מורשת יהדות מרוקו

הימים הבאים עתידים היו להוכיח כי חששותיו של שרת היו מבוססים לחלוטין. בסוף מאי 1956, הודיעה ממשלת מרוקו על כוונתה לסגור את מחנה ״קדימה״. בישיבת ממשלת ישראל ב־3 ביוני 1956, מסר שרת דיווח קודר על סיכויי העלייה ממרוקו. הוא מסר על החלטת הסולטאן לגזור על העלייה ואמר, כי ממשלת ישראל יוזמת שורה של פעולות, שתכליתן להביא לביטול הגזירה. מתוך מגמה להניח לסולטאן פתח לנסיגה, הציע בן־גוריון – ודעתו זו נתקבלה – לשמור בינתיים בסוד את פעולות הממשלה. ב־10 ביוני, דיווח השגריר צור מפאריס, כי משרדי העלייה בקזבלנקה, מרקש ופאס נסגרו וכי משרד הפנים המרוקני הורה שלא להנפיק דרכונים חדשים ליהודים – אפילו לא למטרות ריפוי – מחשש פן הם מתכוונים להגר לישראל. מחנה ״קדימה״ הוקף שוטרים רכובים על סוסים וכל מבואותיו נחסמו.

באותה תקופה, לא נותרו במרוקו שליחים רבים מטעם הסוכנות היהודית. מפאת המצב המיוחד שנוצר במרוקו לאחר העצמאות, הוחל בצמצום הדרגתי של מספר השליחים. תחילה יצאו הנשים והילדים ואחר כך השליחים עצמם. אם מתוך רצון שלא לעורר את פחדם של היהודים, או משום סדרי עדיפויות שונים, נמנע השלטון המרוקני מלגרש את שליחי הסוכנות. במקום זאת, נקט משרד הפגים המרוקני בשיטה ״מתוחכמת״ יותר: כל אשרת־שהייה שתוקפה פג – לא חודשה. על כן, כאשר הורה הסולטאן לסגור את מחנה ״קדימה״, היו בקזבלנקה שליחים מעטים וכל אחד מהם מילא תפקיד מוגדר. נוסף על עמוס רבל, מנהל המשרד, היו שם גם אריה אברהמי, מנדל וילנר ויעקב חסן. אברהמי קיים קשר עם משרד הבריאות המרוקני ועסק גם בקבלת אשרות כניסה לצרפת; מנדל וילנר היה ממונה על המגעים עם קציני ביקורת הגבולות בנמלים ובשדות התעופה ועסק גם בארגון שילוחם של העולים באניות ובמטוסים, ואילו יעקב חסן, לשעבר מזכיר מושב בית־הגדי בנגב, היה שליח מטעם תנועת המושבים הדתיים בישראל. כאשר גזרה מרוקו על העלייה, התנדב יעקב חסן להישאר עם שליחי העלייה המעטים שנותרו בקזבלנקה.

יעקב חסן הי״ד, יליד טוניס, היה ללא ספק אחד מגיבוריה של דרמה אנושית זו, הקשורה בעלייתם של יהודי צפון־אפריקה לישראל. עוד בהיותו בטוניס, יסד חסן ארגון יהודי־דתי בשם דג״ל – דורשי גאולה לישראל – וריכז סביבו קבוצה של 100 צעירים שניסו להעפיל לישראל על סיפון הספינה הקטנה והרעועה ״המעפיל האלמוני״. אך עוד לפני שהגיעה לחופי הארץ, נלכדה הספינה על־ידי שתי אניות מלחמה בריטיות והובלה לקפריסין. כאשר קמה מדינת ישראל ויושבי־המחנות בקפריסין היו בין הראשונים לגאולה – התגייס חסן לצה״ל והספיק אפילו להשתתף בקרבות האחרונים בנגב. לאחר שחרורו, הוא נשא לאישה את לאה, שאותה הכיר בקפריסין ויחדיו הצטרפו לקיבוץ סעד. אך בגבור גלי העלייה מצפון־אפריקה, נשלח חסן לשמש מדריך חקלאי במושב בית הגדי, מול עיירת־הפיתוח נתיבות, שהוקם על־ידי עולים מטוניסיה. עד מהרה, הפך לאיש מרכזי במקום ואף נבחר לשמש מזכיר המושב.

לקראת עצמאותה של מרוקו, נשלח יעקב חסן לקזבלנקה, במטרה לעודד עלייה להתישבות חקלאית במושבים דתיים בישראל. לאחר הפסקת העלייה ממרוקו, הועבר חסן לאלג׳יריה. שם, יחד עם רפאל בן־גרא הי״ד, חבר מושב בצרה שבשרון ושליח המחלקה להתישבות של המעמד הבינוני, עסק בעידוד העלייה לישראל. אך ב־17 לפברואר 1958, כאשר נסעו במונית שכורה מאלג׳יר לאיפלו וטיארט – במערב אלג׳יריה – הם נחטפו והוצאו להורג על־ידי אנשי הפל״ן. נסיבות הרצחם של חסן ובן־גרא לוטות בערפל עד היום וכל המאמצים לגלות את גוויותיהם ולהביאם לקבר ישראל, עלו עד כה בתוהו.

עוד לפני פרסום ההוראה בדבר סגירת שעריו של מחנה ״קדימה״, נסעו אריה אברהמי ויעקב חסן בג׳יפ וחרשו את כפרי הדרום. על־ידי מאמץ זה, הם הצליחו לרכז בקזבלנקה אלפי עולים, כך שבעת פרסום הוראת הסגירה, היו במחנה ״קדימה״ קרוב ל־9,000 איש.

הודעתה של ממשלת מרוקו בדבר הפסקת ההגירה לישראל, עמדה בסתירה לכל ההבטחות שנתנו הסולטאן ועוזריו, לאישים יהודיים שונים. מנהל המחלקה המדינית של ״הקונגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, אץ לרבאט במאמץ להביא לשינוי ההחלטה. במשך עשרה ימים, ביקש איסטרמן להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, סי בקאעי, אך לשווא. שגריר ישראל בפאריס יעקב צור, פתח בפעולה לגיוס ידידים צרפתים שהיו ידועים בקשריהם הטובים עם ממשלת מרוקו. בין היתר, פנה צור לעזרתם של ראשי הממשלה לשעבר, פייר מנדס־פראנס ואדגאר פור. הללו כתבו מיד לסולטאן, אך סידי מוחמר בן-יוסף השיב בהתחמקות כי ״הנושא נתון בבדיקה״. פנייה דומה נעשתה גם לממשלת ארה״ב, בתקווה שהנשיא אייזנהואר יפעיל את השפעתו ברבאט וישכנע את הסולטאן לבטל את החלטתו.

מחשש פן לא תוכל לעמוד בלחצן של ממשלות ארה״ב וצרפת, החליטה מרוקו לזרז את סגירתו של מחנה ״קדימה״. מחמת המחסור במזון ומחשש להתפשטות מחלות, שיגרה ממשלת מרוקו שליחים למחנה ״קדימה״. במאמץ לשכנע את היהודים לשוב לבתיהם ולכפריהם. הפקידים המרוקנים הבטיחו ליהודים מקומות עבודה ופיתויים אחרים, אך ללא הועיל. עתה בא תור האיומים, אך גם דבר זה לא עזר. נציגי היהודים אמרו לפקידים המרוקנים כי הם לא יעזבו את המחנה, אלא אם יובטח להם כי יובאו משם הישר ל… נמל קזבלנקה. מה שחיזק את ידיהם של אותם יהודים היתה העובדה, שמספר שליחי עלייה הסתננו למחנה ״קדימה״ וכיוונו – מבפנים – את המאבק נגד שלטונות מרוקו. שליחים אלה ידעו כי סגירת מחנה המעבר מהווה תקדים מסוכן, ואם הממשלה המרוקנית תצא מנצחת בו – יקיץ הקץ על העלייה היהודית ממרוקו. ואמנם, יושבי המחנה עמדו במאבק זה בגאוה ובכבוד וחרף המצוקה הרבה – איש מהם לא נשבר ולא עזב את המחנה.

מי שניהל מאבק זה מטעם הסוכנות היהודית, היה ברוך דובדבני, מנהל מחלקת העלייה באירופה והאחראי מטעמה גם לעלייה מצפון־אפריקה. דובדבני היה קשור בלב ונפש ליהודי מרוקו והוא ראה בהם גורם חיובי שמסייע בבניתה של מדינת ישראל. כחבריו במחלקת העלייה, כן גם דובדבני התנגד למדיניות הסלקציה. אך על הפרק לא עמדה עתה שאלת מיכסות העלייה, אלא עצם זכותם של יהודי מרוקו להגר מארצם. כ״איש שטח״ מובהק, העדיף דובדבני לנטוש את משרדו בפאריס ולהימצא עם ״חייליו״, אחרוני שליחי הסוכנות היהודית בקזבלנקה. באותם הימים, היו יו״ר מחלקת העלייה, ש.ז. שרגאי ויו"ר מחלקת הקליטה, ד״ר גיורא יוספטל, בצרפת הם עקבו מקרוב אחר המאבק להמשך העלייה ממרוקו. וכך, לאחר התיעצות משותפת של כל האישים הללו עם השגריר יעקב צור, יצא דובדבני מבנין השגרירות הישראלית הישר לשדה התעופה של פאריס ומשם – במטוס ״אייר פראנס״ לקזבלנקה. השלטונות המרוקניים גילו ״תקלה קטנה״ באשרת הכניסה של דובדבני וביקשו להחזירו לפאריס. היה זה ביום שישי, בשעות המוקדמות של אחר־הצהרים. לאחר ויכוח נרגש בשדה התעופה של קזבלנקה, הצליח דובדבני לשכנע את קציני מחלקת ההגירה כי כיהודי דתי, אין הוא יכול לטוס בשבת. על כן, ניתנה לו אשרת שהייה זמנית, עד ליום ראשון אחר־הצהרים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ'98-95

עתה נכנס לפעולה מנדל וילנר, שהיו לו קשרים טובים במיוחד עם קציני ביקורת הגבולות בקזבלנקה. באותם הימים, מינה הסולטאן את ידידו; מוחמד לגזאוי, למנהל שירותי הבטחון המרוקניים. בתוקף מינוי זה, היה לגזאוי אחראי גם על הכניסה והיציאה מהנמלים ושדות התעופה. לגזאוי היה איש אמיד מאוד, שהקים בפאס חברת תובלה, בשיתוף עם סוחר יהודי. ההיכרות בין השניים החלה כאשר לגזאוי ישב בכלא, בעוון פעילות נגד המשך הפרוטקטורט הצרפתי. השותף היהודי נהג לבקרו בכלא בקביעות ולהביא לו בגדים נקיים ומזון טרי. אף כי לגזאוי מעולם לא הסתיר את איבתו לציונות ולמדינת ישראל, ידידותו עם שותפו היהודי מעולם לא נפסקה. מנדל וילנר נסע, אם כן, לפאס והביא לקזבלנקה את שותפו היהודי של לגזאוי. דובדבני סיפר לסוחר היהודי על מצוקתם של אחיו במחנה ״קדימה״ וביקש כי ישתדל למענו וישיג עבורו את הארכת תוקפה של אשרת־השהייה, על מנת שיוכל לסייע בהקלת סבלם של היהודים. הסוחר היה נרגש מאוד משיחה זו, אך טען כי לגזאוי הוא אדם ישר ובעל עקרונות ועל כן אין הוא בטוח שבקשתו להאריך את תוקף אשרת־השהייה של דובדבני תיענה. אך הוא הציע לפעול באמצעות אחיו של לגזאוי, אף הוא איש אמיד, שבביתו נהג הסולטאן ללון, כל אימת שבא לביקור בפאס. הסוחר היהודי חזר לפאס וביום ראשון, שעות ספורות לפני שפג תוקף האשרה של דובדבני, הוא הביא עמו את אחי־לגזאוי לסעודת צהרים במסעדה כשרה בקזבלנקה.

במהלך הארוחה, סיפר דובדבני לאורחו סיפורים ואגדות המבוססים על התלמוד. לגזאוי־האח, היה איש דתי מאוד והוא הוקסם מסיפורים אלה. כטוב לבו בסעודה, הוא החל מתחרה עם דובדבני בסיפורי דת: זה לקח מהתורה ומהתלמוד וזה לקח מהקוראן ומפסקי־ההלכה השונים, שנפסקו על־ידי חכמי האיסלאם. בתום הארוחה, הלך לגזאוי למשרד הפנים וללא ידיעתו של אחיו, ראש הש.ב. המרוקני, האריך לדובדבני את אשרת־השהייה שלו במרוקו. במקביל לפעולתם של שליחי הסוכנות היהודית, המשיך אלכסנדר איסטרמן במאמציו מטעם ״הקונגרס היהודי העולמי״. אך מאחר שאיסטרמן לא הצליח להיפגש עם ראש ממשלת מרוקו, הציע ד״ר גולדמן, כי מזכירו המדיני, ג׳ו גולן, יצטרף לאיסטרמן בקזבלנקה. ג׳ו גולן ורעיתו אסתר, היו באותם הימים במרוקו כאורחי מפלגת ה״איסתקלאל״. על דרכוניהם הישראליים הוטבעו אשרות כניסה מרוקניות מס׳ 3 ו־4. ג׳ו גולן הכיר את מוחמר לגזאוי, מתקופת פעילותו באו״מ למען עצמאותה של מרוקו. גולן נפגש עמו בניו־יורק ובשם ״הקונגרס היהודי העולמי״, הבטיח לו סיוע באו״מ. עתה נפגשו השנים ברבאט והשיחה ביניהם היתה נרגשת וידידותית מאוד. לגזאוי הסביר את מניעיו של הסולטאן וטען כי מחנה ״קדימה״ היווה מעין ״מדינה בתוך מדינה״ ועל כן היה הכרח להורות על סגירתו.

איסטרמן וגולן ניסו לשכנע את לגזאוי, כי יתיר לפחות את עלייתם של היהודים המצטופפים במחנה ״קדימה". מדי ערב נהג גולן לחזור מרבאט לקזבלנקה, כדי לדווח לאיסטרמן ולדובדבני על מהלך השיחות. מתוך ידיעה ודאית שהמרוקנים אינם מבינים יידיש, נהג דובדבני לשוחח בשפה זו, בטלפון, עם שרגאי בפאריס, וזה – לאחר התיעצות עם השגריר צור – נהג להעביר לו הנחיות להמשך המו״מ והציע לו ניסוחים שונים להסכם. בשיחות הטלפון הליליות הללו, משני עברי הים התיכון, שרגאי ודובדבני מעולם לא הזכירו את שמו של לגזאוי, וההתיחסות לראש הש.ב. המרוקני היתה תמיד כאל ״הרשע״. ואמנם, ב־10 ביוני 1956, לאחר שבוע של דיונים קדחתניים, עיבדו לגזאוי וג׳ו גולן, מיסמך שזכה גם לאישורם של השגריר צור וש.ז. שרגאי. מיסמך זה קבע­­

1 – מחנה ״קדימה״ ייסגר כעבור 3 חודשים. עד אז, יפונו ממנו כל היהודים המצוידים בדרכונים חוקיים.

2 – לאחר סגירת המחנה – תותר הגירת יהודים בצורה חוקית ומסודרת ועל פי דרכונים שיונפקו להם על־ידי משרד הפנים המרוקני.

3 – במגמה למנוע סיבוכים עם מדינות ערב, ייעשה הפינוי ממחנה ״קדימה״, באניות ובמטוסים, בשעות הלילה, ולפני התחלת העבודה השיגרתית בנמל ובשדה התעופה של קזבלנקה.

בו בלילה, יצא איסטרמן לפאריס, כדי לדווח לד״ר נחום גולרמן ולשגריר צור, על ההסכם עם לגזאוי. איסטרמן סיפר כי ראש הש.ב. המרוקני לא התכחש להבטחות שניתנו בזמנו לראשי ״הקונגרס היהודי העולמי״ בדבר ״חופש הגירה״ ליהודי מרוקו. אולם שר הפנים המרוקני ולגזאוי מתנגדים להמשך נוכחותם של שליחי הסוכנות היהודית ולא יעניקו עוד היתרי יציאה קולקטיביים, כפי שהיה נהוג בימי השלטון הצרפתי. כל יהודי יהיה חייב מעתה להצטייד בדרכון אישי, אם ברצונו לצאת את גבולות מרוקו. אולם כלל זה לא חל עדיין על יושבי מחנה ״קדימה״. איסטרמן אמר עוד כי הפסקת העלייה וסגירת מחנה ״קדימה״ נדחו אמנם ב־3 חודשים, אך הסכנה להפסקה מוחלטת של העלייה הפכה להיות מוחשית ביותר.

באותם הימים, היו במרוקו כ־60 אלף מועמדים לעלייה. רובם עברו כבר את הבדיקות הרפואיות ומאחר שהאמינו כי עלייתם לישראל קרובה – הם חיסלו את רכושם וחיו מהיד אל הפה. בעקבות דיווחו של איסטרמן, נערכה בשגרירות ישראל בפאריס התיעצות בין השגריר צור לבין יו״ר מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות – ש.ז. שרגאי וגיורא יוספטל. צור סיפר להם כי השפיע על עורך־דין יהודי לצאת לרבאט ולהזהיר את הסולטאן מפגי ההד השלילי שעשויה לעורר הפסקת העלייה היהודית. השגריר פנה גם לאלאן סווארי, השר הצרפתי לעניני מרוקו. זה הודיע כי צרפת מכירה אמנם בעיקרון של חופש תנועה ליהודי מרוקו – אך הוא מטיל ספק ביכולתה של צרפת להשפיע על הסולטאן.

למחרת, ה־11 ביוני, החמירה פרשת העלייה ממרוקו. בניגוד להבטחות שניתנו לאיסטרמן ובניגוד להסכם גולן – לגזאוי, בדבר חיסול מחנה ״קדימה״ תוך 3 חודשים, נקראו שליחי הסוכנות, אריה אברהמי ומנדל וילנר, למשרדי הבולשת המרוקנית ושם הוחתמו על התחייבות לא לעשות במרוקו שום פעולה המכוונת לעודד את הגירת היהודים, או ״כל פעולה אחרת המנוגדת לחוק״. קציני הבולשת אמרו כי איסור זה נכנס לתוקפו בחצות הלילה וכי עד ל־20 ביוני – יש לחסל את מחנה ״קדימה״. כן נאמר לשליחי הסוכנות, כי בדעתה של מרוקו לבטל את כל הדרכונים ותעודות המסע שהוצאו על־ידי הצרפתים, וכל מהגר יהא זקוק לדרכון מרוקני חדש. ההסכם עם לגזאוי, לא עמד, אם כן, במבחן אפילו יום אחד.

על פי בקשתה של ממשלת ישראל, יצא המנהיג היהודי־אמריקני פיליפ קלוצניק לרבאט, וב־15 ביוני הוא נפגש עם ראש הממשלה, סי בקאעי. קלוצניק, חבר הנהלת ״הקונגרס היהודי העולמי״, יצא מן הפגישה עם רושם ברור כי ההבטחות לאיסטרמן וגולן יכובדו, אך בפועל – כל ההגבלות נשארו בתוקפן. גם ממשלת צרפת שיגרה לרבאט שליח מיוחד, לפגישה עם שר החוץ המרוקני, אחמד בלפרייג׳, אך גם הוא נחל אכזבה.

באותם הימים, האווירה בכפרים בדרום, היתה קשה במיוחד. יהודים רבים שחיסלו את עסקיהם, הפכו לנטל על הקהילות היהודיות בערים הגדולות. בלווית זיידה שולמן, נציג ״הקונגרס היהודי העולמי״ בקזבלנקה, יצאו ג׳ו גולן ורעיתו לסיור בכפרי־הדרום ובין היתר ביקרו גם בכפר גולימין. זיידה שולמן, יליד צפת, היה טיפוס יוצא דופן. בראשית שנות ה־20 היגר מארץ ישראל למרוקו, פתח נגרייה בקזבלנקה ובמרוצת השנים הקים שם תעשית רהיטים משגשגת. במשך כל שנות חייו, הוא התמכר לאיסוף תעודות ועדויות על תולדות יהודי מרוקו. חלק ניכר מאוסף זה, מצוי כיום במוזיאון ישראל, בירושלים. באביב 1980 הוא מת על שולחן הניתוחים בפאריס בגיל 94. גולן ושולמן יצאו לכפר גולימין בלווית אנשי מפלגת ה״איסתקלאל״. הרב המקומי, רבי איפרגאן, סיפר לאורחיו על מצב הקהילה, אך בגלל נוכחותם של אנשי מפלגת .השלטון, הוא לא יכול היה לומר כל אשר על לבו. הוא רק אמר, שבחודשים האחרונים נטשו הצעירים את הכפר והותירו מאחוריהם את הזקנים. הוא הראה לאורחיו את בית הכנסת ואת ספרי התורה העתיקים. בפנותו אל אנשי ה״איסתקלאל״, הוא ביקש רשות לקרוא לכבוד אורחיו היהודים תפילה בעברית, וכך, בפנותו לג׳ו גולן ולרעיתו בתואר ״אדוני ואדונתי״, ובניגון חסידי מקומי, הוא סינן בין שיניו את המשפט הבא: ״אנו כאן כעדר צאן בין זאבים…״ שולמן וגולן קלטו יפה את ה״מסר״ והבטיחו לפעול למען יהודי גולימין.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 101-98

מקהלה״ שרה בדממה את שיר העלייה 

מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, ושיתוף הפעולה בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, במלחמה נגד מצרים וסוריה, הגבירו את המתח הפנימי במרוקו והולידו חששות לגורלם של היהודים במדינה צפון־אפריקנית זו. צעירים מרוקנים משולהבים ערכו טבח בצרפתים במקנס, וקיים היה חשש פן ינסו לפרוץ גם לגטו היהודי בעיר. דיפלומטים מצרים ותועמלנים פלשתינים, פיתחו פעילות אנטי־ישראלית ענפה והעתונות המרוקנית היתה מלאה מאמרי הסתה נגד ישראל והציונות. ואם לא די היה בכך – ועד־הקהילה היהודי בקזבלנקה, שצידד ב״השתלבות״ היהודים בחייה של מרוקו העצמאית, שיגר ב־8 בנובמבר 1956, מברק למושל המחוז ובו גינה את ״התוקפנות הציונית נגד מצרים״. אך בשלב זה, היתה ח״מסגרת״ מוכנה כבר לייעודה. הודות לפועלם של מתנדבי ה״מסגרת״ בחודשי ההתארגנות, היה הנוער היהודי בקזבלנקה ובכמה ערים אחרות, מאורגן היטב להגנה עצמית. עשרה ארגזי נשק הוברחו מבעוד מועד לקזבלנקה, וצעירים יהודים חמושים עמדו בשערי הגטאות, מוכנים למנוע פריצתם של פורעים ערביים. ברם, למרות ההסתה בעתונות, לא אונה ליהודי מרוקו כל רע. אדרבה, בחוגי השלטון ניכרה אפילו מעין שמחה לאידו של גמאל עבד אל־נאצר.

הנצחון הישראלי בסיני, זקף את גוום של יהודי מרוקו ומילא אותם גאווה. משך כל ימי המלחמה, האזינו היהודים בקביעות ל״קול ציון לגולה״, עקבו בהתרגשות אחר מהלך הקרבות ונשמו לרווחה כאשר הוברר שמספר הנופלים בקרב היה מועט.

מבצע ״קדש״ שינה גם את האוירה הציבורית בישראל סביב העלייה מצפון־אפריקה. חיילי צה״ל, יוצאי מרוקו, גילו במלחמה מסירות, הקרבה, נאמנות וגבורה והביטוי ״מרוקו סכין״, החל נעלם אט אט מהלקסיקון הישראלי. ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הציונית, העריכו יפה את המצב החדש שנוצר והבינו את חשיבות העלייה ממרוקו, לא רק לשם הגנת המדינה, אלא גם להמשך בניינה ופיתוחה.

ברם, המלחמה עצמה לא הקלה על מאמץ הקליטה. ביום בו פרצו הקרבות, הגיעה לחיפה האנייה ״ירושלים״ כשעל ספונה 900 עולים, רובם מצפון־אפריקה. אך ״אגד״ לא יכול היה להעמיד לרשות העולים יותר משני אוטובוסים – כל היתר ״גויסו״ למלחמה. מחמת מחסור חמור במלט, הופסקה בניית השיכונים וצה״ל אף הפקיע לצרכיו, מידי הסוכנות היהודית, 250 יחידות דיור והחרים כמות גדולה של שמיכות, מיטות ומזרונים. הסוכנות לא יכלה אפילו לשכן את העולים בפחונים, מחמת המחסור בלוחות מזוניט לכיסוי הגגות. אף על פי כן, העולים קיבלו בהבנה קשיים אלה והיו בטוחים כי משבר זמני זה יחלוף במהרה.

עם סיום הקרבות, קיבלה על עצמה ה״מסגרת״ גם את ארגון העלייה החשאית ממרוקו. משימה נוספת זו, לא באה על חשבון תפקידי ההתגוננות. למרות שהמלחמה לא הביאה להתפרצויות אנטי־יהודיות אלימות, הסכנה לבטחונם של היהודים היתה קיימת עדיין. בעיקר רבתה הדאגה לגורלם של היהודים בדרום מרוקו: בנות יהודיות נחטפו וסוחרים יהודים נחשפו לסחיטת כספים ולאיומים שונים. פעולות אלו נעשו בידי חיילי ״צבא השחרור המרוקני״, אשר השתתפו במלחמה לעצמאות ארצם אך עתה, בשובם לבתיהם, היו מחוסרי עבודה וסבלו חרפת רעב. רבים מהם התארגנו בכנופיות של שודדי דרכים ובין עשרות קורבנותיהם בלט מספרם הרב של היהודים. חוסר בטחון זה, בתוספת מצוקה כלכלית ותקווה להתאחד עם קרובי המשפחה – הגבירו את לחצם של יהודי מרוקו לעלייה לישראל. חרף דברי הארגעה של המלך מוחמד ה־5, לא האמינו יהודי מרוקו ביכולתם לתפוס את מקומם של הצרפתים ולהשתלב באופן מלא בחייה המדיניים, הכלכליים והתרבותיים של מדינה צפון־אפריקנית זו. על כן גם הם היו מוכנים ליטול על עצמם את כל הסיכונים האפשריים ולצאת את מרוקו, בכל דרך אפשרית.

עוד לפני מבצע ״קדש״ ועל רקע החלטתו של הסולטאן, סידי מוחמר בן־יוסף, לסגור את שערי מחנה "קדימה״, החליטה ה״מסגרת״ להרחיב את ייעודה ולהעתיק את הדגש בפעילותה, ממשימות הגנה לארגון עלייה חשאית. בהתאם למגמה זו, הגיעו הארגונים היהודיים והנהלת הסוכנות היהודית, לסיכום רשמי ביחס להסדרי העלייה ממרוקו. על פי סיכום זה, שהוכן בחודש ספטמבר 1956, נקבע שה״מסגרת" תיטול על עצמה את ארגון העלייה החשאית, בעוד שהסוכנות היהודית תישא בכל ההוצאות הכספיות הכרוכות במבצע זה. הסוכנות היהודית היא שתקבע את מיכסות העלייה והיא תקים בגיברלטר מחנה מעבר לעולים, נוסף על זה שפעל במארסיי. בהתאם לסיכום זה, פעלה ה״מסגרת״ במרוקו על פי העקרונות הבאים:

יש להגביר את המאמץ להוצאת היהודים, עם עדיפות בשלב זה לכפרי הדרום.

יש להימנע, ככל האפשר, מסיכון חיי אדם.

אך אם אין ברירה – אין להירתע מעימות עם המשטרה המרוקנית, אפילו אם הדבר יגרור אחריו מאסר.

בנובמבר 1956, כבר הופעל הסדר זה הלכה למעשה וראשוני העולים יצאו ממרוקו בפיקוחה המלא של ה״מסגרת״. כדי להתמודד עם האתגר החדש, ארגן ״לואי״ את מתנדביו באופן שכל אחר מהם, מילא תפקיד מוגדר. פרט ל״ז׳אק״ – מותיקי ההגנה ולשעבר סגן אלוף בצה״ל – שהיה אחראי על פעולתה של ה״מסגרת״ בכל רחבי מרוקו, היה בקזבלנקה מתנדב אחר – אף הוא קצין לשעבר בצה״ל – שריכז את פעולות ״לביא״(ה״הגנה״) ואחר ניצח מעתה על ״מקהלה״, שעסקה בעניני העלייה. מתנדבים אחרים, היו ממונים על טיפוח קשרים עם מוסדות השלטון המקומיים ועל איסוף המידע הדרוש לתכנון מבצעי העלייה. ניתן לומר, כי ללא איסוף שקרני של כל פרט הקשור בהתארגנותו של המשטר המרוקני החדש ולימוד שיטות פעולתם של שירותי הבטחון המרוקניים – לא אפשר היה לתכנן את מבצעי העלייה, כפי שבוצעו בפועל. מידע שנתקבל בזמן, מנע לרוב תקלות מיותרות. כך, למשל, אחד המתנדבים הראשונים – ״אפי״ – דמות הירואית, שפעל בעבר בעניני עלייה ב׳ בצפון־אפריקה ומי שעתיד היה למלא תפקידים מגוונים באפריקה, הודיע לראש ה״מסגרת״ בפאריס, כי בפקודת אחמד לגזאוי, עמד ה־ש.ב. המרוקני לעצור ארבעה פעילים יהודים מקומיים, שהיו מעורבים בעניני העלייה. קיים היה חשש פן המעצרים יביאו לחשיפת פעילותה של ה״מסגרת״, כבר בשלבי ההתארגנות, ולגילוי שיטות עבודתה וחשיפת האנשים העומדים בראשה. בעזרת קשרים מתאימים, הצליח אותו מתנדב לעכב את הפצתה של פקודת המעצר למשך מספר שעות. כאשר קציני המשטרה בשדה התעופה של קזבלנקה, קיבלו לבסוף את פקודת המעצר, היו כבר כל ארבעת הפעילים היהודים מחוץ לגבולות מרוקו, בדרכם לפאריס.

בחודשי פעולתה הראשונים, התרכזה ה״מסגרת" בארגון יציאתם של יהודים בעלי דרכונים צרפתיים ישנים, או בעזרת דרכונים מרוקנים מזויפים. שיטה זו פעלה יפה ואיפשרה הוצאתם של כ־500 יהודים בחודש. זו היתה אמנם כ״טיפה בים״, אך מבחינת התחלה – היה בכך בהחלט משום הישג. מה שהקל על הפעולה באותם חודשים ראשונים, היתה העובדה שאלה שעסקו בעניני ״מקהלה״, הספיקו לעבוד בחפיפה עם כמה משליחי העלייה של הסוכנות היהודית. כך, למשל, אחת המתנדבות – פעילה־לשעבר במזכירות הקיבוץ הדתי – הגיעה ביולי 1956 לקזבלנקה, כשהיא מצוידת בדרכון הולנדי. לפניה הגיע מתנדב אחר חבר קיבוץ עין־הנציב, אשר שימש כפקיד בחברת ספנות צרפתית וקיים קשרים הדוקים עם תנועת הצופים היהודית, ה־דז׳. יחד עם שליח הסוכנות אריה אברהמי, עסקה ה״הולנדית״ בקבלת אשרות כניסה לצרפת ולמדה משליחי העלייה כמה מ״סודות המקצוע״. עתה, כאשר ארגון העלייה החשאית הוטל על כתפיה של ה״מסגרת״, יכולה היתה ה״הולנדית״ להשתלב בנקל בפעולתה של חוליית ״מקהלה״ ולהניח בכך יסודות למבצעי העלייה בעתיד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 109

מתנדבי ה״מסגרת״ נפנו תחילה לפעולה בכפרי הדרום, אך איתור היהודים במקומות אלה לא היה קל. פרנסי הקהילות בערים הגדולות, לא ידעו בדיוק היכן פזורים אחיהם. פעילים מקומיים של ה״מסגרת״ נהגו לצאת להילולות או עלו להשתטח על קברותיהם של צדיקים שונים, כדי להפגש שם עם המוני בית ישראל. הם ליקטו שם פירורי־מידע על ריכוזי היהודים בסביבה ועל סמך מידע זה – יצאו אחר כך פעילים אחרים לכפרים השונים, בתקווה לגלות שם מועמדים לעלייה לישראל. בתחילה גילו היהודים חשדנות מרובה כלפי פעילי ה״מסגרת״. בראותם יהודי מרוקני הבא לשוחח עמם על ציון וירושלים, הם לא היו בטוחים כלל בזהותו או בכוונותיו. חשד זה גבר כאשר הפעיל המקומי בא לכפר יחד עם מתנדב מישראל. במגמה לפזר את החשדות, היה המתנדב אנוס, לעתים, לחשוף את זהותו, וזאת בניגוד מפורש להוראות שניתנו לו. אך על מנת להקטין ככל האפשר את הסיכון, נהג חבר ה״מסגרת״ להפגש במקרים כאלה עם הרב המקומי, או עם אחד מפרנסי העדה. אך היו גם מקרים שבהם חשיפת הזהות לא עזרה והרב נשאר חשדני וזהיר, כפי שהיה. אף על פי כן, מעולם לא עלה על דעתו של הרב או העסקן המקומי, להסגיר ״חשודים״ אלה לידי המשטרה.

לא חלף זמן רב, והרבנים בכפרי הדרום החלו לחפש בעצמם קשר אל ״הציונים״. כך, למשל, אירע עם הרב של קהילת איפראן. אחד המתנדבים הראשונים של ה״מסגרת" סיפר, כי הרב יצא לקזבלנקה ובאמצעות ההנהגה היהודית המקומית, הוא נפגש עם איש ה״מסגרת״ בבית פרטי, במרכז העיר. מסך עבה הפריד בין השניים ולמרות שהפגישה הוסדרה באמצעות אחד מפרנסי הקהילה, היה הרב זהיר ומבוהל. שוב ושוב הוא ביקש מאיש ה״מסגרת״ להסיר את המסך ולהזדהות. זה סירב. אך על מנת לפזר את חשדותיו של הרב, נהג איש ה״מסגרת״ לצטט קטעי תפילה והזכיר מלים כמו ״ציון״, ״ירושלים״, ״שמע ישראל״ וכו'. אט אט פג חששו של הרב והוא סיפר למתנדב הישראלי על מצוקתם של אנשי כפרו. הרב סיים את דבריו בתחינה ובבקשה: ״חיינו בסכנה. אנא קחו אותנו לישראל, ואנו מוכנים להיות שם אפילו חוטבי עצים ושואבי מים. אין עתיד ליהודים במרוקו וככל שנמהר לצאת מאיפראן – כך ייטב״.״ למשמע תחינה זו, נתפש איש ה״מסגרת״ להתרגשות מרובה והוא הבטיח לרב לעשות כל שביכולתו, כדי להעלות את יהודי איפראן לישראל, "בהקדם האפשרי״. משום התרגשות זו, חרג המתנדב הישראלי מכללי הזהירות המקובלים, הסיט את המסך ונחשף. הרב הניח ידו על ראשו של איש ה״מסגרת״ והעניק לו ברכה. לא חלפו ימים רבים וכל תושבי איפראן היו בדרכם לישראל. המפגש בין מתנדבי ה׳׳מסגרת" לבין יהודי מרוקו היה מרגש ומלא חוויות. וכך מתאר אחד השליחים – איש ״הגנה״ ותיק, שועל קרבות במלחמת השחרור ומיוצאי אשכנז – את מפגשו עם היהודים בכפרי הדרום: ״הם תמימים עם אלוהיהם, רגילים בכבוד אב ואם, מכניסי אורחים ומסבירי פנים. אמונתם הדתית איננה משופעת בעמקות יתרה, היא פשוטה ותמימה, כשם שפשוטה ותמימה אמונתם בגאולה. זה מאות שנים שהם מצפים לגואל. אין הם יודעים כיצד תיראה הגאולה ואם תבוא בדרך הנס או בידי בשר ודם. לדידם, העלייה לירושלים היא טבעית והשיבה לציון מובנת, ויהי המבשר אשר יהיה.״״

ברם, העלאת היהודים מכפרי הדרום, נתגלתה חיש מהר כמסובכת ורבת סיכונים. מאחר שקהילות יהודיות שלמות ״התפרצו" לעלות לישראל, קיים היה חשש פן התרוקנות הכפרים מיהודיהם, תגונב לאוזני השלטונות. דבר זה היה אמור במיוחד לנוכח העובדה, שהיהודים היו האומנים ובעלי המלאכה ויציאתם הפתאומית שיבשה את אורח החיים התקין באותם הכפרים. על כן, ארגון העלייה חייב שורה ארוכה של כללי זהירות. כך, למשל, היציאה מהכפרים נעשתה בלילות ותוך שמירה מירבית על שקט וחשאיות. העלייה לישראל נחשבה למצווה גדולה והיא דחקה מפניה את קדושת השבת. היו מקרים שבהם נקבעה שעת היציאה ללילות שבת דווקא, וזאת במגמה להטעות את המשטרה ולהרדים את עירנותה. במקרים כאלה, היו פעילי ה״מסגרת״ מורים למשפחות היהודיות לשלוח ביום שישי את ה״חמין למאפיית הכפר, כרגיל. למחרת, לאחר תפילת שחרית, היה האופה הערבי יודע כמה יהודים עזבו בלילה את הכפר, על פי מספר קדירות ה״חמין״ שנותרו במאפייה…

ההרגשה כי מצוות העלייה לישראל דוחה שבת, היתה נחלת הכלל אך בכפרים שונים העדיפו היהודים לפנות לרב המקומי ולקבל ממנו ״היתר״ לחילול השבת. וכה תיאר איש ה״מסגרת״ – בדו״ח בכתב לממונים עליו, את אחד המקרים הללו: ״באחד הכפרים למרגלות האטלס, נתגלגלו הדברים כך שיום היציאה לדרך חל בשבת. הקהל היה נבוך. ככלות הכל, חילול שבת לא מילתא זוטרתא היא וקשה היה להם להכריע איזו מצווה גדולה יותר – העלייה לארץ הקודש או שמירת השבת. הלכו אל רב העדה, המכוון את מעשיהם בחיי יום־יום ופוסק להם הלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, העריך בשקלא וטרייא

נמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות, עד אשר הכריעה הכף הנוטה לעבר ירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, צווה הרב על בני עדתו לצאת את הכפר ברגל ולעשות כברת דרך ארוכה, אל מחוץ לכפר. רק אז, יעלו באוטובוסים המוליכים אותם לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם מימשו בפועל את הקריאה המנסרת מקידמת דנא – ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון…"

העולים מכפרי הדרום היו מתרכזים תחילה במקנס או במרקש. פעילים של ה״מסגרת״ – לרוב חניכי תנועות הנוער הציוניות – היו דואגים להם למזון ולאיכסון, עד להסעתם לקזבלנקה, או לתחנה אחרת. היציאה מהכפרים נעשתה תוך התראה קצרה מאוד, לעתים אפילו תוך שעה אחת. כעבור שניים – שלושה ימי המתנה, היו באים פעילים אחרים ומעבירים אותם לתחנת הרכבת או לתחנת האוטובוסים המרכזית. רק כאן היה נאמר לעולים כי הם נוסעים לקזבלנקה או לטאנג׳יר, וכי שם ימתינו להם פעילים אחרים שידאגו להסיעם לתחנתם הבאה. במרוצת הזמן, השתכללה השיטה וההסעה היתה נעשית במשאיות או במכוניות פרטיות הנהוגות בידי פעילי ה״מסגרת״. המשפחות היו יוצאות לדרך כשבידי כל אדם מזוודה אחת בלבד. האמון ב״מסגרת״ היה כה רב, עד כי איש מהעולים לא שאל שאלות ״מיותרות״, כגון – מה הוא היעד הסופי, או מהם תנאי הקליטה במולדתם החדשה. התנועה ממרקש לקזבלנקה, נעשתה לרוב בלילות, על פי סיפור ״כיסוי״ שניתן לכל קבוצה בנפרד. כדי לשמור על שקט מירבי, נצטוו האמהות להיניק את ילדיהן לפני היציאה לדרך, ולהחזיק אותם בזרועותיהן, לבל יפרצו בבכי. נתיב הנסיעה היה נבחר בקפדנות ושליחי ה״מסגרת״ היו מדווחים בטלפון על מעבר השיירה בתחנות הביניים השונות. אחד הפעילים המקומיים שהצטיין באותם ימי בראשית, היה רוכל יהודי ממרקש שכינויו ״סימון״. הלה היה מרחיק עד לכפרים הנידחים ודואג להסיע את העולים למרקש באוטובוס, או בכל כלי תחבורה מצוי.

אך למרות אמצעי הזהירות הללו, היו כמובן, גם תקלות. אלה נבעו, בעיקר, מההבדלים החזותיים בין תושבי הדרום לבין תושבי קזבלנקה והערים הגדולות האחרות. היהודים בהרי האטלס נבדלו מאחיהם בקזבלנקה, לא רק בלבושם ובחזותם, אלא גם בחינוכם ובנימוסיהם. לאחר כמה כשלונות קטנים, עשו מתנדבי ה״מסגרת״ מאמץ רב כדי לטשטש, ככל האפשר, הבדלים אלה. במקום הלבוש המרוקני המסורתי, ניתנו לעולים חליפות מודרניות ועניבות צבעוניות; ובמקום צרורות הבגדים שהיו עומסים על שכמם, צוידו יהודי האטלס במזוודות. אך אירע וצעירה יהודיה הגיעה עם בני משפחתה לשדה התעופה של קזבלנקה, כשברשותה דרכון מרוקני מזויף. השוטר בדק את הדרכון ומצא אותו ללא דופי. השוטר החמיא לנערה על יופיה והילל את לבושה, שהיה זהה ללבוש בתמונת הדרכון. אם בתום לב או משום חשד מסוים, שאל השוטר את הנערה, כבדרך אגב, מתי תפרה את שמלתה. היא ענתה: "לפני שבועיים״. מיד נעצרה הנערה יחד עם כל בני משפחתה. הוברר, כי הדרכון הונפק לפני שנתיים ועל כן לא יכולה היתה הנערה להופיע בו עם שמלה ״שנתפרה לפני שבועיים בלבד…" אחד התירוצים הנפוצים באותם ימים, היה רצון המשפחה־העולה לצאת לצרפת, ״כדי להשתתף בחתונת קרובים״. אנשי ה״מסגרת״ היו מוצאים בצרפת, או במדינה אירופית אחרת, ״דוד עשיר״ וזה היה מזמין את ״קרוביו״ לטקס החתונה ושולח להם את כרטיסי הטיסה. אנשי ה״מסגרת" היו מעניקים לבני המשפחה סכום כסף מסוים, כדי להוכיח לשוטרי הגבולות שיש בידם אמצעים למחייה באירופה. אך אירע ואחת המשפחות הללו שיצאה ל״חתונה״ בצרפת, נעצרה בשדה התעופה: כאשר פתחו קציני המכס את המזוודות, הם גילו בהן בלויי סחבות ולא בגדי חג…

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 112

אנשי ה״מסגרת״ הפיקו, כמובן, לקחים מידיים מכשלונות אלה. וכך, אם סיפור הכיסוי היה ״נסיעה לחתונה״, דאגה ה״מסגרת״ לצייד את המשפחות במזוודות שהכילו בגדים חדשים ונאים ולעתים ניתנו להן אפילו מתנות ל״זוג הצעיר״. ההקפדה על פרטים אלה צימצמה את מספר התקלות, אך לא שמה להן קץ. פרט לעגמת הנפש שנגרמה למשפחות שבניהן נעצרו בנמל או בשדה התעופה, קיים היה חשש קבוע פן שירותי הבטחון המרוקניים יצליחו לשים את ידם על מתנדבי ה״מסגרת״ ובכך יבוא הקץ על ארגון העלייה. בינואר 1957, נעשה חשש זה מוחשי ביותר: קצין משטרה בנמל קזבלנקה, הכיר את הפעילים היהודים של ה״מסגרת״ והלשין עליהם בפני השלטונות. ממטהו בפאריס, הורה ״לואי״ להחליף מיד את כל המנגנון המקומי ועל ה״מסגרת״ נאסר להוציא יהודים דרך נמל קזבלנקה, או דרך שדה התעופה של העיר. איסור זה נשאר בתוקפו כ־6 חודשים.

בינתיים גבר והלך הלחץ היהודי לעלייה וה״מסגרת״ היתה אנוסה לגבש שיטות פעולה חדשות; לאחר התיעצות עם ירושלים ועם גורמים שונים בגולה, החליטה ה״מסגרת״ לעבור לשיטה של הברחת גבולות בדרך היבשה. בתחום זה, מילאו טאנג׳יר ושתי המובלעות הספרדיות במרוקו – סיאוטה ומלייה – תפקיד מכריע. בין טאנג׳יר לגיברלטר ובין סיאוטה ומלייה לבין עיר הנמל הספרדית אלחסיראס, ליד צוק גיברלטר, פעל שירות קבוע של אניות־מעבורת, שעשו את דרכן בין שני חופי הים התיכון – מרחק של כ־50 מילין – בפחות משעתיים. משימתה של ה״מסגרת״ היתה, אם כן, לארגן שיירות עולים עד לנקודה מסוימת בחוף המרוקני של הים התיכון, ומשם להבריח אותם – בדרך הים או היבשה – לטאנג׳יר, לסיאוטה ולמלייה. ההברחה לסיאוטה בדרך היבשה, נעשתה דרך טטואן ואילו ההברחה למלייה נעשתה דרך נאדור.

בטאנג׳יר, או בשתי המובלעות הספרדיות, היו העולים ממתינים לשאר בני משפחתם וכעבור יום־יומיים, הם הועלו על ספינות מעבורת והובאו למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר, לפני העברתם למארסיי, בדרכם לישראל. אלה שהיו בידם דרכונים כשירים, יצאו משדה התעופה של טאנג׳יר הישר לספרד. מפעם לפעם, עשתה ה״מסגרת״ נסיונות להבריח יהודים מאיפני – המובלעת הספרדית בחוף האוקיאנוס האטלנטי – אד עיקר המאמץ היה ונשאר בים התיכון.

מחנה־המעבר בגיברלטר הוקם בבסיס צבאי קטן, שאותו חכרה הנהלת הסוכנות מהממשלה הבריטית. מבחינה זו, היתה גיברלטר תחנת מעבר אידיאלית. העיר החולשת על פתחו הצפון־מערבי של הים התיכון, נשלטה על־ ידי הבריטים מאז 1704. למרות שיטחה המצומצם, היה בגיברלטר נמל עמוקמים עם שירותים מפותחים, שדה תעופה קטן וכלכלה משגשגת. ראש העיר, יהושע חסן, הוא יהודי ונבחר לראשות העיר פעמים רבות ברציפות. שלושה מבין שבעת חברי מועצת העיריה, ובכללם הממונה על התיירות, מ. צרויה, היו באותה תקופה יהודים. הקהילה היהודית הקטנה מנתה כ־700 נפש ורוב חבריה היו אמידים ובעלי השפעה.

ישראל היתה מיוצגת בגיברלטר על־ידי קונסול־כבוד, דוד בן־נאים, נכדו של רב טבריני, שיצא בשליחות תורנית למרוקו והשתקע בה. לאחר מותו, עבר בנו לגיברלטר. דוד בן־נאים היה איש אמיד מאוד, שעסק ביבוא מוצרים פטורים ממם וייצג חברות בריטיות ואמריקניות חשובות. לידו פעל תמיד סגן־ קונסול ישראלי, שמילא את התפקידים הקונסולריים השוטפים.

מאליו מובן, שלמרות השפעתה המרובה, לא יכולה היתה הקהילה היהודית בגיברלטר, להיות מעורבת במישרין בעניני העלייה החשאית ממרוקו וחכירת מחנה־המעבר הצריכה משא ומתן מדיני ממושך בלונדון. לפגי מבצע ״קדש״ באוקטובר 1956, גילתה ממשלת השמרנים בבריטניה, בראשותו של אנטוני אידן, היסוסים מרובים בענין זה. נשיא מצרים, גמאל עבד אל־נאצר, היה אז בשיא תהילתו. מאבקו השיטתי נגד ״הקולוניאליזם והאימפריאליזם״, מלחמתו העיקשת נגד הבריתות הצבאיות המערביות והצטיידותו בנשק סובייטי – היקנו לנאצר אהדה רבה בעולם המערבי ובארצות אפריקה. חתרנותו תחת משטרו של חוסיין מלך ירדן, איימה לפגוע באינטרסים בריטיים חיוניים, לא רק בממלכה ההאשמית, אלא גם בעיראק ובאיזור המפרץ הפרסי כולו. הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים למורדים האג׳יריים וחוסר האונים שגילתה צרפת מול הגל הלאומני ששטף את שלוש ארצות המאגרב, הפכו את נאצר למשענת העיקרית של תנועות השחרור האפריקניות. מצב זה הגביר את היסוסיה של ממשלת אידן, ביחס להענקת סיוע להברחת יהודים ממרוקו. אך לאחר מבצע קדש״ ובגבור המאבק הבריטי־מצרי, פחתו היסוסיה של ממשלת אירן בנושא זה והיא החלה לסייע באופן פעיל להצלתם של יהודי מרוקו. בהתאם לכך, החכירה בריטניה לסוכנות היהודית את אחד המחנות הצבאיים שלה בגיברלטר והורתה לשלטונות המקומיים, לספק למחנה־המעבר שירותים ולסייע לשליחי ה״מסגרת" בסידורי המעבר ובביקורת הדרכונים.

ואמנם יחסם של השלטונות הבריטיים היה למופת. קציני המשטרה המקומית האירו פניהם לעולים, הרגיעו אותם ובעונת החורף הגישו להם אפילו תה חם. באחד המקרים, ירד נער יהודי־מרוקני לחוף כשהוא רטוב ויחף. שוטר בריטי שעמד על משמרתו בשער הנמל, חלץ את נעליו ומסר אותן לנער…

אולם עיקר הסיוע הבריטי היה בנושא התיעוד. בעקבות משא ומתן ממושך, הסכימו שלטונות ההגירה הבריטיים להכניס לגיברלטר משפחות שלימות, גם כאשר ראש המשפחה בלבד היה מצויד בדרכון. סוכם כי איש ה״מסגרת״ יצרף לדרכון פתק ובו מספר הנפשות הנלוות לראש המשפחה. על־ידי כך, אפשר היה להשתמש באותו דרכון מספר פעמים, כאשר בכל פעם מתחלפת בו התמונה, השם, או נתון אחר. במרוצת הזמן, הורחבה ההסכמה עם בריטניה, באופן שגם יהודים שהגיעו לגיברלטר ללא דרכונים ובעזרת ״מבריחים פרטיים״ – הורשו להיכנס לעיר ונשלחו למחנה הסוכנות היהודית.

המובלעת הביךלאומית של טאנג׳יר, השתרעה על פני שטח של כ־400 קמ״ר והיא נשלטה על־ידי מועצה בין־לאומית, שבה היו מיוצגות בין היתר גם בריטניה, צרפת, ספרד ובלגיה. לכל ארבע המדינות האירופיות הללו, היו גם שוטרים בטאנג׳יר ובמקרים רבים הם סייעו בקבלת היתרי כניסה ויציאה מהעיר. בטאנג׳יר היו גם שוטרים יהודים, אך ה״מסגרת״ נמנעה במתכוון מלהסתייע בהם, על־מנת שלא לסכן אותם ואת בני משפחותיהם. הגישה לטאגג׳יר בדרך היבשה – מקזבלנקה בדרום, או מטטואן ומהמובלעת הספרדית של סיאוטה ממזרח – היתה נוחה, יחסית. פרט לשדה התעופה המודרני, ששימש כ״גשר״ בין אירופה לאפריקה, היה בטאנג׳יר גם נמל עמוק־מים ואיזור סחר חופשי, שבו נמכרו סחורות ללא מכס.

אחד הראשונים שהתנדבו לפעול למען הצלתם של יהודי מרוקו, היה ״דרור חסיד״ – איש ירושלים וחבר ״הגנה״ ותיק. ״חסיד״ נימנה עם קבוצת המתנדבים הראשונה, שיצאה לצפון־אפריקה והוא הוצב לפעולה בטאנג׳יר. הוא סיפר: ״הגעתי לטאנג׳יר ב־31 באוקטובר 1955, ביום בו חזר הסולטאן הגולה, סירי מוחמר בן יוסף, לפאריס. העיר נהנתה עדיין ממעמד בין לאומי ומיד בבואי למקום, החילותי להתוודע אל ראשי הקהילה היהודית הקטנה ואל רשויות השלטון השונות. הקהילה היהודית מנתה כ־15 אלף נפש, היתה מאורגנת היטב והצטיינה בזיקתה העמוקה לישראל ולתנועה הציונית. בראש הקהילה עמד רב מוסמך והמוסדות הקהילתיים כללו כמה בתי ספר עבריים, ישיבה וסמינר למורים ולרבנים. הנוער היה ספוג תרבות יהודית ועם התנדבותו ל׳מסגרת׳, הוא גילה נאמנות ומסירות ללא גבול״.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 115

מאליו מובן שבבואם לבחון דרכים להברחת יהודי מרוקו, התענינו מתנדבי ה״מסגרת״ גם בקהילה היהודית של סיאוטה. זוהי קהילה קטנה ועתיקה ובעלת רקע מיוחד. היא נולדה בעקבות גירוש ספרר ותוגברה בשנים האחרונות על ידי יהודים שבאו מטטואן וטאנג׳יר. החיים היהודיים בסיאוטה מתרכזים סביב בית הכנסת הגדול והיחיד בעיר. זהו מבנה מודרני ומרשים, בקרבת המרכז המסחרי, והויטראז׳ים הצבעוניים שלו שזורים סמלים יהודיים שונים. עזרת־הנשים מהודרת ומצופה עץ בהיר ושיש. בפרוזדור המוביל לאולם התפילה מצוי לוח אבן, בצורת ספר פתוח ובו הקדשה בעברית ובספרדית לזכרו של איש תור־ הזהב, רבי יוסף בן־יהודה בן־עקנין – רופא, הוגה דעות, איש מדע ותלמידו החביב של הרמב״ם, שחי בסיאוטה בשנים 1160-1226. מורה לעברית נהג לבוא יום־יום מטטואן, ובין כותלי בית הכנסת, התארגנו קורסים לעברית והתקיימה פעילות תרבותית מוגבלת. יהודי סיאוטה תרמו ל׳׳מגבית" ולקרן הקיימת לישראל, והם כיסו בעצמם את הוצאות הקהילה ומוסדותיה. רבים מבני הקהילה ביקרו פעמים רבות בישראל ובעיר מצויים אפילו כמה ״יורדים״, שבאו מישראל לשבור שבר ונקלטו במהרה בחיי הכלכלה והמסחר של המובלעת הספרדית המשגשגת.

בעיר זו, ברחוב ״פלאנחה אספנולה״, שהוא הרחוב המסחרי הראשי של סיאוטה, מצויה אחת משתי חנויותיו של ״קארלוס״, סוחר יהודי אמיד וקטן קומה, שבמשך מספר שנים סייע בהעלאתם של יהודי מרוקו לישראל. בעזרת ״יורד״ מישראל, שתירגם את דבריו מספרדית, סיפר ״קארלוס״: ״בשנת 1955, נפגשתי בסיאוטה עם סימון בן־אלבה, ממשרד הסוכנות היהודית בטאנג׳יר. על פי המלצתו של ראש הקהילה, קיבלתי על עצמי לטפל ביהודי מרוקו שעתידים היו להיות מוברחים לספרד, בדרכם לישראל. מיד נשלחתי לקורס קצר של ה׳הגנה׳ באירופה ונתקבלתי לעבודה בסוכנות היהודית. זמן קצר לאחר שמרוקו זכתה בעצמאותה, החלו ראשוני היהודים מגיעים לסיאוטה".

״קארלוס״ גייס לעזרתו את ידידתו הקתולית, ״אניטה״ ואת אחיה. ״אניטה״ ״נדלקה״ לנושא היהודי: היא הכינה לעולים כריכים ושתיה חמה, בישלה אוכל לתינוקות ובמרוצת הזמן אפילו עסקה בהנפקת דרכונים מזויפים. הזדהותה עם היהדות היתה שלמה, וכעבור מספר חודשים היא אימצה את השם ״רחל״ ופנתה בבקשה לרבנות המקומית להתגייר, על־מנת שתוכל להנשא ל״קארלוס״ כיהודיה. אך רבי אברהם ביבס, הדיין בטטואן, סירב לגייר את ״אניטה״ בטענה שהכשרתה היהודית היתה בלתי מספקת. היתה דרושה התערבותו האישית של בן־גוריון אצל הרב הראשי והראשון לציון, כדי שהרב ביבס יבצע את הגיור וירשום את נישואי רחל וקארלוס.

ככל שגבר זרם העולים, כן גדלה חשיבות הסיוע שהושיט אחיה של ״אניטה״. האח חכר שתי ספינות קטנות, ״טראנטה״ שהובילה 48 נוסעים ו״אפריקאנו״ שהובילה 60 נוסעים. צוות מבריחים ספרדים היה אוסף את היהודים בנקודות שונות של החוף המרוקני ותמורת 40 דולר לראש, היה מוריד אותם בחופי סיאוטה, מחוץ לשערי הנמל. במקרים רבים ההברחה היתה נעשית גם בדרך היבשה. העולים שוכנו במלון ״טרמינוס״ או ב״פנסיון פאריס״ וכן בשני בתים פרטיים, בעלי חצרות גדולות, שנשכרו על־ידי ה״מסגרת״ לשיכונן של משפחות מרובות ילדים. בשני בתים אלה רוכזו גם חלקי משפחות שהמתינו לבואם של שאר בני המשפחה.

במידה וההברחה לסיאוטה נעשתה בדרך היבשה, היו המבריחים משלמים לקציני המשטרה המרוקניים, בתחנת הגבול, ״דמי לא יחרץ״ וכך היו חוצים את הגבול הספרדי ונכנסים לתחומי המובלעת. לכל מבריח כזה, היה ״בית מבטחים״ סמוך לגבול ובו נחו העולים במשך מספר שעות, עד שחצו בלילה את גבול המובלעת.

״קארלוס" היה אחראי כלפי המשטרה המקומית לזהותם היהודית של העולים, ולהוצאתם מסיאוטה תוך כמה ימים. לשם כך, היה ״קארלום״ מכין רשימה מדויקת של העולים והעתקים ממנה נמסרו למשטרה המקומית, לשליח הסוכנות היהודית ולמשמרות אלחסיראס וגיברלטר. היו מקרים בהם חשדה משטרת סיאוטה כי במסווה של עולים ממרוקו, הוברחו לעיר גם אנשים בעלי רקע פלילי. במקרים כאלה היה ״קארלוס״ הופך ל״איש דתי״ יהודי והיה בוחן את היהודים, בנוכחות קציני המשטרה הספרדיים, ומבקש מהם לקרוא את ״קריאת שמע״ או לספר על מנהגים יהודים וכד'. במקרה אחד הוא אפילו ביקש מהחשוד להוריד את מכנסיו, כדי לוודא שהאיש איננו ערל…

מובן שבכל מבצע של הברחת יהודים, נשמרו כללי בטחון קפדניים ביותר.

הן על החוף והן בשעת ההפלגה נאסר על העולים לעשן או לדבר בקול רם. עד היום רועד קולו של ״קארלוס״ מהתרגשות, כאשר הוא נזכר באחת העולות שהחזיקה את תינוקה בידה, והקור העז גרם לבכי התינוק. מחשש פן ספינת המבריחים תתגלה על־ידי סירות משמר של המשטרה, ומחשש פן המבצע כולו ייכשל, כיסתה האם את התינוק בבגד שהשיגה ואימצה אותו חזק אל ליבה. הבכי אמנם נפסק, אך ברדתה בחוף סיאוטה, גילתה האם לתדהמתה כי התינוק נחנק בחיקה. האם השכולה כבשה את יגונה ורק העירה: ״ה׳ נתן, ה׳ לקח, יהי שם ה׳ מבורך…״

מקרה אחד שבו נזכר ״קארלוס״ היה יותר משמח: אחת העולות היתה בימי הריונה האחרונים. בהיות הספינה בלב־ים, אחזו את היולדת צירי־לידה. ״אניטה״ הובהלה לספינת המבריחים ובשעה ארבע לפנות בוקר היה בידי ה״מיילדת״ בן זכר. ״קארלוס״ יצא מיד לביתו של סוחר יהודי ואילצו לפתוח את חנותו ולספק לו חיתולים ובגדים לרך שעתה זה נולד. למחרת, הגיעו לסיאוטה יתר בני המשפחה ויחד עם היולדת ובנה, יצאו לגיברלטר ושם מלו את התינוק. על פי המלצת איש ה״מסגרת״ קראו לילד בשם משה, כדי לרמוז בכך שגם תינוק זה נמשה, כמעט, מן המים.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב עמ' 120

מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

במחצית הראשונה של 1957, העמיק מאוד הניגוד בין ההצהרות הפומביות של ממשלת מרוקו לבין מדיניותה המעשית בנושא היהודי. הסולטאן ושרי ממשלתו, הירבו לשבח את היהודים על נאמנותם ועל כשרונותיהם, והבטיחו להם מקום כבוד בחיי הכלכלה והתרבות של מרוקו העצמאית.

שירי ההלל ליהודים תכפו במיוחד, לקראת ביקורו של הסולטאן בוושינגטון, בקיץ אותה שנה. לקראת המסע, הכריז הסולטאן על בכור בניו, מולאי חסן, כעל יורש־עצר ובסתר ליבו האמין כי חינוכו הצרפתי של הבן, ירגיע את חששותיה של אירופה ביחס לאופי המשטר בעתיד. מתוך רצון לזכות בתמיכתה של יהדות ארה״ב ומתוך רצון למשוך למרוקו משקיעי־הון אמריקניים, ריכז סידי מוחמד בידיו, את הטיפול בבעיה היהודית בארצו. הוא האמין, כי אם לא יתן לישראל ולתנועה הציונית סיבות ממשיות למחאה. יהיה ביקורו בארה״ב מוצלח והקונגרס האמריקני יאשר את המלצות המימשל, להעניק למרוקו סיוע כלכלי נדיב.

ברם, מתינותו המוצהרת של הסולטאן לא עמדה במבחן המעשה. המציאות בשטח, היתה הפוכה לחלוטין. מאז נסגרו שערי מחנה ״קדימה״ בקזבלנקה, התמקדו מאמצי שירותי הבטחון המרוקניים, באיתור פעילי־העלייה והוגבר הפיקוח על המוסדות הקהילתיים היהודיים בכל רחבי המדינה. מצב זה חייב את ה״מסגרת״ להתמודד עם המימשל המרוקני בשני תחומים מקבילים: להתמיד במאמץ העלייה ולפעול להמשך קיומו של הלהט הציוני, בעיקר בקרב הנוער היהודי.

ואמנם, כניסתה של ה״מסגרת״ למשימות הגנה ועלייה בקצב כה מהיר ובצורה כה חלקה, היתה ללא ספק פרי מסירותם הרבה של מתנדביה וביטוי לרצונם העז של יהודי מרוקו להעפיל לישראל בכל מחיר. אך כבר בשלב ראשוני זה, הגיעו ראשי ה״מסגרת" למסקנה כי אין בכך די וכי בעיית עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, לא תיפתר ללא הכרעה מדינית. פעולותיהן של ״לביא״ ו״מקהלה״, כמו גם הצלחותיה וכשלונותיה של ה״מסגרת״ באותם הימים, זירזו את הטיפול המדיני בנושא זה. ממשלת ישראל ביקשה את עזרתן של ממשלות ארה״ב וצרפת וביקשה את עזרתם של ארגוני הסעד היהודיים בעולם. אך גם בירושלים העמיקה ההכרה כי דרוש מאמץ מדיני והסברתי רחב־ממדים, לביטול הגזירות שגזר הסולטאן על יהודי ארצו. ביקורו של הסולטאן בוושינגטון סיפק, איפוא, לישראל ולתנועה הציונית את העילה לעידוד מאמץ זה.

לקראת צאתו של הסולטאן לארה״ב, נערכו בירושלים דיונים קדחתניים ביחס לעמדתה של יהדות ארה״ב בשאלת העלייה. המימסד היהודי האמריקני ביקש לארגן הפגנות נגד הסולטאן ויזם שורה של פעולות בקונגרס האמריקני. שרת החוץ, גולדה מאיר, זימנה בלשכתה בירושלים דיון מיוחד בנושא זה. בין היתר השתתפו בדיון נשיא הקונגרס היהודי העולמי, ד״ר נחום גודלמן; יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, ש.ז. שרגאי; ״פייר״, האחראי מטעם הארגונים היהודיים לעניני העלייה מצפון־אפריקה; ״לואי״ – האחראי בפאריס על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. כבר בפתיחת הדיון, הביע ד״ר גולדמן התנגדות עזה לכך שיהדות ארה״ב תפגין נגד הסולטאן. הוא טען כי במגעים השוטפים של ה״קונגרס היהודי העולמי״ עם ממשלת מרוקו, הובטח להנפיק ליהודים כ־ 500 דרכונים לחודש. גולדמן טען כי הסולטאן"מעלים עין״ מתנועת ההגירה לישראל והוא ציטט את השגריר האמריקני ברבאט, דיויד פורטר, כמי שאמר לו, ששלטונות מרוקו יכלו לחסל בן לילה את מתנדבי ה״מסגרת" ובכך להנחית מהלומת־מוות על ארגון העלייה החשאית ממרוקו. גולדמן המליץ, על כן, שמנהיגי יהדות ארה״ב ״לא יעליבו״, את הסולטאן ולא יפגינו נגדו. הוא טען שהמאבק הצמוד להוצאת היהודים ממרוקו, לא היה הכרחי. לדעתו, הפעילות החשאית מחמירה דווקא, ולא מקלה את מצבן של הקהילות היהודיות וכי רק ב״דרכי נועם" ניתן להבטיח את המשך העלייה ממרוקו.

כל המשתתפים בדיון, יצאו חוצץ נגד עמדתו זו של ד״ר גולדמן. גולדה מאיר, בעיקר, אך גם ״פייר״ גילו עמדה תקיפה במיוחד. הם טענו כלפי נשיא ״הקונגרס היהודי העולמי״, כי השלטונות המרוקניים מנצלים לרעה את המגעים שהם מקיימים עם ג׳ו גולן – מזכירו המדיני של ד״ר גולדמן – והם מנסים להוכיח באמצעותו כי אין הם פוגעים לרעה בזכויות היהודים ולא מגבילים את חופש התנועה שלהם. גם ״לואי״ וש.ז. שרגאי תמכו בעמדתה זו של גולדה מאיר. יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית אמר, כי אין להתערב בשיקוליה של יהדות ארה״ב. אם מנהיגי יהדות זו סבורים שיש להפגין נגד הסולטאן ולהפעיל עליו לחץ פומבי בנושא העלייה – אין ישראל יכולה למנוע צעד מעין זה. ואילו "לואי" סיפר לגולדמן כיצד בשיחה עם אלכסנדר איסטרמן וג׳ו גולן, הבטיח ראש הש.ב. המרוקני, מוחמד לגזאוי, שכל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו יוכל לעשות כן. לגזאוי הוסיף משפט רב־משמעות: היהודים חייבים להתאזר בסבלנות, ״יען כי הנפקת הדרכון אורכת זמן רב״. אך כאשר באו השניים לדווח על פגישתם עם לגזאוי, הראה להם ראש ה״מסגרת״ את העתק המכתב ששיגר ראש הש.ב, המרוקני למושל פאס ואשר בו הוא אסר במפורש הנפקת דרכונים חדשים ליהודים.

ואמנם, לחצם הפומבי של יהודי ארה״ב השפיע: הנשיא אייזנהואר ושרי ממשלתו יעצו לסולטאן לבטל את ההגבלות על יציאת היהודים. הפעילות הדיפלומטית שממשלת ישראל ניהלה בוושינגטון באותה תקופה, גרמה לכך שגם בקונגרס האמריקני הובעה תמיכה בהפסקת רדיפות היהודים ובהקלת יציאתם ממרוקו.

זמן מועט לאחר שובו לרבאט, הורה הסולטאן לחדש את הנפקת הדרכונים ליהודים. בהתאם להנחיה זו, פירסם שר הפנים המרוקני, ב־28 בנובמבר 1957, הודעה שבה נאמר כי על פי רצון הסולטאן, אין להפלות יהודים לרעה וכי כל יהודי המבקש לצאת את גבולות המדינה – רשאי לקבל דרכון, לו ולבני משפחתו. ברוח הוראה זו, הודיע מוחמר לגזאוי, ביום ה־12 בדצמבר 1957, על תיקון בהוראת הצו 424 מיום 27 בספטמבר 1956, בענין יציאת היהודים. על פי ההוראה החדשה, בוטלו כל ההגבלות על הנפקת דרכונים ליהודים. הצו החדש קבע כי זכותו של כל אזרח מרוקני לקבל דרכון ולנוע באופן חופשי במרוקו ומחוצה לה, ״בכל עת שיחפץ״. עם זאת ראה לגזאוי להדגיש, כי ״אין משמעות הצו – היתר לציונות להמשיך ולפעול במרוקו ולחזק את תעמולתה בקרב יהודי המדינה״. אדרבה, לגזאוי קרא לגלות את מנהיגי התנועה הציונית ופעיליה, לצורך העמדתם לדין, באשמת ״פגיעה באינטרסים חיוניים של המדינה".

ישראל והתנועה הציונית, קיבלו בקורת רוח מרובה את ההתפתחות החדשה במרוקו. אך לכולם היה ברור שמבחנן האמיתי של הוראות־לגזאוי יהיה בביצוען. אם לשפוט על פי התנהגותה של ממשלת מרוקו בשבועות האחרונים, אזי התקוות לשיפור ממשי, לא היו מרנינות במיוחד.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…

כחלק מהמגמה להגביר את קצב העלייה ממרוקו, התנדב ל״מסגרת״ ד״ר ״ברטראן״ רופא בסניף מקומי של קופת־חולים ופעיל במפא״י. ״ברטראךן" היה באותה תקופה בן 49. הוא נולד ברומניה, אך גר שנים רבות בצרפת והחזיק עדיין בנתינותו הצרפתית. אשתו, ילידת שטרסבורג, היתה צרפתיה מלידה ועל כן תעודת הלידה שלה ודרכונה הצרפתי היו אוטנטיים. ראשי מחלקת העלייה עטו על ״ברטראן״ כמוצאי שלל רב. לאחר תקופת הכנה קצרה, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו, בקיץ 1956, לפאריס והתגוררו בה כ־3 חודשים. בפרק זמן זה, סייר ״ברטראן״ במוסדות רפואה שונים, הצטייד במכתבי המלצה לשר הבריאות המרוקני ולמרצים בבית הספר לרפואה בקזבלנקה וקרא הרבה ספרים על מרוקו ועל אורח החיים בה. בערב חג המולד, יצאו ״ברטראן״ ורעייתו קזבלנקה, כשהם נושאים עמם צעצוע – דוב גדול, שאותו עמדו להגיש כ״מתנה״ לבני משפחת ידיד, שניהל במרוקו סוכנות להפצת קטעי עתונים. תוכו של ה״דוב״ היה מלא דרכונים מזויפים. שעות מספר לאחר בואו לקזבלנקה, היה כבר הדוב בידיו של ״הנרי" שהפך מעתה גם לאיש הקשר שלו בקזבלנקה. לאחר תקופת התארגנות קצרה, שכר ״ברטראן״ במרכז קזבלנקה דירה מפוארת בת 5 חדרים, בבית השייך לאלמנתו של רופא צרפתי.

באותו בית התגוררו רופאים נוספים, כך שהתנועה בו היתה רבה ולא עוררה שום חשד. "ברטראן״ נועד תחילה עם שר הבריאות המרוקני והגיש לו את מכתבי ההמלצה שהביא מפאריס. הוא סייר בבתי חולים בקזבלנקה ונפגש עם רופאים מקומיים. ה״הולנדית" שהפעילה בקזבלנקה את חוליית ״מקהלה״ (עניני העלייה החשאית), הכניסה למרפאה צעירה יהודיה מקומית, ששימשה בתור מזכירה. תוך זמן קצר הפכה הקליניקה למקום מפגש קבוע עבור חלק מהמתנדבים הישראליים במרוקו. בין כותלי מרפאה זו, נפגש ״ברטראן" לראשונה עם ״לואי" אך מבלי שידע את זהותו האמיתית. "לואי״ בא באותם הימים לקזבלנקה כדי להפגש עם שליחי ה״מסגרת״ ולהנחותם לגבי המשך הפעולה בעתיד.

גיוסו של ״ברטראן״ העיד על מידת התיחכום שאיפיינה את פעולת ה״מסגרת״ במרוקו באותם הימים. הרופא הישראלי לא עסק בבדיקה או במיון עולים ולא היה שותף לשום פעילות מבצעית. את תפקידו ב״מסגרת״ הוא מילא בעצם שמשו כ״תיבת דואר״ וכמסווה לפעולותיהם של המתנדבים האחרים. יכולתו להעניק לאנשי. המבצעים מקום מפגש קבוע, מבלי לעורר חשד כלשהו כלפיו או כלפיהם, היתה בבחינת ״מתנה מהשמיים״.

אך חודשים מעטים לאחר מכן, היה הכרח דחוף לסיים את פעולתו של ״ברטראן" ולהחזירו מיד ארצה. על פי הוראותיו של ״הנרי״, נסעו ״ברטראן" ורעייתו, ב־20 בספטמבר 1957 לטאנג׳יר, כדי לפגוש שם את שני המתנדבים הישראלים ״מוריס״ ו״ילדון״. ״ברטראן״ נסע במכונית ב.מ.וו מתוצרת גרמניה, יחד עם שני מתנדבים מקומיים – בני הזוג"פרגסואה״ שבתם ״פיליס״ שימשה כמזכירתו של ״הנרי״, בחברה להפצת קטעי עתונים. ״ברטראן" ו״פרנסואה״ נפגשו עם ״מוריס״ ו״ילדון״, אך מכוניתם נלקחה לחניית־לילה באחד המוסכים בעיר. למחרת, ב־21 בספטמבר, יצאו שתי המשפחות בדרכן חזרה לקזבלנקה. אולם במרחק 100 ק״מ דרומית לטאנג׳יר, הם נעצרו בידי משמר משטרה מרוקני. הוברר כי בעת חניית הלילה, הוכן במכונית ״סליק״ שבו הוטמנו 146 דרכונים מזויפים על שמם של יהודים מקזבלנקה, פאס, מקנס ומרקש. ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא ידעו דבר על הטמנת הדרכונים במכוניתם, אך השוטרים לא האמינו להם. שתי המשפחות הובלו למעצר בבית הכלא בטטואן, לא הרחק מבית הכנסת היהודי בעיר. הימים היו ימי ראש השנה ומתאי־מעצרם, לו משפחות ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לשמוע את קול השופר. במשך מספר ימים, הם נחקרו באינטנסיביות רבה בנושא העלייה – מי עומד בראש המבצע, למי עמדו למסור את הדרכונים המזויפים ומי הם הפעילים המקומיים במרוקו. החקירה התנהלה לסירוגין, ביום ובלילה, אך לא היתה מלווה בעינויים. מאחר שהעצורים באמת לא הכירו את כל מתנדבי ה״מסגרת״, הרי הם לא יכלו – גם אם היו נשברים בחקירה – להסגיר לידי משטרת מרוקו אף אחד מהם.

כעבור מספר ימים, שוחררו שתי הנשים מכלאן אך הגברים נותרו במעצר. לאחר שנקטה בכל כללי הזהירות הדרושים, הודיעה גב׳ ״ברטראן" בטלפון, לכתובת מסוימת, על מעצרם של בעלה ו״פרנסואה״ ומיד לאחר מכן יצאה לפאריס.

המעניין בפרשה זו היה שבמשך מספר ימים, ועד להודעתה של גב׳ ״ברטראן״ איש מראשי ה״מסגרת״ לא ידע על המעצרים. האחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו, ״יוש״ – אחד מקציני המבצעים המהוללים של לח״י, שהחליף בינתיים את ״ז׳אק״ – היה באותם הימים בצרפת. גם ״הנרי״ – איש הקשר של ״ברטראן״, יצא לבלות את ראש השנה בחיק משפחתו בפאריס. מאחר שהשלטונות המרוקניים לא פירסמו דבר אודות המעצר, אזי גם פעילים אחרים של ה״מסגרת״, לא היו בסוד הענין. הטיפול בשחרורם של ״פרנסואה״ ו״ברטראן״ החל, אם כן, רק לאחר שיחרור נשותיהם, והוא היה מלווה שינויים בהרכב ה״מסגרת״ במרוקו. מאחר שאיש לא ידע אם ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ נשברו בחקירה, החליט ״לואי״ לא להחזיר את ״יוש״ לקזבלנקה והוא מינה את ״הנרי״ כאחראי על פעולות ה״מסגרת״ במרוקו. ״הנרי״ חזר לקזבלנקה עם זהות חדשה. במקום הדרכון הצרפתי שהיה ברשותו, ניתן לו עתה דרכון אלג׳ירי. ״הנרי״ לא חזר לדירתו הקבועה בקזבלנקה, אלא שכר חדר במלון קטן במרכז העיר. כעבור מספר שבועות החליף פעם נוספת את כתובתו. רק לאחר שהיה ברור מעל לכל ספק כי ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ לא נשברו בחקירה – חזר ״הנרי״ לזהותו הצרפתית הקודמת.

הטיפול בשחרורם של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״ היה נמרץ ביותר. שגריר ישראל בפאריס, יעקב צור, פנה בענין זה למשרד החוץ הצרפתי והוא ביקש גם את התערבותם של פייר מנדס־פראנס ואישים אחרים, שהיתה להם השפעה על הסולטאן ועל שדי ממשלתו. אנדריי בלומל, עסקן ציוני ותיק ומחשובי הפרקליטים בפאריס, נתבקש לטפל בשחרורם של שני העצורים. פרקליטה צעירה ממשרדו של בלומל, הגיעה לטטואן וביקשה ללמוד את הנסיבות ואת תנאי המעצר של ״ברטראן״ ו״פרנסואה״. היא שכרה את שירותיו של פרקליט יהודי מטטואן, בן־שבת, והורתה לו לדאוג לכל מחסורם של שני העצורים. אך כל המאמצים לשיחרורם של שני פעילי ה״מסגרת״ העלו חרס. ניכר היה בשלטונות מרוקו, כי הם מבקשים לנצל את המקרה, על מנת להרתיע את היהודים מעלייה לישראל.

ב־28 בנובמבר 1957, פירסם התובע הכללי בטטואן את גליון האישום והודיע על החלטתו להעמיד את שני העצורים לדין, באשמת נסיון להבריח למרוקו 146 דרכונים מזויפים. השגריר צור ביקש שוב את התערבותו של משרד החוץ הצרפתי. נציג ה״קוגגרס היהודי העולמי״, אלכסנדר איסטרמן, בא לרבאט על מנת להיפגש עם שר החוץ המרוקני, מוחמד בלפרייג׳ ועם עבד אל־רחים בועביד. אד גם מאמץ זה עלה בתוהו. בינתיים חלה ״פרנסואה״ בכלא והוא הועבר לטיפול בבית החולים בטטואן. החוקרים המרוקנים ניסו ״לרכך״ את ״פרנסואה והבטיחו לו שיחרור מיידי, אם יסכים, לשתף עימם פעולה. אך ״פרנסואה״ בן ה־64 לא נשבר. רופא בית החולים קבע שהעציר סובל מהתקף לב קל ואין הוא מסוגל לעמוד בתנאי המעצר. מחשש פן ימות בכלא ומחשש שהדבר ינוצל להשחרת פניה של מרוקו בזירה הבינלאומית – שוחרר ״פרנסואה״ ממעצרו. במכתב לאישתו בפאריס, סיפר ״ברטראן״ על שחרורו של חברו ורמז לה כי יש בדעתו ״להתחלות״, מתוך תקוה שאף הוא ישוחרר. אך המרוקנים הוסיפו להחזיק בו והפכו אותו לרופא בלתי רשמי של בית הכלא. ״ברטראן״ טיפל במפקד בית הסוהר ובקצינים וסוהרים אחרים ועקב זאת, הפך לחיוני וזכה ליחס אוהד ביותר.

ככל שמעצרו של ״ברטראן״ התמשך – כן גבר הלחץ היהודי לשחרורו. ד״ר נחום גולדמן פנה באורח אישי לסולטאן המרוקני וביקש את שחרורו המיידי של הרופא היהודי. עורך דין בן־שבת הודיע על החלטתו לצום יום אחד בשבוע – עד לשחרורו של שולחו. אך השלטונות המרוקניים התעקשו להעמיד את ׳׳ברטארן״ לדין. מקץ שישה חודשים, הובא הרופא להיכל המשפט בטטואן. בנצלו רגעי תנומה של שומריו, נמלט ״ברטראן״ לבנין הקונסוליה הצרפתית בעיר. שם הכין לו הקונסול הצרפתי דרכון חדש בשם בדוי והסיעו במכוניתו, בעלת לוחית זהוי קונסולרית, למובלעת הספרדית בסיאוטה. ״ברטראן" טילפן מיד לאשתו על בריחתו ושעות מספר לאחר מכן, עלה על ספינת־מעבורת שהביאה אותו לגיברלטר ומשם יצא בטיסה ישירה לפאריס.

מבצע יכין עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב מרוקו פוזלת לעבר נאצר והעולם הערבי…