מורשת יהדות מרוקו

מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט

במלאת שש עשרה שנים ומחצה לבבא מאיר, הוא ר׳ מאיר אביחצירא, נמצאה כלה מתאימה, היא שימי או מרת שמחה למשפחת שוקרון, שהיה לה שם מיוחד בארפוד ׳ללא שמיטה׳, ונקבע מועד לחתונה. יום שני ט׳ בתמוז תרצ״ג 3.7.1933. בעיר ארפוד.

חלפה תקופת האירוסין, ועת דודים הגיע, הוא מועד הכלולות של בבא מאיר, אבל אבי החתן, ר׳ ישראל, לא היה באזור תאפילאלת. הוא שהה בארץ ישראל, שאליה נסע כפעם בפעם. מקורביו משוחחים עמו בקשר לחתונת הבן הקרבה ובאה, ולכן הם שואלים ומזרזים מתי יבוא לארפוד, ואף רומזים לו, כי היעדרותו של אבי החתן עשויה להביא לדחיית החתונה, אבל ר׳ ישראל — הפרידה מארץ ישראל קשה עליו לעת עתה, והוא שולח שדר ברור וחד משמעי: יש לערוך את החופה במועד שנקבע, ולא להשהותה אפילו ביום אחד.

׳הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע׳ ו׳קול ששון וקול שמחה׳ נשמע בארפוד. ההזמנה לחתונה בארפוד נעשית בעל פה, אולם לחתונתו של בבא מאיר נשלחו הזמנות בכתב, וההכנות לחתונה נעשות בקדחתנות. המנצח על הכול — הוא ר׳ יצחק אביחצירא, אחיו של ר׳ ישראל, שכל התכניות נעשות על פי הנחיותיו. החייטים — ידיהם מלאות עבודה. הם עסוקים זמן רב בתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה ולכל העניים המוזמנים ראשונה לשמחה הפילאלית הגדולה, שידעה ארפוד מעולם.

עגלים רבים, כבשים ועופות נשחטו מבעוד מועד, ומשקל הבשר שהוכן לסעודה, נאמד בשש טונות. לחתונה של בבא מאיר הגיעו אורחים רבים מכל יישובי הסביבה הקרובים והרחוקים. העיר ארפוד לבשה חג, ושמחה כזו לא ראתה הקהילה מיום היווסדה. החגיגה דמתה ל׳עיד לְעְרְש', הוא היום החגיגי השנתי לשבת המלך על כסא מלכותו במרוקו.

החתונה נחוגה ברוב פאר והדר. הבתים צרו מהכיל את מאות האורחים, שבאו להשתתף בשמחת החופה של בבא מאיר, והסעודה נערכה ברחובות קריה תחת כיפת השמיים. השולחנות הוצבו לאורך שני הרחובות הראשיים: אחד לאנשים ואחד לנשים. זה היה מחזה מרנין.

השולחנות מלאים כל טוב. סלטים לסוגיהם מונחים כבר על השולחנות כמנהגו של כל אירוע באזור זה: צנוניות וזיתים ולימונים כבושים, סלט ירקות חי, וסלטים מבושלים: סלט עגבניות, גזר וסלק וחצילים מטוגנים. הכול במתכון פילאלי/ ארפודי. השירה והפיוט נשמעים ברצף ובמקהלה, ולאחריהם — איחולי לחיים בנוסח הפילאלי הידוע: ׳שְׂמְחַתַך א־בבא יגו (=תזכה לשמחה מר יעקב = לחיים, יעקב)! שמחתך א־בא יאהו (= לחיים, אליהו)! שמחתך א־בבא לו (= לחיים, מר מכלוף)! בבא דו, שמחתך (דוד, שמחתך = לחיים)! שמחתכם כולכם!

אחרי הסלטים מוגשות המנות הראשונות: דגי נהר הזיז המטוגנים והמתובלים ברוטב פילאלי העשוי ממים, לימון, מלח ופלפל אדום שחוק, ואחרי הדגים מוגש ׳לגטא׳ מאפה תנור העשוי בצורת פשטידת ביצים ממולאת ברצועות בשר. שוב פוצחים הסועדים בשירים ובפיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳ וכיוצא בו ובכללם הפיוט ׳צהלי רני׳ המושר בקהילות תאפילאלת בחגיגות להכנסת ספר תורה ובחתונות, ובמיוחד בחתונות הממזגות בתוכן גם הכנסת ספר תורה.

צַהֲלִי רָנִּי עֵדֹה שְׁלֵמָה / בְּיוֹם זֶה תּוֹרָה לֵחֻפָּה נִכְנְסָה

זֹאת הִיא כְּבֻדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה / וּמִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ

פיוט זה הוא בבחינת ׳ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל/ כי חתונתו של בבא מאיר הייתה בו בזמן גם שמחת חתן וכלה וגם שמחת התורה בבחינת ׳אשרי מי שבא לחופתו ותלמודו בידו/ ומעשה שהיה כך היה: ביום החתונה לפני החופה, מספר הרב מסעוד מלול, כי כשהחלו להתקבץ האורחים הרבים בארפוד ובראשם בני משפחת הכלה, שעדיין לא התראו עם החתן, חשש ר׳ מאיר, שיטרידוהו המכובדים בביקוריהם בעלייתו, שבה נהג להתבודד וללמוד. מה עשה? ירד לבית הכנסת ונעל את הדלת היטב, שם ישב ולמד עד לשעת החתונה. כל אותן שעות לא ידעו בני המשפחה היכן הוא נמצא, והיו שיצאו לחפשו, אך לא מצאוהו. רק סמוך לחופה ולאחר שהתפלל תפילת מנחה, יצא ר׳ מאיר מבית הכנסת. היישר ממקום התבודדותו הובל החתן בידי דודו מרן בבא חאקי אל חופתו ותלמודו בידו, כשפיו אינו פוסק מגירסא, אלא כשמתחילים לסדר את הקידושין.

פיוטיה לחתונה אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)-קהילות תאפילאלת / סג'למאסא-מ. נזרי

מעגל האדם

פיוטיה לחתונה

אָשִׁיר בְּשִׁירָה (פיוט לכבוד החתן בבא מאיר)

הכתובת: פיוט. נועם: ׳אעיר כנשר׳. סימן: אני יחייא אדהאן חזק וברוך אמיץ.

לכבוד התורה החתן המפאר מאיר אביחצירא הי״ו אכי״ר. התבנית: מעין אזורית. פיוט בן שמונה עשרה בתים כולל בית הפתיחה. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור הנחתם בשתי מילות קבע ׳מאיר אביחצירא׳ משמעותיות לנושא השיר. החריזה: אאאא / בבבא / גגגא / .

המשקל: חמש הברות בכל טור.

מקור: ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עמי עד.

מבוא לשיר: השיר כולו שבח ותהילה לבבא מאיר המכונה כאן ׳חתן תורה׳ על שם התורה, שבה דבק מילדותו בבחינת ׳ושמח מאשת נעוריך׳, זו התורה שאדם למד מנעוריו. הוא מכונה גם בתואר ׳חתן קדושה׳, תואר המוסב על ידי ר׳ יעקב אביחצירא על ספר תורה בפיוט ׳צהלי רני׳. שמו של החתן ׳מאיר בוחצירא׳ הוא הטור הרביעי בכל בית המשמש גם נושא השיר וגם מעין פזמון. החתן זוכה לתארי שבח בחכמת התורה, משנה וגמרא ושקידתו בלימוד השגור בפיו. גם מידות טובות של החתן נמנות בשיר: יראה ואהבה, ענווה וקדושה. בשיר גם איחולי שמחה של האב לבנו.

החתן בבא מאיר היה איש הדר הנרמז בתואר ׳איש הביניים׳ בטור 10 על פי הפירוש במדרש ׳מאי בינים? ש׳מבונה מכל מום׳ ׳העשוי כבנין׳. תיאור הבן המצפה לאביו בבית 9 ׳אל רופא מרפא / חזק הָרָפֶה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא׳ מוטען במשמע כפול: הבן ישראל המצפה לאביו הקב״ה, והבן מאיר המצפה לאביו ישראל הנעדר מן החתונה. היעדרות זו נרמזה בבית האחרון ׳אמיץ השיבה / ישראל שובה / אל ארץ טובה / מאיר בוחצירא׳. ר׳ ישראל שהה בעת החתונה בארץ ישראל, והמשורר פונה בו בזמן לר׳ ישראל לשוב לתאפילאת הקדושה וגם לה׳ לשוב לארץ ישראל.

אשיר בשירה / בשפה ברורה / לחתן תורה / מֵאִיר בּוּחְצֵירָא

נאה לו שמוי / אליהיו עמו / בלילו ויומו / מאיר בוחצירא

יניק וחכים / את רבו מחכים / לדעתו משכים / מאיר בוחצירא

 ישר נאמן / בכל עת וזמן / צנצנת המן / מאיר בוחצירא

 חכם בתורה / משנה וגמרא / בפיו שגורה / מאיר בוחצירא

יראה אהבה / לדגול מרבבה / ידבק בחבה / מאיר בוחצירא

יחוד ענוה / קדשה נאוה / בם חשק אִוָּה / מאיר בוחצירא                

ישמח אב בבנו / עשות רצונו / עבודת קונו / מאיר בוחצירא

אל רופא מרפא / חזק הרפה / בנך מצפה / מאיר בוחצירא

 איש הבינים / יוסף החיים / בכפלי כפלים / מאיר בוחצירא

דורש ומקיים / לשם שמים / מיום יומים / מאיר בוחצירא

הן יראת השם / בה יקנה שם / טוב הנקךא בשם / מאיר בוחצירא

אז בחפתו / תשמח עדתו / אמו אחותו / מאיר בוחצירא

נא אל הראני / עד יזכה לבני / חיי ומזוני / מאיר בוחצירא

 חתן קְדֻשָּׁה / תורה מורשה / מאבן ראשה / מאיר בוחצירא

זכות אבותיו / ישמר מצותיו / חקותיו תורותיו / מאיר בוחצירא

קדוש אין בלתו / יברך אותו / עם בת זוגתו / מאיר בוחצירא

אל ארץ טובה / מאיר בוהצירא / אמיץ הָשִׁיבָה / ישראל שובה

צהלי רני עדה שלמה

רקע לפיוט: הפיוט נכלל ב׳יגל יעקב׳ למהדורותיו במדור ׳פיוטים של מתן תורה'. על פי תוכנו מתאים הוא לכבוד הכנסת ספר תורה הנזכר בבית חמישי ׳יגל הכותב… וגם הקונה׳. אולם קהילות תאפילאלת שרות פיוט זה גם בחתונה. שילוב שירים לכבוד התורה בשירי חתונה קיים גם בקהילות אחרות כמו קהילות הצפון במרוקו כמו השיר ׳היא תורה לנו נתנה׳ המכיל כ״ב בתים על פי סדר א׳׳ב אותיות התורה ויוצר דימוי של ׳טקס הובלת הכלה לבית החתן לזה של הכנסת ספר תורה להיכל׳. שילוב שירים לכבוד התורה באירוע של חתונה קשור כנראה בדימוי הכנסת כלה להכנסת ספר תורה המצוי במקורות כמו המאמר ׳כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא תורה׳ או המדרש על ׳אשת חיל׳ (הערוך לפי א״ב) זו תורה או ההקשר המעגלי של מצוות ׳פרו ורבו׳ הראשונה מבין תרי״ג המצוות למצוות כתיבת ספר תורה האחרונה במניין תרי״ג, או ההבטחה, שהמשמח את החתן זוכה לתורה. כאן המקום לציין את המנהג בצפרו, שהכותב ספר תורה מכניסו לבית הכנסת ביום חתונתו על פי שיר השירים ׳צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו׳ ומדרשו ׳ביום חתונתו זה מתן תורה׳.

התבנית:   מעין אזורית. פיוט בן אחת עשרה מחרוזות כולל מחרוזת פתיחה. בכל

מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.

החריזה:   אב.אב / גגב / דדב / …

המשקל:   11 הברות לרוב בטורים הענפיים ו־10 — בטור האזור.

החתימה:  אני יעקב חזק.

מקור:       יגל יעקב, נתיבות תשס״א, עמי קמח.

נזכר:        דוידזון, אוצר השירה, צ—159.

ייעוד:      במקורו מיועד הפיוט להכנסת ספר תורה אבל מושר הוא גם בחתונה

בעיקר בסעודה של שבת חתן. מבצעי הפיוט אף הוסיפו לו טור חתימה בסופו בערבית יהודית לכבוד החתן והכלה. הפיוט הלם בעיקר את החגיגה להכנסת ספר תורה, שנשתלבה בשבת חתן.

פירוש:     הפיוט מלווה בפירוש מפורט בהמשך בפרק ז ׳הכנסת ספר תורה׳.

צהלי רני עדה שלמה / ביום זה תורה לחפה נכנסה

זאת היא כבדה בת מלך פנימה / וממשבצות זהב לבושה

אשרנו מה טוב נעים גורלנו / על תורת אמת אל חי נתן לנו

וחיי עולם נטע בתוכנו / זו היא ברכה זו היא קדשה

נודעת לנו חבה יתרה / אשר אין תכלה וקץ לשעורה

על כלי חמדה שבו עולם נברא / נתן אל לנו לעד מורשה

ישמח ישראל בכפלי כפלים / על כי לקח טוב נתן לו לקיים

המכתב מכתב אלהים חיים / אשרי העם שככה חן מצא

יגל הכותב את ספר התורה / וגם הקונה ישיר בזמרה

שניהם טובים צדקה שמורה / לפני נאמן אל רם ונשא

עז תעצמות קדשת הספר / מי יוכל השג מי יוכל לספר

אמרות יי הם אמרי שפר / שם רמז פשט וסוד ודרשה

קדשת תבות רשומה בספירות / תֹאר צורתם אורות יקרות

המה מלכים ובראשם עטרות / לזה יש כתר ולזה שלשה

בנות ציון צאינה וראינה / מלך שלמה ביום חתנה

ראו עטרה וחפה נכונה / גילו ברעדה ושמחה ודיצה

חתן קדשה יום זה חפתו / בשמחות וגיל יובל לטירתו

 צריך כל אדם לצאת לקראתו / מנער ועד זקן מאיש ועד אשה

זה היום נגיל וגם נשמחה בו / המלך יושב בתוך מסבו

כל רע אוהב וקרוב יבוא / אל תוך המשתה אשר המלך עשה

קולנו שמע שומע תפלות / הרם קרננו מתוך הגלות

בזכות התורה רבת המעלות / אז נשיר לך שירה חדשה

תוספת טור חרוזי בערבית יהודית:

׳וּשְׂמְחַת לְעְרִינִינִיס וּשְׂמְחַת לְעְרוּסַה׳

(= ושמחת [= ולחיי] החתן ושמחת [= ולחיי] הכלה)

ראה: קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013 –עמ' 82-80

מהווי החתונה בבלל והווי החתונה של בבא מאיר בארפוד בפרט

במלאת שש עשרה שנים ומחצה לבבא מאיר, הוא ר׳ מאיר אביחצירא, נמצאה כלה מתאימה, היא שימי או מרת שמחה למשפחת שוקרון, שהיה לה שם מיוחד בארפוד ׳ללא שמיטה׳, ונקבע מועד לחתונה. יום שני ט׳ בתמוז תרצ״ג 3.7.1933. בעיר ארפוד.

חלפה תקופת האירוסין, ועת דודים הגיע, הוא מועד הכלולות של בבא מאיר, אבל אבי החתן, ר׳ ישראל, לא היה באזור תאפילאלת. הוא שהה בארץ ישראל, שאליה נסע כפעם בפעם. מקורביו משוחחים עמו בקשר לחתונת הבן הקרבה ובאה, ולכן הם שואלים ומזרזים מתי יבוא לארפוד, ואף רומזים לו, כי היעדרותו של אבי החתן עשויה להביא לדחיית החתונה, אבל ר׳ ישראל — הפרידה מארץ ישראל קשה עליו לעת עתה, והוא שולח שדר ברור וחד משמעי: יש לערוך את החופה במועד שנקבע, ולא להשהותה אפילו ביום אחד.

׳הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע׳ ו׳קול ששון וקול שמחה׳ נשמע בארפוד. ההזמנה לחתונה בארפוד נעשית בעל פה, אולם לחתונתו של בבא מאיר נשלחו הזמנות בכתב, וההכנות לחתונה נעשות בקדחתנות. המנצח על הכול — הוא ר׳ יצחק אביחצירא, אחיו של ר׳ ישראל, שכל התכניות נעשות על פי הנחיותיו. החייטים — ידיהם מלאות עבודה. הם עסוקים זמן רב בתפירת בגדים חדשים לבני המשפחה ולכל העניים המוזמנים ראשונה לשמחה הפילאלית הגדולה, שידעה ארפוד מעולם.

עגלים רבים, כבשים ועופות נשחטו מבעוד מועד, ומשקל הבשר שהוכן לסעודה, נאמד בשש טונות. לחתונה של בבא מאיר הגיעו אורחים רבים מכל יישובי הסביבה הקרובים והרחוקים. העיר ארפוד לבשה חג, ושמחה כזו לא ראתה הקהילה מיום היווסדה. החגיגה דמתה ל׳עיד לְעְרְש', הוא היום החגיגי השנתי לשבת המלך על כסא מלכותו במרוקו.

החתונה נחוגה ברוב פאר והדר. הבתים צרו מהכיל את מאות האורחים, שבאו להשתתף בשמחת החופה של בבא מאיר, והסעודה נערכה ברחובות קריה תחת כיפת השמיים. השולחנות הוצבו לאורך שני הרחובות הראשיים: אחד לאנשים ואחד לנשים. זה היה מחזה מרנין.

השולחנות מלאים כל טוב. סלטים לסוגיהם מונחים כבר על השולחנות כמנהגו של כל אירוע באזור זה: צנוניות וזיתים ולימונים כבושים, סלט ירקות חי, וסלטים מבושלים: סלט עגבניות, גזר וסלק וחצילים מטוגנים. הכול במתכון פילאלי/ ארפודי. השירה והפיוט נשמעים ברצף ובמקהלה, ולאחריהם — איחולי לחיים בנוסח הפילאלי הידוע: ׳שְׂמְחַתַך א־בבא יגו (=תזכה לשמחה מר יעקב = לחיים, יעקב)! שמחתך א־בא יאהו (= לחיים, אליהו)! שמחתך א־בבא לו (= לחיים, מר מכלוף)! בבא דו, שמחתך (דוד, שמחתך = לחיים)! שמחתכם כולכם!

אחרי הסלטים מוגשות המנות הראשונות: דגי נהר הזיז המטוגנים והמתובלים ברוטב פילאלי העשוי ממים, לימון, מלח ופלפל אדום שחוק, ואחרי הדגים מוגש ׳לגטא׳ מאפה תנור העשוי בצורת פשטידת ביצים ממולאת ברצועות בשר. שוב פוצחים הסועדים בשירים ובפיוטים נוסח ׳יגל יעקב׳ וכיוצא בו ובכללם הפיוט ׳צהלי רני׳ המושר בקהילות תאפילאלת בחגיגות להכנסת ספר תורה ובחתונות, ובמיוחד בחתונות הממזגות בתוכן גם הכנסת ספר תורה.

צַהֲלִי רָנִּי עֵדֹה שְׁלֵמָה / בְּיוֹם זֶה תּוֹרָה לֵחֻפָּה נִכְנְסָה

זֹאת הִיא כְּבֻדָּה בַּת מֶלֶךְ פְּנִימָה / וּמִמִּשְׁבְּצוֹת זָהָב לְבוּשָׁהּ

אשיר לכבוד חתנים

כתובת:     פיוט לכבוד חתנים. נעם(לחן): אפתח פי בשיר מזמור. סימן(חתימה): אני

יחייא אדהאן חזק.

ייעוד:       פיוט לשבת חתן הנאמר לפני ׳ברוך שאמר׳ הנרמז בבית לפני האחרון.

מיועד לחתנים: מכלוף בן המחבר וקרובו יחיא בן שטרית.

מקור:       ר׳ יחיא אדהאן, אני לדודי, ירושלים תשנ״ב, עט׳ עו.

מבוא לשיר: השיר פותח בייעודו לכבוד החתנים, שהמשורר שמח לראותם בתוך משתה חופתם. בחלקו הראשון של השיר — איחולים לחתנים, שיזכו לברכת ה' לחיים נעימים וטובים, לבנים ולבני בנים הגונים, ויחד עם ישראל יזכו לראות את פני המשיח. בחלקו השני מזכיר המשורר את שמות החתנים: הראשון הוא קרובו יחייא בן שטרית, שהמשורר פונה לה' שיזכור את בריתו למענו, רמז לברכת הזרע, והשני — בנו מכלוף הקרוי על שם אבי המשורר הזוכה לברכת בני ומזוני. הבית לפני האחרון ׳יפרח בטוב מאמר / כתמר / לשם ברוך שאמר׳ אולי רמז יש בו לייעוד הפיוט להיאמר לפני ׳ברוך שאמר׳. השיר נחתם בבקשה על הבת, היא השכינה: ׳קדוש הוא ואין בלתו / יקים את שכינתו / היא בתו / מעפר לאדמתו / אדמת .יעקב׳.

אשיר לכבוד חתנים / טובים הם

נאמנים הגונים / לטובה יהיו משנים / בזכות יעקב

נפשי חשקה לראותם / בתוך משתה

חפתם שמחתם / השם יברך אותם / ברך יעקב

5 ישמחו החתנים / בבנים ובני בנים

הגונים / לשם שומר אמונים / שמר יעקב

ישראל עם סגלה / ישמחו בהלולה

גדולה / לכבוד חתן וכלה / צוה יעקב

חיים טובים נעימים / יחיו בלבב תמים

 שלמים / בזכות אבות עולמים / יצחק יעקב

ירינו יחד כלם / אבות ובנים בכללם

לעולם / בשם השם אל עולם / גאל יעקב

יחד יראו עינינו / בביאת משיחנו

 מלכנו / לישועתך קוינו / הושע יעקב

אב רחמן זכר בריתי / לזה יחיא בן שטרית

 שאריתי / למען כורתי בריתי / ברית יעקב

חתני מכלוף בני / יזכה אותו לבני

מזוני / למען שוכן סנה / הוא אל יעקב

זרע צדיק כתמר / יפרח בטוב מאמר

 כתמר / לשם ברוך שאמר / יאמר יעקב

קדוש הוא ואין בלתו / יקים את שכינתו

היא בתו / מעפר לאדמתו / אדמת יעקב

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013- עמ'82-83

תמורות תרבותיות העלאת גיל הנישואין

גיל הנישאים בתקופת הדורות הקודמים היה קטן מאוד. החתן היה בגיל 14-12 והכלה בגיל 11-10. בני הזוג לא הגיעו עדיין לכלל בחירה נכונה, וההחלטה הייתה אפוא בידי ההורים בלבד, והבת ידעה על גורלה רק למפרע. ואולם לא תמיד עמדו נישואי בוסר אלה במבחן הנישואין, ויש שסכסוכים פרצו בין שני בני הזוג, שהובלו לחופה בילדותם ונתפקחו בבגרותם ומאסו זה בזה מחמת אי התאמה וחיבה ביניהם ולבסוף נפרדו בקטטה ובגירושין. גורמים אלה ואחרים: הצטרפות הבנות לספסל הלימודים בבית הספר הממשלתי, שינוי הדעות בהשפעת הסביבה והתרבות והתחשבות ברצונות הנישאים, שידעו לתת ביטוי לבחירתם האישית רק בגיל הולם, חברו יחדיו וחוללו מפנה בגיל הנישואין בדור השלישי. גם חוקי השלטונות הצרפתיים, שנתקבלו גם על ידי ממשיכיהם הגבילו את הנישואין רק לגיל הבגרות והשפיעו גם על דעות המשפחות לדחות את מועד נישואיהן.

הצורך באישור רשמי לקיום הנישואין

כבר מ־1955 לפחות היה צורך בהתייצבות שני בני הזוג בפני השלטונות המקומיים בארפוד לשם עמידה במבחן הגיל וקבלת אישור לנישואין. בת, שלא הגיעה לגיל 18, לא יכלה להינשא. אף על פי כן נמצאו משפחות, שהערימו והצהירו על גיל מתקדם יותר של הבת. הם הלבישוה בבגדים רחבים ובמנעלים גבוהים להגביה. קומתה ולהעלות את הגיל, או העבירו שלמונים לרופא, וכך קיבלו את האישור הנדרש וחיתנו את הבת בגיל 17-16. עד לשנים המאוחרות: 1957-1955, נישאו בנות בגיל 15. אפילו בשנת 1963 נישאו בנות בגיל 15-14 והבנים בגיל 17 וזאת סמוך לעלייתם ארצה.

הקדמת הנישואין בתקופת העלייה לישראל נעוצה הייתה ברצון ההורים להביא את בניהם נשואים לארץ כדי לזכות בהנחות ברכישות מוצרים ובסל קליטה מטעם הסוכנות היהודית לזוג הצעיר המגיע לארץ במעמד של משפחת עולים. יש שאחד מבני הזוג שמח על ההחלטה לנישואין המוקדמים וזאת ממניעים ציוניים כדי לזכות לעלייה לישראל, בעת שהוריו בוששו לעלות.

להלן מכתב, שנשלח על ידי ר׳ מאיר אביחצירא מארפוד אל ר׳ מכלוף לעסרי, שמילא תפקיד של רב היישוב ריש, המתבקש להעביר את תוכנו גם לאחיו ר׳ אברהם הממלא תפקיד דומה בקצר א־סוק, ובו הוראות מטעם הממשלה על התייצבות שני בני הזוג חודש לפני הנישואין אצל הרופא לבדיקה רדיוסקופית, ולידו תצלום בצרפתית של טופס הבקשה אצל הרופא ומקום להדבקת התמונה ומילוי פרטי הנבדק: שם ושם משפחה, מקום ותאריך לידה, מקצוע, הצהרה לבדיקה, חתימה וחותמת והערה למטה על קיומם של שני סוגי טפסים: לבנים — לפרסיים, וירוקים — לממשלתיים.

תעתיק המכתב (בתוספת פיסוק ופענוח ראשי תבות):

ב״ה ארפוד יע״א י״א תמוז יה״ל

ידיד הנלבב זר זהב מזר״ק (־מזרע קודש) טהור החהש״ו (־החכם השלם והכשר) משופרי שופרי הר״ר (=הרב רבי) מכלוף אלעסרי, יעמד חי ושלם ברוב עוז ושלם וכל טוב הוא ובניו הנעי׳[מים] וכל אשר בצלו י״צ (= ישמרנו צורו) דב״ש (־דברי שלום) בפיהם.

מאחר עלות גדול הש׳ וה׳ (־השלום והברכה). מדי דברי עמו ישר המכתב לו נתנני.

הנה כבר שוחחתי עמך הידיד אוד׳[ות] על מה שנצטוינו מהממשלה יר״ה (־ירום הודה) זה למעלה משנה… ומסרו בידינו פתקאות (־טפסים), שכל בחור ובתולה העומדים בפרק נישואין צריכין למסור בידם פתקא אחת ביד הבעל ואחת ביד האשה ליבדק אצל הרופא, ותמסרו אתם להם קודם הנישואין חדש ימים. ודב״ז (־ודבר זה) לא הייתי נוהג רק… ארפוד יע״א, ובאלה הימים נתעוררתי להנהיג עתה זו פה ארפוד ותאפילאלת וגם בריס וקצר שוק. ובכן יגיעו לידך בעה״ו (־בעזרת השם וישועתו), ומחצה תשלח אותם ליד אחיך ידי״ן (־ידיד נפש) אברהם לקצר אשוק, ותפרש לו כדברים האלה: וצריכים האיש והאשה

— להיות התמונות שלהם דבקים בפתקאות, ואחר שיבדקו יחזירום לידכם, וזה נחוץ מאד מאד, ולך ידיד, החיים והש׳[לום] ע״ה (=עבד ה׳) מאיר אביחצירא.

והפתקאות הם ט״ז (=16): עשרה לבנים וששה ירוקים, דהי׳[נו] העשירים תמסור בידם הלבנים, שישלמו לרופא שכרו, ואם יהיו עניים האיש והאשה או אחד, תמסור בידם הירוקים, ולא ישלמו. וצ״ל (־וצריך להיות) דווקא העני מרוד ולא יהיה אחד מהם עני והאחר בין הבעל בין האשה ביד העשיר הלבנה וישלם וביד העני הירוקה ולא ישלם, ותפרש הכל לידי אחיך ושלם.

אכן, הוראה זו בוצעה הלכה למעשה, דוגמת שטר הכתובה של ר׳ בנימין בן ר׳ אברהם לעסרי מקצר א־סוק המופיע בהמשך עם תמונות החתן והכלה וחותמת וחתימה של ר׳ מאיר אביחצירא. מן המכתב הזה אנו למדים גם על סדרי הנישואין בריש וקצר א־סוק המתקרבים והולכים לאלה של קהילות הדרום: ארפוד ותאפילאלת/ ריסאני.

שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין

בדורות קודמים לא שאלו את פי הנערה ביום שידובר בה. לא יופייה של הבת או ממונה היוו סיבה לקשר החיתונין, אלא טיב המשפחה וההורים. גם בדור השני והשלישי — ההחלטה לנישואי הבת הייתה בידי ההורים. רק במקרים מועטים נמצאו הורים, שלא נתנו תשובה מיידית לפנייה אליהם בבקשת יד לבתם וביקשו פסק זמן להתייעצות ולהסכמה של הבת בבחינת ׳נקרא לנערה ונשאלה את פיה׳. לפעמים, היה צורך בפנייה נוספת של הורי הבן או אף במשלחת קטנה כדי לוודא את הסכמת הורי הכלה או להשפיע על החלטתם, ורק לאחר קבלת תשובה חיובית סופית גם מצד הבת על ההסכמה לנישואין נקבע מועד לאירוסין.

ביטול טקס ׳טרוח אזרע׳(הנחת זרעי חיטה)

טקס ענידת תכשיט הנחש נעלם בדור החדש וטקס ׳טרוח אזרע׳ (=הנחת החיטה), שהיה מלווה גם הוא באירוע של כיבוד והמשיך להתקיים עד 1955 — גם הוא נעלם בהדרגה, והנישאים בתחילת שנות השבעים לא ידעו כולם על ׳נחש ביעקב׳ ולא על מנהג הזרעונים.

עריכת החופה בבית הכנסת בבצאר

בעידן החדש בבצאר הועתק טקס החופה לבית הכנסת, ור׳ שלום אביחצירא, מרא דאתרא, מסביר את התופעה בעובדה, שהסעודה בתקופה זו נערכת בבית הורי החתן, ויש צורך בארגון המקום ועריכת השולחנות והכסאות. כך אין מקום פנוי להמון העם הבאים לשמוע את שבע הברכות ועומדים במשך כל טקס החופה. לפיכך הועתק מקום החופה מן הבית לבית הכנסת. ייתכן, שפעל כאן גם גורם נוסף פרי של השפעה צרפתית, שאנו עדים לה בימינו גם במרוקו, הוא הנוהג לערוך את טקס החופה בבית הכנסת ולשוות לו מעמד דתי, שאחריו בא ערב הסעודה החגיגי ה׳אזרחי׳.

גילוי פני הכלה וכיסויין בהינומה

עוד שינוי ברוח התקופה הוא הנוהג לכסות ראש הכלה ופניה (במקום הצעיף העבה המסורתי) בצעיף דק ושקוף או בלשון רש״א ׳צעיף דק מאד ומנוקב הרבה נקבים חלולים הקרוי בווא״לVOILE  עד שכל פניה נראים גלויים׳ והוא ההינומא בעברית. גם נוהג חדש זה זוכה לאסמכתא על ידי רש״א ונסמך על מנהג טוליטולה ואחרים הנוהגים לגלות פני הכלה קודם הקידושין, כדי שתראה ותדע במה מקדשה, ושהיא פלונית המתקדשת:

״א״כ (=אם כן) לענין נדו״ד (נדון דנן = מנהג שלנו), שחזרו לגלות פני הכלה בשעת נישואין אמרינן יישר כוחם וסמוכים הם לעד״.

המפגש של החתן והכלה בשלבים מוקדמים

בדורות הראשונים, כאמור, החתן והכלה לא היו מתראים אלא סמוך לחופה בכמה ימים, גם אם כבר התארסו חודשים או שנים לפני כן. בעידן החדש, שבו כל בני הנוער, בנים ובנות, לומדים בבית הספר ובתלמוד תורה גם אם במבנים נפרדים, נוצרות הזדמנויות לפגישות כלשהן בין בני המינים ולהכרות אקראית. באירוע האירוסין יש והחתן היה מופיע ופוגש את ארוסתו גם אם לטווח ראייה בלבד בלי להחליף מילים. בבצאר המצב כבר הוחרף או ׳התקדם׳ אליבא דאחרים, ויש ושני בני הזוג טיילו ברחובות

קריה או בגנים ובפרדסים למורת רוחם של המוכיחים.

הווי השמחה ב׳חינה׳

גם בסגנון השמחה חלו תמורות. לפנים לא נהגו לשלב כלי זמר, ובוודאי, לא נגנים, שאינם בני ברית. שירת הנשים המשוררות מילאה את חלל הבית ואת הלבבות. רוב השירים היו מאולתרים והותאמו לחתן ולכלה שבכל חופה. ואולם בדור החדש שולבו בחגיגות ה׳חינה׳ נגנים רובם ערביים בהרכב של להקות קטנות. הנגנים שרו שירים ערביים מוגרביים או אף מצריים. ככה החליפו הנגנים את הנשים המשוררות, והשירה המוגרבית החדשה והתקליטים באו במקום הזמרה העממית שבעל פה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 93-88

אירועי הכלולות בקהילות הצפון של תאפילאלת:

קצר א־סוק וגלילותיה וקהילת גולמימא במערב

אירועי הכלולות בקהילוה קצר א־סוק וריש

בקשת היד: בקשת היד נעשית באקראי. כאשר ניכר, שהבן כבר בשל לנישואין, ונוצר מפגש של האם עם חברה שיש לה בת, פונה היא אליה בבקשה ׳תני את בתך לבני', וזו משיבה בחיוב וב׳ברוך הבא׳.

תקופת ההכרות: לאחר בקשת היד יש צורך בתקופה של הכרות בין שתי המשפחות. בתקופה זו מוזמן הבחור מדי פעם לשבת בבית הורי הכלה, ועדיין אין נוצר מגע בצורה כלשהי עם הבת: לא מפגש, לא שיחה ואף לא קשר עין. וקרה לא אחת, שבהגיע הבחור לביקור ברחה הבת מן הבית, סירבה לסעוד, והיו צריכים לרדוף אחריה, כפי שמספרת ללא עזו, אשת ר׳ אברהם לעסרי: ׳כאשר נדברנו עם בחור המתאים לבת שלנו, והיינו מזמינים אותו לשבת בבוקר — היא רק רואה אותו, מיד בורחת הרחק מהבית, והייתי רודפת אחריה ולפעמים היא מסרבת לאכול ולשתות, ורק לאחר תקופה ארוכה הייתה נאלצת בדיעבד להסכים לעצם רעיון השידוכין׳.

האירוסין או לכטבה: לאחר שנוצרת קרבה טובה ותקשורת בין שתי המשפחות, נקבע מועד לאירוסין בבית הכלה הקרויים ׳לכטבה׳. באירוע זה מכינים הורי החתן לכלה שמלה, נעליים וגרביים ולפעמים זהב וכן כמות מכובדת של ביצים. את כל הכבודה לוקחים בתהלוכה של שירה וריקוד מבית החתן לבית הורי הכלה. בבית הכלה נערכת סעודה בשרית חגיגית, ומוזמנים בה כל הקרובים משני הצדדים. במהלך הסעודה נערך גם טקס ה׳שבועה׳ שעניינו התחייבות וקבלת ערובות לנישואין בעתיד, כנהוג בקהילות תאפילאלת, כפי שתואר למעלה. בתום האירוע מלווים קרובי הכלה את החתן לביתו בתהלוכה חגיגית ועמם כמות נכבדת של ביצים עשרים וחמש או חמישים. לאחר האירוסין מוזמן החתן אצל הורי הכלה לסעודת שבת ולאחריה פונה לביתו.

קביעת מועד לחתונה ומסלולה: לאחר תקופה של כמה חודשים ולפעמים אף יותר נקבע מועד לחתונה ואירועי הכלולות מתחילים. אלה נמשכים שבעה עשר יום ובתוכם שלוש שבתות של שמחה:

1. 1. שבת לפאל (=שבת הבשורה).
2. 2. שבת לחנה או שבת לערוסה (=שבת כלה).
3. 3. שבת לכביר הוא השבת הגדול, כלומר שבת חתן.

להלן תיאור אירועי הכלולות.

׳אתסייר׳ = הנפת זרעוני חיטה ושקדים. אירועי הכלולות נפתחים ביום חמישי שלפני השבת הראשונה הקרויה ׳שבת לפאל׳. אירוע זה קרוי אצל אנשי קצר א־סוק ׳אתסייר׳ (= הניפוי) המקביל למונח ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעונים) בתאפילאלת ומתקיים בבית החתן. האירוע כולל שלושה טקסים:

1. 1. הנחת גרעיני חיטה, שקדים ותמרים בתוך כברה, וסיבוב הכברה מעל ידי החתן והכלה כמה פעמים.
2. 2. עריכת סעודה משפחתית מורחבת.
3. 3. סירוק שער הכלה בבית החתן והובלת הכלה בתהלוכה לבית הוריה. את החיטה, השקדים והתמרים צוררת המיילדת במפה או מניחה בקופסה או בכד ושומרת במקום מסתור עד ליל החופה, שבו היא פותחת את המסתור.

׳שבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ = שבת הבשורה. שבת שלאחר אירוע ׳אתסייר׳ היא השבת הראשונה הקרויה ׳שבת לפאל׳. שבת זו מתקיימת בבית החתן או גם בבית הכלה. לבית באות חברות ובנות המשפחה לפני סעודה שלישית, שרות ומתופפות על השולחן ומתכבדות בתקרובת של תמרים, שקדים ותה. יש משפחות שאף מארחות את משפחת הכלה לסעודות השבת ושוחטות עגל ביום חמישי.

יום שני ׳טריב תאקפות׳: עושים תסרוקת הפוכה לכלה, מסירים ממנה את עדייה ותכשיטיה, פושטים מעליה את בגדיה החמודות — הכול בסימן של הסרה והפשטה כדי לציין את ההבדל בין מעמדה לפני החופה לבין מעמדה בחופה וכדי להבליט את יופיה ואת בגדיה ותכשיטיה ביום חופתה.

יום רביעי הוא ׳זבוד לואד׳ <=היציאה לעבר הנהר). אוספים ביצים מכל החברות ועושים פשטידה גדולה בתנור, אופים כיכרות לחם טרי וחם הקרוי ׳לכבז דלפראן׳ ומכינים גם משקה מאחיא, תמרים, שקדים ופולים. את כל הכבודה הזאת לוקחים במגשים בתהלוכה חגיגית של בני המשפחות והחברות. מגיעים לנהר, רוקדים שרים ושמחים, ולפָנים מצמידים לבגדי החתן מין חרב הקרויה ׳לתמִייא׳ ויש שגם יורים יריות שמחה לכבודו. אחר כך עושים הפסקה לסעודה המרכזית, מחלקים את פשטידת הביצים, פורסים את הלחם, אוכלים, שותים ושמחים. אירוע זה קרוי אצל אנשי קצר א־סוק וריש גם בשם ׳אתצבין׳ מלשון כיבוס וכביסה או ׳לחנה ותצבין', כשהם שרים חרוזים כמו ׳ובבא לעריס תא יצבן פוק אסלאלא ולואד לחאמל׳(= ויקירי החתן מכבס על הסלים בנהר הגואה). אחר כך צועדים בתהלוכה לבית הורי הכלה ואוכלים שם סעודת ערב חגיגית. יש והורי החתן מכינים חמש כיכרות לחם של שומן הקרוי ׳לכבז די לידאם׳ מין פיצה בשרית פילאלית, ומחלקים לרקדנים ולאנשי הלהקה.

שבת שנייה היא ׳שבת לחנה׳ או שבת לערוסה (=שבת כלה). בשבת זו מתארחות חברות הכלה ושושבינותיה, שרות, אוכלות ושמחות.

יום ראשון — אירוע החינה בבית הכלה.

יום שני — תהלוכה למקווה והחופה: בין הערביים מלוות הנשים את הכלה לבית המרחץ, לוקחות עבורה חלוק חדש ודברי תמרוקים בתהלוכה חגיגית ובתוכה המיילדת המדריכה אותה בעת הטבילה במקווה. אחר כך מובילות את הכלה בתהלוכה חגיגית לחופה הנערכת בערב בבית החתן, ולאחריה הסעודה.

יום שלישי — בוקר שלאחר החתונה קרוי ׳צבאה ארואח׳. מכינים סופגניות גדולות לכלה ואחרות רגילות לאורחים. בני משפחה, חברים וחברות באים לבית החתן אומרים מזל טוב ועמם דורונות עם הכסף, שנתרם בליל החינה. מתכבדים בסופגניות, שקדים ותמרים, והקרובים נשארים לארוחת צהריים.

יום רביעי — ארוחת קוסקוס בצהריים בבית החתן, ובימים חמישי ושישי ההכנות לשבת חתן.

שבת שלישית — שבת חתן הקרויה ׳אשבת לכביר׳ (=השבת הגדול) נערכת ברוב פאר והדר בבית החתן, ובה שתי סעודות: סעודה ראשונה משפחתית בליל שבת וסעודה שנייה אחר תפילת שחרית למתפללי בית הכנסת ולאורחים הרבים המוזמנים.

יום ראשון — כל אחד הולך לביתו, ונותנים לכלה חלב ונענע טרי ואף מרטיבים את קירות הבית בחלב והטעם ׳באם תכון דאר דימא מבארכא׳(=כדי שהבית יהא תמיד מבורך וריחני).

אירועי הכלולות בגוראמה ובתאלסינת

אירועי הכלולות נפתחים בשבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ בדומה לכל קהילות תאפילאלת, ועיקרה — שירת הנשים בבית הכלה אחר הצהריים ותיפוף על שולחן בליווי תקרובת ותה.

ביום שני לאחר שבת זו מתקיים אירוע ׳החינה הגדולה׳ בבית הורי הכלה. האירוע נפתח בערוב יום בהובלת הכלה לבית המרחץ בתהלוכה ובחזרה ארוחת ערב קלה לחברות הכלה ושושבינותיה. לילה זה קרוי גם ׳לילת אתשחים׳ (=ליל הרחצה והנקיון של הכלה). בלילה נערכת תהלוכה מבית הורי החתן אל בית הורי הכלה, ועמם מגשים של מתנות לכלה הכוללות מיני מאכל, בגדים ונעליים, תמרוקים ותכשיטים וקערת החינה.    

בבית הכלה מכינים את רחבת הסלון ובמרכזו אוהל מעין אפיריון לכלה. במהלך הערב מתכבדים בשתיית תה חם ובאכילה של פיצוחים ודברי מאפה בליווי שירה, זמרה וריקוד עד לאחר חצות. בעיצומה של החגיגה מלווים את הכלה לאוהל, מורחים את החינה ובו' בזמן מכריזים על תרומות הכסף של אנשים מכובדים המנדבים לכלה בנוסח ׳האדא כנאס ודא כנאס ותאליא דכלנא לפאס / ומא צבנא מא נפקו גיר סאס^,. הערב נמשך בריקודים: שורה של גברים וממולה שורה של נשים המנהלות צעדי ריקוד אלה לעומת אלה, כאשר השורות מתקרבות ומתרחקות וחוזר חלילה. ליד הכלה יושבות חברותיה השושבינות המלוות אותה בכל צעד כאסתר המלכה ונערותיה. מלילה זו לא תזוזנה מקרבתה עד לחופה, עמה סועדות וישנות.

שבת שנייה קרויה שבת כלה, בה מוזמנות קרובות משפחה וחברות המצטרפות אל השושבינות הקבועות, אבל בלי נוכחות החתן.

במוצאי שבת החינה השנייה הקטנה הנערכת גם היא אצל הכלה. ביום שני — תהלוכה למקווה והחופה. בין הערביים צועדת שיירה של נשים מבית הכלה לבית המרחץ ובמרכזה הכלה הרכובה על פרדה מקושטת בליווי שירה וריקוד והשמעת מעין פצצות קטנות הקרויות ׳פידאלים׳ שמשתמשים בהם גם בפורים. בתום המרחץ מלווים את הכלה לחופה הנערכת אצל אנשים בעלי יכולת כלכלית לא בבית הכלה ולא בבית החתן, אלא בבית שכור. אחרי החופה הולכים לסעודה הנערכת בבית הכלה.

למחרת החופה ביום שלישי בבוקר מטגנים סופגניות רבות לאורחים הפוקדים את הבית ובכללן חמש סופגניות גדולות לכבוד הכלה. עורכים ארוחת בוקר הכוללת גם כעכים, ביצים ותפוחי אדמה שלוקים כנהוג בכל קהילות תאפילאלת. בצהריים נערכת ארוחת צהריים של קוסקוס ועוף.

השבת השלישית היא שבת חתן, ובה שתי סעודות: סעודה ראשונה בליל שבת לבני המשפחה ולקרובים ביותר ולמחרת סעודה שלאחר התפילה לכל אנשי הקהילה. בכל שבעת ימי המשתה עורכים שבע ברכות בניגוד למנהג תאפילאלת סג׳למאסא. ביום שני לאחר החופה מתאספים לארוחת ערב הנקראת ׳לעשא די לחות׳ (= ארוחת ערב של דגים) הכוללת סלטים אבל בלי בשר.

אירועי הכלולות בגולמימא

שבת לפאל: אירועי הכלולות נפתחים ב׳שבת לפאל׳ בבית הכלה, שאליו באות חברותיה וקרובותיה של הכלה, מתופפות על ארגז ומתכבדות בתקרובת.

יום שני טקס ׳אתסייד: מניחים דגן חיטה בנפה ומסובבים מתחת לרגל ימין של החתן, עוטפים את ראשו במצנפת הקרויה ׳לעמאמא׳ ומלבישים לו גלימה לבנה וסועדים ארוחת ערב.

יום חמישי: צועדת תהלוכה מבית החתן לבית הכלה ובה מגשים על ראשי הנערות והנשים: מגש ובו עלי החינה הירוקים, מגש בושם ותמרוקין, מגש כותונות מגש עוגות ועוד. שרות, מוחאות כפים ומתופפות.

שבת לחנה: תפריט עיקרי הוא פשטידת ביצים הקרויה ׳לגטא׳. שבת זו היא גם שבת כלה מיועדת לשושבינותיה אך כוללת גם סעודת שחרית לגברים.

יום שני מקווה וחופה: הובלת הכלה בתהלוכה חגיגית לבית המרחץ והטבילה ומשם חזרה לחופה בערב בבית החתן.

בוקר שלאחר החתונה הקרוי ׳צבאח ארואח׳ טיגון סופגניות.

שבת חתן הקרויה ׳שבת לכביר׳ בבית החתן.

אירועי הכלולות במידלת

יום שני בבוקר: חגיגה זוטא לנשים. עושים מופליטא בבית החתן, אותה לוקחים בתהלוכה לבית הכלה לארוחת בוקר לנשים ורוקדים.

יום שני בערב: חגיגת החינה הקטנה ׳לחנה אצגירה׳ בהיעדרות החתן.

שלישי — שישי: הכנות לשבת לפאל או שבת לערוסה.

׳שבת לפאל׳ (שבת הבשורה) או שבת לערוסה (שבת כלה) בבית הכלה.

יום שלישי: לחנה לכבירה (החינה הגדולה). שוחטים עגל בבוקר, ובערב עושים חינה בנוכחות החתן. החגיגה נמשכת עד הבוקר, והכלה הולכת לבית המרחץ.

אור ליום חמישי: החופה.

יום חמישי: צבאח ארואח (בוקר לאחר החתונה). ביקור אצל החתן והכלה והבאת מתנות. מגישים כל היום כיבוד של תה וסופגניות.

יום שבת ׳שבת לכביר׳ (=שבת הגדול = שבת חתן) שמחה וששון כל היום.

יום שני: תהלוכה חגיגית לכיוון נהר העיר. כשמגיעים לשם החתן והכלה נוטלים כל אחד מכתש ועלי של עץ ׳מהראז דלעוד׳ ומתחילים בכתישת החיטה בשביל הריסה, ומי שמסיים ראשון ׳מכה׳ בעלי את בן זוגו, ואחר כך עוברים למשחקי מים, כאשר החתן והכלה שופכים מים זה על זה.

בערב אור ליום שלישי ארוחת ערב שבע ברכות פעם שנייה.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-תמורות באירועי הכלולות הקדומים בתאפילאלת עמ' 98

נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת

מלבד הנישואין הממוסדים היו גם נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת. נישואין אלו היו חיזיון נדיר ופחות נפוץ בתאפילאלת או מחוצה לה על ידי ילידי תאפילאלת.

שלושה נוסחים או שלוש צורות היו לנישואין ממין זה:

 א) הייבום הארעי.

ב) נישואי תלמידי חכמים לתקופה מוגדרת, כשנסעו למקומות רחוקים לכמה חודשים.

ג) נישואי חסד.

הייבום הארעי

על פי התורה איש שנפטר בלי בנים, אחיו נושא את אשתו להקים לו זרע. נישואי יבמה בתאפילאלת במאה ה־20 היו רק למספר ימים, שיש בהם כדי להקים זרע לאחיו; ומשעה שקיים את המצווה, נותן גט ליבמתו. לנושא זה מוקדש הפרק השלישי בספר, ולכן לא נתעכב עליו כאן.

נישואי מצווה של תלמידי חכמים לפסק זמן

נישואין אלו נעשו בעיקר על ידי תלמידי חכמים נשואים, שנאלצו לשהות מחוץ לביתם תקופה של כמה חודשים או יותר, ומחשש לעבירה קידשו נשים לפסק זמן מוגדר, וכשעזבו את המקום נתנו גט. נישואין אלו מעוגנים בהלכה ומקורם בתלמוד ׳רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא׳ (=רב כשהיה מזדמן להיות בדרשיש היה מכריז מי מוכנה להינשא לי ליום אחד)? וכן עשה גם רב נחמן. יש פרשנים שהסבירו מעשים אלה של רב ורב נחמן לא כפשוטם, אלא כמעשה של ייחוד בשביל ההרגשה של ׳פת בסלו׳, ויש שראו בזה בבחינת מעשה חינוכי לרווקים המשתהים ואינם מזדרזים לשאת אשה.

על פי משה בר־אשר, תופעה זו לא נצטמצמה לאזור הפילאלי, אלא כללה גם שד״רים, שבאו מארץ ישראל למרוקו, נשאו נשים לתקופות מוגבלות, ויש אף שנולדו צאצאים מנישואין אלה.

לסיכום, תכליתם של נישואין אלה הם כדי להימנע מעבירה ולשמור על הקדושה.

נישואי חסד

הרווקות באזור זה ובתקופה זו נחשבת לבעיה הן של הרווקה המבוגרת והן של בני משפחתה. רווקה מבוגרת נקראת ׳לעזבה לבאיירה׳. מצב זה דוחף את בני משפחתה למצוא כל פיתרון לרווקותה או כדברי משה בר־אשר ׳כא יגטיוו להא אראש׳ (=מכםים את ראשה). כיסוי הראש של האשה הוא סימן מובהק למעמדה כנשואה, וכאן הוא במובן עיקרי של חיפוי על המצב האומלל, שנקלעה אליו הרווקה המבוגרת. פיתרון לרווקה זו יכול להיות נישואין לאדם המבוגר מאוד ממנה וכיוצא בזה. פיתרון אחר הוא נישואין לפרק זמן קצר. הנה שתי דוגמות מן ההווי הפילאלי:

תיאורי הווי — הרווקות העיוורות, שנישאו לעניים נשואים בקצר א־סוק

מחזה קורע לב אך מרגש קרה בקצר א־סוק. מעשה בשלוש רווקות עיוורות, שלא נמצא להן חתן. בני משפחותיהן לא יכלו לראותן בעגמת הנפש שלהן היומיומית. הללו טיכסו עצה ופנו לגברים עניים נשואים וביקשו מהם להסכים לשאת את הבנות הרווקות ולו לפרק זמן מוגדר לזכותן למעמד של חופה ולחוויה של נישואין, ובתמורה תזכינה משפחות העניים לתמיכה כלכלית. הגברים קיבלו את הסכמת נשותיהן, והללו נעתרו לבקשה והשיבו בחיוב הן מטעמי חסד ורחמים כלפי הרווקות העיוורות והן בגלל התמורה הכלכלית. החופה נערכה כמתוכנן, וכל אחד מן העניים נשא אחת מהן לתקופה קצרה ואחר כך נתנו להן גט. בלשוננו היום היו קוראים לזה חופת גמ״ח.

תיאורי הווי — הנשואה שגמלה חסד לחברתה הרווקה וחלקה עמה את בעלה

מעשה ברווקה, שעבר פרקה עידן ועידנים ולא הצליחה להינשא. חברתה הנשואה ביקשה מבעלה להינשא לה לפחות לפרק קצר מטעמי רחמים כדי להסיר ממנה את חרפת הרווקות. הבעל נעתר לבקשה, והרווקה זכתה לחופה כדת וכדין: יצאה מכלל רווקה וקיבלה מעמד של נשואה. בתום כמה חודשים העירה האשה הראשונה לבעלה: עתה הנך יכול לשחררה ולגרשה, והבעל השיב ׳אללאה יכליך, דאבא גיר כליהא ראחנא דרינא ביהא' (= בחייך כעת הניחה אצלנו, כבר התרגלנו אליה). על מעשה זה ולכבוד האשה הצדקת, שגמלה חסד לרווקה נתחברו החרוזים האלה:

קאל להום בבא ענא: ראעיו לא דוזוהא

קדמת ראסהא למצווה ועטאתכום ראזלהא

קאל להום בבא ענא: אביאטהא פדיכּ אדאר

פחאל אילא כתבת ספר תורה או רקאת שי זוהר

תרגום

[אמר להם בבא ענא: שימו לב אל תשכחוה

 זירזה עצמה בגבורה של מצווה ונתנה לכם את בעלה

 אמר להם בבא ענא: אשריה בעולם הבא

ייחשב לה כאילו כתבה ספר תורה או רכשה ספר זוהר]

הערת המחבר: לדעת משה בר אשר, ׳בבא ענא׳ הידוע ככינוי למר מסעוד, כאן מוסב הוא על ר׳ מסעוד, בנו בכורו של ר׳ יעקב אביחצירא. על פי תחקיר שעשה בר אשר אצל מסרנים, אירוע זה התרחש בימיו של ר׳ מסעוד.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013– נישואין ארעיים לתקופה מוגדרת- עמ'

^סיכום

^{אירוע הכלולות בקהילות דרום תאפילאלת ובכללן בודניב ובצאר הוא המרכזי ביותר בין האירועים הקשורים במעגל האדם והמשפחה מבחינת משך החגיגות, גודל ההוצאות והיקף השמחה. אירועי הכלולות הקדומים עד קרוב ל־1950 נמשכו שלושה שבועות. קדמו להם בקשת ידה של הכלה והאירוסין. לאחר תקופה של כמה חודשים או שנים מן האירוסין נקבע מועד החופה, וניתן האות לפתיחת אירועי הכלולות ובמרכזם — ארבע שבתות של שמחה. שלוש מהן לפני החופה: ׳שבת־אלפאל׳ (=שבת הבשורה) בבית הכלה ושבת־לגטא (=שבת הפשטידה) — בבית החתן ושבת ׳לבראזאת׳ (=שבת שושבינות או שבה כלה) בבית הכלה. בין שבת לשבת מתקיימים אירועים נלווים: טקס ׳טרוח אזרע׳(=הנחת זרעוני חיטה) — ביום חמישי לאחר שבת הבשורה. בשבוע השני נערכת החינה בבית הכלה בליל שני, ותהלוכת המתנות מבית החתן לבית הכלה מתקיימת למחרת בבוקר. בליל שלישי נערך אירוע הסלכ׳ה בבית הכלה, שבוע לפני החופה, ולמחרת בבוקר — אכילת קוסקוס.}

^{לאחר שבת־השושבינות נפתחים אירועי שבוע החופה: ביום ראשון בין הערביים נכתב שטר הנדוניה בבית הכלה, ובלילה נערכת ה׳חינה׳ בבית החתן. יום שני למחרת רצוף אירועי שמחה: הובלת הנדוניה, תהלוכת הכלה לבית המרחץ ותהלוכת החתן לבית הורי הכלה לפתיחת הצום. אור ליום שלישי מתקיימת סעודת הנישואין בבית הכלה, אחריה — תהלוכת החתן לבית קרובות הכלה ומשם לבית החתן לעריכת החופה. לאחר החופה באים האירועים שלאחריה: יום הכלולות, שבת חתן וטקס שבע ברכות במוצאי שבת. ביום הראשון של השבוע הרביעי נערך טקס קשירת קשרים בשמלת הכלה כסמל לחיזוק הקשר שבין החתן וכלתו על ידי הולדת ילדים, ולמחרת טקס לבישת ה׳גרון׳ (קישוטי שער הראש בצורת ברדסים) כמעמד של ׳כלה מקושטת׳.}

^{השנה הראשונה לכלולות מלווה באירועים חגיגיים כמו שפיכת מים על החתן והכלה בשבועות בבית החתן בליווי סעודה משפחתית וברכת החזן לחתן ולכלה בליל שמחת תורה וחלוקת רימונים לקרובים.}

^{אירועי הכלולות בקהילות דרום תאפילאלת בנוסח זה נערכו עד שנת תש״ח/1948 בקירוב. מאז חלו תמורות במנהגי החתונה בארפוד ובבצאר בסימן של צמצום מטעמים כלכליים: צמצום כשושבינים ובשושבינות, מיעוט במתנות באירוסין, ביטול טקס ׳הנחת זרעי חיטה', ׳שבת השושבינות׳ וחבישת ה׳גרון׳ בראש הכלה. חלו גם תמורות של עיתוי באירועי הכלולות: הסמכת אירוע ה׳סלכ׳ה׳ לערב החופה, העתקת יום החופה לליל חמישי והעתקת סעודת הנישואין לאחר החופה בבית החתן.}

^{מסלול הכלולות מעתה הצטייר כך: 1. שבת ראשונה ׳שבת לפאל׳ בבית הכלה.}

2. ^{2. שבת שנייה ׳שבת לגטא׳ בבית הורי החתן. 3. יום ראשון — החינה הגדולה בבית הכלה. 4. יום שני בערב — אירוע הסלכ׳ה בבית הורי הכלה. 5. יום שלישי — ארוחת ׳כוסכוס׳ בבית הורי הכלה. 6. יום רביעי — הובלת הנדוניה לבית החתן, אחריה הובלת הכלה למקווה ועריכת החופה בערב בבית החתן. 7. יום חמישי הקרוי ׳צבאח ארואח׳ — הכנת סופגניות בבית הכלה והובלתן לבית החתן יחד עם שמלה לבנה וכל תכשיטי הכלה, שענדה באירוע הסלכ׳ה. 9. שבת חתן.}

^{במהלך הזמן חלו גם תמורות תרבותיות: הגדלת גיל הנישואין והצורך באישור השלטונות לקיום הנישואין, שיתוף הבת בהחלטה על הנישואין וכיסוי פני הכלה בהינומא בלבד.}

^{גם בתחום שירת הכלולות העממית של הנשים חלו תמורות פואטיות, והחלו לשבח את הכלה הלומדת בבית הספר ואת החתן, שאינו נמשך למנהגי העישון ומשחק קלפים.}

^{גולת תאפילאלת בבצאר ידעה אף שינויים מהפכניים: באירוסין נפגשו החתן והכלה על שולחן אחד והמשיכו במפגשים גם לפני החופה, החופה הועתקה מן הבית לבית הכנסת, ורחבת הריקודים הפכה זירה לתערובת גברים ונשים הרוקדים יחדיו.}

^{אירועי הכלולות הקדומים בקהילות דרום תאפילאלת שונים מאלה של צפון תאפילאלת בקצר א־סוק, ריש, גוראמה, תאלסינת וקרראנדו, ואילו אירועי הכלולות בתקופה החדשה יש בהם מנהגים דומים ומנהגים שונים. המנהגים הדומים הם טקס האירוסין הקרוי ׳לכטבה׳; טקס ׳טרוח אזרע׳ (הנחת זרעוני חיטה), השושבינים המלווים את החתן במשך כל ימי הכלולות, קיומן של שתי חגיגות של חינה, וקיומן של שלוש שבתות הדומות בשמן ובצביונן הם שבת לפאל, שבת כלה ושבת החתן. המנהגים, שאינם ידועים בקהילות קצר א־סוק וסביבותיה, הם ׳שבת לגטא׳ (שבת פשטידה), אירוע הסלכ׳ה, וסדר החופה הייחודי הקדום. שתי חגיגות החינה בקהילות קצר א־סוק ובנותיה נעשות אצל הורי הכלה: החינה הגדולה והחינה הקטנה בשונה מן המנהג של קהילות דרום תאפילאלת הנעשות אחת אצל הורי הכלה והאחרת אצל הורי החתן. הווי השמחה, הריקוד והרפרטואר השירי העממי עשירים יותר בקצר א־סוק וסביבותיה וכוללים גם כמה תהלוכות לכיוון נהר היישוב ומסיבות אוכל בסביבתו.}

^{הפרק נחתם בתיאור של מסלול הכלולות בקצר א־סוק וריש, גוראמה ותאלסינת.}

^{קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013– אירועי הכלולות-החתונה – עמ' 111}

שטר הכתובה

שטר הכתובה הפילאלי המקוצר נוסח סג׳למאסא שונה בכמה פרטים משטר הכתובה הספרדי המקובל. כדי להבליט את ייחודו, את צביונו ואת מבנהו אנו מתארים תחילה את שטר הכתובה הרגיל כרקע להשוואה בין שני סוגי השטרות.

שטר הכתובה חכללי — מהותו, מבנהו וכלל סעיפיו

שטר הכתובה הוא חוזה התחייבות הלכתי משפטי, שכותב האיש לאשה, ובו פירוט חובותיו האישיים והכלכליים כלפי אשתו ובכללם הסכומים הכספיים, שמתחייב לתת לה במקרה של הפקעת הנישואין על ידי גירושין או מיתת הבעל. מבחינת פירוט הסעיפים לא כל השטרות שווים. יש המרבים בפרטים ויש הממעטים.

מבנה שטר הכתובה הספרדי וסעיפיו

פרטים מזהים: תאריך הנישואין, מקום החופה ושמות החתן והכלה.

מאמר הקידושין: ׳הוי לי לאינתו כדת משה וישראל׳.

התחייבויות כלכליות: הן התחייבויות הבעל בפרנסת אשתו הכוללות מזונות, לבוש ותכשיטים ודירת מגורים ׳ועלי מזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי…׳.

התחייבויות כספיות: התחייבויות אלו כוללות את ׳עיקר כתובה׳, הוא הסכום המזערי, שמתחייב אדם לתת לאשתו במקרה של הפקעת הנישואים, שערכו מאתיים זוז לבתולה או מאה לגרושה ואלמנה. מאתיים זוז הוא סכום המספיק למחייתה של האשה במשך שנה. בנוסף לעיקר כתובה מוסיף הבעל סכום הנקרא ׳תוספת כתובה׳. בשטר כתובה רגיל רושמים גם את הנדוניה או את ערכה הכספי. את כל הסכומים הללו: עיקר כתובה, תוספת כתובה ונדוניה מסכמים בסעיף כולל הקרוי ׳סך הכול׳.

תנאי הכתובה: אלה מופיעים בהמשך וכוללים שני סוגים: תנאי כתובה חיוביים כמו ׳והדירה׳ היכן תהיה, מנהג הירושה… ותנאי כתובה שליליים הם רשימת צעדים, שעל הבעל להימנע מהם, אלא אם כן קיבל את הסכמתה ורשותה של אשתו, כמו נישואין לאשה נוספת, מכירת חפצי האשה ומשכונם, נסיעת הבעל למקום רחוק מעבר למדינת הים ועוד.

בטחונות הכתובה: שטר הכתובה מסתיים בחלק של הבטחונות, שעניינם להבטיח את פירעון הכתובה על כלל סעיפיה הכספיים. בטחונות אלה כוללים הצהרה בדבר אחריותו לקיום פירעון הכתובה, שבועה, קניין ועדים.

הנה דוגמה של שטר כתובה ספרדי הכולל את כל הסעיפים הנ״ל.

ברביעי בשבת בארבעה ימים לחדש אלול משנת חמשת אלפים ושבע מאות וארבעים ושתים לבריאת העולם למנין שאנו מנין פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן אנן סהדי איך החתן המפואר הבחור ונחמד יוסף בן למעלת רבי ישראל למשפחת אזולאי אמר לה להכלה הכלולה בתולתא שפירתא ויעלת חן לאה תבורך מנשים בת רבי יעקב הלוי למשפחת אמיתי הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא במימרא ובסייעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזי ליכי ועלי מזוניכי וכסותיכי וספוקיכי ומנדע יתיכי כאורח כל ארעא וצביאת בתולתא דא והות ליה לאנתו ודא נדוניה דהנעלת ליה מבי אביה ואמה בין נדוניא ומעות בעין וכפל כנהוג וכבוד משפחה עלה בקבץ לסך ששים רבוא שקל.

התנאים שהתנו ביניהם שרירין וקימין כתנאי בני גד ובני ראובן ואלו הן מעשה ידיה לו מזונה וכל צרכה עליו הדירה פה עיר הקדש ירושלים תבנה ותכונן הירושה כפי ההסכמה הנהוגה בירושלם ולא ישא אשה אחרת עליה אלא אם כן שהתה עמו עשר שנים רצופות ולא ילדה זרע של קימא ולא ימכור ולא ימשכן שום חפץ מחפציה כי אם ברשותה ורצונה הטוב והגמור ולא יסיתנה שתמחול לה סכי כתובתה לא כולה ולא מקצתה ולא שום תנאי מתנאי הכתובה ואם תמחול הרי המחילה בטלה ומבוטלת כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש ולא יוציאנה לחוץ לארץ כלל ועיקר.

וכך אמר החתן הנזכר אחריות וחומר וחוזק שטר כתובתא דא קבלית עלי ועל ירתאי בתראי ועל כל שפר ארג נכסין וקנינין דאית לי תחות שמיא מקרקעי ואגבן מטלטלין דקנאית ודאקנה כלהון יהון אחראין וערבאין ומשועבדים שעבוד גמור ושלם כתקנת חכמינו זכרונם לברכה כדי להתפרעא מנהון שטר כתובתא דא בחיי ובתר חיי ואפילו מגלימא דאכתפאי והכל דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי בביטול ׳כל מודעות ובפיסול עדי המודעה לדעת הרשב״א זלה״ה וחומר וחוזק שטר כתובתא דא כחומר וחוזק כל שטרי כתובות הנהוגות בישראל וכתיקון חכמים ולא יבוטל שטר כתובתא דא ולא יפוסל שטר כתובתא דא וקנינא מיד החתן הי״ו הנזכר קנין גמור ושלם במנא דכשר למקניא ביה מעכשיו כראוי כתקנת חכמינו זכרונם לברכה על כל הנזכר למעלה וגם נשבע החתן שבועה חמורה בתקיעת כף על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת לאשר ולקיים את כל הכתוב עליו בשטר כתובתא דא בלתי שום שינוי ותמורה וערמה ותחבולה כלל ועיקר והכל שריר ובריר ואמת ויציב ונכון וקים

שמעון בן רבי יצחק למשפחת חברוני עד

אברהם בן רבי יעקב למשפחת אפרתי עד

מודה אני על כל הנזכר לעיל

יוסף בן רבי ישראל למשפחת אזולאי החתן

הנוסח המסורתי של שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת/סג׳למאמא

נוסח שטר הכתובה בקהילות תאפילאלת על פי הכתובות שבידינו משנת תקפ״ח/1828 עד קרוב לשנת תש״ח/1948 שונה הוא מן הנוסח העתיק יותר, שונה מן הנוסח המקובל בקהילות אחרות במרוקו ומחוצה לה ומן הנוסח הפילאלי לאחר תש״ח, וייחודי הוא בהיקפו הקצר ובכמה תכונות המפורטות בהמשך. להלן הנוסח המסורתי של הכתובה בקהילות סג׳למאסא.

יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת.

בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה.

׳בשלישי בשבת בכך וכך לחודש פלוני שנת כך וכך לבריאת עלמא למניינא דרגילנא למימני ביה כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה.

איך השם הטוב החתן ונכבד… פלוני בן פלוני הידוע ה׳ן (הנקרא, בשם המשפחה) אמר לה לכלתא בתולתא דא פלונית בת פלונית הידוע ה׳ן… הוי לי לאינתו כדת משה וישראל ואנא בסייעתא דשמייא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסי יתייכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי ומזונייכי וכסותייכי וסיפוקייכי ולמיעל לוותיכי כאורח כל ארעא.

וצביאת פלונית בתולתא והוות ליה לפלוני התנא דנא לאינתו ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם (כמו שכתוב בשטר הנדוניה) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה.

ודא נדונייא דהנעלת ליה פלונית כלתא בתולתא דא עם נפשה מבית אביה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח (כמו שכתוב בשטר הנ״ל) דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה׳.

*ואפילו מגלימא דעל כתפאי*

עד כאן נוסח הכתובה, ואין חותמים בשטר לא עדים, לא חתן ולא סופר. נוסח זה מצוי בכתובות שבידינו בין השנים תקפ״ח/1828 עד תש״ח/1948. נוסח זה זהה לזה של בצאר בכל השטרות המצויים בידינו מ־1940 ועד 1962 בשינוי שם המקום והנהר ׳כאן במתא בצאר דעל נהר בצאר מותבא׳.זהו גם נוסח הכתובה המופיע בשני ספרים של חכמי תאפילאלת: ספר מליץ טוב וספר יפה שעה, נוסח המקובל בתקופת ר׳ ישראל אביחצירא ורבי מאיר בנו.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-121עמוד

פרטים ייחודיים לשטר הכתובה הפילאלית/סג׳למאסית יום החופה

היום בשבוע, שבו מתקיימת החופה בתאפילאלת וארפוד עד סוף שנת תש״י/1950 לפחות, הוא אור ליום שלישי. לפיכך כלל הכתובות בתקופה זו פותחות ׳בשלישי בשבת׳חוץ מן האלמן, שעושה חופתו ׳בששי בשבת׳.

שם מקום החופה

מקום החופה בכתובה הכללית מוגדר תמיד בשמו, היינו בשם היישוב, שבו נערכת החופה, ולפעמים, אף בציון שם המדינה. על זה מתווספים סימני נוף סביבתיים כמו שם נהר או ים המקלחים מימיהם סביב, וזאת כדי להקל על זיהוי מקום החופה.

בכתובות נוסח קהילות דרום תאפילאלת אין מציינים את שם היישוב, אלא את שם המחוז בשמו הקדום ׳סג׳למאסא/ כל היישובים: ריסאני, ארפוד, זרף, שיפא, גיגלאן, מזגידא, בוזמללא, אלגרפא, אירארא ועוד נכללים בשם ׳סג׳למאסא׳, הוא השם הקדום והמקביל ל׳תאפילאלת׳. לכן הנוסח הקבוע לציון מקום עריכת החופה הוא ׳כאן במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳ (= כאן במקום סג׳למאסא שעל נהר זיז היא יושבת). השם סג׳למאסא מופיע בכתובות ארפוד עד תש״ט/1949 לפחות. החל מתש״י/1950 מופיע שם היישוב ארפוד ללא ציון שם הנהר זיז ׳כאן במתא ארפוד׳ במקום ׳במתא סג׳למאסא דעל נהר זיז מותבה׳. ההסבר קשור בהתייבשות נהר הזיז בארפוד. הנוסח החדש נקבע על ידי ר׳ מאיר אביחצירא, מרא דאתרא, ובתיאום עם הרבנות הראשית בראבט.

עיקר כתובה

המוהר או עיקר כתובה בלשון חז״ל קבוע, וערכו — מאתיים זוז לבתולה ומאה לאלמנה או לגרושה. נוסח המוהר לבתולה בכתובת תאפילאלת הוא: ׳ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאתן דאינון עשרין וחמשה זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי׳ (= ואני נותן לך מוהר בתולייך קבוע וקיים עליי מנכסיי מאתים זוזי כסף, שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזים של כסף הראויים לך ממני). ולגרושה או לאלמנה: ׳ויהיבנא ליכי מוהרייכי אחיד וקיים עלי מנכסי כסף זוזי מאה תריסר ופלגא זוזי מזוזי כספא דחזו ליכי מנאי/ אין כותבים ׳כסף צרוף׳ או ׳נקי׳ וגם לא ׳דחזו ליכי מדאוריתא׳ (= הראויים לך מן התורה), כי מחלוקת היא אם המוהר הוא חיוב מהתורה או תקנת חכמים.

ערכו של עיקר כתובה בתאפילאלת הוא עשרה מתקאלים לבתולה (וחמישה לגרושה ואלמנה), סכום שווה ערך ל׳כסף זוזי מאתן שהם עשרים וחמישה זוזים מזוזי כספא׳. סכום זה של עשרה מתקאלים נידון על ידי רש״א בספרו מליץ טוב ונזכר בכתובות קדומות נוסח סג׳למאסא  וקצר א־סוק וברוב שטרי הנדוניות ישנות וחדשות.

תוספת כתובה

בכתובות נוסח סג׳למאסא אין מפרטים סכומים נקובים, והנוסח קבוע בכל הכתובות:

׳ורצה והוסיף לה משלו תוספת על עיקר כתובה דא עד משלם דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן׳.

ערך הנדוניה

בכתובה הפילאלית סג׳למאסית אין נוהגים לציין בשטר הכתובה את הפריטים, שמכניסה הכלה בנדוניה ולא סכומי כסף. סעיף הנדוניה בשטר הכתובה הוא כללי, והוא הסעיף המסיים את הכתובה, וזה נוסחו לבתולה:

״ודא נדונייא דהנעלת ליה כלתא בתולתא דא עם נפשה לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן״ (=וזאת הנדוניה, שמביאה לו כלה זו מנכסיה הכוללת בגדים ותכשיטים וכלי מטה ותכשיטי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן הזה).

נוסחו לשאינה בתולה הוא:

״ודא נדונייא דהנעלת ליה כלתא דא מבי נשא לבית בעלה בין בגדים ותכשיטין וכלי ערש וחלי זהב ובדולח דינרי זהב גדולים טובים ויפים ומזוקקים מן המטבע היוצא בזמן״.

רשימה מפורטת של תכולת הנדוניה נעשית בשטר נפרד הקרוי ׳נחלה׳.

הפרטים החסרים בכתובה המסורתיה הסג׳למאםית נוסח האפילאלת

נוסח שטר הכתובה הפילאלי/סג׳למאסי קצר בהשוואה לשטר כתובה רגיל נוסח הרמב״ם ובהשוואה לשטר הספרדי הירושלמי ולשטרי כתובות בערי מרוקו כמו מכנאם וצפרו. נוסח קצר זה מצוי בשטרי כתובות עד קרוב לתש״י/1950. להלן הפרטים והסעיפים החסרים: א) אין סכומים נקובים בשום מטבע של ערך הסעיפים הכלכליים: תוספת, נדוניה וסך הכול.

ב) אין תנאי כתובה חיוביים כמו הירושה, הדירה וכיו״ב.

ג) אין תנאי כתובה שליליים כמו ׳ונשבע החתן… שלא ישא אשה אחרת עליה… או יוציאנה ממתא זו למתא אחרת׳.

ד) אין בטחונות ואחריות לפירעון הכתובה: שבועת־החתן, שעבוד נכסים וכיו״ב.

ה) אין שמות עדים וחתימת סופר וחתן.

אכן הנוסח הקצר או המקוצר של הכתובה הסג׳למאסית גרמו לטעות או לאי הבנה של חוקרים או של עורכי אוסף הכתובות בבית הספרים הלאומי, שהעירו על כל אחת מהכתובות מסג׳למאסא, כי הכתובה אינה גמורה, וחסרים בה חלקים או עדים וכיוצא בזה. נחזור ונציין, כי לא חסר דבר, כי זה הנוסח המסורתי המקובל בכתובות מסג׳למאסא מלפני כן וכתובות בארפוד עד סמוך לשנת תש״י/1950.

על משמעות היעדרם של סעיפי הביטחון לפירעון הכתובה וסעיפים אחרים נדון בהמשך הפרק.

עיטורי הכתובה הפילאלית

עיטור הכתובה ואיורה בקהילות תאפילאלת פשוטים ועממיים לרוב בהשוואה לכתובות של קהילות אחרות דוגמת הכתובות של קהילת מוגדור המרהיבות והססגוניות בעיטוריהן ובציוריהן. הפשטות המשתקפת בכתובה הפילאלית היא הקו האופייני לקהילות תאפילאלת בכל תחומי חייהן: בדיור ובריהוט, בלבוש ובלחני השירה ובמוסיקה.

התבנית הבולטת המרכזית של רוב הכתובות בתאפילאלת הוא השער. נוסח הכתובה מופיע בתוך שער מרכזי העשוי בצורת קשת בין שני עמודים. מעל לשער יש משקוף, ועליו נשקפים שניים או שלושה חלונות עליונים בצורת שערים מרובעים או עגולים. לגליון הכתובה יש אם כן שני חלקים: חלק עלי של החלונות התופס כשליש מכלל הגיליון והחלק המרחבי שמתחתיו שבו השער המרכזי. בחלק העלי של החלונות מופיעים פסוקי הברכה החגיגית ממגילת רות ׳יתן ה׳ את האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל ועשה חיל באפרתה וקרא שם בבית לחם: ויהי ביתך כבית פרץ אשר ילדה תמר ליהודה מן הזרע אשר יתן ה׳ לך מן הנערה הזאת׳ (ד, יא-יב), ובשער המרכזי של הגיליון מופיע נוסח הכתובה הפותח בברכה ׳בסימנא טבא ובמזלא יאייא ובנחשא מעליא בשעת רצון ברכה והצלחה׳. השער המרכזי — חלקו העליון מקושת כולו עד מעוגל הנפתח בהמשך אנכי או בעל משקוף אופקי ישר אבל עם שתי זוויות או קשתות מימין ומשמאל. יש שהשער פשוט ויש שנשקף כשער של ארמון. עמודי השער מקושטים בשלל ציורים אמנותיים וצורות גיאומטריות של מעוינים וסמלים כמו מגן דוד, עלים ופרחים. לשער יש משמעות ומסר מרכזי. השער מופיע במגילת רות בהקשר של נישואי בעז עם רות ׳ובעז עלה השער וישב שם והנה הגֹאל עבר… ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה׳ את האשה הבאה…׳ (ד,א-יא). השער מופיע גם בהמנון לכבוד אשת חיל הן לגבי האיש ׳נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ׳ (משלי לא,כג) והן לגבי האשה ׳תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה׳ (משלי לא,לא). ציור השער המרכזי ושערי העל בגליון הכתובה הפילאלי הם גם סמל לפומביות והכרזה על בשורת החתונה בבחינת ׳על שער בת רבים׳(שה״ש ז,ה), ובו בזמן הם גם שער וכניסה לחיים. גם לחלונות יש משמעות. השער הוא מרכז החיים, והחלונות הם התקווה המובעת בפסוקי הברכה המופיעים בהם. אלו הם המסרים המרכזיים של השער, ואליהם נלווים ציורים של פריטים נוספים דוגמת כתובה ז׳. גליון הכתובה מחולק לשני חלקים: עלי ויסוד. החלק העלי עשוי שלושה

חלונות: באמצעי מופיעים פסוקי הפתיחה החגיגית. בחלון הימני ציור של מתקן לפחמי גחלים הקרוי ׳מזמר׳ כפי שרשום מתחתיו. מעליו קנקן למים רותחים, שממנו מוזגים אחר כך לתיון. בחלון השמאלי בחלקו העליון תמונה של מתקן ומעליה דמוי כתר. נוסח הכתובה מופיע בתוך שער אמנותי מקושת בין מסגרות של עמודים מקושטים ברצועות של מעוינים גם בגג השער. גם לפריטים הבולטים יש משמעות. מתקן הגחלים וקנקן המים סמל הם לחיי היום יום הפעילים והזורמים, שבמרכזם שתיית התה, שקנקן המים מייצג. עוד כתובה מיוחדת היא כתובה יט מ־1950, שבחלקה העליון שני שערים מקושתים ומעוטרים במפתנם ובמשקופם, וביניהם שני דגלי לאום מוצלבים אחד פונה ימינה ואחד שמאלה, וכותרתם מתחת שלוש מילים: מגן ציון דוד. השער המרכזי מעוגל כולו ומעוטר בשני צבאים זה כנגד זה, בעלים ובפרחים. בנוסף לפתיחות החגיגיות הידועות מופיע פסוק מעל לשערים העליונים ׳מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה". עיטורי כתובה זו הם בהשראת הבשורה של פתיחת שערי ציון ליהודים. הכתובות מתגוונות גם בצורות גאומטריות של מעוינים, מרובעים, מלבנים ומשולשים וכן בעיגולי שרשרת וכיוצא בהן. הכתובה המעוטרת ביותר היא זו הניצבת בשער פרק זה סג׳למאסא תש״ו/1946, ובה צמדי ציורים זה לעומת זה: צבאים, דקלים, מגנים, ירחים ופרחים.

קהילת תאפילאלת/סג'למאסא-מעגל האדם-מאיר נזרי-תשע"ג-2013-שטרי הכתובה והנדוניה-עמ 126