מורשת יהדות מרוקו

20-אַךְ רֹב אֲשָׁמִי / הִטָּה קָטְבּוֹ וְגָמַר; / נָטָה גַּלְגַּלִּי, / יָרֵאתִי 
]וָאֶתְחַלְחַל.
יוֹמִי עוֹמְמִי, / יוֹם חָפְשִׁי בְּחַחוֹ סוֹגֵר / עָרִי עַוָּלִי, / תּוֹךְ שַׁלְשֶׁלֶת 
]מְכוּבָּל.
רַמְשִׂי רוֹעֲמֵי / פֶּרֶץ נַחֲלֵי מֵעִם גָּר / אַבְנֵי זוֹחֲלִי, / כִּפְלַיִם רוּחוֹ 
]חִבָּל.
לֹא כֵן אֲדַמֶּה, / הָפַךְ הַזְּמַן וְחָגַר / מָתְנָיו, וּלְנָפְלִי / שָׁם עֶזְרָתוֹ 
[וְנִבָּל.

• 20- אך רוב אשמתי… ואתתלחל: כל השוד והביזה וההרס המתוארים התרגשו על עם ישראל משום עוונותיו הרבים; כתוצאה מכך השתנה לחלוטין מצבו של העם, עד כדי פחד וחרדה מפני העתיד; רוב אשמי: אשמתי הרבה, על פי ״כי אשמה רבה לנו״ (דברי הימים ב כח, יג); הטה קטבו וגמר: גרם לכיליון ולהרס, כנראה על פי ״עונותיכם הטו אלה״ (ירמיה ה, כה) וכן ״אהי דבריך מות אהי קטבך שאול״(הושע יג, יד); יראתי ואתוולחל: על פי ״וירא ויחרד לבו מאד״ (שמואל א כח, ה).
• 21- יומי עוממי… תוך שלשלת מכובל: אותו יום קודר שבו עם ישראל החופשי נוצח בידי אויביו, נלכד במלכודת ונכבל בשרשראות כדי לצאת לגלות; עוממי: על פי ״ארזים לא עממהו בגן אלהים״ (יחזקאל לא, ח); בחחו סוגר: על פי ״ויתנהו בסוגר בחחים״ (יחזקאל יט, ט); ערי עולי: אויבי ומשנאי, על פי ״יהי כרשע איבי ומתקוממי כעול״(איוב כז, ז); מכובל: מחידושיו של רד״א, על פי ״לאסר מלכיהם בזקיס ונכבדיהם בכבלי ברזל״ (תהלים קמט, ח).
• 22- רמשי רועמי… רוחו חבל: אותו ערב מר ונמהר שבו האויב פרץ את החומות ועלה על העם הגר באבן הזוחלת שליד ירושלים, וגרם פעמיים לחורבן הבית; רמשי: מלשון רמשא, ערב, הביטוי הארמי הרווח בשירת ימי הביניים; רועמי: מלשון רעם ורעש של קולות המלחמה האכזרית; מעם גר אבני זוחלי: עם הגר באבן הזוחלת – כינוי לעם ישראל בארצו, על פי ״עם אבן הזחלת אשר אצל עין רגל״ (מלכים א א, ט); מעם גר: איוב כח, ד; כפלים רוחו חבל: על פי ״כי לקחה… כפלים בכל חטאתיה״ (ישעיה מ, ב).
• 23- לא כן אדמה… ונבל: עם ישראל לא ציפה למכה אנושה כזאת, ולכך שהזמן יתאכזר אליו בצורה קשה כל כך; לא כן אדמה: על פי ״והוא לא כן ידמה״ (ישעיה י, ז); הפך הזמן: התהפך הגלגל והשתנו המזלות – רעיון נפוץ בשירת ימי הביניים הערבית והעברית, וכן בשירת יהודי צפון־אפריקה של המאות האחרונות; ולנפל׳ שם עזרתו ונבל: ביזה את עם ישראל והפכו למאוס, על פי ״והשלכתי עליך שקצים ונבלתיך״(נחום ג, ו).

אוֹיְבִי וְקָמִי / יְמֵי גָּלוּתִי בִּי הִתְגָּר, / וּמְחִי קַבָּלִי / שָׁב כְּאֶבֶן הַסַּבָּל.
25-בְּנֵי עַם רָמֵי / קוֹמוֹתֵיהֶם וּבְנֵי הָגָר / חָשׁוּ לִשְׁלָלִי, / עַמּוֹן וּמוֹאָב
]וּגְבָל.
מִרְדִי בִדְמָמִי / הֶחֱשׁוּ וּכְאֵבָם נֶעְכָּר, / עַד כִּי בִּגְלָלִי / נִשְׂרָף גָּדִישׁ 
]נֶאֱכָל.

וּבְנֵי עוֹלָמִי, / מִבֶּן הָעִיר עַד הָאִכָּר / וְאִישׁ אֲצִילִי, / קִוּוּ חֶרֶב
[מְאֻכָּל.
עַמִּי וּלְאֻומִּי, / שִׂיחָתָם כְּשַׁי וְאֶשְׁכָּר; / הִיא שֶׁעָמְדָה לִי / שִׂיחַ 
[מִפְתַּן הַהֵיכָל.
טוֹבִי וּשְׁלָמִי – / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻומְלָלֵי / דַּעַת נְשׂוֹא 
[לֹא אוּכַל.

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי 
[וְהֵיכָלִי

24-אויבי וקמי… כאבן הסבל: גם בימי גלותו לא הרפו אויבי עם ישראל ממנו, אלא הוסיפו להציק לו ולענותו; ומחי קבלי: כלי מלחמה לניפוץ חומות, על פי ״ומחי קבלו יתן בחומותיך״ (יחזקאל כו, ט); שב כאבן הסבל: הפך לאבן ריחיים, שהיא לטורח על נושאה.

25-בני עם רמי… ומואב וגבל: בין האויבים אדירי הכוח שנלחמו בעם ישראל ובזזו אותו נמצאות ממלכות ישמעאל, עמון, מואב וגבל; רמי קומותיהם: הצלבת מבנים תחביריים – ״רמי קומה״ ו״קומותיהם רמות״; חשו לשלל׳: על פי ״למהר שלל חש בז״(ישעיה ח, א); עמון ומואב וגבל: על פי ״אהלי אדום וישמעאלים מואב והגרים, גבל ועמון ועמלק פלשת עם ישבי צור״(תהלים פג, ז־ח).

26-מרדי בדממי… גדיש נאכל: העמים המתעללים בעם ישראל הצליחו אף להשתיק ולצנן את רגשות המרד המקננים בו נגד מצבו המושפל שבו הוא נתון בגלותו; מרדי בדממי החשו וכאבם נעכר: על פי ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״(תהלים לט, ג); נשרף גדיש נאכל: על פי ״ונאכל גדיש או הקמה״ (שמות כב, ה).

27-ובני עולמי… חרב מאכּל: בקרב האויבים, בני כל שכבות החברה, מפשוטי העם עד לנכבדים, רצו ופעלו להכחדתו של עם ישראל; קוו חרב מאכּל: על פי ״ואם תמאנו… חרב תאכלו״ (ישעיה א, כ).

28-עמי ולאומי… מפתן ההיכל: תפילתם של בני ישראל שבאה במקום הקרבנות והמנחות היא שעוררה במשורר את הרצון ליצור שירה עברית ולהביע בה את שיחו האישי, ולשונה סיפקה לו בניסיונותיו הראשונים לחבר שירים את הכלים להיכנס לעולמה של היצירה; היא שעמדה ל׳: על פי ״היא שעמדה לאבותינו ולנו״ (מתוך ההגדה של פסח).

29-סוב׳ ושלמי… לא אוכל: המשורר נושא תפילה שיבוא קץ לפערים שבין העשירים לעניים שבקהילתו, ומצהיר על חוסר סבלנותו כלפי אלה מבני קהילתו שהם חסרי השכלה וחכמה; טובי ושלמי: כנראה על דרך ״וה׳ ישלמך טובה תחת היום הזה״ (שמואל א כד, יט); שלמי: מחידושיו של רד״א, במובן ״גמול״, ״תשלום״; עני מעשיר לא יוכּר: על דרך ״ולא נכר שוע לפני דל״ (איוב לד, יט); נשוא לא אוכל: על פי ״ומשאתו לא אוכל״ (איוב לא, כג).

30-מִבֵּית הַלַּחְמִי / בֶּן דָּוִד קַיָּם יְבֻוכַּר, / יִבְנֶה מִגְדָּלִי, / בַּיִת מִקְדָּשִׁי 
[וְהֵיכָלִי

-30 מבית הלחמי… והיכלי: המשורר מסיים בתפילה לבוא משיח בן דוד, שעתיד לבנות מחדש את בית המקדש ולשקם את ירושלים מהריסותיה; מבית הלחמי: מזרע דוד, על פי ״ראיתי בן לישי בית הלחמי״(שמואל א טז, יח); דוד קים: היא גם חתימתו של המשורר רד״א; יבוכר: על פי ״אך בכור אשר יבכר לה׳״ (ויקרא כז, כו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״סבו ציון… ספרו מגדליה״ (תהלים מת, יג).

הערות המחבר

-3 שעלל: לשון עלילות; 4 וצלל: ל׳ [=לשון] קשקוש [=השמעת קול, צליל]; 5 אסף: אסף הנביא; 6 ונצלל: ל׳ צללי ערב; 7 המהולל: ל׳ שטות; 10 שב״ ולשמי: ל׳ לשם שבו ואחלמה; 13 מתגולל: מתגלגל בדמו; 14 מגולל: מגולגל.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-סיום השיר 

ג. שיר על פעמי הגאולה והציונות

הכתובת: ״פיוט זה על האומה הישראלית גם אם היא בגלות זה קרוב לאלפים שנה לא אמרה נואש ומתחננת בעד גאולת עולם״.

סי׳ אני דוד קים. קד: ״אלאים, דעני נאם לגראם מא יולאמו״ (שירי דודים, עמ^׳

160־161).

• אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה סֹפֵר עֵת קֵץ ?
  עַד אָן אָרַךְ עֵת בּוֹא גּוֹאֲלִי? / נִתְעוּ אָרְחוֹת מַעְגָּלִי / לְהַר צִיּוֹן [מִגְדְּלֵי, / חֶמְדָּה לִי, / הוּאמְהַלְּלִי / גּוֹרָלִי.

מקורות וביאורים

איה שוקל איה סופר עת קץ?: מי הוא זה המסוגל לחשב את הקץ ולקבוע את בוא זמן הגאולה? – על פי ״איה ספר איה שקל איה ספר את המגדלים״ (ישעיה לג, יח).

• עד אן ארך… הוא מהללי גורלי: עד מתי יתעכב בוא הגואל לעם שגלה מארצו ושדרכיו התרחקו מרחק כה רב מהר ציון, מקום החמדה והתהילה שנפל בחלקו של עם ישראל ? נתעו ארחות מעגלי: תעו דרכיי, על פי ״ארחותיהם עקשים ונלוזים במעגלותם״ (משלי ב, טו); מגדלי: כינוי לירושלים, על פי ״כמגדל דויד צוארך״(שיר השירים ד, ד); חמדה לי: על פי כינויה של ארץ ישראל ״ארץ חמדה״(זכריה ז, יד; תהלים קו, כד); מהללי: על פי ״ואיש לפי מהללו״(משלי בז, כא); גורלי: נחלת עם ישראל, על פי ״עלה אתי בגורלי ונלחמה״ (שופטים א, ג).

יָהּ, כּוֹנֵן אַשּׁוּרַי בְּעֹז וֶאֱיָל; / עַל אֲפִיקָיו אֶתְעַנֵּג אֶעְרֹג כְּאַיִל. / שֵׁם

[עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא יִהְיֶה עוֹד מְנֹאָץ.

קוֹל קוֹרֵא: / רַפֵּא שִׂבְרִי, / שׁוּבָה לְאַרְצִי, / תְּשׁוּעָתִי הַמְצִיא; /

[אֵשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן, נַפְשִׁי חֲפֵצָה.

לחרבא

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?

נָדִים נָעִים לֹא אָמַרְנוּ יָאֵשׁ.
תִּקְוָתֵנוּ עֶדְיָהּ נַעֲדֶה, / מַהֵר נִסְּעָה נִדַּדֶּה / אֶל מִשְׁכָּנִי מוֹעֲדִי, / בֵּין 

[נִכְבְּדֵי / אִישׁ שָׂדֶה.

• יה כונן… עוד מנואץ: המשורר מתפלל לה׳ שיחזק את צעדיו, ישפר את מצבו של עם ישראל כדי שישוב ויחיה בתענוג בארצו, ויפסיק להיות בזוי ומאוס בין העמים; כונן אשורי: על פי ״ויקב על סלע רגלי כונן אשרי״ (תהלים מ, ג); בעוז ואיל: בכוח ועצמה, על פי ״הייתי כגבר אין איל״ (תהלים פח, ה); על אפיקיו אתענג אערוג כאיל: על פי ״כאיל תערג על אפיקי מים״ (תהלים מב, ב); שם עמך ישראל לא יהיה עוד מנואץ: על פי ״ותמיד כל היום שמי מנאץ״ (ישעיה נב, ה).
• קול קורא… נפשי חפצה: המשורר קורא ומתפלל לאל שתסתיים הגלות ועם ישראל ישוב לארצו עם בוא הגאולה, שכן כל שאיפתו ורצונו הם לשבת בביטחון בארצו; קול קורא: על פי ״קול קורא במדבר פנו דרך״(ישעיה מ, ג); רפא שברי: על פי ״וירפאו את שבר עמי על נקלה״ (ירמיה ו, יד); המצא תשועת׳: על פי ״ונתתי בציון תשועה״ (ישעיה מו, יג); אשב בסתר עליון: אשב בחסותו של האל, על פי ״ישב בסתר עליון״(תהלים צא, א); נפשי חפצה: על פי ״בלב שלם ובנפש חפצה״ (דברי הימים א כח, ט).

רפרן: מתי אבוא… לנו מורשה: המשורר שואל את השאלה הנצחית של המצפים לגאולה ולשיבת ציון; מתי אבוא ברנה: על פי ״ובאו ציון ברנה״ (ישעיה לה, י; נא, יא); עיר מגרשי: כינוי לירושלים, על פי ״עיר עיר ומגרשיה סביבתיה״(יהושע כא, מ); ציון וירושלים לנו מורשה: על פי ״לנו היא נתנה הארץ מורשה״(יחזקאל יא, טו).

• נדים נעים לא אמרנו יאש: על אף כל הנדודים והגלות הארוכה לא התייאש עם ישראל, והוא ממשיך לקוות לבוא הגאולה.
• תקותנו עדיה… איש שדה: עם ישראל מתקשט בתקוותו לגאולה כבתכשיט יקר ערך, בתקווה לשוב לארץ ישראל שבה ייבנה בית המקדש, בית מועד לה׳, ולהתיישב מתוך שוויון גמור עם נכבדי אומות העולם השליטות; תקותנו עדיה נעדה: על פי ״ואעדך עדי ואתנה צמידים״ (יחזקאל טז, יא), ״עדה נא גאון וגבה״ (איוב מ, י); מהר נסעה נדדה: על פי ״אדדם עד בית אלהים בקול רנה״(תהלים מב, ה); בין נכבדי איש שדה: בין נכבדי הנוצרים, כנראה, ששלטו בעולם בזמנו של רד״א; איש שדה: כינוי לעשו וכאן לצאצאיו הנוצרים, על פי ״ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה״ (בראשית כה, כז).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 309

בּין רוֹזְנֵי אֶרֶץ נָקוּמָה נִתְעוֹדֵד, / גַּם דִּבְרִי פִּינוּ כִּנְבוּאַת אֶלְדָּד

[וּמֵידָד, / וְחָכְמָתֵנוּ תִּנְהַר כְּשֶׁמֶשׁ לֹא בָּא אָץ.

חִישׁ יִזְרַח / וְצִיץ יִפְרָח, / חָפְשִׁי יִתְנַשֵּׂא, / כִּימִי רַב מְנַשֶּׁה; /

[תְּנוּעַת צִיּוֹן תִּצְלַח, יוּ-צָאָה חֲלוּצָה.

מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

יוֹנָה נְתוּנָה בְּחוֹחַ מוֹקֵשׁ.

10- בִּתְחִנָּה פּוֹרֶשֶׁת כַּפֶּיהָ; / בִּכְלוּב מַסְגְּרֶיהָ / הִרְבְּתָה דִּמְעוֹתֶיהָ; /

[עֵינֶיהָ, / כָּל יָמֶיהָ, / מַרְאֶיהָ.

שְׁחֹרָה כָעוֹרֵב עוֹד לֹא נִרְפְּאָה, / מְחַלְּפוֹת רֹאשָׁהּ הִלְבִּינָה וְעוֹד לֹא

[בָּאָה; / מֵי לַעֲנָה וְרוֹשׁ שָׂבְעָה, לֹא אָמְרָה נוֹאָשׁ.

• בין רוזני… לא בא אץ: תקוותו של המשורר היא, שעם בוא הגאולה תרום קרנו של עם ישראל והוא יישא וייתן עם שליטי העולם שווה בשווה, שתנוח עליו רוח ה׳ כפי שקרה לאלדד ולמידד, ואז תתעצם ותגבר החכמה וההשכלה בעם; בין רוזני ארץ נקומה נתעודד: השוויון עם שליטי העולם הוא מסימניה המובהקים של הגאולה השלמה ושל חזרתו של עם ישראל לארצו ולעצמאותו, על פי ״ואנחנו קמנו ונתעודד״(תהלים כ, ט); גם דברי פינו כנבואות אלדד ומידד: על פי במדבר יא, כו-כט; וחכמתנו תנהר: תזרח, תאיר, על פי ״אז תראי ונהרת… ורחב לבבך׳ (ישעיה ס, ה); כשמש לא בא אץ: כשמש שאינה שוקעת ונמצאת בשיא אורה, על פי ״ויעמד השמש… ולא אץ לבוא״(ירמיה יז, טז).
• חיש יזרח… יוצאת חלוצה: קרנו של עם ישראל תרום ותפרח מחדש כשיחדש את עצמאותו, כפי שקרה כבר בזמנו של ר׳ מנשה בן ישראל, שפעל למען חידוש זכויותיהם של היהודים באנגליה; המשורר מתפלל גם להצלחתו של מפעל התנועה הציונית, היוצאת בראש המאבק למען חידוש עצמאותו המדינית של עם ישראל.
• יונה נתונה בחוח מוקש: עם ישראל סובל ממצוקות הגלות, על פי ״אתננה לו ותהי לו למוקש״ (תהלים קו, לו), ״במוקשים ינקב אף… ובחוח תקב לחיו״ (איוב מ, כה-כו).
• בתחנה פורשת… כל ימיה מראיה: עם ישראל נושא את ידיו בתפילה; מתוך בית הכלא שבגלותה כנסת ישראל לא חדלה לבכות מרוב מצוקותיה, ועיניה הדומעות מעידות על מצבה העגום; בתחנה פורשת כפיה: על פי ״יפרש כפיו אל ה׳״(שמות ט, לג); בכלוב מסגריה: על פי ״להוציא ממסגר אסיר״ (ישעיה מב, ז); כלוב: כינוי לבית סוהר; הרבתה דמעותיה: על פי ״הורידי כנחל דמעה״(איכה ב, יח); עיניה כל ימיה מראיה: עיניה משקפות את המראה האומלל והעגום שלה, על פי ״טוב מראה עינים מהלך נפש״(קהלת ו, ט).

11-שחורה כעורב… לא אמרה נואש: עם ישראל, שלו יאה היופי והנוי, סובל עדיין ממוראות הגלות; מרוב צרות הלבינו שערותיו, אף שהוא עוד לא בא בימים ועוד כוחו במתניו; גם אם שבע תמרורים בגלותו הארוכה, הוא לא איבד את התקווה לשוב ולהיגאל; שחורה כעורב: על פי ״קוצותיו תלתלים שחרות כעורב״(שיר השירים ה, יא); מחלפות ראשה: על פי ״ותגלח את שבע מחלפות ראשו״ (שופטים טז, יט); ועוד לא באה: ועוד לא באה בימים, לא התייאשה מהמצב: מי לענה וחש שבעה: על פי ״הנני מאכילם… לענה… מי ראש״ (ירמיה ט, יד), ״השביעני במרורים הרוני לענה״(איכה ג, טו): לא אמרה נואש: על פי ״יגעת לא אמרת נואש״ (ישעיה נז, י).

קֹרְאָה בְּכֹחָהּ, נִשְׁחָת כְּלִי מַפָּצִי, / מִתְגָּרַת יוֹעֲצִי; / גְּוִיָּתָהּ חֻותְּלָה 
[לֹבֶן בְּכַחְשָׁהּ.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

דּוֹר לְדוֹר .יֶשַׁע אַקַו אֲבַקֵּשׁ.
קוֹל שׁוֹט, קוֹל טֶרֶף, נוֹטֶה לָשֵׂאת / עַל שִׁכְמִי יֶתֶר שְׂאֵת / וְסַפַּחַת
[וְּשְׂאֵת; / וְנִרְאֵית לִי כְמַשְׂאֵת – / אֵיךְ נִלְאֵית!
15 תּוֹחַלְתִּי נִכְזְבָה מִמִּנֵּי חֶלְאַת, / וְחֶלְאַת בַּת עַמִּי נִרְאֵית כְּאֶבֶן מִלֻּאַת. 
[/ אָבַד כָּל חָזוֹן מִנִּי, הָיִיתִי נִמְאַס

12-קוראה בכחה… לובן בכחשה: עם ישראל קורא מתוך מצוקתו וצועק לה׳ שכלו כל הקצין וכי איבד את מיטב כוחו ועצמתו בגלל זעמו של ה׳ כלפיו; כתוצאה מהתכחשותו להתחייבויות שנטל עליו לשמור את דרכי ה׳ ותורתו ומיציאתו משום כך לגלות מצבו דומה כמעט למת המוטל עטוף בתכריכים לבנים; קוראה בכוחה: על פי ״קרא בגרון אל תחשך״ (ישעיה נח, א); נשחת כלי מפצי: נשבר כלי המלחמה העיקרי שלי, הכלי לניפוץ ביצורים, על פי ״מפץ אתה לי כלי כמלחמה״(ירמיה נא, כ); מתגרת יועצי: על פי ״מתגרת ידך אני כליתי״(תהלים לט, יא); חותלה לובן: על פי ״והחתל לא חתלת״ (יחזקאל טז, ד); בכחשה: על פי ״סבבני בכחש אפרים״(הושע יב, א), ״ויקם בי כחשי בפני יענה״ (איוב טז, ח).

13- דור לדור ישע אקו אבקש: על פי ״וישועתי לדור דודים״ (ישעיה נא, ח).

14 – קול שוט… איך נלאית: תלאות הגלות מציקות לעם ישראל כקול השוט המצליף וכקולה של חיית הטרף המתנפלת על טרפה, שכן הוא נושא על שכמו את עול הגלות, הכבד מנשוא והמחליא; אין הוא יכול לסבול עוד מסכת זו של ייסורים ומצוקות; קול שוט: על פי ״קול שוט וקול רעש אופן״ (נחום ג, ב); קול טרף: על פי ״כאשר יהגה האריה… על טרפו״(ישעיה לא, ד); נוטה לשאת על שכמי: על פי ״ויט שכמו לסבל״(בראשית מט, טו); יתר שאת: כאן במובן של משא רב ומיותר, ולא במובן המקורי של רוממות ותעצומות, המתקבל מהכתוב ״יתר שאת ויתר עז״(בראשית מט, ג); וספחת ושאת: על פי ״ולשאת ולספחת ולבהרת״(ויקרא יד, נו); ונראית ל׳ כמשאת: במובן של משא כבד, על פי ״משאת עליה חרפה״ (צפניה ג, יח); איך נלאית: על פי ״היו עלי לטרח נלאיתי נשא״ (ישעיה א, יד), ״חמת ה׳ מלאתי נלאיתי נשא״ (ירמיה ו, יא).

15      תוחלתי נכזבה… הייתי נמאס: כל דברי התקוה שאני משמיע על מצבו של עם ישראל אינם מועילים משום הזוהמה הרבה שדבקה בו בגלותו עד שנגדשה הסאה, וכתוצאה מכך איני רואה קץ לפורענויות ולמצבו המושפל של העם; תוחלתי נכזבה: על פי ״פן יוכיח בך ונכזבת״ (משלי ל, ו) ועל פי ״הן תחלתו נכזבה״ (איוב מא, א); ממני חלאת: על פי ״ולא תצא ממנה רבת חלאתה״ (יחזקאל כד, יב); כאבן מלאת: כמשבצת אבן שמלאוה, היינו מלאה סאתה והגיע הזמן לומר די לצרותיה; על פי ״ומלאת בו מלאת אבן״(שמות כח, יז); אבד כל חזון מני: על פי ״ארכו הימים ואבד כל חזון״ (יחזקאל יב, כב); הייתי נמאס: על פי ״כסף נמאס קראו להם״ (ירמיה ו, ל), ״נבזה בעיניו נמאס״ (תהלים טו, ד).

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו- שיר על פעמי הגאולה והציונות -ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט-עמוד 312

לַמְרוֹת עֵינִי וּרְצוֹנִי נִגְלָה מַכְחָשִׁי. / כָּל פּוֹרְשֵׁי / מִפְרְשִׂי, / פּוֹרְשֵׁי / 
[מִכְמֹרֶת יָצְקוּ בִּי רוּחַ קַשָּׁה.
מָתַי אָבוֹא בְּרִנָּה…

וּבְעֵת צָץ פִּרְחִי, נִשְׂנָא כְּשֶׁקֶץ.
נַפְשִׁי שָׁמְעָה: כַּמָּה רַב חֶטְאֵךְ / כָּל מְקַנְּאֵךְ / וּמְשַׂנְּאֵךְ; / שָׁוְא חָזָה
[לֵךְ כָּל רוֹאֵךְ, / וּנְבִיאֵךְ / הַרְבֵּה צִבְאֵךְ [!],/ הִגְבִּיהֵךְ. 
לָכֵן לִבִּי יְעָצַנִי כְּמַלְאָךְ: / עַד אָן גַּלִּים זָרְמוּ שָׁטְפוּ בְּמַחְבּוֹאֲךָ? / 
[אִם יִקְּהַת לְהִתְנַשֵּׂא, שֵׁב שִׁמְעָה וְהַס.

16-למרות עיני… רוח קשה: על אף כל המאמצים שעשה עם ישראל להסתיר את חרפתו נתגלתה חרפתו, וכל העמים המענים אותו ומפילים אותו בפח משרים עליו מצב רוח קשה של דיכאון ונכאים; למרות עיני: על פי ״למרות עני כבודו״ (ישעיה ג, ח), אך התיבה למרות מובאת כמשמעה בלשון חכמים ולא במובנה המקורי, המתבקש ממשלים הפועל הדומה; מכחשי: במובן ״כחש״ – מחידושי הלשון של רד״א; מפרשי: במובן ״רשת״, ולא מפרש אנייה – מחידושי הלשון של רד״א; כל פורשי מפרשי, פורשי מכמורת: על פי ״ופרשי מכמרת על פני מים״(ישעיה יט, ח), ״ויפרשו עליו רשתם״(יחזקאל יט, ח); יצקו בי רוח קשה: על פי ״הגה ברוחו הקשה ביום קדים״ (ישעיה כז, ח) ועל פי ״אצק רוחי על זרעך׳ (ישעיה מד, ג).

17-ובעת צץ פרחי, נשנא כשקץ: כאשר עם ישראל מראה סימנים של פריחה מחודשת, גוברת השנאה אליו – הכוונה כאן כנראה להתעוררות הציונית ולאנטישמיות שהתגברה באירופה בסוף המאה ה־19.

18-נפשי שמעה… הגביהך: כל אויבי ישראל אינם חדלים להקניטו ולהזכיר לו את חטאיו ופשעיו שהם הסיבה למצבו המושפל, אך כל הרע שהם צופים לו עוד יוכח כדבר שקר וכזב, שכן נביאי ישראל התנבאו על בוא הגאולה ועל השבת קרנו וצבאו של עם ישראל; כמה רב חטאך: על פי ״כמה לי עונות וחטאות״(איוב יג, כג); מקנאך: על משקל משנאך המופיע רבות במקרא; שוא חזה לך כל רואך: על פי ״הלא מחזה שוא חזיתם״ (יחזקאל יג, ז) וכן ״נביאיך חזו לך שוא ותפל״(איכה ב, יד); הרבה צבאך הגביהך: על פי ״המבשרות צבא רב״(תהלים סח, יב), וכן ״ויגבה ה׳ צבאות במשפט״ (ישעיה ה, טז).

19-לכן לבי… שב שמעה והס: המשורר מתאר את הרהוריו על מצבו העגום של עם ישראל ומשתאה עד מתי ימשיכו הצרות והמצוקות לרדוף אותו בגלותו, אולם הוא מייעץ לו לעבור לסדר היום על התנשאותן והתרברבותן של אומות העולם; לכן לבי יעצני כמלאך: על פי ״כי נועצו לב יחדיו״ (תהלים פג, ו), ״ועצת מלאכים ישלים״ (ישעיה מד, כר); עד אן גלים זרמו שטפו במחבואך: על פי ״משבריך וגליך עלי עברו״(יונה ב, ד; תחלים ב, ח), וכן ״כמחבא רוח וסתר זרם״(ישעיה לב, ב); אם ׳קהת להתנשא, שב שמעה והס: על פי ״אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה״(משלי ל, לב); יקהת: רד״א משתמש כאן כנראה בצורה שמנית זאת בתורת פועל, גוף שלישי, ובמובן ״יעז״, ״יתחצף״, ולא במובנה המקובל ״משמעת וציות״, כנראה על פי ״עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם״ (משלי ל, יז).

20 -מָה תְּעוֹרֵר אַהֲבָה ? בַּמֶּה תִּתְרַצֶּה ? / הַיֶּשְׁךָ מְנַסֶּה ? / יוֹצְרֵךְ בְּקִרְבֵּךְ 
[רוּחַ נוֹסְסָה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה…

דֶּרֶךְ דָּרַכְתְּ בָּהּ לֹא תְּלַקֵּשׁ.
דָּרְכוּ בָּהּ חֲכָמִים וּנְבִיאִים, / גְּדוֹלִים וְנוֹרָאִים, / כֻּלָּם יָרְדוּ פְּלָאִים; / 
[נִמְצָאִים / גַּם נִקְרָאִים / פְּתָאִים.
אִוֶּלֶת סִלְּפָה דֶּרֶךְ מוֹצָאָם. / רוּחַ סַעַר סְעָרָה בָּמוֹ כְּאִישׁ נִדְהָם; /
[לָכֶן הַט לְךָ מִדַּרְכְּךָ טֶרֶם תֶּחֱמַץ.

20-מה תעורר… רוח נוססה: המשורר ממשיך ותוהה מתי יתחדשו יחסי האהבה והחסד ששררו בין האל לבין עם ישראל ובאילו דרכים יש ללכת כדי שתשוב ותלבלב אהבה זאת; הוא שואל את עם ישראל אם הוא משתדל לעשות כל אשר ייעשה כדי להחזיר את האידיליה לאיתנה, שכן האל מזמן לו עתה שעת רצון ומפיח בו מחדש רוח של תקווה; מה תעורר אהבה: על פי ״השבעתי אתכם… אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ״ (שיר השירים ב, ז; ג, ה); במה תתרצה: על פי ״ובמה יתרצה זה אל אדניו״ (שמואל א כט, ד); הישך מנסה: על פי ״הנסה דבר אליך חלאה״ (איוב ד, ב); יוצרך בקרבך רוח נוססה: על פי ״רוח ה׳ נססה בו״ (ישעיה נט, יט).

21-דרך דרכת בה לא תלקש: המשורר פונה לעם ישראל ומוכיח אותו; הוא מזהיר אותו שלא לחזור לאותה הדרך הרעה שבה הלך ושהביאה עליו את החורבן והגלות, על פי ״וכרם רשע ילקשו״ (איוב כד, ו).

22-דרכו בה… נקראים פתאים: באותה דרך דרכו נביאי ישראל וחכמיו וכן גדולי העם, שכולם הושמדו בזמן החורבן. בדרך אגב מעיר המשורר על כך שהחכמים וגדולי הדעת החיים כיום אינם זוכים לכבוד שהם ראויים לו, אלא לועגים להם ולחכמתם; גדולים ונוראים: על פי ״את הגדלת ואת הנוראת האלה״ (דברים י, כא); כלם ירדו פלאים: על פי ״לא זכרה אחריתה ותרד פלאים״ (איכה א, ט).

23-אולת סלפה… טרם תחמץ: איוולתם של גדולי העם הללו היא שהמיטה עליהם את אסונם, לכן המסקנה המתבקשת היא לעזוב את הדרך הרעה ולחזור בתשובה לפני שיהיה מאוחר ושוב תתעכב הגאולה; אולת סלפה דרך מוצאם: על פי ״אולת אדם תסלף דרכו״ (משלי יט, ג); רוח סער סערה במו כאיש נדהם: על פי ״הנה סערת ה׳ חמה יצאה סער מתגורר״(ירמיה ל, כג); הט לך מדרכך: על פי ״יטו אבינים מדרך״(איוב כד, ד)! טרם תחמץ: על פי ״וישא העם את בצקו טרם יחמץ״ (שמות יב, לד), בשינוי משמעות.

חֲלוֹם חָלַמְתָּ עַל מִשְׁכָּבֵךְ תְּכַסֶּה / לָךְ אַל יִהְיֶה מַחֲסֶה; / כִּימִ

[דּוֹרוֹת עוֹלָמִים תִּקְרָה נֶחְלְשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה…

-25 קַיָּים, הָסֵר מִמֶּנּוּ לֵב עִקֵּשׁ.
יִדְאַב הָאוֹיֵב יִשְׂמַח הָאוֹהֵב; / יִמְצָא מָזוֹר לֵב כּוֹאֵב, / וְגָר כֶּבֶשׂ עִם 
[זְאֵב. / לֵב דּוֹאֵב / גַּם מְתָאֵב / אֶת וָהֵב / שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיג.
וְלֵבָב יִרְהַב / בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ מִסַּפִּיר וְזָהָב. / קוֹל מְבַשֵּׂר בָּאָרֶץ 
[זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ.

24-חלום חלמת… תקוה נחלשה: חלום הבלהות שחולם עם ישראל מאז הוא בגלות, חייבים להתעלם ממנו כדי שלא ישמש מחסה מפני התקווה והציפייה לגאולה, גם אם תקווה זאת הולכת ונחלשת ככל שנוקפים הדורות: חלום חלמת על משכבך תכסה: על פי ״בחלום חזיון לילה… בתנומות עלי משכב… וגוה מגבר יכסה״(איוב לג, טו־יז): לך אל יהיה מחסה: על פי ״כי היית מחסה לי״ (תהלים סא, ד): כימי דורות עולמים תקוה נחלשה: על פי ״כימי קדם דורות עולמים״ (ישעיה נא, ט).

25-קיים הסר ממנו לב עקש: על פי ״לבב עקש יסור ממני״(תהלים קא, ד); קיים: כינוי לאלוהי ישראל, הקיים לעד.

26-ידאב האויב… ושמחה ישיג: המשורר מביע את ביטחונו שעם בוא הגאולה תתרגש פורענות על אויבי ישראל, ואילו עם ישראל ינחל שמחה וגילה לאחר שיימצא תיקון לכל מכאובי גלותו; אז גם יתגשם חזון אחרית הימים של שלום כללי בעולם, וגם הכואבים את כאב ארץ ישראל השוממה והמתגעגעים לשוב אליה ישיגו את מבוקשם בגילה וברננה; ישמח האוהב: על פי ״ויעלצו בך אהבי שמך״(תהלים ה, יב); ימצא מזור: ימצא מרפא, על פי ״אין דן דינך למזור״ (ירמיה ל, יג); לב כואב: על פי ״גם בשחק יכאב לב״(משלי יד, יג); וגר כבש עם זאב: על פי ״וגר זאב עם כבש״ (ישעיה יא, ו); מתאב: מחידושי הלשון של רד״א, מלשון תאב, תאבה במובן של השתוקקות וציפייה – ״תאבתי לישועתך ה׳״ (תהלים קיט, קעד) – ולא על פי הפסוק ״מתאב אנכי את גאון יעקב״ (עמוס ו, ח), שעניינו תיעוב ומיאוס; והב: כינוי מטונימי לארץ ישראל, על פי ״את והב בסופה״(במדבר כא, כד); ששון ושמחה ישיג: על פי ״ופדויי ה׳ ישבון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה״(ישעיה לה, י).

27-ולבב ׳רהב… חלב ודבש: בבוא הגאולה המובטחת יוכל עם ישראל להתגאות בתפארתו ובפארו של בית המקדש שיהיה מצופה כולו זהב ואבנים טובות, לאחר שקול המבשר את הגאולה יישמע בכל רחבי ארץ ישראל; בבנין בית המקדש מספיר וזהב: על פי ״ויסדתיך כספירים״ (ישעיה נד, יא); קול מבשר: על פי ״הרימי קולך מבשרת ציון״(ישעיה מ, ט); ארץ זבת חלב ודבש: על פי ״אל ארץ זבת חלב ודבש״ (שמות ג, ח, יז; לג, ג).

מְבַשֵּׂר טוֹב, מַשְׁמִיעַ יֵשַׁע, מִקָּצֶה / אֶל הַקָּצֶה / יְפַצֶּה / בְּבוֹא בֵּן 
[דָּוִד קַיָּם, אֶבֶן הָרֹאשָׁה.
מָתַי אָבוֹא בְרִנָּה תּוֹךְ עִיר מִגְרָשִׁי / אֵל הַר בֵּית מִקְדָּשִׁי, / צִיּוֹן 
[וִירוּשָׁלַיִם לָנוּ מוֹרָשָׁה?

28 -מבשר טוב… אבן הראשה: עם בוא המשיח, שהוא מזרעו של דוד המלך, הקיים לעד ומסמל את הגאולה, ישמיע מבשר הישועה את קולו מסוף הארץ ועד סופה; מבשר טוב משמיע ישע: על פי ״מבשר טוב משמיע ישע״ (ישעיה נב, ז); מקצה אל הקצה: על פי ״מבדח מן הקצה אל הקצה״(שמות כו, כת); יפצה: יפתח פיו להשמיע את הבשורה; אבן הראשה: על פי ״והוציא את האבן הראשה״ (זכריה ד, ז).

הערות המחבר

רב מנשה: אשר טרח ויגע לקנות חפשיות ואזרחיות ליהודים באינגלאטירא; 21 תלקש: לשון איחור.

סוף המאמר יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-יוסף שטרית-ר' דוד אלקאים-סיום  השיר על פעמי הגאולה והציונות

עמוד 315

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל

מאת יוסף שיטרית

תשמ"ג

ר׳ דוד אלקאים נודע עד כה בעיקר הודות להשתתפותו בקובץ שיר ידידות  אנתולוגית הפיוטים המקובלת כיום על כל יהודי מרוקו בארץ ובעולם, ואשר היה אחד משלושת עורכיה. באנתולוגיה זו הוא פרסם לראשונה את שירתו התנ״כית המבוססת על פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל מגילת אסתר. עם פרסומו של הדיואן המלא, מתברר שכתיבה תנכ״ית זו היוותה פן אחד בלבד במגוון יצירתו. הדיואן כולל שמונים ושבעה שירים, ארוכים ברובם הגדול; מתוכם שניים נכתבו בערבית־יהודית ואחד בארמית. לצד השירים התנ״כיים נמצאים כאן שירי חכמה והשכלה, שירי גלות וגאולה, שירי התנהגות ומוסר, וכן שירים אירועיים כולל שירים לכבוד חגים ומועדים. אם כי השירים אינם מתוארכים, הרי נדמה שנכתבו כולם עד לשנת תרפ״א וקובצו כבר אז תחת השם ״שירי דודים״. עדות לכן אנו מוצאים בהסכם חלוקת הרווחים שנחתם בין שלושת העורכים — המו״לים של שיר ידידות ואשר הופיע בראש המהדורה הראשונה שיצאה במראכש באותה שנה. ע״פ הסכם זה נקבע ש״דוד אלקאים ה׳(=האמור] יקח לו חלקו ה^׳ [=האמור, היינו שליש מהרווחים — י.ש.] להיות לעזר בהוצאת הדפוס של ספרו שירי דודים שהוא עתיד להוציאו לאור בעזה״י [=עזרת ה׳ יתברך]. ר^׳ דוד אלקאים לא זכה להוציא את ספרו לאור, שכן לא היו כנראה כל רווחים מהדפסתו של שיר ידידות, ואף מספרים שנגרמו הפסדים כבדים למו״ליו. ההפסדים כוסו ע״י דוד יפלח, אשר יחד עם משוררנו ועם חיים ש׳ אפרייאט, ערך את הספר והיה גם העשיר מבין השלושה.

הערת המחבר: פרטים אלה התבררו לי מתוך ריאיונות מוקלטים ושיחות שערכתי עם יוצאי מוגאדור שהכירו אישית את העורכים. דוד יפלח שימש עד לפטירתו בשנות הארבעים כ״שיך״ של קהילת מוגאדור והיה ידוע בעשרו ובהדרו. יחד עם אחיו הוא בזבז הון רב על לימוד המסורת המוסיקלית האנדלוסית מפיהם של ידענים מוסלמים. במשך הזמן הוא הפך במרוקו לאחד המומחים הגדולים של מסורת מוסיקלית זו, ורבים, יהודים כמוסלמים, באו לשאול את דעתו בעניני המוסיקה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״. מפיו שאב ר^, דוד אלקאים את מנגינות השירים המוסלמיים ששימשו כמיקצבים לשיריו של המשורר.ע"כ

כתב־היד של שירי דודים נשאר אצל המחבר עד לפטירתו ועבר לאחר מכן לבנו חיים משה, המתגורר כיום באגאדיר שבדרום מרוקו והשומר עליו עד היום. כתב היד המתפרסם כאן במהדורת צילום הינו העתקה מהמקור, שנעשתה ע״י ר׳ מרדכי זעפראני ז״ל, שהיה סופר סת״ם ידוע בקהילת מוגאדור. המעתיק רשם גם בסוף כה״י שני פיוטים מפרי עטו.

למרות המוניטין שיצאו לר׳ דוד אלקאים בקרב בני קהילתו ולמרות המקום החשוב שתופס כיום הקובץ שיר ידידות בחייהם התרבותיים והרוחניים של רבים מיוצאי מרוקו, לא נכתבו עד כה כל מחקר וכל רשימה ממצה על חייו ופעלו של המשורר ולא על שירתו. ובכן, מי היה זה ר׳ דוד אלקאים — או רד״א בראשי תיבות — אשר לבטח עוד ידובר בו וביצירתו בשנים הבאות?

ר׳ דוד אלקאים חי במחצית השניה של המאה הי״ט ובמחצית הראשונה של המאה הכ׳, באחת הקהילות התוססות ביותר והפתוחות ביותר להשפעות אירופאיות בקרב יהדות מרוקו. זוהי מוגאדור, או אצווירה ע״פ שמה הערבי, שעל חוף דרומה של מרוקו. הוא נפטר שם בשנת 1941, בגיל של למעלה מתשעים שנה. רבים הם יוצאי מוגאדור החיים בארץ ואשר הכירוהו אישית אך מעט ידוע להם על יצירתו המלאה ואף על מספר שנות חייו המדויק, כולל בתו החיה כיום בטבריה. כולם זוכרים בעיקר את כשרונותיו האמנותיים המדהימים ואת חייו הקשים שהתנהלו כמעט על סף העוני.

ע״פ העדויות החוזרות הנשמעות מפי מכריו, דברים הרמוזים גם ביצירתו שבכתב, הרי ניחן ר׳ דוד אלקאים בכישורים אמנותיים רבים ומופלאים שמהם הוא הוציא בדוחק את פרנסתו. ראשית, הוא צייר בדייקנות מדהימה דיוקנאות של בני הקהילה, ובמיוחד דיוקנאות של זוגות צעירים לפני חתונתם או לאחריה, או — להבדיל — דיוקנאות של אנשים שנפטרו וקרוביהם רצו להנציח את דמותם. הוא צייר את תמונותיו מתוך עמידה מול בעל הדיוקן, מתוך תמונות צילום ולפעמים אף מתוך זיכרון והיכרות בלבד, והכל בגודל טבעי. שנית, הוא עסק בנגרות וייצר רהיטים אמנותיים ומסגרות מיוחדות למראות. מספרים שלא היה לו מתחרה באמנות גילוף העץ. ארונות הקודש שהוא בנה היו מוצבים באחדים מבתי הכנסת הרבים של מוגאדור, וכשהיה צורך להרכיב רהיטים מיוחדים שהגיעו מפורקים מאנגליה למשל, פנו תמיד לר^, דוד אלקאים. שלישית, הוא כתב כתובות על קלף ועיטר אותן בעיטורים מרהיבים בצבעי כסף וזהב. מאחדות מכתובות אלה ניתן עדיין להתפעל אצל יוצאי מוגאדור השומרים עליהן ביראת כבוד יתירה וכעל יצירות אמנות ממש. רביעית, הוא הכין מצבות מיוחדות לקבריהם של עשירי הקהילה וחרט עליהן את הנוסחאות לזכרם של הנפטרים באותיות ברונזה. חמישית, הוא ייצר שופרות ועסק כמו־כן בעבודות פח אמנותיות, כגון ייצור קופסאות ותיבות למזכרות, וחנוכיות. גם ממלאכת הריפוד בעור הוא לא משך את ידיו, והיו גם שהביאו לו עורות של חיות לפחלצם.

אכן, פעילות מקצועית ואמנותית עניפה ומגוונת ביותר. אך אין פירוט כל העיסוקים האלה בא כאן לפאר את דמותו של משוררנו אלא בעיקר כדי להבין את הרקע המקצועי שלו ואת רגישותו הפלסטית והאסתטית החדה כפי שתתבטא למשל בתיאוריו הרבים של כלי המקדש ושל עצמים וחפצים שונים. כמו־כן, פירוט זה בא ללמד על מידת תסכולו, לו הוא נתן פורקן ברבים משיריו. על כך, למרות כל הכישורים וכל העיסוקים האלה לא היתה הפרוטה מצויה ברווח בכיסו. למרות כל המוניטין שיצאו לו במוגאדור, לא הספיקו לו אמונתו ואומנותו כדי להתפרנס בכבוד, ובשירתו הוא מציג את חכמתו כ״חכמת העני״ עם כל המשתמע מכך.

הערת המחבר: אחד המסרנים שסיפרו לי על חייו של ר׳ דוד אלקאים תיאר את מצבו הכלכלי ע״פ הפתגם הערבי־מרוקאי: ״סבע צנאיע, וחק צ'איע״, ובתרגום חפשי לעברית: שבעה מקצועות, אך הפרנסה חסרה.

מגוון עיסוקים זה שבתחום המלאכה והאמנות קובעים את ר׳ דוד אלקאים כמשורר יוצא דופן בקרב גדולי המשוררים העבריים שקמו לפניו במרוקו. אלה עסקו רובם ככולם בשירה כעיסוק משלים לצד עיסוקם העיקרי בהרבצת תורה, בהלכה או בדיינות, כגון ר׳ יעקב אבן צור (פאס, 1673 —1753), ר׳ דוד חסין (מכנאס, 1720 —1790), ר׳ יעקב ברדוגו(מכנאס, ? — 1843), ר׳ רפאל משה אלבאז (צפרו, 1823 —1896) ועוד רבים אחרים. רד״א עסק כל ימי חייו במלאכה לשם פרנסתו ולא עסק במקורות המסורתיים של היהדות אלא למען הלימוד לשמו. כפי שמתברר מתוך שירתו, הוא היה בקי בתנ״ך ובפרשנותו, במדרש ובתלמוד וכן בספרות הקבלה, בספר הזוהר בעיקר. דרך הלימוד העצמי המוגבר של מקורות אלה, הוא גם רכש את יסודות השפה העברית, יסודות שיהפכו תחת עטו למסכת מסועפת ועשירה כל כך. פרט לעברית ולערבית־היהודית המדוברת במוגאדור וכן לערבית החצי־ספרותית של שירת ״הקצידה״ המוסלמית, שלט כנראה ר^, דוד אלקאים גם באנגלית ובצרפתית. את השפות הזרות הוא למד מתוך לימוד עצמי בלבד.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

אולם עוד לפני שנודע ר^, דוד אלקאים כמשורר, יצא שמו במוגאדור כסופר־עיתונאי ששלח כתבות על החיים היהודיים בקהילתו לעתונים העבריים הצפירה והיהודי (שיצא בלונדון). אח כתבותיו המעטות להצפירה הוא כתב בשנים תרנ״ב — תרנ״ג, ובהן הוא העלה סוגיות חברתיות ותרבותיות עיקריות בחיי הקהילה המקומית. דרך כתבות אלה הוא ביטא את עמדותיו ואת דרך חייו כלפי הנושאים עליהם הוא כתב ולא הצטמצם בתיאור המציאות שהיה עד לה. כך הוא יצא חוצץ נגד מנהגי השמחה שהיו נהוגים במוגאדור בתשעה באב לצד מנהגי האבלות עליהם מצווה הקהילה. במנהגים יוצאו דופן אלה הוא ראה שרידים מתורת השבתאות. בך הוא כתב מאמר נמרץ ונרגש עם מגמות דידקטיות־חינוכיות על חשיבותה הרבה של הכשרה מקצועית לילדי ישראל לצד תלמוד תורה, ועל היתרונות הכלכליים והמוסריים שמעניקה המלאכה לבעליה. אגב כך הוא תקף בחריפות את התנהגותם הגסה והאלימה לפעמים של שליחים שבאו מארצות אשכנז למרוקו לאסוף נדבות ועשו את תורתם קרדום לחפור בו^״. כמו־כן הוא תיאר בקוים קודרים את מעמדם הרעוע של יהודי מרוקו, את השיפור הניכר שחל בו לאחר שניתן הצ'היר (=הצו המלכותי) ב-1864 למשה מונטיפיורי — צו שקבע את זכויותיהם האזרחיות, ואת ההידרדרות שחלה במצבם של יהודי מראכש וכפרי הדרום בעטיו של שלטונו העריץ והאנטי־יהודי של מושל מראכש.

הערות המחבר: השווה: ״וכשישבנו והיינו חוקרים מאין יצאו המנהגים הרעים האלה ושרשם הרע ממי יצא, ובלי ספק איזה רע מעללים, ומכת של שבתי צבי השליך טפת סם המות בערינו ערי המערב וקדמונינו שהיו בזמן ההוא טחו מהשכיל לבותם ולא ידעו ולא ראו סבת הענין, כי ידוע ששבתי צבי שנה המנהג וביטל צום תשעה באב וקראו יום חג הנחמות וגו״׳, הצפירה, שנת תרנ״ב, גליון 208, עמ' 840.

השווה: ״קולי אל אחי בני עמי יושבי הארץ הזאת אקרא ולא אחשך: חוסו נא אחינו וחמולו על בניכם ובנותיכם, ילדים קטנים שאין להם ידיעה ממקרי הזמן והקולר תלוי בצואריכם למענם, אל תהיו מן קצת חסידים צבועים וקצת אנשים גאותגים שמעכבין את בניהם מלמוד מלאכה, ואומרים: אנחנו רוצים שיהיו בנינו חכמים, דיינים או שוחטים וג״כ עשירים בעלי קרקעות ובעלי אחוזות, אוי ואבוי להם כי טח לבם מהשכיל, כי גלגל הוא החוזר בעולם ואוי למי שדבקתו הרעה ונמצא קרח מכאן ומכאן״, שם, גליון 237, עמי 958.ע"כ

כבר בכתבות אלה הפגין ר׳ דוד אלקאים את כושר הבחנתו החד ואת מודעותו למקומם של חפצים ועצמים על פרטיהם, והראה את כוחו באמנות התיאור של טקסים והתרחשויות, כגון אוירת היריד ששררה בקרב נשות מוגאדור וילדיהן בתשעה באב, ולהבדיל, הפאר וההדר שבטקסי חגיגות הבר־מצוה של בנו של ראש הקהילה, ראובן אלמאליח, אשר שימש גם כסגן־הקונסול האוסטרי במוגאדור. בכתבותיו אלה נשבה, גם בין השטין, רוחה של תנועת ההשכלה האירופית, לה התוודע רד״א יחד עם אנשי חוגו דרך העתונות העברית וספרות ההשכלה שהגיעה למוגאדור ממזרח אירופה וממערבה. משמעותי הוא שאת כתבותיו להצפירה הוא שיגר בזמן שלעתון זה היה במוגאדור סופר רשמי, יצחק בן יעיש הלוי, ששלח לעתון כתבות באופן די סדיר בין השנים תרנ״א — תרנ״ד. את כתבותיו להיהודי שלח ר׳ דוד אלקאים בשנת תרנ״ח ובהן הוא תיאר את קורות הקהילה.

באותה תקופה לערך (1885 —1895), בעשור השלישי או הרביעי לחייו, כתב כנראה ר׳ דוד אלקאים גם את שירי החכמה וההשכלה שלו, בהם הוא נתן דרור לחוויותיו המשכילות המסעירות. בכתובת שבראש אחד משיריו הוא רשם: ״פיוט זה על החכמה ועל ההשכלה אשר מתהללת בפי המשכילים והחכמים ומתנוולת בין הטפשים; ובעת יטיף המשכיל דברים אמיתיים — החכם משתעשע והטפש קורא אותו אפיקורס או כופר״. בשיר זה כמו בשירים, אחרים, אין המדובר בחכמה סתם, כפי שהיא מוזכרת לעתים בשירת יהודי מרוקו ובשירה הרבנית בכלל, ולא בהשכלה סתם, אלא באותה דרך חיים שקנתה לה מקום מרכזי בקרב העלית התרבותית של הקהילות היהודיות באירופה במאות הי״ח והי״ט, ואשר ערכיה וספרותה הטרידו אז את מנוחתו של המשורר.

ראש וראשון למשכילים אלה שקמו במוגאדור היה יצחק בן יעיש הלוי שנעשה לסופרם של עתונים עבריים שונים, הצפירה, המגיד והמליץ. מסביבו התכנס חוג של צעירים מקומיים אשר קראו בהתפעמות את העתונות העברית שהוא קיבל, ועיינו בהתלהבות בספרות ההשכלה ובקבצי השירה העברית החדשים שיצאו לאור באותן שנים באירופה והגיעו אליו תוך זמן קצר. חברי החוג אף השתדלו כנראה לדבר עברית ביניהם ולהשתתף בכך במאמצים לתחיית הלשון. כדי למנוע לזות שפתים ואת זעמם של הרבנים ובני הקהילה, הם התכנסו כמעט במחתרת. החוג התוסס הזה והבלתי שיגרתי כל־כך לגבי קהילה כמו מוגאדור התקיים כנראה עד לפטירתו של יצחק הלוי בשנת 1895, בגיל 45.

הערות המחבר: הדברים נרמזים בשירי החכמה וההשכלה של ר׳ דוד אלקאים ונמסרו לי כמו־כן בע״פ ע״י ר׳ שלמה כנאפו ממוגאדור ששמע אותם מפי אביו ז״ל שהיה חבר בחוג זה. החוג נקרא כנראה,ע״פ עדות זו, ״יסוד המערבי״ והיה מעין סניף של חברה רומה שקמה בארץ ישראל. יש לציין שחבורת לימוד נוספת בה השתתפו הרד״א וחבריו המשכילים בשם ״עץ חיים״ כנראה, התכנסה בפרהסיה ופגישותיה הוקדשו לעיון בתלמוד ובספר הזוהר. הרד״א הקדיש לחבריה פיוט בו הוא מתאר את תכונותיהם התרומיות. ראה עמ׳ 216

דברי ההספד שפרסמו בהמגיד דוד אלקאים ודוד יפלח לאחר מותו של יצחק בן יעיש הלוי, אינם משאירים ספק לגבי תפקידו המכריע של הנפטר בגיבוש חוג המשכילים במוגאדור: ״קינים והנה(!) והי ישמעו בקהל עדתנו כי עלה המוות בחלוננו ויאבק עם גור אריה ראש לחברתנו (ההדגשה שלי – י.ש.), רם הנפש, יקר הרוח, בן יחיד להוריו, חכם עדיף, המרביץ תורה בישראל, הסופר הנודע, החכם השלם, שאין גומרין עליו את ההלל הר^, יצחק בן יעיש הלוי ביום שבת קודש בעלות המנחה עלתה נשמתו למנוחתה. כלו בדמעות עינינו כי אבד ממנו כלי חמדתנו, אשר שם לילות כימים והלך בדרכי התורה, ובמעגלי הספרות והכלכלה ובמאמריו היקרים במכה״ע (־במכתבי העתים) הצפירה, המגיד והמליץ, ובמכה״ע בירושלים משך עליו עין בני עירו המכבדים אותו. בן ארבעים וחמש שנה היה המנוח במותו ויעזוב לאנחות אשה ושתי בנות״, המגיד, שנת תרנ״ו, גליון 286, עט׳ 1131.

רק בקרב החברים בחוג זה אותו הוא מכנה באחד משיריו ״חברת הבין, מצא דוד אלקאים את האנשים המעטים הקרובים לסערת נפשו:

"וְדַי לִי אִם תּוֹךְ חֲבֵרַי נֶחְשַׁבְתִּי, / הַחֲפָצִים בְּקִרְבָתִי, / לוּ אֶהְיֶה [כְגֶפֶן סוֹרַחַת ״. (עמ׳ 165).

ביניהם הוא זכה אף למעמד מכובד ולהכרה בכישוריו: ״ מֵעֵת אִשְׁרִי סָרִים כָּל מִשְׁמַעְתִּי, / כֻּלָּם בָּאוּ בִבְרִיתִי, / תָּאֵר טוֹב [נָתְנוּ לִ כְּפַחַת (שם).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

ואכן, רק אנשים אוהדים ומעורבים בעצמם בתחושה המשכילית ובחדוות החוויה הסוחפת שבעיסוק החדשני בספרות החכמה וההשכלה יכלו להבין לרוחו ולהיות שותפים להתרגשותו הרבה. את חוויתו המשכילית תיאר ר׳ דוד אלקאים כהיסחפות מרוממת, מבטיחה ומשרה בטחון:

"אָמַרְתִּי אֶחְכְּמָה, בִּגְלָלָהּ אַצְתִּי, / חֶמְדַּת לְבָבִי זַרְתִּי, / אִשָּׁהּ בְּקִרְבִּי [מִתְלַקַּחַת.
קָצוֹר קָצְרָה בִּינָתִי וִידִיעָתִי, / קֶדֶם וְאָחוֹר רַצְתִּי, / אֵיזֶה הַדֶּרֶךְ [אוֹר זוֹרַחַת?
בְּבוֹא עִיר מִקְלָט בּוֹאִי בָּהּ חָשַׁבְתִּי / בַּקָּשָׁתִי וּמָצָאתִי; / לוּלֵא כִּי [יַעֲרָהּ עִיר נִדַּחַת.
יוֹמָם וְלַיְלָה תֹּךְ יַעְרָהּ טַבַּעְתִּי, / אַךְ עֲרָפֶל הָחְתַּלְתִּי, / תִּקְוָתִי בִּי [רָקַח מִרְקַחַת.. (שם עמ^׳ 164.

קוצר ידיעתו וסקרנותו להשכיל הכניסו אותו למעשה לתוך מערבולת רגשית שיש בה מן ההתעלות הרוחנית של המתלמד המצליח לחדור לתוך עולם קסום ומופלא, ומן המבוכה והאכזבה של התלמיד השקדן שאינו מצליח לחבוק עולם ומלואו למרות כל מאמציו, ואשר מגלה שאוקינוס הדעת עמוק יותר ככל שהוא מנסה לצלול לתחתיתו:

"יוֹמִי וְלֵילֵי טָפַחְתִּי רִבִּיתִי, / כְּשׁוֹשַׁנָּה יָרַחְתִּי, / קְרָאתִיהָ לֵב מְשַׂמַּחַת; נַפְשִׁי, מִמַּרְבִת אַהֲבָתָהּ, נַתֲלֵיתִי, וְעָלֵי עַרְשִׂי נִרְדַּמְתִּי, / כָּלְתָה רוּחִי, [רַבָּה נִזְנַחַת.
וְאִם רְחוֹקָה הִיא, בָּהּ הִתְבּוֹנַנְתִּי; / אָז רָבְתָה מְבוּכָתִי: / מְקוֹר הָבֵין [אַיֵּה לָקַחַת?
רוּחַ שַׁדַּי רִחֲפָה בִּמְרוֹם שִׁבְתִי, / עָלִי נַפְשִׁי רִוְיָתִי, / כְּשֶׁמֶן הַמּוֹר [בּוֹ נִמְשַׁחַת. [……. ]
דּוּמָם קֶשֶׁב קָשַׁבְתִּי, נִיב מְפָרֶשֶׁת, גַּם רוּחִי וְנִשַּׁמְתִּי רֶגֶשׁ רוֹגֶשֶׁת, וְכֵן רָבְתָה שִׂמְחָתִי כְּבַת יוֹרֶשֶׁת. (שם).

ברם, מבוכתו זו לא היתה תסכולו היחידי. הוא סבל מחשדותיהם של בני הקהילה אשר אף העלילו עליו — כנראה בתקופה זאת בחייו בלבד — שחדל לקיים את התורה והמעוות, חשד שהיה גם מנת חלקם של המשכילים הראשונים באירופה:

"לֹא זוֹ אַף זוֹ, שָׁמַעְתִּי וְנִרְגַּזְתִּי, / רָאִיתִי וְנִבְהַלְתִּי, / רֶגֶל זָרִים עָלַי פּוֹסַחַת.
לְאַל חָשְׁבוּ מִלָּתִי וּלְדָת מַכְחֶשֶׁת". (שם).

לגבי דידו, לא היתה השמצה גרועה מזו, שכן למרות היסחפותו כל כולו לתוף ההתעסקות בחכמה ובהשכלה על קסמיה וגירוייה, הרי הוא לא השמיט אף לרגע מתחום שליטתו את כושר ביקורתו ואת מפוקחותו כלפי סכנותיה של התעסקות זו. מעולם לא נטש את דרכי הדת וקיום המצוות:

"קַיָּם חַי לָעַד, יוֹצֵר גְּוִיָּתִי, / כִּי דָּתִי לֹא פָּרַעְתִּי, / צֵל הָיְתָה לִי, אֹהֶל נִמְתַּחַת; תּוֹרָה הָיְתָה חוֹטֵר מַקֵּל תִּפְאַרְתִּי, / וְחַקֵּה לֹא הֵפַרְתִּי, / נִצָן תִּקְוָתִי תּוֹךְ [לֵב עוֹמַחַת,
מִלִּבִּי וּמִפָּנַי לֹא אָצַלְתִּי / מִמִּצְוֹת עֲבוֹדָתִי, / אֲחַבְתִּיָה בְּעַיִן נִפְקַחַת". (שם).

מלבד המבוכה הרבה שהוא חוה בזמן עיסוקו בחכמה ומלבד האשמות הכפירה שהוטחו כלפיו, הרי גם לא רווה המשורר נחת בחייו החברתיים ולא זכה שיכבדו אותו בשל חכמתו. שכן, בעולם בו הוא חי, אין מכבדים את החכמה אלא את הממון. בהיותו עני, אין חכמתו נחשבת. ״פיוט זה, כותב הוא בכתובת שבראש שיר נוסף, מדבר ומתאונן על חכמת העני בזויה, גם אם יהיה חכם גדול; והכסיל בעל־הון — נחשבים דבריו לחכמה גדולה, ועושים פירושים לטעותם; והמסכן — לא די שלא תראה חכמתו לחוץ כי ישפילוה, אבל חובותיו יגדילו ויבנו מגדלים עליהם בכדי שתפול מעלת חכמתו; ובכל מקום גם הדעתנים גם הטפשים לא יזכרו רק חובותיו ועוונותיו, ובעל הון לא יזכרו רק טובותיו ומצוותיו״. וכן, תוך היקש כמעט מושלם עם מעמדו של עם ישראל המושפל בין העמים, מתאר ר׳ דוד אלקאים בשירו את כאבו המר של המשורר העני על היחס המשפיל שהוא מנת חלקו בקרב בני הקהילה:

דָּת יָצְאָה כִּי נִמְעֲטָה קָטֳנִי / מִמָּתְנֵי רַבֵּי זְמַן עָפוּ,
הָס מִלְּהַזְכִּיר חַכְמַת הֶעָנִי, / כִּמְעַט קָט פַּסּוּ יָדָיו רָפוּ,
מִנִּי נִבְצְרָה מַחֲשַׁב זְמַנִּי, / בַּעַל הוֹן וּכְסִיל — טוֹב מַרְעָפוֹ. (שם, עמ^׳ 167).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל–מאת יוסף שיטרית

תסכולו של המשורר ממצב זה כה רב למעשה עד שהוא נתפס למרה שחורה ולעצבנות אלימה:

עוֹד שִׁמְשִׁי לֹא בָּא, אָץ / כַּיּוֹם תַּם בְּתֻמָּה;

כָּל שֵׁם נֶגְדִּי נוֹאַץ, /אֲגַדֵּף בְּזַעְמָהּ,
בִּסְבִיבִי אַשְׁלִיךְ הָס, / אֶגְזוֹר קוֹל דְּמָמָה,
עַתָּה אָמְרִי נוֹאָשׁ / בְּפֶה נֶאֶלְמָה.

הוא אמנם מתפלל בשיר אחר שהמצב ישתנה ולא יהיה הבדל בין העני לעשיר אך לגביו יתרונה של החכמה לא יסולא בפז:

"טוֹבִי וּשְׁלָמִי, / עָנִי מֵעָשִׁיר לֹא יֻכַּר, / וּבְנֵי אֻמְלָלֵי / דַּעַת [נָשׂוּא לֹא אוּכַל"(שם, עמ׳ 183).

אולם עם גבור ההתפכחות משכרונה של ההתעסקות בחכמה ובהשכלה, וכנראה עם חלוף השנים בעיקר, פג טעמה של החוויה המשכילית והמשורר מתעורר מאשליית התהלה ורדיפת הכבוד שתלה ברכישת הדעת. גם העושר ואריכות הימים מאבדים לגביו כל ערך. בראש אחד השירים החושפניים ביותר שנכתבו אי־פעם בשירת יהודי מרוקו כותב ר^׳ דוד אלקאים: ״פיוס זה על החכמה והעשר וארך הימים וגו', והבל הבל וריק נגד יראת ה׳ לבד״, ובגוף השיר הוא מרבה להכות על חטא:

יוֹם יוֹם בִּי מָשָלָה,  אַהֲבַת חוֹן תָּחוּל / יָגְעָה בְּקִרְבִּי לְהַעֲשִׁיר הַשְׂכִּילָה, אִם צָדַק אִם עַוְלָה, / אִם קֹדֶשׁ אִם חוֹל / אַךְ רַק תִּתְעַשֵּׁר, תַּאֲוָתָהּ הֶעְפִּילָה, הָרָה וְגַם חָלָה,  יַלְדָּה רִיב כָּחוֹל, / כָּל אֵלֶּה קָרָה כִי גַּאֲוָה בִּמְסִלָּה.

יִתְרוֹן רָאִיתִי לִי, / חָכְמָה כְּנַחַל,
יָקְרָה מִפָּז אֶצְלִי, / בִּגְלָלָהּ אֶנְחַל,
יִגְדַּל כְּבוֹד חֵילִי, / תָּמִיד לֹא אֶתְחַל וְלֹא אֶתְחַלְחַל.

מַכְאוֹב חָכְמָה עָלָה / עַל מוֹחַ עָקוּל, / הוֹמֶה מַכֶּה בְּפַטִּישׁ חָזָק בְּחִילָה; כָּל יוֹמָם וָלַיְלָה / רַק שָׁקוֹל אֶשְׁקֹל, / הִתְעַלֵּית בְּדִמְיוֹנִי לְהַרְבּוֹת תְּהִלָּה, בּוֹעֵט מַעְלָה מַעְלָה, / חַבְתִּי כַסָּקוּל, / גַּם כָּל אֵלֶּה יָד הַגַּאֲוָה הַפְּעִילָה".

רק בשירה ובכתיבה מוצא המשורר נחמה ופורקן ואף מפלט מפני כל האכזבות והאשליות המתנפצות. כבר בסוף השיר על החכמה וההשכלה הוא מצהיר חגיגית:

״ אַחַת בָּחַרְתִּי, / שִׁירָתִי יָפָתִי, / תּוֹךְ חוֹמָתָהּ נִשְׂגַּבְתִּי, / וּלְגֵו שַׂמְתִּיָה לִי מִטְפַּחַת.. (שם, עמ׳ 166).

גם אם בחירה מודעת זו של העיסוק בשירה עוזרת לו להתמודד עם תסכוליו ואכזבותיו, הרי גם לעיסוק זה מתלווים ייסורים ומכאובים משלו לצד ההתעלות והאויפוריה האוחזת במשורר בשעת היצירה. עד כמה שנבדק הדבר, הרי ר׳ דוד אלקאים הוא היחידי מבין המשוררים היהודיים במרוקו בפרט וצפון אפריקה בכלל שהיה מודע לכתיבתו, לחדוותיה ולקשייה ונתן לכך ביטוי במעין פואטיקה אישית בכמה משיריו. באחד השירים המשמעותיים ביותר ביצירתו, הוא מתאר את כללי כתיבתו ואת אילוציה ומתמרמר על הקשיים הרבים שמטילה בפניו השפה העברית, — בהיותה לגביו שפת לימוד ולא שפת אם, — אותה שפה שהוא כל־כך אוהב ומתענג עליה ולה ישיר שירי הלל בנוסח דור תחיית הלשון. ״פיוט זה, הוא כותב בראש השיר, על קוצר שפתנו הקדושה, מפני הגליות והטלטולים, ולא נשאר רק מה שכתוב בתנ״ך לבד; ובזה נשארה קצרה, ולא תתמלא תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאוותו; ולשון העמים רחבה, ומה גם שלא ניתנה רשות להשתמש בשור וחמור כמו משוררי הערבים״. בלשון השיר מקבל ביטוי עוד יותר קולע: אופיה זה המצומצם של העברית לעומת הערבית החצי־ספרותית של שירת ה״קצה״ וה״קצידה״ והערבית הקלאסית של השירה האנדלוסית, אותה הוא מכיר ממאות ואולי אלפי השירים שהיו נהוגים בפיהם ובכתביהם של יהודים ממוגאדור, ואשר מקור כולם כמשוררים מוסלמים מרוקאים ואלג׳יראים:

"וּשְׂפַת אוֹם וְאֻמָּתָה / — מוֹשְׁכִים בְּהַרְחָבָתָהּ, / מוֹשֵׁךְ בָּהּ אִישׁ מִלָּה כְּאַוָּתוֹ; וְּשְׂפַת עִמִּי קְצָרַתָה, / נֶעֶלְמָה אַרֻכָּתָהּ, / לְבַד סוֹדָהּ אִם יָדַע אִישׁ אוֹתוֹ, שָׂפָה בְּטָהֳרָתָהּ, / נְעִימָה בִּכְתִיבָתָהּ, / הָגוּ בָּהּ בֵּל נָבִיא בִּנְבוּאָתוֹ. ״(שם, עמ׳ 150).

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

רק ידיעתו הרחבה בשירה האנדלוסית שהולחנה ועברה מדור לדור במרוקו ובשירה הערבית המרוקאית, שכמעט כל מחבריה היו מוסלמים, יחד עם ידיעתו הלא פחות רחבה של המקורות העבריים המסורתיים שעמדו עד אז לרשותו, מסבירה את קנאתו העזה לשפה העברית ואת כאבו המר על הסד אליו היא מכניסה כל המתיימר ליצור בה. גם פה משמשת הכתיבה למשורר כפורקן ממצב מתסכל זה, ובעיקר כניסיון להתמודד עם תנאים אלה המגבילים ומצמצמים את חופש המשורר, אך נותנת לו הזדמנות על אף הכל ליצור יצירה משמעותית בה מיטשטשות לעתים קרובות מיגבלות לשוניות אלה. לגבי יוצר כמוהו, מיגבלות אלה אף מדרבנות אותו להוציא מתוק מעז ולתרום את תרומתו להרחבת תחומיה של הלשון העברית ה״קצרה״. כך הוא כותב בכתובת של שיר נוסף על קנאתו ללשון העברית: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה; ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים, וגם לבש קנאת לשון הקודש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״

אהבתו זו וקנאתו זו ללשון העברית מוצאות את ביטוין המרגש בשני שירי הלל לתפארתה של שפת הקודש. בשני פיוטים אלה בולטת השפעתם של שירים דומים שהופיעו באותה עת בעתונות העברית של מזרח אירופה, וכן בולטת השפעתה של תנועת תחיית הלשון שמצאה ביטוי בעתונים שונים דוגמת אלה של אליעזר בן־יהודה, אשר פעולתו מרומזת כאן כנראה בתיבה ״נדיבים״ המופיעה בשני השירים״, המובאים כאן במלואם. השירים מנוקדים על ידי, כמו כל יתר הקטעים המצוטטים כאף.

• הערת המחבר: לאור דברי ההספד על יצחק בן יעיש הלוי המוזכרים בהערה 26 דלעיל, אין ספק בכך שפעלו של אליעזר בן יהודה למען תחיית השפה העברית ואשר מצא את ביטויו בעתון החבצלת וכן בעתוניו הוא, היה ידוע במוגאדור, בקרב חברי חוג המשכילים. ההודעה על הקמת החברה ״שפה ברורה״ בירושלים ע״י אליעזר בן יהודה ואישים ספרדים ואשכנזים כאחד התפרסמה בעתונות העברית בתחילת תר״ן, שנה בה התחיל יצחק הלוי לשלוח את כתבותיו להצפירה. בתיבה זו ״נדיבים״ רמוז בנראה גם שמו של פרופי יוסף הלוי אשר הקדים בהרבה את אליעזר בן יהודה בהטפתו לחזרה לשימוש בעברית הכתובה והמדוברת וגם כתב שירים לכבוד השפה העברית. שירים אלה, אשר יש להניח שהגיעו לידיעתו של ר׳ דוד אלקאים, נתפרסמו בספרו של יוסף הלוי, מחברת מליצה ושיר, ירושלים תרנ׳יד. באחד מהם מופיעים ביטויים וצירופים הנמצאים גם בשני שיריו של דוד אלקאים. לשם השוואה, ניתן פה שירו של יוסף הלוי המצוטט מתוך: שלמה הרמתי, שלושה שקדמו לבן־יהודה, ירושלים תשל״ח, עמי 44.

שפה נעימה, עורי לחיים!

באהבה יקראוך בנייך

 וכמו במבחר עת נעורייך

לבשי עדיים!

יגון ועצב נפשך בל יפחיד

עוד באפנו רוח נושבת

באל נשבענו בי רק המוות

בינינו יפריד. .(56-55 (מחברת מליצה ושיר, עמ׳

נקל להיווכח כאן שלמרות השפעתו של יוסף הלוי, עולה כתיבתו של דוד אלקאים בהרבה על זו של קודמו. מלבד שירים אלה על השפה העברית, כתב רד״א גם פיוט ארון על הדקדוק 235-7 העברי ובו הוא נותן בחרוזים את כללי המבטא והטעם המסורתיים. ראה עמ׳

שיר ו: ״פיוט זה לילדים וילדות המנגנים בבית הספר להתלמד בהברות ומשקל הנגונים, בשירים ובלי זמר; והוא על יקרת השפה״.

שָׂפָה יָפָה, כִּפְרַח גִּנָּה בְּיָפְיֵךְ, / כְנִצַּנִים, כְּשׁוֹשַׁנִּים מַחֲמַדִּים.
בָּאֵל יוֹצְרֵךְ בִּטְחִי וַעֲדֵה(!) עֶדְיֵךְ, / יְחַדֵּשׁ שְׂשׂוֹנֵךְ כִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים.
וּבְטֹה שִׁירָה בִּלְשׁוֹן זָהָב בְּלִחְיִךְ, / וְאַל יִהְיוּ עֵטֵי יָדֵךְ כְּבֵדִים.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר יִטְעֲמוּ מָן מִפָּרַיִךְ, / עוֹמְדוֹת צְפוּפוֹת כִּפְנִינִים, כִּצְמוּדִים
בְּעֵזֶר נְדִיבִים, מַשְׁכִּיחֵי עָנְיֵךְ, / כִּימֵי אוֹרָה וְשִׂמְּחָה לַיִּהוּדִים.
וּדְעִי כִּי יוֹצְרֵךְ יְשַׁלֵּם נִשְׁיֵךְ, / עֲדִי הַיּוֹם צֵאתֵךְ מִבֵּית עֲבָדִים.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית

שיר 2: ״פיוט אחר על השפה״.

עוֹרִי, שְׂפַת אֱמֶת, שָׂפָה בְּרוּרָה, / שָׂפָה בֵּין הַשָּׂפוֹת, מָה לְךָ נִרְדֶּמֶת?
שׁוּבִי לִימֵי נְעוּרַיךְ, הֲדוּרָה, / הִתְנוֹסְסִי, לְאַל תְּהִי נִכְלֶמֶת.
תַּחַת הֱיוֹת בְּחַיָּתְךָ צְרוּרָה, / תִּתְנַשְּׂאִי בְּתוֹךְ עַמֵּךְ, נֶעֱצֶמֶת.
וּבְנוֹת הַשִּׁיר, תּוֹךְ עֲלָמוֹת בְּשִׁירָה,/ כִּבְתוֹכֵךְ מַעֲשֵׂה רִקְמָה נִקְסֶמֶת.
יְלָדָתֵךְ בֵּין נְבִיאִים נְצוּרָה, / בָּךְ נָאֲמוּ וְאַתְּ לָהֶם נוֹאֶמֶת.
קוּמִי, אוּרִי, פִּנַּת יְקָרַת כַּמְּנוֹרָה, / בְּעֶזְרַת נְדִיבִים אַל לָךְ נֶעֱלֶמֶת.
יֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ שְׁמוּרָה, / כִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר נֶחְתֶּמֶת.

שירתו של ר׳ דוד אלקאים מדברת בעד עצמה. לא קם לפניו במרוקו — או בצפון־אפרקיה בכלל — משורר שישוה לו בכושר ההתבטאות הלירית שלו ובעצמת הביטוי שבתרגום רגשותיו וחוויותיו לשפה גמישה ואמינה,. בתחום זה של יצירתו שהצגנו כאן, בקווים כלליים בלבד, הוא חושף את התלבטויותיו ואת רגעי התעלותו, את מבוכתו ואת סערת נפשו, ולבסוף את התפכחותו משכרון ההשכלה. אגב כך הוא הראה שלגבי חווי החוויה המשכילית, סדנא דארעא חד הוא, אם במוגאדור ואם בליטא. התקופה המשכילית בחייו היתה מלאת סיפוק רוחני ואינטלקטואלי, אך רווית מתחים נפשיים עזים. היא לא נמשכה כנראה יותר מכעשר שנים. בזמן זה הוא ניסה להתאים את המודל המזרח־אירופי של ההשכלה לתנאים המקומיים ששררו בקהילתו, בעלת המסורת היהודית החזקה והבלתי מתפשרת. כך, למרות שקיעתו בימה של ספרות ההשכלה, היתה ונשארה אחת ממסגרות ההתייחסות התרבותיות החשובות ביותר השירה הערבית־מוסלמית המקומית, העשירה והמגוונת.

עם שירה זאת הוא ניסה להתמודד, כמו שעשו בזמנם משוררי תור הזהב בספרד. התמודדות זו זימנה לידיו מפגש תרבותי פורה ביותר, בין התרבות העברית, המסורתית והחדשה, לבין מסורת השירה האנדלוסית ושירת ה״קצידה״ על מנגינותיהן המגוונות והמשתנות. מפגש זה הוא שאפשר לרד״א לסגל בצורה וירטואוזית ממש את משקל ה״קצידה״ לשירה העברית של יהודי מרוקו, ולהפוך ז׳אנר ספרותי־מוסיקלי זה למכשיר פואטי יעיל, גמיש וכובל בו בזמן, דרכו הוא הצליח לכתוב אחת היצירות המקוריות והמשמעותיות ביותר בשירת יהודי צפון־אפריקה ואולי בשירה העברית בכלל. מפגש תרבותי זה הוא גם שאפשר את פיתוחה של מסורת הבקשות והפיוטים של יהודי מרוקו שנקבעה ב״שיר ידידות״, מסורת שהיא גם מוסיקלית וגם טקסטואלית.

מפאת קוצר היריעה, לא נוכל לדון כאן בפואטיקה המודעת והלא־מודעת של ר׳ דוד אלקאים, בעקרונות ובאילוצים שהנחו את כתיבתו ובעושר לשונו העברית ובגמישותה. גם לא נוכל להציג — ולוא בקווים כלליים — את יתר תחומי שירתו. אך הקורא ימצא בדיואן של רד״א שירה תנכי״ת נשגבה השמה דגש על פרטי העלילה והתפתחותה ועל יופי התיאור וסגולות הדו־שיח, וכן שירת גלות וגאולה עם התייחסויות ברורות לתנועה העיונית המתארגנת והמחדשת את תקוות המשורר ועם שירי הלל ותפילה לבנין בית המקדש.

כמו־כן יהנה הקורא משירה אישית־התנהגותית בעלת ביטויים ליריים מובהקים דרכה עורך המשורר חשבון נפש נוקב וחושפני עם עצמו, וכן משירים אירועיים לאומיים או קהילתיים שונים בהם מגיב רד״א על מאורעות ואירועים משמחים או מרגשים שקרו בזמנו. גם שירי המועדים ושירי הצדיקים נושאים את חותמה של כתיבתו המיוחדת, כתיבה הפורצת את שיגרת שירת הקודש של יהדות צפון־אפריקה והמפעילה מבני לשון קולעים ועשירים ביותר.

לסיכום, דרך דיואן זה של ר׳ דוד אלקאים, אנו ניצבים לפני שירה בעלת הדגשים אישיים מיוחדים, לפני מקורות השראה והתבוננות חדשים ואף מפתיעים במהותם, לפני מודעות בלתי שכיחה ללשון ולכתיבה. בקיצור לפני יצירתו של משורר בעל שעור קומה שהצליח לצייר עולם רוחני ותרבותי של אמן משכיל ותלמיד חכם באחת מקהילות יהדות מרוקו של סוף המאה הי״ט ותחילת המאה הכ' כאן אנו חודרים לתוככי ההתנסות בכתיבה של אחד מגדולי המשוררים העבריים בצפון־אפריקה ואולי אף הגדול שביניהם.

הסקירה שהוגשה כאן מהווה חלק ממחקר מקיף על שירתו של ר׳ דוד אלקאים. המחקר נערך במסגרת הפרוייקט ״דיוקנה של קהילה״ שבמימונו של המרכז לשילוב מורשת יהדות המזרח של משרד החינוך והתרבות, ויכלול מהדורה מדעית של הדיואן בתוספת ביאורים, פירושים ומראי מקומות.

מבוא מתוך הספר שירי דודים-כפי שנכתבו בכתב ידו של ר' מרדכי זעפרני ז"ל

ר׳ דוד אלקאים — משורר אמן ומשכיל-מאת יוסף שיטרית-סיום המאמר