מורשת יהדות מרוקו

גם תלמידיו ותלמידי תלמידיו, חכמי המגורשים, באשר הלכו עסקו במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, ויחד עם זאת יצרו וכתבו הרבה בשדה ההלכה הפסוקה. כמו : רבי יעקב בירב – ממגורשי ספרד לאחר שהייה בפאס עבר למזרח שהה במצרים, עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת, יזם את חידוש הסמיכה והסמיך ארבעה חכמים בהם רבי יוסף קארו, נפטר בצפת בשנת 1546. כתב חידושים לש"ס, שאלות ותשובות וחידושים על משנה תורה לרמב"ם -.

רבי יוסף טאיטאצאק – ממגורשי ספרד בסלוניקי, תלמודי, מקובל וחסיד, ואיש הלכה פעל במחצית הראשונה של המאה ה -16. רבי יוסף בן לב – מגדולי חכמי תורכיה כיהן ברבנות בסלוניקי אחר כך התמנה לראש ישיבה בקושטא. כתב פסק להחרים את המסחר עם חוף אנקונה באיטליה, בגלל הרדיפות של האנוסים בעיר זו בשנת 1556. כתב תשובות וחידושי ש"ס, נפטאר סביב 1580.

רבי שמואל די מדינא – יליד 1506 בסלוניקי, רב וראש ישיבה בעיר זו. כתב אלפי תשובות בהלכה וחידושים לש"ס, נפטר בשנת 1589. רבי דוד בן זמרא – נולד בספרד בשנת 1480, הגיע עם המגורשים לצפת, ירד למצרים ונתמנה לרב ולראש ישיבה בקהיר, תיקו תקנות רבות, כתב אלפי תשובות, פירוש על משנה תורה לרמב"ם, חידושים לתלמוד, "מצודת דוד" ו"מגן דוד" על צורת האותיות וסודן וטעמי המצוות. משורר פילוסוף ומקובל. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת בשנת 1574.

רבי משה אלאשקר , ממגורשי ספרד, שהה בתוניס ובסוף התיישב במצרים, שימש ברבנות בקאהיר. בסוף ימיו עלה לארץ ונפטר בצפת סביב שנת 1542. חיבר תשובות ופירוש על הטורים בשם "גאון יעקב ", ועוד חכמים רבים. הם הפרו את ספרות הפסק באלפי תשובותיהם, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות התלמודיות הקשות ובדבורי התוספות. ובמשך הדורות בפזורה הספרדית קבעו בישיבותיהם את שעות הבוקר לעיון בתלמוד. ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה ב "משנה תורה" להרמב"ם, בספר "הטורים" וב" שולחן ערוך".

ואכן מתוך עשרות אלפי ספרים שנכתבו בפזורה הספרדית בכל תחומי היצירה היהודית, כשבעים אחוז מהם עוסקים בהלכה, וזה מוכיח על המקום החשוב שתפסה אצלם ההלכה. יתירה מכך, חכמי הספרדים היו יוצרים פוריים, ויש כאלה שחיברו עשרות ספרים רבי הכמות והאיכות בכל תחומי היהדות, חלק ניכר מהחיבורים שכתבו עוסקים בהלכה, רובם לא כתבו חידושים על הש"ס או כתבו חיבור אחד ולפעמים גם זה עוסק בעיקר באגדות התלמוד. לדוגמה רבי חיים פלאג'י, מחכמי איזמיר במאה ה – 19, רבי יהודה עייאש, מחכמי אלג'יר במאה ה – 18, רבי רפאל משה אלבאז, מחכמי צפרו שבמרוקו במאה ה – 19, רבי יוסף חיים, מחכמי בגדאד במאה ה – 19 ועוד.

היחס לראשונים ולפסקיהם.

מדברי רבי יוסף מיגאש, הנזכרים לעיל שמענו על יחס הכבוד שהוא רוחש לגאונים ועל הביטול המבטל הבנת האחרונים בתלמוד מפני דברי הראשונים. פרופסור אפרים אורבך, כשהעמיד שיטה זו של ר"י אבן מיגאש מול דרכם של בעלי התוספות, הוא מגיע למסקנה כי "דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה כזאת אילו נשאל שאלה דומה". כי "הם הורו מהתלמוד מכוח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי הגאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו. מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותיהם, יסכימו במושלם לדבריו של הרב יוסף אבן מיגאש הנ"ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם. גם בשעה שיש להם השגה או תמיהה על דברי הראשונים, מבטאים זאת בדרך כבוד וענוה כשהם תולים החיסרון בעצמם, כמו "ולא זכיתי להבין". ובדרך כלל השגותיהן נשארו רק להלכה, אבל למעשה לא העיזו לפסוק בניגוד לדברי הראשונים.

להלן דוגמאות אחדו מחכמי הדורות. הראב"ד כותב : "שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש העניין בדרך אחר ". הרמב"ן, שכתב את "ספר המלחמות" ו"ספר הזכות" כדי להגן על הראשונים והקדמונים, כותב : "באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בוודאי פירוש נכון…אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים…וכן כתב רבנו הגאון ז"ל ורבנו חננאל ".(ספר הזכות, כתובות פרק יא) לאמור אף שהצדיק פירושם של התוספות להלכה, למעשה דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב"א כותב בתשובה "לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן הן כדברי קבלה.

אף רבי יצחק בר ששת, מחכמי אלג'יר מן המאה ה – 15, כותב על דברי הרי"ף והרמב"ם : לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם…וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיוון שיצא הדבר מפי הרי"ף והרמב"ם…ראוי לחוש לדבריהם, וכי…..הם גאוני עולם ועמודי התורה.

רבי רפאל בירדוגו ממכנאס שבמרוקו, נפטר בשנת 1822, תמה על הרב שבתי כהן, חי במאה ה – 17 בקראקוב, שחלק מכוח סברתו ובהבנת דברי הרמב"ם על הרב ה "מגיד משנה" ועל אחרים, כדברים הבאים" ואני תמה כיצד יחלוק אחר מהאחרונים עם היותו רב עצום על הראשונים אשר המה לנו לעיניים.

לעומת קבלת מרות הראשונים וההכנעה לפניהם שנהגה אצל חכמי הפזורה הספרדית, אנו מוצאים בחכמי אשכנז וצרפת גם בדורות האחרונים, שנהגו בעצמאות יתירה והעמידו דבריהם מול דבר הקדמונים כפי שהיה אצל בעלי התוספות הראשונים. עד כדי מתן זכות לתלמיד להורות ולדרוש במקום הרב ולסתור א דבריו.כפי שכותבים באגרת האחים רבי משה ורבי שמואל מאיברא שבנורמנדיה, פעלו במחצית הראשונה של המאה ה- 12 " יום שגלינו מארצנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו הלבבות ואין לומר דיו מורא רבך כמורא שמים…כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכוח פלפול "

איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.

עמוד 10