחת שלטון מוסלמי במעמד נחות ביותר. עתה שמחה גדולה הייתה, לאחר שקיבלו אזרחות צרפתית, ומעתה יהיו שווים בזכויותיהם ובמעמדם לשכניהם המוסלמים. האזרחים החדשים גמלו על כך טובה והוקרה לצרפתים, והתנדבו בחפץ לב להילחם במלחמת העולם הראשונה לטובת פורסי החסות עליהם. "עם ישראל בכללותו ולא כל יהודי כפרט הוא זה שחייב לעזור לצרפת ולבעלות בריתה להשיג ניצחון על האויב המשותף", נכתב במאמר המערכת בעיתון היהודי של קזבלנקה מעט לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, בחודש דצמבר 1939.
אלא שעם פרוץ מלחמת העולם השנייה, הספיקה צרפת לגולל לאחור את שטיח קבלת הפנים שהציעה ליהודים. כבר בשנות השלושים של המאה העשרים, גדל מספרם של הצרפתים שראו ביהודי צרפת – החל מהמוני המהגרים שברחו מהתפשטות הנאצים באירופה, ועד לאזרחים שאבותיהם ישבו בצרפת דורות רבים – כמזהמים, וכן מקור לחולשה הלאומית ולשפל הכלכלי שפקד את צרפת. גל של אנטישמיות ושנאה החל לפקוד ולרדוף את יהודי צפון אפריקה וכן את יהודי צרפת.
כך לדוגמה, לאחר עלייתו לשלטון צרפת של ראש הממשלה היהודי לאון בלום בשנת 1936, אחד מחברי הפרלמנט קונן בנאומו על כי"מי שמושל באומה של איכרים כמו צרפת, מוטב שיהיה אדם ששורשיו, ולו מקצתם, נטועים עמוק באדמתנו, ולא חכם תלמוד מעודן". גם ממשלות ליברליות ביבשת צרפת, החלו להטיל מגבלות קשות על התנועה של הפליטים המתרבים והולכים, רובם יהודים. כך גם הטילה צרפת מגבלות נוקשות על תושבים חדשים שחפצו לעסוק במקצועם או לפתוח עסק. עוד קודם נפילת צרפת לידי הגרמנים, כל זר שנתפס ולא היה בידו היתר מגורים או היתר עבודה תקף, נכלא ללא הגבלת זמן במחנות מעצר, כך שרבים מהיהודים נמקו במחנות אלו.
תקופת המתח ניכרה גם בקרב הקהילות היהודיות במרוקו. באמצע חודש תמוז ה׳תרצ״ג(יולי 1933), התפשט המתח לטיטואן, בירת האזור הספרדי שבמרוקו. סכנת התלקחות באזור זה הייתה גדולה הרבה יותר, בשל השורשים העמוקים שנטעו בה, תוך עצימת עין של השלטונות המקומיים, הן התעמולה הגרמנית והן ההסתה של מנהיגי המוסלמים. ימים ספורים קודם לכן, נצבעו סיסמאות על קירות העיר: 'תחי גרמניה! יחי היטלר! מוסלמים התאחדו לגרש את היהודים!׳. אלא שלמרות מספר ההתנכלויות כלפי שכניהם היהודים ורכושם, הן לא הגיעו לממדים מדאיגים.
באחד הימים, בעקבות ריב סתמי בין יהודי ונהג מוסלמי, פלשו מפגינים מוסלמים צעירים לרובע היהודי, והתהלכו ברחובותיו כשהם קוראים קריאות נגד היהודים. הסוחרים היהודים מיהרו לסגור את חנויותיהם מחשש לביזה. טביעת האצבעות הגרמנית הייתה ברורה לראש הקהילה יצחק טולדנו, ואילו הרב הראשי המליץ לתושבים היהודים להימנע מכל תקרית ׳בידיעה כי שום כוח לא יכול להגן עליהם מפני איומי המוסלמים׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עליית היטלר לשלטון בגרמניה, גרמה לתדהמה ולגינויים חריפים בקהילות היהודיות במרוקו. גם בקרב אותם יהודים שכמעט ולא נחשפו להשפעות העולם המערבי, עלייתה המבהילה של צורת אנטישמיות לא מוכרת זו, הביאה לדאגה רבה ולהעלאת תחושת הזדהות עמוקה עם אחיהם הנרדפים במדינות אירופה. רבים הקדישו זמן לתפילה ולצום, בציפייה לנס. הם ראו בהיטלר את המן של הזמן החדש. חכמי הקהילות חיברו תפילות מיוחדות שהוקראו בבתי הכנסת להצלת אחיהם בגרמניה.
וכך גם יהודים שהתגוררו בערים הגדולות במרוקו, שכבר נחשפו לאורח החיים המערבי, בפרט בקזבלנקה, הגיבו במחאה ובהכרזת חרם כלכלי. בדרך זו הם הצטרפו לגינוי העולמי נגד גרמניה הנאצית, ולחרם הכלכלי עליה. אלא שסיכויי ההצלחה של מחאה מעין זו היו מלכתחילה מוגבלים, בעיקר בשל יחסיה הטובים של צרפת עם גרמניה במרוקו באותה התקופה.
בקזבלנקה, ברבאט, בפאס ובמכנאס, אורגנו אספות המוניות. ביום א' בניסן ה׳תרצ״ג(28 במרץ 1933), התכנסה אסיפה גדולה בקזבלנקה, במסגרתה השתתפו כ־3,000 איש מכל הארגונים והעמותות היהודיות. בתום הנאומים והדיונים, קיבלה האסיפה את ההחלטה הבאה: "נציגי העמותות היהודיות בקזבלנקה, שהתכנסו באסיפת מליאה בנוכחות ראשי הדת וראשי הקהילה, מביעים את מחאתם הגדולה נגד מעשי האלימות כלפי יהודי גרמניה. לכך הוחלט על הפסקת כל קשרי מסחר עם גרמניה, ועל חרם נגד הסחורות הגרמניות בכל האמצעים, כל עוד יימשכו מעשי האלימות האנטישמיים. כמו כן החנויות ייסגרו למשך שעה, כאות אבל". החלטה זו התקבלה על ידי הקהל הרב במחיאות כפיים.
שבוע לאחר מכן הצטרפה עיר הבירה למחאה. ברחובות רבאט הופץ כרוז הקורא לכלל התושבים להצטרף למחאה ולחרם על המוצרים הגרמניים: "גרמניה של המאה העשרים נסוגה לזמנים הברבריים, היא רודפת עכשיו את יהודיה, מיעוט חסר ישע. אנו פונים אל הצרפתים שבמרוקו! אל המוסלמים והיהודים: אל תקנו דבר מהגרמנים כל עוד היטלר והאספסוף האנטישמי שלו לא יפסיקו עם מעשי העושק שלהם".
הפגנה בממדים חסרי תקדים נערכה בבית קולנוע רנסנס, ובה השתתפו יותר מ־2,000 יהודים. רבי רפאל אנקאווה, ראש בית הדין הגדול, דיבר לפני הציבור על תדהמתו הגדולה מכך שחוזרים לתקופת הברברים שקודם כיבוש הצרפתים, בשנאה העזה לאומה היהודית. אחריו נאם ראש ועד הקהילה, יצחק עבו, שביטא את תקוותו לראות את האנושות כולה מתקוממת כנגד הברבריות הנאצית, והדגיש את הצורך הדחוף בחרם. אחד הנואמים הנוספים, גסטון ברוך, תעשיין יהודי ממוצא איטלקי, הודיע כי מפעלו ביטל זה עתה הזמנה מגרמניה בסכום של חצי מיליון פרנק. הקהל מחא כפיים.
החרם הופעל תחילה רק בערי החוף, ומשם התפשט בהדרגה לכל המדינה, כולל לאזור הספרדי ובטנג׳יר. ביום ח׳ בניסן ה׳תרצ״ג (4 באפריל 1933), דיווח קונסול גרמניה בלראש: "כבר עשרה ימים שהיהודים מחרימים סחורות גרמניות, חנויות גרמניות וספינות גרמניות, בעוד שכ־80 אחוז מהמסחר הגרמני במרוקו היו עד כה בידי סוחרים יהודים״.
גרמניה חששה מהשלכותיו המזיקות של החרם, ולחצה על השלטון הצרפתי שבמרוקו לשים לו קץ בטרם יתגבר. מעבר לכך, ברלין לא יכלה לסבול שמרוקו המדינה שעד תחילת 1910 ניהלה עם צרפת תחרות על השליטה בה, עתה תהיה היא המדינה היחידה שתהיה סגורה כלכלית בפניה. ומנגד, צרפת ביקשה אף היא שלא לדרדר את יחסיה עם גרמניה. על כן הורה הנציב העליון במרוקו בתקיפות לראשי הקהילה היהודית, לשמור על פרופיל נמוך. לבקשה זו צירף אף את חששו, שיימנעו מכך היהודים כדי שלא להכעיס את האוכלוסייה המוסלמית המקומית, שלא הייתה רגילה לראות את היהודים נוקטים בפומבי עמדה בסוגיות ציבוריות.
בשל לחץ הנציב העליון, וההתלהבות המועטה שגילו הסוחרים היהודים הגדולים בתמיכה בחרם, דעך החרם. לא הועילו גם הקריאות החוזרות ונשנות של השבועון הציוני ׳לאבניר אילוסטרה׳ לשמר את החרם, כמו למשל במאמר המערכת מיום י״א בחשוון ה׳תרצ״ג(31 באוקטובר 1933): ״כל מוצר גרמני צריך להבעיר את ידינו, כל פרנק שבו אנו מעשירים את הרייך הגרמני הוא כדור שיִיַרֶה באחינו. על ישראל להוכיח לעולם כולו שהסולידריות היהודית אכן קיימת".
מאוחר יותר, כשפלשו הגרמנים הנאצים לפולין, ביום י״ז באלול ה׳תרצ״ט (1 בספטמבר 1939), פרסם מחבר הקונטרסים השנון, יצחק דוד כנפו, מורה ומשורר מהעיר מוגאדור, את הספרון ׳מעללי היטלר; כדי לעורר את יהודי מרוקו למודעות לזוועות המשטר הנאצי ולסכנה שהוא מטיל על כלל העם היהודי, ולא רק על יהודי גרמניה. יצחק התוודע לאופיו המתועב של המשטר הנאצי בעת לימודיו בצרפת וסיוריו באירופה בסוף שנות השלושים. הוא הוציא את הספר ב־2,500 עותקים שהופצו בעיקר בעירו, ולא זכו להד מחוצה לה. על שער הספרון צייר את היטלר בלעג. תחת לחץ של ראשי הקהילה, השמיד יצחק בזמן המלחמה את כל העותקים הקיימים, ועבר מבית לבית לאסוף אותם, מחשש לפעולת תגמול של שלטון וישי. עותק אחד ששרד, התגלגל לקרוב משפחתו ידידי הסופר אשר כנפו, שהניח אותו למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.
בתקופה זו, האנטישמיות והשנאה כלפי יהודי מרוקו הלכה וגברה. צורם היה קולו של השבועון הערבי ׳לה וואה נאסיונאל', מיסודו של עבדללטיף סביחי, לאומני מהעיר סאלה, שאימץ את הסיסמאות הארסיות ביותר של האנטישמיות האירופית. הוא האשים את היהודים ב״טפילות, בהשתלטות מסיבית על מקצועות חופשיים על המשרות הטובות ביותר". עיתון זה סבר שכך הם מונעים עבודה מהמוסלמים המשכילים, ודנים את ההמונים המוסלמים לעוני בשל ״ריבוי היהודים בשירותים, השתלטותם על ענפי המסחר ובהתרבותם המרקיבה בכל ענפי הפעילות של ארצנו״. המאמר מסתיים בקביעה ש״זאת מדיניות גרועה לרצות לבנות מדינה מוסלמית בעזרת מיעוט יהודי״.
״היהודים רוששו את הערבים״, שח עבדללטיף סביחי באוזני חבריו. ״הם התעשרו על חשבונם בזכות ידיעת השפה הצרפתית. הם לעולם לא מיהרו ללמוד ערבית, שפת המדינה שבה נולדו, וכדי ללעוג לנו עוד יותר הם אפילו עושים עצמם שאינם דוברים שפה אחרת זולת הצרפתית. אבל אל דאגה, אנו נתפוס אותם בקרוב וננקום בהם. בכל מקרה היו בטוחים שאז לא נשאיר להם דבר – גם לא את החולצה שהם לובשים״…
כתגובה לדבריו, נכתב בעיתון ׳לוניון מרוקן׳ של אנשי כי״ח, ביום ד׳ באלול ה׳תרח״צ (31 באוגוסט 1938), כי על השלטון הצרפתי לנקוט צעדים נגד התפרצות השנאה. ״נדהמנו מאוד כשקראנו את הגיליון האחרון של ׳לה וואה נאסיונאל׳. זאת ממש גרסה מרוקאית של הצהובון הנאצי המסית ׳דר שטורמר׳ שבגרמניה. לפי דעתנו הגיע הזמן ששלטונות המדינה יתייחסו ברצינות למקרה ויצאו מאדישותם, נוכח ההסתה לשנאה וליבוי סכסוכים בין קבוצות שעד כה חיו בהרמוניה מושלמת״.
ביום ט׳ בניסן ה׳תרח״צ (10 באפריל 1938), השמועה פשטה בקרב הקהילה היהודית בפאס, כי הסולטאן עומד להגיע לביקור בעיר הבירה הישנה. על פי הנוהג, התייצבו חברי ועד הקהילה בפאס והעומד בראשה מימון דנאן, רבני העיר ונכבדיה, בקרבת המלאח, כדי לקבל את פניו של הסולטאן. השיירה התקרבה, ולאחר שבירכו אותו הנציגים המוסלמים, התקדמה המשלחת היהודית כדי לנהוג כמותם. אלא שרכב הסולטאן התניע במהירות, והשאיר את הנציגים היהודים נבוכים ומושפלים… היהודים ראו בכך עלבון שנועד להשפילם ותוכנן מראש. כולם זכרו את הפעם הקודמת שאירע להם כך, בשנת 1934, כשמשלחת קהילה מפאס נדחפה בגסות, באותה צורה, בשעה שבאה לברך את הסולטאן. מאוחר יותר התברר כי הייתה זו אי־הבנה מצערת, יוזמה חפוזה של נהג רכב השרד, אולם לא היה בכך כדי לפייס את הקהילה היהודית שהושפלה ולהרגיע את חששם, שכן אווירת התקופה תרמה אף היא לכך.
בשנת ה׳תרצ״ט (1939), גויס יהודי בשם בן סימון כעובד זמני בדואר בעיר מזאגאן. בעקבות כך החלו מחאות זועמות של אזרחים צרפתים, והנציבות הצרפתית ששלטה במרוקו והטילה עליה את חסותה, הזמינה לבירור את ראש שירות הדואר כדי שיסביר כיצד קרתה ה׳תקלה׳. ראש הדואר התנצל והסביר כי בן סימון היה המועמד הראוי היחיד, ומיהר להוסיף: "משרדי אימץ את הכלל לא לקבל מועמדים יהודיים, אלא אם אין כלל מועמדים מוסלמים או צרפתים בעלי כישורים מספקים״. ראש שירות הדואר הזדרז לפטר את בן סימון ביום י״ז בסיוון ה׳ת״ש (23 ביוני 1940), מספר חודשים לפני שנחקקו חוקי וישי הידועים לשמצה, שנועדו בין היתר להרחיק את היהודים מכל עמדה ומעמד ציבורי.
דרמה נוספת אירעה במכנאס. פעילי המפלגה הקיצונית ׳המפלגה החברתית הצרפתית׳, שהייתה פעילה במיוחד במרוקו, פיזרו כרוזים והדביקו כרזות בליל י׳׳ז באייר ה׳תרח׳׳צ (18 במאי 1938). על חלונות הראווה של העסקים בבעלות יהודית נראו כרזות באותיות בוהקות: ״חנות יהודית, חנות של מנצלים״, ״הקהילה היהודית מחזיקה ביותר ממחצית עושרנו״, ״מקור הון היהודים בגניבה וניצול, ויש להפקיע אותו ולהחזיר אותו לעובדים הצרפתים״, ״לקנות אצל יהודים זה למוסס את המסחר הצרפתי!״. העירייה מחקה את הכתובות, והשקט כאילו הושב על כנו.
אירוע אנטישמי נוסף, ביום כ״א בניסן ה׳תרצ״ט(10 באפריל 1939), ברחבת אל חדים – הכיכר המרכזית של המדינה, זיהו שני צעירים יהודים מקומיים את סימון פלאס, יהודי יליד מראכש, אשר להפתעתם הרבה היה לבוש כמוסלמי וקיבץ נדבות. הם הכירו אותו מביקורו האחרון בעיר חודש קודם לכן, כאשר בא למכור ספרי קודש וספרתי ׳קסידות׳ ביהודית ערבית ובאותיות עבריות היוצאים לאור בקזבלנקה. התברר שסימון התאסלם כמפלט מהמצוקה הכספית שבה היה נתון. הצעירים היהודים לעגו לו והקניטו אותו על השכר הזעום שאסף מהמרת הדת המבזה. סימון, בשמו החדש עבדלה בן חאג׳ לאחוסין, החל לקרוא למוסלמים שבסביבה לעזרה, בטענה שהצעירים מקללים את האסלאם ומבקשים לגרור אותו בכוח למלאח כדי להורגו. השמועה התפשטה בקרב האלפים שנכחו בכיכר המרכזית. חיילים מוסלמים בחופשה שנכחו באותה עת בכיכר התנפלו על שני הצעירים, ואלה נמלטו אל עבר תחנת המשטרה. החיילים, ובעקבותיהם ההמון הרגיל של חסרי המעש וסבלים, כאילו רק חיכו לאות, עטו על המלאח. הם בזזו, הציקו לעוברי אורח ותקפו בתים. במהרה הצטרפו אליהם מפגינים מכל שכונות העיר. עדים דיווחו כי אמבולנסים צבאיים עברו בשכונות ואספו את החיילים.
למרות הקריאות הנואשות, לא התערבו כוחות הביטחון, אלא באיחור רב. השקט חזר רק לאחר רדת הלילה. שני יהודים ־ אלי אמסלם ופריחה אברג׳ל, נהרגו בעת המהומות. 34 יהודים נפצעו, ודינר אסייג נפטר מאוחר יותר מפצעיו. הנזק לרכוש נמדד בעלות של למעלה ממיליון פרנקים. החשד התחזק כי מדובר בפעולה מתוכננת מראש.
״על פי העדויות שנגבו היום״, סיפר מורים לוי, יהודי ממוצא אלג׳ירי שהיה עד למהומות, ״אפשר לומר בוודאות כי סיפור היהודי שהתאסלם לא היה אלא תירוץ למהומה שאורגנה בעוד מועד. התקריות גרמו למותם של שלושה אנשים. שבעה בתים ושמונה חנויות נהרסו כליל. תמוה בעיני כי האמבולנס הצבאי, שתפקידו היה להציל את הפצועים, שימש לאיסוף החיילים והוביל אותם למקום מעלליהם״.
בתחילת שנת 1940, נדמה היה עדיין כי המלחמה מתנהלת ביבשת אחרת. אך יהודי מרוקו עברו התפכחות מכאיבה. נציגי הקהילה הגיעו לארמון ברבאט, כדי לאחל שנה טובה לנציב העליון מטעם צרפת. בכניסתם פגשו את הגנרל נוגס, שפלט לעברם: ״אבקש מכם להשתדל שבני בריתכם לא ינצלו את המלחמה כדי להתעשר!״…
בעיר אוז׳דה, הופצו כרוזים והודבקו כרזות על חנויות השייכות ליהודים: ״כאן עסק של יהודי, עסק של נצלנים", ״עובד, אויבך הוא היהודי. הוא מנצל אותך ומרושש אותך, הוא בונה את הונו המתועב על מצוקתך". ראש העיר הוסיף וקבע, כי מעתה ייאסר על הקבצנים היהודים לשוטט ברחובות, וכן ייאסר על בני הנוער היהודים לטייל במוצאי שבת ברחוב הראשי של העיר.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 218
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
בחודשים אייר וסיוון ת״ש (מאי-יוני 1940) חל המפנה הגדול, והיוו קריסה מהירה של מה שנותר מצרפת כארץ מקלט ליהודי אירופה, ליהודי צפון אפריקה, ואפילו ליהודים שאבותיהם ישבו בצרפת מזה דורות. צבא צרפת נחל תבוסה משפילה ביותר בשדה הקרב, ולאחריו חתמו על שביתת נשק ושיתוף פעולה עם הנאצים, זאת במקום להמשיך להילחם. מכאן הדרך הייתה קצרה לביטול המהיר של הרפובליקה, ומינויו של אנרי פילים פטן לראש שארית המדינה הצרפתית, שמרכזה היה בעיר וישי. הצרפתים היו מושפלים מהאובדן המהיר של כבודם, גאוותם וביטחונם, חיפשו שעיר לעזאזל ומצאו את היהודים. פטן הכריז על ׳מהפכה לאומית׳ שנועדה להפיח חיים באזרחי צרפת, ובמסגרתה אומצה האנטישמיות באורח רשמי כמדיניות הממשלה החדשה.
ביום י״ב בסיוון ה׳ת״ש (18 ביוני 1940), פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת, שצרפת אמנם הפסידה בקרב אך לא במלחמה. ״גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת", כתב. אולם לא היה בכך כדי לעצור את שלטון וישי מכניעתם לגרמניה, ושיתוף הפעולה עם השטן.
היהודים הוכו בהלם. הם לא האמינו שצרפת, שבה שמו את מבטחם, מובסת עתה, והתחילו לראשונה להתמלא חששות מפני עתידם. הגנרל נוגס, נציב השלטון הצרפתי במרוקו, כתב לחברו בפריז, כי ״היהודים היו מעדיפים לראות את מרוקו הרוסה לגמרי, ובלבד שלא תימסר לגרמנים״.
מול אסון בלתי מוסבר כזה, התעוררו בקרב בני העם הפשוטים האמונה העזה, והרבו בתפילות בבתי הכנסת. שירותי הביטחון בקזבלנקה דיווחו על הסיבה האמיתית לתבוסה הבלתי נתפסת של צרפת. לדבריהם, נאמר להם על ידי מספר יהודים, כי הופיע בחלומם רבי אליהו, הרב הקדוש של העיר, וסיפר להם שזאת נקמתו בצרפת על שהפריעה את מנוחתו הנצחית: ״כפי שהצרפתים הפריעו את מנוחתי וטלטלו את גופתי, כך אלוהים טלטל את אדמת צרפת ואת תושביה״. ואכן, זמן קצר לפני המלחמה, העתיקה עיריית קזבלנקה את קברו הצנוע של הצדיק ממקומו בלב כיכר צרפת, כיוון שהפריע להתפתחותה של העיר. כמחווה נבנה לו קבר מפואר בבית הקברות החדש, אך במרחק רב מהמלאח, דבר שצמצם ביותר את מספר העולים לפקוד את קברו.
המפנה הראשון, שלא ניתן היה לדמיין אותו מספר חודשים קודם, הייתה לחיצת היד של פטן והיטלר, בפגישתם ההיסטורית בתחנת הרכבת של העיר מונטויר בצרפת, ביום כ״ב בתשרי ה׳תש״א (24 באוקטובר 1940). בצאתו מהפגישה הכריז פטן לתדהמת רוב העם הצרפתי: ״אני נכנס היום בכבוד לעידן שיתוף הפעולה עם גרמניה. מרצון חופשי, ללא כל שמץ של כפייה, נעניתי להזמנת הפיהרר. דובר על שיתוף הפעולה. הסכמתי לעיקרון. הנהלים יידונו בהמשך״.
בתחילה לא היה פטן חשוד במיוחד באנטישמיות חריפה, ומינויו לראש הממשלה בהליך דמוקרטי לא עורר תחילה חשש בקרב יהודי צרפת. יהודי מרוקו הוזמנו יחד עם כל האוכלוסייה להריע למושיע הקשיש שתמונתו הצבעונית התנוססה בכל מקום. לימים יספר פרופסור אנדרה אלבז, כי בהיותו בן שלוש היה במשך כמה שבועות תלמיד בגן הילדים הצרפתי, בעיר החדשה בפאס. ובכל בוקר, לפני כניסתם לכיתה, היו מסתדרים בשורות בחצר, מניפים את הדגל ושרים ״מרשל הננו!״ לכבוד פיליפ פטן, אלא שלא נמשך זה זמן רב.
מיד עם הרכבת ממשלת פטן, חשו האנטישמים בהזדמנות והסתערו מבלי לחכות שהממשלה תיתן את האות. סימנים ראשונים לשינוי האווירה הורגשו גם במרוקו. החלוץ המפוקפק הייתה העיר אוז׳דה. אם הכרוזים האנטישמים נשלחו בשנת 1936 בתוך מעטפות סגורות, הרי שעתה עם עלייתו של שלטון וישי הם הופצו בגלוי. כרזות הודבקו על קירות העיר ועל חנויות היהודים.
בליל ט' באלול ה׳ת״ש (12 בספטמבר 1940), ניפצו פעילים ערביים חלונות ראווה של חמש חנויות יהודיות בקזבלנקה, ובנוסף לכך הודבקו כרזות עם המילים ׳יחי פטן!׳. מספר ימים לאחר מכן, ביום י״ז באלול (20 בספטמבר), התנפלה קבוצת חיילים צרפתים בפאס על תושבי המלאח. בקרב האוכלוסייה היהודית למודת הניסיון, התעורר חשש גדול שהאווירה הכללית נגדה תידרדר למהומות דמים. המפקח האזרחי דיווח על כך, כי ״קצין זוטר בלגיון הזרים, מלווה במספר חיילים מוסלמים ולגיונרים חמושים ברובים, סכינים ומקלות, פלשו לרחובות המלאח והתנפלו על התושבים. הם פתחו ביריות לכל עבר, והכו במקלות ובסכינים את העוברים ושבים. יהודי אחד נהרג ושישה נפצעו, אחד מהם באורח קשה״.
הממשלה החדשה בוישי הזדרזה מיד עם הקמתה להראות שאינה מחכה ללחץ גרמני כדי לנהל מדיניות אנטישמית משלה, והטילה על שרי הפנים והמשפטים להכין את תקנון היהודים, הגרסה הצרפתית של חוקי הגזע של נירנברג שהונהגו כמה שנים קודם לכן ביהודי גרמניה.
שר המשפטים אליבר, שהיה גאה ביד החופשית שניתנה לו, השלים במהרה את נוסח החוק שיישר קו עם תורת הגזע. החוק התקבל בממשלה בראש השנה תש״א (3 באוקטובר 1940). המטרה המוצהרת הייתה ברורה, לשים קץ ׳להשתלטות היהודים על החברה הצרפתית׳, באמצעות הרחקת היהודים מכל עמדות ההשפעה בכל התחומים.
אחד ממעשי החקיקה הראשונים של המשטר החדש, היה ביטולה של פקודת כרמייה, הצו שנתן ליהודים הזדמנות להיות לאזרחים צרפתים. יהודי מרוקו שנהנו בשנים האחרונות מאזרחות צרפתית, מצאו את עצמם תוך לילה מודחים לעולם בו אינם עוד אזרחים, ואבדו את רוב זכויותיהם, אך עדיין כפופים למשפט האזרחי הצרפתי. תקנון זה, שהקיף את כל היהודים בשטחים הכפופים לשלטון צרפתי, הוחל בתיקונים צנועים וללא התנגדות משמעותית, על ידי סולטאן מרוקו.
מכוח חוק זה, נסגרו בפני היהודים כל התפקידים הציבוריים. כך נאסר עליהם לעבוד בשירות הדיפלומטי, לעסוק בהוראה, ולשמש בכל תפקיד ממשלתי או צבאי. בנוסף לכך, תחומי עיסוק שלמים נסגרו בפני היהודים, כמו עיתונות, תיאטרון ושידורי רדיו.
לאחר ההלם הראשוני מהמפנה הטרגי ביחסה של צרפת ליהודי מרוקו, לא נותרה ליהודי מרוקו ברירה, אלא השלמה שקטה ותקווה שהגזירות המכאיבות יעברו במהרה. יעקב אוחיון, עיתונאי מקומי, כתב ביומנו האישי כי ״היהודים מרגישים שצרפת נטשה אותם, תוהים ושואלים את עצמם מה דחף את פטן להשתמש בקלף היהודי. אולי היה זה הקלף החזק ביותר בידו, ועל כן מיהר להטילו על השולחן. אתם עוד תראו! הצורר הזה ילך רחוק יותר מהיטלר".
שינוי האווירה הכללית והעלמת עין מצד השלטונות אל מול העוינות כנגד היהודים, ואת המתח הרב, ניתן היה לחוש מדי יום.
המשטרה ברבאט דיווחה, כי הוזעקה להפריד בין יושבי בית קפה בלב אחת השכונות. הכול התחיל בקריאה מעליבה של מוסלמי מקומי זועם לעבר יהודייה שעברה במקום: ”הה רבקה או ראשל! את יודעת מה שנחוץ למרוקו, זה פוליטיקאי שידע לטפל כמו שצריך ביהודים, ואל דאגה זה לא יאחר לבוא, ואתם תמצאו את סופכם במהרה!". חברו הוסיף על דבריו: ״גם אני חושב כמוך ואהיה מוכן לתת הכול כאשר היום המיוחל הזה יגיע״. היהודייה לא יכלה לספוג את העלבון וסטרה לו. מהומה גדולה פרצה.
הנוהג הזה לקרוא לכל יהודייה רבקה או רחל, היה ביטוי הזלזול הנפוץ ביותר שהחדירה התעמולה האנטישמית במרוקו.
כך גם בעיר מראכש. בעקבות ריב סתמי בין צעירים יהודים לחיילים מרוקאים, ברובע הסמוך למלאח, התדרדר הריב למהומה גדולה בין יהודים למוסלמים, שיצאה מהר מאוד משליטה. המשטרה הפעילה כוח רב כדי להפריד בין הניצים, והשתמשה באש חיה. כתוצאה מכך נפצעו 20 יהודים, 10 מוסלמים וחמישה שוטרים. באווירה הנפיצה של הימים ההם, התפשטה השמועה על התקרית ועל חוצפת היהודים שהתעמתו עם חיילים מוסלמים, ולא הרחק משם, בכיכר המרכזית של העיר, התחדשה המהומה ביתר שאת. החיילים שהוזעקו על ידי חבריהם התנפלו על עוברי אורח יהודים. שני יהודים נהרגו ושבעה נפצעו. גם לאחר התערבות המשטרה והשבת השקט, נמשכה המתיחות מספר ימים, ושומרים חמושים הוצבו בפתח המלאח הנצור ומסביבו.
המתח במראכש עלה לשיאו בעקבות מעשה קונדס של ילדים יהודים, שכנראה כדי לנקום את מותם של שני בני הקהילה, זרקו אבנים על לוייה מוסלמית. ההמון המשולהב רצה לעשות בהם שפטים וניסה לפרוץ לשכונה היהודית. רק בקושי השתלטו כוחות הביטחון על המצב. כתגמול נגד מה שהגדיר כהתגרות בלתי נסלחת, הטיל מושל העיר, הפאשה האגדי אל גלאווי, קנס כבד של 50,000 פרנק על הקהילה היהודית. הנציבות הצרפתית לא הסתפקה בכך, והכפילה את סכום הקנס. וועד הקהילה סבר שהקנס מוגזם ביותר ורצה לערער עליו ישירות בפני הסולטאן. כדי להרגיע את הרוחות, שיגרה הנציבות את המפקח על המוסדות היהודים, שהותיר את הקנס על כנו – 100,000 פרנק.
בעיר סאפי, אילצו ׳החולצות השחורות׳ של לגיון הלוחמים את נכבדי הקהילה להסיר את בגדיהם האירופיים – המגבעת והחליפה, וללבוש במקומם בגדים מסורתיים, גילחו את ראשם וכך הוליכו אותם ברחובות העיר. השפלה זו לא הוסיפה למצב רוחם של היהודים הירוד ממילא…
ז׳ק חרבון, תלמיד בבית הספר בקזבלנקה בזמן המלחמה, סיפר לימים, כי עבור המעטים שעוד הייתה להם רשות להמשיך ללמוד בבית הספר, היה כל יום סיוט, עמידה מחודשת בניסיון. באמצע השיעור, המורים שהיו מורעלים מתעמולת וישי, היו יורקים לעברם ארס אנטישמיות בהערות פוגעניות. אף לא אחד מחה על כך כשהיו מתבדחים על חשבון היהודים לצהלת התלמידים הצרפתים. ביציאה מבית הספר, היו אורבים להם בריונים מהכיתות הגבוהות, ומרביצים להם כהוגן. ״הם תמיד גברו עלינו והיינו חוזרים הביתה פצועים ופגועים. רוב הזמן לא היינו מעיזים אפילו להתגונן, והעדפנו לברוח, מבוישים מחולשתנו תחת הלצותיהם׳׳.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
חוקי וישי הוחלו על כל המדינות שבשליטת צרפת, כמו לוב ואלג׳יר. אלא שבמרוקו, סבלו היהודים בנוסף מצו מיוחד, שלא נכפה בשום מקום אחר בצפון אפריקה: כל היהודים שעברו לגור בשכונות החדשות המודרניות של הערים הגדולות, גורשו מבתיהם ונאלצו לשוב אל הסמטאות הצרות והרחובות הצפופים של הרובע היהודי המסורתי – המלאח. היה בכך כדי לכנס את כולם אל מקום אחד, כפי שנעשה בגטאות במרכז אירופה, שבבוא היום ישולחו כולם אל הפתרון הסופי.
וכמו כדי לזרות מלח על הפצעים, התאריך שנבחר למועד האחרון שבו נדרשו היהודים להשלים את הציות לצו לעבור אל המלאח, חל ביום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, ביום כיפור תש״ב (1 באוקטובר 1941). עד לאותו היום, עשרות אלפי יהודים מקזבלנקה, יחד עם אחיהם מרבאט ופאס, צריכים היו למצוא דיור חדש בתוככי הגטו הצפוף. אחת התוצאות לגזירה איומה זו, הייתה התפשטות מואצת של מחלות בחלקים הדחוסים של המלאח. הנציב הצרפתי העליון במרוקו, גנרל אוגוסט פול נוגס, אכף בלהט וביעילות את החוקים האנטי יהודיים של משטר וישי.
יש לזכור, כי לפני מלחמת העולם השנייה, כחמישית מהאוכלוסייה היהודית בערים הגדולות עברה לגור בשכונות החדשות שמחוץ למלאח. על כך נכתב בעיתון מקומי (Le Maroc Economique) בשנת 1926: ״המשקיף הנוסע מעיר לעיר, אינו יכול אלא להשתומם מצפיפות האוכלוסייה במלאח ומתנאי ההיגיינה הירודים השוררים בהם. לא נדיר לראות משפחות של 15 נפשות הגרות בחדרים קטנים, ללא אוורור, ובתנאי נוחיות מינימליים. מאז כינון שלטון החסות הצרפתי היו השלטונות ערים לחומרת הבעיה. הם ראו בה סכנה פוטנציאלית לציבור מחשש להתפשטות מגפות, והסירו את המכשול החוקי שאסר על היהודים לגור מחוץ לשכונה המיועדת להם מדורי דורות. הם לא ראו פתרון לא בשיקום שכונות המלאח ולא בהתרחבותן, אלא דווקא עודדו את היהודים בעלי האמצעים לעבור לשכונות המודרניות שנבנו עבור האירופים כדי לחזק אותן". ועתה, נאלצו היהודים לפנות את הבתים שאותם שכרו מחוץ לחומות המלאח, ולשוב להתגורר בשכונה היהודית הצפופה. במקרים רבים נאלצו יהודים לעזוב בתים שבנו בעצמם.
אחד המפונים היה אנדרה אלבז, שהוריו נולדו באלג׳יריה הסמוכה והיו בעלי אזרחות צרפתית. ״דהיר (צו) חדש אסר על היהודים להתגורר בערים החדשות, המיועדות רק לאירופים״, תיאר לימים את תחושת ההשפלה, ״עליי אם כן לעזוב את גן הילדים הצרפתי. הורי גורשו מביתם היפה והלבן ועברו מרי נפש למלאח של פאס, ברחוב צר ומוזנח. במשך שנתיים, משפחתנו שמנתה שש נפשות התגוררה בעל כורחה בחדר גדול ללא חלונות, ללא שירותים וללא מים זורמים, בבית גדול עם משפחות אחרות שחלקו יחדיו חצר מרוצפת ללא גג".
כך גם הסופר רוברט אסראף תיאר, כי משפחתו נאלצה לעזוב את שכונת הנוצרים ברבאט ולעבור למלאח, בעוד הבית המרווח בעיר החדשה הושכר לפקיד גבוה של השלטון הצרפתי. וכן בעיר מכנאס, שם היו שני בניינים בסמוך למלאח, שהתגוררו בהם במשותף יהודים ומוסלמים. לאחר פרסום הצו האוסר על יהודים לגור מחוץ למלאח, הזדרז הפאשה של העיר לקרוא לראשי ששת המשפחות היהודיות וביקש מהם להתפנות בהקדם. הם צייתו ללא ערעור, ועברו לגור במלאח, מטרים ספורים מהבתים שעזבו.
יהודי מרוקו, שמזה מאות שנים חיו בין עם מוגן ועם נרדף, הרי שהאיומים הקשים ביותר על החיים והרכוש, נבעו מכך שמדינתם וערש מולדתם נהפכה ממגן לרודף. עם הסרת ההגנה של המדינה נפתחו השערים לאנטישמים של האזור. תעמולה אנטי יהודית עברה מעלונים שוליים לכלי התקשורת הנפוצים – עיתונים, כתבי עת, רדיו ותיאטרון. חיי היומיום של יהודים רבים היו מרתון של פחד. בכל אשר הלכו, עם כל מי שדיברו, בכל מה שכתבו, לא השתחררו מהפחד שמשגיחים עליהם, מאזינים להם, עוקבים אחריהם. לא היו אלו דמיונות בעלמא. אנשי וישי לא באו על סיפוקם, וכל אימת שיהודים הראו סימן קל שבקלים של התאגדות לנוכח היחס האכזרי כלפיהם, מיהרו המשטר וסוכניו המקומיים להתנפל עליהם.
כדוגמה למה שעתיד היה להתרחש בקרב הקהילות היהודיות במרוקו, ניתן ללמוד מאלג׳יריה השכנה, בה אנשי וישי שמו קץ לחינוך הפרטי היהודי. תקנות חדשות של הממשלה אסרו קיום לימודים ללא היתר רשמי, וכן נאסרה פתיחת בתי ספר. בנוסף לכך פרסמו חוק שחייב את כל המורים בבתי הספר, בכלל זה מורים בבתי ספר יהודיים פרטיים, להיות אזרחים צרפתיים. אלא שכאמור, אזרחותם הצרפתית של היהודים נשללה בחוק אחר…
לאחר מכן פנה משטר וישי לטפל בעצמאותה של הקהילה היהודית. בחודש אדר תש״ב (מרץ 1942), הוקם בהוראתו ׳האיחוד הכללי של יהודי אלג׳יריה׳ (UGIA), שמטרתו המפורשת הייתה ליישם את החוקים ואת המדיניות של משטר וישי בנוגע ליהודים. כל יהודי אלג'יריה היו אמורים להירשם כחברים בארגון זה ולהיות מיוצגים על ידו, כפי שהונהג בגטאות היהודים בפולין – שם הוקם ה׳יודנראט׳. כך גם הורה המושל הכללי של אלג׳יריה איב שאטל, שונא היהודים וחסר המעצורים, לייצר סרטי שרוול ועליהם טלאי צהוב לכל יהודי אלג׳יריה. זה היה חידוש שאפילו האנטישמים הנלהבים ביותר של משטר וישי לא הצליחו לכפות על יהודי האזור הלא כבוש בצרפת. רק בואם של חיילי בעלות הברית עצר את חלוקת הטלאי הצהוב. אך לא היה בכך, למרבה הטרגדיה, כדי להפסיק את רדיפת היהודים בארצות הערביות ה׳משוחררות׳ אלג׳יריה ומרוקו.
במשך תקופה זו, עד לבואם של חיילי בעלות הברית, הייתה קבוצה של כמה עשרות יהודים, רובם מתוניסיה ומלוב, שהגרמנים והאיטלקים שילחו ממולדתם לאושוויץ, לברגן בלזן ולמחנות ריכוז אחרים באירופה. כך היו גם כ־1,200 יהודים מצפון אפריקה, שנלכדו באירופה עם פרוץ המלחמה ונרצחו, יחד עם מיליוני יהודים אירופים, כחלק מהמאמץ הגרמני ליישם את ׳הפתרון הסופי׳. וקבוצה נוספת של כאלפיים יהודים, שנכלאו במחנות עבודת כפייה של משטר וישי בצפון אפריקה. רבים מכירים את סיפורי הזוועות של השואה באירופה, אך סיפורי היהודים שסבלו את השואה שלהם במדבריות ובהרים של מרוקו ואלג׳יריה כמעט ואינם ידועים לאיש.
יהודים שניסו להתקומם נגד הגזירות שהושתו עליהם, שילמו על כך מחיר יקר. אחד מהם הוא יוסף אביטבול, פעיל תנועת נוער בעיר סאפי. כמו יתר חברי התנועה, נשא בגאווה את יהדותו והיה נחוש להילחם באנטישמים, חזקים ככל שיהיו. הדבר בא לידי ביטוי ביום ו׳ בתמה תש״א (1 ביולי 1941). קבוצה של צעירים יהודים, ובהם האחים יוסף ויהודה אביטבול, עשתה דרכה לבית הקולנוע המקומי כדי לצפות בסרט. הצגת הקולנוע נפתחה תמיד ביומן חדשות. באותו היום, על המסך הופיע המרשל פטן. הוא פנה לבני האומה הצרפתית באשר הם, שלא להתגרות בפולש הגרמני, ואם אפשר לשתף אתו פעולה כדי למנוע הרג והרס של האתרים ההיסטוריים, בעיקר
בפריז. יוסף לא היה יכול להתאפק לשמוע את דברי החנופה המבישים של המצביא הגדול. הוא קם מכיסאו, עמד במלוא קומתו התמירה, ירק לעבר המסך וקרא בצרפתית ״בוגד, אתה בוגד פטן!״. באולם קמה מהומה רבתי. הצעירים היהודים נמלטו על נפשם. הם הבינו כי טובה ממעשהו של יוסף לא תצמח. צעירים מוסלמים שישבו ליד יוסף תפסו אותו והזעיקו את המשטרה המקומית שפעלה מטעם משטר שיתוף הפעולה. הסירנות הפרו את השקט בעיר. יוסף עונה קשות בידי חוקריו, ואחר כך נערך לו משפט ראווה ׳למען יראו וייראו׳. גזר דינו היה שנתיים מאסר ועבודת פרך, והוא נכלא באחד מבתי הכלא הקשים במרוקו, שבו נהגו לכלוא את הרוצחים והשודדים המסוכנים ביותר. מעשה זה הובא לימים בספר ׳מסאפי לצפת׳, המספר על חייו של אהרון נחמיאס שעלה לארץ והיה ראש עיריית צפת.
כוחם של עם ישראל בכל הדורות היה בפיהם. בכל עת צרה וצוקה שעמדה לפתחם, היו מרבים בתפילה ובתחינה לפני הקדוש ברוך הוא שיושיע אותם. אף בימים טרופים אלו, לתקווה לנס השזורה בכל סידורי התפילה, התווספו תפילות מיוחדות העונות על מצוקת השעה. רבי יצחק אסבאג, ראש הישיבה הגדולה במכנאס, חיבר תפילה מיוחדת להצלת היהודים מידי הגרמנים הנאצים, שנאמרה בבתי הכנסת בעיר. מאוחר יותר נדפסה תפילה זו בספר ׳תקנות חכמי מכנאס׳.
התפילה שחיבר רבי יצחק אסבאג להצלת היהירים מידי הגרמנים הנאצים– ראש הישיבה הגדולה במכנאס
ריבון העולמים אלהי האלהים ואדוני האדונים… רחם על עם עני ואביון, הנתון ללעג ולביזיון עם רומסי רגליים, מפוזר בין העמים ולא מצאה יונה ישראל מנוח לכף' רגליים, משוד וחמס ורדיפות בהרמת הזרוע והידיים, המעיקים הרשעים הארורים, הגרמנים אשר רצו לבלע, להרוס ולהשחית עם ישראל. מהם רצחו, מהם שללו, מהם עינו בייסורים קשים… ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת, הגרמניה הרשעה…
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 226
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
יום ב׳ בשבט תש׳׳ב (20 בינואר 1942). מזג האוויר הקפוא שרר במלוא עוזו ברחבי העיר ברלין שבגרמניה. לא היה בכך כדי למנוע את השתתפותם של 14 בכירים מהמשטר הנאצי ב׳וועידת ואנזה׳. המכוניות בזה אחר זה נעו אל עבר השכונה הירוקה הפסטורלית שבאחד מפרברי העיר, עצרו בפתחו של בית בן שלוש הקומות, ומתוכן ירדו הבכירים בזריזות אל הבית החמים.
עוד קודם לכן, בתחילת חודש אב תש׳׳א (31 ביולי 1941), הורה הרמן גרינג, סגנו של היטלר, להכין תכנית מקיפה לפתרון סופי של הבעיה היהודית, שהוא למעשה תכנית מקיפה להשמדת היהודים בכל העולם. לביצוע המשימה מונה היידריך. במקביל נשלח למספר מפקדים נאצים בכירים הזמנה לכינוס בווילת ואנזה. למשתתפים בכינוס הוגש חומר רקע לדיון, שהוכן על ידי ראש הלשכה המרכזית לגירוש היהודים', קצין נאצי בשם אדולף אייכמן.
הוועידה נערכה בחדר האוכל שבקומת הכניסה. את הוועידה פתח היידריך בנאום ארוך, במסגרתו הסביר כי היטלר דורש אמצעים להשמדה המונית של כל היהודים, זאת בשונה מהעבר שהמפלגה הנאצית הסתפקה בגירושם של יהודי גרמניה לאזורים אחרים. הוא הוסיף והסביר, כי הוא אישית יעמוד בראש הפעולות לחיסול היהודים, כשבתחילה יש להטיל על היהודים עבודות פרך, שתפוקתם תועיל לשלטון הנאצי. על דבריו הוסיף היינריך הימלר, ראש הגסטפו ומפקד האגף לטיפול ביהודים, כי יש לקרוא לחיסול מקיף ויסודי של כל היהודים. דבריו זכו לקריאות שמחה ולהסכמה של רבים ממשתתפי הוועידה.
כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות השונות. הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A – מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B – מדינות שותפות או יריבות לרייך. אחת המדינות שצוינו תחת שלטון הרייך הייתה צרפת, על פי פירוט זה: אזורים כבושים 165,000 יהודים, ובאזורים הלא כבושים 700,000 יהודים. ההשערה היא שהכוונה ליהודים במדינות צרפתיות, כמו מרוקו, תוניס ואלג׳יר.
בעת ביקורי בווילת ואנזה בחודש סיוון תשע״ח (יוני 2018), הבטתי בתדהמה על המבנה. בית מפואר זה שוכן על שפת אגם פסטורלי יפהפה, כשאת האווירה השקטה מפירים קולות האווזים באגם. ניסיתי לדמיין את הוועידה שהתקיימה בו, במסגרתה נחרץ גורלם של העם היהודי, שהוביל להשמדתם של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה, מיוון וממדינות נוספות. השקט והשלווה השורר שם, כמו גם המדשאות הירוקות והנוף שניכר בכל פינה, מונע מלדמיין את גן העדן שבו נברא הגיהינום. במקום זה, הרהרתי לעצמי, נחרץ גם גורלם של יהודי מרוקו, לולא הנס הגדול של נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו, ושחרורה מידי משתפי הפעולה עם השלטון הנאצי.
אלא שעד נס הצלתם של יהודי מרוקו, עברו ימים קשים מאוד, המלווים בחשש כבד שסופם יהא כאחיהם באירופה.
בשלהי שנת 1937, עזב מוריס טונדובסקי בן העשרים ושש את ביתו בקאליש, עיר בדרום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מוריס צו להתייצב לשירות צבאי, כמו יתר הפליטים בצרפת. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב נידח בצפון אפריקה.
לאחר בדיקה רפואית במרסיי, נשלח מוריס לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, ומשם הועבר לשירות ממושך במכנאס שבמרוקו. בלילו הראשון במכנאס, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, הייתה אכזרית. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד.
בשנת 1940, לאחר הניצחון המהיר של הגרמנים על צרפת, וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מוריס בן־לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, נטלו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, לא רחוק מגבול מרוקו-אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ׳בֶּרֶגֶנְט’ שצמח מסביב למעיינות מים חמים.
לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים ערבים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, כולם יהודים. כאשר מורים והגברים האחרים הגיעו לשום מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות, בין היתר על אדמת מרוקו.
אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי, הייתה החייאת הרעיון הישן של הנחת מסילת ברזל באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה ממדינת ניז׳ר הסמוכה לאלג׳יריה וללוב, עד לניס שבצרפת. כדי לשטח את החולות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח למעלה מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. כמעט שליש מתוכם, יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה משאר האסירים, היהודים גורשו לשם או שהועברו משירותם בלגיון הזרים כמו מוריס, רק בגלל דתם, ולא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.
לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. עדויות של ניצולים חושפות כי בתוך אוהל שנועד לשמונה אנשים, נדחסו כארבעים איש. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם אף נורו למוות כשניסו לברוח.
היו שקראו למחנה ׳בוכנוולד צרפתי׳. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, היו אנטישמים מרושעים, פעמים רבות שיכורים. משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה. יהודים, גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים, עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. לא ניתן להציג מספר מדויק של מחנות, כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם לכרייה ולעבודות מתמחות או ׳עונשין', לשון נקייה צרפתית לעינויים.
על פי המפות שהופצו בתקופה שלאחר המלחמה, כחמש עשרה מחנות הסגר ועבודה נפתחו במרוקו, בעיקר באזורים הצחיחים בדרומה ובמזרחה.
הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.
מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.
התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 231