מורשת יהדות מרוקו

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר-אשר

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכשום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

מראכש

עיר השוכנת כ-240 ק«מ מדרום לקזבלנקה, במרכז מישור הוז, לרגלי הרי האטלס הרם, בגובה של 460 מ׳ מעל פני הים. מוקפת חורשות דקלים ובה גנים ציבוריים נרחבים. הגרעין העתיק של העיר, הנקרא מדינה, תופס את חלקה המזרחי והוא מוקף חומה, שבה נשתמרו שערים מפוארים. במרכזו כיכר השוק הגדולה — ג׳אמע אל-פנא — ההומה בשעות היום רוכלים, מספרי אגדות, לוחשי נחש ורקדנים. בחלק זה של העיר מצויים ארמונות מפוארים ומסגדים רבים, והגדול שבהם הוא מסגד כותוביה שנבנה במאה ה-12. המדרסה של בן- יוסף הוא מבנה מונומנטלי, שנבנה במאה ה-14 ומשמש בית ספר ללימודי האיסלאם.

בחלקה הדרומי-מזרחי של העיר העתיקה מצוי גם הרובע היהודי – מלאת ממערב לעיר העתיקה נבנה ב־1913 רובע חדש בסגנון אירופי ובו שדרות רחבות, רובעי מגורים מודרניים וגנים ציבוריים. אוכלוסי מראכש רובם ברברים. מקצת התושבים יושבי קבע ומקצתם באים מהרי האטלס למטרות מסחר. יש בה תעשייה זעירה מגוונת לעיבוד עורות, שטיחים, צמר, מזון וחומרי בניין.

העיר נוסדה ב-1062 בידי יוסף אבן תאשפין כבירתם של המוראבטון. ב־1147 כבשוה המווחדון, טבחו את מרבית תושביה ויישבוה ברברים. בימיהם הגיעה לשיא פריחתה, ומספר תושביה הגיע למאות אלפים. ב־1269 נפלה בידי בני מרין, שבירתם היתה פאס, וחשיבותה של מראכש נתמעטה. ב-1520 השתלטו הסעדים על מראכש. הם ייפוה בבנייני פאר ושבו ועשאוה לבירת מרוקו. יורשיהם, העלאווים, העדיפו על פניה את בירותיה האחרות של מרוקו – פאס ומכנאס. בטעות נקראה מראכש בפי האירופים – מרוקו, ועל שמה נקראה המדינה כולה.

יהודים ישבו בה, כנראה, מאז היווסדה. עלי בן יוסף אבן תאשפין אסר על היהודים לגור בה. אף על פי כן התרכזה עדה קטנה במקום בזכות רופאיו ויועציו היהודיים של המלך. ב-1147 נחרבה הקהילה בידי המווחדון. ב-1232 שוקמה לזמן קצר, ושוב התיישבו בה יהודים בימי אבו יוסף המריני(1289-1258). במאה ה-15 הגיעו רבים ממגורשי ספרד ופורטוגל למראכש ובמאה ה-16 הם תפסו את ההנהגה בקהילה. ב-1557 הקים הסולטאן א-ז׳הליב באללה את המלאח במזרחה של מראכש והושיב בו 25,000 יהודים. ב-1558 מתו במגפה 7,500 איש. בימי השריפים הסעדים (1569-1523) חלשו יהודי מראכש על מרבית התעשייה והמסחר במרוקו ותפסו משרות חשובות במדינה. ב-1675 נערכו פרעות ביהודיה בפקודת השליט מולאי איסמאעיל. אולם בימי מוחמד בן עבד אללה (1790-1759) הוטב מצבם. אז היתה למרכז תורני ובה פעלו רבנים כמו ר׳ אברהם קורקוס, ר׳ אברהם פינטו, ר׳ סלומון עמר, ר׳ שלום בוזגלו. ב-1792 נפגעה הקהילה מרדיפות הכובש מולאי יזיד. ב-1864 ביקר מונטיפיורי במראכש והזדעזע למראה עוניים של יהודיה. ב-1899 נוסד בה בית ספר של כי״ח.

ב-1920 היה המלאח שלה הגדול ביותר במרוקו, לאחר שנהרו אליו במשך כל המאה ה-19 יהודים ממחוזות האטלס. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית מעל 10,000 נפש, ובמהלך מבצע יכין עזבו מעל 7,800 יהודים את העיר.

מראכש כיום היא עיר מיוחדת במינה בצורתה החיצונית — כרך של מיליוני אנשים בלב המדבר ובנייניה כולם צבועים באדום. גם ההיסטוריה שלה עשירה ורבת גוונים: ה״מדינה״ על חנויותיה הצבעוניות, ה״כותוביה״, המסגד הישן והגבוה בעיר, ארמון הבהייה ועוד. בשווקיה הססגוניים בולטת הכיכר המפורסמת ״ג׳אמע אלפנא״, שבה ניתן לראות מאלפי נחשים, מרקידי קופים, מגלי עתידות, מספרי אגדות ועוד כהנה וכהנה.

במראכש נמצאת קהילה יהודית קטנה, אך בית הקברות שבה הוא פנתיאון — עדות לעשירי היהודים של הקהילה הזו. בית הספר הישן נמצא במלאח, וכן גם בית הכנסת הספרדי ״אלעזאמה״. מראכש היא צומת דרכים למחוזות יהודיים קדומים: לעמק אוריקה המרהיב שבין כפרי הברברים. נופיו הציוריים והמושלגים של האוקמידן היו עדים לחיים יהודיים, וקברות הקדושים בצדי הכפרים הם הירושה הדוממת שנותרה עד היום. מעיר זו יוצאים גם לעמקי ווארזאזת דרך מעבר התיז־ן-תישכא (2260 מ׳). לידו מרכז למכרות מתכת מן הגדולים בעולם. הדרכים צפונה מובילות לבני מלאל, ולצפון-מזרח – למוגאדור, ולדרוס-מערב — לאגאדיר ובנותיה.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.

פוגרום בפאס

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

פאס

עיר בצפון מערב מרוקו, מרכז דתי ומדיני חשוב. שוכנת בגבעות אגן נהר סבו בתוך אזור חקלאי פורה. היא עיר מסחר ומרכז לשיווק התוצרת החקלאית של נאות המדבר בסביבתה. יש בה בתי חרושת לעיבוד עורות, טקסטיל, ייצור שטיחים, סבון ומזון(קמח, תמרים וזיתים). עד המאה ה-19 היתה מרכז לייצור התרבוש (כובע לבד אדום), הנקרא על שמה. בפאס שלושה רבעים: 1) העיר העתיקה ובה מסגד קרוויין, השוכן במרכז אוניברסיטת קרוויין שנוסדה ב-859 ושימשה בימי הביניים מרכז ללימודי האיסלאם; 2) העיר החדשה שהוקמה במאה ה-13 ובה המסגד הגדול וארמון המלוכה. בדרומה – המלאח. 3) העיר המודרנית, רובע של בתי מגורים ובנייני מינהל חדשים, שנבנה ברבע הראשון של המאה ה-20. ב-789 יסד אדריס ה-1, אבי שושלת האדריסיים, את פאס על הגדה הימנית של נהר פאס, והועידה לבירתו. כעבור עשרים שנה בנה בנו אדריס ה־2 את העיר אל-דליה על הגדה השמאלית.

איבה שררה בין הערים שבשתי הגדות. פאס היתה סלע מחלוקת במאבק בין האומיים שבספרד לבין הפאטימים שבצפון אפריקה. ב-1012-980 היתה פאס בידי האומיים ושגשגה תחת שלטונם. אחרי כן עברה לידי הברברים ובשלטונם חזרו הסכסוכים בין הערים התאומות. ב-1070 בערך נכבשה בידי יוסף אבן תאשפין, אבי שושלת המוראבטון. הוא איחד את שני חלקי העיר ועשאה לבסיס צבאי חשוב, אך למעשה נשארה פאס עיר ״כפולה״.

המוראבטון ויורשיהם המווחדון הרבו לבנות בה ותיקנו את חומותיה. ימי גדולתה היו בשלטון בנו מרין. פאס היתה אז בירת מרוקו והחשובה בכל ערי מדינה זו וכן במערב אלג׳יריה. היא היתה מרכז למוצרי עור ובדים, התפרסמה כמרכז ללימודי תיאולוגיה, והמדרסות הרבות שקמו בה ליד מסגד קרוויין הצטיינו בסגנונן ובקישוטיהן.

במאה ה-16 :בשה פאס בידי שושלת הסעדים, ואלה קבעו את בירתם במראכש, ופאס ירדה מגדולתה. במאה ה-17 סבלה ממלחמות אחים ונשדדה. במחצית השנייה של המאה ה- 18 התאוששה והיתה שוב, בצד מראכש, לבירה ובמחצית השנייה של המאה ה-19 החלה כמלא תפקיד חשוב בסחר החוץ של מרוקו. ב-1911 כבשוה הצרפתים, וב-1912 נחתם בה תסכם פאס, שלפיו באה מרוקו בחסות צרפת, ובה היה מושב הנציג הצרפתי. בשלטון גרפת החלה פאס מקבלת צביון מודרני, אך חשיבותה כמרכז מדיני ירדה.

־;ודים התיישבו בה עם ייסודה. אדריס ה-2 הקצה להם רובע, וגבה מהם מס שנתי. ־יהודים תרמו אז לחיי התרבות והמסחר של פאס, ומחכמיה אז יוזכר יהודה אבן קריש. במאות ה-11-10 ניהלו רבניה חליפת מכתבים קבועה עם ישיבות סורא ופומבדיתא. מפאס עלו לא״י תלמידי חכמים כר׳ דוד בן אברהם אלפסי ור׳ סולומון בן יהודה (נפטר 1051) — שהיה ראש ישיבת ירושלים. המדקדקים דונש בן לברט, יהודה חיוג׳ והרב יצחק אלפסי עברו מפאס לספרד. ב-1035 נרצחו בה 6,000 יהודים בידי קנאים שכבשוה. ב-1127 פעל בעיר {*שיח השקר משה דרעי.

־שתלטות המווחדון הביאה לידי הרג יהודים ושמד. הדיין ר׳ יהודה הכהן אבן שושן(סוסאן) הועלה על המוקד, והרמב״ם ומשפחתו, שישבו בפאס חמש שנים, עברו למצרים. מושלי בנו מרין גילו אהדה ליהודים. ב-1275 הצילו את הקהילה מפרעות, והיא נהנתה אז מחופש, עושר ופריחה רוחנית; חשוב במיוחד היה מסחרה עם ארגון. עם ירידת בנו מרין ותחיית הקנאות, נאלצו היהודים (ב-1438) לחיות במלאח. ב-1465 פרץ מרד ובמהלכו נרצחו הסולטאן, השר היהודי שמינה ורוב יהודיה. הקהילה לא התאוששה מאסון זה עד 1492 כשבאו פליטי ספרד, ביניהם יעקב בירב. אחד הדפוסים העבריים הראשונים נוסד בפאס ובשנים 1529-1516 נדפסו שם 15 ספרדים עבריים. באותה תקופה מנתה הקהילה 10,000 נפש והיתה מורכבת כ7 ה״מגורשים״ (גולי ספרד), שנהגו על פי מסורותיהם, ומן ה״תושבים״. ה״מגורשים״ החזיקו במשרת הנגיד, שהונהגה בפאס בראשית המאה ה-16, וישיבותיהם הונהגו על ידי תלמידי חכמים כשמואל חגיז ושמואל צרפתי(מת 1713).

משנכבשה פאס בידי בנו-סעד שקעה גם הקהילה היהודית. ב-1668 העביר מולאי אל-רשיד את הקהילה היהודית העשירה (1,300 משפחות) מדליה לפאס, ומצבו של המלאח הוטב, אך הוא איבד את אופיו הספרדי. בתקופת האנרכיה — 1750-1720, השיגו משפחות יהודיות מונופולין בכמה ענפי כלכלה. רבים אחרים המשיכו במקצועות המסורתיים בצורפות, מסחר בזהב, חייטות ורקמה.

מספר משפחות בפאס, כגון אבן דנאן, העמידו מקרבם מנהיגים ודיינים במשך כמה דורות, שהיו מקובלים על כל יהודי מרוקו. עם מות יעקב אבן צור ב-1753, בא הקץ למנהיגותה של פאס.

ב-1790 החריב מולאי יזיד את בתי הכנסת, שדד את המלאח והגלה את תושביו. היהודים חזרו לפאס ב-1792 בימי מולאי סלימאן, אבל המלאח קטן כדי רבע והיהודים נרדפו. מצבם השתפר ב-1832 וחיי הקהילה חזרו לתקנם. בפיקוח הקהילה היו בתי ספר רבים, חמש ישיבות וחברה חשובה לגמילות חסדים. בית ספר צרפתי הוקם ב־1884 על ידי כי״ח.

לאחר החלת החסות הצרפתית, ב־1912 פרץ מרד בפאס. המלאח שבו ישבו כ-12,000 איש, נשדד והועלה באש בידי ההמון וכ-60 איש נהרגו. מ-1925 התבססו יהודים רבים בפאס החדשה, אך העניים והחרדים נשארו במלאח. ב-1942 ניסתה ממשלת וישי להחזיר לשם את כל היהודים. ב-1947 ישבו בפאס וסביבתה 22,500 יהודים, בהם מספר רופאים, עורכי דין, תעשיינים ובעלי אחוזות. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית כ-12,200 יהודים, ובמהלך מבצע יכין עלו כ-7,400 יהודים. עד חיסול הקהילה היו בעיר חברות צדקה, ארגוני נוער ציוניים ומוסדות חינוך שנוהלו על ידי כי״ח ו״אוצר התורה״. רוב היהודים שעזבו את פאס עלו לישראל, האחרים יצאו לצרפת ולקנדה.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

הועתק למורשת מרוקו 14/01/14

הדפוס העברי בפאס

המצאת הדפוס באמצע המאה ה־15 נתקבלה בשמחה רבה על ידי היהודים. בניגוד לכמה נזירים שתיארו המצאה זו כ״מעשה שטן״, החכמים שיבחוה ותיארוה כ״עילת החוכמות״ וכ״מלאכת שמיים״ אשר בזכותה נתקיימו דברי הנביא (ישעיה יא, ט): ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״. ממציא הדפוס אף הוגדר כ״אחד מחסידי אומות העולם שיש לו חלק בעולם הבא״. היהודים אף הקדימו את הנוצרים או המוסלמים בהפעלת בתי דפוס בהרבה ארצות. בתי הדפוס העבריים הראשונים נוסדו בשנת 1475 באיטליה, ועד סוף המאה ה-15 נתפשט הדפוס העברי במהרה בקהילות יהודיות, בפרט באיטליה, בספרד ובפורטוגל. אמנם בספרד ובפורטוגל לא הספיק הדפוס העברי להתפתח כל צורכו בשל קץ הקיום היהודי בהן. אחרי הגירוש התיישבו מדפיסים יהודים מספרד ומפורטוגל בעיקר בסאלוניקי, בקושטא ובפאס, וגם בערים אלה היו היהודים חלוצי הדפוס. פאס שבמרוקו הייתה איפוא אחת משלוש הערים שאליהן הגיע הציוד של בתי הדפוס מפורטוגל, ובעיר זו «פעל, כנראה, דפוס עברי בשנים 1522-1515.

מתוך כל הספרים שנדפסו בפאס במאה ה-16 ושניתן עוד היום לעיין בהם, רק ספרו של אבודרהם כולל קולופון, ובו מודגש בבירור שם המדפיס ומקום הוצאתו לאור של הספר. כבר העירו חוקרים, שמתוך עיון במהדורת פאס מתברר שהיא זהה לגמרי עם זאת של ליסבון, והיא כמעט העתקה מדויקת – בשתי המהדורות דומים מספר העמודים, צורת האותיות וכן המילים הראשונות והאחרונות שבכל עמוד. ניתן איפוא להסיק, שלשמואל נדיבות המדפיס היו אותן אותיות של ליסבון. גם סביר להניח שהוא עבד בבית הדפוס של אליעזר טולידאנו בליסבון, ואחרי יציאתו מפורטוגל עבר לפאס והביא איתו את ציוד הדפוס. דפוס פאס נחשב לראשון בכל אפריקה.

בסוף המאה ה-19 התחדש הדפוס העברי במרוקו ובמרוצת הזמן הוקמו בתי דפוס עבריים בכמה ערים גדולות בה. אשר לפאס — מלאכת הדפוס, שהופסקה בה מאז שנת 1522, התחדשה בשנות ה-20 של המאה ה-20. אחרי בחינת הספרים ודברי הדפוס שהודפסו בפאס מתברר, כי בסך הכול שמונה בתי דפוס בה השתמשו באותיות עבריות.

אתרים: פאס היא הבירה הרוחנית והדתית של מרוקו ובה השתמרה ה״מדינה״ בצורה מיוחדת והחיים בה תוססים ומגוונים. העיר משתרעת על גבעות וחומותיה רחבות ומוארות באור נגוהות בלילה. רובע הבורסקאים מיוחד במינו בעולם והוא אחד משווקיה של פאס המאורגנים על פי מלאכות וגילדות. במלאח של פאס, שהוא הראשון בממלכה, נוכל למצוא תוכן יהודי רב ומגוון: בית הרמב״ם, בתי כנסת – בית הכנסת של אבן דנאן(המשמש כיום כבית מלאכה לבנות ערביות) היה של ה״תושבים״, ולצדו בתי כנסת של יוצאי ספרד, בית העלמין הוא מן העתיקים ביותר במרוקו. בעיר החדשה גרים שרידי הקהילה וניכרת בה ההשפעה הצרפתית.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

תטואן

בירת מחוז בצפון מרוקו (משמע השם בברברית – ״מעיין״). העיר שוכנת בעמק הנהר הקטן מרטן, לרגלי הר דרזה שבצפון-מערב רכס הריף. בשפך הנהר – 12 ק״מ ממזרח לה – נמצא נמל מרטל, המשמש לספינות דיג.

העיר העתיקה שלה מוקפת חומה מכל עבר, פרט לדרומה. היא בנויה בסגנון ספרדי-מורי, בין סמטות מתפתלות, מסגדים, כיכרות קטנות עם מזרקות ושווקים מקורים. בחלקה הדרומי-מזרחי נמצא המלאח. מדרום לעיר העתיקה התפתחה במאה ה-20 העיר החדשה – בעיקר בעת היותה בירת שטח החסות הספרדי. התעשייה המעטה מייצרת בעיקר מזון וחפצי אמנות שונים. בה מוזיאונים לאמנות, פולקלור וארכיאולוגיה, ומכללות לאמנות, מוסיקה ומחול.

בימי הרומאים שכנה במקומה העיר תמודה ב- 826 חידשו השליטים משושלת האדריסיים את היישוב בה, ובמאה ה־14 פרחה תטואן בשלטון בנו מרין. ב-1399 הרסוה הספרדים. כעבור 90 שנה שוקמה בידי שליט מוסלמי מספרד — אל מנדארי – והוא הועיד את המקום להתיישבות יוצאי ספרד בלבד – מוסלמים וכן יהודים. במאה ה-17 סופחה למרוקו. ב־1913 השתלטו הספרדים על תטואן והיא היתה בירת מרוקו הספרדית. ב-1956 הוחזר למרוקו שטח החסות הספרדי — יחד עם תטואן.

במאה ה-16 פרחה קהילת יהודי תטואן, שנוסדה בידי יוצאי ספרד. היהודים שלטו במסחר המקומי(והחזיקו בו עד המאה ה-20), וכן נטלו חלק נכבד בסחר הים החשוב שלה, ששגשג עקב מיקומה. היחסים עם המוסלמים יוצאי ספרד היו מצוינים. עקב הסיפוח למרוקו הורע מצב היהודים, מחמת המיסים הכבדים שהטיל הסולטאן(1610). ב-1665 כבשו מורדים את העיר, בזזוה ושרפו את בית הכנסת הנהדר ע״ש ביבס. ב־1727 היו בעיר שבעה בתי כנסת. בשנים 1790-92 נפגעו מאד יהודיה — יחד עם כל הקהילות במרוקו – בגזירות שגזר עליהם מולאי יזיד. רבים מנכבדי הקהילה נרצחו בפקודתו, בנקמה על כי שנים מספר לפני כן סירבו להלוות לו כסף למימון מרידתו באביו.

עד 1772 ישבו בה נציגי מעצמות אירופה, אך ב-1772 נאסר על נוצרים לשבת בה ואת המעצמות ייצגו יהודים מקומיים. הקהילה היתה תמיד גדולה, ומספר יהודיה הגיע לאלפי נפש. ההנהגה היתה דורות רבים בידי בני אותן משפחות (ביבס, אלמושנינו, אבודרהם, פלקון, נכון ואחרים). קהילתה שמרה על מסורת יהודי ספרד ועל הלשון הקשטילית יותר מכל קהילה אחרת במרוקו. עד אמצע המאה ה-18 הוסיפו לבוא אליה אנוסים מפורטוגל, שחזרו ליהדותם. יהודים מתטואן השתתפו בהקמת קהילות ישראל בערים אחדות בצפון אפריקה (מלילה, אורן) ובדרום אמריקה (בואנוס איירס, מונטווידאו, ריו דה-ז׳נירו, לימה וקרקס). הגירת יהודים מתטואן הואצה מאוד עם הקמת הגטו(בספרדית ח׳ודריה) ב-1807. ב־1822 נשדד רכוש היהודים בידי טוען לכתר. במלחמת מרוקו-ספרד שוב פקד גל פרעות את יהודי העיר. עם השתלטות הספרדים עליה הותרה היציאה מהח׳ודריה. ליהודים היו מוסדות חינוך משלהם, שבהם לימדו בספרדית — בצד ישיבות ובית הספר של ״האליאנס איזראליט״, שנוסד ב-1862 ושבו הורו בצרפתית.

בעיר זו, שבה ישבו כמחצית יהודי מרוקו הספרדית, נמצא בית הכנסת הבנוי כולו מעץ. זהו בית הכנסת היפה ביותר ששרד במרוקו. הח׳ודריה מאוכלסת בערבים לבד מכמה נשים יהודיות זקנות. בבית העלמין בנויות המצבות בצורת אדם, תופעה נדירה בבניית קברים בכל רחבי העולם היהודי.

ב-1961 נמנו בעיר 4,100 יהודים, ורק 372 מהם עלו במבצע יכין.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

טנגייר

עיר נמל על חוף האוקיאנוס האטלנטי, בקצהו המערבי של מיצר גיברלטר. העיר שוכנת לחופו של מפרץ קטן, שבקצהו נבנה נמלה המודרני והמשוכלל. לטנג׳יר מעמד של נמל חופשי. עיקר פרנסתה על מסחר, מלאכה, תיירות ודיג. מצויים בה מפעלי תעשייה מעטים, רובם קטנים, העוסקים בייצור מוצרי עור, מוצרי עץ, מזונות ומוצרי טבק. דרך נמלה עובר חלק מסחר החוץ של צפון מרוקו. העיר מחוברת במסילת ברזל ובכבישים חדישים אל שאר הערים הגדולות בצפונה ובמערבה של המדינה. היא משמשת מרכז חשוב לשירותי ספנות לאורך חופיה של מרוקו ובינה לבין חופי גיברלטר ודרום ספרד. ב״קסבה״, החלק העתיק שלה, סימטאות צרות ושווקים בנוסח מזרחי, ובעבר היתה מוקפת חומה. לידה התפתחו רבעים מודרניים יפים הבנויים בנוסח אירופי. במשך עשרות שנים, עד סוף 1956, היתה אזור בינלאומי חופשי ורבה היתה חשיבותה כמרכז מסחר ובנקאות. היא שימשה בסיס עיקרי לעסקי הברחה גדולים במערב אירופה ובאזור הים התיכון והגיעה לשיא שגשוגה סמוך לסוף מלחמת העולם השנייה. לאחר שסופחה למרוקו העצמאית ובוטל מעמדה הבינלאומי, חלה ירידה גדולה בהיקף סחרה, במספר תושביה ובחשיבותה. יותר ממחצית האירופים והיהודים, וכן כמה אלפי מוסלמים, עזבוה.

טנג׳יר היתה עיר פונית עתיקה. בימי השלטון הרומי נקראה בשם טינגיס (TINGIS) והיתה אחת מן החשובות בערי צפון אפריקה ובירת מחוז. ב-709 נכבשה בידי המצביא המוסלמי מוסא אבן נציר, וממנה יצא חיל המשלוח שכבש את ספרד ב-711. אף בתקופת השלטון הערבי היתה תחילה העיר הראשית של פרובינציה גדולה ועיר נמל משגשגת. ב-949 סופחה אל ממלכת האומיים הספרדית ונשארה בידיהם עד תחילת המאה ה-11. לאחר מכן שלטו עליה השושלות שמלכו על מרוקו כולה. ב-1077 כבשו אותה המוראבטון, ב-1147 — המווחדון, ומ-1274 היתה בידי המרינים. ב-1471 תפסה פורטוגל את טנג׳יר יחד עם יישובים אחרים לאורך החוף האטלנטי של מרוקו. ב-1580 עברה לידי ספרד, וב־1643 חזרה לידי פורטוגל. שלטון הפורטוגלים והספרדים, שנמשך כ-200 שנה, הביא ברכה רבה לעיר.

טנג׳יר התפתחה למרכז המסחרי העיקרי של המגרב. היא הכילה אוכלוסייה אירופית משגשגת ובנייני פאר הוקמו בה. ב-1692 עברה לידי הכתר האנגלי, כחלק מהנדוניה שהביאה קתרינה מבראגאנצה לצ׳ארלס ה־2. בגבור לחץ השבטים הברבריים והסולטאן העלווי מולאי אסמאעיל, פינו האנגלים את העיר (1684) והיא סופחה לממלכה השריפית, והיתה כפופה לפאשא הממונה על ידי הסולטאן.

עם הקמת נציגויותיהן הדיפלומטיות של המעצמות האירופיות בטנג׳יר במאה ה-19, הפכה העיר למעשה לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. נחתמו כמה הסכמים להגנת האירופים והילידים שבשירותם. מעמדה המיוחד הוכר באמנות בינלאומיות בשעת הפיכת מרוקו למדינת חסות של צרפת בתחילת המאה ה-20.

ב-1923 חתמו בריטניה וצרפת על ״חוקת טנג׳יר״, שאליה הצטרפו לאחר מכן עוד מדינות אירופיות. ההסדר חל על אזור שהשתרע על 373 קמ׳׳ר, ולפיו הוכרה ריבונות מרוקו על טנג׳יר, אולם העיר הועמדה תחת משטר ניטרלי, והיו בה פירוז וחופש הסחר והמטבע.

חולשת מעמדן של בריטניה וצרפת עקב מפלת צרפת במלחמת העולם השנייה נוצלה על ידי ספרד להכנסת כוחותיה לטנג׳יר ב-1940 ולמיזוגה עם מרוקו הספרדית. אולם לאחר המלחמה הוקם בה מחדש המשטר ששרר בה בין שתי המלחמות. ספרד הוציאה את כוחותיה מטנג׳יר והוצאה ממינהל העיר. באותה תקופה הגיע שגשוגה הכלכלי לשיאו. התנועה הלאומית המרוקנית דרשה לשחרר את טנג׳יר משלטון הזרים, ועקב כך פרצו ב- 1952 מהומות. בעקבות הסכמי מרוקו עם צרפת וספרד ב-1956 בדבר הענקת עצמאות למרוקו בוטל המשטר המיוחד שלה.

היישוב היהודי בה הוא עתיק. שכונתה הצפונית קרויה ואד-אל-יהוד (״גיא היהודים״), והיא קיימת מתקופת הכיבוש הערבי (ראשית המאה ה-8). עדות ספרותית ראשונה ליישוב היהודי בה מצויה בספר ״סדר הקבלה״ לר׳ אברהם אבן דאוד. יהודיה הושמדו בטבח שערכו בהם המווחדון במאה ה-12. הקהילה נתחדשה, כנראה, באמצע המאה ה-16. אנו למדים על כך מ״מגילת פורים״ המיוחדת של יהודיה, שנקראת מדי שנה ביום ב׳ באלול, על נס הצלתם ומפלתו של סבסטיאן מלך פורטוגל ב-1578 (״מגילת-פורים״ נוספת של יהודיה נקראת בכ״א באב, לזכר נס הצלת שכונתם מהפגזה ימית ב-1844).

מאז המשיכה הקהילה בקיומה, ובמהלך חילופי השלטון המרובים שחלו בה בין 1580 ל- 1684 סבלה רבות, ומצבה הלך והורע מבחינה חומרית ורוחנית. גם רב מקומי לא היה בה, והיא עמדה תחת הנהגת רבני תטואן. במחצית השנייה של המאה ה-18, עם פריחתה הכלכלית של העיר, השתפר בהדרגה מצב יהודיה. עם זה, בשנים 1790-92 עבר עליהם גל של רדיפות מטעם הסולטאן מולאי יזיד. באותה תקופה יצאה הקהילה מתחת חסותה של תטואן, והיה בכוחה לנהל את ענייניה בעצמה. הרבנים ממשפחת טולדנו שימשו בה בהוראה ובדיינות החל מ-1806, ושמואל בן סומבאל, שהיה יועץ המלך, שימש ראש הקהילה. בתקצ״ד (1834) אירע בה מעשה קידוש השם הידוע של הנערה סול חתואל, שנודעה לימים בכינוי ״לאלה סוליקה״. המעשה שימש מקור השראה למחזות ושירים רבים, שנכתבו על אודותיו.

במחצית השנייה של המאה ה-19 התעצמה הקהילה מאוד, וזמן מועט אף היתה באת כוחה של היהדות המרוקנית כולה. ב-1864 נפתח בה בית ספר אליאנס.

בטנג׳יר היו מוסדות יהודיים רבים ומעניינים וכמה מהם נשארו עד היום: בית הכנסת המפואר אבודיהם, בית החולים; בית העלמין וחדר הטהרה שלידו, בתי יוקרה שבהם גרו ראשי הקהילה ושועיה. עדיין מתפללים בבית הכנסת הישן שבח׳ודריה. רבים מיהודי העיר עברו לספרד. קהילה גדולה של יוצאי העיר נמצאת בטורונטו שבקנדה. ב-1961 מנתה הקהילה היהודית 6,246 יהודים, ומתוכם עלו 944 נפש במבצע יכין. כיום חיים בטנג׳יר כמה עשרות יהודים בלבד.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

אגאדיר

עיר בחופי האוקיאנוס האטלנטי, בדרום הארץ, בפתחו של שפך נחל סוס. העיר שגשגה למן בנייתה כמצודה על ידי הפורטוגלים בשנת 1503 ועד שנת 1541. עיר זו היתה המעוז האחרון שהם הקימו לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. בזמן הכיבוש הפורטוגלי התיישבה בה קהילה יהודית של יוצאי ספרד ופורטוגל ולהם בית כנסת. רוב היהודים היו סוחרים. אהרן בך זמירו, דון יהודה והחכם ר׳ אפרים FRAYN מטולידו היו בעלי מעמד חשוב בקרב כעשרים משפחות שהיו במקום. הספק של צורכי העיר היה יהודה אבודרהם, ואחד מן האנוסים היה מרופאיה. בתקופה הפורטוגלית שמרה הקהילה בזהירות את השבת ואת כל המנהגים היהודיים.

פרק חשוב נוסף בתולדות יהודי אגאדיר היה במאה ה-18, כאשר הם סחרו עם אנגליה, הולנד וליוורנו שבאיטליה. הם ייצאו סוכר ודונג, וייבאו ממרכז אפריקה אבקת זהב, שנהב ונוצות בת יענה. בגלל הביטחון המעורער מצד השבטים הברברים, ששלטו בהרים וערכו מסעות ביזה בערים, נפגעה הקהילה פעמים רבות בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. סמוך ל-1750 נצטוו כמעט כל שבעת אלפי היהודים בעיר להתיישב בעיר הנמל מוגאדור, המרכז הכלכלי והפוליטי של הסולטאן, מוחמד בן עבדאללה.

הקהילה היהודית בעיר התחדשה סמוך לכיבוש הצרפתי בשנת 1913. עם פתיחת נמל העיר למסחר בשנת 1936 שבה הקהילה ושגשגה, אך מעולם לא חזרה להיות בעלת ערך כבעבר. בשנת 1952 היו בה כאלפיים יהודים (מבין חמישים אלף תושביה). כ-1,300 מהם נספו ברעידת האדמה בשנת 1960, בתוך 12,000 הנספים. העיר הקדומה חרבה, והשלטון הקים, בסיוע בינלאומי, עיר חדשה, לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי. כיום יש בה, ובכפר ינסגאן שלידה , פחות ממאה יהודים.

האתרים היהודיים שבה הם המצודה. בית העלמין ובית הכנסת הישן בינסגאן. בדרך מן העיר דרומה עוברים את נחל מלול, שנתן את שמו למשפחה יהודית מרוקאית ענפה. באגאדיר וסביבותיה חיו ב-1961 כ-2,800 יהודים, ומהם עזבו את העיר במבצע יכין 1,675 נפש.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

בני מלאל

OUARZAZATE

אתר שוק, מן הסוג שהקימו הצרפתים למינהל האזרחי והצבאי, בדרך שבין קזבלנקה למראכש. העיר היתה גם מרכז לסחר הבקר הסיטונאי. הקהילה היהודית שבה היא חדשה. התיישבו בה בעיקר יהודים צעירים שחיפשו פעילות מסוג חדש. רבים מהם שירתו במוסדות השלטון של הפרוטקטוראט, או בסחר הטרנזיט מצפון לדרום. אות למעמד העצמאי של הקהילה היהודית היה קיומו של בית דין רבני, וכן חוג של משכילים שעמם נמנה ר׳ דוד דנינו, שבספרו ״שרביט הזהב״ תיאר חברה יהודית משכילית כפי שעלתה בדמיונו. בין היתר הוא הטיף מוסר ליהודי אירופה על שלא האמינו ל״נביא הרצל״. זה היה בשנות ה-30 של המאה ה-20, כאשר הגיע שמען של הגזרות הראשונות שניחתו על יהודי גרמניה לאוזניהם של יהודי מרוקו.

ווארזאזת

עיר חדשה במרכזו של רכס האטלס הגבוה ועמק הדרע, היתה מוקד המינהל הצרפתי באזור. העיר שימשה אתר שוק לכפרים הרבים שסביבה ובין היתר היו בה חנויות של בעלי מלאכה יהודים. ווארזאזת זכתה להתפתחות רבה, עת נמצאו בהריה מכרות מנגן חשובים. ומשום כך נסללה לעיר מסילת ברזל ממראכש, וכן הוקם בה שדה תעופה. הכביש מווארזאזאת למראכש תלול ועובר בדרך צרה על פני תהום, באזור תיזין תשכאת. עמק הדרע משתרע לאורך כ-150 ק"מ ובו היו מלאחים יהודיים רבים. היהודים היו בעלי מלאכה, אבל גם חקלאים בעלי מטעי דקלים וחלקות אדמה, שאותן היו מעבדים בשותפות עם ערבים. בכל מלאח היו כמה מאות או עשרות של יהודים ולהם מנהיגים מקומיים זוטרים, שעסקו בהנהגתם הדתית ובכלל זה שימשו כמלמדים בתלמודי התורה. יהודים שימשו גם ספקים של מזון וסחורות שונות לכפרי הסביבה, ומנהל תחנת האוטובוסים הראשית שבה היה יהודי.

מרכז החיים היהודיים היה ב״צלא״ — היא בית הכנסת. בית הכנסת שבאמזרו הוא מן הציוריים ביותר שנמצאו בתפוצות ישראל – התיבה עשויה מאבן גדולה, ארון הקודש חצוב בקיר, וגם מקום נרות המאור נחצב בכותלי חלל בית הכנסת.

האזור ירוק וזרוע עצי תאנה וכרמי גפנים, שרבים מהם היו בבעלותם של יהודים. בבוסתנים שבווארזאזת נמצאים כמה מן המלונות היפים ביותר בכל הארץ. כיום לא נותרו יהודים בכל חבל הארץ הזה. בדרך מעיר זו למראכש עוברים ליד אחת המצודות היפות ביותר במדינה: איית בן-חדו.

בסביבות ווארזאזת כ-21 כפרים, והיהודים שחיו בהם ערב מבצע יכין מנו יחדיו קצת יותר מ-4,000 נפש. מרביתם עזבו את המקום במהלך מבצע יכין. מווארזאזת עצמה יצאו 279 יהודים במהלך המבצע.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אופראן – Ifran – Oufran

עיר וקהילה יהודית בפאתי דרום מערב מרוקו, ליד האוקיאנוס האטלנטי. על פי המסורת היהודית, יפראן היא מן המקומות העתיקים ביותר במרוקו שבהם ישבו יהודים. על פי המסורת התיישבו יהודים במקום זה כבר בראשית הספירה הנוצרית. כן נפוצה האגדה על ״מערת המכפלה״ שבה קבורים ״חמישים איש צדיקים שנשרפו על קדושת ה׳ על ידי הנוצרים״ בתקופה הביזנטית.

הניסיון לכפות את האיסלאם על היהודים בצפון אפריקה הביא לתוצאות קשות בתקופת המווחדון, במאות ה-12 וה-13, אך לא כלל את האזורים הברבריים בזמן ההוא. אדרבא, יהודים מצאו מפלט בין השבטים במחוז זה. תוהו ובוהו אפיין את ימי שלטונו של מולאי יזיד, הידוע בכינויו ״המזיד״ (1790-92). בימיו בוחלסה, אחד הטוענים לכתר, תבע משישים יהודים מיפראן להתאסלם או למות. הוא הוביל אותם לכפר אמסיתן שבין ואדי נון ויפראן, וכל הניסיונות להצילם נכשלו, וגם התערבותם של ראשי השבטים לא הועילה. הם הועלו על המוקד, ובפיהם המילים ״ה׳ אמת ותורתו אמת.״ הרוגי יפראן היו בני משפחות כנאפו, שריקי, סבאג, אמסלם, ובראשם היה ר׳ יהודה בן נפתלי אפריאט. בין ההרוגים היתה גם אשה אחת. עם זאת, ראוי לציין שכל הפרשה הזאת טעונה מחקר יסודי ומקיף שטרם נעשה.

ליד יפראן שוכן הכפר יליג, מקום מושבו של המרבוט סידי חמאד ומוסא. הכפר יליג נמצא בלב ממלכת תאזרואלת, אחת מני רבות במחוז הסוס. לכפר זה הגיעו פליטים יהודים מיפראן. כפר נוסף שקלט את יהודי יפראן הוא אגומאד.

בני השבטים העריכו את פעילותם המסחרית של היהודים, ופעמים הם היו היחידים שיכלו לנוע משבט לשבט בלי שיאונה להם כל רע. בכתב יד ערבי משנת 1509 מדובר על התאסלמותו של קבוצות יהודיות שלמות, אך אין לכך הוכחה ממקורות יהודיים. אמנם הניסיון לכפות את האיסלאם על היהודים הברברים לא פסק גם בסוף המאה ה-18. אך ככלל ידועה התערותם של היהודים בין השבטים הברברים בכל רחבי מרוקו. הם היו דומים להם בלבושם ובאורחות חייהם. הם דיברו ברברית ושרו את שירי העם המושרים בפיהם.

בשנת 1883 מנה נוסע צרפתי שביקר ביפראן 34 משפחות, ובשנת 1951 מנתה כי״ח 36 משפחות ובהן 141 יהודים. בכפר יליג מנתה כי״ח 54 משפחות של יהודים ובהן 240 נפשות. יהודים אלה עלו לישראל עם עלייתם של יהודי האטלס, בראשית שנות ה-50, והם מאכלסים כפרים ומושבים בצפון הארץ ובדרומה. עבודת האדמה והנוף החקלאי שלא היו זרים להם הביאו אותם לחבל תענך, חבל עדולם וחבל לכיש. רבים מהם השתקעו גם במושבים בצפון הנגב.

בכפר תילין, שנמצא בין יפראן לבין אגומאד, צילם הארכיאולוג הישראלי יעקב פינקרפלד את שרידי בית הכנסת, שלפי המסורת היהודית הוא מן המאה השנייה לספירה. הקצר הברברי ליד בית הכנסת הוא מן המרהיבים ביופיים באזור.

עוד באמצע שנות ה-50 חיו יהודים ביפראן ובקהילות הסמוכות לה. המצבות בבית הקברות של יליג הן נושא למחקרים בימינו על קדמותם של היהודים באזור זה. בין אוצרות הרוח, שנשמרו בין יהודי המקום, בולטת ההגדה של פסח, שתורגמה כולה לברברית. ריקודי ה״אחוואש״ נשמרו ביניהם עד ימינו. זו היא שירה רבת חיוניות של גברים ונשים, הרוקדים בשתי שורות, זו לעומת זו.

ערב מבצע יכין מנתה הקהילה כ־300 יהודים, ומתוכם עזבו 103 במהלך המבצע.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

סאלי, סאלא (Salé, Sala)

עיר זו היא אחות תאומה לרבאט, בירת מרוקו כיום, ורק הנהר בוגרג מפריד ביניהן. החל במאה השנייה היתה סאלא עיר רומאית, ובה מושבה יהודית שעמה נמנו גם יהודים, מתייוונים. שושלת המווחדון העדיפה את רבאט על פניה. לשיא גדולתה הגיעה הקהילה עם בואם של מגורשי ספרד למרוקו.

סאלי הפכה לרפובליקה קטנה ועצמאית, שבה ישבו יהודים מהולנד ששירתו כדיפלומטים וביועצים בקשרים בין אירופה למרוקו. נמל סאלי היה שוקק תחבורה ימית גם לאפריקה ולאמריקה. עסקי הכלכלה והמסחר שגשגו, והיתה בעיר פריחה רוחנית ותרבותית.

סאלי היתה מרכז להפצת התעמולה השבתאית במאה ה־17, אך משנודעה התאסלמותו של שבתי צבי הפך ר׳ יעקב ששפורטש את המקום למעוז למלחמה בשבתאים. אחד מגדולי חכמי ישראל באותה תקופה היה ר׳ חיים בן עטר, שנולד בסאלי ובה עשה את שנות ילדותו.

תנופה נוספת קיבלה העיר במאה ה-18, עם עלייתו של הסולטאן איסמאעיל לשלטון וביסוס בירתו במכנאס. סאלי היתה עיר נמל מרכזית בקשרים הכלכליים שפיתח המלך עם מעצמות אירופה וצרפת ואנגליה בראשן. גם בתקופה זו פרחה התורה בעיר והבולט שבחכמים שבה היה ר׳ שמואל די אבילה, שקברו נשתמר בבית הקברות הישן שברבאט. הקשרים ההדוקים עם הקהילות של פאס, מכנאס, צפרו ותטואן הפכו את חמש הקהילות הללו ליחידה רוחנית אחת. בשנת 1750 בערך נטמעה קהילת סאלי בזו של רבאט, שמנתה כ-6,000 נפש. בני המשפחות היהודיות של שתי הקהילות היו אחראים לגביית מיסי המכס בנמלי מרוקו. סכנת כליה ארבה לקהילה בימי הסולטאן יזיד, אולם המושל ברגיאש הצילם תמורת כופר נפש בסכום כסף עצום.

רוח הקנאות לאיסלאם, שאחזה גם בממשיכיו של יזיד, לא בישרה טובות ליהודים. בשנת 1807 הוגבלו המגורים של בני היהודים בסאלי וברבאט, כמו בערים נוספות, לשכונה מיוחדת, המלאח המפורסם. אחת התוצאות החשובות של מדיניות זו היתה הגירתם של רבים מבני המקום לדרום אמריקה ולארץ ישראל. בין המתיישבים הראשונים בחיפה, ביפו ובירושלים במאה ה-19 היו בני אמזלג, עמיאל ומויאל.

היהודים שנותרו בסאלי חיו בבטחה פיזית בעיר, אך פחות מכך באזורים הכפריים, שבהם חיפשו רבים מהם את פרנסתם. תנאי החיים החברתיים והכלכליים בסאלי היו משותפים ליהודים ולמוסלמים ואף נתרקמה אווירה תרבותית מניחה את הדעת שבאה לידי ביטוי בתחום הלשון והמוסיקה. אך לאחר הפרוטקטוראט התחולל שינוי חברתי, שהיו לו תוצאות מרחיקות לכת. המשפחות העשירות, שהפעילות הכלכלית היתה חשובה להן, עברו לקזבלנקה — המרכז הפוליטי והכלכלי שהקימו הצרפתים בראשית שלטונם. אלה שנשארו בעיר תלו את תקוותם בהגנת השלטון הצרפתי ובתרבות שהוא פיתח. כבר בשנת 1913, שנה אחרי כינון הפרוטקטוראט הצרפתי, נפתח בית הספר של כי״ח בעיר, ועד מהרה הוא זכה לתמיכתו של הרב רפאל אנקאווה (1935-1848), שגם היה לרב הראשי הראשון בכל מרוקו. בבית העלמין בסאלי נבנה ״אוהל״ מפואר לזכרו.

הדבק העיקרי בין בני הקהילה היה הפעילות החברתית והרוחנית בהשראתם של הרבנים. בין המוסדות הבולטים בשתי הערים סאלי ורבאט, שהפכו לעיר אחת, היה בית הדין הרבני הגבוה לכל מרוקו, אך גם בני השכבות העממיות זכו לתשומת לב: במבואות השכונה של סאלי היה בית חולים חדש.

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם צמחה שכבה של משכילים, שפיתחה פעילות תרבותית מודרנית, ובין המוסדות הפעילים בקהילה היה חוג ציוני שרבנים ומשכילים תמכו בו. בשל כך קראו לעיר ״ירושלים של מרוקו״.

בשנת 1947 היו כעשרים אלף יהודים באזור סאלי-רבאט. בשנת 1961 נמנו בעיר 1,395 יהודים, ומתוכם עזבו 722 במהלך מבצע יכין. השכבה המשכילה היגרה לצרפת, לקנדה ולארצות הברית, אך רובם של יהודי סאלי עלו לארץ.

בבית הקהילה ובבית הכנסת החדש שוכנים נציגיהם של שרידי היהודים במרוקו. במקומות אלה נרקמת תוכנית להפוך את אתרי היהודים במאות הערים, העיירות והכפרים למוזיאונים, אנדרטאות ולוחות זיכרון לקהילה היהודית בת אלפיים השנה ויותר. סאלי היא מן הביטויים המובהקים של הרציפות היהודית במרוקו.

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד,ר מאיר בר אשרת ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)

סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.

החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.

העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.

בשעה טובה ומוצלחת….הגענו אל סוף החוברת הממצה הזו….הקורא אשר רוצה להעשיר את ידיעותיו על מרוקו בצורה קלה, ימצא בה עניין, כמו כן גם התלמידים המבכרים לכתוב עבודת שורשים על ארץ הולדת אביהם או סביהם….גם יוכלו להעזר בה…….

סאוטה, סבתא (Sebta, Ceuta)

סאוטה, ובפי הערבים סבתא, היא עיר בצפון מערב מרוקו, על חוף הים התיכון. בזכות קירבתה לגיברלטר (הנקודה הדרומית ביותר בחצי האי האיברי) נעשתה עוד בתקופה הרומית לנמל חשוב. המושבה היהודית שבה היתה ערש מולדתו של ר׳ יוסף אבן עקנין, תלמידו של הרמב״ם. התערותם של יהודי סאוטה בתרבות הערבית לא מנעה את המווחדון מלרדוף אותם. עיר זו זכתה לפריחה גדולה במאה ה-16, והיתה ראש גשר להתפשטותם של הספרדים במרוקו. מקומם של היהודים במסחר בעיר היה כמו בערי אירופה – גנואה ומרסיי, והוא החל עוד בראשית ימי הביניים המאוחרים. יהודי סאוטה הצטיינו במיוחד במלאכת צביעת בדים. יהודים שעזבו את שתי הקהילות הגדולות של סאפי ואזמור, שבדרום מערב מרוקו, עם יציאת הפורטוגלים מן הערים הללו, התיישבו בשנת 1542 בסאוטה, ואליהם נוספו גם אנוסים, פליטים מספרד ומן האיים הבליאריים שבאוקיאנוס האטלנטי.

החשש מהשפעתם של יהודים על נוצרים הביא את הספרדים לקבוע בשנים 1609-1607 תקנות מפורטות שאסרו לבוא במגע דתי כלשהו עם היהודים הבאים לסחור בעיר. משום כך לא היתה רציפות של יישוב יהודי בעיר זו, עד כינונה הרשמי של קהילה בשנת 1869. בשנת 1969 ישבו בה 600 יהודים ולהם ארגון מפותח, כולל מוסדות דתיים רבים. גם כיום יש בעיר כמה עשרות משפחות יהודיות ששורשיהן מגיעים עד התקופה האנדלוסית הקדומה. סאוטה היא היום אחת משתי המובלעות (האחרת היא מליליה) שנותרו לספרד בצפון אפריקה, וחרף תביעותיו של מלך מרוקו לפנותם, עומדים שליטי ספרד על דעתם, שזהו חלק בלתי נפרד מארצם ומעברם.

העיר היא מטרה לסיור שעיקרו האדריכלות הספרדית. העיר, על רחובותיה, כנסיותיה, הנמל שבה ואתרי השוק החופשי שבה, היא עדות למיטב הבנייה הספרדית במאות ה-20-19.

עמק התודגא – TODGUA

עמק זה הוא מן החשובים ביותר במרוקו הדרומית-מזרחית. הוא מחבר בין הדאדס ובין מרכזה של מרוקו (״המערב הפנימי״), שבה שכנו הערים המלכותיות — מכנאס ופאס, ומדרום – עם מחוז מראכש, מן המאוכלסים ביותר בכל המדינה. לגבינו יש לעמק חשיבות נוספת, כיוון שהוא חיבר בין האזורים הללו ובין ״נוף תאפילאלת״ — אזור יהודי מאז תקופת הגאונים.

מגורשי ספרד הגיעו בעיקר לאזורי החוף של הים התיכון בצפון והאוקיאנוס האטלנטי במערב. ואולם הם נרדפו גם שם על ידי האינקוויזיציה, ולכן היו מי שנמלטו משם לעמקי הפנים בדרום מרוקו. לפי מסורת שנשתמרה אצל הפליטים, הם קנו חמישה כפרים (״קצור״) בעמק הדאדס. חוקרים אחדים סבורים שהיו מהם שנדדו לעמק התודגא והצטרפו ליהודים ה״ישנים״ שבכפריו.

ליד הכפר הקדום של עמק התודגא הקימו הצרפתים אתר – נסוק, שעד מהרה הפך לעיר, תינגיר. בשנת 1948 מנתה הקהילה בעיר זו 643 נפש, אך בגלל תהליך העיור הפנימי במרוקו ובעקבות הקמת מדינת ישראל, פחתה האוכלוסייה היהודית בעמק זה.

יהודי האזור היו בעיקר בעלי מלאכה, ומהם באה הנהגת הקהילה. משפחה בולטת ביניהם היתה מבני אלחדאד, שנקראה כך משום שבניה עסקו במלאכת הברזל (חדאדה).

הקניון של עמק התודגא הוא מן היפים ביותר, והוא נעשה לאתר מועדף לטיולי ג׳יפים. קניון זה מחבר את דרום מערב מרוקו עם עמקי הדאדס ותאפילאלת. מלאחים יהודיים קטנים היו גם באספלו, בתאורירת ובאיית ורג׳דל.

סוף החוברת