שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון


שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

שכר מצווה%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%95

בחודש אלול ה׳רד״ת (1844) נחרבה העיר מוגארור בעת המלחמה בין המרוקאים לצרפתים. אנשי העיר, בנעריהם ובזקניהם, נשיהם וטפם, נאלצו לברוח מהעיר עד יעבור זעם, כדי להינצל ממוות ומרעב.

ביו העוזבים היה גם הרב פינטו. חמורים ועגלות לא היו בנמצא, ומשום כך הוכרח הרב להימלט ברגליו, עם בני ביתו. והרב כבר היה בא בימים באותה שנה, בך 86 שנים. המשימה לא היתה קלה עבורו כלל וכלל, ולכן הרכיבו בנו, רבי הדאן, על כתפיו. כך הלך יום תמים, לא עיף ולא יגע, עד שהגיעו למקום מיבטחים-לאזגאר, לביתו של השר מחסידי אומות העולם, לחאז עבדאללה. שם החזיק השר את בני המשפחה, פירנסם וכילכלם בלחם ובמים, ושמר על נפשם מכל צרה פגע, מחרב ומרעב.

כאשר הסתיימה המלחמה והארץ שקטה, נפרדו בני המשפחה לשלום ממארחם, והודו לו על כל הטוב אשר גמל עימם. הרב פינטו בירך את השר, והוריש לו ברכה זאת לזרעו אחריו.

בסערה השמיימה

מנהג היה לו לרב פינטו, להתבודד בכל חודש אלול ולצום בו, כדי לצרף את נפשו ולהגיע מזוכך לימים הנוראים.

כך עשה גם בחודש אלול, שנת הר״ת. נפרד מתלמידיו, והכין את עצמו לקראת הימים הנוראים. והנה, עשרה ימים לפני ראש השנה, יצא הרב מבדידותו ושב אל תלמידיו. לפלא היה הדבר. מייד החל לעסוק בענייני דיומא, ודיבר איתם על מעלת התשובה ועל כך שיעשו תשובה שלמה לפני יום הדין ויום הכיפורים. משסיים לדבר בנושא החל לדבר ברמיזה על עצמו, כשהוא בוכה ועיניו זולגות דמעות. לא ידעו התלמידים את הסיבה, וחשבו שמא ההתרגשות וההתעלות לקראת הימים הנוראים גרמו לו־״ ח פינטו לפרוץ בבכי. אולם, איש מהם לא העז לשאול את הרב מה הסיבה לכך.

בנו, רבי יעקב, רמז להם כי ייצאו אחד אחד ובאין רואה מהחדר, וכך עשו עד שנשארו הוא ואביו בלבד. המשיך הר״ח לשוחח על הימים הנוראים המתקרבים, ואמר לרבי יעקב כי בכל שנה ושנה הוא מחכה בכליון עיניים לימים הללו, המשופעים במצוות. תקיעת שופר, צום יום הכיפורים, סוכה וארבעת המינים, וכך הלאה. ואז אמר לו הרב, כי ״כוח תפילתכם מעורר רעש גדול בשמיים, ודבר גדול הוא״. הבין רבי יעקב כי אביו הצדיק עומד למסור את נפשו הקדושה, יצא אל חבריו וסיפר להם על כך. התפשטה השמועה, וקול צעקה גדולה קם בעיר. התחילו הכל לאמר פרקי תהילים ולהתפלל על רבם, שמא ניתן להעביר את רוע הגזירה והר״ח ימשיך ויאריך ימים.

הרב עצמו שהה עם תלמידיו ברגעיו האחרונים. הוא ביקש מהם כי ימשיכו בדרך התורה והמצוות, כפי שראו אצלו, והבטיח להם נאמנה: ״אני אמשיך ואעמוד לפני הקב״ה בתפילה לאחר מותי, כפי שעשיתי גם בחיי. לא אעזוב אתכם במותי, כפי שלא עזבתי אתכם בחיי״. וכך דיבר איתם במשך חמישה ימים ולילות על עבודת ה׳ ויראתו, ובכי׳ו באלול יצאה נשמתו הקדושה ועלתה בסערה השמיימה.

קרויים חיים

משנתבקש הרב חיים פינטו זצ״ל לישיבה של מעלה, ישבו עליו בניו, כמקובל, את שבעת ימי האבלות. באחד מהימים הללו נתנה העייפות מחמת המבקרים הרבים את אותותיה בבניו של הנפטר, רבי יוסף ורבי יאשיה. רבי הדאן, שנשאר ער, הביט נכוחה, וחשב כי לפניו מחזה תעתועים. אביו המנוח, רבי חיים עליו השלום, ניצב מולו בחדר.

בהלה אחזה את רבי הדאן, והוא צעק צעקה גדולה. התעוררו אחיו בגלל צעקותיו, ואז סיפר להם רבי הדאן: ״הרגע ראיתי את אבא ז״ל מולי״.

בלילה הופיע הר״ ח זצ״ל בחלומו של רבי הדאן, ואמר לו. ״רציתי להופיע אצלך בהקיץ, אולם עתה, לאחר שגילית את הסוד – אבוא אליך רק בחלום״. צדיקים במיתתן קרויים חיים.

הציץ ונפגע

בלילה ההוא נדדה שנתו של יצחק וחנוך מאשדוד. היה זה בכי׳ו באלול, ליל ההילולה של הרב חיים פינטו זצ״ל. לאחר שהתהפך על יצועו וראה כי אינו יכול להירדם, קם בשעה ארבע לפנות בוקר. ביתו נמצא בסמוך לבית הכנסת ע״ש הר״ח פינטו זצוק״ל, הוא פסע לאיטו לעבר המקום. כשהתקרב לבניין שמע קולות קריאה ותפילה מבית הכנסת, שהיה מואר מכל עבריו.

״בארבע לפנות בוקר? מה מתרחש כאן?״ – תמה האיש, התקרב לבניין והציץ מבעד לחלון פנימה. הביט, ואכן ראה כי מקור שאון התפילה והקריאה הוא במתפללים רבים, שמילאו את בית הכנסת.

שוב השתומם האיש, שכן ידע ששום אירוע יזום לא צפוי להיערך בשעה מוקדמת זו, שבה אין יכולים להבחין בין תכלת ללבן.

ניסה איפוא יצחק וחנון להיכנס פנימה. הוא התקרב לדלת, ניסה לפתוח אותה – אך לשווא. הדלת היתה נעולה. בכיסו היו מצויים המפתחות, והוא פתח בעזרת המפתח המתאים את הדלת הנעולה. כשנכנס פנימה, לא ידע את נפשו מרוב חרדה ותדהמה: בית הכנסת היה חשוך, וריק מאדם. דממה שררה במקום. נפש חיה לא היתה שם מבלעדיו.

פחד ואימה נפלו עליו, והוא מיהר לשוב על עקבותיו ומיהר כל עוד רוחו בו לשוב לביתו. בני ביתו ראו כי הוא לא חש בטוב, והביאו אותו בדחיפות לבית החולים, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, לטפל בזעזוע שנגרם לו ממחזה הפלאים בלילה.

מעשי מופת רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל המכונה רבי הדאן

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

מעשי מופת
%d7%94%d7%a9%d7%95%d7%a9%d7%9c%d7%aa-%d7%9c%d7%91%d7%99%d7%aa-%d7%a4%d7%99%d7%a0%d7%98%d7%95

רבי גור אריה יהודה פינטו זצ"ל

המכונה

רבי הדאן

באבן ובאגרוף

באחד הימים עבר רבי הדאן, בנו של הרב חיים פינטו, ברחוב העיר. ערבי, שעבר במקום, קם עליו והיכה אוחו. רבי הדאן, שהיה אז צעיר בשנים, השיב מלחמה שערה, לקח מאבני המקום וזרק עליו. הערבי נפצע, ודם זב מפצעו.

שלח המושל וציווה להביא אליו את הרב חיים פינטו, האב האחראי על בנו. ציית האב, וכשהגיע אל המושל – כמעט פרחה נשמתו של האחרון. פניו של הרב קרנו, ויצאו מהן שתי אלומות אש. המושל התחלחל וביקש מהרב שלא יתקרב אליו יותר, והתנצל על כך שהטריח אותו. הוא אף שאל את הרב אם יש ברצונו להעניש את הערבי, שפגע ברבי הראן. הר״ח סירב, ומאז כיבד המושל את הרב חיים פינטו והתייחס בכבוד אל יהודי העיר.

והרכוש קח לך

אחד מעשירי מוגארור נסע בספינותיו מאנגליה, לאחר שהעמיסו בסחורות. בדרך קמה סערה גדולה, והכל החלו להתפלל. גם העשיר התפלל, הזכיר את זכות הר״ח פינטו זצ״ל ונדר כי אם יינצל ייתן את כל רכושו ואף את הבגד שעליו לרב הדאן, בנו של הר"ח. שמע הקב״ ה את תפילתו, והוא הגיע בשלום עם אוניותיו למוגאדור.

כשהגיע אל קרקע מוצקה התחרט על נידרו, וחשב לעשות התרת נדרים. בכל מקרה תיכנן לשלוח מתנה קטנה לרבי הדאן. בעודו יושב וחושב הגיעו אליו שליחים מרבי הדאן, ואמרו לו כי הרב רוצה לפגוש אותו. כשהתייצב אצלו אמר הרב לסוחר, כי הספינות של הסוחר – של הרב הן, ואפילו בגדיו שעל גופו. ״מניין לך כל אלה?״ – נדהם הגביר, שלא גילה את נדרו לאיש. סיפר לו רבי הדאן, כי בלילה הופיע אביו בחלומו, וסיפר לו על הסוחר ועל נדרו. ״אם נדרת- קיים. אבל, כדי שלא תצטרך לעשות התרת נדרים, כי אינך מעוניין לקיים את הנדר, הריני מוחל לך על הרכוש ואני נותן לך את הכל במתנה״, אמר לו רבי הראן.

ברוך שומר הבטחתו

בכל שנה, לקראת פסח, היה הרב הדאן אופה מצה שמורה. בנושא זה לא סמך על איש, והוא במו ידיו עסק במצוות המצה. לשם כך הקדיש את היום שלפני ערב פסח.

באחת השנים סיכם עם אופה כי יבוא להשתמש בתנורו, בשעה מסויימת. הגיע הרב עם המים והקמח, המערוך ויתר הכלים לאפיית המצות, וכשהגיע למאפיה מצא כי התנור תפוס על ידי מישהו אחר, למרות הסיכום שהיה בינו לבין האופה. נפגע הרב מכך, ועוד יותר הצטער על כך שלא יוכל לאפות מצות לכל בני משפחתו העניפה.

כשרצה לשוחח על כך עם האופה, ענה לו זה בקוצר רוח: ״אולי כדאי שתבוא ביום אחר. עכשיו יש לחץ״.

יצא הרב משם, ומייד פרצה אש במאפיה, ושרפה את התנור, הכלים והמצות. האופה, שראה כיצד המאפיה שלו עולה בעשן, מיהר אל הרב הדאן וביקש את סליחתו, ומייד התחייב כי מעתה והלאה יעמוד בדיבורו.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

שושלת לבית פינטובאש ובמים

מנהג היה לרבי הדאן, ללוות כל איש וסוחר שיצא מהעיר לחו׳יל לרגל נסיעה או עסקים. כך גם עשה כשיצאו שני סוחרים גדולים, החכם ביהו ורבי יוסף אלמליח לאנגליה, לרגל מסחרם. כשיצא ללוותם ראה אותו ביהו, ומשום מה הפטיר קללה בערבית שכוונה אל הרב הדאן. הרב הדאן ספג בשקט את עלבונו ולא אמר דבר, אך בליבו פנימה נפגע עמוקות. ״מה ראה האיש לקלל אותי?״ ־ שאל את עצמו.

כשחזר הרב לביתו נתן בו העלבון את אותותיו, והוא החל מקיא דם, מחמת כאבו. משהתאושש מעט עלה אל גג ביתו, וראה שתי ספינות עושות את דרכן בים. ״של מי הן?״ – שאל את שמשו.

״של החכם ביהו. אחת למיטען ואחת לנוסעים״, השיב לו השמש. ״כפי שגרם לי להקיא דם כך תישרף ספינתו על מיטענה, אך לאנשים שבספינה השנייה לא יאונה כל רע״, אמר הרב.

השמש היה עד לדברים, ומיהר אל אשת הסוחר ביהו. הוא סיפר לה על מה ששמע, וזו מיהרה אל הרב הדאן והתחננה בפניו כי יבטל את רוע הגזירה.

״אינני יכול״, ענה לה. ״הדבר משול לכדור רובה, שלאחר שנורה ממנו אין אפשרות לעצור אותו במעופו״. וזמן קצר אחר כך טבעה ספינת הסחורות.

לאחר כחודש חזר החכם ביהו עם חמש ספינות טעונות סחורה, ובהיותם קרובים לשערי הנמל קמה סערה גדולה בים והאוניות חישבו להישבר ולטבוע. החכם נזכר בר״ח פינטו זצ״ל, ושטח תפילתו כי יינצל בזכותו. ״אם אגיע בשלום אתן לבנו הדאן 50 ריאלים, מלבושים ותכשיטי זהב״, נדר.

מייד כשסיים את תפילתו הקים הקב״ה סערה לדממה, והוא וספינותיו הגיעו בשלום לחוף מיבטחים. באותה שעה נם הרב הדאן, ובחלומו הופיע אבי וסיפר לו על הנדר. ״קום בני ולך אל ביהו, ותזכיר לו את הנדר שנדר״, אמר הר״ח זצ״ל.

הלך רבי הדאן אל בית החכם ביהו, שבינתיים שכח מהנדר מחמת ההתרגשות והתלאות. רבי הדאן פנה אליו, סיפר לו על כל המוצאות אותו בדרך ועל הצלתו המופלאה, והזכיר לו: ״קיים את נדרך. אל תאחר לשלמו״. השתומם החכם ביהו. ״מניין ידועים לך כל הפרטים הללו? הרי לא גיליתי אותם לאיש?״ סיפר לו רבי הדאן על החלום, שבו הופיע הר״ח פינטו זצ״ל, והחכם ביהו קם ונישק את הרב הדאן ובו במקום קיים את הנדר שנדר. על מעשה זה שהיה סיפר רבי מאיר אבוחצירא זצ״ל, חמיו של רבי חיים פינטו השלישי שליט״א.

 

סימן לבנים

מסאן בוחבוט היה סוחר יהודי, שעסקיו התפשטו על תחומים רבים. הוא היה בין הגדולים שבסוחרים היהודיים של מוגאדור. לקראת חג הסוכות יצא הסוחר לעיר סמוכה, לרכוש אתרוגים ולהביאם למוגאדור. בהיותו בדרך התנפלו עליו שודדי דרכים, וביקשו להורגו. במקום מוצנע החביא הסוחר סכום כסף גדול, 500 דורו, ונדר כי אם יינצל וישוב בשלום אל עירו ואל ביתו יתרום את הסכום לרבי הדאן. זכות ה ר״ ח פינטו זצ״ל עמדה לו, והוא אכן ניצל.

בדרך הביתה החל להצטער על נדיבותו, ועל כך שנדר סכום כה גדול לרבי הדאן. משום כך החליט, כי יעשה התרת נדרים ויתרום לרבי הדאן סכום קטן מזה.

בינתיים התגלה הר״ח בחלום לבנו הדאן, סיפר לו על שאירע לסוחר והורה לו שלא יקבל ממנו סכום הקטן מזה שנדר – 500 דורו. זמן קצר אחר כך הגיע הסוחר אליו, ובידו 100 דורו וחמישה אתרוגים. רבי הדאן הודה לו על האתרוגים, אך לגבי הממון הודיע לו חד משמעית, כי לא יקח פחות מ־500 דורו. הסוחר הביע את תמיהתו על תגובת הרב הדאן, וזה מיהר לספר לו מה קרה לו בדרך ומה נדר. הסוחר עמד משתאה, והרב הדאן הסביר לו מאין ידע את כל הפרטים.

ללא אומר ודברים הוציא הסוחר 400 דורו נוספים, והשליש את הכסף על ידי הרב. ״אם נודרים משהו – צריך לקיים. טוב שלא תידור, משתידור ולא תקיים״ אמר לו רבי הדאן. לאחר שקיים הרב הדאן את מצוות ״הוכח תוכיח את עמיתך״, החזיר את הכסף לסוחר, שהתקשה כל כך להיפרד מכספו.

 

השר והרב

בשנת תרכ״ג(1863) ביקר השר משה מונטיפיורי ואשתו יהודית במוגאדור. היה זה במסגרת ביקור במרוקו, שנועד למנוע פרעות צפויות ביהודים, בעקבות עלילת רצח בעיר סאפי. היהודים קיבלו אותו בכבוד גדול, וכשהביע את רצונו לבקר בביתו של רבי הדאן מיהרו לפרוש שטיחים מהנמל עד לבית הצדיק, בתוככי ה״מלאח״, הגטו היהודי. שם שהו השר ורעייתו ימים אחדים. העיר ואקלימה הנוח מצאו חן בעיניו, והוא החליט להאריך את שהותו בה. בתקופה הארוכה יחסית שעשה במוגאדור גמל השר משה חסדים ועשה צדקות עם יהודי העיר.

עניי עירך קודמים

לאחר מותו של הרב חיים פיוטו זיע״א, החל בנו, רבי הדאן פינטו, למלא את תפקידו. ברבי יהודה־הדאן היו מתכונותיו של אביו המנוח, והוא היה מוכר כאיש תמים, צדיק ומלומד בניסים. אחת מהמצוות החביבות עליו היתה הצדקה, והוא הקפיד שלא ללכת לישון ופרוטה מצוייה בכיסיו: הוא מיהר לתיתה לעני. מתוך היכרות עם משפחות העניים קיבל רבי הדאן על עצמו לספק לבניהם, המגיעים למצוות, טלית ותפילין ובגדים חדשים, כדי שישמחו ביום היכנסם לעול המצוות. בשמחתם שמח גם הוא, והתנהג כאילו הם בניו ממש.

באחת השנים היו השמיים כנחושת, ומטר לא ניתך ארצה. המצוקה באותו זמן היתה לא רק מות חלקם של האיכרים, והיא פגעה בכולם. גם רבי הדאן היה ביניהם.

והנה, לקראת החגים הצטער הרב צער רב, כי השנה לא יוכל להחזיק במנהגו ולרכוש לבניו בגדים חדשים, וכן לבני העניים. המחשבה על כך גרמה לו לעצב כבד, ולא נתנה לו מנוח. כך גם עלה על יצועו, כשהוא מהרהר בחגים המתקרבים, שלא יהיו כה שמחים כבשנים עברו.

לאחר שנרדם הופיע אביו המנוח בחלומו, ואמר לו: ״בני, הסר דאגה מליבך. אל תצטער על דבר. מחר, בעזרת השם, יהיה לבני ביתך בגדים חדשים, שטרם היו לכם״.

בבוקר ניעור הרב הדאן משנתו, והכין עצמו לתפילת שחרית. בטרם החל להתפלל הגיע אליו משרתו של הגביר משה אפללו, והודיע לו כי הגביר מבקש שכבוד הרב יגיע אליו. הצטרף אליו רבי הראן, וכשהגיעו לבית הגביר קיבל בעל הבית את פני הרב בסבר פנים יפות ובכבוד גדול. מייד סיפר לרב, כי בלילה הופיע בחלומו הרב חיים פינטו זצ״ל, ושאל אותו: ״הייתכן שאתה תלבש בגדים חדשים בחג ובני הדאן ילבש בגדים ישנים? גוזרני עליך, כי תלביש גם את בני ובני ביתו מחלצות״. בבוקר התעורר הגביר משנתו, נזכר בחלום, ומייד ציווה להביא אליו את הרב הראן כדי לקיים את ציווי אביו, הרב המלומד בנסים. הוא נתן לו כסף לבגדים, וכן לבני ביתו, ובתוספת גם שעון ושרשרת עשויים זהב לרבי הדאן.

יצא משם הרב בחזרה לביתו, שמח וטוב לב על כך ששמחת החג לא תיפגע. ראשית רכש בכסף בגדים לעניים, ובמעט שנשאר – לבניו ולעצמו.

רבי חיים פינטו הקטן זצ"ל-שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

חלום יוסףשושלת לבית פינטו

רבי יוסף פיוטו, אחד מארבעת בניו של הר״ח זצ״ל, היה איש תם וישר, יושב אוהלים. את כל זמנו הקדיש ללימוד התורה, והיה רחוק מהוויות העולם הזה ומענייני הבית. שם היתה ממלכתה של אשתו, אשת חיל, שהיתה המוציאה והמביאה, דואגת למזון ומלבושים ומסתפקת במועט. בכל ענייני הילדים היתה גם היא המוציאה והמביאה.

מצבם הכלכלי לא היה מזהיר, אך היא מעולם לא התלוננה על כך בפני בעלה, שקיים בגופו ״פת במלח תאכל ועל הארץ תישן״.

נכנס חודש ניסן. החג התקרב, ובבית אין מאומה, ממצות ועד יין וממלבושים ועד מינעלים לילדים. ניגשה איפוא האשה לבעלה, וביקשה ממנו כי ייגש לקבר הר״ח, ושם יבקש על ביתו ומשפחתו: מצות, יין, בשר, בגדים ונעליים לילדים- שמלה לה וחליפה לו. ״תרשום הכל, כדי שלא תשכח״, אמרה לו, וזה עשה כדבריה.

למחרת השכים קום, ולאחר שחרית לקח ספר תהילים והלך אל בית הקברות. הוא נעצר ליד קבר אביו, הניח על המצבה פתק ובו רשימת הפריטים שביקשה אשתו, וקרא פרקי תהילים לפי אותיות שם אביו המנוח. לאחר מכן שב הביתה, ואמר לאשתו כי עשה כדבריה, ועתה לא נותר אלא להמתין לישועת ה'.

באותו לילה נגלה אליו אביו בחלום, ובישר לו כי קרובה ישועתו לבוא. ״ מחר התייצב ליד החלון, ואז יבוא אליך סוחר אלמוני ויתן לך את כל מבוקשך. הסיבה לנדיבותו הרבה קשורה בכך, שבמהלך הפלגתו בים התחוללה סערה והוא כמעט שטבע. אז אחז את אמנות אבותיו והחל להתפלל. אלוקי רבי חיים עננו, אמר הסוחר, ונדר נדר כי אם יינצל ייתן את מחצית רכושו למשפחת רבי חיים. הוא ניצל, ומחר הוא יתייצב לקיים את נדרו״, סיים הרב את דבריו.

ויהי בבוקר, והנה חלום. קם רבי יוסף, ומיהר לקיים את דברי אביו. בשעות הבוקר המתין ליד החלון, וכדברי אביו – כך היה. בעוד הוא עומד ומביט מהחלון ניגש אליו אלמוני, ושאל אותו אם הוא משתייך למשפחת הרב חיים פינטו. ״כן, אני בנו של המנוח״, השיב לו רבי יוסף. ואז סיפר לו האיש את כל מוצאותיו בים ואת הנדר שנדר. וכפי שאמר בעת צרה, הוא מוכן לתת מחצית מרכושו שבספינה, לאחר ששומע תפילה הקשיב אל תחינתו והציל אותו חרדת שחת.

רבי יוסף האזין לדברים, ואמר לסוחר כי לא ייקח ממנו יותר מהדרוש לו להוצאות החג המתקרב. מיד פירט לו רבי יוסף מה דרוש לו ולבני ביתו ולסעודות החג, והסוחר הבטיחו כי הוא חוזר לביתו ומייד ישלח ביד משרתו את כל הדברים הללו. וכך היה.

ובחג ההוא שררה שמחה יתירה בבית רבי יוסף פינטו. ומדי פעם הזכירה לו אשתו: ״רואה אתה? טוב עשית ששמעת בקולי והלכת אל קבר אביך זצ״ל״.

 

רבי חיים פינטו הקטן זצ"ל

התנערי מעפר

את שושלת הרבנים לבית פינטו המשיך בנו של רבי הדאן, הרב חיים, המכונה רבי חיים ״הקטן״. גם הוא, כאביו וכסבו, זכר צדיקים לברכה, הניח את הבלי העולם הזה וישב באוהלה של תורה. כשהגיע למצוקה כלכלית לווה מדי פעם כספים, והחזירם כשרווח לו.

באחת הפעמים לווה הרב חיים סכום כסף ממוכר עופות. כשהגיע מועד הפרעון לא היה לרב פרוטה לפורטה, והמלווה, גוי, איים עליו: ״אם לא תחזיר לי את הכסף אהרוג אותך״.

שמע זאת הרב, וביקש מהאיש כי יתלווה אליו אל בית העלמין. בהגיעם לשם ביקש מהגוי להמתין מחוץ לגדר, והא ניגש להשתטח על קבר סבתו, אשתו של הר״ח פינטו זצ״ל. הוא אמר פרקי תהילים ולאחר מכן התפלל בקול בוכים, ואמר ליד הקבר: ״קומי וראי את נכדך, שאין לו במה לשלם את חובו״.

כשהתאושש וקם מעל הקבר ראה אשה לבושה בהידור, המעיד עליה כי מבנות העשירים היא. כשראתה את דמעותיו שאלה אותו מה סיבת הבכי, ואז סיפר לה כי חייו תלויים לו מנגד בגלל חוב כספי. שמעה זאת האשה והוציאה מכיסה מטפחת אדומה, וצררה לתוכה את כל הכסף שהיה איתה באותה שעה. בעוד הוא ממשש את הכסף ונפעם מהרווח וההצלה שעמדו לו, נעלמה האשה מעיניו. יצא רבי חיים מבין הקברים, ושילם את חובו לגוי. לאחר מכן בא אל אביו, רבי הדאן, שבאותה שעה שכב על ערש דווי. סיפר הבן לאב על כל הקורות אותו, ועל הנס הגלוי שאירע לו, ורבי הדאן אמר לו בקול חלוש: ״דע בני, כי אותה אשה לא היתה אלא סבתך עליה השלום, מרת שמחה, שראתה בצערך ובאה אליך מעולם האמת כדי להציל את נפשך״.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

ביד חזקהשושלת לבית פינטו

״יהודי, מה אתה עומד ומסתכל? אין לך מקום אחר להיות בו ?״ – צעק ערבי, פועל נמל, על רבי חיים פינטו הקטן. היה זה בצעירותו של הרב, כשיצא לנמל כדי לחזות באוניות הבאות ופורקות את מיטענן. הערבי החצוף לא הסתפק בדברים, וכתוספת סטר לרב בחוזקה.

מעוצמת הכאב והעלבון החל הר״ ח לבכות, ואמר: ״איני זז מכאן עד שאראה את זכות אבותי מתנקמת באותו רשע״.

עם הרב היו שלושה חברים, שהפצירו בו כי יעזוב את המקום כדי שלא יהפוך שוב לקורבן. הרב סירב, ואמר להם: ״בואו הישארו כאן, כי הגיע זמן מנחה״.

הם טרם סיימו להתפלל ויד ה׳ היתה באותו ערבי, שהחל לזעוק ולהתפתל מכאבים. מייד הביאו עגלה, ופינו אותו לבית חולים.

הרב וחבריו התקרבו אל אלה שעמדו ליד הפועל, ושאלו אותם מה בדיוק קרה שם. אלה הסבירו להם, כי בעת שהערבי משך חבל, שהיה כרוך על ידו, השתחרר לפתע המטען, שהיה קשור לחבל, ומשך בעוצמה את החבל. מעוצמת המשיכה קטע החבל את ידו של אותו פועל.

לאחר מספר שבועות התאושש הערבי, ומייד מיהר לבקש מחילה מהרב חיים פינטו הקטן, על שעלב בו בנמל. בזמן שהוא שכב בית החולים היה לו זמן רב להרהר בקורות אותו יום, והוא הבין שלא היה זה מקרה שהיד, שסטרה לרב – נתלשה מגופו.

עצה טובה קא משמע לן

הרב יוסף אסרף הגיע מהעיר אקא למוגאדור עם שמונה גמלים עמוסי עורות. כהרגלו ניגש תחילה אל הרב חיים הקטן כדי לקבל ברכה ועצה. אז הציע לו הרב כי ישכור מחסן לאיחסון העורות ורק כעבור חודשייים ימכור את הסחורה. הרב הסביר לסוחר, כי בעוד חודשיים יוכל להרוויח סכום גדול יותר, ואם ימתין – שכרו בצירו.

הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.

לא שווא ידברו

משפחות מיארה וזוביב התגוררו בשכנות בעיר מוגאדור. שתיהן היו יהודיות, אך חלוקות ביחסן לרב חיית פינטו הקטן. משפחת מיארה היתה מחסידיו של הרב, האמינה למוצא פיו ובטחה בו. משפחת זוביב לא השתייכה על קהל חסידי הרב, ולא האמינה בכוחו של הצדיק.

ויהי בחצי הלילה, והרב ניעור לפתע משנתו בגלל חלום שחלם, ורץ לבדו אל בית משפחת מיארה. אלה נמו את שנתם, לאחר היום המפרך שעבר עליהם: בת המשפחה ילדה באותו יום בן במזל־טוב, ולאחר המאורע המשמח והמרגש היו בני המשפחה זקוקים לשינה טובה, ובמיוחד האם־היולדת. משום כך התקשו להתעורר לשמע הדפיקות על הדלת, בשעה לא מקובלת זו של הלילה. אלא שהרב לא ויתר, ולאחר שהעיר אותם משנתם העמוקה פקד עליהם כי ייצאו מייד מהבית, מבלי להתמהמה, וייצאו מחוץ לעיר. כולם, בלי יוצא מהכלל, כולל התינוק בן יומו. ״אל תשאלו ואל תתמהמהו, חושו עתה ושובו מחר הביתה״, דחק בהם.

משם מיהר לבית השכנים, משפחת זוביב, וחזר על מעשהו. אולם, אלה התרגזו על ההפרעה בשנתם ולא קיבלו את דברי הרב. הר״ח חזר והפציר בהם כי יעשו כדבריו, אך הוא היה בעיניהם כמתעתע. ״החלומות שווא ידברון״, אמרו לו. ״ביתנו הוא מבצרנו, וכאן אנו בטוחים. מדוע שנצא? בחוץ יותר בטוח? מה החלום הזה אשר חלמת?״ – אמרו האנשים, שזה מקרוב הגיעו מאלג׳יר והשתקעו במוגאדור.

הרב המשיך והתחנן כי יחוסו על נפשותיהם וייצאו מהעיר, אך הם לא הסכימו. כשראה הרב כי דבריו לא נכנסים לליבם, חזר אל בית משפחת מיארה כדי לוודא כי אכן יצאו. הוא מצא אותם בהכנות אחרונות, עוטפים היטב את העולל ויוצאים. הרב הצטרף אליהם, ושהה איתם כל אותו לילה מחוץ לעיר.

למחרת בבוקר שב איתם העירה. בעוברם ליד בית משפחת זוביב ראו מהומה והתקהלות, ואז הסתבר להם כי בלילה קרס הבית על יושביו, וגרם למותו של ראש המשפחה. יתר בני הבית נפצעו. הרב פינטו ייסר את עצמו על כך שלא התעקש עוד יותר בלילה, כדי לשכנע את ראש המשפחה כי ייצא מהבית עד יעבור זעם. אולם, האלמנה אמרה לו כי הוא עשה ככל שביכולתו, ואין הוא אשם בכך שבעלה המנוח אטם את אוזניו משמוע.

משפחת מיארה חזרה לביתה, שלא ניזוק. הרב פינטו סעד את בני משפחת זוביב כמה שנים, עד שהחלימו לגמרי מפציעתם, ואז יצאו מהעיר ועברו לאלג׳יר, להתגורר אצל בני משפחתו של הבעל.

שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-,תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת

אורח נטה ללון

בכפר וולד־ברחיל התפשטה הידיעה, שהצדיק רבי יעיש קריספין עומד לצאת למוגאדור. הרב יעיש, תלמיד חכם גדול, לא השתמש בכתר תורה כקרדום לחפור בו ועסק לפרנסתו כסוחר, שנסע מעיר לעיר ומכפר לכפר.

כשנודע בכפרו, כי הוא מגיע למוגאדור, הגיעו אליו יהודים רבים מהמקום ובידיהם נדרים ונדבות עבור הרב חיים פינטו הקטן. צרר הרב יעיש את הנדבות, העמיס את סחורתו על פרדותיו ויצא לדרך. בטרם הספיק להרחיק שמע קול אשה מאחוריו, הצועקת ״רבי יעיש, רבי יעיש!״. מסתבר כי גם לה היתה תרומה לצדיק, והיא ביקשה את עזרתו של רבי יעיש.

לקח הרב את התרומה שלה, הכניס אותה לכיס מעילו העליון, שבו נהגו אז – שנות ה־30 של המאה הנוכחית – להניח את השעון. היתה זו נסיעה ראשונה של רבי יעיש למוגאדור, והוא מעולם לא פגש את הצדיק פינטו. כשהגיע לשערי העיר וחיפש יהודי, שיסייע לו להגיע אל בית הרב, פנה אליו יהודי, אחד משניים שעמדו בשער, ושאל אותו אם הוא רבי יעיש קריספין.

לאחר שנענה בחיוב הציג האיש את עצמו: רבי חיים פינטו, שהגיע לשער עם שמשו. ״ימי הפסח ממשמשים ובאים״, אמר לו הר״ח, ״ויהודים רבים מבקשים את עזרתי כדי שצרכי החג יעלו על שולחנם. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואודה לך אם תוכל כבר עכשיו לתת לי את הנדבות שהבאת״. רבי יעיש ביקש את סליחת הרב. ״הכספים צרורים בין חפצי, ואני מעדיף לגשת קודם למלון ולפתוח את הצרורות. כך אוכל למצוא את הנדבות ולתת אותם לכבודו״, הסביר. הצדיק לא ויתר: ״אינך זז מכאן עד שאקבל את הכסף. הצרכים מרובים והשעה דוחקת״. רבי יעיש קריספין השתכנע, פרק את צרורותיו, הוציא את הנדבות ומסרן לרב. ״נדמה לי ששכחת משהו״, אמר לו הר״ח. ״הכל אצלך״, השיב קריספין.

״בצאתך מהעיר ביקשה ממך הגברת מסעודה ויצמן למסור את נדרה אלי, והינחת אותו בכיס השעון. כנראה שטלטולי הדרך השכיחו ממך את הנדבה הזו״, הזכיר לו הרב נשכחות.

השליח היה נפעם. ״את שמעך שמעתי, אך את גודלך ראיתי הפעם״, אמר לר״ח, ומייד הוציא את הנדבה הנשכחת והעביר לו אותה.

השניים נפרדו זה מזה לשלום. הר״ח מיהר לטפל בעניי עירו והאורח פנה למלון. לאחר שהתארגן הלך רבי יעיש להתפלל מנחה בבית הכנסת, ולהיפגש עם סוחרים בענייני משא ומתן. בכניסתו לבית הכנסת פגש חבורת תלמידי חכמים, שעסקו בתורה ודנו בסוגיה קשה במסכת פסחים. האורח הקשיב לתלמודם, ובשלב מסרים התערב בשקלא וטריא וכמעט שיישב את הקושי. אולם, דעתו של אחד מהם לא היתה נוחה מכך, והוא התפרץ ואמר: ״הישיבה שלנו הפכה לעיר מיקלט? כל אורח שנכנס לכאן מפריע לנו!״

הדברים פגעו ברב יעיש, אך הוא לא הגיב ושתק. באותה שעה ממש קם הר״ח בביתו וקרא לשמשו, יהודה בן-עזר, כדי שיילך איתו בדחיפות לבית הכנסת. ״אני מרגיש שפוגעים ברב יעיש, שאיתו נפגשנו הבוקר. אחד התלמידים מעליב אותו״.

השמש אחז בידו של הר״ ח ושניהם מיהרו לבית הכנסת. כשראו התלמידים את הצדיק קמו מפניו בהדרת כבוד, ופינו לו מקום ליד ראש הישיבה. אולם, להפתעתם לא התיישב הרב ופנה אליהם בכעס: ״לא אשב במושב לצים, במקום שבו לא מכבדים תלמידי חכמים כמו רבי יעיש, האורח המכובד. איש מכם, ואפילו רבכם, לא ידען ולמדן כרבי יעיש קריספין. ישיבה זו היא עיר מקלט לאנשים מסוגכם, ולא ללמדן ובקי כרבי יעיש, הצדיק האורח שבא לעירנו״.

מייד ביקשו הנוכחים סליחה ומחילה מהאורח, על שביישו את פניו ולא קיימו בו מינהג הכנסת אורחים. רבי יעיש סלח להם בלב שלם, והמשיך לדון איתם בסוגיה עד שיישב אותה והפך את העקוב למישור.

מעז יצא מתוק, ומאז קיבלו עליהם תלמידי ישיבה זו לקבל כל אדם בסבר פנית יפות.

והקב״ה מקיים

הרב חיים פינטו הקטן, כמינהגו, עבר ברחובות העיר ואסף צדקה לעניים ולנזקקים. אחד היהודים, שראה אותו, חש בושה. היה זה אברהם עמאר, שהגיע עד פת לחם ובכיסו לא היתה פרוטה לפורטה. השבת התקרבה, והמצוקה הכלכלית הקשה לא איפשרה לו להכין את צרכי השבת. עמאר חשש שמא יפנה אליו הרב ויבקש תרומה, שכן אז ייאלץ להשיב ריקם את פניו. כדי להימנע ממצב זה, מיהר להיבלע באחד הבתים.

הרב חיים פינטו נכנס אחריו, וביקש ממנו כי יירד. ״אני יודע שאין לך כסף, אך אני רוצה לסייע לך״, אמר לו הר״ח. ותוך כדי דיבור הוציא הרב כמה מטבעות ממטפחתו ונתן אותם לעמאר. ״ שוב נא אלי ביום ראשון, ואז תחזיר לי. בעזרת השם, אז כבר יהיה לך״.

עמאר סירב לקחת את ההלוואה, מחשש שלא יוכל להחזירה. אולם, הר״ ח הפציר בו ועמד על דעתו, ובסופו של דבר לקח עמאר את הכסף ומיהר לשוק לרכוש בשר ודגים וירקות לכבוד שבת קודש.

למחרת השבת חשש עמאר לצאת מביתו, שמא יפגוש את הר״ח, וכיסו ריק מממון. לבסוף שם את מיבטחו בה׳ ויצא השוקה. כשהגיע לשם פגש אותו ערבי, זר לו, וביקש ממנו כי ימכור עבורו כמה תכשיטי זהב, הבטיח לו תשלום הגון על המכירה וכבר הפקיד בידו מראש מחצית מסכום זה. מייד אחר כך נעלם מהמקום, ומייד הופיע הרב חיים.

״עיניך הרואות, כי הדברים התקיימו״, אמר לו הרב. ״עכשיו החזר נא לי את הכסף שהלוויתי לך, בלי אף פרוטה יותר״. צדיק גוזר, והקב״ ה מקיים.

השושלת לבית פינטו – אהוד מיכלסון

מודה ועוזב

זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור

הרב חיים פינטו הקטן לא היה נוהג מינהגי אדנות ושררה, ודלתו היתה פתוחה לכל. אנשים פקדו את ביתו בכל יום ובכל שעה, בשאלות, בקשות והתייעצויות. כך קרה, שבעת שהר״ח התעמק בלימוד הזוהר הקדוש, נכנסה אליו אשה, שביקשה לקבל את עצתו. הרב הכיר אותה, ועוד יותר את בעלה. היה זה אחד מאנשי הקהילה, שהיה ידוע בצדקותו וענוותנותו. מייד בהיכנסה חש הרב ברוח של טומאה שנכנסה יחד איתה, וחיללה את אווירת הקדושה בביתו. פתחה האשה את פיה, ולבו של הרב נתחמץ בקרבו. את חטאיה היא מזכירה היום: בחטא חמור נכשלה וחטאה, והתייחדה באיסור עם שכנה, בביתה שלה. עתה ליבה נוקף אותה על העוון, והיא מבקשת לעשות תיקון.

שמע הרב את הדבר הנורא, והוכיח אותה על מה שעשתה. הוא הסביר לה את חומרת המעשה, וזו החלה להכות טל חטא ולהצטער בכנות על חטאה. הרב, שראה כי אכן נכונה היא לחזור בתשובה, הורה לה כי תחילה עליה להיפרד מבעלה הקדוש ולא תחטיא אותו בשהותה איתו, כדין אסורה לבעלה ולבועלה, ואחר כך יסביר לה כיצד תוכל לתקן את דרכיה הנלוזות. ״בעזרת השם״, הבטיח לה, ״לאחר שתתקני את דרכייך ותשובי בתשובה שלמה תזכי להתחתן מחדש, במקום אחר״.

האשה הסכימה לכל דברי הרב, וקיבלה על עצמה לקיים את כל אשר יורה לה. תחילה גזר עליה תענית, ואחר כך הוסיף לה תיקונים אחדים. במקביל קרא לאותו שכן, שאיתו היא נטמאה, והוכיח אותו על איסור אשת איש שעבר. גם הוא היכה על חטא, וקיבל תיקון מהרב.

לאחר מכן סידר הרב גט לאשה, ובמצוותו עזבה את העיר ועקרה לעיר אחרת. בעלה הצדיק התחתן כעבור זמן עם אשה שנייה, צנועה וצדקנית כמעלתו.

חלפו שנים. אל הר״ח הגיע אלמן, מהעיר אגאדיר, כדי לקבל ברכה. הרב שאל אותו אם הוא מוכן להתחתן שוב, והאורח ענה בחיוב. הלך הרב ושאל ביחס לאותה אשה, שהתגרשה ועברה לעיר אחרת, והסתבר לו כי היא אכן שבה מדרכיה הרעות, חזרה בתשובה והיא צמה בכל שני חמישי. זימן הרב את שניהם אליו, ותיתן אותם. לאחר החתונה החליטו השניים לפתוח פרק חדש בחייהם, ועלו לארץ ישראל. כאן נולדו להם שני בנים ושלוש בנות, וכשנודע להם כי בני משפחת פינטו נמצאים אף הם בארץ חידשו את הקשר עימם, כתודה והוקרה לרב חיים פינטו הקטן, זצ״ל, שהציל את נשמת האשה החוטאת וסייע לה להשתקם. את המעשה שהיה סיפרה האשה לפני שנים לרב חיים פינטו שליט״א, נכדו של רבי חיים הקטן.

עת רצון

באחד הלילות, כמנהגו לקיים תיקון חצות, נתקל הרב חיים פינטו הקטן במדרגות בית הכנסת באדם, שנפגע בכל גופו והיה מהלך על ארבע. ״מה לך אדם? קום והתהלך כיתר האנשים״, אמר לו הרב.

האיש השיב לו כי איננו יכול, ומסיבה זו הגיע לכאן: הוא מבקש כי עתה, בשעת רחמים ורצון, יתפלל עליו הרב ויבקש כי בזכות אבותיו הקדושים יירפא ממחלתו הנוראה. הזמין אותו הרב להתפלל יחד איתו, ואמר לו כי בסוף התפילה יהרהר כיצד יוכל לסייע לו.

לאחר שסיימו להתפלל קרא הרב לכמה אנשים, וביקש אותם כי יקחו את האיש על ידיהם ויביאו אותו לבית העלמין, ששם קבור זקנו, הר״ ח פינטו זצ״ל. על קבר סבו הקדוש השתטח הרי׳ ח, בכה וצעק: ״סבי סבי, התפלל לה׳ שירחם על האיש הזה. לא אני ולא הוא זזים מכאן, עד שיבריא ממחלתו״.

בעוד הוא שוטח את תפילתו החל האיש להרגיש בכאבים משונים בגופו, ומייד אחר כך קם והחל ללכת כאחד האדם.

לאחר זמן התחתן, ויולד בנים ובנות. את הנס שאירע לו סיפר לבניו, ואחד מהם, יצחק אזולאי, מחיפה, סיפר על כך לבני משפחת פינטו – שבזכות תפילת הסבא הוא בעצם קיים.

איזוהי דרך טובה

בכל יום ויום היה יהודי, תושב מוגאדור, עושה את דרכו לעבודה מביתו אל מחוץ לעיר. באחד הבקרים היקרה ה׳ על דרכו את הרב חיים פינטו הקטן, וזה שאל אותו לאן מועדות פניו. היהודי הסביר לרב, כי כך מינהגו מדי בוקר, בדרכו לעבודה. ״יש לך דרך אחרת כיצד להגיע למקום עבודתך?״ – שאל אותו הרב. ״יש, אך היא ארוכה יותר ונמשכת זמן רב יותר״, השיב.

״גוזרני עליך״, אמר הרב, ״כי לא תלך היום בדרכך הרגילה, אלא בארוכה יותר״. הבטיח לו היהודי, ושם לדרך הארוכה את פעמיו.

לאחר מספר ימים הופיע היהודי בבית הרב, כדי להודות לו על שפדה את נפשו מרדת שחת. מתברר, כי באותו יום פגעה משאית בקבוצת אנשים, כולם חבריו, שעבדו איתו במקום העבודה. לו הלך בדרכו הרגילה היה הוא חלק מאותה קבוצה, ומי יודע מה היה עולה בגורלו. שכן, כמה מהאנשים נהרגו והיתר נפצעו.

השושלת לבית פניטו-אהוד מיכאלסון

מצרה נחלץ

מרדכי כהן עסק במסחר. היה נוסע בין הערים, רוכש סחורה במקום פלוני ומוכר אותה במקום אלמוני. את עסקיו התחיל בגיל צעיר, בטרם מלאו לו 20. בין היתר הגיע לעיתים למוגאדור. ירא שמיים היה האיש, ונדיב לב. היה לו שותף, שבו בטח ועליו סמך.

באחת הפעמים שהגיע למוגאדור, והוא בן ח״י שנים, שמע קול קורא לו. הסתובב, וראה נער כבן 16, שאפילו חתימת זקן לא היתה לו. ״מי אתה ומה אתה רוצה?״ – שאל אותו כהן.

״אינך מכיר אותי, אבל אני חיים פינטו, נכדו של הרב חיים פינטו זצ״ל״, ענה הנער. מרדכי כהן התרגש לשמוע כי הדובר אליו הוא נכדו של הצדיק הקבור בעיר, נישקו על ידו ונתן לו מתנה נאה. רבי חיים התרגש מנדיבותו של כהן, שמח ובירך אותו. אחר כך נפרדו לשלום, ואיש איש פנה לדרכו.

כעבור חצי שעה החל רבי חיים להסתובב ברחובות, ולחפש את כהן. שאל עוברים ושבים ונכנס לחנויות, ובסופו של דבר מצא אותו מעמיס את סחורתו על עגלה, כדי לצאת ממוגאדור.

״דע לך״, אמר לו רבי חיים הצעיר, ״כי שותפך מכר את כל הסחורה שהיתה בידיכם, ולא ירצה לשלם לך את חלקך. אבל אתה, הבא עדים שיוכיחו את צדקתך, כי אכן טרם קיבלת פרוטה ממנו, וצעק לעזרה לרבי חיים פינטו. בזכותו תינצל ממזימות שותפך״.

מרדכי כהן פיקפק בדברי הרב, שכן נתן אמון מלא בשותפו. כשהגיע לעירו שאל את שותפו איך העסקים, וזה ענה בשאלה: ״איזה עסקים? הרי איננו שותפים יותר! על מה אתה מדבר?״

מרדכי כהן נזכר בדברי הרב פינטו, ועשה כדבריו. תחילה הביא עדים, שהעידו כי השותפות לא פורקה וכי טרם קיבל את המגיע לו, והחל לצעוק ״רבי חיים פינטזו, רבי חיים פינטו!״. לשמע השם שהזכיר כהן אחז פחד את השותף הנוכל, וזה הודה מייד בשקריו ושילם למרדכי כהן את חלקו, עד הפרוטה האחרונה.

וכיבס את בגדיו

הרב חיים פינטו הקטן היה נוהג להסתובב ברחובה של עיר ובשווקיה ומתרים יהודים לטובת עניי העיר, כדי לספק להם את מחסורם, לחם לאכול ובגד ללבוש. את הכסף היה צורר במטפחת, המיוחדת לצדקה.

בתום כל יום היה יושב ועוסק בתורה, אך לא עשה זאת בטרם כיבס את המטפחת. כששאלה אותו אשתו הרבנית לפשר הדבר הסביר לה, כי הוא מכבס את המטפחת מליכלוך העולם הזה – הכסף, ״כדי להיות נקי ולהיטהר לפני הלימוד בתורה הקדושה״.

אבן מאסו

בכל שנה ושנה היה רבי פנחס הכהן יוצא להשתטח על קבר סבו, רבי דוד בן ברוך זיע״א. היציאה היתה ממוגאדור, שם התאספה חבורה לצאת בצוותא חדא אל בית החיים.

נכנסה החבורה למכונית, והנה, מעשה שטן, זו מסרבת לזוז. תקועה במקומה כפרד עיקש, ומנועה דומם כבר מינן. יצאו בני החבורה מהמכונית, והחלו להתפלל כי יצליח ה׳ את דרכם ויגיעו בזמן להילולה של הצדיק.

עוד הם שקועים בתפילה ורבי חיים פינטו הקטן יוצא לקראתם בדרכו להשתטח על קבר זקנו, הר״ח הגדול זצוק״ל. פנה אליו רבי פנחס, וסיפר לו כי הם בצרה: המכונית מסרבת לזוז, ומועד ההילולה של רבי דוד בן ברוך הולך ומתקרב.

שמע הר״ח, וביקש מרבי פנחס כי יצטרף אליו לקבר זקנו. הלכו שניהם, השתטחו וקמו, וחזרו למכונית. שם לקח הר״ח אבן מאבני המקום, זרק אותה על המכונית ואמר: ״יגער ה׳ בך השטן״.

נכנס הנהג למושבו, וראה זה פלא: המנוע חזר לחיים. בטרם יצאו כולם במכונית שאל רבי פנחס את רבי חיים כיצד הצליח במלאכתו ועמדה לו זכות אבותיו, בו בזמן שלו, ביום ההילולה של סבו- היא לא עמדה.

השיב לו רבי חיים בבדיחות הדעת: ״כאן, במוגאדור, נמצאת הטריטוריה שלי, וכאן עומדת לי זכות אבותי. זכות אבותיך שלך חזקה יותר באיזור שלך, במראקש…״

שלום בית

רבי חיים פינטו הקטן היה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום. פעם אחת הגיע לקנדה, ושם סופר לו על בני זוג, שהשלום לא היה מנת חלקם. האשה היתה מציקה ומטרידה את בעלה, וזה הצדיק לא התאונן ולא התלונן על מר גורלו.

״צדיק שכזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא״, אמר הר״ח, כששמע על המקרה.

אולם, כדי שבעולם הזה לא יהיו חייו גיהנום הלך הרב וביקר עם שמשו בבית הזוג. שם שוחח עם האשה על יחסה הקשה לבעלה, ודיבר על ליבה כי תשפר את יחסה אליו. כך עשה פעמים רבות, ובסופו של דבר נכנסו הדברים אל ליבה ומאז חיה בשלום עם בעלה.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

לחיים ולא למוות

תחילה פוגעת הבצורת בחקלאים. מול עיניהם הכלות נשארים גרגרי החיטה טמונים באדמה, וכל עמלם יורד לטמיון. אחר כך מורגש מחסור במוצרים החקלאיים, ומחירם עולה. בעלי העסקים האחרים, כמו תופרים, רצענים או שענים, אינם יכולים לשלם בעד המוצרים היקרים ונאלצים להעלות אף הם את מחיריהם.

כך היו פני הדברים בשנת חרס״ו(1906). עצירת הגשמים היתה כמעט מוחלטת, והיוקר האמיר עד לשמיים. רבים וטובים ירדו מנכסיהם, והגיעו עד פת לחם.

אחד מאלה היה תושב העיר מוגאדור, צורף במקצועו. מקצועו היה אחד מהראשונים שנפגע, שכן בעת מצוקה כלכלית מוותרים תחילה האנשים על מותרות, ומוצרי כסף וזהב היו בגדר זה. בנוסף לכך היה חייב כספים לבעלי חוב, שמהם לווה חומרי גלם. שמונה ילדים היו לאיש, והוא לבדו נשא בעול הפרנסה.

באותו חורף של בצורת, כדי שלא ימות ברעב, החל האיש למכור את נכסיו, ובכסף שקיבל עבורם קנה לחם ומעט ירקות. כך מכר כלי אחר כלי, חפץ אחר חפץ ובגד אחר בגד, וכשהגיעו ימי ניסן הסתבר לו לחרדתו, כי נותר בעירום ובחוסר כל. צדיק היה האיש ומאמין, וקיווה והתפלל לתשועת ה׳. אולם, ככל שהתקרבו ימי הפסח הלך וגבר הייאוש בקירבו, והוא קץ בחייו.

יומיים לפני התקדש החג, בי״ ג בניסן, החליט האיש לעשות מעשה של ייאוש. מאומה לא נשאר לו בבית, ובעלי החוב החלו לוחצים עליו לשלם להם את המגיע להם. במר ליבו החליט לקחת את נפשו בכפו, ולהשליך את עצמו למצולות הים, כדי שלא לראות במצוקתם של בני ביתו האהובים.

בטרם יצא מביתו נפרד מאשתו ומילדיו. הוא לא סיפר להם מה כוונתו האמיתית, ורק אמר כי הוא בורח מהבית, עד יעבור זעם. ״אינני יכול להישאר כאן יותר״, הסביר להם בדמעות. ״הנושים מתדפקים על הדלת בכל יום ויום, ואני חושש כי בעיצומם של ימי הפסח הם יבקשו להשליך אותי אל בית האסורים. אברח לכמה שבועות או חודשים עד יעבור זעם, אולי יחון ה' צבאות, אולי ירחם. ולכשירחיב – אשוב אליכם בשלום״. וכשסיים את דבריו פרץ בבכי תמרורים, חיבק ונישק את כל ילדיו, וחקק את זכרונם בליבו. זו הפעם האחרונה, כך ידע, שהוא רואה אותם.

בדרכו לבצע את תוכניתו סר האיש לרחוב שבו התגורר הרב חיים פיגטו הקטן, ושם נתן בכוס את עינו, כדי לאזור אומץ ולבצע את מעשהו הנורא. קודם לכן קרא קריאת שמע ואמר וידוי, כי ידע שזו דרכו האחרונה.

כשהשתכר ולא ידע בין ימינו לשמאלו, החל ללכת בכיוון הים. והנה, באותה שעה יצא מבית העלמין, הסמוך למקום ששם ביקש האיש לקפוץ אל מעמקי הים, הרב חיים פינטו. היה זה לאחר שכמנהגו מדי יום השתטח על קבר סבו, הר״ח זצוק״ל.

ראה אותו הרב, וקרא לו. ניגש האיש אליו, בירכו לשלום ונישק את ידו.

בטרם החל לדבר אמר לו הר״ח: ״גוזרני עליך כי תשוב לביתך באותה דרך שבאת, ובדרך תצא אל מאחורי חומת העיר במקום פלוני אלמוני. אם כה תעשה, מובטח לך כי חג הפסח יעבור עליך ועל בני משפחתך בשמחה ובכל טוב״.

האיש, במר ייאושו, לא האמין לדברי החכם, ואמר לו: ״לו יהי כדבריך, אבל תחילה ברצוני להשתטח על קבר סבך עליו השלום. לאחר מכן אעשה כדבריך״. כך אמר, אך התכוון לדבוק בתוכניתו המקורית ולקפוץ אל מותו, מייד לאחר שייפרד מהרב.

הרגיש הר״ ח בחושיו כי פיו וליבו של האיש אינם שווים, ולא עזב אותו. ״לא אפרד ממך עד שתחזור לביתך״, אמר לו. וכך התלווה הרב אליו אל בית החיים, ושם השתטחו שניהם על קבר הר״ח זיע״א. שם בירך אותו הרב שהקב״ ה יביא לו תשועה, רווח והצלה, פרנסה טובה והצלחה. רק אז, ליד הקבר, ולאחר ברכת הרב, התיישבה עליו דעתו והוא ניחם על תוכניתו הרעה והחליט לשוב לביתו.

את הדרך עשה כציווי הרב. והנה, בהיותו בדרך, פגש בדרכו עבד, שאותו לא ראה מימיו, קרא אליו ואמר לו: ״ קח את הקופה הזאת, המלאה בדינרי זהב, ובעזרתם תשיג את כל צרכי הפסח ועוד יישאר לך די והותר כדי לסלק את חובותיך. מה שיישאר- שמור בביתך, ואני אגיע אליך אחרי החג ואומר לך איזה כלים אני רוצה שתצרוף לי מהם״.

הצורף לא האמין למישמע אוזניו, ומישש את המטבעות לראות שאין הוא חולם. מייד רץ לביתו בשמחה, ולבני ביתו המופתעים סיפר על התשועה שהמציא לו ה׳. אחר כך יצא וקנה את צרכי החג, ובגדים חדשים לבני הבית, ואת מצוות ״ושמחת בחגך״ קיימו בני הבית באותה שנה במישנה ששון ושימחה.

עברו ימי החג. החיים חזרו למסלולם התקין. בעלי החוב הפסיקו להציק ולהטריד את הצורף, לאחר שפרע להם את חובם. הצורף רכש מחדש כלים לעבודתו, לאחר שאת הישנים מכר בימי עוניו ודחקותו. ובכל יום ויום המתין לבואו של העבד, כדי שיורה לו איזה כלים הוא מבקש לאדונו. אך זה לא הגיע.

לאחר החג הלך הצורף לבית הר״ח, והודה לו כי הציל את נפשו ממצולות מוות.

אז שאל אותו הרב אם אכן התקיימה הבטחתו, וזה ענה לו בהתרגשות כי כפי שאמר לו – כך היה. הוא אף ביקש לתת לרב מתנות ותשורות לרוב, אך זה סירב ואמר לו: ״ די לי בכך שהיצלתי את נפשך ממוות״.

ואכלת ובירכת

״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״ – נוהג היה הרב חיים פינטו הקטן לצטט. את הדברים אמר לא מהפה ולחוץ, ובכל הזדמנות שהיתה לו העדיף את קירבתם וחברתם של העניים והפשוטים על פני אנשי השררה והשועים. בכל יום נהג לבקר בבית משפחה, שחיה בפשטות ובצניעות, וסעד איתם מפיתם הדלה. בכך רצה להראות להם, כי הוא מעדיף את פיתם הדלה והחרבה על פני מטעמי העשירים, ושימח אותם בביקורו.

בתום הביקור והסעודה הדלה היה הרב מברך את בני הבית, ומעודד את רוחם באומרו שהשכינה שורה בשולחנם של עניים יותר מאשר בשולחן העשירים. יראת ה' ציין, נקנית דווקא מתוך חיי עוני ודחק, כפי שמסופר על רבי יהודה בר עלאי, שהיו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

אשרי מי שראה

שעת בוקר מוקדמת. אנשים עוד נמים במיטותיהם, ורק מתי מעט מצויים ברחוב. כמה יהודים עושים את דרכם לבית הכנסת, טלית ותפילין בידיהם. אחד מהם הוא רבי יונה אבן חיים, המגלה כי הוא לא הראשון בבית הכנסת.

שניים כבר הקדימו אותו, ולודא שומע אותם לומדים תורה, בזמן שנותר עד לתפילה. רבי יונה מזהה את קולז של אחד מהם. זהו הרב חיים הקטן. הוא יודע כי אם ייכנס יפריע ללימוד, ומשום כך הוא ממתין בחוץ. כשהוא שומע שקולות הלימוד פסקו נכנס רבי יונה פנימה, ומופתע לראות כי הר״ ח יושב בדד.

״היכן החברותא שאיתה למדת תורה?״ – שואל רבי יונה. ״האם ראית אותו?״ – עונה לו בשאלה הר״ח. ״כן״, עונה רבי דוד.

״ובכן, אשריך שזכית לראות פני אליהו הנביא עליו השלום. זה האיש שלמד איתי״. לאחר שגילה לו את הסוד ביקש הר״ ח מרבי דוד והשביעו כי ינצור את סודו וה, כל עוד הר״ ח בחיים. רבי דוד שמר את הדבר בליבו, ורק לאחר פטירת הר״ ח זיע״ א סיפר על כך.

ואוי לשכנתה

רחל דרעי חורה יום אחד לביתה, והנה שוד ושבר: צמיד הזהב היקר שלה, שאותו הניחה במקום שמור, נגנב ונעלם כלא היה. במקביל נודע לה, כי ידה של שכנתה היתה במעל. מכיוון שידעה שהיא בכוחות עצמה לא תוכל להשיג את הצמיד בחזרה, הלכה לרב חיים הקטן וביקשה עצה וחוכמה.

אמר לה הרב: ״חורי לביתך, ואמרי לכל שכנייך – פרט לזו הגנבת – כי היית אצלי, וכי אמרתי לך כי זה שגנב את הצמיד לא יוציא את שנתו וימות בתוך 12 חודשים״. חזרה חנה לביתה, וכמצוות הר״ ח החלה לספר לשכניה מה קרה ומה אמר לה הרב. הדברים הגיעו גם אל אותה שכנה, זזו פחדה לנפשה ומיהרה להשיב את הצמיד הגנוב אל גבירתו. ולאחר שהחוירה אותו חזרה גם בתשובה, ועובה את דרכיה הרעות.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 120-118

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 135 מנויים נוספים

אוגוסט 2019
א ב ג ד ה ו ש
« יול    
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

רשימת הנושאים באתר