יהדות מרוקו-משה חיים סויסה


יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה

פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב….

שלהי חודש אייר שנת תש״ח (יוני 1948). הימים הם ימי שמחה לישראל בכל התפוצות, כשלפני פחות מחודש הוקמה מדינת ישראל, עם ישראל נוטש את הגלות מאחוריו ושם פעמיו אל עבר הארץ המובטחת – הארץ שזכינו לשוב אליה לאחר אלפיים שנות גלות.

על אף שרוב אומות העולם הצביעו באו׳׳ם בעד הקמת מדינת ישראל, עדיץ ברוב ככל מדינות ערב לא היו מוכנים כלל להשלים עם שיבת עם ישראל לארצו. בעקבות כך, רובם סגרו את שעריהם בפני היהודים שביקשו לעלות ארצה, ובמקומות לא מעטים אף נערכו פוגרומים ביהודים וברכושם. אחד מהפרעות הינו ׳פרעות אוז׳דה וג׳ראדה', מן הפוגרומים הפחות ידועים בתולדות עם ישראל ובקרב יהודי מרוקו. עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב.

עשרות יהודים נשים וילדים נשחטו בדם קר בפוגרום זה, ואף לא אחד זוכר ומזכיר. על כך נעסוק בפרק זה – לקרוא, לזכור ולכאוב

מאז ומתמיד היו מעת לעת התנכלויות של המוסלמים במרוקו לשכניהם היהודים, אלא שיחסם העוין החריף יותר בעת שנודע להם שאיפתם של עם ישראל להקים בית יהודי בארץ ישראל. יהודים רבים ממרוקו ביקשו להגשים חלום ולעלות אל ארץ ישראל.

העיר אוז'דה הייתה מוקד מעבר ממרוקו לאלג׳יריה עבור מאות יהודים בדרך לארץ, בהיותה בגבול הסמוך לאלג׳יריה. יהודים שרצו לקום ולעלות לארץ ישראל בשנות הארבעים של המאה ה־20, לא היה בידם את האמצעים הכספיים לנסיעה, ולא את המדריכים שילוו אותם בדרך הארוכה לארץ האבות. הדרך היחידה שעמדה לרשותם, הייתה להגיע לאלג'יריה, בימים ההם עדיין מושבה צרפתית לכל דבר, שם באלג'יריה הצרפתית גם דמי הנסיעה וגם מדריכי הנסיעות עמדו לרשותם של המעפילים. נקודת המילוט והמעבר ממרוקו הייתה ונשארה העיר אוז׳דה. עשרות עולים בשנים אלו התרכזו ונפגשו באוז׳דה עם שליחים סמויים שסייעו להם להבריח את הגבול.

מלבד זאת, הרי שאזור זה נחשב כאחד האזורים העניים של מרוקו. בשלב מסוים התגלו בו מכרות פחם, מה שהביא באותן שנים לנהירה של אנשים דלים, רובם המכריע ברברים מוסלמים, שקיוו להרוויח שם מעט פרוטות. ביניהם היו לא מעט יהודים שהעתיקו את מקום מושבם לאזור זה כדי להציע את מרכולתם לציבור הגדל והולך באזור זה. כך לדוגמא הכפר ג׳ראדה, השוכן במרחק של כחמישים קילומטר מהעיר אוז׳דה, בשל התפתחותו הכלכלית החל למשוך בהדרגה יהודים רבים מאוזידה, עד שאף הקימו שם בית כנסת, ומינו לרב הקהילה את רבי משה הכהן סקאלי, שהעתיק לשם את מקום מושבו מדבדו עיר הכהנים. הקהילה בעת ההיא בג'ראדה מנתה כמאה וחמישים יהודים.

היהודים בג'ראדה היו סוחרים או בעלי מקצוע, כך שמצבם הכלכלי היה סביר. זאת לעומת הפועלים המוסלמים במכרות הפחם, שהשתכרו בקושי ממלאכתם. חיי היהודים התנהלו בנחת ובשלווה, כל זאת בלי להעלות על הדעת כי זהו השקט שלפני הסערה הגדולה שעתידה לבוא עליהם.

יום שני כ״ט באייר תש׳׳ח (7 ביוני 1948). השעה 9:30 בבוקר. אספסוף חמוש בגרזנים ובסכינים נהרו לשכונת היהודים ׳שוק אל יהוד׳ באוז׳דה, לאחר שנפוצה שמועת זדון ועלילת דם כי יהודי רצח מוסלמי. בפוגרום זה נרצחו חמישה אנשים, מתוכם ארבעה יהודים וצרפתי אחד. עשרות נפצעו בפוגרום זה, וחנויות ובתים רבים נבזזו ורוקנו כליל.

שוטרים וחיילים צרפתיים שהוזעקו למקום השתלטו על המצב, ופיזרו את ההמון המשתולל לשכונות ולכפרים בסביבות אוז׳דה. אלא שאירוע זה רק נתן את האות להמשך הנורא: אוטובוס גדוש בני עוולה צמאי דם נסע לכפר ג׳ראדה, ומשהגיעו – הפיצו שמועות על יהודי שרצח מוסלמי ושהרסו היהודים את גג מגדל המסגד הגדול באוז׳דה.. הפורענות לא איחרה לבוא. טבח נורא שביצעו חיות הטרף בבני קהילה ישרים ותמימים, אנשי עמל ועובדי כפיים. ללא כל אבחנה ורחמנות, שפכו דם זקנים, גמולי חלב וגם תינוקות בעריסה, רגמו ושחטו. משפחתו של רבי משה הכהן סקאלי, רב הקהילה, נרצחו יחד עימו ונשחטו על קידוש ה׳. חמשת ילדיו, מבן שמונה חודשים ועד בן שלש עשרה נספו בפרעות אלו. 37 יהודים קיפחו את חייהם באירוע זה, מחציתם נשים וילדים, ועוד עשרות רבות של פצועים בגופם ובנפשם.

רבי דוד אמסללם זצ״ל, בקינה שכתב לזכר הנספים, תיאר את רגעיו האחרונים של רב הקהילה רבי משה הכהן הי״ד. הפורעים פרצו אל ביתו בעת שישבו אצלו כמה מבני הקהילה להיוועץ ברבם. בני הקהילה ובני משפחתו של הרב נחרדו עד עמקי נשמתם מפחד הפורעים, והבינו כי אלו רגעיהם האחרונים. הפורעים קראו לעברם כי יכולים הם להמיר את דתם לדת האסלאם ובכך יצילו את חייהם, אך רבי משה הכהן שנותר בשלוותו, קרא לבני הבית כי לא יאמינו לכך, ואותם צמאי דם ישחטום גם אם ימירו את דתם, ומוטב שימסרו עצמם על קידוש השם ביהדותם, ויקבלו עליהם גזירת האל באהבה.

הפורעים החלו לרצוח את בני הקהילה שהיו עמו, ולאחר מכן רצחו את אמו, אל מול עיניו המשתאות. מיד הניח רבי משה הכהן את ידו הטהורה על עיניו, קרא ׳שמע ישראל׳ במהרה וקיבל עליו את הדין באהבה. הפורעים המשיכו ורצחו את ילדיו האהובים ואת אשתו אל מול עיניו, ופנו אליו בשנית אם מוכן הוא להמיר את דתו. השיבם רבי משה כי אינו מקבל את הצעתם, שחיי העולם הזה דומים לרוח, ומקבל עליו דין שמים באהבה. מששמעו הפורעים את סירובו, התנפלו עליו ורצחוהו נפש.

במותו זכה לקדש שם שמים, כרבי עקיבא בשעתו שגזרו הרומאים את דינו למיתה על כך שלימד תורה ברבים, ובעת שסרקו את בשרו במסרקות ברזל קיבל עליו עול מלכות שמים בקריאת שמע, והאריך ב׳אחד׳ עד שיצאה נשמתו(מסכת ברכות דף סא עייב).

אחד הניצולים, ליאון יהודה טובול, עד ראייה לפוגרום, שחווה על בשרו את המאורעות. יהודה נולד בשנת 1928 בעיירה מרטימפריי הסמוכה לאזור הספרדי שבמרוקו, בקרבת העיר אוז׳דה. בהעתו כבן 15, למד סנדלרות אצל אחיו הגדול שמעיה. מספר שנים לאחר מכן, כשגילו את מכרות הפחם בכפר ג'ראדה, העתיק שמעיה את מקום מגוריו לשם יחד עם רעייתו ושלשת ילדיו, שם שכר חנות במרכז המסחרי ופתח סנדלרייה לטובת הפועלים הרבים שעבדו במכרות. יהודה הצטרף אל אחיו במעברו לג'ראדה, ויחד היו עוסקים במלאכת הסנדלרות. העבודה הייתה רבה מאוד.

המצב השתנה כרעם ביום בהיר באותו יום שני. היה זה ערב ראש חודש סיוון, החודש בו בחר בנו הקדוש ברוך הוא להיות לו לעם, ובו זכינו לקבל את התורה. אוטובוס שעצר במרכז הכפר ג׳ראדה, מתוכו ירדו אותם בני עוולה צמאי דם, חלקם אף היו פועלי מכרות הפחם, בידיהם סכינים וגרזנים ומבט של רצח בעיניהם.

שמעיה אחיו, יצא מהסנדלרייה בשעה שש בערב, ושם פעמיו אל ביתו. בדרכו נתקל בחבורת הפורעים, אשר התנפלו עליו בכלי הטבח שבידיהם. בניסיון להציל את חייו, הסתער עליהם והדף אותם בידיים חשופות, ומיד נס על נפשו אל עבר הסנדלרייה כדי להציל את בנו עמרם בן ה־12, את אחיו יהודה ואת שלושת הפועלים היהודים שעבדו עמו. אולם הפורעים רדפו אחריו, ובפתח הסנדלרייה היכו בראשו מכת מוות בגרזן. שמעיה נרצח ונפל שדוד בפתח חנותו, בטרם הספיק להציל את יקיריו.

יהודה שנשאר בחנות יחד עם עמרם בנו של שמעיה, ועם שלושת היהודים הנוספים, לא ידעו את אשר מתחולל בחוץ. רק כששמעו את ההמולה וקריאותיו של שמעיה לעזרה, הבינו כי פקד אותם הרעה. יחד עמהם היה מסיה גודן, צרפתי נוצרי, ממנהלי מכרות הפחם, שבא לרכוש סנדלים.

לפתע נשמע ניפוץ זגוגית. הפורעים פרצו אל תוך הסנדלרייה בצרחות, ושברו ובזזו את הסחורה. מסיה גודן שחשש לחייו, קרא לעברם כי אינו יהודי. אלא שקריאותיו לא סייעו לו, מאחר וחלק מן הפורעים היו פועלים במכרות, וחששו שילשין עליהם וימסרם ביד השלטון הצרפתי, לכך התנפלו עליו ורצחוהו במכות גרזן.

כששמעו יהודה ועמרם את הצווחות, עלו והסתתרו בקומה השנייה של החנות. המקום שימש כמחסן לעורות ולחומר, גלם שמהם יצרו. את הנעליים. הפורעים לא ידעו כי בקומה השנייה מסתתרים יהודים, ומיד כשסיימו להשחית את החנות כולה, בזזו את הכסף שהיה בקופה ונטשו את המקום. אך יהודה ועמרם לקו בחרדה, והמשיכו לשבת בשקט במקום המסתור, מבלי לדעת מה עליהם לעשות.

לא עבר זמן רב, ומתוך הדממה פרצה קבוצת פורעים נוספת לחנות. הם לא מצאו דבר, אך גילו את מקום מחבואם של יהודה ועמרם. כשראו אותם הפורעים החלו לצווח: "אל יהוד הנה, אל יהוד הנה״ (הנה יהודים, הנה יהודים). יהודה ניסה לגונן על עמרם הנער, אך הפורעים חטפוהו בכוח מתוך ידיו, והחלו לגרור אותו במדרגות היורדות לחנות. תוך כדי הירידה בגרם המדרגות, בעטו הפורעים בעמרם, דרכו עליו והיכוהו, עד שכתוצאה מכך כוחותיו לא עמדו לו במותניו ונספה אף הוא. ׳נקמת דם ילד קטן, עוד לא ברא השטן׳.

בתוך כל הרעש והמהומה, הודות לחושך ששרר בחוץ, הצליח יהודה להימלט מציפורניהם של הפורעים, כל עוד נפשו בו. כשהוא פצוע ופגוע מסכינים שדקרו הפורעים באפו ובגרונו, החל לנוס על נפשו, אך הרעה טרם שכחה. בעודו נמלט על נפשו, תפסוהו פורעים נוספים והחלו להפלות בו את מכותיהם. יהודה איבד את ההכרה, והפורעים שיערו כי מת הוא והמשיכו בדרכם.

כך נשאר יהודה לשכב על אדמת הרחוב, אך לא לזמן רב. לפתע קיבל מכה חזקה מאוד בראשו, ממנה התעורר ושב להכרה, וכתוצאה ממכה זו נותרה נפיחות במצחו שגרמה לכאבים עזים בשלושת החודשים הבאים. משהתעורר, החל לנוס ולברוח מאזור הפרעות. במנוסתו מצא מאפייה פתוחה, לא הרחק מהסנדלרייה בה עבד, נכנס אליה ויצא מהיציאה האחורית. שם במגרש החניה של המאפייה, הגיע טנדר עמוס בירקות, כדי למכור למחרת היום למשפחות פועלי המכרות. נהג הטנדר המוסלמי שהכירו, נחרד לראותו פגוע ופצוע, ופחד לסייע לו מחשש לחייו שלא ימצאו הפורעים כי סייע ליהודי, אך מיד שם פעמיו אל תחנת המשטרה הצרפתית להודיע על מצבו של יהודה וששוהה הוא ליד הטנדר.

יהודה חשש מאוד לחייו שמא ימצאוהו הפורעים, ולמרות חולשתו כשידו הימנית בלבד מתפקדת, עלה אל הטנדר והתחבא בין ארגזי הירקות. במקום מחבואו נטל ארגז מלא עגבניות ורוקן את תכולתו עליו, תוך שהארגז משמש לו ככיסוי שלא יגלוהו. כעבור זמן מה שמע צעקות, ומתוך הצעקות קוראים לו בשמו: "ליאון! ליאון". היה זה שוטר שהוזעק למקום על ידי נהג הטנדר.

השוטר הציץ אל תוך הטנדר, והבחין בתזוזה בין העגבניות. הוא זיהה את יהודה והרגיעו לבל יחשוש, נטלו על כתפיו אל תחנת המשטרה, שם מצאו יהודים רבים מקום מחסה מפני הפורעים. כעבור זמן מה נלקח אל המרפאה המקומית, לקבל עזרה ראשונה, אך המראות היו קשות מנשוא: גופות חללים רבים היו מוטלים על הרצפה, ביניהם זיהה את אחיו שהשיב את נשמתו לבוראו. רצפת המרפאה הייתה מלאה בדם.

מהמרפאה בג׳ראדה הועבר יהודה יחד עם פצועים נוספים אל בית החולים באוז'דה, שם שהה כחודשיים עד להחלמתו, אך נפשו נותרה פגועה. בבית החולים באוז׳דה התבשר מרה גם על אחיינו עמרם שנספה, וכן על רבם האהוב רבי משה הכהן שנספה אף הוא יחד עם בני משפחתו.

יהודה עלה לארץ ישראל, וגם לאחר שנים רבות כששב לבקר במרוקו יחד עם רעייתו, חש תחושת ניצחון על כי הפורעים לא השיגו את זממם והוא נותר בחיים, ועתה הוא בא לבקר לאחר שזכה לעלות אל ארץ אבותיו. במסגרת הביקור שב אל אוז׳דה, אך לא היה מסוגל לבקר בג׳ראדה, ליבו לא נתן לו לנסוע את שישים הקילומטרים כדי לשוב אל גיא ההריגה של 37 יהודים שנספו רק בגלל שיהודים הם.

עדת ראייה נוספת שחוותה עם בני משפחתה את הפרעות האיומות, היא גב׳ חוה בן־גיגי. לימים תספר על חמיה יצחק בן־גיגי, שהייתה לו חנות בבעלותו, בסמיכות לחנויות המוסלמים המקומיים. ביום הפרעות, הגיע לחנותו שכנו המוסלמי, העניק לו את גלימתו ואמר לו: ״הי לך. תלבש את גלימתי ותחבוש את התרבוש האדום שלי, כך שלא יזהו הפורעים כי יהודי אתה. בכך אציל אותך, כתגמול חסד על כל אשר אתה עושה עמי".

היהודי מיהר לסגור את חנותו ונס על נפשו. הפורעים דלקו אחריו, וכשתפסו אותו, הכו אותו בגרזן מכות רבות בראשו. כשהוא במצב אנוש, פונה על ידי המשטרה הצרפתית לבית החולים המקומי. כשוך הפרעות, הלכו אחיו לחפש אחריו בבתי החולים, אך לא מצאו אותו. נאמר להם על ידי צוות הרפואה, כי יסורו לחדר המתים, אולי ימצאוהו שם.

אחד מאחיו נכנס אל חדר המתים, ונגלה לעיניו מחזה מחריד שלא שיער בנפשו: חללים יהודים שכבו בחדר, האחד לצד רעהו, כשסימני המכות ניכרים היטב על פניהם, מוטלים בתוך שלוליות של דם. מחזה זה, כמו נם הריח הנורא, לא ישכח לעולם. הוא אזר אומץ בנפשו והחל לעבור בין הסתים כדי לזהות את אחיו. לפתע ראה את אחיו, שוכב כאחד המתים, אך הוא בהכרה. מיד הזעיק את הצוות הרפואי, שחשבו בתחילה כי מת הוא ולכך העבירוהו לחדר המתים.

חייו ניצלו, ולאחר תקופת שיקום ארוכה הבריא. אז גם התברר, כי שכנו המוסלמי שהעניק לו את גלימתו כדי להצילו, הלך הוא בעצמו להזעיק את הפורעים, ואמר להם כי יש יהודי שנס מן האזור לאחר שנעל את חנותו, וניתן יהיה לזהותו על ידי הלבוש והתרבוש…

כעבור זמן מה עלה לארץ והקים משפחה לתפארת, ובכך נקם את נקמתו האישית בפורעים שביקשו ליטול את נפשו.

כשוך הפרעות הושב הסדר על כנו, בתום השוד והביזה שנמשכו מספר ימים. ביום שישי ד’ בסימן תש״ח (11 ביוני 1948), ערב שבת קודש וערב חג מתן תורתנו, הובאו אל בית העלמין באוז'דה ארונות הנספים בפרעות. תוך כדי ההלוויה התווסף ארון נוסף של ילד פצוע אנוש מהפרעות, שנפטר מפצעיו בערב שקודם לכן בבית החולים.

מסע ההלוויה עבר בשקט ובאופן צנוע, דרך שער חומת העיר העתיקה, לעבר רחבת בית העלמין. קהל רב המתין בבית העלמין לארונות הנספים, והשתתפו בו אף ראש העיר אחידה, וכן הנציב העליון של צרפת במרוקו.

גם הפאשה, הממונה על הציבור המוסלמי בעיר, השתתף במסע ההלוויה ואף נאם. בנאומו הביע מורת רוח עמוקה ומחה נגד מעשים מטורפים שכאלה, וציין כי מקווה הוא שהדין יצא לאור. רבים מהנוכחים התרשמו מהדברים האמיצים והתקיפים שנאם הפאשה. אלא שעל כך שילם מחיר כבד: ממסע ההלוויה המשיך בדרכו לתפילה במסגד הגדול לתפילת הצהריים, שם בעת כריעתו בתפילה נדקר בצווארו על ידי בן עוולה, והובל לבית החולים במצב קשה. הדוקר נפל בידיהם הזועמות של המון המתפללים שהפלו בו את מכותיהם.

לאחר הפאשה, עמד לנאום נשיא הקהילה היהודית, אך לא הצליח לנאום מחמת הבכי הרב שאחז בו. את הנאום המשיך מזכיר הקהילה. הרגע המחריד הגיע כשקראו את שמותם וגילם של הנספים, לפי משפחה. גם הקראת שם רבה של ג׳ראדה רבי משה הכהן, בן שלשים וחמש במותו, ושל אשתו וילדיו, היה רגע שקרע את הלבבות.

בימים שלאחר מכן, יהודי אוז'דה נרתמו בכל ליבם לסייע לאחיהם ניצולי הטבח מג׳ראדה. הניצולים נשבעו לבל ישובו לג׳ראדה, אך העתיד לוט בערפל: מה יהא בגורלה של אותה אשה שראתה את בעלה וילדיה נרצחים מול עיניה והיא נותרה גלמודה. ומה יהא עם הילד החמוד שלא מפסיק למרר בבכי בגעגועיו לאביו, לאמו ולאחותו שנרצחו בטבח. בית הספר המקומי הפך למחנה פליטים של ניצולי הטבח, לגטו קטן של בכי ודאגה.

הדי האירוע נמצאו בכמה מספרי חכמי מרוקו בתקופה ההיא. כך לדוגמה מצינו בשו״ת ׳מעלות לשלמה׳(חושן משפט, יח), לרבי שלמה הכהן צבאן, שגם נוכח היה בסיום התקרית, שפתח את תשובתו בתיאור קצר: "בזמן אחד התנפלו הגויים על כפר אחד הנקרא לעווינאת (היא ג׳ראדה), והרגו אנשים ונשים וטף השם ינקום נקמתם, ובתוך ההרוגים נמצאו כמה נשים ובניהן שנהרגו״.

ניצול נוסף מהטבח באוז׳דה, רבי דוד אמסללם זצ״ל, שבנס ניצל מן התופת עם בני משפחתו מאחר ולא שהו באותה העת בביתם, אך הפורעים בזזו את כל הבית והותירו הרס רב. באורח פלא לא נגעו בספרי הקודש ובכתבי היד שהיו שם. לזכר האירוע כתב רבי דוד קינה בשפה הערבית, אותה פתח במילים: ׳אתחיל לכתוב קצות וקינות על רוב הצרות אשר עברו בכל הקהילות, וכל עיניים יזילו דמעות, ובכל בית היו צעקות, ה׳ אלהינו יגאלנו מן הגלות, ותהיה את אחריתנו שמחות בזכות בורא העולמות׳.

מבין מילותיו ניתן ללמוד על עוצמת הפוגרום שחוו. להלן נעתיק מעט ממילות הקינות שכתב, ותורגמו על ידי ידידנו רבי אליהו מרציאנו הי״ו:

שמעו אתם בני הקהל, מה אמור לסבול בן אנוש, הכל רשום בפנקס, אצל אדון העולמים. שונאים אותנו מעידן ועידנים, כל יהודי באשר הוא שם, והורגים בנו בכל דרך ושעל, ה׳ ישפוט  האשמים. רצוני לספר במילים, מה עבר על עיר אוז׳דה, על כך נבכה תמיד, ולא נהיה בשמחה.

יום שני בבוקר, יום לא של מזל, נשדדו הבתים ונכרתו החיים, והרס לכל אדם. התנפלו ושדדו בתי מגורים, ולא הותירו מאומה, כסף וזהב נבזזו, ובעליהן נמלטים. שברו דלתות ונכנסו, וטוב הבתים העלימו, ובעלי הבית מבוהלים, והשאירו בתים מרוקנים. והחנויות, עם סחורות ורכוש, שברו דלתות ומנעולים, את הכל הוריקו עד הסוף, ועזבו החנויות ריקות.

וכמה בני אדם מתו, צעקו ולא נושעו, כל אחד ספג מכתו, והאנשים מבוהלים. מיתה משונה גזרו עליהם, ולא ריחמו עליהם, בסכינים שחטום, ועל האדמה נשארו עזובים. עוד אנחנו שומעים את צרת אחידה, וכבר הגיעו לאוזננו חדשות ג׳ראדה, כי היו מצוידים בכלים, כי התכוונו לבצע בגידה.

כאשר האויב סיים באוז׳דה, התארגנו ועלו על רכבים, ובמים מזון ומסכות, הצטיידו לדרכם ונסעו. באו לג׳ראדה בלילה, והיהודים שם מעט מן המעט, העיר הומה ורעשה, והיהודים מסכנים מבוהלים. התנפלו עליהם בבתים, והרגום כדרך הכופרים, וגם הילדים הקטנים, נשחטו אחד אחד.

את קינתו מסיים רבי דוד אמסללם בבשורת הקמת בית יהודי לעם ישראל בארץ הקודש, אליה ישובו אחרי אלפיים שנות גלות:

נעלה לארץ השלום, ובידינו יהיו מלכות ושלטון, ונרים על ראשינו הדגל, והאויבים משתוממים. נשוב למדינתנו, ונחיה בה בשלווה ובבטחה, ומלך משיח בן דוד מושל בנו, ונהיה רק שמחים.

ראוי פוגרום זה להיזכר בתולדות עם ישראל, שעד כה כמעט ולא נעשה יד ושם לאותם קדושים שנספו, ובראשם רבי משה סקאלי הי״ד שנספה הוא ובני ביתו וילדיו הרכים בידיהם המגואלות של אותם רוצחים. ייזכר לטוב ידידי רבי אליהו מרציאנו הי״ו, שישב על המדוכה למצוא ולאסוף את מעשה הפוגרום, וכן נפגש ושוחח עם ניצולי הפוגרום – אודים מוצלים מאש, והעלה את הכל בספרו יעדים והדים לפרעות אחידה וג׳ראדה׳, שעל ספרו זה נסמכתי בכתיבת פרק זה. והי הטוב יאמר לצרותינו די.

לִבִּי לִבִּי עַל חַלְלֵיהֶם, מֵעַי מֵעַי עַל הֲרוּגֵיהֶם.

אוֹי לְרָשָׁע רָע, כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-פרעות אוז'דה וג׳ראדה

עמוד 287

 

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו

יהדות-מרוקו

 זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר;  שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. דברים לב, ז

ארובות השמים נפתחו

הגשם היה אחד מתחלואיה הקשים של מרוקו בכלל ומראכש בפרט. השנים השחונות שחזרו על עצמן במחזוריות בלתי צפויה. מאותן שנים קשות היו השנים תרצ׳׳ה-תרצ׳׳ו(1936-1935). היו אלה שנתיים של יובש, שסחט כל טיפה של לכלוכית מהארץ. ימים קיציים, ולילות של קור יבש החודר לעצמות. היו שמתו מחוסר תזונה מינימלית שאינה בהישג יד, והעיניים נשואות אל על בבוקר ובערב, מצפים לרחמי שמים. עצירת הגשמים, הייתה השיחה שעליה היה מדובר בפי כל, ומסתיימת בבקשה השגורה בפי כולם, יהודים וערבים כאחד: ״אללה ייעתקנא בשתא" – שהקדוש ברוך הוא יחיש לנו גשמי ברכה.

הצרפתים ששלטו באותם ימים, לא היה באפשרותם לזון מיליוני פיות הרעבים. שנות בצורת במרוקו, היו מותירות אחריהן חללים לאלפים ומאות, ורבים מתים מרעב ומחלות מתלוות. לעתים, אודות לעזרה ההדדית בין יהודי מראכש ושל אחיהם מקרוב ומרחוק, היו מצליחים איכשהו לשבור בקושי רעבונם, כי לא תמיד הקומץ משביע את האריה, אבל בדרך כלל היה בו כדי להשיב נפש.

’שנת האורז' – כך ייזכרו את אותם שנתיים של בצורת, וזאת בגלל היוזמה של פרנסי הקהילה לספק מנת אורז לעניים, שאין ידם משגת ללחם.

ואכן זאת הייתה מנת החסד שהצילה רבים מחרפת רעב, וגם לא מעט משכניהם המוסלמים שבאו מחוץ למלאח הצטרפו לתורים וקיבלו את מנתם במידת האפשר. השנה היא שנת תרצ׳׳ו (1936), החורף השני של בצורת, וכעת השידפון מכה בכל עוזו בשדות החיטה. רוח שרבית אינה נושאת אתה לחלוחית של תקווה, השדות קמלים והלב נצבט למראיתן, והעיניים נשואות לשמים.

באותה שנה, כשהיעדר הגשם פגע קשה בחקלאות ובמקור התזונה של התושבים, מחירי המזון האמירו בתלילות, ורעב כבד השתרר ברחבי המדינה. מראות קשים נראו ברחובות. מזי רעב היו מוטלים בכל פינה, מתייסרים בייסוריהם. המחסור במים גם הוביל להידרדרות בהיגיינה ולהתפשטות מחלות ומגפות. נראה היה שקטסטרופה ענקית מאיימת על המדינה. המצוקה גם הובילה לעלייה במעשי שחיתות וגניבה. תעוזתם של הגנבים גברה, ולעתים שדדו מזון לאור יום. היהודים נהפכו לקרבנות כפולים של שנת הבצורת, כי הפכו ליעד לגזל מזון, בלי פחד ומורא. על כך העיד חביב אבגי בספרו ׳אבני זכרון לקהילת מראקש׳, כי משפחה אחת בת שישה נפשות, שהצליחה להשיג בעמל רב קילוגרם אחד של קמח, הישג נדיר באותם ימים. ואולם הקמח שנשלח למאפייה לא חזר ממנה; גזלנים התנפלו על בני המשפחה בדרכם למאפייה וחמסו את המצרך הנדיר.

הדיין רבי מרדכי קורקוס הוציא מודעה ברבים, להודיע בכל בתי הכנסת של העיר בנוסח הקבוע והידוע בעתות כאלה; "אחינו בית ישראל בעיר מראכש יע״א שמעו! יום צום ותפילה נקבע ליום פלוני ובמקום פלוני, שם נתפלל שהשם יעננו בגשמי ברכה״. הכול נקראו לעזוב את עיסוקיהם ולהתכנס בבתי הכנסת בתפילות לגשם. גם המוסלמים פנו אל מנהיגי הציבור היהודי בבקשה לקיים תפילות, מתוך הכרה בכוחם של היהודים לעורר את רחמי הבורא ולהביא ישועה.

היום נקבע לאחד מימי השבוע. תכונה רבה אפיינה את ההכנות לקראתו, כל היהודים ללא יוצא מן הכלל דחו כל עסקיהם שנקבעו לאותו יום. רבני העיר קבעו את סדר התפילות. רבי מרדכי קורקוס, שהיה לפנים ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי, דרש ודיבר אל ציבור המתענים על חומרת המצב של בצורת ורעב בעוונותינו. חביב אבגי סיפר על כך, שלא הכיר את כל הרבנים שהיו אז במעמד המרגש ההוא, שצעיר לימים היה, אך משהו מאותו היום מהדהד ונחקק בזיכרונו, על פרשה מופלאה בעלת השפעה שמלווה אותו כל ימיו, ולא רק אותו בלבד, אלא כל אלו שזכו למעמד הגדול ההוא יזכרוהו ויספרו אותו לדורות. צדיקי העיר עמדו והתפללו, בענוותם התחככו בשיעור קומתם לאדמה, אך קולם הבקיע רקיעים, ונענו ממרומים. בדבריהם הטו לבבות ההמון לתפילה אמיתית הבוקעת מהלב, ובאמונתם שהנחילו לנו.

ברחובות המלאה ניכרה תכונה רבה לרגל יום תפילה מרכזי שנקבע בשל עצירת הגשמים. אבות ובנים צעדו חרישית לעבר רחבת התפילות בבית העלמין. הרחבה נמצאת מרחק מה מקברי אבות העיר. לא היו כסאות להושיב את האלפים שהגיעו, אבות ובנים ותינוקות של בית רבן, לא נפקד מהם איש. החכמים ניצחו על המעמד בשמש יוקדת, שמים כחולים וזכים שאינם נראים כלל כחלק מחודשי החורף הרגילים, וללא כתם ענן כלשהו שנראה באופק הרחוק. רבי מרדכי דיבר אל העם בקול בוכים, ולמשמע נאומו לא נותרה בקהל עין יבשה.

עברו שעות בקריאת ספר תהילים במלואו כמה פעמים. ברגע השיא של התפילה קראו את פרק סה שבתהילים שוב ושוב, במין מעגליות שהזכירה את תפילת חוני המעגל. כמאה פעמים קראו את הפרק העוסק בברכת הארץ: ״  פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ,…. תְּלָמֶיהָ רַוֵּה, נַחֵת גְּדוּדֶהָ;    בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה, צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ.אלפי מניפות שמשו בידי בעליהם ׳מצילות׳ כמגן מפני השמש הקופחת על הראש. וכך עמדו עד זמן תפילת המנחה.

אז בעת תפילת המנחה התחולל השינוי. שביב של תקווה וביטחון ליווה את המתפללים. אחד החכמים, שהיה בקי ברזי הקבלה, היה זה רבי סעיד גנון, נתבקש לעמוד כחזן לתפילת המנחה. היה הוא אחד מאלה הנחבאים אל הכלים המוכר רק ליחידי סגולה. קהל האלפים עמד על רגליו. תלבושתם השחורה של המתפללים, לפני כמה שעות הייתה מעיקה מאוד בקולטה את קרני השמש שהייתה מנת חלקם כל היום.

תחילה נדמה היה שהשמש הקופחת רק החלישה מעט את עוצמתה. משב רוח קליל חלף על פניהם היגעות של המתפללים, שעמדו על רגליהם במשך כל היום בחום הכבד. קהל האלפים עמד על רגליו לתפילת העמידה. הצבע השחור של הבגדים נעלם זה עתה ופינה מקומו למעטה הרחמים. מרגע לרגע הסתמנה תפנית חדה במזג האוויר. פתאום נקוו טיפות על פני המתפללים, ולא אגלי זיעה היו אלה.

תמה תפילת מנחה, וכאשר החזן פצח בפיוט ׳אדון עולם׳, נפתחו ארובות השמים ומטר עז ניתך ארצה. הגשם הלך והתחזק, ולרבים מן העומדים התערבב הגשם בדמעות של אושר מעינם של קהל המתפללים. נדמה היה שכל אחד מהם ראה את עצמו כאדם המאושר עלי אדמות כי הוא היהודי שתפילתו נשמעת.

הקהל ליווה את רבי מרדכי ואת שאר החכמים לביתם. משעת המנחה ועד למחרת, לא פסקו גשמי ברכה, כשהיהודים יצאו איש איש למלאכתו. היה בכך קידוש השם גדול, כשראו שכניהם המוסלמים כי שמע ה׳ את תפילתם והאזין לשוועתם.

רבי מרדכי קורקוס

1954-1890

נולד לאמו ולאביו רבי אברהם קורקוס בשנת תרץ (1890) במראכש. בשנת תרס״א (1901), בהיותו כבן 11, נפטר אביו, וגדל על ברכי סבו רבי שמואל קורקום.

היה ראש הישיבה על שם רבי אברהם אזולאי במראכש, וגידל דור תלמידי חכמים ורבנים. כך גם שימש דיין ומורה צדק בבית דינו של רבי משה זריהן, ולאחר פטירת רבי משה מונה תחתיו לראש אב בית הדין במראכש. נודע כבקי עצום בהלכות איסור והיתר, והיה בקיא בפלפול וסברא, בהלכה, באגדה ובמוסר. כתב ספר ’גדולת מרדכי׳ הכולל חידושי תורה על התלמוד מסכת בבא קמא ומסכת כתובות, ביאורים בהלכות מועדים. ובחלק השני פירוש על האבן עזרא על התורה, דרשות ודברי מוסר. נפטר ביום חמישי ז׳ בתמוז תשי״ד (8 ביולי 1954), ונקבר בבית העלמין במראכש.

יהדות מרוקו-משה חיים סויסה-ארובות השמים נפתחו עמ' 404

הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

הספרייה הגדולה שלא שרדה

ספרייתו של רבי יוסף בן נאים הייתה מרוכזת בחדר מרווח בעליית גג ביתו בפאס, כשלאורך כל ארבעת קירותיו אצטבאות ספרים עד לתקרה. היו בה כשבעת אלפים ספרים בשנות החמישים, ובעת פטירתו הגיע מספרם לכדי עשרת אלפים. אוצר ספרייתו היה מגוון בכל תחומי היהדות, ספרי השכלה כלליים וכתבי יד עבריים. הספרים היו מסודרים בספרייה לפי נושאים ולפי תקופות, ספרי דפוס לחוד וספרים בכתבי יד לחוד.

שמעה של ספרייתו ועושרה בספרים נדירים ובכתבי יד, הגיע למרחקים מחוץ לגבולות מרוקו, לארצות הברית ולארץ ישראל. ביתו של רבי יוסף הפך לתל־תלפיות שהכול פונים אליו, תלמידי חכמים ואוהבי ספרים ממרוקו ומחוצה לה, אשר היו באים לעיין בספר מיוחד או להתרשם מהעושר הרוחני הגלום בספרייה. את כולם קיבל רבי יוסף בסבר פנים, הקדיש להם מזמנו להשיב על שאלותיהם וסקרנותם, הראה להם את אוצר גנזיו ואת יצירותיו הרבים שעודם בכתובים.

שליחים רבים שהגיעו מהארץ למרוקו למטרות מחקר, ארגון עלייה, חינוך ועוד, רובם ביקרו בביתו של רבי יוסף ושוחחו עמו בעברית שעות ארוכות. אחדים אף תיעדו על הכתב את התפעלותם מהחמימות הרבה בה היה מקבלם אצלו, שנוהג היה בהם כאילו היה מכירם מאז ומתמיד, ואת התרשמותם מאישיותו ומגודל חכמתו ותחומי התעניינותו הרבים.

ההדים על הספרייה וחשיבותה הלכו והתחזקו, עד שפשטו שמועות כי מדובר בספרייה של שלשים אלף ספרים ויותר. גורמים שונים החלו להתעניין בה, ביניהם נשיא מדינת ישראל דאז מר יצחק בן צבי ומכון בן־צבי, אשר ניסו לשכנעו ולהפציר בו בכל דרך לעלות לארץ ישראל יחד עם ספרייתו. אולם רבי יוסף סירב בתוקף למכור את ספרייתו, ואימרה אחת הייתה שגורה בפיו: "כי רק המוות יפריד ביני לבין ספרייתי״. זאת בשל החשש הכבד שכרסם בליבו, פן יקרה אסון בדרך, לספריו היקרים לו. למרות אהבתו לארץ ישראל וערגתו אליה, ביטל את רצונו וטובתו מפני טובת ספריו.

בסוף ימיו, עמד רבי יוסף לעלות לארץ, ואף החל בהכנות, אלא שלא עלתה בידו. ביום ט"ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), נפטר לבית עולמו ונטמן בעיר פאס. לאחר פטירתו, ביקשו גורמים ואישים רבים לשים ידם על הספרייה ואוצרותיה, והחל משא ומתן לרכישתה עם בני משפחתו, שנטו להעדיף את מכירת הספרייה לאישים מארץ ישראל שהיו מעוניינים בה, אך חששו מאחרים שחפצו לרכשה, פן ילשינו על העסקה לשלטונות, אשר בוודאי לא היו רואים זאת בעין יפה.

לבסוף, מכרו את הספרייה לבית המדרש לרבנים בניו יורק, מלבד את חיבורי כתב היד של אביהם, אותו חפצו לשמור לעצמם. כשהגיעה תכולת הספרייה לניו יורק, רוכזו הספרים באחד המחסנים עד שיעברו עישון נגד עש, טיפול ורישום, בטרם יוכנסו הספרים למדפי ספריית בית המדרש. אולם לדאבון הלב, דליקה פרצה במחסן וכילתה חלק נכבד מהספרים, ופגעה באחרים. כך נתאמת למרבה הצער חששו של רבי יוסף שסירב בכל תוקף לטלטל את ספרייתו פן יקרה אסון בדרך. מתוך כלל הספרייה נותרו 134 ספרים בלבד.

במשך מאות בשנים התפתחו במרוקו מרכזי תורה חשובים, אשר העמידו מתוכם חכמים גדולי תורה ויראה, וזכו לחבר ספרים רבים בכל ענפי התורה: בפרשנות המקרא והתלמוד, בספרות ההלכה, בתורת הנסתר, בהגות במוסר, בשירה ובפיוט. אלא שמחמת העדרם של בתי דפוס במרוקו בפרט ובצפון אפריקה בכלל, והחכמים היו מחוסרי אמצעים להוליך את בפריהם לדפוס באירופה, נשארה רוב תורתם מונחת בכתובים בקרן זווית, נתונה למקרי הזמן ולפגעיו. רק חכמים בודדים אשר היה להם הכוח והעוז להיטלטל למרחקים ביבשה ובים למען משימה קדושה זו, הצליחו להדפיס את חיבוריהם. יש מאותם חכמים שכתבו את חידושיהם על גבי גיליונות הספרים בהם למדו, וכשבלו הספרים ונגנזו, נגנז עמם גם אור תורתם.

מיום שעמד רבי יוסף בן נאים על דעתו, כאב את כאב אובדן תורתם רבותינו חכמי המערב. השתדל להעתיק בעצמו כתבי יד ישנים ומתפוררים למען יעמדו לדורות הבאים, וכן העתיק חידושים שמצא על גבי דפים בודדים או מאלו שנכתבו על שולי הספרים. כך לדוגמה, רבי משה אסקורי מחכמי פאס במאה השמונה עשרה, כתב את כל חידושיו על התורה והתלמוד בשולי הספרים שבהם למד, ונותרו עמנו עד היום הזה. אודות לרבי יוסף שאסף מגיליוני מסכת כתובות את חידושיו של רבי משה למסכת זו בהיקף של ספר שלם.

את כאבו לגורל תורתם של רבותינו ואת חרדתו בדבר עתידם, ביטא יוסף בכל הזדמנות. בפנייה נרגשת ליהודים אמידים, שיפתחו את ליבם וכיסם למען הוצאתם לאור של ספרי רבותינו, תיאר את גודל יצירתם והחרדה לגורלם בעתיד. "לכן אחי ורעי התעוררו התעוררו", כתב רב־ יוסף "העטו על הנשכחים חנינה ומהם אל תכלאו רחמיכם, ואמרו לשוכני אופל צאו מתוך החשיכה. הושיטו ידיכם והוציאו מכסת כסף מכיסכם, למאור נוגה אור תורה. עשו חסד עם המתים המחברים, להוציא עמל רוחם לאור העולם, ולא יכוסה שמם בחושך".

מילים מרגשות אלו שכתב, מבטאות את אהבתו לספר בכלל ולתורתם של רבותינו חכמי מרוקו בפרט. מוקיר ומעריך כל פיסת נייר מתורתם גם השתדל לחפש בגניזות ובבתי הכנסת במקום שאוספים ספרים בלויים על מנת לגונזם. לשם כך ניצל את יום אסרו חג של חג השבועות, בו מקיימים הלוויה מיוחדת לספרים שבלו(ראה על כך לעיל עמי 72-71), והיה נכנס למקום הריכוז, בודק את החומר ובורר מתוכו כל מה שנראה לו חשוב. ­את מציאותיו היה מביא לביתו ומטפל בהם במסירות, כורך ומתקן דפים משמצא דפים בודדים, היה ממיינם לפי נושאים וגדלים ועושה מהם קבצים.

את מסירותו של רבי יוסף זוכים אנו להמשיך עד היום הזה, בההדרת ספריהם של רבותינו חכמי המערב והדפסתם מחדש, כדי לשמר א תורתם לדורות הבאים.

רבי יוסף בן נאים

1961-1882

נולד ביום ט' באלול תרמייב (24 באוגוסט 1882) לאביו דבי יצחק, בפאס שבכודוקו. בהיותו כבן 8, החל ללמוד אצל רבי רפאל אהרון אבן דנאן. בהיותו כבן 16, נשא לאשה את בתו של רבי יעקב אסולין. בקיץ של שנת תר״ם (1900), נדבק במחלת הקדחת שפשטה בעת ההיא וגבתה קרבנות רבים, אך הוא ניצל והתאושש.

בהיותו כבן עשרים כבר עמד בראש ישיבה משלו, בסיועו של רבי אברהם בן סוסאן מהעיר דבדו. בשנים אלו חווה פרעות רבים שהתחוללו בקרב קהילת היהודים במלאת, וכשברחו היהודים לכל עבר נסגרה ישיבתו. בהמשך עסק לפרנסתו כמורה בבית הספר המקומי, כסופר שטרות מטעם השלטון הצרפתי, ובהמשך נתמנה לסופר גיטין בפאס. עסק אף בשחיטה ובדיקה, וכן שימש כמוהל. רעייתו נפטרה בגיל 38, ונשא לאשה את שמחה, שהייתה קרובת משפחתה של רעייתו המנוחה, כשהיא ממשיכה לטפל בשמונת ילדיו במסירות.

כתב ספרים רבים בהלכה ובאגדה, מהם נודעו: ’נוהג בחכמה’ על מנהגי המערב; ׳שארית הצאן' שויית בהלכה; ׳מלכי רבנן׳ על רבני מרוקו וחיבזריהם; ׳זזבחי הזבח׳ על דיני שחיטה ובדיקה, ועוד. נפטר ביום ט״ז בשבט תשכ״א (2 בפברואר 1961), ונקבר בפאס ליד קברי אבותיו.

הספרייה הגדולה שלא שרדה- משה חיים סויסה

יהדות מרוקו-בחזרה אל סמטאות המלאח-משה חיים סויסה-הספינות ירדו למצולות.

יהדות-מרוקו

הספינות ירדו למצולות

אי שם בראשית המאה ה־18, בעיר אגאדיר שבמרוקו, חי רבי כליפא בן מלכא, שהיה עשיר גדול, תוך שהוא מנהל קשרי מסחר ימיים בין אגאדיר לאמשטרדם. ספינותיו היו יוצאות ובאות ממרוקו לאירופה ומאירופה למרוקו, כשהן טעונות סחורות. כך היה גם תלמיד חכם וחסיד, מקובל ומשורר נפלא.

זקני אגאדיר מספרים, כי באחת השנים, בעיצומו של יום הכיפורים – היום המקודש בשנה בו אנו שבים בתשובה ומקבלים קבלות טובות לשנה החדשה, עגנו בחוף שבע ספינות מלאות סחורות, שלרבי כליפא היה חלק בהם. רב החובל הגיע לבית הכנסת שבו התפלל רבי כליפא, כדי לקבל ממנו הוראות מה לעשות עם הסחורה שעל הספינות. אולם רבי כליפא, שהזדעזע מכך שביום המקודש מטרידים אותו בענייני מסחר וחולין, נשא את עיניו השמימה ואמר: ״ריבונו של עולם! הבלי העולם הזה רוצים לבטל אותי מעבודתך. יהי רצון שירדו הספינות כולן לתהומות״…

מיד כשסיים דבריו, הים החל לגעוש, ונחלי מים שטפו בפרץ אדיר את ספינותיו שירדו למצולות יחד עם כל הונו, עד שנותר עני מרוד. הגביר ר׳ משה בן יעקב גדליה מהעיר אמשטרדם, שהיה בקשרי מסחר עם רבי כליפא, כששמע על כך שידידו ירד מנכסיו, החל לשלוח לו מדי חודש תמיכה כספית, עד ששב רבי כליפא להתייצב כלכלית.

את תקופת עניותו תיאר רבי כליפא, שפעם אחת לא הייתה הפרוטה מצויה בכיסו, ויצא לשוק כדי להביא אוכל לבני ביתו, אך לא היה לו אף לא פרוטה אחת כדי לשלם עבור לחם למשפחתו. כך הלך וחזר במשך שלש פעמים. והנה בדרכו פגש אדם מכובד, שהיה נראה אדם אמיד. אותו אדם פנה אל רבי כליפא ושאלו: ״מדוע הנך בצער? רואה אני עליך כי אדם עני אתה ואין הפרוטה מצויה בכיסך, לכך אוכל להלוות לך מעט כסף כדי שתוכל להביא מזון לבני משפחתך". אולם רבי כליפא, מחמת הבושה, השיב לו במבוכה כי הוא אינו זקוק לכסף, תוך שהוא מודה לו על נדיבותו. הוא שב לביתו במפח נפש. בביתו פתח את התיבה שבה היו ניירות, כדי לכתוב איגרת לעיר אחרת, ולהפתעתו הרבה מצא שם כסף שהיה חבוי בין הניירות. מיד נשא את עיניו למרומים והודה להקדוש ברוך הוא שעשה עמו חסד, שראה בעוניו ושלא רצה ליהנות ממתנות בשר ודם ולא מהלוואתם, אלא מידו הפתוחה והרחבה של אדון הכול.

רבי כליפא התייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, וכך גם משפחה כמעט ולא הייתה לו. אולם הוא לא נתן לתחושת הבדידות להשתלט עליו ולמנוע ממנו את שאיפותיו הרוחניות. ״מיום היותי עד עת עמדי״, יספר לימים רבי כליפא על ימי נערותו במילים מרגשות, ״במקלי עברתי יחידי. יחיד ועני אני, כי אבי ואמי עזבוני. גם דוד ואח אין לי, והשם היה חלקי וחבלי. ואבי יתומים נתנני לחן ולחסד רב, לפני כל אדון ורב, בכל ערי המערב״. הוא גדל במעלות התורה והיראה, כשהוא נעזר בחכמי הקהילות שאימצוהו ודאגו לו כבן, כמו רבי יוסף בואינו די מיסקיטא בעיר הולדתו אספי, ובהמשך בבית מדרשו של רבי יהודה אבן עטר ובבית מדרשו של רבי שמואל הצרפתי, בעיר פאס הרחוקה.

כשעבר מאוחר יותר לעיר אגאדיר, החל לעסוק במסחר, כשהוא מתקדם בעסקים צעד אחר צעד עד שהפך לסוחר גדול בעל עסקים מרובים בעיר אגאדיר ובנמל שלה, תוך שהוא מפתח קשרי ידידות עם השלטונות הודות לעושרו. סייע לו בעסקיו חמיו ר׳ יצחק מינדיס שהיה מבני משפחת מנדיס מאמשטרדם, אשר פעלו להשגת חוזה מסחרי בין מרוקו להולנד, וכך היה שותף לקשרי המסחר הימיים בין אגאדיר לאמשטרדם. בכך לימדנו רבי כליפא, כי אל לו לאדם להתייאש מן הרחמים, וגם כשבחייו האישיים גדל ללא אב ואם ובלי משפחה, לא ויתר על שאיפותיו, ובמסירות הלך ללמוד תורה אצל החכמים בעירו ובפאס הרחוקה, עד שצמח לגדול בישראל.

עיסוקיו של רבי כליפא במסחר הייתה כרוכה בטלטולי דרכים ובסיכון עצמי רב. לימים סיפר, כי באחד הלילות של עשרת ימי תשובה, בשנת ת״ס (1699), כשהיה בדרכו מהעיר מראכש לאגאדיר, כשהוא בשיירה עם שני יהודים ושני מוסלמים, עצרו לקראת ערב בפונדק בין ההרים כדי ללון את לינת הלילה. בעלי הבית של הפונדק היו נראים מגושמים תאבי ממון, ופחד גדול נפל עליו שמא יעמדו עליו לכלותו. מרוב פחד לא הצליח לעצום את עיניו למנוחה ממסעו המפרך, ולאחר שאמר סליחות באשמורת הבוקר, נמנם קלות. והנה בחלומו רואה הוא את עצמו עומד ומתרעם על פרנסתו ועל גורלו, כשהוא נאלץ ללכת במקום סכנה יחד עם שיירת גויים שהוא אינו מכירם, הרחק מאשתו ומילדיו. לפתע נעמד מולו אדם האוחז בידיו קלף, הכתוב בכתב יפה משובב עין, ובו ששה שורות, כשאותו אדם קורא מתוך הקלף ומשיב לו על כל הרהוריו ותלונותיו. כשהקיץ מחלומו לא זכר מה היה כתוב באותו הקלף, ורק זכר כי בשתי השורות האחרונות נאמר שמן השמים נגזר עליו שפרנסתו תהא ביגיעה רבה, אך במילים אלו היה בהם כדי להשקיט את פחדו והתנחם בהם.

על אף התרחבות עסקיו וריבוי האנשים יהודים ומוסלמים שסחר עמהם, הוא נזהר לשאת ולתת באמונה, בלי לרמות איש או לקחת דבר שלא מגיע לו. לכך לא סמך על עוזרים ומסייעים, מחשש שהם לא ינהגו כשורה, ודאג להיות מעורב אישית בכל עיסקה. באחת הפעמים, סיפר רבי כליפא, תבע בטעות מיהודי חוב גדול, בטענה שהלה חייב לו סכום זה. היהודי הכחיש, בעוד רבי כליפא טוען כלפיו בבטחון רב שאכן חייב לו. לאחר דין ודברים ובירורים, התברר לרבי כליפא שהוא החליף בין בעלי חובותיו, וכי החוב שהוא תובע מהיהודי, הוא חוב שאדם אחר חייב לו. כשהתבררה לו טעותו, הוא נרעש מהמכשול שכמעט בא על ידו. הוא הנציח את הדברים בכתב, כדי להחדיר לעצמו עד כמה אדם עלול לטעות, וכי להבא עליו לדייק יותר ברישום חובותיו. הוא גם פתח בשיר תודה לאל שהציל אותו ממכשול:

לְאֵל דֵּעוֹת מִשִּׁירִי אֲהוֹדֶנּוּ, פֶּלֶא יוֹעֵץ מֵשִׁיב אָחוֹר חֲכָמִים.

הֵאִיר עֵינַי בְּגֶזֶל אֲשִׁיבֶנּוּ, אֲשֶׁר מְנָעַנִי מִבּוֹא בְּדָמִים.

עד היום אנו נהנים מפרי יצירתו של רבי כליפא – ספרו ׳כף נקי', שנדפס לאחרונה במהדורה מפוארת על ידי פרום׳ הרב משה עמאר. בספר זה הגיה והאיר המחבר על סידורי התפילה על פי מחזור השנה, תוך שהוא מתעד את מנהגי מרוקו ונוסח התפילה בימים ההם. ספרו זה מסייע בידינו עד היום הזה לדעת את מנהגי הקהילות היהודיות במרוקו בתקופה קדומה.

רבי כליפא בן מלכא

1760-1670

נולד בעיר אספי סביב שנת ת״ל (1670). הוא התייתם בגיל צעיר מאביו ומאמו, וככל הנראה היה בן יחיד. בנערותו למד בעיר הולדתו אצל רבי יוסף בואינו די מיסקיטא, ומאוחר יותר נדד לפאס, שם למד אצל רבי יהודה בן עטר ורבי שמואל הצרפתי.

עבר לאגאדיר, שם עסק במסחר עד שהפך לסוחר גדול. בסיועו של רבו רבי יוסף, נשא לאשה את בתו של ר יצחק מינדיס מאגאדיר. בנו הבכור דוד, שהיה פיקח ושוקד על תלמודו, נפטר בגיל 11 שנה. אף אשתו נפטרה בחייו, במגיפה שפרצה בעיר. נודע בחיבורו ’כף נקיי, הכולל הגהות והארות על סידור התפילה, תוך שהוא מתעד מנהגים ונוסח התפילה של יהודי מרוקו בעת ההיא. נפטר באגאדיר בשנת תר״ך (1760), כשיום ההילולה שלו מצוינת בג׳ באלול. נטמן בבית העלמין העתיק בעיר, ולרגל סלילת כביש בתוך בית הקברות, נאלצו יהודי העיר ביום הי בתמוז תש״ו (4 ביולי 1946) להעביר את ציונו לבית העלמין החדש באגאדיר.

יהדות מרוקו-בחזרה אל סמטאות המלאח-משה חיים סויסה-הספינות ירדו למצולות.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

יהדות-מרוקו

זכור ימות עולם

על גדות נהר האמזונס

נהר האמזונס, המוגדר כיום כאחד משבעת פלאי עולם הטבע, הנהר הגדול בעולם. טומן בחובו את אחת התקופות המשמעותיות בתולדות יהודי מרוקו. שכמעט לא נודע עליה. תקופה בה עזבו אלפי יהודים את מרוקו בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה. הנוף הפראי משובב העין, הרוגע והשלווה המאפיין את גדותיו, מגוון בעלי החיים העצום בנהר ועל גדותיו, ועצי המנגו הרבים המצויים בעיר בֶּלֶם בברזיל השוכנת סמוך לגדה הדרומית של דלתת האמזונס, יעידו על כך עדות אילמת.

הקהילות היהודיות בערים מנאוס ובלם אשר בפתח האמזונס, פותחים לנו צוהר להיסטוריה יהודית שהשאירה את אותותיה עד ימינו אנו: גלגולו של ספר תורה בן למעלה מ־400 שנה מפורטוגל למרוקו ומשם לברזיל ולנהר האמזונס, קברו של רבי שלום אמויאל זצ״ל המהווה מקום עלייה לרגל ליהודים ושאינם, קיומם של שני בתי כנסת המכונים ׳מגורשים׳ ותושבים׳, כל אלו יעידו על כך.

מדוע עזבו יהודים רבים את מרוקו, לאחר דורות שחיו בה אבותיהם ואבות אבותיהם? ומדוע בחרו דווקא בארץ האמזוניה? על כך נספר בפרק שלפנינו.

ראשית המאה ה־19.

רוב היהודים שהתגוררו במרוקו סבלו מעוני מחפיר, מהשפלות וסבל בל יתואר. לאחר שלוש מאות שנה מאז גורשו מספרד ומפורטוגל, הגיעו עתה לתחתית שפל של עוני ומצוקה במלאח ובגטאות שבהם חיו. מעטים הם המשפחות היהודיות שנהנו ממעמד חברתי וכלכלי טוב יותר, לעומת הרוב הגדול של היהודים שחי בתוככי רחובות המלאח הצרים, בשכונות מצוקה שבהן התפשטו מחלות ומגיפות לעתים קרובות.

העוני היה כה גדול, עד שהוקמו לשם כך 22 ארגונים יהודיים של גמילות חסדים, ביניהם: אכסניה של הנודדים העניים, עזרה לנצרכים, סיוע לנשים לאחר לידה כדי שיהיה להן לבוש לרך הנולד, בית יולדות ובית מחסה לילדים, ועוד. פרנס הקהילה שעסק בגיוס תרומות ובאיסוף מצרכים מדלת לדלת ממשפחות מבוססות יותר, היה מוקף תמיד באנשים עניים שמעולם לא היו מרוצים מהעזרה שהיו מקבלים בערבי שבתות.

מתעדי התקופה מספרים עדויות מחרידות על הרעב ששרר בשכונות היהודים. ״אנחנו עדים, לצערנו, בערים רבות, להפיכת בני אדם לחיות", מספר יצחק לרדו, בן התקופה, על אשר ראה בעיר טנג׳יר. "ראינו שחוטפים זה מזה מגשים של לחם לפני האפייה, בדרך לתנור, והרבה אכלו את זה בהתנפלות. ראינו שקוטפים מהאדמה שורשים של ׳ירני׳, שצלו על האש כדי להוציא ממנו את הרעלים והיו אוכלים אותו בתאווה״. התנאים התברואתיים של הערים המרוקאיות היו ירודים, ובמלאח המצב היה גרוע אף יותר. מגפות שונות התחוללו בתקופות שונות, והרעב הפיל חללים רבים באותה עת.

כך גם סבלו יהודי מרוקו מרדיפות וסבל, שמעת לעת הותקפו והוטרדו באכזריות. באופן קבוע או מדי פעם, הופעל לחץ על היהודים לקבל את האמונה במוחמד ולהמיר את התורה בקוראן. במקרים אלו היו רבים שנאלצו להמיר את דתם בכוח, או למסור את נפשם על קידוש השם בשד סירובם להמיר את דתם.

בתי כנסת רבים היו בשכונות היהודיות, אך פעמים רבות הם היו נתונים לזעם ההמון הערבי בשל סיבות שלא היו קשורות בהכרח ליהודים. בכל פעם שהתגלע סכסוך פנימי בין הערבים לבין עצמם, וכל אימת שהתחוללו מהפכות פנימיות בגלל סיבות שונות, שפכו הערבים את תסכולם וכעסם על בתי כנסת אלה, והיהודים סבלו מזעם ההמון. בשנת 1820, בתקופה שבה החלו יהודי טנג׳יר להגר לאמזוניה, הפחה של טנג׳יר ברשותו של הסולטאן המקומי הכריז על הרס של כל בתי הכנסת בעיר. כתוצאה מכך, רבים מבתי הכנסת נחרבו עד היסוד.

גם לאחר שהחלה הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמזוניה, לא פסקה האנטישמיות. הסולטאן עבד אל־רחמן הוציא מכתב לעובדי הממשלה בנמלי הערים אל־עראיש וטנג׳יר, בו הכריז על איסור יציאה של יהודים עשירים מהמדינה. ״שמענו שיהודים עשירים רבים, עוזבים עם ילדיהם לארץ אחרת, יהי רצון שהאל יקלל אותם״, כתב הסולטאן במכתבו, ״הם אינם מתכוונים לחזור, וזה פוגע במוסלמים מאחר שכתוצאה מכך יקטן הכנסותינו מהמס המוטל על היהודים, ועוד שכאשר יהיו ביבשת אחרת ישובו ויילחמו כנגדנו. לכך איסור מוחלט הנני מטיל על יציאתם״.

בנוסף סבלו היהודים ממלחמות רבות שהתחוללו, כמו המלחמה בין ספרד למרוקו בין השנים 1859־1860, שהסתיימה בכיבוש טיטואן וערים נוספות. היהודים שבאזור זה סבלו מרדיפות ומרצח על ידי המוסלמים, בטענה שהכריזו על תמיכה בספרד. לאחר שהספרדים עזבו את טיטואן בשית 1862, הרדיפות החריפו, ורוב היהודים ברחו לאלג׳יריה, לגיברלטר, לאמריקה הלטינית ולברזיל.

כאשר זה היה המצב במרוקו, היהודים המפוחדים של טיטואן, טנג׳יר, פאס, סלא ומרכזים אחרים במרוקו, חשו שהקללה שבה אליהם, ובחרו לארוז את המזוודות ולברוח מהגיהינום אל גן העדן. הם הזדרזו להיפרד מהאימהות ומהסבתות, חלקם אף חגגו לבניהם בר־מצווה בבית הכנסת, ועזבו את אדמת מרוקו באישון ליל אל ארץ אמזוניה. חלק מהיהודים הצליחו להבריח עמם גם את בני משפחתם, וחלקם הותירו מאחוריהם את משפחתם מתוך תקווה שיום יבוא ויתאחדו בחזרה.

לעידוד ההגירה הצטרף ארגון האליאנס, שהקים רשת בתי ספר בערי מרוקו, במטרה לחנך ולהכין את היהודים לצאת ממעגלי העוני והבורות אשר חיו בהם במרוקו, ולעודד אותם להגר למדינות אחרות שפתחו בפניהם אפשרויות טובות יותר לחיות ולשמור על המסורת היהודית. ארגון זה הואשם לא אחת בעידוד ערכי התרבות הצרפתית על פני הערכים היהודיים ומסורת ישראל סבא. בכל אופן, המהגר המרוקאי שהגיע לברזיל, היה כאיש בעל ידע ובעל מוסר עבודה גבוה, ולעתים קרובות גם עם מקצוע, בסיוע ארגון זה. בבוא העת, הם יהפכו באמזונס לאנשי יצוא בתעשיית הגומי הפורה.

במשך מאות שנים לא היה ליהודים מעמד שיגן עליהם מפני רדיפות וגזילות, ונכפה עליהם לגור בבדידות הרחק מהקהילות הנוצריות והמוסלמיות. גם במדינות שהחלו להעניק זכויות שוות וחופש ליהודים, עדיין המשיכו לסבול ממגבלות שונות. לכך, היהודים שחפצו לנוס על נפשם ממרוקו, העדיפו לשים פעמיהם אל מדינות שבהן יקבלו מעמד שווה והגנה רשמית. האמזוניה אשר בברזיל הייתה אחת מהן.

בתקופה זו חלו תהפוכות היסטוריות, שהביאו אף הם את היהודים במרוקו לבחור באמזוניה כארץ המובטחת החדשה: בראשית שנת 1808 נחתם צו מלכותי לפתוח את נמלי ברזיל למדינות ידידות, שביטל את כל החוקים והצווים הקודמים שמנעו עד כה מברזיל יחסי מסחר ושיט עם מדינות אירופה וצפון אפריקה, כך שנוצרו עתה יחסי מסחר בינלאומיים. וכן חופש הדת שהוכרז על ידי איחוד מדינות ברזיל, תרם להחלטת יהודים ממרוקו להגר אליה.

כפי שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו: "ויאמר ה׳ אל אברם. לן— מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" (בראשית א, יב), חמשת אלפים שנה מאוחר יותר, שחזרו רבים מיהודי מרוקו את ההיסטוריה של היציאה ממצריים, בחיפושם אחר ארץ אמזוניה – הארץ המובטחת החדשה רבים מאותם שיצאו לתור אחר ארץ חדשה, היו צאצאי המגורשים מספרד בשנת 1492 והמגורשים מפורטוגל בשנת 1496, כך שלאחר שלוש מאות שנה שנותרו במרוקו המשיכו בחיפושם אחר היעד הבא.

בעוד הפוגרומים והסבל המשיכו להתקיים במרוקו, ברזיל והאמזוניה פתחו בפני היהודים את שעריהן כדי לקבל אותם, והבטיחו להם בית חדש ומולדת חופשייה חדשה, בלי רדיפות ובלי פחד. זאת ועוד, תעשיית הגומי שהלהיבה את האזור בשנים אלו, משכה אליה מהגרים רבים, ביניהם יהודים ממרוקו שרצו לחיות ולשגשג בארץ החדשה. בשנים אלו הגיעו לאזור האמזונס כאלף משפחות יהודיות ממרוקו, רובן התיישבו בערים הגדולות בלם ומנאוס, ואחרות התיישבו לאורך נהר האמזונס.

בנוסף למשפחות, נסעו לעבוד באמזונס אלפי צעירים אשר עזבו את משפחתם בגילאי 13 ומעלה, לצורך פרנסת בני ביתם. בחורים אלו דאגו לשלוח סיוע כלכלי למשפחותיהם במרוקו. לעתים הם שבו לחיק המשפחה לאחר מספר שנים, ולעתים נותרו לגור בערים או בכפרים מסביב לנהר לאורך ימים ושנים. יש שקראו לקרובי משפחתם להגר גם כן, על מנת שיוכלו להקים קהילה ויישוב יהודי ולבנות בית כנסת שיהיה בו מניין כדי להתפלל ולקיים את המצוות והמסורת של אבותיהם.

הפרידה של היהודים שבחרו להגר לאמזוניה מקרוביהם לא הייתה קלה כלל. הצעירים רצו לבית הכנסת כדי להניח תפילין ולחגוג את בר המצווה עם משפחתם, כשהאבות והאימהות מודאגים ובוכים ארזו להם את המזוודות והמטענים. המבוגרים יותר התפללו בבית הכנסת. חלק אמרו את הקדיש לזכר קרובי משפחה שנפטרו, עלו על קברי יקיריהם בבתי העלמין, וארזו בין חפציהם את הסידורים, הטליתות והמזוזות.

רבים החביאו בשקית את התכשיטים ואת מטבעות הזהב שהועברו מדור לדור במשך דורות, נפרדו מחבריהם וקרוביהם בדמעות, והבטיחו לכתוב מכתבים ולשלוח מעט כסף ברגע שיתאפשר. יש שהקדימו את נישואיהם עם ארוסותיהם, כדי שיוכלו להגיע לארץ החדשה כמשפחה. אחרים, עניים יותר, יצאו אך ורק בכתונת לעורם, ולכן ביקשו מעט כסף כהלוואה להוצאות הנסיעה. הצעירות והאימהות שלא יכלו לצאת ולהצטרף ליקיריהם בשל עלויות הנסיעה, בכו בעת הפרידה לפני שפנו לנמל כדי לעלות על אחת האוניות.

נשים רבות שנאלצו להישאר מאחור ולא הצטרפו לבעליהן, נותרו עגונות, כאשר בעליהן נפטרו בארץ החדשה ולא נודע עליהם. אחרות ששפר עליהן גורלן, הצטרפו מאוחר יותר לבעליהן בארץ החדשה. היו מהן שנקראו על ידי מי שהבטיח להן נישואים טרם הנסיעה, כמו בני דודים או שכנים ותיקים ששודכו על ידי הוריהם, כפי שהיה מקובל בימים ההם לעשות הסכם בין המשפחות. כתוצאה מכך, נשלחו מכתבים של מי שכבר היו באמזוניה להביא את בנות הזוג שהובטחו להם. מכתבים אלו קיבלו את הכינוי ׳מכתבי קריאה׳.

ראשוני היהודים שהגיעו לאמזונס לא ציפו להתעשר, אלא רק לחיות את חייהם בשקט ובשלווה. הם הגיעו לברזיל עם מעט חפצים אישיים, והחלו לבנות עקב בצד אגודל את חייהם, תוך התמודדות לא קלה עם תנאי הג׳ונגל המקומי ועם השפה, אך תמיד מתוך שמירה על מסורת ישראל סבא אשר למדו וקיבלו במשפחותיהם.

המשפחות הראשונות התיישבו באמזוניה בין 1810 ל־1820. הם הגיעו מארץ צחיחה ומדברית, לאזור שנחשב לאחד היפים ביותר בעולם, שהיה אז בתקופה משגשגת של הפקת תרופות וחומרים נוספים מלב הארץ. עיקר פרנסתן בתקופה זו היה בצמחים ומוצרים שהיו קיימים באזור, בתוך הג׳ונגלים של האמזונס. רבים עסקו בייצוא קקאו, קינמון ותבלינים נוספים.

הם עבדו כמוכרים ניידים, בדרך כלל היו ממלאים סירה בסחורות, ושמים לאורך האמזונס כדי למכור את מרכולתם לבני המקום. הם נכנסו ליערות, בתקווה לראות את צאצאיהם מתקדמים לקראת חיים טובים יותר, ועוברים לערים ברגע שיצברו הון.

חלקם דיברו בשפת החקטייה – הבנויה על פורטוגזית, עברית וערבית, אותה דיברו המהגרים היהודים מהאזור הספרדי שבמרוקו. ואילו המהגרים שמשאר הערים, כמו מראכש, פאס, מוגאדור ואגאדיר, דיברו בשפות הערבית והברברית. היו מהם שדיברו גם צרפתית ואנגלית, בעיקר מי שלמד בבתי הספר של אליאנס. בתקופה זו היגרו לאמזוניה גם יהודים מצרפת, מגרמניה ומפולין.

בתחילה הם הגיעו במסעות ארוכים של שלושה חודשים, על גבי ספינות איטיות רעועות. עם הגעת ספינות הקיטור לברזיל, אורך המסע הצטמצם לשלושה שבועות בלבד, וגל ההגירה לאמזונס גדל פלאים. עושרם של היהודים ששבו בחזרה למרוקו, עם העושר שהצטבר, אשר היווה ניגוד בולט לעוני המשווע בערי מרוקו שאותן עזבו, דרבן יהודים נוספים לחפש את ׳זהב האמזונס’.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק א'

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-סיום המאמר

יהדות-מרוקו

 

בשנים שלאחר מכן היגרו עוד משפחות יהודיות רבות ממרוקו, אז גם החלה להתפתח תעשיית הגומי. הם היו הראשונים שעבדו כמפיצי סחורות בפנים הארץ. בעזרת ספינות הצליחו למכור את מרכולתם במקומות שבהם הפיקו את הגומי, והחליפו סחורה בגומי ובאגוזים ובמוצרים מקומיים אחרים. פריחת תעשיית הגומי, שמקורו באגן האמזונס, ועליית מחירו בעולם, שינתה את מעמדה של העיר מנאוס מעיר ענייה של שפת הנהר לעיר משגשגת.

כך התחילה להתארגן המשפחה היהודית המרוקאית בפנים הארץ, שהיוו בסיס להשתרשות באמזוניה. אב המשפחה, הסוחר, נדד ממקום למקום בפנים הארץ כדי למכור ולקנות סחורה. ואילו האישה הייתה נותרת בבית, מגדלת ומחנכת את ילדיה ודואגת לכל צרכיהם. אבי המשפחה היה חוזר לביתו בעיקר בחגים, או שהיו באים לברית מילה של ילדיהם או לבר מצווה.

בשלב ראשון, החיים היהודים לא התנהלו בקהילות מסודרות ובערים הגדולות. היהודים שהגיעו מחוסרי כל, חיפשו מקום מרוחק ככל אשר יהיה, כדי להביא פרנסה לביתם. כך נוצרו עשרות ’מיני קהילות׳ של יהודים בודדים מסביב לנהר האמזונס. אך למרות המרחק הפיזי וחוסר הקשר לקהילה יהודית ולבית כנסת, היהודים לא הרגישו בדידות. השמירה על המסורת ועל חגי ישראל, והתחושה שהם חלק משבט יהודי המפוזר לאורך הנהר, נתנה להם תחושה של ביחד.

את התפילות קיימו בבתי כנסת בבתים הפרטיים. וברגע שהתאפשר, ייסדו המהגרים ממרוקו קהילות משלהם, וכן מוסדות לימוד, כדי להבטיח את יציבותה ואת המשכיותה של התרבות והמסורת שהביאו איתם. אותם חלוצים הקימו את בית הכנסת ’אשל אברהם’ בבֶּלֶם, בסביבות שנת 1823. בית כנסת זה הוגדר על ידי המקומיים כ׳בית הכנסת של העניים׳. מעולם לא היה חסר בו עשירי למניין כדי להתפלל את התפילות בציבור. בבית כנסת זה הונהגה התפילה כמנהג התושבים היהודים במרוקו שהתגוררו בה שנים רבות קודם בואם של מגורשי ספרד. הם המשיכו בקפידה לקיים את המסורת והמנהגים, והיו קפדנים בנוסח התפילה.

אולם ויכוחים רבים פרצו בבית הכנסת, מול ’המגורשים׳ – צאצאי היהודים שהיגרו מספרד למרוקו, שמנהגיהם ונוסח התפילה היו שונים מזו של התושבים. אותם ויכוחים הפכו למריבות, לאיומים וללשון הרע. עניין זה הביא למחלוקת ורבים הדירו רגליהם מבית הכנסת, עד שלבסוף בשנת 1835, נוסד בית כנסת נוסף הנקרא ׳שער השמים׳, שהונהג כמנהגי המגורשים. בית כנסת זה הוגדר כ׳בית הכנסת של העשירים’, והיה מרשים ביופיו.

רבים שלחו את בניהם למטרות חינוך באכסנייה של גב׳ דונה סול ישראל, כלתו של מייסד בית הכנסת ׳שער השמים׳ מר אליאס ישראל. היא העניקה להם חינוך יהודי, וקיבלה אותם אל האכסניה שלה באהבה ובחמלה עצומים, אף שהמצב הכלכלי האישי שלה לא היה משופע ביותר. בעלה, אשר בעבר היה עשיר גדול, ירד אט אט מנכסיו, והפך עם הזמן לשליח ציבור של בית הכנסת שייסד אביו, כדי להביא אוכל לבני משפחתו.

כך גם בעיר מנאוס, כיום בירת מדינת האמזונס, הגדולה שבמדינות ברזיל. עיר זו שוכנת על גדות היובל הגדול של האמזונס – נהר ׳הנהר השחור׳. בית הכנסת הראשון שהוקם בה היה ׳בית יעקב׳, שנוסד בשנת 1928. בית כנסת זה נקרא בפי העם ׳בית הכנסת של המגורשים׳, כיון שהתפללו בו צאצאים של יהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל והגיעו למרוקו. הם דיברו בשפת הלאדינו, ונהגו את מנהגי הספרדים. בשנה זו נוסד גם בית הקברות היהודי הראשון, הנמצא עד היום לצידו של בית הקברות הנוצרי, כאשר מחיצה של למעלה מעשרה טפחים מפרידה ביניהם, כדרישת ההלכה היהודית.

מאוחר יותר נוסד בה בית הכנסת ׳רבי מאיר; בו התפללו התושבים – אותם יהודים שהיו במרוקו עוד לפני הגעת המגורשים מספרד. על פי עדות זקני הקהילה כיום, החלוקה לבתי הכנסת הייתה על פי ההבדלים שבנוסח התפילה בין יוצאי ספרד לתושבי מרוקו הותיקים. מעניין הדבר כי חלוקה היסטורית זו בין המגורשים לתושבים, עליה סיפרנו לעיל (עמי 85-83), המשיכה להתגלגל ממרוקו לברזיל. בשנת 1962 התאחדו שני בתי הכנסת, והקימו בית כנסת חדש: ׳בית כנסת בית יעקב – רבי מאיר, וכך בא הקץ לפילוג ההיסטורי.

בארון הקודש שבבית הכנסת במנאוס, קיים ספר תורה בן ארבע מאות שנה, המהווה עבור יהודי המקום לא רק אוצר היסטורי אלא גם אוצר רגשי. מקורו של הספר העתיק בפורטוגל, וליווה את היהודים אשר החליטו לעזוב את המדינה עקב הגבלות הדת שהוטלו על היהודים והרדיפות שחוו, ועברו להתגורר במרוקו. ספר זה עבר מפורטוגל למרוקו, וממרוקו המשיך את דרכו עם היהודים אשר חיפשו את דרכם החדשה בין נהרות האמזונס בברזיל, מבלי לשכוח את דתם ותרבותם היהודית.

אחד מחכמי התקופה, היה רבי שלום עמנואל מויאל זצ״ל. ’הצדיק של מנאוס׳, מכנים אותו היהודים המקומיים. הוא נפטר בשנת 1910, ממחלת הקדחת בה לקה. קברו מצוי כיום בתוך בית הקברות הנוצרי ’סאו באטיסטה׳ בפאתי מנאוס, בין מאות המצבות עם צלבים ושאר סממנים נוצריים, שהיה בית הקברות העירוני באותה העת, מאחר ולא היה במקום בית קברות יהודי עד שנת 1928.

רבי שלום נשלח על ידי רבה הראשי של מרוקו, רבי רפאל אנקאווה, כדי לנסות לקרב ליהדות את היהודים אשר גרו ביערות הגשם והחלו אט אט להתרחק ממורשת ישראל סבא ומהאמונה היהודית, ולכהן כרב של הקהילה היהודית הקטנה. לא נודעו פרטים מרובים אודות ימי חייו, כמו גם מי היו הוריו ורבותיו, היכן ומתי נולד, ומי הייתה רעייתו.

רבי שלום החל את מסעו באמזונס בעיר בֶּלֶם, ומצא את דרכו במעלה הנהר. לא קלה הייתה דרכו, ולא זרועה בשושנים, כשהוא עושה את דרכו לאט במעלה הנהר, ועד לשנת פטירתו הוא עבר את הדרך למנאוס, שאורכה כ־2,000 קילומטר, שם התחיל בפועליו לחיזוק וביסוס הקהילה היהודית ואורחותיה.

אולם לא הרבה הספיק לפעול, עד שתקפה אותו מחלה איומה שקטלה רבים מתושבי האזור, מחלת הקדחת הצהובה, והוא נפל למשכב. הרב, שעדיין לא היה מוכר די הצורך בסביבה, לא זכה לטיפול ראוי מצד תושבי המקום, שלא התמסרו אליו די הצורך מחמת חוסר היכרותם אותו. מה גם שאיש לא רצה להתקרב לסעוד אותו בעת חוליו, עקב החשש להתדבקות. אך עד היום הזה, זקני הקהילה מספרים ברגש רב על גב' קוטה ישראל, שלקחה אל ליבה את מצבו העגום של רבי שלום עמנואל, וטיפלה בו במסירות עד פטירתו מן העולם בראש חודש שבט תע״ר (1910).

סגולתו של הקבר התגלה כאשר לאחר פטירתו של הרב החלה האישה שטיפלה בו לגלות כישרון בריפוי מחלות שונות, כגון בעיות ברכיים, סדקים ובעיות גב, על אף היותה אישה פשוטה. וכשהחלו לייחס לה כוחות על־טבעיים, היא סיפרה שכוחה בא לה על ידי הברכה שבורכה מפי רבי שלום עמנואל לפני פטירתו, כהודיה על שטיפלה בו במסירות. בכך החלה לפרסם את שמו של הצדיק כפועל ישועות, ומאז החלו הכול לנהור לקברו לבקשת רחמים ורצון.

הקתולים המקומיים מכנים אותו ’הקדוש היהודי עושה הניסים של מנאוס,, ולקברו עולים מבקרים נוצרים קבועים, המייחסים ניסים לנשמתו. מקום קבורתו בנוי כציון של קדוש, עם גדר קטנה מסביב ורשת ברזל המכסה את הקבר בצורת קשת. לצד המצבה שחרוטים עליה מגן דוד וכתובות בעברית, מודבקים שלטים רבים בשפה הפורטוגזית ’תודה לרבי' או ׳מחולל הניסים׳.

דמותו הפכה לדמות חשובה כל כך בקרב הנוצרים המקומיים, עד שכאשר הקהילה היהודית ביקשה לפני מספר שנים יחד עם בני משפחה להעביר את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, או לכל הפחות לקבורה בבית העלמין היהודי, הם נתקלו בהתנגדות עזה של בני המקום. זכר צדיק לברכה.

’לא קל להיות יהודי' היא קביעה המתייחסת למצבו של היהודי בכל מקום בעולם, אולם נדמה שפתגם זה מתאים במיוחד לקהילות שהיו ואינן באזור האמזונס. יהודים גרו במרחק אלפי קילומטרים מיישוב יהודי, ללא רבנים, ללא חינוך, ללא כשרות, ללא מוהל, ללא קהילה יהודית – אך שמרו על זהותם וגאוותם היהודית. למרות הקשיים של החיים בתוך הג׳ונגלים ובין הנהרות, המים הרבים לא הצליחו למחוק את הזהות היהודית ולכבות את הניצוץ של עם ישראל.

אולם במשך השנים התעוררה בעיית ההתבוללות. בין חומות הגטאות במרוקו לא הייתה כל אפשרות אחרת מלבד להמשיך בדיוק את המסורת והמנהגים היהודים, ולהתחתן עם קרובי המשפחה שלהם שנבחרו על ידי הוריהם. כך גם לא הייתה שום אפשרות של נישואי התבוללות מחוץ לקהילה היהודית. אולם בהגירה למדינה אחרת, בה כבר לא נאלצו להתגורר בבידוד מאחורי החומות, היו שנטמעו באופן מוחלט באוכלוסייה המקומית, לדאבון הלב, עד ששכחו את זיכרון הוריהם. הם אימצו לעצמם ערכים אחרים ודתות אחרות, וילדיהם הפכו חלק מכלל האוכלוסייה המקומית, אף שעדיין נשאו את שמות המשפחה המקוריים.

גם העושר המופלג לא האריך ימים. האנגלים פיתחו בדרום מזרח אסיה, בעיקר במלזיה, מטעים של עצי גומי אשר היו מטופלים היטב ומהם הנפיקו גומי בדרכים משוכללות יותר מאשר סביב האמזונס. בעקבות פיתוח מטעים אלו, צנחו בראשית המאה ה־20 מחירי הגומי בכל העולם, ותעשיית הגומי של האמזונס התרסקה. רבים מיהודי האמזונס עברו לצפון אמריקה או לדרומה, ואחרים שבו למרוקו.

כיום, לאחר שעברו כמאתיים שנה מאז בואם של המהגרים החלוצים בשנת 1810, ולאחר תקופה שבה התפשטו יהודים רבים לפנים הארץ בעת פריחת תעשיית הגומי, קהילות יהודיות באמזוניה החלו להתקבץ ולהתרכז בערים בֶּלֶם ומנאוס. במרחבי פנים הארץ, שהיו בה הרבה משפחות וקהילות יהודיות בעבר, נותר רק הזיכרון בבתי העלמין היהודיים ובמצבות של הכפרים והערים שבהם חיו היהודים.

הקהילה בבֶּלֶם, המונה כארבע מאות משפחות, הצליחה לשמר את המסורת היהודית, ומלבד בתי הכנסת ׳אשל אברהם' וישער השמים׳ הותיקים, הוקם אף בית חב״ד, שהפך להיות גורם משמעותי בתוך הקהילה היהודית. רבים אחרים עלו לארץ ישראל.

בקהילה במנאוס מתגוררות כיום כמאתיים משפחות יהודיות, כשהחינוך היהודי מהווה גורם חשוב ומרכזי בחייה. תפילות מתקיימות כל שבת בבית הכנסת עם למעלה ממאה מתפללים, ובנוסח התפילה שומרים על המנגינות והמנהגים אשר היו נהוגים במרוקו הספרדית.

ההיסטוריה של יהודי האמזונס היא היסטוריה של חלוצים אשר ביקשו להחליף את הקשיים שבמרוקו באופקים חדשים על שפת נהר האמזונס. היסטוריה זו מלווה בסבל רב, אך גם בזיכרונות ובחוויות מיוחדות.

מי ייתן ונזכה לקיבוץ הגלויות במהרה בימינו.

זכור ימות עולם-על גדות נהר האמזונס-משה חיים סויסה-פרק ב'

זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

גזירת המושל שלא לתקוע בשופר

מעת לעת גזרו השלטונות במרוקו גזירות שונות ומשונות על קהילות היהודים. אחת הגזירות הייתה בשנת תרנ"ז (1897), כשהודיע הקאדי של העיר תאזה, כי לפי הדת המוסלמית אסור ליהודים לתקוע בראש השנה בשופר, וכי הוא גורם נזק למוסלמים. כפי שתיאר ר׳ שלמה הכהן, אחד מגזברי הקהל בפאס, בחיבורו ׳יומן פאס׳ שנדפס בתוך הספר ’פאס וחכמיה׳ לרבי דוד עובדיה זצ״ל, הקאדי שלח מכתבים ליהודים להודיעם על איסור זה.

התקיעה בשופר היא חלק בלתי נפרד מאווירת הימים הנוראים ומאווירת ימי הסליחות, המקדימים אותם. מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה היא מצווה מן התורה, והיא זו המאפיינת את ראש השנה יותר מכל. אחד הטעמים הידועים לתקיעת השופר הוא כדי לעורר את ישראל לתשובה. ׳ אִם־יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ׳? שואל הנביא עמוס (ג,ו ). ואכן, דרכו של השופר להרעיד את נימי הלב ולהרטיטם, כך נוכל לשוב אל הקדוש ברוך הוא בלב שלם וברוח נשברה. קולו של השופר מרטיט את הלב ומזכיר לנו כי השנה החדשה פרשה עלינו את כנפיה, ואנו לוחשים תפילה לבורא העולם שיכתוב ויחתום אותנו לשנה טובה ומתוקה. לכך היהודים לא יכלו להשלים עם גזירה זו, ולא צייתו לגזירתו של הקאדי, ותקעו בסתר תוך נטילת סיכון שכל הנתפס מוצא להורג.

בראש השנה תרנ״ח (1897) שלאחר מכן, קבעו המוסלמים ביניהם כי ביום הזה יסתובבו במלאח ליד בתי הכנסת, תוך שהם מאיימים לרצוח את כל מי שיתקע בשופר. ובכל זאת תקעו היהודים בשופר בסתר ושמו את נפשם בכפם. אלא שכאן לא הסתיימו ההתנכלויות—-   

בימים שלאחר מכן הסתתרו היהודים בבתיהם, ובסתר שלחו מכתב לחכמי פאס על כך. יהודי פאס הלכו לפני המשנה למלך מולאי עארפא ובכו לפניו על גורל אחיהם. לאחר הפצרות רבות, הזמין אליו את הקאדי שגזר את הגזירה על היהודים, והלה השיב לו כי כל מה שעשה הרי הוא לפי דת האיסלאם. מולאי עארפא שיגר מכתב על כך למלך במראכש, והמלך השיב במכתב כי יש להוריד את הקאדי מתפקידו ולמנות אחר במקומו. אלא שהוראה זו רק הגבירה את השנאה בין המוסלמים לבין יהודי העיירה, שהחלו להציק ליהודים בלי גבול, עד ששלח המלך מספר חיילים לתאזה לשמור על הסדר.

לאחר הגעת החיילים, גברה יותר שנאתם של המוסלמים כלפי היהודים, עד שבראש חודש אדר תרנ״ח (23 בפברואר 1898) התנפלו על שכונת היהודים, לקחו את דלתות הבתים ובזזו את כל רכוש היהודים, וכן הרסו את שוק הבגדים. היהודים האומללים ברחו והסתתרו, והזקנים והחולים שנותרו בבתים נתפסו ונדקרו על ידי ההמון הזועם.

בדומה לכך, נכבדי קהילת וואזאן שיגרו מכתב ביום י׳׳ג בתמוז תרס״ח (12 ביולי 1908), בו התלוננו על הגבלות שחלות עליהם, ובין השאר כתבו: ׳ובכל שנה ושנה מונעים אותנו ממצוות תקיעת שופר׳.

בהתחקות אחר איסור זה שהטילו המוסלמים על היהודים, כתב רבי מאיר אלעזר עטיה בספרו ’הצדיק מוואדזאן', כי באחת השנים חל אחד מימי צום הרמדאן של המוסלמים ביום הכיפורים, ונהוג אצל המוסלמים שצום הרמדאן מסתיים בתקיעה בחצוצרה ארוכה בכמה מקומות בעיר, ואותם הצמים מורשים לאחר תקיעה זו לשבור את הצום. ובשנה ההיא, במוצאי יום הכיפורים נאסר על היהודים לתקוע בשופר, כדי שקול השופר לא יבלבל את המוסלמים הצמים ויחשבו כי יכולים הם לשבור את הצום, ולכך הוציאו תקנה האוסרת על היהודים לתקוע בשופר.

גזירה זו נתנה את אותותיה באופן הליך הייצור של השופר, לשטח את הקרן לגמרי, להכשירה לתקיעה ואחר כך להסיט את חלקה הרחב בצידה, כך שהשופר מיושר לכל אורכו. לעומת השופר שהיה נפוץ בארצות אשכנז, שישר בתחילתו ומסתלסל לקראת סופו, כדרך גדילתו הטבעית. על כך ישנה מסורת בקרב ייצרני השופרות הוותיקים שהיו במראכש, שמנהג ייצור השופר בצורה זו מקורה בגזירה זו שהוטלה על יהודי מרוקו שלא לשאת שופר, ולכך נאלצו היהודים להחביא את השופר בבגדיהם, דבר בלתי אפשרי בשופר מעוקל. שכן בשופר שכפיפתו הטבעית קיימת, ישנה נטייה הופכית של הקרן, ואם נאחז קרן ימנית בצידה הצר נמצא כי צידה הרחב נוטה שמאלה, ולהיפך בקרן שמאל. לעומת שופר ששטוח לגמרי ונעשתה לו כפיפה מלאכותית, שאין לו נטייה נגדית וקל מאוד להסתירו תחת הבגדים.

זכור ימות עולם- גזירת המושל שלא לתקוע בשופר-משה חיים סויסה

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה

יהדות-מרוקו

קול השופר ממרוקו את הכותל

רבי דוד הכהן סקלי

שנת תרנ״ז (1897), העיר תלמסאן שבאלג׳יר, השוכנת על צוקי ההרים בסמוך למרוקו. אל העיר הזאת הגיעו מעת לעת מחכמי מרוקו להתגורר שם, כדי ללמד תורה ולהיות רבם ומורם הרוחני של הקהילה היהודית. קהילה עתיקת יומין שנוסדה כבר מימי הגאונים ושמעה יצא בכל ערי צפון אפריקה. כך לדוגמה הגיע רבי יוסף משאש זצ׳׳ל, שנבחר לכהן כרבה הראשי של תלמסאן בשנת תרפ׳׳ד (1924), תפקיד בו כיהן 17 שנה.

כך גם רבי דוד הכהן סקלי, שנולד בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, בשנת תרנ״ז(1896) העתיק את מקום מגוריו עם בני משפחתו לעיר תלמסאן, שם לימד תורה ברבים יחד עם רב הקהילה רבי חיים בלייח.

אלא שבעת ההיא, שלהי המאה ה־19, הייתה העיר נתונה לשליטתם של כת מוסלמית קנאית, שחבריה הטילו את חתתם על כל תושבי ערי הסביבה ויזמו מעת לעת מרידות מזויינות נגד השלטונות. ברבות הזמן הפכה תלמסאן למרכז העולמי ללימודי האסלאם, כשקיצוניים מכל רחבי האזור נהרו אליה, מה שהגביר את המתיחות ופחדם של התושבים. גם הקהילה היהודית לא נפקד מקומה, כשבכל הזדמנות היו המוסלמים מפנים את רגשי הקנאות שלהם כלפי היהודים, וההתנכלויות נגד הקהילה וחכמיה רק הלכו והחריפו עם הזמן.

חכמי הקהילה רבי חיים בלייח ורבי דוד הכהן סקלי, לא יכלו עוד לשאת את צער הקהילה על הפרעות, ולנוכח ההסתה וההתנכלויות ליהודים, החליטו להיפגש עם ראשי הקהילה המוסלמית כדי להנמיך את גובה הלהבות, ולנסות להנמיך את המתיחות השוררת בין הקהילות. לשם כך החליט רבי חיים בלייח יחד עם רבי דוד הכהן סקלי, לארגן מפגש פיוס עם ראשי הקנאים ביום שישי בשעה שתסתיים התפילה במסגדים בצהרי היום. היה זה יום שישי, כ״ו באייר תרנ״ז (28 במאי 1897).

רבי חיים בלייח בן ה־61 ורבי דוד הכהן סקלי בן ה־36, גדולי עולם שתורתם וחסידותם נודעו בשערים לא רק בצפון אפריקה אלא אף בארץ ישראל, מלווים בראשי ונכבדי הקהילה ויהודים רבים, ניגשו אל ההמון המוסת בכניסה למסגד המרכזי שבעיר, בסיום תפילתם. המוסלמים שהבחינו בשני החכמים היהודיים, חשבו בליבם כי עתה ישמעו מהם דברי חנופה ושבח על דת האסלאם, כדי שהם יסכימו לזכות אותם במידה קלה של חמלה.

הנוכחים המוסלמים באותו מעמד נעמדו דרוכים לשמוע את מוצא פיהם.

אלא שאז, בהפתעה מוחלטת, במקום דברי חנופה ופיוס החלו בנאום משולהב לצעוק דברי תוכחה וזעקה אל עבר הקהל, תוך שהם מעוררים מהומה רבתית בקרב כל הנוכחים. ״אתם חושבים כי ירושלים שייכת לכם?״

קראו החכמים לעברם – ״הוו יודעים כי בעוד שבעים שנה כעת חיה, ירושלים תשוב להיות בידיים יהודיות תחת שלטון ישראל".

הן המוסלמים והן היהודים שנכחו באותו מעמד, הוכו בתדהמה ולשונם נעתקה מפיהם. מעולם לא ציפו לתגובה כה חריפה ומתריסה מצד חכמי הקהילה הנכבדים. אולם הפתעתם גברה כשרבי דוד הכהן סקלי הוציא מחיקו שופר, תקע תקיעה אחת ארוכה שהרעידה את כלל הנוכחים, תוך שהוא שב על דבריו כי בעוד שבעים שנה ירושלים תחזור לידיים יהודיות.

אומץ ליבם ותעוזתם של שני הרבנים אשר ניצבו ללא מורא אל מול ההמון המוסת, עורר אצל המוסלמים מעט רגשות של יראת כבוד, והפרעות ביהודים שקטו מעט לאחר אותו מעשה.

לימים, עזב רבי דוד הכהן סקלי את תלמסאן, והעתיק את מקום מושבו לעיר אוראן, תוך שהוא נוטל עמו את השופר. באוראן כיהן כרב ובהמשך כראש אב בית הדין כחמישים שנה, עד יום כ"ד אייר תש״ט (23 במאי 1949). ביום זה כינס את כל בני קהילתו בביתו, ביקש מרעייתו ליטול לו את ידיו, עטף עצמו בתכריכים ודיבר דברי פרידה מאוהביו ובני משפחתו. בתום דבריו עלה על מיטתו וקרא קריאת שמע בקדושה ובטהרה וכוונה עצומה, וכך השיב את נשמתו לבוראו, כשהוא בן 87.

מספר שנים קודם פטירתו, כשחתנו רבי דוד אבן כליפא, תלמידו ונאמן ביתו, נתמנה לראש אב בית הדין בעיר מולדתו עין תמושנט בשנת תרצ״ב (1932), יחד עם עמיתו רבי מסעוד הכהן ־ תלמידו של רבי יעקב אביחצירא, מסר לו רבי דוד הכהן סקלי את השופר כאות הוקרה.

רבי דוד אבן כליפא, תלמיד חכם מובהק, צפה כי יום קיבוץ הגלויות קרב ובא, במסגרתו יעלו יהודים מכל העולם אל ארץ ישראל, אליה נשאו עיניהם במשך אלפיים שנות גלות. לצורך כך נטל חלק במפגשי ההסתדרות הציונית, ומעת לעת הגיע לביקור בארץ הקודש, עוד לפני קום המדינה, תוך שהוא נושא עמו את השופר בכל ביקור. ואז, באחת מנסיעותיו נפגש רבי דוד אבן כליפא עם ידידו משכבר הימים רבי אליהו פרדס, רבה של ירושלים, אשר מדי שנה נהג לנסוע במהלך חודש ניסן לביקור בקהילות היהודיות בצפון אפריקה, ובביקורו באוראן התארח אצל רבי דוד אבן כליפא וכך הכירו.

באותו מפגש הוזמן גם הרב שלמה גורן, שכיהן בעת ההיא כרבה הראשי של צה׳׳ל. בתום הפגישה, שח רבי דוד אבן כליפא באוזנו של הרב גורן את מעשה השופר, אותו שופר שקיבל מחמיו רבי דוד הכהן סקלי שתקע בו אל מול ההמון המוסלמי תוך שהוא קורא לעברם כי בעוד שבעים שנה כעת חיה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. בסיום פגישתם, החליט רבי דוד אבן כליפא להפקיד את השופר בידיו של הרב גורן, באומרו כי אצלו המקום הראוי ביותר לשמור שופר זה.

הרב שלמה גורן התרגש מאוד מהמתנה המיוחדת, והשיב לרבי דוד אבן כליפא כי ימסור את השופר לחמיו ׳הרב הנזיר׳, שגם הוא נקרא דוד הכהן, וגם הוא מתנהג בחסידות ובקדושה עצומה כרבי דוד הכהן סקלי. הרב הנזיר, אביו של הרב שאר ישוב הכהן זצ׳׳ל – רבה של חיפה, וחמיו של הרב גורן, היה עד לנפילתה של העיר העתיקה לידיהם של הירדנים במלחמת העצמאות מיד עם קום המדינה, ובצערו הרב קיבל על עצמו מנהגי נזירות, ובין היתר שלא יצא מביתו עד היום בו ישחררו את ירושלים והעיר העתיקה תשוב לידיים יהודיות. לכך סבר הרב גורן כי אין מקום נאה וראוי יותר להפקיד את השופר מאשר בבית חמיו, כשתקוותו וכמיהתו הגדולה של חמיו לירושלים מזכירה במעט את כמיהתו של רבי דוד הכהן סקלי שירושלים תשוב לעם ישראל שכה התגעגע וחלם עליה.

רבי דוד הכהן סקלי

1949-1862

נולד בשנת תרכ״ב (1862) בעיר הכהנים דבדו שבמרוקו, לרבי משה ורחל. למד אצל רבי אברהם בן סוסאן. בשנת תרנ״ו(1896) עבר לתלמסאן, שם לימד תורה יחד עם רב העיר רבי חיים בלייח. בשנת תר״ם (1900) ביקר בעיר אוראן, והחל ללמד בישיבתו של רבי אברהם חסן. בשנת תרע״ג (1913) נתמנה לדיין, לצדו של רבי מיכאל בן סעיד, ומאוחר יותר נתמנה לראש אב בית הדין.

עסק רבות במשפט העברי ובפסיקת הלכה, ועמד בקשר הדוק עם רבני ארץ ישראל וצפון אפריקה. בין ספריו: שו״ת ’קרית חנה דוד’ שני חלקים, ׳לך דוד’ על התורה, ועוד. תלמידו וחתנו הוא רבי דוד בן כליפא, בעל ספר ׳דרכי דוד’. נפטר ביום כ״ד באייר תשייט (23 במאי 1949) ונקבר בעיר אוראן.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו את הכותל-משה חיים סויסה

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה-סיום המאמר

יהדות-מרוקו

בנקודת זמן זה נעצור ונשוב אל רבי דוד הכהן סקלי, ונתבונן במעט אודות כמיהתו העצומה לירושלים, והנבואה שנזרקה בו.

כשהגיע זמנו של יעקב אבינו, קיבץ את בניו סביב למיטתו, וכה נאמר (בראשית מט, א):  וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.אלא שאז רק בירך יעקב את כל אחד מבניו, ולא גילה דבר באזניהם את אשר יקרה באחרית הימים. חכמינו ז״ל מבארים, שלכן אותה פרשה – פרשת ויחי – סתומה, כלומר שבתורה אינה מתחילה בפיסקה נפרדת אלא ממשיכה את הפיסקה של הפרשה שקדמה לה, בשונה משאר פרשיות שבתורה, רמז לכך שיעקב רצה לגלות לבניו את הקץ ונסתם ממנו(בראשית רבה צו, א).

רבי דוד הכהן סקלי בספרו ׳לך דוד׳ על התורה(עט׳ עד), תחת הכותרת ’יפיח לקץ’, הביא דרשה שכתב ביום שני ג׳ בשבט תרצ״ה (7 בינואר 1935) על פרשת ויחי. בדרשתו כתב, כי המילים ׳ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים ׳ שאמר יעקב לבניו, בהם עצמם נרמז הקץ. הוא מאריך בחשבון ארוך ומפולפל, תוך שהוא מוסיף ומפרש פסוקים מספר דניאל, ומסיק כי הגאולה עתידה לבוא בשנת תשכ׳׳ח (1967)! בדבריו כתב כי ״אז יגיע הימים שיש לנו חפץ… הוא זמן גאולת עולם״.

בשנת תשכ״ז, כזכור, פרצה מלחמת ששת הימים, בה זכה עם ישראל לשוב אל המקומות הקדושים ולירושלים עיר הקודש. רבי דוד הכהן סקלי צפה זאת למעלה משלשים שנה קודם לכן, עוד קודם קום המדינה ושיבת ישראל לארצו, שכן רבי דוד הכהן נפטר בשנת תש״ט (1949) – שנה בלבד לאחר קום המדינה, וכבר אז צפה כי בשנת תשכ״ח ירושלים כבר תהיה בידם של עם ישראל. וכך גם דבריו שנשא אי שם ביום כ״ו באייר תרנ״ז בפני ההמון המוסלמי, כי בעוד שבעים שנה תשוב ירושלים לידיים יהודיות, נתקיימו במלואם. בדיוק שבעים שנה לאחר מכן, ביום כ׳׳ח באייר תשכ׳׳ז, נערך הקרב על ירושלים, כשבסיומו זכינו לשוב ולחונן את עפרה של ירושלים.

כך גם רבי עמרם אבורביע זצ״ל, רבה של פתח תקווה, שנפטר שנה אחת קודם פרוץ מלחמת ששת הימים, כתב בספרו ’נתיבי עם – דרשות׳(עמי 71) על רבי דוד הכהן סקלי, כי הוא ׳דקדק החשבון של עידן ועידנים ופלג עידן [שנזכר בספר דניאל], ומצא שהוא בשנת תשכ״ח׳. בהמשך מציין רבי עמרם אבורביע כי הכוונה היא ׳לעשות נקמה בגויים ולגרש האויב מעיר הקודש ירושלים׳. את דבריו אלו נשא בדרשת שבת הגדול בשנת תשכ׳׳ד (1964) בפתח תקווה, שלש שנים קודם מלחמת ששת הימים וכיבוש ירושלים.

גדולתם, מעלתם וחכמתם של חכמי המערב משובבת לב.

עוצמתו של סיפורנו נובעת ממקומה של מלחמת ששת הימים והאירועים הקשורים בה בתולדות עם ישראל. לכך, לטובת אותם שלא חוו את גודל השעה, נקדים ונביא סקירה היסטורית של התקופה ההיא.

חודש אייר תשכ׳׳ז (מאי 1967). ביום ה׳ באייר (15 במאי) מדינת ישראל חוגגת את יום עצמאותה ה־19 במצעד צבאי. ובאותו היום, נערך מצעד מסוג אחר בחוצות קהיר שבמצרים. לא מצעד לצורכי חגיגה, אלא מצעד של רבבות חיילים שהועברו ממצרים למדבר סיני, תוך שהם צולחים את תעלת סואץ, והוצבו כעבור ימים אחדים לאורך הגבול עם ישראל. על פעולת ההתגרות ניצח גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים.

למחרת יום העצמאות, שלח הרמטכ״ל המצרי מברק אל מפקד כוחות האו׳׳ם בישראל, ודרש ממנו להוציא את חייליו מן העמדות שבגבול בין מצרים לישראל כדי שלא יפגעו במקרה של מלחמה. מפקד כוחות האו׳׳ם התייעץ עם מזכ״ל האו״ם או־טנט. הלה מיהר לטוס למצרים כדי לרסן את הרודן המטורף, אבל לבסוף נכנע לו והוציא את כוחות האו׳׳ם מכל עמדות יגבול וגם משארם א־שייח, אף כי ידע שבכך הוא מסכן את השייט החופשי שעליו התחייבו המעצמות לשמור.

מדינת ישראל לא יכלה לשבת בחיבוק ידיים בשעה שכוחות צבא מצרים התייצבו לאורך הגבול ואיימו על עצם קיומה. בליל שבת פרשת בהר, ט׳ באייר תשכ״ז(19 במאי 1967), החל גיוס חלקי של כוחות המילואים. צווי קריאה לשעת חירום הגיעו לבתים רבים בלילה זה, ואלפי חיילי מילואים עזבו את ביתם החם של ליל שבת קודש, פשטו בגדי שבת ולבשו מדי קרב, ויצאו למקומות הריכוז, חרדים ופוחדים לקראת הבאות.

לא עברו 24 שעות – והנגב ושאר מקומות ההיערכות בארץ, הפכו למקומות תוססים מהמוני חיילים אחוזי ציפייה ותוהים: מה ילד יום. זו הייתה השאלה האחת שניסרה בחלל המדינה כולה בימי הציפייה הרבים שבאו אחר הכול פרפרו בין אימת המלחמה ותקוות השלום. ימים קשים מאוד היו אותם ימים למגויסים בחזית ולעם כולו בעורף.

בימי הכוננות הראשונים עדיין הישלו רבים את עצמם כי זהו מצב חרום שידענו רבים כמוהו במשך כל שנות קיום המדינה, וכי המתח יפוג במהרו והכל יבוא על מקומו בשלום. אשליות ותקוות אלו התנפצו במהרה כאשו הודיעה מצרים ביום שני בשבוע, י׳׳ב אייר תשכ״ז(22 במאי 1967), שמיצר טיראן יהיו מעתה סגורים בפני ספנות ישראלית. באותו יום סייר נאצר בין יחידותיו בסיני, הוא סיים את ביקורו בעמדה קדמית של חיל האוויר המצרי ביביר גפגפה; שם הכריז כי משמעות תפיסת שארם א־שייח היא המחשת ריבונותו על מפרץ עקבה. "אם היהודים מאיימים במלחמה, אני אומר להם: אהלן ווסהלאן – אנו מוכנים למלחמה!".

ובינתיים, ישראל שלא ששה עלי קרב, ביקשה למצוא פתרון בדרכים דיפלומטיות. על כן פנתה למדינות העולם: צרפת, אנגליה וארצות הברית. שר החוץ דאז, אבא אבן, כיתת את רגליו ממדינה למדינה. ראשי מדינות המערב דנו והתייעצו, הבטיחו הבטחות מעורפלות ודרשו מישראל סבלנות ומתינות, אך לפעול לא היו מוכנים. דובר על שיגור שייטת של ארה״ב ואנגלייה אשר תוביל אוניה ישראלית דרך מיצרי טיראן לאילת; דובר על התערבות הצי השישי לטובת ישראל. דובר, דובר ודובר – ומאומה לא נעשה. אף מדינה לא הייתה מוכנה להתחייב לפעול באורח מעשי למען המדינה, אף מדינה לא הייתה מוכנה להקריב את האינטרסים הפרטיים שלה בשביל קיומנו. ושוב כתמיד, נוכחנו לדעת כי אין על מי להישען אלא על אבינו שבשמים.

חיי היום יום בארץ כמעט שותקו. מפעלים רבים נסגרו, התבואה הבשלה בשדות לא נקצרה, ורק במפעלים חיוניים המשיכו לעבוד. בבתי הכנסת ובבתי המדרש לא פסק קול התורה יומם ולילה, ונאמרו תהילים ללא הפוגה, כשכל העם כולו, היודעים להתפלל ושאינם יודעים, קראו כולם – מי בפיו ומי בליבו: "ממעמקים קראתיך ה', ענני במרחב י־ה״.

ביום שלישי בשבוע, כ׳ אייר תשכ׳׳ז (30 במאי 1967), חל מפנה דרמטי במצב. חוסיין מלך ירדן טס באופן בלתי צפוי למצרים, כדי להיפגש עם נאצר ולחתום אתו על ברית צבאית. במשך שנים רבות נהנה היישוב היהודי בארץ מהרגשת ביטחון מסוימת, בגלל המריבות הבלתי פוסקות בין מדינות ערב. בחודשים האחרונים תקפו נאצר וחוסיין זה את זה בביטויים חריפים ומעליבים, והיה ברור שנאצר הוא אויבו הגדול של חוסיין. אך גדול כוחה של שנאת ישראל, שהיא שוברת מחיצות ומלכדת אויבים; ושני המושלים, חוסיין ונאצר נפגשו בשדה התעופה בקהיר, וכעבור שעות מועטות נחתם ביניהם הסכם הגנה, והפיקוד על כל הצבא הירדני נמסר בפועל לידי מפקד מצרי. מעתה היו חיילי מצרים לא רק מעבר לגבול הדרומי של ישראל, אלא גם בגבול המזרחי של ישראל, ובקרבתו היו מצויים רוב היישובים היהודיים, כך שבקלות אפשר היה להתקיף אותם בכלי נשק כבדים ובינוניים מגבול מסוכן זה. תחושת הסכנה בישראל, שגבלה בתחושת ׳שואה׳, הפכה מיום ליום ממשית יותר.

ברגע האחרון קפצה גם עירק על עגלה זו והסכימה לשלוח צבא לתוך שטח ירדן. ברור היה, שגם סוריה לא תעמוד הפעם מנגד, למרות היותה מסוכסכת גם היא עם ירדן.

העם היושב בציון דרש מן הממשלה מעשים, ולא רצה להסתפק בהצהרות ובדיונים. משהלך המצב והחמיר ושום מוצא לא נראה לעין, גברו הטרוניות. בציבור נשמעו טענות כי הממשלה החמיצה הזדמנויות טובות להתחיל בפעולה צבאית. העם דרש שהממשלה ונציגי המפלגות בכנסת יגלו אותו חוש אחריות שגילו כל שדרות העם, ויקימו ממשלה לאומית מאוחדת. המפלגות הדתיות התאחדו ודרשו להכניס את נציגי האופוזיציה לממשלה. עד שנאותה מפלגת השלטון להכניס לתוך הממשלה נציגים ממפלגות האופוזיציה, ולמנות את משה דיין – ממנהיגי מפלגת רפ״י – לשר הביטחון. למשה דיין היה ניסיון קרבי עשיר, הוא היה מפקד בקרבות רבים במלחמת העצמאות, וכיהן כראש המטה הכללי במלחמת סיני.

בימים טרופים אלה, גאה גל ההתנדבות בארץ ומחוצה לה. גילויי ההתנדבות המופלאים של יהודים בארץ ובתפוצות, שתרמו מהונם ומאונם למען המאמץ המלחמתי, הוכיחו, מה עצומים הם כוחות הנפש האצורים בלב כל ־יהודי באשר הוא. רבים מיהרו למס הכנסה לשלם מקדמות. יהודים בחוץ לארץ הזדרזו לתרום מכספם למעלה מיכולתם למען המדינה.

בני ישיבות שלא נקראו להתגייס, התנדבו לכל פעולה שנדרשה, ועמדו בתורים ארוכים בבתי החולים כדי לתרום דם לחיילים פצועים. שולחנות עמוסי סירים ותבשילים הציעו אוכל ושתייה לחיילים שבדרכים, וחבילות עמוסות מזון נשלחו לאלה שבחזית. העם כולו היה צבא – צבא יהודי מאין כמוהו, שיצא להגן על חייו, הארץ כולה הייתה חזית.

ומאידך, הגברים ברובם הגדול התגייסו לצה״ל, וכך גם אוטובוסים רבים של אגד שנדרשו להסעתם. נשים מילאו את מקומם של הגברים במפעלים שעוד נותרו פתוחים. בעת ההיא שהזמן עמד מלכת, הורתה הרבנות הצבאית לעקור פרדסים בשרון, כדי להכשיר 50,000 קברים לחללים.

הפחד היה מוחשי, כשנאצר עמד והכריז השכם והערב על רצונו להשמיד את היישוב היהודי בארץ. לרשותו עמדו כלי מלחמה חדישים ביותר בכמויות עצומות: למעלה מאלף טנקים, כחמש מאות מטוסים ומפציצים כבדים. וצבא גדול המבוצר בעמדות מוקפות קירות עבים של ברזל ובטון.

ביום ראשון בלילה, אור ליום שני כ׳׳ו אייר, הלכו הטייסים של חיל האוויר המצרי לנשפים או נשלחו לחופשה, ורק בשעה 4:00 לפנות בוקר חזרו לבסיסיהם. בשעה זו פרצה מלחמת ששת הימים

בבוקרו של יום שני בשבוע, כ״ו באייר תשכ״ז(5 ביוני 1967), פרצה המערכה המופלאה. להקות של חיל האוויר הישראלי יצאו לעבר שדות התעופה של מצרים. בשעה 7:45 בדיוק, היו מעל לשדות התעופה המצרים הפזורים על פני המדינה, מאל עריש שבמדבר סיני, עד לקהיר שבמרכז מצרים, ועד ללוקסור בגבול סודאן המרוחק מאות קילומטרים מגבול ישראל. בבת אחת התקיפו את המטוסים המצרים שהיו מוכנים על מסילות ההמראה כדי לצאת להתקפה נגד ארצנו, והשמידו כבר בהתקפה ראשונה עשרות מטוסים על קברניטיהם. לא עברה שעה, ושוב הופיעו מטוסינו והצליפו במטוסי האויב שנותרו, נכנסו לקרב עם אלו שהספיקו להתרומם, והרסו את מתקני שדות התעופה ובעיקר את מסילות ההמראה, כדי למנוע כל שימוש בהם. נאצר, נדהם ממפלתו, פנה לרוסים וביקשם לשלוח לו מטוסים נוספים, אך הללו לא יכלו להיענות לבקשתו, גם לו רצו, מכיוון שלמצרים כבר לא היו שדות תעופה כשירים לשימוש.

תוך 175 דקות, מהשעה 7:45 עד 10:40, הושמד כמעט כל חיל האוויר המצרי, וכל שדות התעופה שלו נחרבו. העולם כולו עמד משתאה: כיצד אפשר היה להשמיד תוך 175 דקות כוח עצום כזה של חיל האוויר המצרי, לפני שהמצרים הספיקו לנקוף אצבע?!

במשך כל היום הראשון לקרב, המשיכו טייסנו להפציץ את שדות התעופה של האויב, של המצרים ושל שאר מדינות ערב, שהצטרפו למלחמה במשך היום, בלא שידעו כי גורל המלחמה הוכרע כבר בשעות הראשונות של המערכה. החל מיום שלישי בשבוע, היום השני לקרב, התפנו מטוסינו כדי להתערב בהיקף הולך וגדל בקרבות הקרקע העזים, שהתחוללו בכל החזיתות. ביום זה הסתערו חיילי ישראל על מוצבי המצרים במדבר סיני, תוך שהם כובשים את מדבר סיני ושארם א־שייח.

ובירושלים, החלו הירדנים ביום הראשון לקרב בשעות הבוקר להפגיז את העיר. בשעות הצהריים עברו חיילי הלגיון הערבי את קו שביתת הנשק והשתלטו על ארמון הנציב שבדרום העיר, מקום משכנו של מטה האו״ם. כעת התברר, שאמנם ירושלים נתונה בסכנה גדולה, וברגע האחרון הוזעקה תגבורת לעיר. חטיבת צנחנים הובהלה לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון למלחמה. היא הגיעה למבואות העיר בשעות הערב, ומיד החלו ההכנות להסתערות על המבצר הערבי שממול לירושלים העברית. תוך שעות ספורות נערכו תכניות ההתקפה. חולקו מפות של שטח האויב, חולקו תפקידים, חולקה תחמושת, הוכנו תחנות איסוף לפצועים, ורק דקות מועטות נותרו לחיילי חטיבת הצנחנים להתבודד עם עצמם. בדקות אלו התייחדו עם בני משפחותיהם, אמרו תפילה שלפני הקרב, וחשבו על התפקיד הגדול שנפל בחלקם: לשחרר את עיר דוד מידי זרים.

עד יום רביעי בבוקר, כ׳׳ח באייר תשכ״ז (7 ביוני 1967), במסירות שלא ניתן לתארה, כבשו חיילי ישראל את ירושלים גבעה אחר גבעה. ואז ביום רביעי בבוקר, היום השלישי למלחמה, ניתנה הפקודה לה ציפו זה שעות בכיליון עיניים. מפקד חטיבת הצנחנים, אל"מ מוטה גור הודיע: ״אל מפקדי הגדודים: אנחנו עולים אל העיר העתיקה, אל הר הבית, ואל הכותל המערבי, עלו והצליחו!".

בתנופה עצומה, בכוחות מחודשים, הסתערו המוני חיילים נלהבים על היעד החדש, גולת הכותרת של כל המלחמה.

בין המסתערים היה גם הרב שלמה גורן, כשהוא אוחז ספר תורה בידו. הכוחות הראשונים חדרו לתוך העיר העתיקה דרך שער האריות והתקדמו משם ללא התנגדות גדולה, אל עבר הר הבית. בהר הבית התייצב הקאדי הערבי לפני המפקד של חיילי ישראל, והודיע על כניעת העיר העתיקה ועל הפסקת הקרבות.

דרך סמטאות העיר העתיקה, הגיעה יחידת הצנחנים הראשונה אל הכותל המערבי. דלה מדי שפת אנוש מכדי לתת ביטוי הולם למה שהתרחש על יד הכותל, שריד בית מקדשנו, כשראשוני החיילים הגיעו אליו והתרפקו בלהט על האבנים הקדושות. החיילים כולם, נזדעזעו עד עומק נשמתם מן החוויה העצומה, והרגישו – בחלקם בפעם הראשונה – באופן מוחש ביותר את הקשר בינם ובין עמם, בינם ובין אבותיהם שבכל הדורות. תחושת הנצח של עם העולם, שכל קיומו – נס, אפפה את הכול. נדמה היה אותה שעה, כי כל המלחמה לא נערכה אלא למען שחרור שריד בית מקדשנו, למען קירוב העם למקום קודשו – כדי שמכאן ישוב לתורה – מקור קדושתו.

כך עמדו חיילי ישראל מזועזעים ומאושרים, התרפקו על אבני הכותל, הטמינו פניהם בחיקן ובכו. הם בכו על אחיהם שנפלו בקרב, ובכו על האושר שנפל בחלקם, להיות בין משחררי הכותל מיד הכובש הזר. הצנחנים שנשארו איתנים בשעות הקרב הנוראות ביותר, חיילים שלא התמוטטו גם בשעות המנוחה הראשונות, בהן נגלה להם כמה הרבה אכלה החרב בין חבריהם למערכה, פרצו ברגעים גדולים אלה סכרים ישנים בני שנים, ותוך הרגשת התעלות שלא ידעו כמותה ולא הבינו מהותה עד אז – התייחדו עם זכר נשמות חבריהם, והודו להקב׳׳ה על שזכו להיות בין החיים.

ואז, כאילו הדבר תוכנן מראש לפרטים, הרב גורן שהתלווה אל החיילים, החל לתקוע בשופר כבר מהרגע שהתקרבו אל שער האריות. לימים יספר בספרו ׳בעוז ובתעצומות', שעשה כן מפני שעל פי הדין בעת יציאה למלחמה יש לתקוע בחצוצרות או בשופרות. לשם כך נטל עמו את השופר – לתקוע במלחמה של שחרור ירושלים.

הרב גורן המשיך ותקע בשופר עד שמצא עצמו בשערי הר הבית. הוא בחר לרדת אל הכותל המערבי, שבשלב זה אף אחד עדיין לא הגיע אליו.

כשהגיע אל השער שממנו יש לרדת במדרגות עד לכותל המערבי, היה השער נעול בשרשרת ברזל ובמנעול. סייעו לו כמה חיילים, ובכוח הכתפיים החלו לדחוף עד שנפרץ השער. הרב גורן המשיך וירד אל רחבת הכותל, שם התחיל להתפלל ולקרוא תהילים, כשבינתיים חיילים נוספים יורדים מהר הבית אל הכותל דרך השער שפרץ.

כשהצטבר מניין, במילים נרגשות נתן הרב גורן ביטוי למעמד הנשגב, והתפלל למען עילוי נשמתם של הקדושים שמסרו את נפשם למען שמו הגדול. המשיך ובירך ׳מנחם ציון ובונה ירושלים׳ תוך שהוא תוקע בשופר. קול השופר למרגלות הכותל המערבי והר הבית הפך לסמל השיבה לכותל ולעיר העתיקה.

אלא שלמרבה הפלא, הרב גורן מספר בספרו, כי ביום הראשון למלחמה עוד היה בסמוך לעזה שבדרום. הוא ביקש מקצין המבצעים של פיקוד הדרום להודיע כאשר תתחיל מלחמה בחזית המזרחית, כדי שיספיק להגיע למערכה על ירושלים. וכשהודיעו, עלה על הקומנדקר הראשון שחצה את הקווים, כשהוא לוקח עמו את ספר התורה ואת השופר. אולם ברגע שחצה הקומנדקר את הגבול, בשעה ארבע אחר הצהריים, חטפו פגיעה ישירה של פגז, וכל אנשי הקומנדקר נפצעו מלבד הרב גורן. השופר שנטל עמו נשרף, וכך גם הכובע שלו. תוך דקות ספורות הגיע אמבולנס שאסף את הפצועים לבית החולים, והוא נותר לבדו בשדה כשספר התורה בידו. המצרים שמעבר לגבול המשיכו לירות ללא הרף. מיד חפר בתוך האדמה גומה עמוקה כדי שיוכל להסתתר בה. כשהשמש שקעה, יצא עם ספר התורה ושב אל הגבול. כאשר ראו אותו החיילים, לא האמינו למראה עיניהם כי חי הוא. בהגיעו לגבול נטל את האוטו עם הנהג ונסעו לכיוון ירושלים.

השופר שהיה בידי הרב גורן נשרף כליל, ומניין לו השופר שתקע בו בעת כיבוש ירושלים?

על כך סיפר עוזרו של הרב גורן בעת המלחמה, הרב מנחם הכהן, כי בפקודתו של הרב גורן נסע אל חותנו רבי דוד הכהן, הנזיר. לימים סיפר: ״אני בא לבית הנזיר והוא לא מדבר. למה? כי הוא קיבל על עצמו באותה תקופה קשה תענית דיבור. אמרתי לו: אני רוצה את השופר. נראה היה לי שהוא אומר שהשופר נמצא בארון למעלה, עליתי על כיסא והורדתי את השופר והבאתיו לרב גורן״.

השופר שהובא מביתו של הרב הנזיר, הוא השופר שהפקיד בידיו רבי דוד אבן כליפא, שקיבלו מחמיו רבי דוד הכהן סקלי. זהו אותו שופר שעשה את המסע הארוך מביתו של רבי דוד הכהן סקלי בדבדו שבמרוקו, דרך העיר תלמסאן בו תקע בפתח המסגד, תוך שהוא קורא לעבר ההמון המוסלמי כי בעוד שבעים שנה ירושלים תשוב לידיים יהודיות. לאחר מכן עבר השופר לידיו של רבי דוד אבן כליפא, המשיך אל הרב גורן שהפקידו בביתו של חמיו הרב הנזיר, ועד לשנת תשכ״ז(1967) בו זכה השופר להביא את בשורתו הנבואית של בעליו בקול תרועה גדולה.

זכור ימות עולם- קול השופר ממרוקו אל הכותל-משה חיים סויסה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 157 מנויים נוספים

אוגוסט 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  

רשימת הנושאים באתר