ההתמודדות החברתית.תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט
ההתמודדות החברתית.
כיאה להשקפת עולם המבקשת לשלב מודרנה ומסורת, השכלה ויהדות, ראתה " שרל נטר " בתיקון החברה אחר הערכים הנעלים שיש לקיים. בהמשך למכוונות האזרחית המתוקנת, לפיה יש להיות אזרחים טובים ותורמים לחברה היהודית והכללית – יש להיות נאמנים לרשויות ולמוסדות השלטון, ב " שרל נטר " השקיעו משאבים אנושיים רבים במגמה זו. התנועה ראתה במללאח, הרובע היהודי המיושן, אחד ממפגעי החברה המרכזיים, ואת אוכלוסייתו כאוכלוסיית היעד הזקוקה ביותר לתיקון ולשיקום. ב " שרל נטר " עסקו רבות בסוגיה זו נעל דפי " נוער ", ובפועל – בפעילות החינוכית במסגרת " היחידות העממיות ". מהו דימויו של המללאח בעיני קברניטי " שרל נטר " ? מהן נקודות התורפה וכיצד היה בדעתם לקדם אוכלוסייה נחשלת זו ? על שאלות אלה ניתן לענות באמצעות מאמרים רבים שפורסמו ב " נוער ", שהציב בראש מעייניו בעיה זו. לעתים הרטוריקה המשיכילת אגרסיבית מאוד ולעתים עדינה יותר, אולם מכל מקום קברניטי " שרל נטר " יחפשו מזור לתחלואי הנוער במללאח.
לדידם עצם " האקלים האומלל של המללאח מאמלל את הנוער " ושם אותו מלכתחילה בנקודת פתיחה נחותה " של אנאלפבתיזם ובערות ". בעל המאמר טוען כי לעומת ארבעת אלפים ילדים הפוקדים את בתי הספר של כל ישראל חברים בקזבלנקה, כעשרת אלפים ילדים אינם לומדים בשום מסגרת בית ספרית. הם, חד וחלק, ברחוב ומעט מזעיר בעלי היכולת לצאת אל מחוץ למללאח : ראשית, גם אלה שמקבלים הכשרה מקצועית כלשהי אין ביכולתם להגיע עד לסיומה, ושנית, גם אם סיימו אין ביכולתם להשתחרר מהאווירה המשתקת והכובלת, שבה הם שרויים. לדעת כותב המאמר, הנוער הזה נטול כל רצון או תודעה של צורך בשינוי ובהתקדמות. ה " חדרים " – תלמודי תורה – בעיניו, מהווים מחסום לכל רצון לשינוי מעין זה.
מהו הפתרון לשיטתו ? יש לחולל מפנה בהריסת המללאח ובבניית רבעים חדשים שטופי שמש ומאווררים, אבל קודם לכול יש לחולל שינוי רוחני בקרב הנוער : הכרחי לקיים חינוך יסודי כמסגרת חובה ; יש ללמדם את חוסר הנחת מלכלוך, מעדריות ומבערות ; יש ללמדם את אהבת הטבע והשמש באמצעות ספורט וצופיות, ולבסוף יש לסלול את דרכם ללימודים גבוהים הן בתיכון והן באוניברסיטה.
להבנתו תוך עשר שנים, בעידודם של בני הקהילה המבטיחים יותר, ישתנה פרופיל הקהילה מקצה אל קצה.
תיאור קשה עוד יותר, של הישיבות במללאח, נמסר בידי אלופר המכונה " קריקה ". – Elofer dit croquet הוא שופך אור על יחסה של הציבוריות המשכילית של יהדות מרוקו, הקשורה בתפיסת העולם של " שרל נטר ", לעולם היהודי השברירי במללאח : הם תופסים אותו כעולם מתנוון ומסואב עד כדי שקיעה ואף חידלון, ויותר מכך ככיליון לנוער היהודי. במעין קול זעקה קורא " קריקה " להציל את הנוער, " עתידה של האומה הישראלית ", באמצעות הקמת ישיבות חדשות ומודרניות ".
במלאת שנה להולדת הביטאון " נוער " הוחלט להקדישו כל כולו לשאלת המללאח, תחת כותרת חריפה : " המללאח מאשים ".
במאמר הלקוח מהעיתון " אווניר אילוסטרי " 18.6.1931, נשמעת קריאת תיגר חריפה על הפרוטקטוראט הצרפתי, שלא השכיל להחזיר לבני המללאח את כבוד האדם כפי שחרט על דגלו : " בעלי חיים כבר לא חיים בתנאים אלה…כזכור יהודים עדיין נמנים על המין האנושי…עיריות המתפארות בבתי חולים מפוארים ובמוסדות עירוניים מודרניים של חסד, לצד ארמונותיהם המתנוססים לתפארה,, שוכנים רבעים אומללים….ובמקום שיחושו רחמים לנוכח העזובה בתנועת ביטול מתנחמים שבסך הכול שוכנים בהם יהודים….לא, אין זו בעיה יהודית כלל, אין זו בעיה כלל כי אם קלון מביש….לא גרו חיות בתנאים אלה הייתה " החברה להגנת החיות מביעה מחאה. לצערנו לא קיימה " חברה להגנת היהודים. אולם, שמא היהודים ידעו להתגונן ? הכיצד יהודים היודעים להילחם על מנת להקים בתי ספר, היודעים בלהט להקים מוסדו חסד, אינם נרתמים לטפל בסבל הנורא במללאח…אנו תובעים זכויות פוליטיות, אנו מוחים נגד החקיקה המשפילה ואנו צודקים. ואולם מדוע אין אנו מתקוממים נגד מציאות חברתית כה חמורה זו ? הכיצד ניתן לשאת עוד את הפער החברתי שהיה מקונן עליו הנביא עמוס ? …….אם אין אני לי מי לי ? החוברת סוקרת את המצוקה החברתית ברחבי המללאחים בקזבלנקה, במראכש ובמכנאס. אותם סממנים, אותה מצוקה, אותה מחאה.
הנוער בעלייה – תנועת " שרל נטר " במרוקו- יוסף שרביט
הרופא ד"ר ליאון בן זקן מתאר באופן " ציורי " את הביקור שלו אצל חולה במללאח בקזבלנקה : שוב באים לידי ביטוי סממני המצוקה – לכלוך, שלוליות, בוץ, העדר דרכים סלולות, העדר אוויר, לחות, העדר שמש, צפיפות קשה, העדר מיטות, העדר חשמל, העדר מים, ביוב פתוח, העדר תנאים סניטאריים נאותים, העדר היגיינה, עוני, דלות, העדר תזונה מספקת, העדר שירותים, זבובים, עכברים ועכברושים וג'וקים למאות. לדידו זוהי התשתית למחלות הפוקדות את המללאח – בראש וראשונה השחפת, הפוגעת בעיקר – 70% – בילדים מגיל חמש ומעלה, לצד הגזזת, והגרענת, TUBRCULOSE UNFANTILE, TEIGNE, TRACHOME – שלושת ה – T – דבר המסביר את התמותה הגבוהה של ילדים, באוכלוסייה המונה ארבעים אלף נפש.
מאמרו של אדם המכונה אסקה פונה לא רק לביקורת אלא לפתרון המתקרב להשקפה החינוכית חברתית העקרונית של " שרל נטר " : " בממלכה העזובה הזו הנקראת " מללאח " ביקרו אישים מצרפת ומארצות הברית והכול חשים תדהמה ואימה. יחד עם זה כבר איש לא מתרגש עוד מכך. בעל המאמר מאשים את אותם " תיירים " הפוקדים את המללאח, המחפשים בו אותנטיות וציוריות, אך אינם מתרגשים מ " מכה חברתית זו ". הוא טוען שלא מהם תבוא הישועה. ו " אף אם יצליחו נכבדים אלה להביא את הנציב הכללי של הפרוטקטוראט הצרפתי אל תוך הגטו שלנו, הללו חולפים והמללאח לעולם עומד על עומדו.
" הפילנתרופיה אין בה די לפתור בעיה חברתית כה מורכבת וחדה. בדיספרופורציה בין גודל המשימה ולבין דלות האמצעים מצויה הפילנתרופיה. היא אמנם ממתנת מעט את הסבל אולם היא אינה מבטלת אותו. פילנתרופיה הינה חסד במלוא מובן המילה, אולם אין בה אחריות חברתית ותחושת הסולידריות והאחווה….לנוכח אדישות זו, הגובלת בפלילים, מוסיף כרך זה לחיות בלא שמש ואוויר….השאלות הניצבות הן נחלתה של האוכלוסייה גופא. הבעיה משולבת בבעיה דמוגרפית, אתנית, חברתית ותרבותית. דהיינו זוהי בעיה פוליטית מובהקת. אמנם פילנתרופיה דינמית עשויה לעזור, אולם יותר מכול נדרש מנהל חברתי תקין השואף להבריא, לשקם, לנקות ולהתעלות……יש להביט על מציאות זו בפרספקטיבה הנכונה לאור המציאות האנומלית של הקיום היהודי בגולה…………רק בשאיפה למולדת יהודית נראה בהתמוטטות חומות הגטו לדורותיו…………………………
הכותב מדגיש כי רק עמידה עצמית, זיקפת הגו הלאומי וטיפוח הזהות היהודית – הם ביסוד השיקום המתבקש. זוהי תמצית ההשקפה החינוכית של " שרל נטר ".
ואריאציות שונות ומגוונות של אותה סוגיה מופיעות במקורותינו, באשר סוגיית המללאח עמודת בראש מעייניה של יהדות מרוקו, כבעיה חברתית מובהקת. אולם העיתון " נוער " היה מספיק הגון כדי לתת במה לביטוי כמה מרגעי האושר שבמללאח, רגעיו היהודיים והרוחניים.
ההתחברות לאותנטיות היהודית של המללאח, במיוחד בחגי ישראל, מסבה נחת עצומה לבעל המאמר, המתאר את המללאח של העיר צפרו בחג השבועות :
" לוא ידע בן המללאח את אושרו…..האושר שרוי בחיוך העוברים והשבים, הוא שרוי בתפילות הבוקעות מבתי הכנסיות…..הכול רחוקים מקשיי היום יום ושוב נשמעים משפטים כמו " למי איכפת מהימים האפלים כשמעת לעת אני נוגע בשלווה ובשלמות.
זו העת לפגוש בכנסת האורחים המרוקאים, המזרחית. דומה כי נפגשים שוב באבות האומה, בהכנסת האורחים של שבטי המדבר, בצניעותם של נשים, בביישנות המשרתות, וכל זאת על רקע תפאורה ולבוש מזרחיים…….
" זו העת לפגוש את העממיות והקהילתיות במלוא הדרה….היכן היא כיום רוח קהילה כה ייחודית זו, היכן היא הכרת שפת הקודש שזימרה את תולדות ישראל, תודות עם ה', היכן היא טבעיות זו, הכין היא ברית זו שבין חיים לאמונה התמימה, בין הלהט לפשטות וחיות מסורת ישראל.
באותה נימה כותב משיהו אחר, H.L, מאמר המהווה המשך לזה האחרון, ומנסה להסביר כי הדלות והעוני במללאח אין בהם בהכרח כדי להעיב על האושר והשמחה ועל החיבור לנצח ישראל ; כאילו היה מנסה לומר " היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה ". הוא מתאר בגעגועים מסוימים את חגיגות הילדים בחג השבועות, במסגרת בית הספר " אם הבנים " במללאח בצפרו.
הערת המחבר – קהילת צפרו היוותה מקור השראה ל " שרל נטר ", כדגם של קהילה מוצלחת במיוחד, הודות להירתמות הנמרצת של ראשיה, למרות דלות האמצעים.
" אם הבנים " בצפרו שרויה בשמחה, שמחת חג השבועות, חג הקציר. דמו בנפשכם חצר מוצלת מתחת לעצים גבוהים ועל ספסלים ישובים בני נוער תוססים ושמחים יחד עם זקני עם חיוך המבצבץ מתוך זקנם……..המורה לעברית עם " גנדורה " – ג'לביה – לבנה ותרבוש משוחח עם הנוכחים על פעילות בית הספר. לאחר מכן מתחילה פעילות " המועדון ". אילו ראיתם את הילדים והילדות צועדים לעבר הבמה נרגשים, מסמיקים ואף שוכחים את מילות תפקידם, הייתם בוודאי אף אתם מוקסמים מחינם שובה הלב……בחלק השני של התוכנית, הנקראת " רות ", אנו פוגשים את נעמי, רות ועורפה….את בועז בהליכתו האצילה של שייח מזרחי, וכולם משווים לעניינו מחזה תנ"כי…..נוכחותו של הרב עובדיה מעניקה נופך מיוחד למסיבת השבועות…….הראיתם את בני צפרו שרים ? הראיתם את הנשים הצעירות מכוסות בצעיף עדין ? הראיתם את הקשישים שרים וצוחקים יחד עם בני הנעורים ? החצר כולה צוהלת בשירים, חיוכים, ואף ריקודים. כן ריקודים….היה זה סמל האחווה המאפיינת את עם ישראל הצועד, על זקניו ונעריו, אל עבר האידיאל…."
תנועת שרל נטר – הלכה למעשה-יוסף שרביט
ייתכן שנשמעת בדבריו קריאת תיגר על הגישה הרציונאלית מדי של התפיסה החינוכית של כל ישראל חברים, הפוסחת על המימד הכה מרגש של הקהילה האותנטית, על המימד היהודי הצרוף. שמא מבקש הוא לומר כי האמת החינוכית והיהודית מצויה בין לבין, ולאו דווקא באפיק חינוכי אחד ויחיד. דומה כי בתווך מצויה השקפת העולם החינוכית של " שרל נטר " : מצד אחד להעניק ביטחון לבני הנוער ולהרחיב את אופקיו של עבר העולם הגדול והמודרני, ומן הצד השני – לכבד את קודשי ישראל, בלא כל תסביך נחיתות.
על רקע לבטים חינוכיים אלה מבקש בעל מאמר המערכת של " שרל נטר " ב – 3 באפריל 1948 להציג אסטרטגיה חינוכית דיאלקטית ואמביוולנטית : " שכן אין בונים על חורבות ואין נוטעים עץ על אדמה ביצתית……..
הכיצד ניתן לחנך ילדים ולחבבם את הספורט כשהיסודות רקובים והחומה מטה ליפול ? אם תאבו כי ילדינו יהיו בריאים, יפים וזקופי גו, עלינו לבנות בעבורם בית מאוורר ושטוף שמש. הגוף יתפתח באורח הרמוני, הרוח תהא צלולה והלב רגיש עד מאוד. החיוך שאנו רוצים כי יצטייר על שפתי ילדינו, הבה נתחיל לציירו על קירותינו. הבה נפתח שערינו וחלונותינו וניתן לאוויר הצלול והמחיה של המרחב לחדור בו. הכיצד השמחה יכולה לשכון עם הצלילים שבשיכון העוני, עם הריחות הלא נעימים ועינויי הרעב והמחלה ? הבה נבנה בטרם נחריב….זו העת למעשים ולהגשמה, ואם לא עכשיו אימתי ?
בקונגרס השנתי של הפדרציה של תנועות הנוער " שרל נטר " והצופים של יהדות מרוקו ובוגרי כל ישראל חברים, שהתקיים בפאס ב – 28-29 במאי 1950, יצאו בקריאה " להילחם בחירוף נפש בבעיות החברתיות כנגד המחלה, הבערות והעוני. באותו מעמד הציג אלפונסו צבע דוח פעילות של הפדרציה לשנת 1950, ממוקד בתנועת " שרל נטר ", כשהשאלה החברתית וסוגיית המללאח בלטה בו עד מאוד בהקשרן של " היחידות העממיות ". " הללו הופעלו ללא לאות על ידי אדגר גדג' ורוג'ה אבו בקזבלנקה, פאס, מכנאס, אוג'דה, מוגאדור ומראכש ", בזיקה לפעילות החברתית במללאח עצמו ובמחנות הקיץ. מתוך ארבעת אלפי הילדים שהגיעו למחנות הקיץ, הרוב נמנו על " היחידות העממיות ".
הערכה רבה הופנתה לאותן " יחידות עממיות " שפעלו בכל המללאחים של מרוקו. " היחידות העממיות " היוו מסגרת לחסרי מסגרת במללאח. בעיתון " נוער " נכתב על כך " אתם השמתם עצמכם למחנכים ומדריכים חברתיים של ילדים שהתאכזר גורלם במללאח והנכם פועלים תוך נדיבות לב ורצון טוב המסבירים את הצלחת יוזמותיכם ".
" שרל נטר " הייתה, כאמור, שותפה " למרכז החברתי לפעילות סוציאלית של המללאח, Centre Social du Mellah , שהיה מורכב מגופים סוציאליים בקהילה היהודית בשיתוף פעולה עם שליחי תנועות נוער מהארץ. היה זה גוף מתואם בעיקר לעשייה חברתית, כשהכול הסכימו להצהרתו המחודשת של המנהיג היהודי רב המוניטין ש"ד לוי כי " מרכז זה מנוע מלעסוק בהיבטים פוליטיים וכל כולו נרתם לעשייה חברתית סוציאלית בלבד.
ה " תיאום " האמור לא היה דבר מובן מאליו. להצהרה התמימה של ש"ד לוי קשורה פרשה לא כל כך תמימה מצד " המחלקה ליהודי המזרח התיכון ", מיסודה של הסוכנות היהודית. רוב השליחים בה באו משורות מפא"י ובעיקר ממפ"ם ; לא נמצאו בין שליחיה יוצאי " הפועל המזרחי ". מחלקה זו החזיקה בעמדות מפתח בצפון אפריקה בתחומי ארגון וחינוך של הסוכנות היהודית. עובדה זו, וכן העובדה כי עיקר עיסוקיה מצויים בתחומי החינוך בצפון אפריקה, גרמו לאנשי " הפועל המזרחי " לדחותה ולצאת במאבק נגדה ".
המחלקה החלה לפעול במרוקו במחצית השנייה של שנת 1949. ראש המחלקה י. זרובבל ונציגה בפריס א' פלג, ביקרו במרוקו. שליחיה – כעשרה במספר – הגיעו לשם בעיקר בסוף 1949 ובמחצית הראשונה של 1950. הם פעלו בתחומי הארגון הציוני " המגן , והחינוך הסוציאלי. שני שליחים פעלו בבית הספר בטנג'יר. אחד מהם, י' מיוחס, ביצע את משימתו התנועתית, וארגן תוך כדי עבודתו בבית הספר קבוצה לתנועת " השומר הצעיר ".
בקזבלנקה פעלה מרים אנגלברג – בן דב – בכל ישראל חברים, ושם ניסתה גם לגייס נוער לקבוצת " השומר הצעיר " שייסדה. רוב השליחים עבדו ב " מרכז השכונתי ", שנקרא גם " הבית הסוציאלי ", שהוקם על ידי המחלקה במללאח בקזבלנקה.
המרכז טיפל כנראה במאות אחדות של ילדים ובני נוער עזובים מהמללאח במגמה להכשירם לבקר בבית הספר ובתנועות הנוער וכן לקראת עלייתם ארצה. עבודת השליחים, שנעשתה ברוח ציונית ארץ ישראלית, זכתה להערכת גורמים בקזבלנקה.
משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת " השומר הצעיר ". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך " הבית הסוציאלי ". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב " בית הסוציאלי ", פעל כשליח " דרור " בקזבלנקה.
תנועת "שרל נטר" – הלכה למעשה
משימתם של אברהם ומרים בן דוד, משליחי המחלקה, הייתה גם לייסד קבוצה לתנועת "השומר הצעיר". הקבוצה נוסדה, ופעילותה התקיימה המחתרת ולעתים בתוך "הבית הסוציאלי". שליח מחלקה אחר, משה ברק, שיועד באופן רשמי לעבודה ב "בית הסוציאלי", פעל כשליח "דרור" בקזבלנקה.
עד מהרה זוהתה מחלקה זו, כבר בראשית פעילותה, כשלוחה של "דרור" ומפ"ם. אנשי "הפועל המזרחי" וגורמים דתיים במרוקו התייחסו בחשדנות כלפי המחלקה ושליחיה. גם שליחים יוצאי מפא"י בקזבלנקה גילו חוסר אהדה כלפי שליחים מהמחלקה, על רקע אישי ומפלגתי.
המוקד לביקורת "הפועל המזרחי" היה "הבית הסוציאלי". לדבריהם אין המחלקה המפלגתית הזו צריכה לעסוק בחינוך סוציאלי. עבודה זו מתבצעת ביתר מיומנות והכרת תנאי המקום על ידי ארגונים יהודים מקומיים, ולהם יש להעביר את תקציבי הסוכנות היהודית לפעולה זו. לדידם, "הבית הסוציאלי" אינו אלא אמצעי לחיזוק מפ"ם וארגוני הנוער שלה. באמצעותו הם מנצלים את עוניים של ילדים דתיים, ומפתים אותם להצטרף לשורותיהם. בהיות שליחי המחלקה קומוניסטים, הם מסכנים את יחסי הקהילה היהודית עם השלטונות.
רבנים במרוקו, שנאבקו נגד עליית הנוער, ביקרו גם את "הבית הסוציאלי", והזהירו הורים לבל ישלחו את ילדיהם אליו. ביקורת כלפי שליחי המחלקה באה גם מאישים חשובים בציבור היהודי במרוקו, כמו פול קלאמארו – יושב ראש הפדרציה הציונית, וסגנו אלפונסו צבע.
הביקורת כלפי המחלקה, הסכסוכים הפנימיים בין שליחי הסוכנות, הפוליטיזציה במנגנוני הסוכנות, שמועות על בזבוז כספים על ידי שליחים – כל אלה גרמו לפיחות חמור ולזילות במעמד השליחות הארץ ישראלית במרוקו. אישי ציבור דרשו לצמצם את המשלחת הישראלית ולטהר את האווירה הציבורית במנגנוני הסוכנות במרוקו. לגבי "הבית הסוציאלי" עלתה דרישה להעביר את הנהלתו לוועד מנהל ניטראלי, שיורכב מנציגי ארגונים מקומיים ושליחים.
בנובמבר 1950 התקיימו ביוזמת הפדרציה הציונית במרוקו ישיבות כדי לדון בהקמתו של ועד מתאם ל" בית הסוציאלי". בדיונים השתתפו נציגי המחלקה וארגונים שונים, ובתוכם אלפונסו צבע. צבע ביטא באותן ישיבות את עמדת "הפועל המזרחי", לפיה מנצלים "הבית הסוציאלי" והעשייה הסוציאלית לאינטרסים מפלגתיים סוציאליסטים, קומוניסטיים ואנטי דתיים.
פרשת מעצרם של שליחי המחלקה על ידי המשטרה הצרפתית, בשל חשד לזיוף ניירות, הביאה לקץ המחלקה השנויה במחלוקת, שפעולתה לוותה בקשיים מאז ראשיתה. מאבקים פנימיים בין אנשי "השומר הצעיר" לבין אנשי "הקיבוץ המאוחד", זיהויה כמחלקה של מפלגה, האשמתה בגלישה לתחומי מחלקות אחרות, ולבסוף – התנגדות לה בצפון אפריקה והזעזועים במרוקו – כל אלה החלישו מבפנים מעמדה,עד לביטולה. "הבית הסוציאלי" נוהל מעתה על ידי ועד מקומי ניטראלי ובסיוע שליחים ארץ ישראלים. אנשי "הפועל המזרחי" במרוקו השיגו את מבוקשם.
במכתבם של ד"ר ב' בן שלום, מנכ"ל "הנוער והחלוץ", ואריה סרפר מנהל המדור הצרפתי של "הנוער והחלוץ", הם מביעים את הערכתם העצומה לאדגר גדג' על המפעל החינוכי הכביר הקשור ב "יחידות העממיות" בזיקה לצופים : "אנו תקווה כי הספרים והחוברות שאנו שולחים בזה יסייעו בידך במגרת עבודתך עם "היחידות העממיות", בהם הנך מטפל בחסות הצופים".
בדוח הסיור של אשר אוחיון מאוגוסט ספטמבר 1951 ברחבי מרוקו – קזבלנקה, רבאט, פאס, צפרו, מכנאס, מראכש – מדובר בפעילות "היחידות העממיות בטיומלילין, שם התקיים סמינר ל – 32 מדרכים של אזור צפון מרוקו, וכן על עונג שבת בטנג'יר כשמאתיים ילדי "היחידות העממיות", רוכזו שם – לצד פעילות עם בני עקיבא וקבוצת אדמונד פלג. הוא גם מתאר את גאוותו על כך ששרים שירים עבריים וארץ ישראליים.
אשר אוחיון שהיה שליח ה D.E.J.J הקשור לצופים, מדווח על "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית. הוא מסביר בדוח מפורט מ – 3.1.1955 על אותן יחידות שהיוו את גולת הכותרת החברתית של תנועת הנוער "שרל נטר" בתוככי המללאח :
"היחידות העממיות" מאורגנות בקבוצות של שלושים בנים ובנות בריכוז של מדריך – בדרך כלל מדריך מה "צופים". מעבר לעבודות המלאכה שכבר צוטטו לעיל – חשמל, נגרות, קדרות, אריגה – התוכנית שלהם כוללת יציאה לפעילות אל מחוץ לסניף – בימי א' משחקים, ספורט, טיולים כשמחנות הקיץ מהווים גולת הכותרת של הפעילות השנתית – בה נכללים מסרים אזרחיים, מוסריים באמצעות אמצעים דידקטיים מתאימים. כל קבוצה מקבלת " ארוחת עשר, בגדים ונעליים. סמינרים להכשרה והשתלמות, מאורגנים באורח תקופתי על ידי ה D.E.J.J בסיוע " השירות לנוער ולספורט.
פעולות "היחידות העממיות" בשלהי התקופה הצרפתית במרוקו, בעיר אוג'דה, מתוארת במלוא צבעוניותה במכתב שנשלח למחלקת הנוער והחלוץ בהסתדרות הציונית העולמית בירושלים, על ידי מזכיר הצופים, יצחק כהן :
הסניף המקומי של הצופים מחולק לשתי חטיבות – החטיבה הצופית המובהקת והחטיבה המורחבת המכונית " U.P " או יחידות עממיות…..הללו בני המללאח באוג'דה – הגם שאין באוג'דה מללאח מובהק, הנמנים על המשפחות הנזקקות בעיר. אנו מכנסים אותם פעמים בשבוע באולם די גדול שהוענק על ידי הקהילה היהודית…….אנו משתדלים להשלים, לטוב ולמוטב, את חינוכם : אנו מלמדים אותם שירים, משחקים וריקודים. מדי פעם אני מרצה על ארץ ישראל לילדים בני 14 – 16 המאוד קשובים, שמאוד אוהבים פעילויות מעין אלה. ילדים אלו עם הרבה חסכים, ועל כן אנו משתדלים להגיש להם "ארוחות עשר" ואחת לשבועיים אנו מקרינים להם סרט…."היחידות העממיות" מונות 92 ילדים ועל כן אנא להיענות לבקשותינו מבחינה חומרית ומשלוח ספרים וחוברות על מנת לשפר את פעילויותינו …..
ובמכתב אחר ובאותה צבעוניות…….
…הכול נענו להזמנה לפעילות הפורימית באוג'דה שאורגנה במלואה על ידי "היחידות העממיות"…החילונו בשירה ובמשחקי חברה ופנטומימה המגלמים את סיפור מגילת אסתר תוך קריאת הספור על ידי אחד המדריכים…..כל התחפושות עוצבו בידי ילדים בני 8 – 10 שמעולם לא ראו מספריים ושהיה עליהם ללמוד הכול מההתחלה….מכל מקום להם מגיעה כל הזכות בהכנת התפאורה והמסיבה….הצופים מאוד העריכו ומאוד נהנו מכל המחזה……..כל קבוצת הצופים בצוותא לרבות "היחידות העממיות" נטלו חלק במסיבה של פורים ונטלו חלק בהכנות לקראת חג הפסח…….
יש לציין ש " היחידות העממיות, בחסות D.E.J.J, הביאו להרמתם של שני ארגונים מקוריים. הראשון היה "המעון לילד היהודי", שאכלס כמאה ילדים, בנים ובנות, במסגרת פנימייה למשך היום בלבד. הילדים, הסובלים ממצב סוציאלי קשה, גויסו על ידי השירותים הסוציאליים של הג'וינט. במעון הודרכו הילדים על ידי הצופים במשך היום ועיקר עיסוקם היה מלאכת יד וטיולים. אחר השעה חמש הפעילה כל ישראל חברים תוכנית לימודים מתאימה. מבחינה רפואית היו ילדי המעון בהשגחת השירותים הרפואיים של אוז"ה – O.S.E
הארגון השני שהוקם על ידי ה – D.E.J.J היו הקבוצות האוטונומיות של המללאח. במללאח היו קיימות חבורות מאורגנות של צעירים. ה – D.E.J.J הציע להם ייעוץ ותמיכה חומרית, מבלי לשלבם בתוך "היחידות העממיות". אלפי ילדים, חברים ב "יחידות העממיות", היו מבלים כמה שבועות במחנות הקיץ ביערות האטלס התיכון שאורגנו על ידי , "שרל נטר", בתיאום עם ה – S.I.S.
כאשר סיימו הילדים את שהותם ב "יחידות העממיות" פנו לארבעה אפיקים עיקריים. 1 – השתלבות בבתי ספר רגילים, לצעירים ביותר ; 2 – המשך לימודים בבתי ספר מקצועיים ברשת " אורט ", למבוגרים יותר ; 3 – עלייה לארץ ישראל ; 4 – יציאה לשוק העבודה המקומי.
אין ספק כי כל אפיקי הפעילות החינוכיים של "שרל נטר", אם בזיקה ליהדות, אם בזיקה לארץ ישראל, מתנקזים בסופו של דבר לסוגיה החברתית, ועל כך גאוותה. הן בכתב והן בעל פה, כל המקורות מדברים על הצורך הדחוף להרים את החברה היהודית הנחשלת ואת בני הנוער שבה לרמות גבוהות יותר של יכולת אנושית, אזרחית ויהודית, וכל זאת תוך כיבוד המסורת וקדושי ישראל מצד אחד וכיבוד אורחות החיים של נוער זה מצד שני. לא היה בכוונת "שרל נטר" לזעזע את אמות הסיפים במובן המתנשא, אלא לנקוט גישה הולמת, תוך רגישות היאה לתנועת נוער ולשלב בה את הנוער באורח הדרגתי וזהירות המתבקשת.
En 1949, Edgar Guedj (de son totem scout LYNCLAIR « Lynx clairvoyant ») crée au Maroc le Département éducatif de la jeunesse juive : DEJJ, dans un élan de solidarité à l’égard d’une communauté numériquement importante mais confrontée à de nombreuses problématiques socio-économiques.
Ses propositions éducatives et sociales concernent, en priorité, les jeunes laissés pour compte par le système scolaire. Lynclair s’appuie sur la notion de service d’autrui (promesse des chefs scouts) pour mobiliser les cadres en faveur de la jeunesse défavorisée
שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער-יוסף שרביט
פרק ה'
שאלת ארץ ישראל ומדינת ישראל
הגנה עצמית, עלייה, העפלה ועליית הנוער
העלייה ממרוקו בפרספקטיבה כוללת של כלל ארצות האסלאם. 
שני תהליכים מרכזיים מאפיינים את העולם הערבי בעשור האחרון להקמת מדינת ישראל : האחד הוא תהליך הדקולוניזציה, תהליך הפינוי של מדינות אירופה ששלטו בארצות האסלאם. שלטון ישיר או שלטון חסות – פרוטקטוראט. צרפת התנגדה להעניק עצמאות לעמי צפון אפריקה. חלק מהמאבקים הלאומיים בצפון אפריקה הסתיימו מתוך הבנה – תוניסיה ומרוקו ב – 1956 – וחלקם מתוך מלחמה עקובה מדם – אלג'יריה 1962. התהליך השני הוא התגברות המגמות הפאן ערביות והפאן אסלאמיות, שחידשו מסורות של אחדות כלל ערבית מתקופת הח'ליפים והכיבושים הגדולים של האסלאם בימי הביניים. המשמעות הפוליטית המיידית הייתה איחוד הכוחות הערביים למאבק נגד הישות הציונית באופן ישיר ונגד המרב באופן עקיף.
תהליכים אלו השפיעו על מצב היהודים בארצות האסלאם, בזיקה להקמת מדינת ישראל, ארץ, ארץ וקלסתר פניה : לא הרי המדינות שלחמו בישראל – מצרים, לבנון, סוריה ועיראק – שבהן היה מצב היהודים קשה במיוחד ותנאי היציאה מהן היו בדרכים חשאיות, כהרי המדינות שלא לחמו בישראל – לוב, איראן, תימן, עדן ותורכיה – שבהן מצב היהודים היה נוח יחסית ומהן יצאו ללא קשיים מיוחדים ובאופן חוקי. לא הרי הרפובליקות המוסלמיות בברית המועצות ומדינות רחוקות – קזחסטאן, אוזבקיסטאן, אזרביג'אן – שלא הושפעו מהסכסוך הערבי ישראלי ויהודיהן נותקו מתהליכים שפקדו את יהדו ארצות האסלאם בשל "מסך הברזל", כהרי מדינות צפון אפריקה הצרפתית – מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה – שנאבקו בתקופה זו על עצמאותן, ופגיעה ביהודים עלולה הייתה לפגוע בסיכוייהן להצליח במאבק. מדינות אלה היוו גורם מרסן ומרכך בחומת העוינות למדינת ישראל. מצב היהודים בהן היה טוב יחסית, ועד שזכו לעצמאותן לא היה כל קושי להוציא מהן יהודים. לאחר שהיו למדינות עצמאיות השתנו התנאים, ומצב היהודים בהן, ובמרוקו במיוחד, הוחמר. הקמת מדינת ישראל התקבלה בהתלהבות בקרב היהודים בארצות האסלאם, אם כי לא תמיד ניתן לבטא שמחה זו בפומבי. ככלל, יהודים רבים בארצות האסלאם ראו בהקמתה של מדינת ישראל מעשה של ההשגחה העליונה ואות לביאת המשיח. חלום בן אלפיים התגשם.
בתקופה שבין הקמת מדינת ישראל לחתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה – יולי 1949 – הורע מצבם של היהודים בארצות האסלאם. עשרות יהודים נהרגו ומאות נפצעו בשלוש התפרצויות אלימות וקשות במרוקו, בלוב ובמצרים. הסיבות לכך היו רבות ומגוונות : המעפילים שעלו לפני הקמת המדינה, פעילות הליגה הערבית, התחזקות הפעילות הציונית בארצות האסלאם, עליית הגח"ל – גיוס חוץ לארץ – והמח"ל – מתנדבי חוץ לארץ, במיוחד מצפון אפריקה, השתתפותן של כמה ממדינות ערב ושל מתנדבים ממדינות אחרות בפלישה לארץ ישראל, והזיהוי של היהודים ושל הציונות עם הקולוניאליזם והמערב.
כשבעים אחוז מיהודי ארצות האסלאם הגיעו למדינת ישראל ; השאר היגרו לצרפת, לקנדה, לבריטניה ולאיטליה. העלייה נוהלה רובה ככולה, על ידי מוסדות מדינת ישראל והסוכנות היהודית, בשיתוף ארגונים יהודיים בין לאומיים וממשלות ידידותיות. מדינת ישראל פעלה באמצעות המוסד, והסוכנות באמצעות מחלקת העלייה.
אפשר להבחין בשלושה דפוסי פעולה מרכזיים בטיפול בעלייה : גלויות מתחסלות – עיראק, לוב ותימן ' עלייה מבוקרת – תוניסיה, מרוקו, איראן – ; ועלייה חשאית – סוריה, לבנון, מצרים ומרוקו.
העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.
ממדי העלייה הגדולה למדינת שיראל שלחייבו היערכות של המוסדות הקולטים מחד גיסא, וההנחה כי אין סכנה ביטחונית מיידית ליהודים מארצות מסוימות מאידך גיסא, היו הבסיס להחלטה על העלייה המבוקרת והסלקטיבית. ההנחה הייתה כי מערכות הקליטה יקרסו אם תימשך העלייה בממדים המוניים, והמסקנה הייתה כי ישי לנהוג צמצום ובקרה בעניין העלייה. אולם הביצוע היה בעייתי מבחינה מוסרית, ולהלכה אף סתר את מדיניות השערים הפתוחים לעלייה חופשית של כל יהודי למדינת ישראל.
העלייה ממרוקו בין השנים 1947 – 1949 הייתה בלתי לגאלית. היא אורגנה וקיבלה השראה משליחי המוסד לעלייה ב' ומפעילים צעירים מקומיים – בין היתר בוגרי "שרל נטר" -.בשנים הללו, כאמור, הגיעו לישראל לפחות 25 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו.
בשנים 1948 – 1956 לא נשקפה ליהודים במרוקו סכנת קיום, ולכן התבצע תהליך העלייה משם בהדרגה : בשלב הראשון נבחרו המועמדים לעלייה מבין אלה שעמדו במספר תנאים כמו גיל, מספר נפשות במשפחה וכשירות בריאותית. השלב השני היה "חיסול כפרים , – בהתאם לתפיסה כי יש להתכונן למצב שבו חיי יהודים יעמדו בסכנה, הוחל בתהליך של ריכוז יהודי הכפרים בערים ; השלב השלישי כלל טיפול בריאותי ביהודי המקום וריפויָם לקראת עלייתם. במרוקו רוכזו היהודים במחנה "קדימה", שבו החלימו ממחלות קשות ומדבקות. לאחר הטיפול הרפואי הועברו היהודים למחנות מעבר במרסיי שבדרום צרפת, ומשם לישראל .
בשש שנות קיומו 1949 – 1956 של ארגון "קדימה" – שמו של מחנה המעבר אשר הוקם ביולי 1949 מחוץ לקזבלנקה, בדרך למזאגאן, עלו באמצעותו לפחות 90 אלף יהודים מכל רחבי המדינה : מהמרכזים העירוניים, מהרי האטלס ומכפרי גרום הארץ וצפונה. מ – 250 אלף יהודים בתחילת שנות החמישים, נותרו במרוקו באמצע שנות החמישים 160 אלף יהודים.
פרק העלייה החשאית, שבמסגרתה הועברו והוברחו יהודי מרוקו בים באוויר וביבשה, החל עם עצמאות מרוקו.
משנת 1956 עד "מבצע יכין" – 1961 – עלו לארץ בדרכים חשאיות 25 אלף יהודים, וב "מבצע יכין" עלו עד שנת 1963, גם כן בדרכים חשאיות, 75 אלף יהודים ממרוקו.
חברי הפדרציה הציונית במרוקו לא היו תמימי דעים בשאלת העלייה הסלקטיבית ובדבר הצורך בהכשרה חינוכית חלוצית של הנוער לפני העלייה. הפדרציה הציונית המרוקאית הייתה כאמור ארגון גג של כל האגודות הציוניות שפעלו במרוקו לאחר מלחמת העולם השנייה. בתוך הפדרציה היה ייצוג לקשת מגוונת של נציגי תנועות ומפלגות ציוניות ישראליות – "פועלי ציון" / מפאי, מפ"ם, ציונים כלליים, "חרות", " מזרחי" / הפועל המזרחי – שניהלו ביניהן מאבקים סמויים. כל תנועה ארגנה ועידות, ריכזה פעולות תרבות וקשרה קשרים עם השליחים המפלגתיים מישראל ועם עמיתיהם בצרפת. השלטון הצרפתי, שעד מלחמת העולם השנייה התנגד לפעילות הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, הסכים להעלים עין מפעילות זו. פול קלאמארו, יושב ראש הפדרציה הציונית, שיקף את דעתם של כמה מהציונים המרוקאים הבכירים, כשאר קרא בשנת 1979 לעליית איכות. הוא סבר שחלק מהעולים שעלו בתקופת ההעפלה – 1947 – 1949, לא היו מוכנים מבחינות נפשית וחברתית לקליטתם בארץ, ואף שחיוני לגלות הבנה לשאיפתו של כל יהודי המבקש לעזוב את מרוקו, הבריחה ממרוקו לישראל ללא הכנה מוקדמת עלולה להוביל לתסכול ולאכזבה. הוא טען שיש לפקח על העלייה, שיש צורך בהכשרה יעילה, במבדקי בריאות, בידיעת העברית ובהכרת התרבות הישראלית.
ההחמרה במצב היהודים מבחינות פוליטית וכלכלית ערב קבלת העצמאות במרוקו חיזקה את תביעות הפדרציה לזרז את יציאת היהודים ממרוקו. דוגמה אופיינית למגמה זו אפשר למצוא בדברי הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית בירושלים. הוא טען כי הגיעה העת לפנות יהודים קבין ממרוקו. הוא טען שיש במרוקו יהודים אופטימיים המאמינים שיוכלו להשתלב בחברה המרוקאית אם רק יתכחשו לקשר שלהם עם ישראל ; לעומתם יהודים פסימיים סבורים שעדיין נותר להם זמן, חודשים או שנים, וכי עדיין לא הגיעה שעת ההכרעה ; אולם רבים רוצים לעזוב את מרוקו מיד, בטרם יינעלו השערים.
לדברי אלפונסו צבע, "יהודי מרוקו תולים עיניהם בישראל ומצפים לישועה. אין הם תובעים" מרבד קסמים ", אלא מכסה חודשית – של חמשת אלפים נפש, הקלה בתקנון הסלקציה והגבלתן". אלפונסו צבע הביע את חששו כי אם העלייה ממרוקו תתפרס על פני כמה שנים קיימת סכנה להספקתה. ישראל אומנם הגדילה באותה עת את מכסות העלייה מצפון אפריקה, לרבות ממרוקו, אול עליית הצלה בדומה לעליית יהודי עיראק ותימן לא התקיימה. ההתכחשות לישראל, שאלפונסו צבע רמז אליה, או חכמיהה להשתלבות במרוקו שעמדה על סף קבלת עצמאותה – הייתה בעיקרה נחלתם של יהודים משכילים, אנשי המקצועות החופשיים.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית. יוסף שרביט-2004
באותה תקופה נחלקה העילית היהודית לשלושה זרמים : הזרם הצרפתי, שאנשיו ראו את עתידם בצרפת ויותר מאוחר גם בקוויבק אשר בקנדה ; הזרם הלאומי ציוני, שבחלקו היה מקורב למדינת ישראל ולפעילות הציונית ושמספר מנהיגים משורותיו עלו לישראל ; וזרם חסידי ההשתלבות במרוקו עצמאית ומקדמת אשר תקום בשנת 1956. רוב יהודי מרוקו, לרבות כמה מבני העילית, היו רחוקים מלקבל את השקפת העולם של ההשתלבות וחששו לעתידם הפוליטי, החברתי והכלכלי.
פול קלאמארו גילה ספקנות כלפי הניסיונות לקרב בין יהודים ומוסלמים, כפי שנעשו בקרב מפלגת " האיסתיקלאל ". בינואר 1956 הוא העריך שההחלטה לזרז את הענקת העצמאות למרוקו לא תשאיר כל ספק ביחס למדיניותה של ממשלת מרוקו כלפי העלייה – לדעתו לא תורשה עלייה המונית מאורגנת, משום שממשלת מרוקו הכריזה שהיא נאמנה להכרזת זכויות האדם והתיימרה להיות דמוקרטית. לדבריו, ממשלה כזאת תפרש את העלייה כחוסר אמון בה וכהוכחה שהיחסים בין במוסלמים והיהודים לא היו תקינים.
כמו אלפונסו צבע, גם פול קלאמארו דרש הגדלת מכסות עלייה. הוא אמר כי יציאת חמשת אלפים עד ששת אלפים יהודים בחודש הינה צו השעה, ובעיקר לגבי אנשי הכפרים, ששלושים – ארבעים אלף מהם היו נתונים בתנאי מצוקה קשים מנשוא.
אלא שנבואת הזעם של אלפונסו צבע ופול קלאמארו מיהרה להתגשם : תוך מספר חודשים נסגרו שערי העלייה ופעילות הפדרציה הציונית במרוקו נאסרה.
במהלך שנת 1956 נפגשו שלמה זלמן שרגאי, ראש מחלקת העלייה בסוכנות היהודית – בשנים 1954 – 1968, ואיסר הראל, ראש המוסד, והניחו תשתית לתוכנית עלייה חשאית בסיוע "המסגרת" ,. שלמה חביליו פיקד על "המסגרת" בשנים 1955 – 1960 ואפרי רונאל בשנים 1960 – 1964. מפקד "המסגרת" היה כפוף ישירות לראש המוסד בארץ .
מעצמאות מרוקו בשנת 1956 ועד לטביעת הספינה "אגוז" בינואר 1961 התנהלה העלייה ממרוקו בחשאי. "המסגרת" במרוקו התפצלה לכמה שלוחות :
1 – שלוחת ההגנה העצמית – שנודעה בכינוי "גונן" או "לביא" – הכשירה נוער מקומי להגן על הקהילות היהודיות מפני פגיעות. זרוע ההגנה העצמית גויסה לסייע לפעולות החשאיות לאחר שהסכנות לפגיעה ביהודים לא התממשו.
2 – שלוחת המודיעין עסקה בגיוס צעירים יהודים מקומיים לשתי מטרות : לאיסוף מידע בעוד מועד על כוונות השלטונות והמהלכים שעמדו לנקוט בחשיפת פעילות ציונית, ולמעקב אחר המתרחש בקהילות היהודיות.
3 – שלוחה שכינויה היה "הבאלט" פעלה בקרב תנועות הנוער החלוציות, ורכזיה הישראלים ארגנו פעילות ציונית בדירות מבטחים ובמועדוני מחתרת של "בני עקיבא", "דרור", "השומר הצעיר", ו "הבונים". מיטב חניכי התנועות הופרדו משלוחה זו וגויסו לשלוחות האחרות של "המסגרת" לרבות בתחום העלייה.
4 – שלוחת "העורף הציבורי", שאנשיה היו מבוגרים יותר, שימשה גשר בין "המסגרת" לקהילות היהודיות וסייעה בגיוס הגנה משפטית לפעילי הארגון שנעצרו בידי השלטונות.
5 – שלוחת העלייה – "המקהלה" הייתה השלוחה הפעילה ביותר, שנהנתה משיתוף פעולה של שלוחת "גונן". היא שאבה את כוח האדם שלה מתנועות הנוער, משלוחת "גונן" ומגיוס מיוחד ממקורות מחוץ לצרפת. ככל הנראה הייתה שלוחה נוספת, "גסטון", שפעלו בה חברי תנועת הצופים היהודית במרוקו – חברי "שרל נטר" לשעבר – בנפרד מתנועות הנוער הציוניות.
פעולת העלייה החשאית בהברחת גבולות הי וביבשה נעשתה דרך שגרה בין השנים 1957 – 1961. במשך הזמן נוצרו דפוסי עבודה כמעט קבועים, במיוחד בכל הקשור ליציאה דרך צפון מרוקו : צעירים מתנועות הנוער, שהושאלו לעבודת "המקהלה", היו מבקרים בכפרים, בעיירות ובשכונות היהודיות בערים הגדולות יחד עם פעילים אחרים של "המסגרת", ומבררים מי הם המעוניינים לעלות לישראל. מקובל היה שצעירים אלה לא פעלו באזור מגוריהם כי אם באזורים שבהם אין מכירים אותם. החוליות האלה קיבלו מעמד של "ניידות" ב- 1959 – 1960. לאחר שהפעילים יצרו מגע עם מועמדים לעלייה הם הודיעו על מועד היציאה, על הסדרים מוסכמים ועל מקומות המפגש. במועד שנקבע, על פי רוב בלילה, היו המשפחות יוצאות בחשאי עם מטען קל לדרך, ואילו המטען הכבד הגיע אחריהן. העולים הגיעו מאזורים שונים לתחנה מוסכמת מראש ושוכנו בבתים או בבתי מלון לזמן מה, לפעמים אף למספר ימים. בהגיעם סמוך לגבול של המובלעות הספרדיות של סיאוטה ומיליליה – לאזור הים התיכון או בגבול היבשתי, שותפו בפעולה לעתים קרובות גם מבריחים מקומיים. נתיבי ההברחה החשאית ממרוקו, ביוזמת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים, עברו בין היתר דרך אלג'יריה, הנמלים הימי והאווירי בקזבלנקה, טנג'יר, תיטואן, דרום ספרד – אלחסירס, מלגה – וגיברלטר – תחת שלטון בריטי.
פעולת ההברחה של היהודים ממרוקו התנהלה בשני שלבים מרכזיים : הראשון, הבאת עולים לערי חוף הים התיכון בצפון אפריקה ; והשני, הברחת היהודים מצפון מרוקו לגיברלטר. צפון מרוקו היה עד שנת 1956 אזור ספרדי. לאחר שקיבלה מרוקו את עצמאותה הסכימה ספרד להעביר גם אזורים אלה לשליטת מרוקו, למעט סאוטה ומיליליה שנשארו אזורים ספרדיים. "המסגרת" במרוקו השתדלה להביא את היהודים לאזורי המובלעות הספרדיות.
"תעשיית הדרכונים המזויפים" זכורה בהצלחתה היוצאת דופן במרוקו. לאחר אסון הטביעה של ספינת "אגוז" הוחל במבצע "יכין" – 1961, שהופעל במסווה של משרד הגירה לצפון אמריקה, היא"ס, בשיתוף פעולה עם המוסד, "המסגרת" והסוכנות היהודית.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.
יוסף שרביט-2004 –עמ' 137-134
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית
עליית הנוער.
פעילות עליית הנוער ממרוקו החלה עם הקמת המדינה :
1 – עם העלייה הגדולה משנת 1949 שאפו הילדים לעלות לארץ, ומשפחותיהם הסכימו לעלייתם, בתקווה שבעקבות ילדיהם יעלו אף הם. בשנים 1949 – 1952 עדים פעלה עליית הנוער בחסות ארגון " קדימה ". עד 1951 לא החמירו בקבלת עולים, פרט למכסות עלייה שצומצמו מדי פעם ובדיקות רפואיות שלא היו קפדניות מדי. הרקע החברתי ורמת ההשכלה של הילדים לא נבדקו. היה מקובל שטיפול רפואי קפדני ייעשה בבתי עליית הנוער בצרפת, בנורבגיה ובשוויץ או במחנות המעבר במרסיי.
2 – בשנת 1952 החלה עליית הנוער בפעולה עצמאית. בד בבד עם משבר בעלייה ממרוקו בשנים 1953 – 1954 חלה גם ירידה במספר המועמדים לעליית הנוער. בשנת 1953 הוחלט בירושלים על מדיניות שרירותית, לפיה כל נער המועמד לעליית הנוער שבמשפחתו יש חולה, לא יאושר לעלייה גם אם הוא בריא – וגם אם משפחתו אינה מועמדת לעלייה. משטר הסלקציה וצמצום מכסות העלייה האטו את היקף העלייה במידה משמעותית. בשנת 1953 עלו במסגרת עליית הנוער קבוצות קטנות, עד 20 ילד בחודש במקום 150 או יותר במכסות החודשיות של 1950 – 1951. הורים רבים התקוממו לאחר שדרישתם בשנת 1952 – כתנאי למסירת ילדיהן לעליית הנוער – להתחייבות בכתב שהם יעלו בעקבות ילדיהם, נענתה בסירוב מוחלט.
3 – בשנים 1954 – 1955 הומרו עקרונות הסלקציה ושונו דרכי קבלת הנוער למוסדות עליית הנוער. הבדיקות הרפואיות נעשו קפדניות יותר ונוספו אליהן בחינות לקביעת השכלתם של הילדים. אולם נוכח ההחרפה במאבק הלאומי המרוקאי וחשש היהודים כי עתידם הפוליטי, הכלכלי והביטחוני נתון בסכנה, התחזקה מגמת העלייה ומשרד עליית הנוער בקזבלנקה ונציגיו באזורים אחרים הפכו לגורמים חשובים במללאח, על אף ההנגדות למפעל זה בקרב חוגים דתיים ובין מנהגים חילוניים שביקרו קשה את מדיניות הסלקציה.
4 – עם עצמאות מרוקו וטרם סגירת שערי העלייה – סתיו 1955 – קיץ 1956, הצליחה עליית הנוער בסיוע נציגיה ברחבי מרוקו, שכללו בין היתר מורים ומחנכים של בתי הספר של כל ישראל חברים, להעלות מאות בני נוער.
בני הנוער עברו בדרך כלל חמש תחנות בעלייתם ארצה. התחנה הראשונה הייתה במחנה " קדימה ; התחנה השנייה הייתה במחנה של מרסיי, שם שהו מספר שבועות כדי לעבור בדיקות רפואיות, נוסף לבדיקות ולטיפול הרפואי שקיבלו במרוקו במסגרת מיון הילדים.התחנה השלישית הייתה ליד מונפליה, במחנה קמבוז, שם שהו חודשים וקיבלו חינוך ישראלי והכשרה מקצועית וחקלאית ; התחנה הרביעית הייתה "שער העלייה" בישראל ומשם לתחנה החמישית – רמת הדסה, לפני פיזורם במקומות הקליטה : הקיבוצים רוחמה, ברור חיל וניצנים, חוות סג'רה וכפר הנוער בתיה, מכבי וכפר הנוער הדתי.
רוב הילדים באו עליית הנוער מקזבלנקה ומערי השדה. רק מעטים באו מכפרים בהרי האטלס ומיישובים בשולי מדבר סהרה. עד 1954 היו כמעט כולם ילדי המללאח. בשנים 1955 – 1956 החלו להגיע לעליית הנוער ילדי הרבעים האירופיים, מהשכבה הבורגנית המבוססת יותר.
אלה הנתונים על עליית הנוער ממרוקו : בשנת 1947 – 765 עולים, במסגרת עליית הנוער ; בשנת 1950 – 455 עולים ; בשנת 1951 – 1.700 עולים ; בשנים 1952 – 1954 19600 עולים ; בשנת 1955 – 691 עולים ; ולבסוף, בשנת 1956 – ההערכה היא כי 1.000 בני נוער עלו במסגרת עליית הנוער.
קברניטי " שרל נטר " בהחלט נרתמו לשיתוף פעולה עם שליחי הסוכנות היהודית כדי להעלות בני נוער במסגרת עליית הנוער. אולם סוגיה זו זכתה לדיון נוקב בחוגים של "שרל נטר", באשר לזכותו וחובתו של הנוער היהודי במרוקו, שברובו מסורתי, לשמור על אופיו התרבותי תוך כיבוד אורחותיו במסגרות הולמות.
בסוף שנת 1958 הגיעו לצפון אפריקה שמועות ממרכזי עליית הנוער באיטליה ובעיקר בצרפת, על הימצאותו של נוער דתי צפון אפריקאי במסגרות לא דתיות של עליית הנוער. שמועות דומות באו מן הארץ מראשית שנת 1949. הן התחזקו בשנים 1950 – 1951, ונמשכו לסירוגין עד לשנת 1956.
השמועות היו מגוונות בתוכנן, ועיקרן כי בני נוער דתי, ובתוכם בני רבנים, הופנו או פנו למסגרות קליטה חילוניות של עליית הנוער ונתקלו בה ביחס של זלזול כלפי דתיותם ובאי יכולת לקיים מצוות. לעתים נאלצו לעבוד בשבת ובמועד, לאכול טרפה ולחם בפסח. השמועות גברו בדרך כלל לאחר חג הפסח והימים הנוראים. היו שמועות של זריקת תפילין, על אי קיום טקסי בר מצווה לנוער העולה, על חילונו של רוב הנוער.
עד מהרה נכונו תגובות מחאה של "שרל ", באמצעות "הפועל המזרחי" במרוקו, בתביעה לתקן את המעוות. ביקשו לקבוע כי דתיותו של הנוער תוגדר לפי רצון ההורים. כלומר, יש לשאול את ההורים באמצעות שאלון, באיזו מסגרת קליטה בארץ יחפצו לבנם. במכתבו של אשר אוחיון בא לידי ביטוי מובהק "החשש של האחראים על התנועה הציונית דתית, לגייס נוער שאינם יודעים לאן מועדות פניהם….ילדים אלה המגיעים מבתים דתיים, שומה עליכם כי ימצאו אווירה דומה בארץ ישראל.
משהוסכם דבר קיומו של שאלון להורים, שבו פעילי "הפועל המזרחי" לגייס מועמדים לעליית הנוער הדתי ולהחתים את הוריהם על שאלונים. אולם חודשים אחדים אחר כך הודיע, לדבריהם, נציג עליית הנוער של ביטול השאלון ועל חוסר האפשרות להבטיח לנוער המרוקאי הדתי קליטה במקומות דתיים בלבד, וזאת בשל מצוקת הקליטה במגזר הדתי בארץ. נציגי "הפועל המזרחי" דחו הודעה זו, וציינו כי ימנעו עלייתו של נוער דתי ממרוקו כל עוד לא יסכימו לתנאיהם. הנהגת "הפועל המזרחי" בקזבלנקה הורתה למרכזיה בערים השונות לעמוד על קיום השאלון ועל קבלת הבטחה לקליטה במסגרת דתית, בטרם ימסרו מועמדים לעליית הנוער. בעקבות אי השקט בציבור הדתי על רקע השמועות מן הארץ, הגיע משה קול בקיץ 1949 לביקור במרוקו. לדבריו, הוא הגיע להסכם עם נציגי הקהילה, לפיו לא יוצג שאלון להורים ולא תוקם ועדת מיון במרוקו.
נציגי עליית הנוער יעבירו את התרשמותם מן המועמד ומשפחתו, וההגדרה תיקבע בהתאם לזה, בארץ, הבטיח קול, ייעשה הכול לקלוט את הנוער המרוקאי במגזר הדתי, אבל גם במקומות לא דתיים שיבטיחו תנאים מסוימים. הסכם זה לא הניח את דעתם של אנשי "הפועל המזרחי" וחוגים דתיים אחרים במרוקו. על רקע התגברות השמועות מן הארץ הם התמידו במאבקם להגדרה ברורה של הנוער העולה, ולהבטחת קליטתו במגרות דתיות, תוך שהם מתעמתים עם נציגי עליית הנוער במרוקו.
העימותים הגיעו לשיא במהלך שנת 1952, עת כרכו רבני מרוקו את מאבקם בעליית הנוער עם מאבקם בתנועות חלוציות חילוניות – ובפרט נגד "דרור" ו "השומר הצעיר", אשר לדידם, מגייסים נוער דתי, תוך שהן פוגעות בבחירה החופשית האמיתית שלהם. הסערה נגד עליית הנוער גברה בעקבות נקיטת עמדתם של כמה אישים חשובים במרוקו, שהשמועות הדריכו את מנוחתם והם תבעו נמרצות לתקן את המצב בעליית הנוער הדתי : רבה של מכנאס, הרב ב' טולידאנו, שנודע בהשפעתו על הציבור הדתי במרוקו ובקרב רבני מרוקו, היה מקורב ל "הפועל המזרחי" וגילה אהדה למדינת ישראל ולעליית ארצה. י' אלמאליח, דמות מוכרת בציבור היהודי במרוקו ובפרט בקרב יהודי הכפרים, שזכה לאהדה רבה בקרב רבני מרוקו – יחסו למדינת ישראל ולעלייה היה חיובי. תביעה זו חוזקה על ידי אישי התנועה הציונית הדתית שביקרו במרוקו בשנת 1951, ביניהם הרב זאב גולד ויצחק רפאל ; עקיבא קשת, שהחל את שליחותו באביב 1952, פעל ברוח דומה.
מראשית 1952 נכנסו רבני מרוקו לפעולה, ועמדו בראשה במהלך כל אותה שנה. רבני מרוקו זכו למעמד משפטי חשוב, לסמכות רבה – שינקה את כוחה גם מן השלטון, ולהשפעה רבה בציבור הדתי במרוקו, ועל כן פעילותם בעניין זה הייתה חשובה. דאגתם לשימור צביונו של הנוער המרוקאי בארץ ישראל, ובעיקר תביעתם של הורים שקיבלו מכתבים מבניהם בארץ וביקשו מן הרבנים לפעול, ואיומיהם כי יפנו לשלטונות בעניין עליית הנוער – הניעו את הרבנים לפעולה.
העילה לפתיחת המתקפה על עליית הנוער הייתה, כנראה, סירובה להעלות קבוצה שדרשה להגדירה כדתית, ולהבטיח לה מקום קליטה דתי בארץ. מכל מקום, בראשית 1952 הפיצו רבנים כרוז, שעיקרו אזהרה להורים לבל ימסרו את ילדיהם לעליית הנוער עד אשר יתקבלו ערבויות מתאימות לקליטתם הדתית.כרוז זה נתפרש כ "חרם" על עליית הנוער. הוא הופץ ונקרא בבתי כנסת בערים שונות במרוקו.
הרבנים, ובראשם הרב הראשי שאול אבן דנון, תבעו מעליית הנוער להיענות לדרישות ההורים, ולהבטיח הגדרה דתית וקליטה דתית לילדיהם. בכל מקרה, דרשו, אין לשלוח נוער מרוקאי למשקי "דרור" ו " השומר הצעיר". הפדרציה הציונית המרוקאית התערבה בפרשה, וניסחה הצעת פשרה שלפיה עליית הנוער תספק "במידת האפשר את דרישותיהם של הורי הילדים במרוקו" ; אם אי אפשר יהיה לספק מקום קליטה דתי לנוער דתי , יודיעו מראש להוריו. כל מרכזי הקליטה בארץ ישמרו על כשרות ושבת "ביחס לילדים ממרוקו : יש לצרף שליח דתי למשלחת עליית הנוער ולא ייעשו שינויים בשאלון להורים עד להוראות שיישלחו ממחלקה לעליית הנוער בירושלים.
הצעות פשרה אלה, שנתקבלו על ידי הרבנים, נשלחו לעליית הנוער בארץ, וזו נדרשה לקבוע את עמדתה כלפיהן. תגובת משה קול הייתה שלילית, בטענה כי הרבנים אינם מבטאים נאמנה את הציבוריות היהודית המרוקאית, אלא דווקא ראשי הפדרציה הציונית מייצגים יותר את המנהיגות היהודית במרוקו, והללו אינם דתיים.
לדידו, הירידה במספר העולים במסגרת עליית הנוער נובעת מגורמים אובייקטיביים שאינם קשורים בעמדת הרבנים. קול סבר כי אנשי "הפועל המזרחי" הסיתו נגד עליית הנוער ואין להיענות לדרישותיהם.
במסגרת מאמצים מצד גורמים שונים למציאת פתרון לקיפאון שנוצר, ביקר בארץ אלפונסו צבע, כנציג הפדרציה הציונית וממנהיגי "הפועל המזרחי" במרוקו. בביקורו נפגש עם משה קול ועם ראשי התנועה וביקר במרכזי קליטה שונים. הוא קיבל מקול הבטחות שונות לתיקון המצב. בינתיים בקיץ 1953, הגיע למרוקו יצחק רפאל. גם הוא, בסיועו של אלפונסו צבע, פעל להרגעת הרוחות. אולם שנת 1953 הסתיימה ללא שינוי, לאכזבתם הרבה של התנועה והחוגים הדתיים במרוקו.
מכל מקום, מעטה החשדנות מצד היסודות המקומיים במרוקו כלפי קברניטי עליית הנוער לא עזר לשיתוף הפעולה ביניהם. זאת הסיבה לכך שעליית הנוער נוהלה בהמשך בעיקר על ידי פעילים מקומיים דוגמת אהרן קדוש.
בשמך השנים 1954 – 1956 גברה מעורבותה של התנועה הציונית הדתית בעניין זה, באמצעות הרב זאב גולד וש"ז שרגאי, תוך חיזוק עמדתם של חוגי " הפועל המזרחי " והחוגים הדתיים במרוקו. כתוצאה מכך קודמה ההיענות לתביעותיה של התנועה הציונית הדתית בכלל ובשאלת עליית הנוער בפרט.
אולם יותר מכול הגבירו מהלכים אלה את רגישות ההורים במרוקו לגבי מסגרות הקליטה בארץ ישראל, והתוצאה הייתה עלייה בשיעור הפונים במרוקו לעליית הנוער הדתי.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- העלייה ממרוקו – הגלויה והחשאית.
יוסף שרביט-2004
עמוד 143
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
אהבה רבה כלפי היישוב המתחדש בארץ ישראל, הערכתו וקריאות רבות להצטרף אליו ולהשתתף בבניינו – ניכרות ומצויות לרוב בכתביהם של מנהיגי התנועה הציונית הדתית וחבריה במרוקו. שורשיו של יחס זה מצויים בערגתם המסורתית לציון, בתפיסתם את הגלות והגאולה ובקסם חייו של היישוב בארץ ישראל : שלילת הגלות לצד התגברות המאוויים לגאולה.
הלוז של היישוב בארץ ישראל היה בעיני יהודי מרוקו הקיבוץ בכלל והקיבוץ הדתי בפרט. הוא הצטייר כמסגרת של חלוצים, הבונים את הארץ ברוח התורה, מתפרנסים מעמל כפיהם – בעיקר מחקלאות, חיים חיי שיתוף ובעיקר מקפידים על אורח חיים דתי. בחיי הקיבוץ מצאו שחרור האדם, שיבה אל הטבע ועבודה למען כלל האומה. מציאות זו, שנתפסה באור רומנטי, הייתה לדידם היפוכה של מציאות גלות שחיו בה. הקיבוץ הדתי שימש להם אפוא מקור השראה חלוצית ויעד לעלייה.
העלייה החלוצית ממרוקו החלה בשנת 1945. כתוצאה מהעדר השפעה של התנועה הציונית הדתית באותה תקופה במרוקו, מחד גיסא, והשפעתם של חוגי "צעירי ציון" והקיבוץ המאוחד על נוער ציוני במרוקו, בעיקר משורות "שרל נטר", מאידך גיסא, הצטרפו החלוצים ממרוקו לתוניסאים שבקיבוץ בית אורן, ויחד אתם הקימו את הגרעין הצפון אפריקאי של "צעירי ציון , בבית השיטה. הקבוצה השנייה של חלוצים מערים שונות התארגנה לעלייה, ויצאה את מרוקו בפברואר 1946. חלק מחברי קבוצה זו הצטרפו לגרעין בבית השיטה. בודדים הגיעו לקיבוץ הדתי. זמן קצר אחרי כן פרשו החברים המרוקאים מן הגרעין בבית השיטה, וחלקם עברו מסיבות דתיות לקיבוץ הדתי והתרכזו בקיבוץ בארות יצחק.
בשנים 1946 – 1948 לא הוקצו סרטיפיקטים לעלייה מצפון אפריקה , אולם תסיסת הנוער הציוני חלוצי, ובתוכו הנוער הדתי, בעניין העלייה ארצה, גברה בהשפעת מאבק היישוב לעצמאותו. באין אפשרות לעלייה לגאלית, פנו לדרך העלייה הבלתי לגאלית, כפי שסופר לעיל, ורבים מבוגרי "שרל נטר" נטלו בה חלק. בשנים האלה התקיים מעבר מהכשרות בח"ד בצרפת לארץ ישראל, ומכאן לקיבוץ הדתי, אם כי לא בגרעינים מאורגנים. החלוצים ממרוקו עברו מעט הכשרה חקלאית במסגרת כל ישראל חברים ואגודת "שרל נטר". הגרעינים בבארות יצחק, ביבנה ובשדה אליהו התפוררו, ורוב החלוצים מצפון אפריקה עזבו את הקיבוץ הדתי.
אולם רעיון הקיבוץ הדתי זכה למעט יותר עדנה בשנים 1948 – 1956. רעיון החלוציות הדתית קודם בשני אפיקים : בהכשרות בח"ד[ברית חלוצים דתיים] – 1948 -1951 ; במגמת הגשמה חלוצית דתית בארגון הצופים, בזיקה ל "שרל נטר".
ההתלהבות הכללית לעלייה ארצה סחפה גם את הנוער הציוני הדתי במרוקו. אפיק למימוש עלייתם מצאו צעירים דתיים במסגרות השונות של העלייה החלוצית, ובעיקר בזו שכוונה להכשרות בח"ד. במרוקו החלו השליח י' סבג ומנהיגי "הפועל המזרחי" בגיוס נוער לגרעיני הכשרה שמגמתם עלייה לקיבוץ הדתי. בשנים אלה נשלחו צעירים רבים ממרוקו בקבוצות קטנות וכבודדים. נוסף להם נשלחו כארבעה גרעינים – בני כ-35 חברים כל אחד. אין בידינו להעריך במדויק את מספר היוצאים להכשרות בח"ד המגמה לעלות לקיבוץ הדתי, אולם נראה כי מדובר המאות צעירים.
הכשרות הצעירים הדתיים מצפון אפריקה התקיימו בדרום צרפת. הקיבוץ הדתי, לנוכח כישלונות העבר בקליטת יוצאי צפון אפריקה, הציב עתה את ההכשרה החלוצית כתנאי לקבלת חלוצים משם במשקיו. בשנים 1949 – 1951 התקיימו שבע הכשרות. בחוות ההכשרה נמצאו בדרך כלל תנאים סבירים להכשרה חקלאית. חוות ההכשרה כללו אינוונטר חקלאי, מסגריה, נגריה, מבני מגורים ותפקודים אחרים. הפעלת החווה נעשתה בידי צוותים מקומיים. הנהלתה הכשרות מבחינה משקית הייתה לרוב בידי הנהלת בח"ד ובידי שליח הקיבוץ הדתי, לסירוגין. הפיקוח החקלאי המקצועי היה בידי אורט, ותקציבי האחזקה השוטפת של החוות וחלוציהן באו בעיקר מארגון ג'וינט והסוכנות היהודית. שתי חוות בלטו במיוחד באיכותם הפיסית : חוות קומב דה פוז'ל Combes de Pujols וחוות לגבן Legvin
בשנות העלייה ההמונית באה כמעט כל אוכלוסיית ההכשרות מארצות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו ומתוניסיה. בשנים 1949 – 1950 שהו בהכשרות בח"ד כשלוש מאות צעירים. משך השהות בהכשרה היה כתשעה חודשים בממוצע. כאלף צעירים עברו בהכשרות בח"ד בין השנים 1948 1952.
יעדן המרכזי של ההכשרות החלוציות היה לעצב את מועמדיהן על פי המודל הדתי הארץ ישראלי. מיעד זה נגזרו המטרות החינוכיות, שכללו רכישת השכלה מקצועית חקלאית, הפנמת ערך העבודה החקלאית וטיפוח שמחת היצירה מעלמת כפיים, טיפוח רגש "האחריות הקולקטיבית" ו "יצר העצמאות" של הגרעינים החלוציים, והקניית ערכים לאומיים – ובעיקר הלשון העברית וחינוך דתי ברוח הקיבוץ הדתי.
סדר היום בהכשרה כלל השכמה מוקדמת, תפילה, עבודה במשק החקלאי ואחר כך שיעורים ושיחות בנושאים תורניים, ציוניים והתיישבותיים. ההכשרות קירבו את החברים לתנועה הציונית דתית בכלל ולמציאות הקליטה בארץ ישראל. מאות צעירים דתיים יוצאי ההכשרות בצרפת עלו ארצה. רובם לא פנו לקיבוץ הדתי. הצעירים שפנו לקיבוץ הדתי פוזרו במשקים הדתיים במסגרת גרעינים צפון אפריקאיים או כבודדים : בטירת צבי, ביבנה, בבארות יצחק, בשדה אליהו, במשואות יצחק ובקבוצת שחר. כשלוש מאות צעירים, בעיקר ממרוקו, שהו בקיבוץ הדתי בין השנים 1949 – 1951.
כישלון הקליטה בקיבוץ הדתי, מצוקה כספית שנקלעו אליה ההכשרות ומחסור במועמדים להן מארצות צפון אפריקה הובילו את ההכשרות של בח"ד למשבר עמוק, עד לסגירתן. האחרונה נסגרה בשנת 1953.
באין עלייה חלוצית, ובלחץ הצורך בעתודות של עצירים להתיישבות הקיבוצית – נוצרה התוכנית ל "עליית צעירים" שנועדה לגייס לקיבוצים צעירים בגיל 17 – 19, שאינם חברי תנועות נוער החלוציות. שליחי התנועה הקיבוצית, ובתוכם משה תשבי, איש הקיבוץ הדתי, פעלו בעיקר במרוקו במסגרת תוכנית זו. משה תשבי השכיל לכלכל את צעדיו באופן שתצלח עלייתם של כמה גרעינים בארץ.
בשנים 1953 – 1953 הם גייסו למעלה מ – 1.500 צעירים ובתוכם דתיים רבים. עשרות בלבד הגיעו לקיבוץ הדתי, אך לא הצליחו להיקלט בו. בשנים 1954 – 1956, בהתחדש העלייה, גויסו לקיבוצים כאלפיים צעירים, רובם במסגרת התוכנית הזו. תשבי פעל להכוונת חלק מצעירים אלה לקיבוץ הדתי, אך זה הסכים לקלוט מאה בלבד. קשיים פיסיים, ובעיקר חוסר רצון בהצלחת קליטתם של צעירים אלה, שלא עברו הכשרה מוקדמת, צמצמו את נכונות הקיבוץ הדתי לקלוט אותם. חזון הקיבוץ הדתי הצפון אפריקאי לא התגשם כלל.
הנוער בעלייה-תנועת "שרל נטר" במרוקו- יוסף שרביט-2004 הכשרה ציונית דתית בארץ ישראל בזיקה לקיבוץ הדתי.
עמוד 146
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
רובר גמזון – "קסטור" – היה מייסדה של תנועת הצופים בצרפת ואחד ממנהיגי המחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה. רעיון הקמת גרעין צופי, בארץ ישראל בכלל ובשדה אליהו בפרט, יסודו בשלהי מלחמת העולם השנייה, עת רובר גמזון – שעתיד היה לסיים את שהותו בשורות המחתרת בצרפת – התלבט יחד עם חברים לנשק לעלות ארצה ולהצטרף לשורות הלוחמים הנלחמים על עצמאות ישראל או שמא להמשיך את הפעילות החינוכית הצופית בצרפת. קבוצה בת עשרה אנשים החליטה בחיוב על עלייה ארצה, במגמה להקים בהמשך קיבוץ ייחודי של צופים. (ביניהם היה לאו כהן, שלא זכה לעשות כן משום שנעצר על ידי הגסטאפו בטולוז ונשלח לדראנסי, ולבסוף נרצח באושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה). לאחר חציית הפירנאים ושהות קצרה בספרד הגיעו חברי הקבוצה לחיפה, הצטרפו לדגניה ב' ולכפר רופין והקימו בשנת 1946 את הקיבוץ נוה אילן. עם עצמאות ישראל והעלייה ההמונית, מארצות האסלאם בכלל ומארצות המגרב בפרט, רקם קסטור את רעיון הקמת הגרעין הצופי להתיישבות בארץ. ביולי 1947 עלה גרעין צופי – גרעין "לָרוש" במגמה להתיישב בארץ ישראל ובשום אופן לא להתפרק על רקע דתי, אלא שחבריו עלו על האונייה "אקסודוס", על תלאותיה הידועות. גרעין בן 35 משתתפים הגיע בקיץ 1949 לחיפה וקבע את מיקומו בקיבוץ הדתי שדה אליהו. חלק מחבריו הצטרפו לקבוצת יבנה ולמושב נווה אילן.
גרעין זה והמאווים שבו הפכו למקור השראה רב עוצמה ל "שרל נטר". בעיתון "נוער" הרבו לכתוב על ארץ ישראל על כל גילוייה. הכותבים מרבים לשוות לעלייה לארץ ישראל נופך של כמיהה של דורות – רבי יהודה הלוי משמש כדמות הבולטת לחיקוי, "ירושלים של זהב", עיר של השראה ונצח. מרבים להתחקות אחר דמויות המופת ש הציונות, מרבים להתעניין בקורות עליית הנוער והעלייה ההמונית ; מרבים להתעניין בקונגרס העולמי היהודי – בזיקה לעולם היהודי בכלל ולארץ ישראל בפרט ; מרבים לעקוב אחר התנועה הקיבוצית וההתיישבות הצפון אפריקאית בארץ ישראל.
במאמרו של המחנך יוסף מדיוני הקורא לחדש את אהבת ארץ ישראל, המהווה אחד מעמודי התווך של החינוך של הצופים ושל "שרל נטר". מאמר זה נכתב בעקבות נסיעה ארצה – דוח מסע שנכתב ביד אומן, ביד משורר:
………………כבר עם הגעתך ארצה, ארץ ישראל נגלית כולה, בבת אחת לנגד מהותך. אין הדבר נעשה בהדרגה. האור של ארץ ישראל שוטף אותך בבת אחת ומסנוורך, באחת : אנו יודעים כי "אווירא דארץ ישראל מחכים"
קהיליית בני הארץ פעילה עד מאוד, אין לבזבז דקה אחת…..בארץ ישראל אנו רוצים, אנו מבקשים להשלים את האיחוד הענק של 2000 שנות גלות. ועוד רבה העבודה….העבודה בארץ ישראל היא חוק חיינו…כל בנאי כאן בונה את העתיד. איש לא חש בודד, שכן הכול מקושרים למפעל הלאומי. בונים כאן ארץ לדורות. דבר זה חרוט במצפון כל אחד, מתוך צו חיים, מתוך ברית עם העתיד.
הכול חולמים בארץ ישראל. התוכניות רבות אין מספור…..ומאחורי הופעה של אי יציבות מסתתר ביטחון עצמי שהוא רגש כמעט דתי : אנו כאן לעד…זוהי ארץ ההזדמנויות, ארץ היוזמות הבלתי מוגבלות.
הגיעו אל ארץ ישראל מיליוני בני אדם, איש, איש ושפתו הוא. חששנו כי ארץ ישראל תהפוך למגדל בבל ! אלא שהכול נזכרים בשפת האם בטרם הגלות הארוכה : שפת עבר. זוהי אחת הדרכים להסביר את תחיית השפה העברית…..וכך מתוך בליל של שפות, שפת האבות אט, אט תופסת את מקומה, והבנים מדברים אותה באופן רהוט.
הגיאוגרפיה של ארץ ישראל אף היא מתגלית במלוא רבגוניותה. לא שום אחידות יש בה, לא מונוטוניות יש בה. חשים את הרצון לרכז בה את כל הנופים, של צרפת כמו של שוויץ, של השפלה כמו של אפריקה הטרופית……..ארץ ישראל הובטחה לישראל והוענקה לו כשם שתורת ישראל ניתנה לו. לאחר שצפינו בארץ ישראל קשה לדמיין קיום של יהדות אל מחוץ לה…..בארץ ישראל נס וראליה משמשים בעירבוביה…….כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ".
ל "גרעין שדה אליהו" מצוי מקום של כבוד בעיתון זה. וכך כותב רובר גמזון :
פעם אמר לי בעל החווה לוטרק, בעת נטיעת עץ דובדבנים : "אני לא אטעם מדובדבנים אלו, אולם בני כבר יוכל לטעום מעט טובים, אבל נכדי יטעם מהדובדבנים מלוא פיו". ואז הבנתי, בהבזק, שהחקלאות האמיתית אינה בעלת משמעות, אלא כשנהנים ממנה הנכדים והנינים. אני ידעתי בכל מקרה בתת המודע שלי כי נכדיי שלי לא יטעמו מדובדבנים אלו……פעם אחרת אמר לי אותו אדם : "אתה רואה את הקברים הללו, אלו של משפחתי, בני ארבע מאות שנה !" ואני, בכותבי מאמר זה, בעיני רוחי חשתי כי הייתי בירושלים, ובעמק יהושפט, שוהים קברים שלנו בני שלושת אלפים שנה….
.באורסיי- נולד הרעיון של עבודה חינוכית בגולה, תוך רצון של הרבה מבינינו לחיות בארץ ישראל. פרויקט זה נועד להקים קיבוץ או אף קבוצה, שלא יהיה משק רגיל כי אם מרכז ארץ ישראלי המקרין על כל התפוצה, יהדות הקמה לתחייה……..תפקידו של האדם היהודי הוא להכשיר את הקרקע לבוא המשיח, ולא לעשות את מלאכת המשיח עצמו : מתפקידנו להכשיר את מרכז החיים והמחשבה ; כשם שדוד המלך הכשיר את המלכות ואת העיר בה ייכון המקדש. אולי בנינו יבנו את הבית הרוחני עצמו.
מצד שני, לתנועת " הצופים " תפקיד בארץ שיראל והוא להכשיר את הקרקע לעלייתם של יהודי צפון אפריקה המיוצגים היטב בגרעין שלנו….אנו חיים כאן בין חברים, לא מתוך אהבה בלתי מציאותית כי אם מתוך סולידריות ליצירה משותפת, מסבי לייעוד משותף ומסביב לתקווה משותפת.
רעיון הקמת גרעין צופי בארץ ישראל מייסודו של רובר גמזון. יוסף שרביט
עמוד 150