מורשת יהדות מרוקו

אורח נטה ללון

בכפר וולד־ברחיל התפשטה הידיעה, שהצדיק רבי יעיש קריספין עומד לצאת למוגאדור. הרב יעיש, תלמיד חכם גדול, לא השתמש בכתר תורה כקרדום לחפור בו ועסק לפרנסתו כסוחר, שנסע מעיר לעיר ומכפר לכפר.

כשנודע בכפרו, כי הוא מגיע למוגאדור, הגיעו אליו יהודים רבים מהמקום ובידיהם נדרים ונדבות עבור הרב חיים פינטו הקטן. צרר הרב יעיש את הנדבות, העמיס את סחורתו על פרדותיו ויצא לדרך. בטרם הספיק להרחיק שמע קול אשה מאחוריו, הצועקת ״רבי יעיש, רבי יעיש!״. מסתבר כי גם לה היתה תרומה לצדיק, והיא ביקשה את עזרתו של רבי יעיש.

לקח הרב את התרומה שלה, הכניס אותה לכיס מעילו העליון, שבו נהגו אז – שנות ה־30 של המאה הנוכחית – להניח את השעון. היתה זו נסיעה ראשונה של רבי יעיש למוגאדור, והוא מעולם לא פגש את הצדיק פינטו. כשהגיע לשערי העיר וחיפש יהודי, שיסייע לו להגיע אל בית הרב, פנה אליו יהודי, אחד משניים שעמדו בשער, ושאל אותו אם הוא רבי יעיש קריספין.

לאחר שנענה בחיוב הציג האיש את עצמו: רבי חיים פינטו, שהגיע לשער עם שמשו. ״ימי הפסח ממשמשים ובאים״, אמר לו הר״ח, ״ויהודים רבים מבקשים את עזרתי כדי שצרכי החג יעלו על שולחנם. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואודה לך אם תוכל כבר עכשיו לתת לי את הנדבות שהבאת״. רבי יעיש ביקש את סליחת הרב. ״הכספים צרורים בין חפצי, ואני מעדיף לגשת קודם למלון ולפתוח את הצרורות. כך אוכל למצוא את הנדבות ולתת אותם לכבודו״, הסביר. הצדיק לא ויתר: ״אינך זז מכאן עד שאקבל את הכסף. הצרכים מרובים והשעה דוחקת״. רבי יעיש קריספין השתכנע, פרק את צרורותיו, הוציא את הנדבות ומסרן לרב. ״נדמה לי ששכחת משהו״, אמר לו הר״ח. ״הכל אצלך״, השיב קריספין.

״בצאתך מהעיר ביקשה ממך הגברת מסעודה ויצמן למסור את נדרה אלי, והינחת אותו בכיס השעון. כנראה שטלטולי הדרך השכיחו ממך את הנדבה הזו״, הזכיר לו הרב נשכחות.

השליח היה נפעם. ״את שמעך שמעתי, אך את גודלך ראיתי הפעם״, אמר לר״ח, ומייד הוציא את הנדבה הנשכחת והעביר לו אותה.

השניים נפרדו זה מזה לשלום. הר״ח מיהר לטפל בעניי עירו והאורח פנה למלון. לאחר שהתארגן הלך רבי יעיש להתפלל מנחה בבית הכנסת, ולהיפגש עם סוחרים בענייני משא ומתן. בכניסתו לבית הכנסת פגש חבורת תלמידי חכמים, שעסקו בתורה ודנו בסוגיה קשה במסכת פסחים. האורח הקשיב לתלמודם, ובשלב מסרים התערב בשקלא וטריא וכמעט שיישב את הקושי. אולם, דעתו של אחד מהם לא היתה נוחה מכך, והוא התפרץ ואמר: ״הישיבה שלנו הפכה לעיר מיקלט? כל אורח שנכנס לכאן מפריע לנו!״

הדברים פגעו ברב יעיש, אך הוא לא הגיב ושתק. באותה שעה ממש קם הר״ח בביתו וקרא לשמשו, יהודה בן-עזר, כדי שיילך איתו בדחיפות לבית הכנסת. ״אני מרגיש שפוגעים ברב יעיש, שאיתו נפגשנו הבוקר. אחד התלמידים מעליב אותו״.

השמש אחז בידו של הר״ ח ושניהם מיהרו לבית הכנסת. כשראו התלמידים את הצדיק קמו מפניו בהדרת כבוד, ופינו לו מקום ליד ראש הישיבה. אולם, להפתעתם לא התיישב הרב ופנה אליהם בכעס: ״לא אשב במושב לצים, במקום שבו לא מכבדים תלמידי חכמים כמו רבי יעיש, האורח המכובד. איש מכם, ואפילו רבכם, לא ידען ולמדן כרבי יעיש קריספין. ישיבה זו היא עיר מקלט לאנשים מסוגכם, ולא ללמדן ובקי כרבי יעיש, הצדיק האורח שבא לעירנו״.

מייד ביקשו הנוכחים סליחה ומחילה מהאורח, על שביישו את פניו ולא קיימו בו מינהג הכנסת אורחים. רבי יעיש סלח להם בלב שלם, והמשיך לדון איתם בסוגיה עד שיישב אותה והפך את העקוב למישור.

מעז יצא מתוק, ומאז קיבלו עליהם תלמידי ישיבה זו לקבל כל אדם בסבר פנית יפות.

והקב״ה מקיים

הרב חיים פינטו הקטן, כמינהגו, עבר ברחובות העיר ואסף צדקה לעניים ולנזקקים. אחד היהודים, שראה אותו, חש בושה. היה זה אברהם עמאר, שהגיע עד פת לחם ובכיסו לא היתה פרוטה לפורטה. השבת התקרבה, והמצוקה הכלכלית הקשה לא איפשרה לו להכין את צרכי השבת. עמאר חשש שמא יפנה אליו הרב ויבקש תרומה, שכן אז ייאלץ להשיב ריקם את פניו. כדי להימנע ממצב זה, מיהר להיבלע באחד הבתים.

הרב חיים פינטו נכנס אחריו, וביקש ממנו כי יירד. ״אני יודע שאין לך כסף, אך אני רוצה לסייע לך״, אמר לו הר״ח. ותוך כדי דיבור הוציא הרב כמה מטבעות ממטפחתו ונתן אותם לעמאר. ״ שוב נא אלי ביום ראשון, ואז תחזיר לי. בעזרת השם, אז כבר יהיה לך״.

עמאר סירב לקחת את ההלוואה, מחשש שלא יוכל להחזירה. אולם, הר״ ח הפציר בו ועמד על דעתו, ובסופו של דבר לקח עמאר את הכסף ומיהר לשוק לרכוש בשר ודגים וירקות לכבוד שבת קודש.

למחרת השבת חשש עמאר לצאת מביתו, שמא יפגוש את הר״ח, וכיסו ריק מממון. לבסוף שם את מיבטחו בה׳ ויצא השוקה. כשהגיע לשם פגש אותו ערבי, זר לו, וביקש ממנו כי ימכור עבורו כמה תכשיטי זהב, הבטיח לו תשלום הגון על המכירה וכבר הפקיד בידו מראש מחצית מסכום זה. מייד אחר כך נעלם מהמקום, ומייד הופיע הרב חיים.

״עיניך הרואות, כי הדברים התקיימו״, אמר לו הרב. ״עכשיו החזר נא לי את הכסף שהלוויתי לך, בלי אף פרוטה יותר״. צדיק גוזר, והקב״ ה מקיים.