פסיקות ותקנות חכמי ורבני מרוקו


הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו

משה עמאר

רבי שאול בה"ר שלמה אבן דנאן נולד בפאס סביב שנת תר"מ (1880) והוא בן למשפחת רבנים שמנתה עד אליו שבעה עשר דורות. על רבותיו נמנה אביו, וכנראה הוא היה רבו המובהק, כפי שהוא עצמו מתאר בהקדמתו לספרו "הגם שאול" :

הערת המחבר: במרוקו נהגו המשפחות המיוחסות לרשום את יחוסיהם בכתובות, נוהג שהתקיים עד לעלייה הגדולה לארץ. הסבתא, אם אביו של רבי שאול, הייתה ממשפחת צרפתי וגם לה יש שושלת יוחסין של כעשרים דור. משפחת אבן דנאן יש לה מסורת שהיא נצר למשפחת הרמב"ם, ומשפחת צרפתי יש לה מסורת שהיא נצר לרבנו תם, נכדו של רש"י. על מסורות אלו, ראו מ' עמאר, "שושלת משפחת אבן דנאן וייחוסה להרמב"ם", בתוך משפחת אבן דנאן, ירושלים תשס"ח, עמ' 35–40. ע"כ

מקור ישעי לחיי רוחי זאת התורה, הוא הקדוש מורי ורבי עטרת ראשי אדוני אבי ]…[ מוהר"ר שלמה זצ"ל זיע"א, אשר הורני והנחני באורח חיים בלמוד ישר בכוונה עצמית, כאשר היה עם לבבו בלמודיו הכי גבוהים, בפלפולו הזך והטהור בתלמוד ובפוסקים, ממנו נאצלתי כלשהו, הוא היה מאור עיני ורוח בינתי. כרוך בעקבותיו הייתי מנעורי, מתעדן באמרותיו יום יום, נפשי ורוחי קשורים בו עד השעה האחרונה, אשר הפרידני ממנו המלך המשפט…

בהיות ר' שאול כבן ארבע עשרה נשא לאשה את מרת אסתר, בת החכם ר' יהונתן מימרן, ממנה נולדו לו בן וארבע בנות. כל ימי חיי אביו עשה ר' שאול את תורתו קבע ומלאכתו עראי; הוא עסק חלקית כסופר שטרות בעיר. בעקבות כניסת הצרפתים למרוקו ערכו המוסלמים פרעות בשכונת היהודים בפאס בשלושים בניסן עד ב' באייר שנת תרע"ב (1912), הרגו ארבעים וחמישה יהודים, בהם אנשים נשים וטף ועשרות נפצעו, בנוסף שללו, בזזו וזרעו הרס וחורבן בשכונת היהודים. בשוך הפרעות וניסיון לשקם את ההרס ואת החורבן, נבחרה ועדה בת חמישה עשר איש ובתוכם רבי שאול, ותפקידה היה לדרוש פיצוי מהשלטון הצרפתי על הפגיעה ביהודי פאס.

שקדן בתורה רבי שאול היה קשור מאוד לאביו, וראה בו את רבו המובהק בנגלה ובנסתר ובהנהגות מוסריות וחסידיות. לכן הוא קיבל את פטירתו בצורה קשה מאוד, כפי שביטא זאת בחריפות יתר מספר פעמים. גם לאחר מות אביו נשארה נפשו קשורה בנפשו, ושמח כשזכה לראות פני אביו בחלום. כך הוא מסיח לפי תומו כי בליל שבת קודש ה' בתמוז תרצ"א:

ראיתי בחלומי חשק רוחי ושעשוע נפשי, פאר ראשי מורי ורבי אדוני אבי זצ"ל. ואדברה אליו דברים גבוהים ממני עליונים וקדושים. ואחר אמרתי לו תמיד בלבי לשאול ממורי ורבי אדוני שאלתי הלזו, ואערכה לפניו דברי שאלתי, וטרם השיבו אלי הוספתי לומר לו ולאו כך הוא פתרונה…

דומה כי בכוונה הוא לא פירט את השאלה ששאל מאביו, וגם הפתרון הוא ברמזים ועסק בעניינים העומדים ברומו של עולם. רבי שאול היה בקי בתורת הקבלה, בדרשותיו ובהגותו, הוא מרבה להשתמש בספר הזוהר. רבי שאול התפרסם כמי ששוקד על תלמודו, הוא נחשב למעיין, חריף ובעל סברה ישרה. בשנות העשרים לחייו הטיל עליו אביו לערוך מפתחות לספר תשובותיו "אשר לשלמה" (ירושלים תרס"ו), הכוללים סיכום כל שאלה ותשובה ומפתח עניינים הערוך לפי א"ב של הנושאים. לאחר פטירת אביו, רבי שלמה, ערך רבי שאול ואחיו רבי משה את ספר תשובותיו השני של אביו "בקש שלמה" (קזבלנקה תרצ"א). בקיאותו התלמודית של רבי שאול הביאה את רבי אברהם אביטבול, ראש ישיבה בעיר מראקש, לבקש ממנו לפרש לו סוגיה במסכת חולין. עשתונותיו של רבי שאול היו עסוקים בעיון בפרדס התורה, וגם כששכב לישון סרעפיו המשיכו בהרהורם. בחלומו פירש פסוקים ושאל שאלות קשות ומסובכות הן בנגלה הן בנסתר. וכשהתעורר משינתו זכר אותם בבהירות. בפרשת "שלח לך", על הפסוק: "ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (במדבר יג, טז), הוא כותב:

פירשתי בחלומי: מלת הושע, תורה להשפיע על אחרים לעזור להם, כמו הושיעה את עמך. ומילת יהושע, תורה על הנשפע שהוא נושע מבלעדו כמו ישראל נושע בה'. בכן שינה משה רבנו ע"ה את שם הושע ביהושע, להורות שלא יהיה משפיע על המרגלים בעזור להם בעצתם, רק יהיה מופרד מהם ומושפע מהמקום ב"ה ונושע ממנו (עד כאן החלום). וכמו שאמרו חז"ל יה יושיעך מעצת המרגלים. רצונו לומר אתה נושע בה' ואין לך לירא מהם  ולהטפל בעצתם.

רב ודיין בשנת תרצ"ד (1934 )התמנה לדיין בעיר מראקש בהרכב ר' משה זריהן, אב בית  הדין, ורבי מרדכי קורקוס, ובכך הוסיף חוליה בשושלת חכמי המשפחה. מתקופת כהונתו במראקש פרסם ר' שאול פסקים רבים בחיבורו "הגם שאול". בשנת תרצ"ט 1939 -התמנה לאב בית הדין בעיר צווירא –מוגאדור-, וחבריו לבית הדין היו ר' חיים דוד בן סוסאן ור' שמעון אביקציץ בשנת תש"א נבחר לחבר בבית הדין הרבני הגבוה לערעורים בעיר הבירה רבאט, בראשות ר' יהושע בירדוגו ועם ר' מיכאל יששכר אנקאווא. בשנת תש"ט התמנה לאב בית הדין הגדול ולרב הראשי ליהדות מרוקו. חבריו לבית הדין היו רבי מיכאל יששכר אנקאווא ורבי שמעון הכהן.

הערות המחבר: רבי משה זריהן נפטר במראקש ביום שישי, כ"א במרחשוון תשי"ד. ורבי מרדכי קורקוס נפטר במראקש בז' בתמוז תשי"ד -1954-

ר' חיים דוד בן סוסאן התמנה בשנת תרצ"ה -1935 -כרב ראשי וראב"ד בעיר קזבלנקה, נפטר בה' בכסלו תש"ך -1959 . ר' שמעון אביקציץ עלה לארץ בשנת תשט"ו -1955 , התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה, ונפטר בי"ז בניסן תשי"ט -1959

ר' יהושע בירדוגו נפטר במכנאס בכ"ד בתמוז תשי"ג -1953 בהיותו כבן 78 שנה, לאחר מחלה ממושכת. רבי מיכאל יששכר כיהן ברבנות עד יום פטירתו בראש חודש אדר תשל"ב- 1972- רבי שמעון הכהן עלה לישראל ובילה את שארית ימיו בלימוד תורה ובעבודת ה' בעיר חולון )נפטר בשנות השבעים של המאה העשרים(. ע"כ

בזכות אישיותו, חסידותו ואצילותו הייתה לר' שאול אהדה והוקרה מצד כל חכמי מרוקו. גם השלטונות הצרפתיים והמרוקאיים כיבדו אותו, והייתה לו אצלם אוזן קשבת.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

בשנת תשי"ב -1952 פנה לרבי שאול חוקר מהאוניברסיטה העברית וביקש עזרה לספרו העוסק בדברי הימים של יהודי מארוק, ידיעות קדמונים מכ"י וכו' על כללי היהודים, ובפרט על משפחת אבן דנאן ועל הרה"ג ר' שאול סירירו ז"ל. רבי שאול הפנה את הבקשה לרבי יוסף בן נאים מחכמי פאס שהוא מומחה גדול לתולדות חכמי מרוקו וביקש ממנו "יואיל כבודו לפשוט יד ימינו לעזרה בהמצאת המבוקש ]…[ יודע אנכי שאצל כת"ר ימצאון סגולות במטמונים ואל תמנע טוב".

מכתב רבי שאול ותשובת רבי יוסף בן נאים השתמרו בחיבורו של רבי יוסף "הגות לבי", בכתב היד הנמצא ברשותי לפי שעה. לא מוזכר שמו של החוקר, ודומה שזה היה מאיר בניהו, שהוא זה שעסק תקופה ארוכה בההדרת ספר "דברי הימים של פאס", תל אביב תשנ"ג, וראו שם בעמ' 8 .דומה כי עוד בשנות החמישים הודיע על כך באחת החוברות על פעילותו המחקרית של מכון בן צבי ותוכניותיו. ר' יוסף בן נאים תלמיד חכם ואיש אשכולות, אוהב ספר ובעל ספרייה של כ- 10.000 כותרים בכל מדעי היהדות, ובה גם כתבי יד רבים. זכיתי לההדיר 14 ספרים מחיבוריו מכתבי יד, ועוד לו בכתובים ספרים רבים. ראו עליו במבוא שכתבתי לחיבורו: נוהג בחכמה, מהדורת משה עמאר, תל אביב תשמ"ז.

רבי שאול הדפיס בשנת תשי"ט חלק מתשובותיו ובירוריו ההלכתיים בספר הנושא את השם "הגם שאול", ובאותו הכרך אסופת דינים מתוך ספרות השו"ת  ערוכה לפי סדר אלפא ביתא בשם "שנה שאול".

בשנת תשכ"ה -1965 חוקקה ממשלת מרוקו חוק איחוד בתי המשפט, כלומר כל בתי הדין בכל ערי המדינה ירוכזו בתוך מתחם בית משפט מרכזי אחד שיהיה מחולק לאגפים, ובית הדין הרבני יהיה אחד מהאגפים. כמו כן הרכב ביה"ד הרבני שּונה משלושה דיינים לדיין אחד שניתן לו מעמד של שופט שלום עם סמכויות שהיו לביה"ד של שלושה. בוטל בית הדין הגדול הארצי לערעורים, ובמקומו הוקם בכל מחוז בי"ד אזורי לערעורים של שלושה דיינים. כן ניתנה סמכות לבית המשפט העליון של המדינה לדון בערעורים בענייני פרוצדורה על פסקי בתי הדין הרבני האזורי. למרות השינויים הנזכרים שמרו השלטונות המרוקאים על כבודו של רבי שאול, ומתוך הוקרה השאירו אותו בתפקידו כרב הראשי וגם כשהגיע לגבורות לא דרשו ממנו לפרוש.

יחסו לארץ ישראל ולעלייה לרבי שאול הייתה אהבה עזה לארץ ישראל, ואף על פי כן לא עלה לישראל כדי שלא להשאיר קהילה גדולה של יהודים ללא הנהגה. וגם בשעה שהגיעו ידיעות ממה שנעשה בנערים ובנערות שעלו לארץ בעליית הנוער, שהוכנסו לקיבוצים חילוניים ושמה הועברו על דתם, הוא התנגד בכל תוקף לאותם הרבנים שפנו אליו בהצעה לגשת למלך ולבקש לאסור את העלייה לארץ. תחת זאת הוא הטיף להם ואמר שאם באמת ובתמים אכפת לכם מהנוער, שיואילו לעלות לארץ לטפל בהם, והוא יעזור להם בגיוס כספים.

הסיפור במילואו עם שמות הרבנים המציעים, שמעתי מרבי אהרן מונסונייגו ז"ל, פעיל נמרץ בענייני החינוך היהודי ומראשי מוסדות "אוצר התורה" במרוקו, שהיה נוכח במקום. ויש הד לדברים באסיפות הרבנים, לדוגמה באסיפה הרביעית, בדו"ח שמוסר רבי שאול לחברי האסיפה, הוא אומר בעניין זה: "]…[ אנו מגישים בכל הזדמנות בעניני עלית הנוער. אין אנו בולמים את פינו, אנו קוראים תגר ככל שאפשר על סדרי העליה הנהוגים היום. אין אנו מתיראים לאיים להביא את הציבור המרוקני לידי מרד אם לא ישתנו סדרי ההקלטה וההדרכה בהתאם לשאיפות אנשי עדתנו ומגמתם". המשפט העברי בקהילות במרוקו, ירושלים תש"ם, עמ' 295[ להלן: המשפט העברי במרוקו], וראו שם, עמ' 379 ,באסיפה החמישית, דברי רבי ברוך טולידאנו.

רבי שאול היה נקי כפיים ובר לבב, ונמנה על החסידים אשר ביטחונם חזק בבוראם, ואינם דואגים צרת מחר. הוא לא צבר הון, ואף פיזר חלק ניכר ממשכורתו לצדקה. בעקבות מלחמת ששת הימים והניסים הגלויים שהיו בה עלו לארץ רבים מיהודי העולם, כולל יהודי מרוקו; וגם רבי שאול החליט שהגיעה העת לעלות לישראל. הוא התפטר מתפקידו ברבנות לאחר שקיבל רשות מהמלך ונפרד ממנו לשלום, וכלל לא חשב על קשיים כספיים הדרושים לכלכל את ימי שיבתו. רבי שאול עלה לארץ, התיישב בירושלים ועסק בתורה ובעבודה. הוא נפטר בכ"ג בניסן התשל"ב -1972.7.4 -בהיותו כבן תשעים שנה.

לאחר פטירתו פרסמו בני משפחתו מעיזבונו הרוחני ספר "הגם שאול" ח"ב )ירושלים תשל"ז), ובו מספר תשובות, חלק מנאומיו במועצת הרבנים, קצת מדרשותיו ועם פרק היסטורי שכתב על תקופת מרד בוחמארה עד פריסת החסות הצרפתית על מרוקו -1900–1913 . אם כי ברור שרוב פסקיו נותרו בכתובים בתוך פנקסי בתי הדין, במיוחד בתפקידו כנשיא בית הדין הגדול לערעורים שבו כיהן כמחצית יובל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

המצב הכלכלי, המדיני והתרבותי של יהדות מרוקו במאה העשרים

 בשנת תרע"ב (1912 )פרסה ממשלת צרפת את חסותה על מרוקו, דבר שהביא לשיפור ניכר במעמדם המדיני והכלכלי של היהודים במרוקו. נתאפשרו להם עבודות שהיו חסומות ליהודים במשך כל הדורות. יהודים התקבלו למשרות בעיריות ובמשרדי ממשלה בתפקידים בכירים וזוטרים, והתחושה הייתה שניתנה ליהודים עדיפות על פני המוסלמים. יהודים הורשו לצאת מהמיצר ומהמחנק של המלאח ולגור בשכונות החדשות בשכנות לחברה האירופאית.

בשנת 1918 פרסמו שלטונות הפרוטקטוראט הצרפתי חוק המסדיר באופן רשמי את מעמדם של בתי הדין הרבניים, את הרכבם, את דרכי עבודתם ואת סמכותם. סמכויות בתי דין רבניים הוגבלו לדיני אישות, לירושות, לשררה ולהקדשות. כמו כן הוקם בית דין לערעורים בעיר הבירה רבאט, ומי שעמד בראשו כיהן גם כרב ראשי ליהדות מרוקו, תפקיד שלא היה קיים עד אז. בתי הדין הרבניים הפכו למוסדות ממשלתיים, והעובדים שבהם, כולל הדיינים, היו לעובדי מדינה ומשכורתם משולמת מקופת המדינה. סמכות בתי הדין הרבניים הוגבלה ליהודים נתינים מרוקאים בלבד; וכאשר צד אחד, וכל שכן שני הצדדים הם בעלי אזרחות זרה, סמכות השיפוט עליהם היא רק לבתי משפט אזרחיים.

השלטונות הצרפתיים הביאו לפיתוחה של מרוקו מבחינה כלכלית ותרבותית. הם הקימו בתי חרושת ומפעלי תעשיה; סללו כבישים והניחו מסילות ברזל בין ערים מרוחקות, וכך גברה הניידות ממקום למקום. החלה הגירת יהודים מאזור לאזור ונהירה מהכפר אל העיר, דבר שהביא להידוק הקשרים בין הקהילות, כולל קשרי חיתון. המפגש בין יהודים מאזורים מרוחקים הבליט את ההבדלים בענייני הלכה השונים מאזור לאזור, והורגש צורך לגשר ביניהם. ביטוי לצורך זה ניתן בפתיחה לחוברת הראשונה של "מועצת הרבנים".

אמנם לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב, והקהלות שייכי אהדדי בכל ענייניהם, ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם, גם מתחתנים זו בזו, ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה, עכשיו חובה הכרחית לחבר הקהילות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנהלתם המשפטית, בדבר המתאים בגזירה שוה לכולם.

משלהי המאה התשע עשרה החלה לחדור התרבות הצרפתית לקהילות היהודיות בערי מרוקו, דרך בתי ספר שהוקמו על ידי חברת "כל ישראל חברים" החל משנת .1865 תרבות זו הביאה לרפיון בזיקה לדת ולמסורת, והוא הלך והתחזק עם כינון המשטר הקולוניאלי הצרפתי במרוקו. תרמו לכך גם השינויים החברתיים והכלכליים שחלו במרוקו עם בואם של הצרפתים. נשים ובנות יצאו לעבודה בפקידות ובתעשייה, הן שהו בחברה מעורבת בין המינים במשך רוב שעות היום, ובשעות הפנאי בימים ובלילות, בבילוי משותף בשחייה ובבתי קולנוע. החילון שהלך ופשה בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במיוחד בקרב הדור הצעיר, גרם בעקבותיו לבעיות חדשות בדיני אישות. בעיות שברובן הפתרון הקיים להן בהלכה אינו עונה על צפיות הפונים לסעד המשפטי מבית הדין, והלכה וגברה תחושת העוול בקרב לבבות הפונים לבית הדין.

התמודדות רבי שאול עם בעיות השעה במשך שנות כהונתו ברבנות נתקל רבי שאול בבעיות הנזכרות שנבעו מן המודרנה ומן החילון. מתוקף תפקידו כדיין בבית הדין הגדול, התודע ביתר שאת להיקף הבעיות ברחבי מרוקו ולהתמודדות השונה מבית דין למשנהו לגבי אותה הבעיה והפתרונות השונים שניתנו לה בהרכבים שונים, על אף שכולם מבוססים על ספרות הפסיקה הקיימת. הדבר עורר תמיהות והשאיר תחושת אי צדק אצל התובעים. לכן ראה רבי שאול צורך לכנס את החכמים לדון בבעיות אלו ואחרות המתעוררות בחיי היום יום, ולנסות לתת להן פתרון אחיד באמצעות התקנת תקנות. לאחר שקיבל אישור מהשלטונות להקים את "מועצת רבנים", הוא שקד על ההכנות להקמת המועצה וניסוח תקנון. בתקנון נקבעו המשתתפים, דרכי העלאת נושאים לדיון, צורת  הדיון, קבלת ההחלטות ופרסומן ועוד.

הערת המחבר: בשנת התש"ז, מועד כינוס הראשון של מועצת הרבנים, היה הרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו, ובגלל מחלתו לא תפקד באופן מלא, ורבי שאול הוא שהיה המוליך והמביא בכל ענייני בית הדין הגדול ובניהול הכינוס הראשון. כל תכנון הכינוס, הכנת התקנון, הנושאים שעלו לדיון וניסוח ההחלטות, היו מעשי ידי רבי שאול. ואף על פי שרבי שאול היה היוזם והמוביל בכל המהלך הזה, בכל זאת חלק כבוד בפתיחה לרב הראשי רבי יהושוע בירדוגו. ע"כ

מטרות הכינוסים כפי שהוגדרו על ידי המארגנים:

  • טהרת ההלכות בדינים ובמנהגים אשר אינם בשווה בערי מארוק
  • תקנות והנהגות לפי המצב לטובת הדת והיהדות ולטובת החיים.

המטרה הראשונה הייתה אפוא לאחד את המנהגים הקיימים בעניינים שונים, בדיני אישות ובעניינים אחרים, כמו בדיני טריפות ובדיני ירושה. דומה כי במונח 'טהרת ההלכות' התכוונו, שבשעה שבאים לאחד את המנהגים יבדקו את מקורותיהם ויקבלו בכל הלכה והלכה את המנהג המבוסס ביותר במקורות ההלכתיים. המטרה השנייה הייתה לתקן תקנות חדשות שבאמצעותן יפתרו את הבעיות המתעוררות, לפעמים גם בניגוד להלכה, או אימוץ דעה מסויימת בהלכה והפיכתה לתקנה מקובלת על כולם.

בעקבות כל כינוס פרסם בית הדין הגדול חוברת ובה שמות הרבנים המשתתפים, הנושאים שעלו לדיון, תקציר מהדיונים והתקנות שהתקבלו. סך הכול שש חוברות משישה כינוסים. החוברות הן נדירות. בשנת התש"ם פרסמתי את הספר: "המשפט העברי בקהילות מרוקו", ובו ההדרתי מחדש את ספר "תקנות פאס" ו"תקנות מועצת הרבנים במרוקו", בצירוף מבוא מקיף על תקנות פאס ועל תקנות מועצת הרבנים, תוכנן והחידושים שבהן. תרמתי לפרסומן בעולם הרבני והאקדמי בהרצאות שנשאתי בכינוסים רבניים ומדעיים, ובפרסומי מאמרים, וכן לימדתי את התקנות בבתי מדרש לרבנים ובקורסים במוסדות להשכלה גבוהה, ועודדתי חוקרים ותיקים וצעירים לעסוק בהן.

נערכו שישה כינוסים – הכינוס הראשון נערך בכ"ב בסיוון התש"ז -1947 -והאחרון – בשבט בשנת התשט"ו -1955.  

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הסמכות, האחריות וההכרעה התקנון שהוכן לכינוסי מועצת הרבנים מבליט את האופי הדמוקרטי ואת המחשבה הרבה שהושקעה בו, ומתוכו עולה השאיפה לפוריות הדיונים. ראויים לעיון דרכי הצעת נושאים לסדר היום, נוהלי הדיונים, ההכרעות וקבלת ההחלטות. דרכי ההכרעה נקבעו בצורה טכנית, על פי רוב בהצבעה גלויה, כשכל קולות המשתתפים שווים בערכם, בלי לנסות לתת משקל יתר לקולו של פלוני או של אלמוני בגלל  חוכמתו, בגלל גילו או בגלל תפקידיו, מעין מה שהיה בהחלטות הסנהדרין . מאחר שההחלטות התקבלו מתוך משא ומתן פנים אל פנים, הרי חל עליהן הכלל של "אחרי רבים להטות, -שמות כג, ב- , והן חייבו את כל המשתתפים לנהוג על פיהן. הזמן המוקצב לדיון הוגבל מראש, אלא אם כן הוחלט אחרת. מאחר שהמשתתפים קיבלו לביתם מראש את רשימת הנושאים העומדים לדיון ואת התקנות המוצעות, הייתה לכל אחד אפשרות להכין 'שיעורי בית', להתעמק בבעיה ובסעיפיה המוכרות לו מעבודתו בבית הדין ולגבש עמדה.

רבי שאול היה מודע לכך, שכמעט אין אפשרות להגיע להכרעות בדיון ארוך, במשא ומתן הלכתי מיגע ובשכנוע הדדי. שכן למרות ההפריה ההדדית שבדיון עיוני, התועלת המעשית ממנו קטנה ואולי אפסית. הוא היה בדעה כי לסברות בעד ונגד אין סוף וגבול, לכל דעה אפשר למצוא סברה ונימוק בראשונים ובפוסקים, וכמעט לכל קושיה יש תירוץ, ועל כל תירוץ יש קושיה. ומאחר שהדבר עלול לסרבל את העניין ולהקשות על דרכי ההכרעה, ואולי אף למנוע אותן, אומר רבי שאול את הדברים שלהלן, בייחוד כשמדובר בנושאים מרובים מאוד, כפי שהובא בפתיחה לכינוס הראשון ובדברי ר' שאול אבן דנאן בהצעתו לתקנה הראשונה:

איך שיהי, לא עת עתה לברר ההלכות עפ"י הדין במו"מ של קושיות  ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב בנחוץ לו עפ"י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ"ק ועד עתה, דור אחר דור. רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר  ובריר וקיים עפ"י תוה"ק,  כידוע ומפורסם למעלתכם.

בדבריו הדגיש ר' שאול אבן דנאן שלוש נקודות חשובות: -א- חובה לצאת מהכינוס עם הכרעות, כי הבעיות בוערות; -ב- ההכרעות תהיינה בצורה טכנית על פי הצבעה גלויה ולא באמצעות דיונים והכרעות עיוניות. "לא עת עתה לברר ההלכות עפ"י הדין במשא ומתן של קושיות ותירוצין". לדעתו במקרים הבוערים העומדים על הפרק, אין אפשרות להכריע בהם בדרך של משא ומתן הלכתי, מאחר שדרך זו ארוכה ומייגעת.

הערת המחבר: נימוק זה עצמו עמד לפני רבינו יוסף קארו, כשרצה לחבר את השו"ע וניגש לקבוע דרכי ההכרעה שעל פיהם נפסקה ההלכה בחיבורו: "וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות, הנה התוספות וחדושי הרמב"ן והרשב"א והר"ן ז"ל, מלאים טענות וראיות לכל אחד מהדיעות, ומי זה אשר יערב לבו ]…[ להכריע ביניהם על פי טענות וראיות, לסתור מה שביררו הם או להכריע במה שלא הכריעו הם ]…[ ולא עוד אלא שאפילו היה אפשר לנו לדרוך דרך זה, לא היה ראוי להחזיק בה, לפי שהיא דרך ארוכה ביותר. ולכן הסכמתי בדעתי כי להיות שלשת עמודי ההוראה, אשר הבית בית ישראל נשען עליהם בהוראותיהם, הלא המה: הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל. אמרתי אל לבי, שבמקום ששנים מהם מסכימים לדעה אחת נפסוק כמותם…" -הקדמת הבית יוסף לטור או"ח-. כלומר, קיים קושי גדול הוא להכריע בשיקול דעתנו, נגד דיעותיהם של הראשונים וסברותיהם. כן קשה להכריע, במקומות שהראשונים עצמם לא הכריעו. כי הלוואי שנוכל להבין רק את דבריהם, לא שנוסיף עליהם. גם לו היינו מסוגלים לדון ולהכריע מסברתנו, הרי לכל הלכה והלכה דרוש דיון ארוך ומייגע, דבר שלא יאפשר לנו לדון ולהכריע במרבית ההלכות והנושאים מחוסר זמן.עד כאן הערת המחבר.

 לכן הוא בוחר דרך עוקפת, וזו הכרעה באמצעות תיקון תקנות, שבהן ההחלטות מתקבלות בצורה טכנית של הצבעה. הוא מאשש דרך זו של תיקון תקנות בעובדה שכך נהגו חכמי ישראל בכל הדורות. בוודאי לנגד עיני רוחו עמדו בעיקר חכמי מרוקו בכלל וחכמי פאס בפרט, בהם אבות אבותיו חכמי משפחת אבן דנאן, שאכן השתמשו במשך כל הדורות בתקנות כדרך לפתרון בעיות קשות או בעיות חדשות; -ג- לדעתו אותה סמכות שהאצילה התורה על חכמי הדורות לתקן תקנות, חלה גם עלינו, וחובה עלינו להשתמש בה, כדרך שהשתמשו בה הראשונים – דור אחר דור, מאז ועד ימינו, ואין מקום לבריחה מאחריות להתחמק מהכרעה בנושאים שהמציאות החברתית מכתיבה. אין אפוא תוקף לטיעונים, כגון: מה יאמרו הקנאים, או שאין ידיעותינו מגיעות לרמת החכמים הראשונים ואין סמכותנו כסמכותם לתקן תקנות.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

ראויה לציון עובדה נוספת בתקנות שתיקנו במועצת הרבנים במרוקו, הם לא ביקשו את הסכמת הציבור וגם לא את הסכמת ראשי הקהל.  

להוציא תקנות בדיני ירושה שלגביהן ביקשו הסכמת הקהל, מאחר שהן תוקנו על ידי חכמי המגורשים ונהגו לפיהן במרוצת הדורות עד למאה התשע-עשרה, שאז הוכנסו בהן שינויים במספר קהילות.

דומה שתחושת רבי  שאול והחכמים שהשתתפו בדיונים הייתה, שהם מתקנים את התקנות כ'תקנות חכמים' בכוח סמכות שהאצילה התורה על החכמים. ורמז על זה רבי שאול בדבריו הנ"ל: "רבותינו הראשונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת אף נגד משפט ברור". רבותינו הכוונה לחכמים שהם ההנהגה הרוחנית.  מכאן בולטות הסמכותיות וכושר ההכרעה שהיו לרבי שאול ולחכמי מרוקו.

הערת המחבר: להמחיש את הנמרצות ואת כושר ההכרעה שבדברי רבי שאול, אקיש מתקנות הרבנות הראשית לארץ ישראל בשנת תש"ד, כשרצו לתקן את חובת מזונות הבנים על האב עד לגיל חמש עשרה שנה, נאמרו דברי התנצלות: "ואמנם ח"ו שנדמה את עצמנו לרבותינו הגאונים נוחי נפש מתקני התקנות ]…[ אבל יפתח בדורו כשמואל בדורו ]…[ ואמנם בעניין כח התקנות בכלל הרבה יש להאריך, והכל ידוע לרבנים היושבים על מדין, ואחד מיוחד מגדולי המורים בדור שלפנינו ר' שלום מרדכי הכהן זצ"ל מברעזאן )בפולין(, ]…[ על פי העולה ממסקנותיו יוצא ברור כשמש, שבנידון זה שהוא לתקון העולם ולמיגדר מילתא, יפה כח בית דין בצרוף הקהילות ואין לחוש כלל וכלל למיעוט המוחה… ". הדברים פורסמו במקורות שונים, ראו ב' שרשבסקי, דיני משפחה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 567 ;דוק: בצירוף הקהילות. ואכן נערך משאל בין ראשי הישוב בכל מקום בארץ, ולאחר קבלת הסכמתם לתקנה, קיבלה התקנה תוקף, כתקנת קהל ולא כתקנת חכמים. בולטת בדבריהם של רבני ארץ ישראל האשכנזים חניכי ישיבות ארצות אירופה, הרתיעה מהתקנת תקנות, מתוך תחושת חוסר סמכות, וזו אחת הסיבות שהרבנות הראשית שרוח מסורת הפסיקה האשכנזית מרחפת עליה, לא מעזה להכריע בתחומים שונים המשוועים לתיקון במדינת ישראל. כי אצל חכמי אשכנז בדורות האחרונים הלכה וגברה הנטייה לחומרה, ויראת ההוראה השפיעה לא פעם על כושר ההכרעה, בטענה של 'חדש אסור מן התורה'. נוסף לכך הטירור ההלכתי שמפעילים חלק מהקנאים החרדים נגד כל רב וחכם שאינו פועל לפי רוחם, גורם לחכמים רבים לכבוש את מסקנותיהם )ראו להלן הערה 88. עד כאן

אישיותו של רבי שאול וחוכמתו הגדולה שבה ניהל את הדיונים תרמו ליבול פורה של החלטות. הוא נתן תחושה לכל החכמים שהם שותפים מלאים בדיונים ובכל ההכרעות שהתקבלו. בכך סיכל את עוקץ ההתנגדות שיכול היה לצוץ אצל מישהו מהרבנים, הן לעצם הרעיון של התקנת תקנות, הן לתקנות שתוקנו לטובת הנשים, שלכאורה התנהגותן הלא צנועה ולפעמים הפרועה בחיי יום יום, היא שהכניסה אותן לתסבוכות הגדולות, והיו שיכלו לטעון נגד התיקונים, בנימוק שלא עושים תקנות שיגנו על התנהגות קלוקלת.

גם קביעת זמן קצר לדיון בכל נושא, הייתה אחת מסודות הצלחתה של מועצת הרבנים, שתוך זמן קצר יחסית, דנה והכריעה במספר רב של נושאים. להלן מקצת הנושאים שנדונו: שידוכין; הבטחת נישואין, יחסים עם פנויות; ידועה בציבור; מזונות; מורדת; כתובות; אימוץ; גיטין; ייבום וחליצה; התמודדות עם בעיות שעוררו הנישואין האזרחיים כשלאחד מבני הזוג הייתה אזרחות לא מרוקאית, פסולי קהל; בעיות בעקבות העלייה הגדולה לארץ; מורשים [=עורכי דין וטוענים רבניים[, תלמודי תורה וחינוך יהודי; שבת; הילולות; כשרות; שחיטה וטריפות; ניקור; מקוואות וטהרת המשפחה; סופרי סת"ם וסופרי גיטין; מילה ומוהלים ועוד.

מאחר שסמכות הרבנים הוגבלה על ידי השלטונות לדיני אישות וירושות, הרי יש לראות בהחלטות שהתקבלו בנושאים החורגים מסמכותם, מעין המלצות או התוויית דרך לפעילותם של החכמים במקומותיהם. מה גם שמרבית הציבור היהודי במרוקו, לא היה מודע להגבלה שחלה בסמכותם של החכמים. מנסחי ההחלטות, הרגישו כנראה בשינוי שבין החלטות המחייבות שאפשר לכוף את ביצוען לבין אלה שאין לכוף את ביצוען. החל מהכינוס הרביעי, חולקו ההחלטות לשני סוגים: "תקנות" שאפשר לכוף את ביצוען, ו"אזהרות" שהן מעין המלצות. לאחר כל כינוס פורסמה חוברת מעין 'רשומות' ובה: שמות הרבנים שהשתתפו, הנושאים שנדונו וההחלטות שהתקבלו, וכן דין וחשבון על פעילותו של רבי שאול וביה"ד הגדול בנושאים שנדונו בכינוסים שקדמו, ובנושאי יהדות ודת בכלל.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

 

קבלת מרות

מרגע פרסומן של התקנות הן חייבו את כל בתי הדין לנהוג לפיהן, יושמו הלכה למעשה על ידי כל הדיינים, ובאו לידי ביטוי בפסיקת בתי הדין. הן זכו לפרשנות ואף נערכו בהן השלמות ותיקונים בכנסים הבאים. אף לא אחד מחכמי מרוקו לא פקפק בסמכות החכמים לתקן את התקנות ואף לא בתוקפן. גם רבנים שהסתייגות מהחלטה כלשהי או הצביעו נגדה, בסופו של דבר פסקו לפיה. את ההשגות שהיו להם על החלטה מסויימת הפנו בכתב לרבי שאול, וכפי שיקול דעתו הביא אותן לדיון בכינוס הקרוב. לפעמים היו בהשגות דרישה להבהרות או ספקות שנוצרו בעקבות יישום התקנות, או הצעות לשיפור ניסוח התקנה או תוכנה.

הדאגה לחינוך יהודי לילדי ישראל

בנאום שנשא רבי שאול באסיפה הראשונה לפני הרבנים הביע את כאבו ממצבו העגום של החינוך הדתי במרוקו בתלמודי תורה ובחדרים. בעוד שבעבר נודעה יהדות מרוקו כמרכז רוחני לתפארת בחכמיה וביצירותיהם, ועד לא מכבר כיהנו בה גדולי תורה בעלי שעור קומה שהשפעתם הייתה רבה, הן במרוקו הן מחוצה לה, וממנה יצאו רבנים לקהילות במדינות אחרות, הרי כיום נפגע מרכז רוחני זה, הישיבות התלמודיות נתמעטו, וגם מורים הבקיאים בתלמוד היו ליקרי המציאות. לפיכך קיים חשש ש"היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בו וכעצים יבשים, כל דרכי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה…"

ואם מצב עגום זה יימשך, הרי בעוד זמן מה לא יימצאו רבנים מורים הוראה לקהילות במרוקו "ומי יורה את העם חוקות דתו בדור העתיד?". בדבריו דרבן ועודד את הרבנים לקחת חלק פעיל לתיקון המצב, בהכנת תוכניות לימודים משופרות וביישומן בעצה אחת עם המארגנים לגבי תלמודי תורה הלומדים יהדות כל היום ולגבי השיעורים הניתנים לתלמידי בתי הספר של כי"ח אחרי שעות הלימודים ובימי החופש. במקרה שיהיו חילוקי דעות יש להעביר העניין להכרעת בית הדין האזורי, ואם הדבר לא יעזור יש להעביר את הנושא להכרעת בית הדין הגדול.

באסיפה זו הוחלט שעל הרבנים לעודד הקמת תלמודי תורה בכל קהילה, לחזק את החינוך הדתי ולעורר אהבת התורה בקרב בני הקהלה, קטנים כגדולים. עוד ציינו באסיפה כי גם חברי ועד הקהילות חוששים לעתיד המנהיגות הרוחנית, וגם הם גמרו אומר "לייסד בית מדרש לרבנים ישיבה עליונה ]=ישיבה גבוהה[ במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים בעלי יכולת הוראה.

רבי שאול דרש מכל הרבנים להעביר דו"ח בכתב עד לאסיפה הבאה ובו תיאור מצב החינוך הדתי שהיה במקומם והשיפור שחל עקב פעילותם. הוא סיים דבריו בקריאה לרבנים:

רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה', שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת, ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה' אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

רבי שאול המשיך לעסוק בנושאי החינוך באסיפות הבאות, ובאסיפה השלישית בדברי התעוררות שלו לחינוך דתי אמר, שהוא "מאחל לראות בעיניו התיסדות תלמודי תורה שיהיו כוללים גם שעות לימוד צרפתית ]…[ ובזה לא נעזוב את בנינו בגיל הרך לטמיעת הלמודים החילונית" כלומר דגל בלימודי חול לצד לימודי קודש, כי רק כך יסכימו ההורים לרשום את ילדיהם לתלמודי תורה.

הערת המחבר: עמאר, המשפט העברי במרוקו.גם באסיפות הבאות הרבה רבי שאול להתריע על מצב החינוך היהודי הירוד במרוקו, ועל חובת הרבנים לשנס מותנים למען שיפור המצב הגרוע. להלן ציטוט מדבריו באסיפה הרביעית: "ובעיני הכל יפלא איך אנו הרבנים האחראים במאה אחוז לא יחם לבבנו לרכז את מחשבותינו מסביב לבעיה הזאת שבה תלוי קיומנו, לעיין בה ולטכס עצה איך למצוא לה פתרון מתאים אשר יציל מהחפשיות ומהטמיעה נפשות בני ישראל הקדושים בני אל חי…". עמאר, המשפט העברי במרוקו.

בה בעת המשיך רבי שאול לפעול בשיתוף ועד הקהילות, להקמת ישיבה גבוהה שתכשיר רבנים שיהיו יודעי הלכה וגם בעלי השכלה כללית רחבה, שיוכלו לתקשר עם הדור הצעיר חניכי התרבות הצרפתית. בשנת התש"י (1950) נפתחה המדרשה לרבנים בעיר רבאט בסיוע נדיב של המלך מוחמד החמישי המנוח ואחרים. בשנת תשי"ב (1952) באסיפה הרביעית מסר רבי שאול, דו"ח על המדרשה הגבוהה, על צוות המורים, הרבנים והפרופסורים- יהודים ושאינם יהודים -, הוא דיווח על דרך בחירת התלמידים, וכן פירט את תוכנית הלימודים.

בפתח דבריו ציין רבי שאול את המניעים שהביאו להקמת המדרשה ולקביעת תוכנית מגוונת רב מימדית, המשלבת לימודי קודש ולימודי חול, שלא כמקובל בישיבה המסורתית. הוא ציין גם את כאבם של הרבנים על הירידה הרוחנית שחלה ביהדות מרוקו מול עברה המפואר. וכן ציין את התמעטות הישיבות התלמודיות, את הקושי של הישיבות הנותרות שאין בהן חינוך ברוח הזמן המתחשב בתמורות שחלו בחברה הדורשת מעורבות של המנהיגים הרוחניים בחיי הקהילה, הן בנושאי ההלכה הן בחיי היומיום. להלן הדברים בלשונו הוא:

לא נעלם מרבותינו איך הייתה לפנים ארץ מרוקו למרכז הדת והתורה, ועד כמה גדלה חכמת גאוניה ורבניה אשר יצא להם מוניטין בעולם, ואת מימיהם אנו שותים עוד היום. אמנם אין לכחד שבימינו אלה ירדנו פלאים, ישיבות הש"ס והפוסקים הולכות ומתמעטות יום יום, ובאותן הנשארות הקיימות והעומדות בנס, אין החינוך ניתן לפי רוח היום המחייבת כל רב ומנהיג רוחני להשתתף באופן פעיל – ולא כיועץ דתי בלבד – בכל ענייני הקהילה והתלבטויותיה לחיות את חייה היומיומיים במלוא המובן.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

והנה עינינו הרואות שרבנים מעין אלה ]…[ יקרי המציאות ונחיצותם ניכרת בתכלית. ועל מי נטוש את צאן מרעיתנו, מי ינהלום ומי ידריכום. אחריות  העתיד מוטלת גם עלינו ואין לנו רשות להסיח דעתנו ממנה.

ואכן הקמת המדרשה נועדה להכשיר רב מודרני המעורה בחיי הקהילה ובהוויה המודרנית, רב שיוכל להתמודד עם הבעיות בחברה. לכן לצד לימודי הקודש נבנתה תוכנית של לימודי חול -שהוקדשו לה שליש משעות הלימודים- ומטרתה הייתה להעמיק את הידע הכללי ולהרחיב את ההשכלה, כדי שהרב יוכל להבין את לשונם ואת רוחם של בני הקהילה, ויוכל לשרתם בכל הנושאים שהזמן גרמן. רבי שאול וחברי בית הדין הגדול גילו מעורבות בתכנים שנלמדו במדרשה. הם יצרו קשרים אישיים עם התלמידים, התפללו עימהם, נשאו דרשות וניהלו עימם שיחות מוסר והגות. הם הדריכו ויעצו בעת הצורך. לעיתים ביקרו התלמידים בבית הדין הגדול, הן כדי להיבחן בתלמוד ובספרות הפוסקים, הן כדי לצפות במלאכת הרבנות.

מספר התלמידים שהיו ראויים להתקבל למדרשה היה מועט. מחזור הלימודים נקבע לשש שנים. בוגרי המחזור הראשון של המדרשה הוסמכו לרבנים והתקבלו לכהונות רבניות בקהילות שונות במרוקו, ומקצתם התמנו לסופרי בתי הדין. חלקם מכהנים כיום כרבנים בארץ ישראל, בצרפת ובקנדה. בגלל העלייה הגדולה לארץ הייתה תחלופת התלמידים גבוהה, ומאחר שמספרם היה קטן מלכתחילה, זה לא אפשר לימודים סדירים ברמה גבוהה, ואז הוחלט להפוך את הלימודים במדרשה למעין תיכון דתי.

מדגם משתי תקנות ראשונות כאמור אדריכלה של "מועצת הרבנים במרוקו" והמבצע את תוכנית עבודתה היה רבי שאול, הוא הרוח החיה בכל הכינוסים, הוא שהחליט אלו נושאים יעלו לדיון בכל כינוס, והוא שניהל את סדר היום בתבונה ואת הדיונים בכל נושא בעוז ובענווה. כמו כן, הוא גם ניסח את ההחלטות והביאן להכרעה ולהצבעה. להמחשת הדברים אדגים בשני נושאים ראשונים שהוצעו לדיון בכינוס הראשון בשנת תש"ז (1947 )על ידי רבי שאול אבן דנאן, קיום יחסים עם פנויות והפרת שידוכין, וההחלטות שהתקבלו בהם.

קיום יחסים עם פנויות התקנה הראשונה דנה בקיום יחסים עם פנויות ובבעיות המתעוררות עקב כך, והיא כוללת, כלשון המציעים: "שלושה דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן, השחתת הבתולות, ועיבור הפנויות". ר' שאול אבן דנאן ז"ל תיאר בדברי הצעתו את המציאות השוררת ברחוב היהודי במרוקו, שבה נשים פנויות ורווקות רבות, מתפתות לשפתי חלקות של הגברים ומתמסרות להם בחושבן שאלה יהיו חתניהן, אבל אחרי תקופת בילוי משותף, הגברים עוזבים אותן לנפשן. הדבר פוגע בהן הן מבחינה נפשית הן מבחינה חברתית, שכן קטנים סיכוייהן להינשא לאנשים כלבבן. ואם איתרע מזלן והרו, הרי פגיעתן קשה, שכן עליהן להתעגן שלא תינשאנה לאיש במשך כשלוש שנים, שהן תקופת העיבור ושנתיים של הנקה, מדין מעוברת ומינקת חבירו. בהצעה מוטלת האשמה בעיקר על הגברים, שהם אלה המנצלים את המצב החברתי והמודרנה כדי להתעולל בבנות ישראל בהבטחות שווא. ולאחר שמילאו תאוותיהם זונחים אותן ועוברים לאחרת: "עלילות רשע יזמו האנשים על הנשים ובפטפוטי דברים ילכוד רבות בנות בפח מוקשים ]…[ ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן…". הפנויות והרווקות בסך הכול רוצות להשיג בעל ולבנות בית, ולשם כך הן נאלצות להיענות לתביעות הבחורים והגברים.

חלק גדול מהנפגעות שמרו את פגיעתן בליבן, ולא באו לבית הדין להתלונן שלא יתגלה קלונן ברבים. ואלו שהעזו לבוא ולדרוש את עזרת הצדק והחוק מהדיינים, התאכזבו מרה. כי אף על פי שהדיין התרשם מאמיתות דבריהן, הרי לא היה לאל ידו להושיען, מאחר שהוא כפוף לפסיקה ההלכתית הקיימת בעניין זה: "יען חקת המשפט עוצרת בעדו, ואין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם". רצונו לומר, כי המשפט בעניין זה שהיה טוב לשעתו, אינו בהכרח טוב היום, עם השתנות הערכים התרבותיים והחברתיים. להלן ההצעה כלשונה:

ע"ד –על דבר- הבטחת הנישואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבור רבותי הגדולים! מורי הרב הראשי! אדוני המנהל ! בפקודת הרבנים מר גאון  עוזנו, הרב כמוה"ר יהושע בירדוגו ישצ"ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר"ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ"ו הנני בא להציג לפני כת"ר בתר מזכיר את העניינים הע]ו[מדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי' ז.

העניין הראשון אשר בו הכללו ג' דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח"ל כי גם חמס במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.

דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה כי כל ב"ד בהם מלאים וגדושים מן הנדונים. האלה הבאים לפניהם יום יום.

באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות העניין, ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית, יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.

בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב"ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר, ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי"ק ז"ל סי' קכ"ט. ומדברי הרב ב"ש סי' קע"ז. ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב"ש ז"ל וגם רבינו מוהרי"ק ז"ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט"ר מ"ר א"א זצ"ל, השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.

עטרת ראשי מורי רבי אדוני אבי זכר צדיק לברכה. כלומר בימי רבי שלמה אבן דנאן, שכיהן כראב"ד בעיר פאס.

הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו – משה עמאר – ליבי במזרח א'

היתר שימוש החשמל ביו"ט-הרב רפאל דלויה

 

 

תגובה לרבני משפחת יוסף (הרבנים אברהם, יצחק ודוד)

שתקפו את פסק הזום ואת היתר שימוש החשמל ביו"ט

פסק הזום שפרסמנו מטעם אגוד חכמי המערב לפני ליל הסדר תש"פ, עורר תגובות רבות בקרב רבני הארץ והעולם.

במסגרת התגובות, היו רבנים שתקפו את עצם היתר השימוש בחשמל ביום טוב, בטענה כי החכמים שהתירו זאת, טעו בהבנת המציאות, ולא הבינו היטב איך פועל החשמל, ולכן היתרם ניתן בטעות, ואין לסמוך עליו.

בחרנו להציג תגובות של רבני משפחת יוסף, ולהוכיח שבניגוד לטענותיהם, רבותינו שהתירו את  שימוש החשמל ביום טוב לא הוטעו, והיתרם תקף גם היום לשיטתם.

נתחיל ברב אברהם יוסף שהתראיין ביום 5.4.20 ברדיו קול חי במסגרת תכנית "אורחות חיים" (שם כינה אותנו "ליצנים") וטען כך:

"ואותם ליצנים שהמציאו כאילו המצאה להשתמש בדרך מצלמה כלשהי להעביר את הסדר, איסור גמור יש בידם. הם כל כך טחו עיניהם מראות להשוות דברים שלא היו ושלא נבראו… האם מותר להדליק חשמל ביו"ט או אסור? כל מי שהתיר כמעט ללא יוצא מן הכלל, ההיתר שלו נבע פשוט מטעות… הסבירו להם שיש אש באחד החוטים, וכאשר אני מחבר את החשמל, האש נמשכת מהחוט שבעל האש נמצא אל החוט שהאש עדיין לא הגיעה, ונמצא שזו העברה מאש לאש. זו סיבת ההיתר. לכן כמובן שבימינו כל אחד יודע שזה דבר לא אמיתי שזה דבר נטול כל רעיון. היום יש יצירת אש זה מעגל, כל ילד יודע ומבין שאין אש בחוטים וממילא אין שום מקום להקל ראש בהדלקת חשמל ביום טוב" וכו'.

אותן הטענות טען הרב יצחק יוסף בשיעורו השבועי ממוצ"ש פרשת במדבר תש"פ, (שם כינה את המתירים בימינו להדליק חשמל ביום טוב "שוטים") לדבריו:

"אסור להדליק חשמל ביום טוב. יש כמה רבנים, תלמידי חכמים, שהטעו אותם מבחינה מציאותית, והתירו להדליק חשמל ביו"ט… יצאו כנגדם כדרכה של תורה רוב גדולי הדורות ואסרו להדליק חשמל ביו"ט… היו גם כמה רבנים פלא פלאים כתבו שמותר להדליק גפרור ביו"ט כי האש נמצאת בתוך הגפרית. מה זה הדברים האלו? מחילה מכבוד תורתם… הגפרור יש בזה את האש? סך הכל אני מגלה אותו? מה מגלה אותו?.. גם על חשמל, אחד הפוסקים כותב שהאש בתחנת הכח, האש שמה קיימת וסה"כ מעביר את האש לבית שלי… איזו סברה זו?.. יש זרם בחוטים… וכשאני מרים את הכפתור אז מתחבר החיובי ומתחבר עם השלילי ואז נדלק האש, שם נוצר האש, שם נדלק האש… הגאון רבי אהרון בן שמעון יש לו שו"ת ומצור דבש בסימן י'… כל דבריו הם מסביב נקודה אחת: "האש נמצא בתוך חוטי החשמל. האש בתוכם היא אש מצויה מוכנה, ואין כאן איסור מוליד כלל"… אבל פלא, כנראה הסבירו לו דברים לא נכונים, מה האש בתוך הקיר? זה זרם בסך הכל… זה לא דווקא אש שמה… הביאו את הפוסקים האלו, וכולם דחו אותם… היום כולם מודים שאסור, הבעיה היא שיש כמה שוטים… שאומרים להם כן, תדליקו את המיחם, ה' יסלח להם, איפה יראת השמים שלהם?.. החשמל ביום טוב זה אסור".

וכן הרב דוד יוסף ביום 25.5.20 בערוץ היו טיוב של ישיבת יחווה דעת (שם כינה אותנו "קלי דעת") טען כך:

"באו כמה קלי דעת והתחילו להגיד שאפשר לעשות זום… שבליל הסדר זה אפשרי… אפילו שכשאתה מדבר יש פה מוליד זרם חשמלי מסויים… יש פה וודאי מוליד דרבנן יש פה כל מיני בעיות… עצם הדבר, אם אנחנו נתיר דבר כזה, אז היום יהיה זום, מחר יהיה טלפון סלולארי, ידברו בשבת, ואח"כ ה' ירחם לאן אנחנו נגיע".

נעשה סדר בעניינים, נברר את שיטת רבותינו חכמי המערב שהתירו חשמל ביום טוב בקציר האומר, ונוכיח שדבריהם תקפים גם היום. נדגיש כי ההיתר של רבותינו ניתן אך ורק לצרכי אוכל נפש ביום טוב (כלומר צרכים בסיסים של הגוף, כגון: הדלקת אור, תנור, מיחם וכד') ואין בו היתר כללי לשימוש בחשמל ביו"ט למטרות שאינן "אוכל נפש".

תנינא במשנה במסכת ביצה (פ"ד מ"ז): "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מהמים". ובגמרא שם (לג ע"א): "מאי טעמא משום דקא מוליד ביום טוב".

הרמב"ם מפרש את כוונת הגמרא בעניין איסור מוליד ביום טוב, וכ"כ (הל' יו"ט פ"ד ה"א): "אין מוציאין את האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן המתכות. כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש. וכן הנפט החד ביותר שהוא במים שמנידין אותם עד שידלק. או כלי זך קשה או זכוכית מלאה מים שמניחין אותה כנגד עין השמש עד שיחזור נגהה לפשתן וכיוצא בו וידלק. כל זה וכיוצא בו אסור ביום טוב. שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה, אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב".

ועוד כתב הרמב"ם (הל' יו"ט פ"א ה"ה) וז"ל: "כל מלאכה שאפשר להעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה. ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול.

וכ"כ הרשב"א (בית מועד שער ב' פ"ו סי' ז'): "אין מוציאין את האור לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים מפני שהוא מוליד ואפשר לו מערב יום טוב, וכל שאפשר לו מערב יום טוב ואינו אוכל נפש אסור ואפילו מכשירי אוכל נפש". 

וכן הבין מר"ן את פשט הסוגייא, כמו הרמב"ם והרשב"א, וז"ל: מר"ן (בית יוסף, או"ח סי' תק"ב):

"אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים וכו' משנה בפרק המביא כדי יין (לג:) ומפרש טעמא בגמרא (שם) משום דקא מוליד והרמב"ם כתב בפ"ד שהטעם מפני שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב וכתב ה"ה שטעמו מפני שאין זה כביצה שנולדה שאסורה שהרי דבר זה אינו ראוי לעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מבערב והטעם הזה כתב ג"כ הרשב"א כדברי רבינו".

ודייק הרב רפאל אהרן בן שמעון (שו"ת 'ומצור דבש' או"ח סי' ט') מהרמב"ם ומהרשב"א הנ"ל: "על כן נתחכם רבינו (הרמב"ם) להחליף שם מוליד האמור בש"ס ולכתוב תחתיו להמציא אש אע"פ שענינם אחד לבל יטעה אותנו לשון 'מוליד' ונחשוב משפטו כדין נולד. והודיענו שטעם האיסור ההוא מפני שההמצאה הזאת היה יכול לעשותה מעיו"ט והוא טורח ביו"ט ללא צורך. וזה טעם האיסור לא זולתו. וכפירוש זה הכי מתפרשי בבירור דברי הרשב"א ז"ל דמתחילה נקט לישנא דש"ס דקאמר מפני שהוא מוליד והדר מפרש ותני ואפשר לעשותו מעיו"ט, ר"ל שזה טעם האיסור דמוליד שהוא מוליד היום מה שהיה יכול להוליד אתמול ולא שהם תרי טעמי. והכי מדוקדק בדבריו שלא נקט הרשב"א ועוד משום שאפשר לעשותו וכו' והכל טעם אחד הוא. והן הן דברי ה"ה שכתב שהטעם ההוא כתבו הרשב"א ויציבא מילתא בטעמא…".

וכ"כ הרב משה מלכה (שו"ת 'מקוה המים' ח"ו סי' כ"ט) וז"ל: "לפענ"ד אין שום טעם לאיסור זה, שאם מטעם נולד, כבר נפסקה הלכה דברי הרמב"ם ז"ל… ומשום טרחה ביו"ט, ומשו"ה הגבילה המשנה את האיסור בדברים שיש בהם טרחה יתירה, ולכן לא אסרה ההוצאה (מרשות לרשות) סתם. ועל כרחך שנתכוונה לומר דבדבר שאין בו טרחה – מותר, ואלו היו יודעים להם הני גפרורים, היתה מתירה אותם במפורש".

וכ"כ הרב יוסף משאש (שו"ת 'מים חיים' ח"א או"ח סי' צ"ד). "ומה גם דאיסור הוצאת אש מהאבנים וכו', אינו אלא איסור קל דרבנן לכתחלה, דבדיעבד אם הוציא מותר להשתמש בו כמ"ש לעיל. וא"כ נוכל לחלק בו בפשיטות, דדוקא נולד הנראה לעינים כהוצאת אש מהאבנים וכו' ומזכוכית לטושה וגם יש בו טירחא ומעשה רב שמחכך בחוזק יד אבן עם אבן וכיוצא עד שמוציא האש, וכן ההיא דזכוכית לטושה, יש בו צער ההמתנה שעומד וממתין אמתי תוציא הזכוכית השלהבת ותדלק הפתילה, וצער ההמתנה גדול מצער הטירחא כידוע לבעל הנסיון, בזה הוא דאסרו רבנן לכתחלה, אבל בנידו"ד גם אם נעלים עין מהאמת ונחשבהו נולד, מ"מ הוי נולד שאינו נראה לעיניים, ונעשה כלאחר יד וא"כ וודאי שרי ללא ספק ".

אם כן יוצא שרבני משפחת יוסף לא ירדו לעומקה של סברת רבותינו בעניין היתר השימוש בחשמל ובגפרורים ביו"ט, וטענתם שההיתר הנ"ל נובע מטעות בהבנת המציאות, מופרכת לחלוטין. שכן, סיבת ההיתר היא הבנת הסוגייא במסכת ביצה, ופסיקת ההלכה בעניין זה על פי הרמב"ם. כלומר, אין להבין איסור מוליד באש ביום טוב, במובן של יצירת אש חדשה, אלא הכוונה היא שדווקא אש שאינה מצויה ונדרשת טרחה כדי להמציאה, אסורה מדרבנן. אך, אם קיימת תשתית מוכנה שללא כל טרחה ניתן להוציא ממנה אש אין איסור כלל, שהרי הבערה הותרה ביום טוב! וחכמים גזרו רק במקרים בהם יש טרחה, כדי שלא יתבטל משמחת יום טוב. ולכן גם שימוש בגפרורים, שבשפשוף קל יוצאת אש, מותר. וכן שימוש בחשמל מותר ביום טוב, ללא קשר להבנת המציאות ולסגירת מעגל חשמלי, שכן קיימת תשתית מוכנה ובנקל בלחיצת כפתור מדליק את החשמל. ועוד הוסיף רבי יוסף משאש, שמוליד שייך אך ורק בדבר הנראה לעיניים, והולדת זרם חשמלי בחוט החשמל (גם אם הוא פועל יוצא מסגירת מעגל חשמלי) אינו דבר שניתן להגדירו כמוליד כלל ועיקר.

ויה"ר שזכות רבותינו חכמי המערב תגן עלינו, ונזכה להעמיד האמ"ת על תלה, ולהחזיר עטרה ליושנה.

בברכת התורה,

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

יולי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031  

רשימת הנושאים באתר