מורשת יהדות מרוקו

הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.

מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.

התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.

במשך השעה הבאה חיפש את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הוא הקיף את האזור כולו, אך לא הצליח למצוא ראיות משכנעות לאתר. ״התאכזבנו אך לא הופתענו״, תיאר. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים: ״המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה. כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר".

אולם בכל זאת גילה שם, במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. היה זה בית קברות יהודי מקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, שקיומה פסק לפני שנים רבות, וכל שנותר הוא עדות אילמת של בית העלמין היהודי עם מספר מצבות. הקברים שם היו מחוללים בזה אחר זה, מצבות הוסרו והושחתו, או רוסקו לערימת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים.

משם המשיך לתחנה הבאה שלו, כמאה קילומטר נוספים דרומה, אל העיירה טֶנְדרָרָה, תחנת הרכבת הבאה בדרך לבו ערפה. לאחר חיפושים אה כמה מבנים באופק. הוא הגיע לקבוצת בנייני אבן נטושים ועזובים לאורך המסילה. מאחורי התחנה היו שני בניינים נמוכי גג, כל אחד מחולק לתאים קטנים. כתמי הפחם השחורים בקצות הקירות בפינות החדרים הגדולים לימדו כי אלה היו פעם מטבחים. לא נותר שם שום פריט של האסירים, אך היה ברור שהבניינים נועדו לשימושם של החיילים והשומרים, שכן היהודים האסירים התגוררו באוהלים.

בשעתיים הבאות המשיך לבו ערפה. המדבר היה יפה להפליא. השמש הייתה כדור כתום זוהר בקטע אחד של השמים, וכשהיום התחלף בלילה, התחלף הכתום בלובן של ירח מלא. בבו ערפה הוקם מחנה עבודת הכפייה הגדול ביותר של משטר וישי במרוקו. המחנה הזה שכן בקרבת תחנת הרכבת המרכזית. לבו ערפה היו שלושה מחנות עונשין, שמוקמו בסמוך אליו, שם התרחשו העינויים הנוראים ביותר במרוקו.

אחד מאותן מחנות משנה היה קרוי ׳פום דֶפלה'. במקום הזה, הפעילו על יהודים את העונש המכונה tombeau, כלומר קבר בצרפתית. מנהלי המחנה ציוו על האסירים לחפור בקרקע בורות שאורכם שני מטרים, רוחבם חמישים סנטימטר, ועומקם שלושים וחמישה סנטימטרים, שם ציוו עליהם לשכב בתוך הקברים המדומים האלה במשך שבועות רצופים. הם נשארו שם יומם ולילה, חשופים לימי הקיץ היוקדים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לעלות ליותר מחמישים מעלות, וללילות החורף המקפיאים, שהטמפרטורה שלהם עלולה לרדת מתחת לאפס. הם שכבו בתוך הפרשותיהם והתקיימו על לחם ומים. כל תנועה קלה שבקלות של אסיר גרמה לשומרי המחנה להמטיר עליו, לפי עדותם של הניצולים היהודים, ׳גשם של אבנים ומכות בכתות של רובים׳.

יהודי שריצה את עונש ה׳קבר׳, היה ממשיך לעבוד כרגיל כל היום, ושב אל ה׳קבר׳ בלילה. במשך זמן זה היה מתקיים מקצבת לחם ומים של ׳קבר', שקוצצה לליטר מים אחד ליום ול־175 גרם לחם.

על פי העדויות, שני יהודים ביקשו לברוח אך לא היו מסוגלים. לאחר התקופה הראשונה שלהם ב׳קבר', לא היה להם כוח לעמוד על הרגליים. לכן הם לא התייצבו לעבודה למחרת בבוקר. לוטננט תומס, מפקד המחנה, דיווח מיד למפקדו בבו ערפה, קומנדנט קיסלר, שהשניים הכריזו שביתה. הוא הוסמך אפוא להפעיל את הנוהל נגד שביתות: אין עבודה, אין אוכל. וכך שכבו להם השניים כל היום בקבריהם הפתוחים, ניצלים ביום וקופאים בלילה. הם לא קיבלו אוכל ולא קיבלו מספיק מים בשביל להישאר בחיים. אחד מהם נראה מלקק ואוכל את נחילי הזבובים שהתיישבו על שפתיו הגוועות. כך שכבו במשך כשלושה שבועות, עד שאחד מהם לא שרד עוד ונפח את נשמתו.

חברו גסס, משקלו היה אז 35 קילו, כמחצית ממשקלו הרגיל, והובא למה שנקרא בית חולים בבו ערפה ושם זרקו אותו למיטה בחדר. המיטה הייתה מזוהמת במידה בל־תתואר. הוא לא קיבל טיפול מיוחד ולא מזון מיוחד, אלא נתנו לו בדיוק את אותו אוכל שקיבלו במחנות. כעבור מספר ימים, נפטר אף הוא. הוא היה חברו הטוב של מוריס טונדובסקי שהוזכר לעיל, ולימים יספר כי "אמרתי לו שהוא צריך להמשיך לעבוד, ברוח הכתובת שקישטה את שער הכניסה לאושוויץ ׳ארבייט מאכט פריי׳ – ׳העבודה משחררת׳. היטלר יובס, המלחמה תסתיים, ואנחנו נשתחרר. אבל עליך לחיות, וכדי לחיות עליך לעבוד״, אלא שפשוט חברו לא שרד את העינויים ונפח את נשמתו.

מסמך של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו הייתה ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳, שנכתב בשנת 1943, מגולל אף הוא את סיפורם של יהודים לאחר שחרורם ממחנות עבודת כפייה של משטר וישי, לרבות פרטים מסמרי שיער על ה׳קבר׳ ועל מעלליהם של השומרים הערבים שעינו אותם בפקודת מפקדי המחנה. ״עבירה אופיינית מהסוג שהעונש עליה היה תקופה של ׳קבר׳ נרשמה לחובתו של אחד היהודים״, מתאר המסמך. ״בינואר 1942 נפצע אותו יהודי ברגלו וחבש אותה בתחבושת. התחבושת החליקה שוב ושוב והוא הפסיק את עבודתו בסלילת כביש כדי להרים אותה. על כך העניש אותו הלגיונר הצרפתי גאייר בחמישה עשר יום ב׳קבר. ובדומה לכל האחרים, היה עליו לשכב על הגב בלילה וביום״.

לא היה לו כיסוי, רק מדי ליגיונר קרועים ללא בגדים פנימיים. נאסר עליו לזוז או לשנות תנוחה ב׳קבר. ערבי הוצב מעל ל׳קברים׳ כדי לוודא שהקורבנות לא יזוזו. היו עשרים וארבעה ׳קברים׳ בשורה. מי שזז כשהערבי היה קרוב, חטף מכה מקת של רובה. כשהערבי היה רחוק והאיש היה מחוץ להישג ידו, השומר יידה בו אבן.

היה מותר להרים קצת את הראש רק אחרי סופת גשם כשהקברים התמלאו מים. אחר כך היה מותר לשים אבן מתחת לראש כדי להימנע מטביעה. מכיוון שהקרקע הייתה חרסית, החלחול של המים נמשך שלושה ימים. אחד האנשים נאלץ פעם אחת לשכב במים שלושה ימים ולילות, אבל היה לו מזל. זה היה בקיץ ולמרות שהלילות היו קרים מאוד, המים לא קפאו.

ליהודי אחר לא היה מזל שכזה. הוא נשפט בינואר, ואחרי סערת גשמים המים ב׳קבר׳ שלו קפאו בלילה. לאחר חמישה עשר הימים שלו הוא הוצא מה׳קבר׳ עם שתי רגליים מוכות כפור. לקחו אותו לבית חולים וקטעו את שתי כפות רגליו.

שיחות בין הקורבנות היו אסורות, אף על פי שהמרחק כין ׳קבר׳ אחד למשנהו היה רק ארבעים סנטימטרים. שישה ערבים שמרו בכל משמרת והוחלפו כעבור שעתיים.

גאייר או אחד השומרים האחרים היו מביאים לאסירים את ארוחותיהם – ליטר מים בשעה שמונה בבוקר, 250 גרם לחם וכוס מים בשעה שתים עשרה, ועוד כוס מים ברדת החשכה. לאסיר היה מותר להתפנות לצרכיו רק במהלך שלושת הביקורים האלה של השומר. אם לא היה יכול לעשות זאת אז, הוא נאלץ לעשות את צרכיו בבגדיו ולשכב בתוכם. לשומרים הערבים לא הייתה סמכות להרשות לו לצאת מה׳קבר׳.

■ ■ ■

שלום קדוש, יליד העיר מוגאדור שבמרוקו, שם למד תורה אצל רבי חיים פינטו זצ׳׳ל, ועבד לפרנסתו במקצוע הנגרות. בשנת תרע׳׳ג (1913) עבר ליישוב בקרבת העיר ליון שבצרפת, שהייתה זקוקה לידיים עובדות. כעבור מספר שנים הצטרפו אליו אשתו ושלושת ילדיו: דוד, פיבי ומרסל. בצרפת נולדו להם עוד שני ילדים. שם אף הקים את בית הכנסת על שם רבו רבי חיים פינטו. הילדים למדו בבית הספר בעיר, ובימי ראשון וחמישי שבהם לא התקיימו לימודים, נשלחו ללימודי קודש בישיבה.

ילדו הבכור של שלום, דוד קדוש, שנולד בשנת תרע׳׳ז(1917), עסק במסגרת תחביביו בספורט, עד שזכה באליפות צרפת בתחום האגרוף. לאחר מכן הפך לרוכב אופניים תחרותי, שהשתתף במרוצים בצרפת ובאלג׳יריה. כבר משחר נעוריו חווה אנטישמיות במקום מושבם, כשבאחד הימים שיחק ברחוב יחד עם חברו בשלג, כשהם משליכים זה על זה כדורי שלג. לפתע פגע אחד מכדורי השלג בעובר אורח, שהתנפל עליו במכות נמרצות תוך שהוא צועק "יהודי מזוהם״… כששמע דוד את דבריו, קם בזריזות ונס על נפשו מן המקום.

בשנת תרח׳׳צ (1938) התגייס דוד לצבא הצרפתי ושוחרר, וכעבור שנה גויס שוב ליחידת הנדסה, בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא לא הספיק להילחם, עקב כך שהצבא הצרפתי נכנע לגרמנים, וצרפת נכבשה בידי גרמניה הנאצית. דוד ביקש להצטרף לכוחות המורדים, לאחר קריאתו של שארל דה גול מלונדון למתנגדים להסכם שנחתם עם גרמניה להצטרף לשורותיו בלונדון. יחד עם עוד שבעה בחורים הגיע לנמל, משם רצה לעבור במעבורת ללונדון. "מה שמותיכם?״, נשאל על ידי הממונה על המעבורת, תוך שהלה רושם את השמות. כאשר הגיע לשמו של דוד, הביט בו דוד וראה כי הלה נרתע, ומיד הבין שהבחין בכך כי יהודי הוא. שעת ההפלגה נקבעה לחצות הלילה. דוד לא סמך על האיש, ולכך הקדים לבוא כדי לעלות על המעבורת בטרם יעורר את חשדם של הממונים. להפתעתו, עם הגיעו לנמל, הבחין בדמויות חשודות מתרוצצות ליד המעבורת. הוא הבין כי מאתרים אחריו, ומיד הפיל את עצמו על הקרקע והסתלק מן המקום בזחילה. במשך כשבועיים הסתתר ביום, ועם רדת החשכה היה יוצא ממקום מסתורו וצועד בצדי הדרכים, עד שהגיע לעיר טולוז, שם חיפשו חיילים גרמנים ואנשיו של פטן אחרי יהודים. לבסוף עבר את הרי הפירנאים והצטרף לפרטיזנים הצרפתיים, ונלחם נגד הגרמנים מהרי הפירנאים.

לאחר הצטרפותו של דוד לפרטיזנים בצרפת, קיבל את הכינוי ’האריה' מאחר וחבריו לנשק התרשמו מכך שהיה לוחם נועז ביותר, במיוחד לאחר ששמע שהוריו נלקחו למחנות. מפקדם ארגן מתוכם קבוצה של 31 פרטיזנים, כשדוד בתוכם, והוטלה עליהם המשימה לחדור את הגבול לצפון אפריקה, כדי להקים תשתית התנגדות למשטר וישי. שליש מתוך הכוח נשלח למרוקו, וכך הגיע דוד בעיצומה של המלחמה לעיר אגאדיר. במרוקו קיבל פקודה לארגן מחתרת מקומית ולהעביר לה את ההוראות שהגיעו מצרפת ומלונדון. הם ידעו היטב מה עליהם לעשות. כך למשל, בעיר אגאדיר, הנציגות הגרמנית השתכנה במלון ׳מערבה׳. הם הצליחו להחדיר לשם מלצרים יהודים, אך מאחר ונשק לא היה בידם, חיפשו דרכים להזיק לגרמנים ובעלי בריתם.

באחד הימים, כחלק מפעילות המחתרת, ניסרו את הברקסים של מכוניות נציגי הגרמנים כמעט לגמרי. מאוחר יותר, נציגי הגרמנים ומשטר וישי יצאו מן המלון, עלו על המכוניות ונסעו. עם הגיעם לאחת הירידות המסוכנות בקרבת העיר, התפרקו הבלמים של הרכבים לחלוטין, מה שהביא למותם של שניים מנציגי הגרמנים. וכך גם בשנת תש״ב (1942), כשנדרשו היהודים להתפקד במפקד אוכלוסין לקראת מימוש ׳הפתרון הסופי׳, ניסו בכל כוחם לשבש את המפקד.

מעל בית הקולנוע באגאדיר, התנוסס דגל צרפת של וישי. באחד הלילות חדרו אל הגג והורידו את הדגל, ובמקומו הניחו דגלים של אנגליה, של אמריקה ושל כוחות המורדים בצרפת. למחרת היום, הגיע בעל הקולנוע, אנטישמי ידוע שהתהלך תמיד עם מקל במבוק בידו, כשבעזרתו היה משליך את הכובע או הכיפה מעל ראש יהודי שהיה פוגש בדרכו. כשהתקרב לבית הקולנוע, הבחין להפתעתו בדגלים המתנוססים מעל בית הקולנוע. הוא החל לצווח בקריאות: ״מי עשה את זה?״. אחד השוטרים שנכח במקום, השיב לו: "זמנך עבר!״.

בכל התקופה האמורה, עד לסיום המלחמה, לא ידע דוד מה עלה בגורלם של הוריו ושל משפחתו. הגעגועים בערו בקרבו, אך לא היה לו כל דרך לברר זאת, כדי שלא לעורר חשד.

בסיום המלחמה שב לליון בצרפת, שם נודע לו על גורלם של בני משפחתו.

אביו, שלום קדוש, הצטרף אף הוא להתנגדות לנאצים, וסייע לפרטיזנים ממקום מגוריו. יחד עם משפחתו הסתתרו בביתם עד יעבור זעם, אך איש לא צפה את הבאות. באחד הימים, הגיעו פליטים מאחת העיירות, והעירייה בליון ביקשה לארח אותם ולמצוא להם בית מקלט. בלית ברירה, אימצו הוריו נערה גויה צרפתייה, שנישאה לפרטיזן צרפתי. המשטרה עצרה את בעלה בגלל עמדותיו המנוגדות למשטר וישי, והנערה הייתה הולכת מעת לעת לבקרו במעצר.

והנה באחד הימים, היא שבה מביקור אצל בעלה, כשדמעות בעיניה. שלום קדוש ניסה להרגיעה, אך לפתע נשמעו דפיקות עזות בדלת. אל הבית נכנסו כמה חיילים גרמניים. הקצין הגרמני צווח: ״האם זה ביתו של קדוש?״. הנערה המאומצת זינקה ממקומה ונפלה לתוך זרועותיו של הקצין הגרמני. התברר שהיא זאת שהביאה להסגרתם של משפחת קדוש במקום מחבואם. שלום קדוש ורעייתו, הוריו של דוד, נלקחו על ידי הגרמנים, והנערה המאומצת נותרה בבית שעתה נבזז על ידה. מאוחר יותר תחוסל על ידי הפרטיזנים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

יחד עם שלום קדוש ורעייתו, נתפסה גם בתם סיבי אברג׳ל, אחותו של דוד, יחד עם שניים מילדיה. בעלה של פיבי, וכך גם בתה, שלא היו באותה העת בבית, חייהם ניצלו. גם מרסל וסימי, אחיותיו של דוד קדוש, נתפסו יחד עם אביהם בזמן פלישת הנאצים לבית.

פיבי נרצחה בליון על ידי הגסטפו יחד עם שני ילדיה, ביום כ״ב באב תש״ד (11 באוגוסט 1944). מרסל נעלמה ומעולם לא נודע את אשר עלה בגורלה. שאר בני המשפחה שנתפסו, נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ. כשהגיעו למחנה ההשמדה, עם ירידתם מקרון הבקר, קיבלו פקודה לעמוד בשורות מסודרות לקראת מעבר ׳הסלקציה׳ הידועה לשמצה. כשהגיעה תורה של אמו של דוד קדוש, רעייתו של שלום, סימן הנאצי באגודלו כלפי צד ימין. לעת עתה היא ניצלה. אחריה הגיע תורה של סימי קדוש בתה. היא נשאלה על ידי הנאצים לגילה. מישהו לחש באוזנה שתאמר שהיא בת 16, למרות שהייתה בת 13 בלבד, וכך הצילה את חייה. במחנה הייתה אישה בהריון, ואימה של סימי שמרה עליה ודאגה לה במסירות לדבר מאכל. כשנולד התינוק, סימי השיגה מעט מרק ליולדת. אימה, שהכירה את עבודת החקלאות, גנבה בשביל היולדת עלים של כרוב. אחד החיילים הנאצים הבחין בה, שלף את אקדחו וירה בה למוות, אל מול עיניה של סימי בתה, ביום ד׳ באלול תש״ד (23 באוגוסט 1944).

לקראת סיום המלחמה, ביום ה׳ בשבט תש״ה (19 בינואר 1945), הבינו הנאצים כי בעלות הברית עומדים לכבוש את פולין. כדי לטשטש ראיות,הובילו את כל שורדי המחנות ל׳צעדת המוות; מיד עם צאתם מאושוויץ, זיהתה סימי קדוש את אביה, אותו לא ראתה זמן רב. היא הביטה בו בעיניים דומעות, וזינקה לעברו כדי לקבל חיבוק של אבא, לאחר התופת אותו עברה. אחד הגרמנים הנאצים הביט בה ושאל: "מי זה?״, והיא השיבה בתמימות: ״אבי״. הנאצי קרא לו ופקד עליו: "תנשק את בתך!״. בהתרגשות רבה התכופף אביה, שלום קדוש, לנשק את בתו. אלא שאז, שלף הנאצי את אקדחו וירה שני כדורים בראשו, כשהוא נשמט אל זרועותיה של בתו. היא שבה מיד ונבלעה בתוך שורות הצועדים, בטרם יהא גורלה כגורל אביה. לפרוץ בבכי סוער היא חששה, אך על כך שחשפה את אביה לא סלחה לעצמה כל חייה.

בסיום המלחמה, שבה סימי לליון, שם החלה בחיפושים אחרי אחיה ואחותה הקטנים. כשבני המשפחה נתפסו על ידי הנאצים, הם היו בביקור אצל חבר. כששמע החבר כי הוריהם נתפסו על ידי הצורר הנאצי, פחד לשלומם, ומסרם לידי גויה צרפתייה באחד ההרים. הגויה הטובה הזאת, גידלה אותם והסתירה אותם במשך כל המלחמה. מחוץ לביתה היו שבעה כלבים, שהיו נובחים בכל עת שהתקרבו הנאצים אל אזור הבית, אזי, היא הייתה ממהרת להסתיר את הילדים במנהרה. בתום המלחמה היא אמרה להם בדמעות: ״אתם יהודים ואני חייבת להחזיר אתכם למי שנשאר ממשפחתכם!״. סימי איתרה אותה, וחיבקה בהתרגשות את אחיה, כשהיא משתוממת על כך שלא נותרה לבדה בעולם. הם שמרו עם אותה גויה קשר עד יום מותה.

לאחר המלחמה עלה דוד קדוש לארץ ישראל. בשנת תשמ״ז(1987) הגיע יחד עם אחותו סימי לצרפת, כדי להעיד במשפטו של הפושע הנאצי קלאוס ברבי, שהיה מפקד הגסטפו בעיר ליון שבצרפת ונודע באכזריותו הרבה. קלאוס ברבי הורשע בביצוע פשעים נגד האנושות ונידון למאסר עולם בידי בית המשפט הצרפתי, כשמספר שנים לאחר מכן מת בתאו ממחלת הסרטן.

חיי היהודים בארצות ערב בזמן המלחמה היו קשים מנשוא. היה מחסור בסחורות, המזון נמכר בקיצוב, רעב וחולי גבו מחיר כבד. יחסי המסחר של מרוקו עם צרפת, שהייתה הספקית הכמעט בלעדית של מרוקו, נותקו. היה זה הן בשל המחסור בצרפת עצמה, שתוצרתה נשדדה על ידי גרמניה שגבתה ממנה כסף וסחורות בסכומי עתק, והן בשל המצור הימי ההדוק שהטילה אנגליה. במרוקו נוצר מחסור חמור בכל המצרכים, גם הבסיסיים ביותר, שלא לדבר על מותרות. לרוב המוחלט של כלל האוכלוסייה הפכה השגת האוכל לסיוט יום יומי.

צרת רבים, חצי נחמה. יהודי מרוקו למודי הניסיון היו אולי מתנחמים בכך, אלא שבנוסף על המחסור הכלכלי הונחתה עליהם מכה נוספת לא כתובה – אפליה אכזרית בקיצוב. שלמה בן ברוך, אחד ממנהיגי קהילת קזבלנקה, סיפר לימים, כי הנהגת הקיצוב הושתתה על חלוקת האוכלוסייה לשלושה קטגוריות: האירופים זכו ליחס מועדף הן בכמויות והן באיכות; המוסלמים קיבלו פחות, ובסוף התור היהודים שזכו לכמויות קטנות יותר משאר המרוקאים – לא שוקולד, לא אורז, לא בדים. כל אחד היה צריך להסתדר, לפנות לשוק השחור ולהסתכן במאסר.

רשימת המוצרים המוקצבים, מחירם ותדירות חלוקתם, נקבעו בהתאם לקשיי האספקה. אך הדאגה הראשונה הייתה לספק קודם כל את צרכי האירופאים המיוחסים. האפליה ניכרה בכל המישורים. את הפנקסים של תלושי הקיצוב סיפקו לצרכנים האירופים ולמוסלמים דרך שירותי העיריות, ואילו לעומתם החלוקה ליהודים הוטלה על וועדי הקהילות, שלא היו ערוכים לכך. כך גם האירופים הורשו לקנות את המוצרים עם התלושים בכל חנות, ואילו ליהודים הוגבלה הקנייה רק לחנויות שבשכונות היהודיות. כמו כן, החנויות האירופיות קיבלו ראשונות את הסחורה באיכות הגבוהה, ורק אחר כך קיבלו המוסלמים והיהודים.

האפליה ניכרה גם בכמות. כך לדוגמה הקצבה החודשית לסוכר הייתה בממוצע 500 גרם לאדם, למוסלמים היא נקבעה על 700 גרם, ואילו ליהודים הוקצבו רק כ־350 גרם. כמו כן, למרות שחוקי הכשרות היהודיים הצריכו כמות גדולה יותר של שמן, לעומת המוסלמים שהשתמשו גם בחמאה ושומן מן החי, עמדה קצבת השמן ליהודים על 230 גרם, לעומת 330 גרם למוסלמים. כאשר האספקה לא הספיקה, היו מדלגים על היהודים. וגם כאשר האספקה הגיעה, נדרשו שעות של עמידה בתור כדי לקבל את המנה השבועית או החודשית. כך סיפר לימים חיים שירן, יליד העיר מכנאס: ״זה היה בתחילת המלחמה, וכל מוצרי היסוד היו בקיצוב – קמח, שמן, סוכר. היה מחסור בכל המוצרים החיוניים למטבח המרוקאי, ומחירם האמיר. הייתי הבן הבכור, ואמי הייתה מעירה אותי עם שחר כדי לתפוס מקום בתור ליד המכולת ולהביא את האספקה היומית. הייתי לעתים בין הראשונים בתור הילדים הממתינים. בסביבות שש בבוקר, הייתה אמי באה לתפוס את מקומי כדי שאוכל ללכת להתפלל עם אבי״.

בשלהי שנת תש״א (אוגוסט 1941), פורסם צו ׳הדהיר השלישי׳ ברחבי מרוקו, על מפקד כללי של היהודים. במסגרתו הוטלה חובה על כל יהודי לפנות למשרדי השלטון המקומי לקבלת טפסים, למלא אותם בקפדנות ולהגישם תוך חודשיים. היהודים נדרשו להצהיר על יהדותם, להמציא פרטים אישיים מלאים על עצמם ועל משפחותיהם, וכן מידע מדויק על השכלתם, מקצועם ורכושם. חדירה לפרטי פרטים זו, שהייתה חסרת תקדים, עוררה פחד ובהלה, שכן לא היה קשה לנחש מה מסתתר מאחוריה. הם ראו בה את הצעד הראשון לרדיפות נוסח אירופה הנאצית.

השאלה מה יש לעשות, אם לשתף פעולה או למצוא דרכים להתחמק מהחובה, כמעט ולא נשאלה. היא לא הייתה רלוונטית בקהילה הרגילה מדורי דורות לציית ללא עוררין לשלטונות, ובמיוחד בזמן מלחמה מול שלטון רשע. על כן ההיענות מצד יהודי הקהילות הייתה מלאה. ראש השירות העירוני בקזבלנקה סיכם בסיפוק את הצלחת המפקד: ״פרסום הדהיר עורר דאגה עמוקה בקרב האוכלוסייה היהודית. ההמונים, שלהם אין רכוש רב, צייתו מיד להוראות. בסך הכול נדמה שכל יהודי מרוקו, מרצון ושלא מרצון, צייתו לחובת המפקד, ולא נרשם עד כה כל מקרה של סירוב למלא את ההצהרה״.

בעיירה הדרומית גוראמה שבה הוצב חיל מצב צרפתי גדול, נוהל המפקד תחת פחד. ״ימים אחדים לאחר מכן התבשרו היהודים שעליהם להתפקד ולהצהיר על רכושם. כל מי שייתפס בהצהרה כוזבת יועמד לדין ומר יהיה גורלו״, סיפר לימים נהוראי מאיר שטרית, יליד העיר, בספרו ׳אימת החלום׳. ״מזכיר השירות העירוני רשם את פרטי המפקד והרכוש. מאחר ששנאת חינם מעולם לא נעדרה, אחד מחברי הקהילה בשם שלמה ממן איים להלשין על כל מי שיזייף את ההצהרה. כאשר שמעו על האיום, אחז פחד בכמה יהודים והם חזרו למשרד שירותי העיר כדי לתקן את ההצהרה״.

המפקד שנערך בקרב יהודי מרוקו על ידי שלטון וישי, לא נודע כלל עד לפני מספר שנים, ואיש לא ידע את הפחד והחרדה ששרר בקהילות היהודיות במרוקו בעת ההיא, כשהבלתי נודע לפניהם. רק בתחילת שנות ה־90, הצליח שמעון זעפרני להניח את ידו על מחברת ששרדה ממפקד האוכלוסין בעיר מוגאדור, בה נכתב בפירוט שם כל משפחה, מספר הנפשות והרכוש, וכן דף סיכום המפקד של מזכיר השירות העירוני. מחברת זו הוברחה ונמסרה לידי הסופר אשר כנפו שפרסמה בכתב העת שלו ׳ברית׳, והפקידה למשמרת במכון השואה ׳יד ושם׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.

עמוד 241

רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, סיפר לימים בספרו ׳קהילת צפרו', כי על פי הוראתו של פטן, נצטוו היהודים להצהיר במסמכים על רכושם. לכאורה היה זה על מנת לאפשר לשלטונות לקבוע את שיעור המס שאותו ייטלו למימון הוצאות המלחמה. אלא שרק היהודים חויבו בכך, ולכן רווחו שמועות עקשניות לפיהן זהו רק צעד ראשון להחרמת רכושם של היהודים, וסופו של תהליך מי ישורנו. יהודי מרוקו בכל הערים והכפרים מילאו את טפסי הצהרת הרכוש, אך לא נודע מה היה איתם. על פי השמועה, המטוס שבו הטיסו את כל טפסי ההצהרה לצרפת הופל, וכל החומר הושמד, ומשבאו לשוב ולבקש מהיהודים טפסי הצהרה כבר נכנסו בעלות הברית למרוקו והגרמנים לא הצליחו להוציא לפועל את תכניותיהם.

עם פרוץ הקרבות גבר זרם הפליטים אל הקהילות היהודיות שברחבי מרוקו. רבים מפליטי יהודי אירופה שברחו למרוקו, נותרו בלי ניירות ובלי אמצעי פרנסה, וצפוי היה שיישלחו למחנות עבודה.

יהודייה אחת, מהגיבורות היהודיות העלומות בתקופת השואה, שהצילה את חייהם של עשרות אלפי יהודים פליטים שנמלטו מאירופה העשנה לצפון אפריקה. הייתה זאת גב׳ הלן קאזס בן־עטר, עורכת דין במקצועה, צאצאית למשפחה מכובדת מטנג׳יר. סיפורה המופלא של בן־עטר אינו ידוע כמעט לאיש, גם לא לעולים רבים ממרוקו, מלבד לקומץ חוקרי יהדות צפון אפריקה בתקופת השואה. אביה, איש העסקים עמרם קאזס, התיישב בקזבלנקה וזכה לאזרחות צרפתית בזכות תרומתו למפעלה של צרפת במרוקו, בעוד אמה החזיקה באזרחות אנגלית. במשך שנות המלחמה, תוך שהיא מסכנת את חייה ועל אף טרגדיות אישיות שחוותה, הקימה בן־עטר מערך הצלה ותמיכה לעשרות אלפי יהודים, דאגה להם לטיפולים רפואיים, לינה, אוכל ודמי קיום וסייעה להם להמשיך הלאה בדרכם אל החופש המיוחל.

החיים האישיים של בן־עטר הצעירה היו רוויי טרגדיה. בתה התינוקת נפטרה באופן פתאומי, וזמן מה לאחר מכן היא איבדה גם את בעלה, והוא בקושי בן 39. אך האבל האישי שלה לא עצר אותה. מלחמת העולם השנייה  השתוללה אז, ובן-עטר הגבירה את פעילותה הציבורית. היא החלה לקבל מידע על גורלם של היהודים באירופה, וגמלה בה ההחלטה לסייע להם בכל דרך אפשרית.

את מרצה הבלתי נדלה העמידה לאורך כל המלחמה לסיוע לפליטים. לשם כך הקימה בקזבלנקה את וועדת הסיוע לפליטים. לימים תספר, כי הכול התחיל בתמוז ת׳׳ש (יולי 1940), כשעגנו בנמל קזבלנקה כ־30 אוניות שהפליגו מצרפת. על סיפונן מספר רב של פליטים בעלי אזרחויות שונות שברחו מארצות שנכבשו על ידי גרמניה, ובהם יהודים רבים. השלטונות לא ידעו כיצד לטפל בפליטים, והם נותרו באוניות בתנאים קשים ביותר. אחד הנוסעים, יליד וינה, הכיר את בעלה המנוח של הלן שסחר בבולים, והעביר אליה קריאה נואשת לעזרה: ״תצילו אותנו! ברחנו מאירופה לאפריקה, אבל לא נותנים לנו לרדת לחוף, ומתייחסים אלינו כאל מצורעים. אנו עומדים למות מרעב ומצמא, ובכל יום יש יותר ויותר ילדים חולים".

היא פנתה מיד לראש העיר, המפקח האזרחי שהכירה מפעילותה למען גיוס לצבא של הצעירים היהודים, והוא נעתר ואפשר להם לרדת, בתנאי שקליטתם תהיה על אחריותה האישית. בגילוי של רגש אנושי הסכים להקציב לפעולה סכום ראשוני, וכך נמנעה מהם השהות במחנות ההסגר.

איש לא חשד באישה נמוכת הקומה ושחורת העיניים שהתרוצצה בין היהודים המבוהלים שירדו מהספינות בנמל קזבלנקה, לאחר שנמלטו מציפורני הנאצים. האישה לבושת השחורים ניגשה אליהם, הציעה את עזרתה, אמרה מילה טובה וחייכה במאור פנים. מאחורי החיוך הסתתרה הלן קאזס בן־עטר.

כחלק מן הסיוע, נרתמו רופאים יהודים לטפל בפליטים החולים. וועד קהילת קזבלנקה העניק לוועד הסיוע הלוואה ללא ריבית, שהוחזרה רק לאחר המלחמה. כדי לשכן זמנית חלק מהפליטים הראשונים, העמידה עירייה קזבלנקה לרשות וועד הסיוע מחנה נטוש מטונף בפרבר העיר. צעירי תנועת נוער התגייסו למשך כמה ימים, ניקו את המחנה והכינו אותו לקליטת מאות הפליטים. הם אספו אצל המשפחות והסוחרים מצרכי מזון, כלים, מזרונים, שמיכות, רהיטים ומכל הבא ליד. חלק מהפליטים שהגיעו ללא אשרות, נעצרו ונכלאו במחנות המעצר של משטר וישי, והלן סייעה להם בזמן המעצר וייצגה אותם בהתנדבות כעורכת דין בבתי המשפט, כשאת חלקם אף הצליחה לחלץ.

כאשר המעמסה הכספית סיכנה את המשך הסיוע, יצרה הלן קאזס בן־עטר בחודש תשרי תש״א (אוקטובר 1940) קשר עם נציג ארגון הג׳וינט בליסבון. הנציג לא הכיר אותה אך התרשם מפעילותה, והתחיל להעביר לה הקצבה למימון הפליטים. כך זכו הפליטים לקבל קצבה שבועית, טיפול רפואי, הלוואות זעירות ועוד. הוועד דאג גם לביקורים תכופים לפליטים שבמחנות ההסגר. לפי ההערכות, סייעה בן־עטר בהצלת כשלושים אלף יהודים, תוך שהיא מסכנת לא פעם את חייה, וחשופה למעצר של השלטון האנטישמי. בין היתר הצליחה להשיג אשרות מזויפות לעשרות ילדים יהודים מפריז, שהובאו למרוקו וחייהם ניצלו.

מספר פקידים בנציבות הצרפתית לא חיבבו את פעילותה של הלן קאזס בן־עטר, בלשון המעטה, ומחו בפני פטן על היחס הטוב שהיא מקבלת מנציגי השלטון במרוקו. כשנה לאחר מכן הוציא המפקח האזרחי, אנטישמי מובהק, את הוועד מחוץ לחוק, ואף הוסיף ואיים כי ישלח את בן־עטר למחנה ההסגר בבו דניב.

באחת הפעמים, נעצרו שני פליטים שנמלטו ממחנה מעצר. בחקירתם סיפרו על פעילותה של בן־עטר. בעקבות עדותם, נעצרה אחת העוזרות שלה. זמן קצר לאחר מכן, הגיעו שוטרים לביתה כדי לעצור גם אותה, אך היא חמקה מהבית עוד טרם בואם. במקרה אחר הגיעו קצינים נאצים לביתה, לחפש אחר חומר מרשיע. בן־עטר, שצפתה את בואם, מיהרה להסתיר את המסמכים ובהם שמות היהודים ושמות הארגונים שסייעו לה. אלא שבעוד שמצילי יהודים כאוסקר שינדלר זכורים לכל, הרי שבן־עטר נשכחה עם השנים.

כך בשנות מלחמת העולם השנייה מצאו אלפים מיהודי אירופה מקלט זמני בערי החוף במרוקו, בחפשם מנוח לכף רגלם. הם שהו בממלכה שבועות, חודשים ולעתים שנים.

חלק מן הפליטים נקלטו במשפחות יהודיות בקזבלנקה ובערי השדה כמו פאס, מראכש, מזאגאן וסאפי. ז׳ק חרבון, תושב העיר מראכש, סיפר על אירוח פליט בביתם: "הגיעו שמועות על המלחמה. היה זה נושא השיחה היחידי. מספר, זעום עדיין, של פליטים שברחו מגרמניה, אוסטריה ומקומות אחרים התחילו להגיע למרוקו. הם התארחו אצל משפחות, עד שימצאו מקור פרנסה. אירחנו בביתנו את אחד האומללים האלה. הוא דיבר צרפתית במבטא קשה ושיחק שחמט. הוא היה מספר להורי ולחברים שלהם על זוועות הנאצים. הוא סיפר פעם על תלאות היהודים בגרמניה בבית הכנסת ביום השבת״.

פליט צעיר מבלגיה שברח למרוקו עם משפחתו, סיפר לימים על האירוח אצל משפחה יהודית במוגאדור: ״יום אחד הורו שלטונות וישי להעביר את הניצולים לסאפי ולמוגאדור. היינו 300 ניצולים מבלגיה. התחלקנו פחות או יותר לשתי קבוצות. רצה גורלנו והגענו למוגאדור. כך גרנו בבית משפחת כנפו. היו לנו שני חדרים נוחים. אהבנו אותם מיד. ילדיהם מחונכים להפליא. משפחה חמה ומכניסת אורחים שאץ כדוגמתה. שיחקנו עם ילדיהם ועם ילדי המשפחה המורחבת. שהייתנו אצל משפחת כנפו בפרט, ובמרוקו בכלל, מחממת לי את הלב כאשר אני נזכר בימים ההם״.

כך גם גב׳ סופי פרדד, שנולדה בשנת 1924 בוינה, ולאחר סיפוח אוסטריה לרייך השלישי ברחה יחד עם משפחתה לפריז. כשטבעת החנק החלה להתהדק, ימים ספורים לפני כיבוש פריז על ידי הגרמנים, נסו למרסיי ומשם הפליגו בחודש כסלו תש״ב (דצמבר 1941) לקזבלנקה, והתגוררו בה במשך כשנה עד שקיבלו ויזת כניסה לארצות הברית ובה הקימו את ביתם החדש. פרויד שהגיעה למרוקו כנערה בת שמונה עשרה, זכרה אירועים ופרטים רבים, ומאוחר יותר כתבה את זיכרונותיה בספרה ׳חיים בצל משפחת פרויד׳ (Living in the Shadow of the Freud Family), בו תיארה את התקופה שבה שהתה עם משפחתה במרוקו בתקופת המלחמה. בימי שהותה במרוקו, צילמה אף מספר תמונות מרשימות על חיי הקהילה היהודית בקזבלנקה, שנמסרו מאוחר יותר לארכיון השואה בוושינגטון.

״טיילנו ברובע הערבי״, סיפרה פרויד, ״קשה לתאר עוני כמו זה. אנשים לבושים סחבות, שוכבים ברחובות, ללא כל חוש לניקיון. דומה שנוח להם בעליבותם. מגוון של אנשים צועד ברחובות. הנשים מכוסות בכל גופן ורק עיניהן בולטות מתוך צעיף לבן. ניתן לזהות את היהודים לפי הכובע השחור שהם חובשים, אך גם לפי המבע החכם ותווי פניהם העדינים. ישנם יהודים רבים, והם מלוכלכים כמו האחרים, אך לבושים בבגדים שחורים. רבים מהם עיוורים״.

בקזבלנקה מצאה מקלט בבית משפחת קוריאט, שפתחו בפני משפחתה את ביתם ואפשרו להם חיים שפויים לצד משפחות בקהילה היהודית. ״עברו עלי עשרה חודשים נהדרים״, תיארה. היא הוקירה את הכנסת האורחים של משפחת קוריאט, ״משפחת קוריאט הפכה תקופה בלתי נסבלת לנסבלת ואף לנעימה. אני עדיין אסירת תודה למשפחה ומצטערת שלא התאפשר לי לגמול להם על החסד שעשו עמדי. אימוצנו על ידי משפחת קוריאט עשה את ההבדל עבורי, והפכתי למעשה לבתם המאומצת״. היא מציינת כי בית המשפחה היה פתוח גם עבור פליטים נוספים שמצאו מקלט בקזבלנקה ובכל הארוחות סעדו סביב לשולחן יותר מעשרה אורחים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.גב' הלן קזאס בן-עטר

עמוד 247

בכל שלב של רדיפת היהודים בארצות ערב על ידי הנאצים, על ידי שלטונות וישי ועל ידי איטליה, ובכל מקום שזו התרחשה, סייעו הערבים לרודפים. ״קדימה, קדימה, אני רוצה להיות אתך, היטלר״, היו המילים של שיר ברברי פופולרי בן התקופה. רבים מהערבים היו טרודים בראש ובראשונה בתקופה זו בבעיות הקיום היומיומי, אולם היו גם רבים ששיתפו פעולה כנגד היהודים.

היו כמה נכבדים ערבים שראו בהטלת החוקים כנגד היהודים של משטר וישי הזדמנות לשפר גם את מצבם הכלכלי האישי. הווזיר הגדול מוחמד אל־מוקרי הסביר זאת לשר החוץ של משטר וישי, פול בודואן: ״לפני שהצרפתים כוננו את מדינת החסות שלהם במרוקו, נזקקו היהודים לעשרים שנה כדי לצבור הון, ושמרו עליו במשך עשר שנים עד שהממשלה גזלה אותו, ואחר כך התחילו את המחזור מחדש. אבל עשרים ושמונה שנים של הגנה צרפתית היו עלולות לשבש את המחזוריות, כך שלמרוקנים נותרו רק שנתיים לפעול במשותף עם משטר וישי כדי לבזוז את היהודים ולהשאיר את מחזור שלושים השנה בעינו״

הרבה פקידי ממשל מרוקנים היו מוכנים לסייע בהשגת היעד הזה. הפחה של מראכש, למשל, יצא נגד הקהילה היהודית כדרך להגן על עצמו מפני האישום המביך והמסוכן של תמיכה מוגזמת בצרפתים. לא זו בלבד שהוא המליץ לחייב את היהודים ללבוש בגדים מיוחדים שיבדילו אותם מהערבים, הוא גם המשיך והנחית ׳מהלומה קשה’, כהגדרת אחד ההיסטוריונים, על יהודי המלאח כאשר הטיל מס בשיעור 100,000 פרנק על התושבים היהודים המקומיים, כפי שסופר לעיל. בדומה לכך, הפחה של סאלה, פרסם צו שאסר על היהודים להעסיק מוסלמים. ובעיירה בני מלאל חברו יחדיו המושל המוסלמי המקומי והמפקח האזרחי הצרפתי לפרסם צו ולפיו כל אירופי שרוצה להתיישב בעיירה רשאי לבחור לו בית שדייריו יהודים.

רדיפת היהודים שיובאה מאירופה לצפון אפריקה, היה בה כדי להפיק עונג וסיפוק לתושבים המוסלמים המקומיים, בראותם את הדיכוי של אותו מיעוט יהודי בארצם, שרבים חשבו אותם לעשירים ולבעלי זכויות יותר מן המגיע להם, ואולי ניתן יהיה להרוויח תוך כדי כך מעט מזומנים שהיו דרושים מאוד בתקופת המלחמה. אלא שערבים רבים לא רק עמדו סתם על המדרכה והריעו בעת שיהודים הוצעדו לעבודת כפייה. רבים נרתמו להיות שומרים, משגיחים, נהגי קמרים ועוד, מה שאיפשר את המשך הרדיפה. לא מעטים מבין אלה ביצעו את המשימות ברצון, אפילו בהתלהבות.

המשתתפים מרצון ברדיפת היהודים היו בכל מקום, וביצעו כל מלאכה שנדרשה כדי להניע את גלגלי הרדיפה. לחיילים, לשוטרים ולפועלים ערבים היו חלק, גדול או קטן, בהחלת התוכניות של הרודפים האירופים על יהוד צפון אפריקה: מאכיפת חוקים אנטי יהודיים, עד לגיוס עובדי כפייה יהודים ולהפעלת מחנות עבודת כפייה. מפרברי קזבלנקה עד למדבריות שמדרום לטריפולי בלוב, היו ערבים ששימשו דרך שגרה כשומרים, משגיחים ומפקחים במחנות עבודת הכפייה האלה. למעט מקרים נדירים, השבויים היהודים פחדו מאוד ממשרתים נאמנים אלה, שמילאו בשמחה את הוראות אדוניהם הנאצים ואנשי וישי.

קצין בריטי ששירת בוועדה של בעלות הברית שנשלחה לחקור, ובסופו של דבר לשחרר, את עובדי מחנות עבודת הכפייה של משטר וישי, תיאר את תפקידם של אותם חיילים ערבים מקומיים ילידי השטחים הדרומיים, במחנה עונשין קטן לא רחוק מעיירת המכרות והרכבת בו ערפה, בדרום־ מזרח מרוקו: "המחנה בעין אל־אוראק כפוף לפיקודם של שישה נגדים לשעבר של לגיון הזרים", תיאר אותו קצין בריטי, ״על השמירה והניהול ממונה פלוגת ערבים מקומיים שבה כשישים איש. הם מונעים ניסיונות בריחה על ידי 'הטלת משמעת׳ על האנשים. הם שומרים על המחנה עם רובים מכודנים, והפקודות מורות להם להשתמש ברובים אם מישהו ינסה לברוח, והם אף מפקחים על חלק מהעבודה שמבצעים הכלואים״.

השומרים הערבים, היו בעצם גם המענים של המחנה. הם היו אלה שהשגיחו על ה׳קבר׳ שתואר לעיל, ודאגו לכך שהאסירים השוכבים בתוך הפרשותיהם יישארו דוממים ללא תנועה כל שהיא, ולא יזוזו כדי להרוג זבוב או להתחמק מעקרב. לדבריו של הקצין הבריטי, ״אלה שהעזו להרים את ראשיהם נחשפו לברד של אבנים שיידו השומרים הערבים, או חטפו בעיטות ומכות מקתות של רובים".

אולם היו מעט מעשים אנושיים של השומרים הערבים במחנות העבודה של משטר וישי במרוקו. בעדויות על מחנה העונשין עין אל־אוראק בסמוך למחנה בו ערפה, סיפרו האסירים מאוחר יותר, כי שלושים שומרים ערבים סיירו במחנה, בפיקודו של סמל צרפתי, ״אך הוחלפה אחת לחודש מחשש שהערבים יתחילו לחוש אהדה לאסירים". באחת הפעמים, כשהטמפרטורה הייתה גבוהה ביותר וחום עז שרר במחנה, הם לא קיבלו מים כל היום, וסירבו האסירים להמשיך בעבודתם. הם פנו אל מפקד המחנה, שהיה קודם לכן עוזר טבח גרמני בעל אזרחות צרפתית, כדי לבקש מים. הוא סירב והורה להם לשוב לעבודה. כשהם סירבו להתפזר, הוא הורה לשומרים לפתוח באש לעברם. השומרים הערבים החטיאו בכוונה, אך שני שומרים צרפתים פצעו שני אסירים. אותם שומרים שהחטיאו בכוונה תחילה, הצילו חיים של יהודים.

משכילים ופשוטי העם בקרב האוכלוסייה הערבית, שמחו לראות את הצרפתים ׳חוזרים בתשובה׳ ומעמידים את היהודים במקומם, ואת היהודים מרכינים ראש ומאבדים את תחושת השוויון שהעניק להם עד כה השלטון הצרפתי. ובכל זאת, היה קשה להעתיק למרוקו את התעמולה של גרמניה הנאצית במלואה, המציגה את היהודים כעשירים מופלגים השולטים במחשכים בכלכלת המדינה, שכן לא היה זה סוד שהיהודים ברובם היו עניים ביותר והגיעו עד פת לחם.

כך גם סיפר רבי דוד עובדיה על קהילת היהודים בצפרו, כי יחסם של הערבים לא השתנה כלפי היהודים, שכן רובם היו אנאלפביתים ולא ידעו בדיוק מה מתרחש בעולם. אך הערבים המשכילים קימעה, ציפו לניצחון הנאצים, וחיכו שיבואו למרוקו על מנת להתחיל בפתרון ׳שאלת היהודים׳.

יום תשעה באב תש״ד (1944) בקהילת היהודים צפרו שבמרוקו. באותם ימים, חנה גדוד חיילי ה׳גום׳ בקרבת העיר. היו אלו חיילים ברברים, כשכל שבט חייב היה להפריש לצבא מכסה קבועה מאנשיו, ואומנו על ידי הצבא הצרפתי, כך שאף הם נטלו חלק במלחמת העולם השנייה. גדוד זה תכננו ביניהם פשיטה על היהודים, וחיפשו עילה שתביאם למימוש תוכניתם.

בבוקרו של יום תשעה באב, התפתחה קטטה בין יהודי מהקהילה לבין חייל מגדוד זה. החייל היכה את היהודי נמרצות, ומשראה היהודי שאין לאל ידו להתגבר עליו, נכנס רצוץ לביתו וסיפר לאחותו את אשר קרהו. האישה שהייתה נמרצת ופעילה, יצאה ומצאה את החייל, ודרשה ממנו שיתלווה אליה לתחנת המשטרה הקרובה. הלה סירב לדרישתה ואף היכה אותה וחבל בה. יהודי בשם ישועה אלקסלאסי שנזדמן למקום, נכנס בקטטה עם החייל, על מנת להציל את האישה מידיו. אלא שתוך דקות ספורות, התפזרו חיילי הגדוד בכל קצות העיר, והגיעו גם לחוותו של מר שמואל חמו הרחוקה מן העיר, והחלו להכות ולחבוט בכל יהודי שהזדמן בדרכם. הם יידו אבנים על בתי היהודים, שברו דלתות וניפצו שמשות, ואף נכנסו לבזוז את בתי היהודים.

באותו בוקר, יום תשעה באב, היו כל חנויות היהודים סגורות, ובעליהן בבתי הכנסת בוכים ומקוננים על חורבן בית המקדש. חיילי הגדוד פרצו לבית הכנסת ׳אם הבנים׳, שהיה באותה העת מלא במתפללים. הם זרקו עליהם אבנים והיכו בהם. כעשרים יהודים נפצעו, ביניהם בצורה קשה, עד שהיה צורך לפנותם מיידית לבית החולים בפאס. אחד היהודים שעשה דרכו לתחנת המשטרה כשהוא מלווה על ידי שני שוטרים שבאו לחוקרו, מצא עצמו מוקף בחיילי הגדוד, שמשכו בזקנו והיכוהו, ללא כל התערבות של מלוויו השוטרים. משהגיע לתחנת המשטרה, מצא שם את הרב ואת נשיא וועד הקהילה, שאף הם הוזמנו. מפקח המשטרה לא היה במקום, וסגנו של המפקח קיבלם. אלא שבמקום להתנצל בפניהם על אוזלת ידה של המשטרה שלא נקפה אצבע כדי להבטיח את שלומם של היהודים, התרה בהם ואמר: ״אתם אחראים על היהודים לבל ינסו לארגן מהומות ופרעות. עליכם להימנע מפרובוקציות, ולשמור על השקט והסדר!״.

ארבעה ימים היה עוצר על קהילת היהודים, אין יוצא ואין בא. על שמירת המלאח הופקדו חיילי גדוד ה׳גום׳, שלא נתנו לאיש לצאת מביתו. בבתים רבים לא נמצא מים, והיהודים עלו לגגות לצעוק לשכניהם שיצילו אותם ויביאו להם מים לשתייה. אלא שגם אם היה מי משכניהם שנכמרו רחמיו עליהם, לא היה לאל ידו להושיעם, כי חיילי הגדוד לא נתנו להם להיכנס.

ביום השני הגיע הקצין של מחוז פאס ופמלייתו, לעמוד על הדברים מקרוב. אלא שהוא הוסיף וחיזק את העוצר. הוא לא הסתפק בכך, ואף הורה על מעצרם של כ־200 יהודים שיוכנסו מיידית לבית הסוהר על ידי פקיד המשטרה שהופקד על כך ששמו ׳בן עלי בן לחסן', שהעליל עליהם כי היהודים הם שגרמו להפרת השקט והסדר.

ביום הרביעי קרא הקצין של מחוז פאס לנשיא הוועד, ומסר לו על הכוונה להפסיק את העוצר, אך תוך שמירה על התנאים הבאים: מעתה ייאסר על היהודים להיראות בבתי קפה, וכן ייאסר עליהם להופיע במקומות ציבוריים שבעיר החדשה. כמו כן, היהודים שנכלאו בבית הסוהר לא ישוחררו ויישארו שם לריצוי עונשם.

אחד מחברי הוועד התלונן בפני הקצין על מכות שספג מאחד מחיילי הגדוד, אך הקצין האנטישמי השיבו: ״טוב לכם יותר אם היו באים כאן הגרמנים". קצין של לגיון הזרים שנכח שם, העלה חשש שמישהו הסית את חיילי הגדוד להתנפל על היהודים. אולם הקצין האנטישמי השיבו: "הס מלהעלות דברים אלה על דל שפתיים. לולא שאתה נכבד וזקן, הייתי מעניש אותך על דברי הסתה אלה"…

הימים עברו, והחל לחץ גדול מצד התומכים במהפכה הלאומית אל מול צרפת של וישי. הם התלוננו שמרוקו נותרה מאחור, והאשימו את הגנרל נוגס ־ הנציב הצרפתי העליון במרוקו – ׳בפשרנות׳. הם החליטו שהגיע הזמן להמריצו לצאת לפעולה תקיפה יותר כלפי היהודים. עתה שממשלת וישי מונהגת על ידי הצורר האנטישמי פייר לאוואל, שבחר בשיתוף פעולה הדוק יותר עם הנאצים, יש להעלות את המאבק בדרגה, לא רק נגד ההשפעה היהודית אלא נגד נוכחותם וקיומם בכלל.

לאוואל רצה להרחיב את החובה לענוד את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה, לא רק בצרפת אלא גם במדינות צפון אפריקה שתחת כיבושה. כך גם הוא הסכים לראשונה למשלוחים של יהודים למחנות ההשמדה, תחילה יהודים זרים לא צרפתים, ובהם יהודים ילידי מרוקו שהתיישבו בצרפת. רבים מהם מצאו את מותם במחנות ההשמדה הארורים בפולין.

לצורך כך, הקים יחידת עילית ׳לגיון הלוחמים׳ במרוקו, במטרה להוות חוד החנית של המהפכה הלאומית ושיתוף הפעולה עם הנאצים. אזכור שמה בלבד, זרע טרור ובהלה בקרב הקהילות היהודיות. מאוחר יותר, לאחר שחרורה של צרפת על ידי בעלות הברית, ניסה לאוואל להימלט לאוסטריה, אך הוסגר לכוחות צבא ארצות הברית. הוא הועמד לדין באשמת בגידה ושיתוף פעולה עם הנאצים, תוך רדיפת היהודים ושילוח לעבודות כפייה. נידון לגזר דין מוות, והוצא להורג בידי כיתת יורים.

יום ו׳ בכסלו תש׳׳ג (15 בנובמבר 1942), יום שבועת האמונים ההמונית של לוחמי הלגיון בקזבלנקה, נקבע כמועד למעבר לפעולה ישירה נגד היהודים. כרוזים הופצו, וכרזות הקוראות להתייצב בשערי המלאח הודבקו על הקירות בכל עיר. לימים נודע, שהוכנו רשימות חיסול של מנהיגים יהודים מבעוד מועד, בהם הלן קאזס בךעטר שסייעה לפליטים.

כדי להכין את דעת הקהל המוסלמי המרוקאי לקראת ׳הפתרון הסופי׳ לבעיית היהודים, החלה העיתונות המקומית להפיץ שנאה וארס אנטישמי כלפי הקהילה היהודית. הכותרת הייתה ׳פלוגות הסדר של הלגיון בעד הטיהור מהצרעת היהודית׳. נטען שם כי אין בעולם עם גזעני יותר מהעם היהודי. מכוחם הכספי הם נעשים בכל מקום לגורם מסוכן. "תמיד היהודים ניסו להסתנן למרכזי השלטון כדי לכפות את עקרונותיהם הרי האסון.

כשנתקלו בשלטון חזק, היו הנזקים מזעריים. כך, מימי הביניים הגבילו חוקים את פעילותם הנוגדת את האינטרס של צרפת. המהפכה הצרפתית שחררה אותם, ואפשרה להם לשוב ולחלום על השליטה בעולם. הכנסת האורחים המוגזמת של ארצנו הביאה לנפילתה של צרפת בידי היהודים. והנה בימים החשוכים שאנו חיים בהם, הצבנו לעצמנו יעד להיטהר מהזוהמה הזאת".

הקריאה לפוגרום ולפרעות ביהודים נפוצה בכל רחבי קזבלנקה. קריאה זו זרעה פאניקה בקרב הקהילה היהודית, שהייתה ערה למשמעות מסע התעמולה המתוכנן. עמרם דרעי, אחד מתושבי העיר שהיה אז נער, סיפר איך בשכונת מגוריו במלאח, התכוננו התושבים היהודים למצור והכינו אוכל לימים שיהיה מסוכן בהם לצאת לרחוב.

הפאניקה לא הייתה נחלת העם הפשוט בלבד. כך כתב ביומנו נשיא הקרן קיימת לישראל במרוקו מר שמואל דניאל לוי: "מחר מתכנן הלגיון לתקוף את המלאח. יש להיזהר ולא לצאת מהבתים. המבצע תוכנן היטב, והוא כולל את כל שטח מרוקו. נקבעו יעדים למאות המתפרעים, ואחדים מבטיחים שהם מכינים לנו ׳הפתעה נוסח גרמניה׳״.

הדים לתכנון זה אנו מוצאים במכתב ששלח רבי יוסף משאש לרב משה ליטר בניו יורק, שנים אחדות לאחר המלחמה, ובו הוא מספר על תלאות קהילת מכנאס ׳בימי המבול’: "סבלנו הרבה מחוסר אוכל נפש בכל דבר, ומה גם! ומה גם! מקול פחדים אשר עלה יום יום באזננו מהערבים שכנינו שהיו אומרים לשלול אותנו ולהשמיד. ובפרט גדל הכאב מאוד מיום תפיסת הגרמנים את צרפת, ובאו ראשיהם לפה, כי תיכף גזרו אומר שכל היהודים יפנקסו את נכסיהם קרקע ומטלטלין, מחוט ועד שרוך נעל, וכל אחד ימסור פנקסו בידם וכן עשינו. ובכל יום היו נמצאים כתבים תלויים על הכתלים והחומות, מלאים חרפות וגידופים לישראל, וכמה הסתות להמון הפרוע לקום עלינו״. הוא מספר אף כי שמעו את השואה המתחוללת ביהודי אירופה "כי נפלו בידי זרים בעינויים וכל מיני ייסורים וכל מיני מיתות המחתכים בני מעיים של כל שמעם".

״והצרה האחרונה", ממשיך רבי יוסף לתאר, "כי יום אחד בשבת כ״א חשוון תש׳׳ג, נמצאו ניירות דבוקים בכתלים כתובים באותיות גדולות בהם מכריזים שכל שונאי ישראל יהיו מוזמנים להיות עתידים ליום ה־15 לחודש הנזכר להשמיד לשונאיהם של ישראל ושללם לבוז בכל ערי מרוקו, כגזירת המן ממש. והממשלה ראתה ושתקה ולא חקרה על זאת, שזה אות שגם ידה היה במעל. מה מאוד גדל הפחד והרתת והחלחלה, ונתבלבלו המוחות ולא ידענו מה לעשות, רק צום ובכי וצעקה וצדקה". מכתב זה נדפס בספרו שו׳׳ת ׳אוצר המכתבים׳.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה-רדיפת היהודים במרוקו

תשועת היהודים והצלתם הגיע קודם המועד שנקבע לפוגרום, כשטרם מועד זה נחתו כוחות בעלות הברית במרוקו ושחררו אותה, אולם על כך נספר בהמשך.

גם מצוקות המלחמה ותקופת הטלטלה הנוראה, לא היו יכולות להכחיד נדיבות אנושית פשוטה. היו ערבים מקומיים שפתחו את ליבם ליהודים הנרדפים, אך כמעט כולם לא זכו מעולם להכרה פומבית. אך לא כולם נותרו אלמונים.

הנודע מכולם הוא סולטאן מרוקו מוחמד החמישי, בנו השלישי של הסולטאן מולאי יוסף, צאצא למשפחה שמשלה במרוקו עוד משנת 1649. הצרפתים בחרו במוחמד, שנולד בשנת 1910, לרשת את אביו בהיותו בן שבע עשרה בלבד. הם חשבו כי הנסיך הצעיר יציית להם בתקופת השלטון הצרפתי שפרס את חסותו על מרוקו, אלא שלא עברו ימים רבים ומוחמד לא ציית להם. מאוחר יותר ישלם על כך מחיר כבד, שיוגלה על ידי הצרפתים בתחילת שנות החמישים למדינה במזרח אפריקה. התנהגות זו של הצרפתים הביאה לזעם רב בעם המרוקני, עד שבעיצומו של חג הסוכות – ט״ו בתשרי תשט׳יז (1 באוקטובר 1955) השיבוהו למרוקו, שם התקבל כגיבור. מספר חודשים לאחר מכן, ביום ^י"ט באדר (2 במרץ 1956), בעקבות הסכם שחתם עם ממשלת צרפת, הכריזה מרוקו על עצמאותה, אז נתמנה למלך עד מותו בשנת תשכ׳׳א (1961).

אלא שבתקופת מלחמת העולם השנייה הוא מלך, אך לא משל. חיילים צרפתים הוצבו ושלטו בכל מרוקו, למעט האזור הספרדי הקטן בצפון. הנציב העליון של צרפת הציג לסולטאן המלצות, שהיו פקודות לכל דבר. למרות זאת ייחסו הצרפתים חשיבות להשפעה הסמלית של תפקידו, והסולטאן מצדו הרבה לנצלה למען עצמו ולמען ארצו. לפי עדויות היהודים, הרי שהוא לא היה שותף לשנאת היהודים שיובאה מגרמניה הנאצית, וזועזע במיוחד מכך שמשטר וישי ביסס את חוקיו כנגד היהודים כולם, גם על אותם שהיו מגדירים את עצמם מוסלמים מחמת הפחד, דבר הנוגד את מצוות האסלאם לקבל בברכה את כל החפץ להתאסלם. החוקים האנטי־יהודיים של משטר וישי הגדירו אנשים כיהודים אם הוריהם היו יהודים, ללא קשר להגדרתם העכשווית.

ביום כ״ט בתשרי תש״א (31 באוקטובר 1940), פחות מחודש לאחר שפטן חתם על תקנון היהודים של משטר וישי, חתם הסולטאן בחותמת המלכות על הצו המחיל את החוק על מרוקו. אלא שלפני חתימתו, סחט התחייבות מהצרפתים שיהודי מרוקו יוגדרו על פי בחירת הדת האישית, ולא על פי הגזע או ההורים. כך גם קיבל הבטחה מהצרפתים בנוסף, שהאיסור על יהודים לעסוק במקצועות חופשיים והמכסות של תלמידים יהודים לא יחולו על מוסדות יהודיים בלעדיים, כמו ישיבות ומפעלי צדקה קהילתיים. לכך הייתה השלכה מעשית חשובה מאוד, שהחיים הקהילתיים של יהודי מרוקו נמשכו בלי הפרעות רבות מצד שלטונות וישי. ואילו להתחייבות הצרפתים הראשונה הייתה משמעות סמלית יותר ממעשית, שכן רק יהודים מעטים מאוד במרוקו הכריזו על עצמם כמוסלמים כדי להתחמק מהגזירות של משטר וישי על הרכוש ועל העיסוק במקצועות חופשיים.

כשהידקו הצרפתים את חוקי משטר וישי על היהודים, הורו על כתיבת מסמך המפרט את כל הרכוש המצוי בבעלות יהודית ברחבי מרוקו. המנהיגים היהודים חששו מאוד כי בעקבות מפקד זה תתבצע החרמה כללית של הרכוש היהודי. הסולטאן, ששמע על כך, הסדיר שקבוצת יהודים נכבדים תתגנב לתוך הארמון בהסתר בתוך עגלה, ותיפגש אתו הרחק מעיניהם הבולשות של הצרפתים. בפגישתו הסודית עמם, הוא הבטיח ליהודים להגן עליהם והרגיע אותם שהמפקד אינו שלב ראשון בתוכנית לתפוס את רכושם ונכסיהם.

לא רק בחשאי הצהיר הסולטאן על מחויבותו לשלומם של נתיניו היהודים, אלא גם בפומבי. כך, למשל, בטקס השנתי של יום הכס המלכותי, לעיני בכירי החברה המרוקנית ופקידי משטר וישי שהתכנסו בארמונו, הקפיד הסולטאן לברך את מנהיגי הקהילה היהודית שהיו נוכחים באותו מעמד. "עלי להודיע לכם כי היהודים יישארו תחת חסותי, כמו בעבר. אני מסרב להפלות בין נתיני", אמר בקול רם אל מול עיניהם המשתאות של אנשי וישי.

כבר בראשית ימי שלטון וישי, נפוצה שמועה כי היחסים בין הסולטאן לבין השלטון הצרפתי נעשו מתוחים ביותר, על רקע התנגדותו של הסולטאן ליישם את החוקים נגד היהודים. הוא נפגע מהזלזול בכבודו ובמעמדו, והחליט להפגין בפומבי את סלידתו מהצעדים נגד היהודים. לשם כך הוא המתין לחג הכתר, ביום י״ז בחשוון תש״א (18 בנובמבר 1940), מספר חודשים לאחר עלייתו של שלטון וישי. לרגל חג זה רגיל היה הסולטאן לערוך ארוחה חגיגית, שאליה מוזמנים הנציגים הצרפתיים ואישים בכירים של האוכלוסייה המוסלמית. ולראשונה, הזמין עתה נציגים של הקהילה היהודית והושיב אותם במכוון במקומות הנבחרים ביותר, לצדם של הנכבדים הצרפתים. כאשר התפלאו האישים הצרפתים מנוכחותם של היהודים באירוע חגיגי זה, הוא אמר להם: "אינני תומך בחוקים האנטי־ יהודיים החדשים, ואני מסרב לתת את ברכתי לצעד שאני מגנה. אני רואה חובה להזכיר לכם שכמו בעבר, היהודים נשארים תחת חסותי ואני מתנגד לכל אפליה בין נתיני". הצהרה מרעישה זו הייתה לשיחת היום בקרב האוכלוסייה המרוקאית, אך לא נזכרה באמצעי התקשורת, כך שאל רוב היהודים הפזורים ברחבי הממלכה הגיעו רק הדים עמומים.

אחת האגדות התמימות שהשתרשו בקרב יהודי מרוקו, מתארת את ההתנגדות של הסולטאן לענידת הטלאי הצהוב. אגדה זו מספרת שיום אחד הודיע הנציב הכללי לסולטאן כי נפלה ההחלטה שבדומה לצרפת יענדו יהודי מרוקו את הטלאי הצהוב – סימן ההיכר הבזוי הידוע לשמצה, בהיותו כסימן מזהה ואות קלון. הסולטאן שאל בתמימות כמה טלאים יודפסו, וכשנענה כי יודפסו 200,000, כמספר היהודים במרוקו, ביקש להדפיס 20 נוספים, עבורו ועבור בני משפחתו.

על כך העיד גם רבה הראשי של קהילת צפרו, רבי דוד עובדיה, בספרו ׳קהילת צפרו׳, כי פקידים אנטישמיים נשלחו למרוקו, ובהשראתם ועידודם החלו חלק מהתושבים הערבים להונות את היהודים, "ולולא המלך סידי מוחמד החמישי ושרי ממשלתו ופמלייתו עמדו בפרץ, ולא נתנו לפגוע כמלוא נימה ביהודים, מי יודע מה היה גורלנו. המלך דחה את כל הלחצים שהופעלו עליו מצד ממשלת וישי, והודות לו לא נשתנו פני הדברים באופן מהותי״. על תפקידו וסיועו של רבי דוד עובדיה לבני קהילתו בתקופה זו, יסופר להלן(עמי 498-497).

תמיכתו של הסולטאן בנתיניו היהודים ודאגתו להם, הביאה להזכרתו של מוחמד החמישי במסורת של יהודי מרוקו כחסיד אומות העולם, וכאחד השליטים הסובלניים ביותר שיהודים ידעו אי פעם. אולם למרות כל זאת, הצהרותיו ופעולותיו של הסולטאן למען היהודים, אציליות ככל שהיו, לא השפיעו במידה ניכרת על מדיניות האנטישמיות של משטר וישי במדינת החסות המרוקנית שלו. מדיניות זו המשיכה להכות ביהודים הן על ידי הצרפתים והן באמצעות סוכניהם בחצר הסולטאן, כמו הווזיר הגדול האנטישמי אל־מוקרי.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 258

בוקר יום חמישי כ׳׳ח בחשוון תש״ג(8 בנובמבר 1942). קולות ירי בבוקרו של יום היו הפתעה מוחלטת. יהודי העיר קזבלנקה שהיו במתח מתמיד לקראת הפוגרום המתוכנן ל־15 לחודש, חששו כי לגיון הלוחמים הקדימו את יום הדין. אולם זו הייתה תחילתו של 'מבצע לפיד׳, תחת פיקודו של הגנרל אייזנהאואר, שלמעשה הוביל את מבצע התקפה ראשון של בעלות הברית מאז תחילת המלחמה, כנגד הנאצים ושותפיהם. הייתה זו פעולה משולבת, כשבו זמנית נחתו הכוחות בהפתעה בחופי מרוקו ואלג׳יריה. ואילו את תוניסיה, למרות שהייתה בסכנה מיידית יותר, כיבושה נדחה בשל כך שהכוחות האמריקניים לא היו מיומנים דיים לפעולה בהיקף כזה.

כחלק מההכנה למבצע זה, נציגו של נשיא ארצות הברית תזוולט באלג׳יר, הקונסול הכללי רוברט מרפי, ניסה לאתר מסייעים מהאוכלוסייה המקומית שתשתף פעולה עם הכוחות, ויעבירו להם מידע מודיעיני חשוב שיסייע להם לקראת הפלישה. כחלק ממאמץ זה, ניסה מרפי לגייס בזהירות את הגנרל נוגס, הנציב הצרפתי העליון במרוקו, בזכרו את התנגדותו בזמנו לשביתת הנשק, בניגוד לעמדת וישי. אולם הוא נתקל בקיר אטום, שכן הוא התיישר עם מדיניותו של המרשל פטן ונשבע לו אמונים. הוא עדיין האמין בניצחון גרמניה במלחמה.

הקונסול הכללי האמריקאי הגיע לרבאט, בניסיון אחרון לגייס את הגנרל נוגס. ״תיארתי בפניו בצורה החיה ביותר את כוחה הבלתי מוגבל של ארצות הברית, היכולה לנהל מלחמה בכל החזיתות בו זמנית", יספר מרפי לימים, ״ואז העזתי לשאול אותו אם יקבל בברכה נחיתה של חמש מאות אלף חיילים אמריקאים מצוידים היטב במטוסים, במשוריינים ובאוניות מלחמה״. אלא שנוגס התפרץ לעברו וצעק: ״אל תחשבו לנסות! אם תעשו כך אפעיל נגדכם את כל כוח האש שברשותי. זה מאוחר מדי, צרפת אינה יכולה עוד לחזור ולקחת חלק במלחמה הזאת. אם מרוקו תהפוך לשדה קרב, היא תהיה אבודה עבור צרפת״.

מרפי לא הרפה, והמשיך לחפש דרכים לעקוף את הנציב הכללי העיקש. הוא הצליח לגייס מספר קצינים ומפקחים בראשות הגנרל בטואר, מפקד חיל המצב בקזבלנקה. הם הופקדו על שיבוש ההתנגדות הצרפתית שתגיע בעקבות הופעת הצי האמריקאית העצומה מול נמל קזבלנקה. בלילה שקדם להשתלטות, השתלט הגנרל בטואר על הנציבות הכללית ברבאט, כמתוכנן, אך הוא נמנע מלעצור את הנציב הכללי נוגס והסתפק במעצר בית בארמונו. הגנרל בטואר העביר לנוגס מסר המודיע על נחיתת כוח עצום של חיילים אמריקאים, והתקרבות של מאות כלי שיט כבדים מול חופי קזבלנקה. תקוותו הייתה שמול כוח כזה יוותר נוגס על נאמנותו לממשלת וישי ויעמוד בראש ההתקוממות כנגדם.

אלא שהגנרל נוגס לא קיבל משירותי המודיעין שלו כל התראה על הצי האמריקני המתקרב, וגם מפקד חיל הים שעמו שוחח בטלפון, הכחיש בתוקף כל נוכחות של אוניות מלחמה אמריקניות מול חופי קזבלנקה. התברר שהאמריקנים אכן לא עדכנו את בטואר על שינוי בתכנית. הם התחילו את הנחיתה ברבאט ולא בקזבלנקה, ועל כן לא נראתה כל אונייה מול חופי קזבלנקה. בעקבות כך הורה נוגס לעצור את בטואר וחבריו, ומאחר שלא היו מוכנים לתפיסה בכוח של הפיקוד ולשפיכות דמים, הם לא גילו כל התנגדות. הם הועמדו למשפט שדה באשמת בגידה ונידונו למוות. רק בהתערבותו התקיפה של הקונסול מרפי לא הוצאו להורג.

כאשר סוף סוף, בבוקרו של יום, הופיעו האוניות האמריקניות מול נמל קזבלנקה, הן נתקלו בהתנגדות עזה של הצבא הצרפתי. נוגס הודיע לראש הממשלה לאוואל על ההתקפה האמריקנית וקיבל הוראה חד־משמעית: ״חובתך ברורה. הממשלה סומכת עליך. אתה חייב לדכא בכל הכוח כל ניסיון מרידה היום או בעתיד״. הייתה זו נחישות להוכיח להיטלר שעומדים הם בדיבורם, וכי בהתאם להסכם שביתת הנשק יגן הצבא הצרפתי על שלמותה של צפון אפריקה בפני כל ניסיון פלישה.

מיד עם תחילת הקרבות נפלו פגזים על מתקני נמל קזבלנקה ועל בתי התושבים. מספר הפצועים וההרוגים היה רב, בהם יהודים. מאות חברי הקהילה מצאו מחסה זמני בבית הכנסת ובמשרדי ועד הקהילה. פחד רב אחז בקהילה היהודית, שלא הבינה את פשר התנגדות הכוחות הצרפתים לנחיתת המשחררים. בתחילה ניסה נוגס להרגיע את האוכלוסייה המבוהלת, שכוחות משולבים של אמריקנים ואנגלים ציפו למרד אך הוא דוכא סופית. במסגרת זו, נאסר קיומן של הפגנות והתכנסויות בשטח הציבורי, והוטלו עונשים כבדים על מפירי האיסור. כך גם הונהג עוצר לילי, ומשום מה, ללא כל סיבה הנראית לעין, עוצר מחמיר יותר על היהודים. העוצר היה בתוקף מהשעה שמונה וחצי בערב עד חמש בבוקר בשכונות המוסלמיות, ואילו במלאח הוטל עוצר משבע וחצי בערב עד שמונה בבוקר.

מטוסים אמריקנים פיזרו עשרות אלפי כרוזים בצרפתית ובערבית מטעם מפקד הכוחות האמריקנים הגנרל אייזנהאואר, שנועדו להסביר את מטרות המבצע, ללא כל אזכור מיוחד לגורל הקהילה היהודית, הצמאה ביותר לשמוע את המסר המושיע. בכרוז נאמר כי ״אנו באנו אליכם כדי לשחרר אתכם מכובשים הזוממים לשלול מכם את זכויותיכם לחופש הדת ולחופש לחיות את חייכם כרצונכם בשלום ובשלווה. איננו חפצים להזיק לכם במאומה״. אולם היה בכך כדי להרגיע ולו במעט את האווירה המתוחה ששררה בקהילה היהודית.

הקרבות נמשכו במלוא עוזם, וכך לאחר ימים ספורים התחילו האמריקנים לחדור לרבאט, והם התקרבו לקזבלנקה כאשר הצי האמריקני פתח בהרעשה כבדה ביותר על מתקני הנמל. פלישה זו של בעלות הברית לצפון אפריקה בשלהי חודש חשוון תש״ג(נובמבר 1942), הייתה אחד האירועים החשובים במלחמה. לא זו בלבד שהיטלר נחל לראשונה את התבוסה הצבאית הגדולה שלו, אלא שהפלישה גם פתחה חזית נוספת מכרעת שממנה התכוונו בעלות הברית לפתוח במערכה הקשה והארוכה על פני צפון אפריקה ומשם לתוך אירופה הכבושה. אלא שההגנה על היהודים מפני הרדיפות של שלטונות וישי לא הייתה כלולה בסדר היום של כוחות בעלות הברית.

כמובן שהיהודים היו השעיר לעזאזל. המחלקה לענייני פנים האשימה את האוכלוסייה היהודית כולה בגילוי עוינות כלפי הכוח הצרפתי. ״היהודים שהתאספו מעל חומות המלאח ובמרפסות הפונות לים בקזבלנקה וברבאט, עוקבים אחרי השתלשלות הקרבות", נכתב באחד הדו״חות, ”אחדים מקללים את הצרפתים גם כשמדובר בחיילים שנפצעו ומפונים לבית החולים. ההתלהבות הולכת וגדלה בשכונות היהודיות עם התקדמות הכוחות האמריקנים״.

עשרה ימים לאחר הפלישה, ביום ח׳ בכסלו תש״ג(17 בנובמבר 1942), הודיע נשיא ארצות הברית רוזוולט בשידור רדיו, לקול תשואותיהם של מתנגדי הנאצים בכל העולם, על כוונתו ״לבטל את כל החוקים והצווים שפרסמו ממשלות נאציות״. מילותיו של רוזוולט היו מרשימות, אך למעשה לא היה להן שום ערך. הבכירים האמריקנים בצפון אפריקה, הגנרל אייזנהאואר, והשליח האישי של רוזוולט לאזור, רוברט מרפי, העדיפו להעביר לאנשי משטר וישי המובסים את הטיפול בכל העניינים המקומיים.

צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה–רדיפת היהודים במרוקו

עמוד 262